דברים פרק יד

פרק יד

ידעתי את ה'; לה' הארץ ומלואה ואין ליהודי שליטה מלאה לא על גופו ולא על רכושו; עם ישראל

(א-ב) בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגוֹדֲדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת; כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה. היהודי אינו יכול לומר: אני מוותר על זה; זה גופי ואני יכול לעשות איתו מה שאני רוצה. אין זה נכון, כי גוף האדם וכל רכושו הם בבעלות הקב"ה, ואין אדם עצמאי לשלוט עליהם כפי שהוא רוצה. מהפרשה הזאת מתחילה התורה להגביל את רכושם של ישראל ולקדש אותם.

עם ישראל; ידעתי

לפי רש"י (א), האיסור של גדידה (כלומר, לעשות שריטה בבשר) וקרחה (לתלוש את השער) הוא: "לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים". אבל שאר המפרשים מפרשים שזה דוקא לענין אבלות על מת. האבן עזרא כתב (א): "אחר שתדעו שאתם בנים לה', והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה [אפילו על הטרגדיה הגדולה ביותר שתהיה], כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם". והספורנו כתב: "שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה... לפיכך, אתם, בנים לה', שהוא אביכם, קיים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת". וכן כתב הרמב"ן: "ומכאן סמך לרבותינו באסרם להתאבל יותר מדאי".

עם ישראל - סגולתו מורכבת משני דברים; אמונה

(ב) כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגֻלה... כתב רש"י: "קדושת עצמך מאבותיך, ועוד: 'ובך בחר ה''". ודבריו קשים: הרי גם הקדושה שבאה מאבותינו באה משום שה' בחר בהם? ונראה שהכוונה היא, שאמונת האבות בה' הפכה את האבות לקדושים, כי האמונה בה' מקדשת את שמו והופכת גם את המאמין למקודש, משום שהוא מוכן לוותר על חיי שעה. ובניהם של האבות קיבלו ממילא את הקדושה הזאת כעם. וחוץ מזה - לא מספיק שעם ישראל יישאר קדוש בטבעו, אלא הוא חייב להיות עם נבחר, שתמיד עוסק בהשגת קדושה, ושיהיה אור לגוים.

מושגים; עם ישראל; מאכלים אסורים

(ב-ג) כי עם קדוש אתה לה' אלקיך... לא תאכל כל תועבה. כתב הרמב"ן (ג): "להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה... כי המאכלים האסורים הגסים יולידו עובי ואטימות בנפש...". ולי נראה שעצם הבהמה האסורה אינה משוקצת, אלא הקב"ה הגביל את מספר הבהמות המותרות באכילה כדי לשעבד את יצר האדם, להטיל עליו משמעת רוחנית, ולהביא אותו לקדושה. ומשום כך, לפני המצוה הקדים ואמר: "עם קדוש אתה...". ורש"י כתב: "'כל תועבה' - כל שתיעבתי לך, כגון צרם אוזן בכור... [או] בישל בשר בחלב". ודברים אלה בוודאי אינם משוקצים מצד עצמם, אלא שהקב"ה תיעב אותם. וכן, להלן נקראות הבהמות האסורות "טמאות", והרי כל "טמא" אינו טמא כשלעצמו כמו שאמר ר' יוחנן בן זכאי (ידים ד:ו).

מושגים; עופות טמאים; עם ישראל

(יד-טו) ואת כל עוֹרֵב למינו ואת בת היענה... כתב בעל הטורים: "יענה - שֶמְעַנָה את בניה ואינה מרחמת עליהם. וכן העורב אכזרי על בניו".

א"י; גר תושב

(כא) לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה וַאֲכָלָה או מָכוֹר לנכרי... כתב רש"י: "גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז". ואבן עזרא כתב: "'או מכור לנכרי' - שאינו דר בארצך". כלומר, רק גר תושב יכול לדור בא"י, ולא גוי אחר, שהוא לגמרי "נכרי".

