דברים פרק כה

פרק כה

שלום וכעס; ידעתי

(א) כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט... כתב רש"י (ע"פ ספרי רפו): "סופם להיות נגָשים אל המשפט. אמור מעתה: אין שלום יוצא מתוך מריבה...". ונראה שרש"י דייק וכתב "מריבה" משום שבפסוק כתוב "ריב". שאפשר ששני אדם יתווכחו ויחלקו במשהו בלי להגיע לידי "ריב". ומה מביאם לריב? הכעס והגאוה, שכל אחד מהם אינו סובל שחברו ינצח. אבל אילו לא היו בעלי גאוה ולא היו כועסים, בדרך כלל היו יכולים לבא לידי הבנה ופשרה, ולסדר את הענין מחוץ לכותלי בית המשפט, ולהשכין שלום ביניהם אחרי ההסדר (ופשוט, שלפעמים מגיע לבית המשפט אדם הגון וצודק, שחברו עשה לו עוול, וזה שעשה לו עוול אינו מוכן להודות ולהתפשר). אבל אפילו כאשר מגיעים לריב, העיקר הוא שיגשו אל המשפט, ולא יעשו דין לעצמם, מפני שזה מביא לאנדרולומוסיה ולאנרכיה.

צדק; מושגים; מלקות מול מאסר; ידעתי

(ב) והיה אם בִן הכות [בר חיוב מלקות] הרשע [הזה] והפילו השוֹפט והכהו לפניו... העונש של מלקות נגזר ע"י הקב"ה כדי שהחוטא ירגיש על בשרו את עונש החטא, ובזה יכופר. ויש טפשים שרואים בזה "אכזריות", אך הם עצמם לוקחים בני אדם וכולאים אותם כחיות במאסר, וחושבים שזה "צדק". והרי אין בזה לא צדק ולא תועלת.

מלקות; ידעתי; אמונה

(ב-ג) ...כדי רשעתו בְמספר, ארבעים יכנו לא יוֹסיף... מזה שכתוב "בְמספר" ולא "בַמספר", משמע שזה דבוק למלה שלאחריו, "ארבעים", וכאילו כתוב "במספר ארבעים", כלומר, "ולא ארבעים שלמים אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים" - רש"י (ב). ועוד, שאל"כ למה כתוב "במספר" בכלל? ויש לשאול: א"כ למה לא נאמר "שלשים ותשע"? כתב הרמב"ן: "לפי שעבר על התורה שניתנה בארבעים יום, [וכן] וגרם מיתה לעצמו [לאו דוקא מיתה, אלא שהיה ראוי למיתה על שעבר על מצוות ה', והמלקות מכפרות] שנוצר לארבעים יום [שהוולד נוצר אחרי מ' יום]; ילקה בארבעים".

ולי נראה שמספר ארבעים מראה גם על חוסר האמונה בהקב"ה, שהרי חטא העגל בא לאחר ארבעים היום שהיה משה בהר סיני, והחטא נבע מחוסר אמונה בה' ובמשה. ומשום כך, הוצרך משה להיות שם שלושה זמנים של ארבעים יום. וכן, הקב"ה הביא את בני ישראל ממצרים עד פתח א"י בארבעים יום, וחוסר האמונה קילקל. וגם אדם שעובר עבירה, לא היה מעיז לעשות את זה אילו באמת האמין שהקב"ה רואה הכל ומעניש; ובגלל חוסר אמונה זו, ילקה ארבעים פעמים. ובאמת היה צריך ללקות מאה ועשרים פעם, כנגד שלושת הזמנים של ארבעים יום שמשה הוצרך להיות בסיני, אבל הקב"ה יודע שאין אדם יכול לסבול את זה, לכן לא עשה כך. וכדי שיישארו שני הסמלים, דהיינו ארבעים וגם שלשת הפעמים, ציווה הקב"ה להשליש את המלקות למספר הקרוב ביותר לארבעים, דהיינו שלושים ותשע. וגם בשבת נקבעו שלושים ותשע מלאכות כנגד האמונה - מפני שהשבת היא הסמל של אמונה. ודע, שעיקר הסיבה שהקב"ה בחר במספר ארבעים קודם חטא העגל, בזה שאמר למשה להיות בהר ארבעים יום, ובהעברת בני ישראל לפתח א"י בארבעים יום, הוא כדי שידעו הכל שהקב"ה הוא בורא הכל, יוצר האדם בארבעים יום.

יש ראייה שהמלקות קשורות בחוסר אמונה ובחוסר ידיעת ה', שהרי הרצועה שהיכו בה היתה מעור עגל (רמז לעגל הזהב), והיו שתי רצועות של עור חמור עולות ויורדות בה (מכות כב:). והרי החמור והעגל (שהוא גם בנו של השור שנזכר כאן בפסוק ד: "לא תחסוֹם שור בדישו") הם רמז ל"לא ידעתי את ה'", כמו שאמר ישעיהו (א:ג): "ידע שור קוֹנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע..." (ועיין על כל זה במסכת מכות פ"ג).

אהבת ישראל

(ג) ארבעים יכנו לא יוֹסיף, פן יוֹסיף להכוֹתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך. כתב רש"י: "'לא יוסיף' - מכאן אזהרה למכה את חבירו". ופירש שפתי חכמים: "דהא הכא [במלקות ב"ד] בתחלה מכה בהיתר, ואעפ"כ כתיב 'לא יוסיף'. כל שכן אם מכה את חבירו בחנם - דמתחילתו באיסור - שעובר בלא תעשה". ועוד כתב רש"י: "'ונקלה אחיך' - כל היום קוראו רשע [שלוש פעמים בפסוקים א-ב], ומשלקה קראו 'אחיך'". כי אין לשנוא יהודי, והסיבה שמענישים אותו היא לכפר על עוונותיו ולבער את הרע (החטא) מישראל. אבל אין עושים את זה מתוך שנאה או מתוך שמחה. להיפך, כל מכה היא רק על פי ציווי ה', וח"ו שנוסיף אפילו מכה אחת! מיד כשהוא מקבל "כדי רשעתו", הוא יוצא נקי מעוון, והוא אָחִינו, ומה שקיבל מלקות היה בגדר "נקלה (נבזה) לה'". אבל ברגע שהוא מקבל מכה שלא כדין, הוא "נקלה לעיניך", הוא מבוזה בגלל האדם. ונראה שזאת כוונת האבן עזרא שכתב: "שהוא דבר ידוע וגזירה מה' להיות ארבעים לסבול הסובל כדין שמים, ולא בחפץ השופט".

רבינו בחיי הביא בשם רבינו יונה (שערי תשובה ג:עז) שהמכה את חברו או את אשתו עובר על שני לאוין. כך כתב רבינו יונה (במקור): "ויש אזהרות שאין מקצת ההמון שומרים עיקר האזהרות, כמו החבלה וההכאה. שהמכה את חברו עובר בשני לאוין, שנאמר: '...לא יוסיף פן יוסיף', ורבים עוברים על הלאוין האלה בהכאת נשותיהם...'". ועוד כתב רבינו בחיי: "אם יוסיף לו אפילו אחת, יקראנו 'מכה רבה'". וכתב עוד שהמלה "רבה" בגימטריה היא "רז" - שאע"פ שיש שס"ה לאוין בתורה, אין לוקין על כולן (שהרי אין חיוב מלקות בלאו שאין בו מעשה, ובלאו הניתק לעשה, וכו') וחייבים מלקות רק על ר"ז לאוין.

רחמנות; צער בעלי חיים; כיבוש היצר; ידעתי

(ד) לא תחסוֹם שור בדישו. שהרי אכזריות היא שהבהמה תעבוד עם מאכלים ולא תוכל לאכול. וכתב רש"י: "...להוציא את האדם". הכתוב מוצא מכלל זה את האדם, כדי להראות את ההבדל הבולט בין האדם לבהמה: הבהמה אינה יכולה לכבוש את יצרה, שכך טבעה, ולכן חייבים לרחם עליה, אבל האדם יכול להתגבר על היצר אם בעל הבית תובע את זה ממנו. ויתכן שבעל הבית חייב - לכל הפחות מבחינת המוסר - לתת לפועל לאכול, כמו שנאמר (דברים כג:כה-כו) אצל פועל בכרם ובשדה, שנ"ל ששם נקבע כמה יכול הפועל לאכול, ומרומז גם שבעל הכרם והשדה צריך לתת לו לאכול כשיעור זה.

עם ישראל; אהבת ישראל; יבום

(ו) והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ולא יִמָחֶה שמו מישראל. הדין של יבום בא להבטיח שהיהודי הזה לא ילך לאיבוד, שהרי כאשר אין לו זרע, נפסקת שרשרת ההמשכיות שלו, והוא נשכח מהעולם. לכן, כאשר אחיו (שהוא משרשרת אביו) לוקח את יבמתו באותם קידושין שהוא (האח המת) קידש אותה, זה כאילו שהבן שיִוָלד בא מאותם קידושין והוא המשך של המת. וזאת כוונת ספורנו הכותב: "שיהיה הוולד נחשב אצל ה' יתעלה קיום פריה ורביה למת, שהרי נולד ע"י קידושיו של מת, ואין היבם צריך לקדשה קידושין אחרים". ואע"פ שאין צריכים לקרוא לבן שייוולד מהייבום על שם האח המת (יבמות כד.), מ"מ כלשון רבינו בחיי: "יקום על שם אחיו המת בנפש". ומזה יש לראות את גדולתו ואת קדושתו של כל יהודי, וכמה חשוב כל נפש בישראל וכל יחיד ויחיד, וכמה גדולה אהבתו של הקב"ה לכל יחיד ויחיד, שהרי התורה חסה על זכירתו ועל המשך שמו ושרשרתו. ולכן אנחנו מוזהרים מאוד שלא לעשוק ולא לחבול ולא לצער ועל אחת כמה וכמה שלא להרוג את היחיד. ועוד יש ללמוד מזה את חשיבות קיום השרשרת של עם ישראל, שכל אחד שרוצה ח"ו לפרוש מעם ישראל או שלא לקיים מצות פריה ורביה או סתם לחטוא, חייב להבין שהוא חלק משרשרת גדולה, ושעליו להמשיך את השרשרת הזאת, שהרי יש עליו חובה כלפי אלה שקדמו לו, וגם חיוב כלפי אלה שיבואו אחריו. ואין צורך לדבר על החובה לגבי המשכת השרשרת, ואפילו רק ללכלך אותה בחטאים ובהתנהגות רעה הוא פשע.

הנה, לפי פשט המקרא, "הבכור" הוא הבן הראשון שייוולד מהיבום, ו"יקום על שם אחיו המת" - פירושו שייקרא על שם האח של אביו, שהוא האח שמת, בעלה הראשון של אמו, דודו. אך רז"ל דרשו (יבמות כד.) מ"הבכור" - שהגדול שבאחים חייב לייבם. וקשה, למה המקרא כאן לא אמר כך בפירוש? יש לענות, שלפי התורה הענין של המשכת השרשרת כל כך חשוב, עד שקראה לאח המייבם "בכור".

והנה חומרת המצוה של יבום:

(ז) ואם לא יחפוֹץ האיש לקחת את יבִמתו, ועלתה יבִמתו השערה אל הזקנים - חמישה שופטים ולא סתם ב"ד של שלושה.

ואמרה: מֵאֵן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישראל! וזאת שערוריה ופשע.

לא אבה יַבְמִי. שוב היא חוזרת ואומרת זאת, אף שלכאורה המלים האלו מיותרות, אלא זה להדגיש את חומרת הענין.

(ח) וקראו לו זקני עירו ודברו אליו. מנסים לשכנע אותו ומתחננים לפניו.

ועמד [בסירובו] ואמר: לא חפצתי לקחתה, שהרי אינני אוהב אותה. התורה באה להגיד לנו שלא תמיד מבוססים הקידושין על אהבה, אלא לפעמים אדם חייב לקחת אשה לשם מטרה חשובה, על אף שאין אהבה. ובאמת, בכל קידושין המטרה העיקרית היא ליצור קדושה של שני אנשים שנותנים זה לזה, וכן לקיים פריה ורביה, ולפעמים אין בהתחלה אהבה פיזית.

כתב רש"י: "'ואמר' - בלשון הקודש, ואף היא דבריה בלה"ק". זה מלמדנו שוב את חומרת הענין. ודע שזה נלמד מ"וענתה ואמרה" בפסוק ט, שכל מקום שנאמר "ענה ואמר" הוא לשון הקודש.

עם ישראל; אהבת ישראל; יבום

(ט) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו. כתב רבינו בחיי על סיבת חליצת הנעל (שזה עיקר הענין, שהרי המצוה נקראת "חליצה"): "...ולכך היבמה תחלוץ המנעל, שהוא סימן אבלות, כאילו מתאבל על אחיו המת". ולי נראה שבזה היא מראה שסירובו לייבם אותה גרם למיתתו הסופית והמוחלטת של האח שמת, שע"י זה אבדו שמו ושרשרתו. ולכן היא חולצת את הנעל, כאות לחטא מצדו וכבזיון בשבילו. כך כתב רבינו בחיי: "כי כשאין היבם רוצה לייבם הלא נחשב לו לאכזריות... והדין הראוי בזה שתחלוץ לו היבמה נעלו מעל רגלו, לסימן ורמז שהוא מסתלק ונשמט מן האחוה, וזהו לשון 'וחלצה'... ולשון 'נעלו', כי הוא נועל דלת בפני נפש אחיו המת". ויש להעיר שסיבת חליצת הנעליים באבלות היא לאות שדרכו של המת הזה הגיעה לסופה. והרשב"ם כתב עוד טעם למצות חליצה: "לקנות ממנו ירושת אחיו המת".

מושגים; יבום; גלגול נשמות

וחלצה נעלו... כתב רבינו בחיי: "מצות היבום תועלת גדולה לנפש המת, וידוע כי תגדל הנאת הנפש כשהיא מתגלגלת במי שהוא קרוב מן המשפחה יותר לפי שיש לו שייכות גדול עמו". ועיי"ש באריכות.

ידעתי את ה'; חוקים; יבום

...וירקה בפניו... טעם היריקה הוא לבזיון, והוסיף בעל הטורים: "מפני שהרוק דומה לשכבת זרע, כלומר, שאינו חפץ להקים זרע". כתב רבינו בחיי: "רוק היבמה מכלל החוקים, שכן כתוב: 'את חֻקוֹתי תשמרו' (ויקרא יט:יט), דברים שיצה"ר ואומות העולם משיבים עליהם, ואלו הן: שעטנז, ובשר חזיר, ורוק היבמה, והרבעת כלאים, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב, ושעיר המשתלח, ופרה [אדומה] (תנחומא, משפטים ז)". והנה לכולם מצאו טעמים וסיבות ורמזים וסמליות, וא"כ קשה, למה נקראו חוקים? התשובה היא, שסיבת הציות להם אינה צריכה להיות משום שאנו מרוצים מהטעמים ומההגיון, אלא משום שהם ציווי ה'. ועוד, שצורת החוק היתה יכולה להיות אחרת, כלומר, שאותו הלימוד היה יכול לבוא בדרך אחרת, שהרי אין מצוה בעצם טבע החזיר, וזה שהקב"ה בחר דוקא בדרך זו, הוא חוק.

שכר ועונש; חליצה

(ט-י) ...וענתה ואמרה: ככה יֵעָשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל: בית חלוץ הנעל. לשון "ככה יֵעָשה" כתובה גם אצל מרדכי (אסתר ו:יא) בהוראה הפוכה: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", ללמד שהאדם מביא על עצמו בזיון או כבוד.

עם ישראל; אהבת ישראל; מנהיג

(יא) כי ינצו אנשים יחדָו איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו... כתב רש"י: "...אין שלום יוצא מתוך ידי מצוּת" - מריבה. זה כמו שאכתוב בסמוך, שלפעמים המלחמות והשנאה הגדולות ביותר באות בשם "מלחמת מצוה" צבועה. ורמז לזה, שלמלה "מצווֹת" ולמלה "מצוּת" יש אותן האותיות, מפני שהצבוע מנצל את המצווֹת למצוּת.

עם ישראל; אהבת ישראל

(יא-יב) כי ינצו אנשים יחדָו איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבֻשיו - "ביציו, מגזרת בושה" (אבן עזרא). כתוב "כי ינצו... יחדָו", וזה בא מיד לאחר פרשת היבום, שכתוב בה (לעיל פסוק ה): "כי ישבו אחים יחדָו", ללמדנו שהאהבה והשנאה יכולות לבוא באותה מדה של איכות, בקנאות ובקיצוניות. כלומר, יכולה להיות בין אנשים אהבה עזה עד שהם ממש יחדיו, יחד כאיש אחד, ומצד שני, גם השנאה יכולה להיות עזה באותה מדה בדיוק כמו האהבה של "איש ואחיו". עוד אנו למדים, שאלה שאתמול היו "איש ואחיו", יכולים להגיע מחר לידי ניצה ומכות. ועוד: שדוקא מריב כזה, בין אלו שאתמול היו אחים, באה המריבה המרה ביותר, עד שהאשה מעיזה אפילו לשלוח יד במבושיו. ועוד יש לראות כאן רמז לסכנת "מלחמת מצוה" כביכול ע"י אנשים קיצוניים, שבשם הצלת העם ואחדות ישראל ואהבת ישראל וכל מיני דברים רמים, מורים היתר לעצמם לריב, להכות ולעשות מעשים מגונים ביותר. שהלא כאן רבו על "יחדיו" ועל "איש ואחיו", והגיעו ל"והחזיקה במבושיו". ומשום כך החמירה התורה כל כך ואמרה:

וקצוֹתה את כפה לא תחוס עינֶך, שאע"פ שמדובר בעונש ממון (ב"ק כח.), השתמשה בסגנון זה להראות את חומרת הענין.

ידעתי; שכר ועונש; צדק ומשפט; עם ישראל; מתוך תאוה וחמדה אדם בא להפסד רכושו

(יג) לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן [הנראות שוות, אבל שהן באמת] גדולה וקטנה. שכשקונים סחורה שמים את האבן בצד אחד, והיא שוקלת מאה גרם (לדוגמה), ואת הסחורה מצד שני, וכאשר זה משתווה, יודעים שיש מאה גרם של סחורה. וכאן מדובר במי שמחזיק שתי אבנים למשקל, ושתיהן לכאורה שוקלות מאה גרם, אלא שהאחת שוקלת קצת יותר, ובה הוא משתמש כאשר הוא קונה סחורה ממישהו (וכך הוא מקבל יותר ממאה על אף שעל המשקל כתוב "מאה"), וכשהוא מחזיר או מוכר למישהו, הוא משתמש בקטנה שכתוב עליה "מאה" אבל שוקלת פחות מזה. והאיסור הוא להחזיק במשקלים מסולפים, גם אם אינו משתמש בהם. כך כתב הספורנו (יד): "ישנא [ה'] ג"כ המחזיק בכלים מוכנים לעשות עוול". והטעם, או משום שזה משמש לו כפיתוי מתמיד, או שעצם החזקת עוול היא עצמה עוול. וכמו שיש איסור על משקל מזויף כן יש איסור על מדה מזויפת:

(יד) לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה. והנה הביטוי "לא יהיה לך" השני לכאורה מיותר, שהרי היה יכול לכתוב בפסוק אחד "לא יהיה לך אבן ואבן, איפה ואיפה". אלא שהשני בא ללמדנו, כמו שכתב רש"י (יד): "'לא יהיה לך' - אם עשית כן [שהחזקת והשתמשת בהם], לא יהיה לך כלום". כלומר, זאת הבטחה שאדם שחומד רכוש וגונב ומאנה את חבירו, יפסיד גם את ה"ריוח" וגם את הקרן.

עם ישראל; להתנהג בשוה עם כל אדם

לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה. אדם צריך להתנהג עם כל אחד במדה שוה, ולא ישא פנים לאחד, להעדיף אחד על רעהו. ואדם צריך להתנהג כך אפילו בביתו, שלא יַראה עדיפות לילד אחד על רעהו, כמו שאמרו (שבת י:): "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים". וזה דבר טבעי, אם כי גרוע, שאדם שמקפיד במדות ובהתנהגות טובה בחוץ כלפי זרים, מתנהג בתוך ביתו בקלות ראש ובבזיון לבני ביתו.

(טו) אבן שלמה וצדק יהיה לך... למען יאריכו ימיך על האדמה... בפשטות המלה "שלמה" היא במובן של שלמות ודיוק במשקל. אבל אבן עזרא הוסיף כאן: "שלא יהיה מקום חסר". כלומר, אפילו כאשר יש לו משקל אחד, אל יעשה בו נקב שיוכל למלאו או לרוקנו כפי רצונו. והרשב"ם כתב: "חתיכה אחת ומכוון וישר", כי הוא פירש בפסוק יג "אבן ואבן", שלא יעשה אבן של מאה גרם משני חצאים ששניהם ביחד מאה והם ישרים, אבל בכל אחד לבדו אין חמישים גרם.

א"י; חמס

אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נוֹתן לך. שבעוון חמס, גולים ישראל, ובזכות הצדק והמשפט הם נשארים על אדמתם וגם נגאלים. ואין כוונת הפסוק להבטיח ימים ארוכים לכל יחיד המקיים את המצוה, שהרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא הוא מבטיח לעם אריכות ימים, כלומר, עד אין סוף, על אדמתם. ומכאן רואים שהגלות היא קללה ועונש. וכתב אבן עזרא: "כי כל מלכות צדק תעמוד, כי הצדק כבנין והעיוות כהריסות".

חילול השם - חילול השם ותועבה חד הוא; עם ישראל

(טז) כי תועבת ה' אלקיך כל עוֹשֹה אלה [מדות ומשקלות מזויפים] כל עוֹשֹה עָוֶל. אונקלוס תירגם: "כי תועבת ה'" - "ארי מרחק קדם ה' אלקך...". כלומר, שהקב"ה מרחיק את עצמו מעושה אלה, והם מחוללים מקדושתו, כי עתה הוא איננו אצלם, שאין הקב"ה ועוול יכולים לדור ביחד, ואין קדושה יכולה לדור יחד עם חילול. והדברים אמורים לגבי כל עושה עוול. כך כתב אבן עזרא: "בפה ובמעשה, בסתר או בגלוי".

צדק ומשפט - וחוסרו מביא לצרות מהגוים

(טז-יז) כי תועבת ה' אלקיך כל עוֹשה אלה [אבן ואיפה מזויפות] כל עוֹשה עול. זכור את אשר עשה לך עמלק... כתב רש"י (יז): "אם שיקרת במדות ובמשקלות, הֱוֵי דואג מגירוי האויב...".

חילול השם - חולשת ישראל היא חילול השם; עמלק; לא ידעתי

(יז-יח) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עָיֵף ויָגֵע ולא ירא אלקים. החטא של עמלק הוא החטא הגדול והנצחי של אלה שמסרבים "לדעת את ה'" ולקבל עליהם את עול מלכותו, ובכך מחללים את שמו. בני ישראל היו "בדרך", וכתוב "בדרך" שתי פעמים, להורות שיצאו ממצרים והלכו לא"י, כדי ששני דברים אלה יחד יוכיחו את כוחו ואת גדולתו של הקב"ה לעיני העמים, כדי שיקבלו עליהם את עול מלכותו. והנה עמלק, החלוץ ועז הפנים של "לא ידעתי את ה'", מתנפל על ישראל, כנסיון להראות גם לישראל וגם לעולם שלהקב"ה אין כח ושהוא אינו אלקי ההיסטוריה. וזה פירוש המלה "קרך", כמו שאמר רש"י (יח): "לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה [בגלל החום]. בא בן בליעל [בלי עול] אחד; קפץ וירד לתוכה. אע"פ שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים" - כלומר, ששימש דוגמה ותקדים.

וחולשתם של ישראל, דהיינו כשלונם במלחמה, היא בעיני הגוים חולשתו של הקב"ה. וזאת כוונת בעל הטורים הכותב: "'קרך' בגימטריא 'סרס'" - שעמלק בא לסרס את הקב"ה, כביכול, להחליש ולבטל את שמו כגבר. וזה מה שכתוב "ויזנב בך...", שפשוטו הוא שרצה לעקור את אמונת ישראל, וידע שיש בישראל הרבה מחוסרי אמונה וקטני אמונה. וזה פירוש "הנחשלים" - "חסרי כח" (רש"י פסוק יח), ולא חסרי כח פיזי אלא חסרי אמונה. וזאת כוונת רש"י שאומר: "'עיף ויגע' - עיף בצמא, דכתיב (שמות יז:ג): 'ויצמא שם העם למים' [והתלוננו ואמרו "למה זה העליתנו ממצרים להמית אוֹתי..."], וכתיב אחריו (שם:ח): 'ויבוֹא עמלק'" - שהיו קטני אמונה. ומשום כך כתבה התורה "הנחשלים" ולא "החלשים", מפני ש"חלשים" משמע חולשה פיזית. ולכן כתבה "ולא ירא אלקים" באופן שיוכל להתפרש גם על עמלק וגם על ישראל, מפני שבאמת זאת הכוונה: גם עמלק לא היה ירא אלקים וגם לא ישראל.

רבינו בחיי מביא ממדרש (תנחומא, כי תצא ט): "'והשב לשכֵנינו שבעתַיִם אל חיקם, חרפתם אשר חֵרפוך א-דני' (תהלים עט:יב)... מה היו בית עמלק עושין? היו מחתכין מילותיהן [המילה, הברית] של ישראל וזורקין כלפי מעלה [מטיחים כלפי מעלה] ואומרים [בלעג]:... הֵא לך מה שבחרת" (גם רש"י הביא מדרש זה, ולפי זה "ויזנב בך" הוא מלשון זנב, אבר המילה). ועוד הביא רבינו בחיי (מתנחומא, כי תצא י): "'ולא ירא אלקים' - מסורת אגדה היא שעתיד עשו ליפול ביד בניה של רחל... זה [יוסף] כתוב בו: 'את האלקים אני ירא' (בראשית מב:יח); זה [עשיו] כתוב בו: 'ולא ירא אלקים'. יבוא זה ויפול ביד זה". המלחמה הנצחית היא תכלית קיומו של עם ישראל ומגמתו; מלחמת אנשי "ידעתי את ה'", יראי האלקים, מקבלי עול שמים, מקדשי השם, נגד אנשי "לא ידעתי", לא ירא אלקים, בני בליעל (בלי עול), ומחללי השם. וכל נצחון של עם ישראל הוא קידוש שמו, וכל מפלה שלהם היא חילול שמו.

ארץ ישראל

(יט) והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אוֹיביך מסביב, בארץ אשר ה' אלקיך נוֹתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח! מלחמה זו שונה מכל מלחמה אחרת. היא אינה באה כהגנה, וגם לא לכבוש את הארץ, אלא אדרבה, מצוותה מתחילה רק אחרי הכיבוש, וזאת מסיבה חשובה: שכל מטרתה היא קידוש השם, ולמחות את זכר האויב שמסמל את חילול השם, ולכן צריכים לחכות דוקא עד שנכבוש את הארץ, ויהיה נצחון מוחלט על כל האויבים, שאין לך הוכחה גדולה מזו שלה' המלוכה, ושהוא כל יכול ושאין מי שיעמוד כנגדו. ואז תמחה את זכרו של מי שעירער על זה. וזאת כוונת אבן עזרא שכתב: "זאת המצוה תלויה, אחר שיירשו את הארץ...".

ויש לשאול: הרי כוונת הקב"ה היתה למחות את זכר עמלק, שלא נזכור שהיה אי פעם עם כזה, ולכן באמת כתב רש"י: "'מאיש עד אשה... משור ועד שה' (שמואל א טו:ג) - שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על בהמה...", כלומר, שלא יישארו בחיים לא בני אדם שהיו פעם חלק מהעם הזה, ולא רכושם. והרי במה שה' מכניס את המצוה הזאת בתורה, הוא מבטיח בדיוק את ההיפך, שהוא מנציח את זכרו של עמלק ואת ושמו?! ונראה לי שהכוונה במחיית זכרם היא שלא יתקיים עם שהעיז לדבר כך שהטיח כלפי מעלה, ושלא הבין בבירור שה' הוא המלך על כל הארץ, ולא משנה אם נדע שהיה פעם עם כזה.

כתוב בספרי (רצו): "'זכור' - בפה; ו'אל תשכח' - בלב". ונראה לי שמשום שמצוה זו נראית כ"אכזריות", ויהיו גם יהודים דתיים - בפולחן אך לא במושגים - שישלמו מס שפתיים למושג הזה אבל בליבם לא יקבלו אותו ולא יהיו מוכנים לקיימו, לכן אמר ה': יהיה תוככם כברכם, שתקיימו את המצוה גם בפה וגם בלב.