עם ישראל; מאכלים; קדושה; מושגים

לא תאכלו כל נבלה... כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, לא תבשל גדי בחלב אמו. כתב רש"י (על פי ספרי קד): "קדש את עצמך במותר לך. דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור - אל תתירם בפניהם". ולי נראה שהפירוש הוא כך: הנה נבילה היא בהמה טהורה שמתה מיתה טבעית או שנפסלה בשחיטה פסולה. וקשה, גם אם נאמר שיש סיבה לאסור בהמות טמאות מצד אכזריותם (כגון עורב ובת יענה - עיין בעל הטורים בפסוק טו) או מצד סיבה אחרת, הרי בבהמה טהורה אין סיבה שתפסול הנבלות שבה? על זה בא הכתוב לומר שהקב"ה רצה לקדש אותנו, "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך", ולכן אסר עלינו סתם את המותר לנו, למשמעת ולקדושה, וכמו שאמר הספרי: "קדש את עצמך במותר לך". ולכן הפסוק מסיים: "לא תבשל גדי בחלב אמו", שזה בוודאי לא טמא ולא מאוס ואין לזה שום סיבה שכלית, ובכל זאת נאסר לנו לשם קדושה ומשמעת עצמית. כך כתב על זה הרמב"ן: "'כי עם קדוש... לא תבשל...' כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותֵנו קדושים במאכלים..." (ואע"פ שהוא ממשיך ונותן עוד טעם אפשרי, דהיינו האכזריות, מ"מ עיקר הטעם הוא זה).

מושגים; מאכלים אסורים; עם ישראל

...כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, לא תבשל גדי בחלב אמו. כתב הרמב"ן: "...או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו, שנחלוב את החלב מן האם שנבשל בו הבן". והספורנו כתב: "כמעשה הכנעני, שהיו חושבים להרבות בזה הפועַל מקניהם...".

ידעתי את ה'; לה' הארץ ומלואה; מעשר; מושגים

(כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוֹצא השדה שנה שנה. מאחר שפסוק כג מדבר על מעשר שני ("ואכלת לפני ה' אלקיך..."), המפרשים פירשו גם את הפסוק הזה במעשר שני או במעשר תבואה בכלל. ולי נראה שמדובר בפסוק זה על המושג הכללי, שאדם חייב לתת מעשר מכל רכושו, לעניים, לכהן, ללוי, משום שהוא חייב להבין שלה' הארץ ומלואה. וכמו הפסוק שהביא הרמב"ן כאן: "'וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, מפרי העץ - לה' הוא, קוֹדש לה''" (ויקרא כז:ל). ואדם שאינו מפריש מרכוש ה' כפי שהוא מצוּוה, מועל בה', והקב"ה יענישנו. כך כתב רש"י: "מה ענין זה [לא תבשל...] אצל זה [מעשר]? אמר להם הקב"ה לישראל: אל תגרמו לי לבשל גדיים [צעירי החטה] של תבואה עד שהן במעי אמותיהן [כשהם עדיין בתוך הקש, עדיין עומדים לפני הקציר], שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי כשהוא סמוך להתבשל, אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן...". ולהיפך, אין אדם נעשה עני מנתינת צדקה, כמו שכתב הספורנו: "כי בעישור התבואה והבהמה, תרבה התבואה וירבה המקנה, כאומרם ז"ל (תענית ט.): עשר בשביל שתתעשר".

(כג) ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם... למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים. המפרשים פירשו שהכוונה היא שתבוא לירושלים, מקום בית הדין, ושם תלמד הוראה; או ששם תראה את מקום המקדש וזה יכניס בך יראה. וכל זה נכון, אבל עיקר הפירוש הוא שכשתפריש מעשר מרכושך, תזכור שזה לה' שהוא יוצר הכל ולו הארץ ומלואה, וכאשר תבוא לירושלים, תראה את בית המקדש, הסמל של כבודו במציאות, וגם זה יכניס בך יראה וידיעת ה'. ואבן עזרא כתב: "'למען תלמד' - כטעם [כפירוש] 'עגלה מלֻמדה' (הושע י:יא), והטעם [הפירוש] - רגילות". כלומר, משמעת וקבלת עול.

(כו) ...ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך... כשתבין שאתה חייב להופיע בפני ה' משום שלה' הארץ ומלואה, תגיע לך השמחה האמיתית.

לה' הארץ ומלואה; מעשר עני (שנה שלישית וששית); מושגים

(כח-כט) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך... ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושֹבֵעו, למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה.