דברים פרק כו
פרק כו
א"י(א) והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נוֹתן לך נחלה. זאת זכותנו ותביעתנו לארץ - מפני שהקב"ה נְתָנָה לנו.
וירִשתה וישבת בה. יש כאן ציווי: אתה חייב לרשת אותה ולשבת בה, כי הקב"ה לְקָחָה מהגוים למטרה זו, שתשב בה ותקיים את המצוות ותעלה את עצמך לקדושה בתוך ארץ הקודש.
עם ישראל; א"י; קדושה; מובחרים; ביכורים; מושגים; ידעתי(א-ב) והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה... זוהי מצות הביכורים. כתב רבינו בחיי (בהקדמה לפרשה): "וזאת כוונת התורה במצות הביכורים שהם 'ראשית' [שנאמר (שמות כג:יט): "ראשית בִכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך"], שהתורה חייבה לישראל שנקראו 'ראשית', ללכת אל המקום שהוא ראשית שכלולו של עולם, שנאמר: 'מציון מכלל יוֹפי' (תהלים נ:ב), ולתת אל הכהן שהוא ראשית העבודה, ראשון למשרתי בקודש [וכן נבחר לשרת לפני ה'], ולהביא אליו ביכורים, מראשית כל פרי האדמה". המקור לזה שישראל נקראו "ראשית", הוא בפסוק (ירמיהו ב:ג): "קוֹדש ישראל לה', ראשית תבואתוֹה", וכן כתב רש"י (בראשית א:א) "'בראשית' - בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' (משלי ח:כב) ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתוֹה'". והכוונה היא, שהם המובחר והראשון באומות, שהרי המלה "ראשית" פירושה "מובחר". ולכן גם ביכורים באים רק מן המובחר, כמו שאמרו במס' ביכורים (א:ג) וכמו שכתב רבינו בחיי: "ואינו מביא אלא מן המובחר שבשדהו [מהראשית להתבשל בקרב המובחר שבשדה], זהו לשון 'מראשית' מן המובחר... וכן בכל דבר מצוה או כל דבר שהאדם מקדיש ומקריב להקב"ה, צריך שיהיה מן המובחר; וכן מצינו בהבל הצדיק שהביא קרבן מן המובחר". ונ"ל שהטעם הוא: א) שכך נבין שאנחנו שנקראנו "ראשית", מובחרים, חייבים להגיע למדרגה זו של "מובחר" של קדושה; ב) שלא נחוס על ממוננו, אלא ניתֵן את רכושנו הטוב והמובחר ביותר, וכך נשבור את תאות החמדה ונתקדש.
מה שכתב רבינו בחיי, שנביא את הביכורים למקום שהוא "ראשית", וכוונתו לבית המקדש, נראה לי להוסיף גם שיבוא ישראל המובחר לא"י, הארץ הנבחרת מכל הארצות, ומשום כך אין מביאים ביכורים מחו"ל, כדברי רש"י (א): "שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחילקוה".
ומטעם "מובחר", חייבה התורה להביא ביכורים רק משבעת המינים שהם "שבח א"י" - רש"י (ב). וכ"כ הספורנו (ב): "המשובחים שבכל פירותיה... והמשובחים הם שבעת מינין שנשתבחה בהם א"י".
ידעתי את ה'; שכר ועונש; לה' הארץ ומלואה; בטחון
כאן כתב רבינו בחיי הקדמה חשובה לענין רכושו של אדם: "'כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרצו' (משלי ג:ט-י) - שלמה המלך ע"ה הזהיר אותנו בכאן על מדת הבטחון, ובא להודיע שיכבד האדם מהונו להקב"ה, ולא תֵרע עינו בו כי יפזר ויתן לאביונים. אבל יבטח בה' יתברך, כי בגלל הדבר הזה יברכהו בכל מעשה ידיו. ואין לו לחשוב שבסיבת הפיזור הזה יחסר הונו, כי כן אמר שלמה: 'נותן לרש, אין מחסור' (משלי כח:כז). אך יש לו להאמין באמת כי ה' יתעלה יוסיף עליו... כי יתרון ההון המקובץ מן הגזל והחמס לא יועיל, והחסרון שיחסר לצדקה יועיל לו כי תצילנו מן המוות [כלומר, תצילנו מן החומרנות והתאוה, שכן תכלית החיים היא להגיע לקדושה ע"י השלכת החומרנות והתאוה]. וזהו שאמרו ז"ל (כתובות סו:): מלח ממון [הרוצה שיתקיים ממונו כמלח] - חסר [יחסר ממונו לצדקה]; ואמרי לה: חסד... כי הנותן צדקה לעני - להקב"ה נותנה [כי כל מטרת הצדקה והחסד היא להשתחרר מהחמדה והתאוה ולהתגבר על יצרו ולבטל את ה"יש" שבו וכך להתקדש, ואין עיקר המצוה מה שהעני מקבל, אלא מה שאדם נותן ובכך מתעלה ומתקדש; ובזה הוא "נותן" להקב"ה]. וכן הנותן להקב"ה - משלו [משל הקב"ה] הוא נותן לו [כלומר, הוא רק מחזיר לו את שלו, כי כל ההון בעולם שייך לה', והוא מרשה לנו להשתמש בו בתנאי שנשתמש בו כדי להתקדש], וכן אמר דוד ע"ה (דברי הימים א כט:יד): 'כי ממך הכל, ומידך נָתַנוּ לך'".
וזה לא אמור רק בענייני רכוש, אלא גם את כשרונות הגוף שנתן ה' לאדם, חייב הוא להקדיש להקב"ה. כך כותב רבינו בחיי: "ובמדרש (תנחומא, ראה יב): 'כבד את ה' מהונך' - ממה דהנייך [ממה שנתן לך כשרון ליהנות ממנו]. כלומר, מכל מה שהוא מהנה אותך ונתן לך יתרון על שאר בני אדם, יש לך להודות לפניו ולתת כבוד לשמו, כגון מי שראה בעצמו שיש לו קול עָרֵב, ראוי לו לכבד בו את ה' יתברך, שינגן ויתפלל לפניו... ובלבד שיכוון בקולו לכבוד ה' יתברך, לא לכבוד עצמו שישבחוהו בני אדם". כלומר, שכל מה שיש לאדם חייב הוא להקדיש לה', כדי שיודה בזה שהם באים מהקב"ה ושייכים לו, וכדי שלא יתגאה.
בטחון; ביכורים; א"י; ידעתי
(א-ג) והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך... ובאת אל הכהן... ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבוֹתינו לתת לנו. בביכורים האלה שאני מביא לך ולבית המקדש משדותי בא"י שהיא שייכת לנו, הנני מאשר שהקב"ה קיים את הבטחתו ועשה איתנו נפלאות (ומשום כך מגיד מה שמגיד להלן פסוקים ה-י), ושהוא כל יכול. ומשום כך אמר רש"י (א): "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחילקוה (קדושין לז:)" - מפני שבכיבוש ובחילוק הוכיח הקב"ה שהוא כל יכול. בביכורים אלה היהודי בא ומכריז: "ידעתי את ה'". וזאת כוונת רש"י (ג) הכותב: "'ואמרת אליו' - שאינך כפוי טובה". כלומר, אתה מודה שהוא כל יכול, ושגם כל רכושך בא ממנו. ולכן נסמכה פרשת עמלק לפרשה זו, להגיד לנו: "עֻצו עצה ותֻפר... כי עמנו א-ל" (ישעיהו ח:י), שעמלק ניסה להשמיד את ישראל ולמנוע את בואנו לא"י, והנה הגענו ואני מביא ביכורים. וכ"כ בעל הטורים (א). וכ"כ אבן עזרא (א): "רק כאשר תבוא". ובפירוש כתב האבן עזרא (ג): "כדמות הודיה שה' השלים שבועתו, והעד: הפרי". וכתב הספורנו (ג): "אני הגר שבאתי אל הארץ לתושב, בכח מתנתו - הבאתי ביכורים הראויים [לתת לה'] לנותן קרקע במתנה או באריסות". וכתב הרמב"ן (ג): "בפרי הזה שהבאתי, הגדתי והודיתי לשם אלקיך שהביאני לארץ... והנה ה' מקיים דבריו, ואני מודה ומשבח לשמו".
גדול ומנהיג; כבוד התורה; ידעתי
(ג) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלקיך... יש לשאול: למה אמר "אלקיך"? התשובה היא, שהיא לשון כבוד לכהן - כאילו אומרים לו: אתה קרוב אליו ונבחרת לשרתו, ולכן הוא בגדר "אלקיך". ונתחייבנו לדעת את זה ובכך לכבד את הכהן הגדול, וכן כל מנהיג המתמנה לפי חוקי התורה, שמשרת את ה' ומסמל את כבודו ואת כבוד התורה. וכתב הספורנו: "אע"פ שלא יהיה גדול בחכמה, לא תחדל מלדבר עמו בכבוד, באמרך: 'ה' אלקיך', אע"פ שזה לא ייאמר זולתי לאנשי השם, כמו למלכים ולנביאים [עיין שמואל א יב:יט], מ"מ בהיותך מביא אליו את הביכורים, כמביא דורון לא-ל יתברך שהוא בעל הקרקע, ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד". וכן כוונת רש"י כאן שאמר: "אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא".
א"י
...הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבוֹתינו לתת לנו. כתב הרמב"ן: "וההגדה הזו היא לה' אלקיך, כלומר, לשמו, כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבותינו, כי הוא הביאני אליו לעבדו בארץ". א"י היא המקום שה' הביאנו לשם לעובדו.
ידעתי; לה' הארץ ומלואה; מתנות כהונה
(ד) ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך. כתב הספורנו: "להראות ולהודיע שהביכורים לא הובאו לכהן, אבל הובאו אל הא-ל יתברך, והוא נתנם לכהן עם שאר מתנות כהונה". ומשום כך כתב אונקלוס: "ויחתיניה". ולכן הבעלים והכהן שניהם, יד ביד, מניפים את הביכורים לפני ה', לאות ששניהם מודים שהפירות באים מה' ושייכים לו, ושהכהן אינו אדון, אלא רק משרת ה'. ולכן אפילו מלך ישראל, כשמגיע להר הבית, מניח את הסל על כתפו, ומביאו הוא בעצמו, עד שהוא מגיע לעזרה וקורא (ביכורים ג:ד).
ידעתי את ה'; הטובות שעשה לישראל; לה' הארץ ומלואה; א"י; בטחון; נוסח הקריאה של הביכורים
(ה) וענית ואמרת לפני ה' אלקיך. פירש רש"י: "'וענית' - לשון הרמת קול", כדי שכולם ישמעו את עדותו. והוא מדבר בלשון הקודש (סוטה לב.), משום שהביכורים מסמלים את העצמאות של העם העברי, שהקב"ה בחר אותו להיות עמו, היושב בארצו והמדבר בשפתו.
ארמי אוֹבד אבי וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול, עצום ורב. רש"י והתרגום פירשו "ארמי אובד" - לבן שרצה לאבד את יעקב. ואבן עזרא וספורנו ורבינו בחיי פירשו שהוא יעקב שהיה בארם "ארמי אובד", עני ובלי בית. אך נראה לי שצדק הרשב"ם, שפירש (ה,י): "אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם... וכסדר הזה הוכיח יהושע לישראל (יהושע פרק כד)...". ונראה לי שמטרת הקריאה הזאת היא להגיד את נפלאות ה', שהוא לקח אדם אחד, אברהם העברי, וממנו - על אף כל הצרות - יצא עם גדול היושב בארצו. ומה שאמר "וירד מצרימה", הכוונה היא, שאבי הראשון ירד מצרימה; וכן השני (יצחק) כמעט היה צריך לרדת לשם בגלל הרעב; ואבי השלישי באמת ירד לשם.
(ו) וירֵעו אוֹתנו המצרים, ויענונו, ויתנו עלינו עבוֹדה קשה. זהו התהליך ההיסטורי של היהודי בגלות. ראשית כל הוא מגיע "במתי מעט"; ואח"כ הוא משגשג ונעשה "לגוי גדול, עצום ורב", ואח"כ "ויענונו..." - הגוי מתנפל עליו ומדכא אותו.
וירעו. תרתי משמע: א) עשו לנו רעות בשעבוד ובצער פיזי, ב) עשו אותנו רעים, שלמדנו וקלטנו מתרבותם הרעה (מפי אבי מורי). וזאת טרגדיית הגלות, שנוטלת מהיהודי גם את גופו וגם את נשמתו.
(ז) ונצעק אל ה' אלקי אבוֹתינו וישמע ה' את קוֹלנו. היהודי חייב להאמין ולבטוח בה', ואם הוא יצעק אליו ויסמוך עליו, ה' ישמע, שהרי הוא האלקים של "אבותינו", שעזר להם. ועוד: יש להאמין בו ולצעוק אליו כאלקי "אבותינו", בלי שינויים, אלא לשמור את התורה כפי שניתנה לאבותינו.
וישמע ה' את קוֹלנו. פירש רש"י (שמות ב:כה): "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו".
וירא את עָנְיֵנו ואת עמלנו ואת לחצֵנו. שהרי לא יכול לצמוח גואל טבעי מתוך עם מדוכא כזה, ואיך יוכל עם שפל כזה, שאין לו כסף ושעמל כל היום תחת לחץ מתמיד, למרוד נגד מעצמה כמצרים?
(ח) ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. כדי להראות את כחו וגדולתו, שהוא הכל יכול, אלקי צב-אות ואלקי ההיסטוריה, כדי ש"ידעו" ישראל והעמים שהוא אחד ושמו אחד. ורק כאשר יכה את החזקים, יתגדל ויתרומם ויתקדש שמו.
(ט) ויבִאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת - "שהיא ארץ נבחרת" (ספורנו).
ארץ זבת חלב ודבש. כלומר, שה' הפיל לא רק את המצרים, אלא גם את כל הגוים שבדרך לא"י וגם את אלה שבתוך הארץ, כדי לתת אותה לנו.
(י) ועתה - אחרי שעשה את כל הדברים הגדולים האלה, והוכיח שהוא האלקים, ועשה לי את כל הטובות האלו, ומכיון שאני יודע שהכל שלו,
הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'. אני מודה בזה שאתה נתת לי, ולכן אני מחזיר לך את ראשית ומבחר הפירות. כך כתב הספורנו: "מאחר שידעתי מה רב טובך וחסדך עלינו... ונתת לנו זאת שהיא צבי לכל הארצות ומבחר המקומות... הבאתי מבחר פירות אותה הארץ שנתת לי, לתת תודה לשמך עליה". וברור ש"תודה" ו"הודאה" באות מאותו שורש, מפני שמי שאומר "תודה", מודה ומתוודה שהיה זקוק לזולת ושהוא עזר לו. לכן, בגלל הגאוה, כל כך קשה לאדם להכיר טוב, ועל זה נאמר (משלי כב:ז): "ועבד לוֹוה לאיש מלוה", כי האדם שמודה ומתוודה שובר את גאותו. ולכן תפילת העמידה שכוללת את בקשותינו, היא במרכז התפילות והיא הנקראת "תפילה" סתם בלשון הגמרא. והרשב"ם כתב: "כי לא על ידי עשתה זאת כי אם בחסדך זכיתי בה". וכתב רבינו בחיי (ה): "שיתחייב האדם לתת אל לבו בזמן מעלתו ושלותו, זמן הירידה והשפלות שהיה לו".
עד כאן הקריאה. אח"כ, ממשיך הכתוב:
...והנחתו [תניח את הטנא] לפני ה' אלקיך, והשתחוית לפני ה' אלקיך. כלומר, חוזר ומניף וחוזר ומניח ומשתחוה, והכל לשם כניעה, לקבלת עול מלכות, להודאה והודייה.
ידעתי את ה' - אפילו הרגשות יהיו משועבדים לו; ביכורים
(יא) ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך - אתה והלוי והגר אשר בקרבך. יש כאן ציווי - מצוה לשמוח. אף אם אינך מרגיש שמחה, ואף אם הנך עצוב בגלל עצב אישי - ושמחת. אתה חייב לשמוח, כי אתה חייב לצאת מתוך העצב האישי שלך, שבא מתוך התעסקות אישית וגאוה, ולהודות לה'. כי השמחה באה מהכרה שטוב לך, ואם אינך מכיר בזה, אתה כפוי טובה. ועל זה אמר הכתוב: "ושמחת" - הסתכל לא רק על הדאגות, אלא על מה שיש לך, ועל מה שיש לביתך, וברגע זה תבין שיש לך בית, והלא זה בודאי נקרא טוב, ואיך לא תשמח ותכיר בחסדו של ה'? ותשַמֵח גם את הלוי והגר, ואז באותו רגע תבין כמה מאושר אתה, שהרי אינך לוי או גר או עני, שאין להם מה שיש לך. ותבין שהשמחה תבוא אליך אם תעזור להם. כך כתב בעל הטורים: "'ושמחת...' וסמיך ליה 'כי תכלה לעשר' - שבשביל המעשר תשמח בכל הטוב כמו שדרשו (שבת קיט.): 'עשר בשביל שתתעשר'".
מעשר עני; ידעתי; לה' הארץ ומלואה
(יב) כי תכלה לַעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישִת שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבֵעו. בשנות א' וב' (וכן ד' וה') של שביעית, נותן אדם מעשר ראשון ללוי, וגם מפריש מעשר שני ומעלה אותו לירושלים ואוכל אותו שם. ובשנה ג' (וכן ו') הוא אמנם מפריש מעשר ראשון ללוי, אבל במקום מעשר שני הוא מפריש מעשר עני לעניים. וחובה לתת להם מספיק לשביעה, כמו שכתב רש"י: "תן להם כדי שבען". ונ"ל שאמר "ואכלו בשעריך", לומר: תן להם לאכול אפילו במקום שאתה תראה אותם אוכלים משלך, כדי שתבין שזה לא שלך אלא של הקב"ה. ודוקא בשנים של מעשר עני ציווה ה' את מצות הביעור, כדי להבטיח שלא יעכב את מעשר העני אלא יתן לו מיד בשנה הראוייה.
ביעור מתנות הקדש; קבלת עול ה'; ידעתי את ה'
(יב-יג) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישִת... ואמרת לפני ה' אלקיך: בערתי הקוֹדש מן הבית... ככל מצותך אשר צִויתני - לא עברתי ממצווֹתיך, ולא שכחתי. הקב"ה, שהוא בעל העולם - שעשה אותו וקנהו בעשייה זו - נתן לאדם להשתמש ברכושו (של הקב"ה), בתנאי שישתמש ברכוש כהוגן ושיפריש ממנו לקודש, לכהן, ללוי, ולעני, ובכך יודה כל פעם שהוא אינו שלו, וישבור את גאותו, ובכך יתקדש. ולכן, כל שלוש שנים, בחג הפסח של שנה רביעית ושביעית של שמיטה, היהודי חייב לבער מרשותו את כל המתנות שלא הפריש. והוא חייב לבוא לבית המקדש ולהתוודות ולפרט לפני הקב"ה את כל המתנות שנתן. עצם הוידוי - שהיהודי מפרט את המתנות - איננו בשביל הקב"ה, אלא בשביל היהודי עצמו, מפני שכך הוא שומע שהרכוש הזה אינו שייך לו, ומשפיל את עצמו.
כתב הרשב"ם (יג): "כך ציווה הקב"ה [להתוודות לפניו], כדי שלא יאמר אדם לעכב מעשרות [ולא ליתנם] לשקר לפני הקב"ה". כלומר, שאם הוא צריך לעמוד בבית המקדש ולהתוודות, ודאי לא ישקר.
(יג) בערתי הקדש - מעשר שני ונטע רבעי. והשתמש במלה "בערתי", לומר, כאילו חיפשתי בכל חור וסדק (כמו "ביעור חמץ"), ושרפתי וכיליתי מן העולם את כל הדברים האלה, כי הם קודש ואינם שייכים לי והם בגדר גזל.
מן הבית - זו החלה.
וגם נתתיו ללוי - מעשר ראשון.
וגם - לרבות תרומה וביכורים.
לגר... - זה מעשר עני.
ככל מצותך... נ"ל שזה עיקר הוידוי. הוא אומר: מה שעשיתי, עשיתי ככל מה שציויתני, ובדיוק בדרך שציויתני, לא עברתי לימין או לשמאל, אלא קיבלתי עלי את עול מלכותך. וזה מה שפירש המכילתא (משפטים, מסכתא דכספא יט), שהפרשתי מתנות כסדר (כלומר, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, ומעשר שני, בסדר זה), וכן לא ממין זה על אחר, ולא מחדש על ישן ולא מתלוש על מחובר (ספרי שג). שבאמת, לכאורה מה ההבדל, העיקר שיתן?! אלא, שהקב"ה רצה שהנתינה תהיה נתינה לא סתם מתוך רצון היהודי, אלא נתינה שמקדשת אותו ע"י השפלת גאותו - שיתן על פי ציווי ה', ויקפיד לתת אותו בדיוק כמו שה' ציווה.
ולא שכחתי. פירש רש"י: "מלברך על הפרשת מעשרות". והמקור הוא הספרי (שג): "מהזכיר שמך ולברכך". בפשטות מדובר על הברכה שצריך לברך על הפרשת מעשרות. אבל רבינו בחיי כתב: "מלהזכיר שמך ומלכותך עליו בשעת הפרשה". וזה כדברי שפתי חכמים: "מלשבחך בעת הפרשת מעשרות, ולא מלברך ברכת הפרשת מעשרות, שהוא נוסח הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, שברכות על המצוות אינו אלא מדרבנן". ובכן ודאי נראה שלא מדובר כאן על הברכה גופא, על נוסח מסויים, אלא על הודיה והודאה וקבלת עול מלכות שמים; שבעת ההפרשה הוא מודה שכל זה הוא של הקב"ה. ומכאן יש להבין, שאע"פ שנוסח הברכות נתקן ע"י אנשי כנסת הגדולה, אבל עצם ההודיה והברכה היתה חובה מקודם לכן, כמו בתפלה, שוודאי תמיד היתה חובה להתפלל, אבל נוסח תפלה מיוחד ואחיד נתקן רק ע"י אנשי כנסת הגדולה.
ידעתי את ה'; עבדו את ה' בשמחה; לה' הארץ ומלואה; מעשר שני
(יד) לא אכלתי באוֹני ממנו, ולא בִערתי ממנו בטמא, ולא נתתי ממנו למת - שמעתי בקול ה' אלקי, עשיתי ככל אשר צִויתני. לפי המפרשים כל זה מתייחס למעשר שני, כמו שכתב הרמב"ן: "אע"פ שהוידוי בכל המעשרות... 'לא אכלתי באוני ממנו' יחזור על הקודש לבדו, שהוא מעשר שני ונטע רבעי...". ואסור לאונן (כלומר, בין המיתה לקבורה) לאכול מעשר שני. "ולא בערתי ממנו בטמא" פירושו שאסור לאכלו בטומאה, בין שהאדם טמא ובין שהמעשר שני טמא (וצ"ע למה נאמר "בערתי" ולא "אכלתי"). וכן לא הוצאתי את הכסף שפדיתי בו את המעשר שני על שום דבר, חוץ מאוכל ושתיה, ואפילו לא על מצוות שאינם אכילה ושתיה, כגון לקנות ארון למת.
וצריך להבין למה אסר הקב"ה עניינים אלה, בהדגשה על איסור קשירת מעשר שני למת, שהרי שניים מהאיסורים הם בפירוש בענייני מת, ונראה לי שגם השלישי, הטומאה, איסורו כאן הוא משום מת, שעיקר האיסור הוא להזהירנו שלא לבוא במגע עם מת ושלא יִטָמא המעשר שני. ונראה לי שהטעם הוא, שהקב"ה נתן לנו את המצוה של מעשר שני לשמחה, כמו שכתוב (לעיל יד:כו-כז): "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך... ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך, והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו". וזה מה שהדגיש הספרי (שם) ומביאו רש"י: "'ככל אשר צויתני' - שָמַחתי ושִמַחתי בו". שזה עיקר המצוה כאן. ולמה? מפני שהקב"ה רצה שנבין שעיקר מטרת הבריאה אינה שהאדם יתהולל וישתולל ב"שמחה" של חומרנות וגשמיות, מפני שזאת אינה שמחה, אלא האדם בא לעולם להתגדל ולהתקדש, וישמח בקדושה - והיינו שמחה של מצוה. הוא צריך להבין שהעשיר האמיתי הוא זה ששמח בחלקו, וש"אשרינו מה טוב חלקנו" שהקב"ה בחר בנו. והוא צריך להודות לה' על מה שיש לו, ולא ידאג על מה שאין לו, ואל יצטער על שחייב לתת מרכושו לעניים וכו' ועל שאינו יכול לעשות את מה שהוא "רוצה", שהרי הנה הוא יכול לשבת בירושלים, בארצו ובעירו, עם משפחתו, ולאכול ולשתות אע"פ שנתן מרכושו לאחרים. ובזמן כזה שצריך לשמוח, אסור להתאבל ולהיות קשור לשום אבל וצער, מה עוד שאָבֵל אינו יכול להתרכז במצוה ולתת מעצמו את כל כוונתו להקב"ה. ועוד, שבאבלותו הוא מראה שיש לו אהבה לאדם שעדיפה על שמחתו בהקב"ה.
הקב"ה רצה גם להראות לנו, שאפילו את הרגש של האדם ניתן לשעבד לעבודת ה', ובכך יתקדש האדם עד אין סוף. ומשום כך אומר היהודי כאן "...שמעתי בקול ה'... עשיתי ככל אשר צויתני". ראשית כל "שמעתי" - קיבלתי עלי עול מלכות שמים, כענין "שמע ישראל", ואח"כ "עשיתי" - עול מצוות. קיימתי את המצוות משום שהם ציווי ה', ועשיתי בדיוק את מה שהוא ציווה. ויש כאן גם רמז שאין המדרש העיקר אלא המעשה. לא די שאדם לומד ו"שומע" ומבין - אם לא עשה, מוטב שלא נברא. וכן יש ללמוד מכאן שאין לאדם חיוב ללכת כל חייו באבל ובשחורים, אלא מותר ואף חובה לשמוח: "עבדו את ה' בשמחה!" (תהלים ק:ב). וכתב החינוך (מצוה תרט): "ואין ראוי למי שהוא דואג וכואב מאד בלבבו ליקרב אל שולחן המלך...". ועוד כתב: "ובהיות האדם צעור, דואג וחרד ביום מות קרובו - אין דעתו וכוונתו מיושבת כלל, ועל כן אין ראוי לאכול קדשי שמים".
גאולה; השכר חייב לבוא; בעתה אחישנה; בטחון; ידעתי
(טו) השקיפה ממעון קדשך, מן השמים, וברך את עמך, את ישראל... וכתב רש"י (על פי ספרי שם): "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כו:ג-ד): 'אם בחֻקוֹתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעִתם'...". וכן מביא רבינו בחיי: "ובמקום אחר דרשו: 'השקיפה ממעון קדשך' - עשינו מה שמוטל עלינו לעשות, עשה מה שמוטל עליך". כאן למדנו שעל הקב"ה חובה כביכול לעשות את מה שהבטיח אם נקיים את דבריו, ואין הוא בן חורין להיפטר מזה, כביכול. ולכן הגאולה היא בידינו, אם אך נעשה את מה שמוטל עלינו ולא נפחד. והפסוק משתמש במלה "השקיפה" שמשמעה שה' רחוק, במעונו בשמים, וכוונתו היא, שאפילו כאשר הוא רחוק ושכינתו הסתלקה מאיתנו, בכל זאת הוא חייב לחזור ולשוב אלינו אם נשוב אליו.
א"י ועם ישראל
...וברך את עמך, את ישראל. אמר את זה להדגשה, לומר שעמך הוא רק עם אחד, עם ישראל.
ואת האדמה אשר נתתה לנו. מבקשים ברכה כפולה: ברך את עם ישראל שיהא על אדמת ישראל שנתת לו, ושתהא גם האדמה ברוכה.
כאשר נשבעת לאבוֹתינו... ולכן עליך לקיים את השבועה.
עם ישראל; כח מתנות עניים; ידעתי
השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך... אומר הירושלמי (מע"ש ה:ה): "בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה [מתנות עניים], שכל 'השקפה' שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה".
ידעתי; מסירות נפש; סיני; אמונה
(טז) היום הזה. "הנה השלים משה לבאר את התורה... ולכך אמר 'היום הזה'" (רמב"ן).
היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החֻקים האלה ואת המשפטים; ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. אמרו חז"ל: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם" (והובא ברש"י). וכן בתנחומא (תבוא א): "בכל יום תהא התורה חביבה עליכם כאילו היום הזה קיבלתם אותה מהר סיני". וכתב רבינו בחיי: "לפי שהדורות חולפים, ולב האדם הולך אחר עיניו בדבר הנראה, כי בעומדו בין עיניו [כשעומד דבר מסויים לפניו] - יזכרנו, ובהיסתרו מעיניו ישכחנו, והאותות והמופתים אינן עומדין לעולם, לכן יזהירו שתהיה האמונה קבועה בלב... בזמן ההסתר כמו שהיתה בזמן ההיגלות, ויהיו דברי התורה חביבין... ויהיו ג"כ חדשים בענין זכרון האותות והמופתים, שלא נשכחם מלבנו בהתעלמם מעינינו, אך יהיה אצלנו מעמד הר סיני בנפלאותיו בחידושו תמיד".
ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. כתב בעל הטורים: "וסמיך ליה: 'את ה' האמרת [היום]', ד'בכל לבבך ובכל נפשך' היינו ק"ש, דכתיב ביה (לעיל ו:ה): 'בכל לבבך...', והיינו דאמרינן (ברכות ו.): 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בארץ...'". וכוונתו שתשמור לעשות, כלומר, הִשָמר לך איך אתה מקיים את המצוות, שתעשה אותן משום שהם ציווי ה', שראשית כל תקבל עליך עול מלכות שמים ואח"כ תקיים אותן. כך כתב הספורנו: "'בכל לבבך' - שתכיר בלי שום ספק שראוי לעשות רצונו. 'ובכל נפשך' - שלא יניא אותך כח מתאוה...". ולפסוק הזה יש חשיבות, משום שהוא כעין כלל הבא מיד אחרי כל המצוות, ומורה איך לעשות אותן. הוא אומר שהעשייה חייבת להיות ע"פ קבלת עול מלכות שמים, וגם "ובכל נפשך", שתהיה מוכן למסור את נפשך עליהן.
ידעתי את ה'; הברית בין הקב"ה לבין עם ישראל עם סגולה; עם ישראל
(יז-יט) אחרי שגמר משה לפרט את כל המצוות (כמו שכתב הרמב"ן בפסוק טז), הוא שוב מכוון את ישראל לחדש את הברית שנכרתה בסיני, שבה ישראל מקבלים עליהם את ה' כאלקים, מקבלים עליהם את עול מלכותו, ומבטיחים לשמור את התורה, ומצד שני הקב"ה בוחר בעם ישראל כעם סגולה. ולכן הוא אומר:
(יז) את ה' האמרת היום. היום הזה שמחדשים את הברית, אתה "האמרת" את ה'. והשתמש בלשון יחיד, כדי שיהיה הדבר ידוע ומקובל על כל אחד ואחד, וגם כדי שיבינו שהברית הזאת של עם ישראל מחייבת כל אחד ואחד, גם כל יחיד שיבוא בעתיד.
האמרת. רוממת אותו להיות לך למלך ואדון ואלקים. כך כתב אבן עזרא: "מלשון גדולה, וקרוב מגזרת 'בראש אמיר' (ישעיהו יז:ו)" - הענף הגבוה ביותר. וכ"כ רבינו בחיי, וכן נראה מהרמב"ן שכתב: "...הנה גידלתם ה' ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלקים". גם רש"י פירש כך, אבל הוא פירש את המלה משורש אחר: "ול"נ שהוא לשון הפרשה והבדלה: הבדלתו לך מאלהי נכר להיות לך לאלקים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו עם סגולה... שהוא לשון 'תפארת' כמו (תהלים צד:ד): 'יתאמרו כל פעלי אָוֶן'", כלומר, שהרשעים מתפארים על הצלחתם ומתגאים בזה, וכמו כן, כאשר ישראל עושים את הקב"ה למלך ומרוממים אותו עליהם, הם מפארים אותו ומבדילים אותו. ואונקלוס תירגם: "ית ה' חטבת", מלשון "חטֻבות אֵטוּן מצרים" (משלי ז:טז), שפירושו, אריגי פשתן משובחים ממצרים (רבינו בחיי).
ולי נראה שהפירוש הוא - בחרת בו מאהבה ועשית אותו חטיבה אחת, כלומר, דבר יחיד, שרק את זה אתה אוהב. ומעין זה פירשו בגמרא (ברכות ו.): "אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (לעיל ו:ד): 'שמע ישראל...', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דברי הימים א יז:כא)". א"כ, לשון "חטיבה" משמשת במובן של יחידה וגם יחידה משובחת.
מושגים
להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמוֹר חֻקיו ומצווֹתיו ומשפטיו, ולשמוֹע בקוֹלו. כאן פירט את הכללים הגדולים, איך לקיים את התורה ואת יעוד היהודי בעולם. ראשית כל:
להיות לך לאלקים - אתה חייב לקבל את עול מלכותו, ולהשתעבד לו כעבד לרבו, כי כל דבריו אמת וצדק. כך כתב הספורנו: "שיהא הוא אצלך הנבדל הנכבד... באופן שראוי לך לעבוד ולהיכנע לו לבדו כראוי לעליון". ומאחר שקיבלת עליך את עול מלכותו, וקיבלת על עצמך שהוא יודע את האמת, אח"כ צריך:
וללכת בדרכיו, שהן המושגים של התורה, שבשמירתם נגיע למטרה של קדושה, ובכך נתדמה קצת להקב"ה שהוא תכלית הקדושה. כך כתב הספורנו: "להידמות לנכבד מכל שאר הנמצאים", כלומר, שישראל יתדמו לה' יותר מכל שאר הבריות. וכתב הרמב"ן: "שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד איש את רעהו", כי אלה הם "דרכי ה'", המושגים שלו, שהם מביאים לקדושה, וכל המצוות הפרטיות אין להן ערך אלא במסגרת של מושג, כלומר, שמצוה זו, כשעושים אותה בידיעה ומתכוונים בה למושג מסויים, יש לה ערך. ואף אם המושג הוא בניגוד ל"מצפונך" או למחשבותיך, תעשה אותו, כי ה' הוא האלקים והוא יודע מה הוא טוב ומה הוא צדק.
ואח"כ הוא אומר שנשמור את כל הציוויים הפרטיים:
חֻקיו - שהם לכאורה בלי הסבר בכלל.
ומצווֹתיו - שיש בהן יותר הסבר, אלא שגם אותן לא היינו עושים מתוך השכל הטבעי, כגון: שבת, פסח, וכו'.
ומשפטיו - השכליים.
ולשמוֹע בקוֹלו. פירש הרמב"ן: "ככל אשר יצוה לכם... על יָדִי [משה] או על יד שאר הנביאים", שגם זה חלק מלשמוע בקול ה', שהרי בכל דור המנהיג חייב לפרש את התורה.
(יח) וה' האמירך היום, להיות לו לעם סגֻלה כאשר דבר לך [שמות יט:ה: "והייתם לי סגֻלה"] ולשמוֹר כל מצווֹתיו. עם ישראל, ע"י החלטתו לקבל את עול מלכות ה' ואת תורתו, הכריח את הקב"ה לבחור בו לעם סגולה. וזאת כוונת רבי יהודה הלוי המובא באבן עזרא (יז): "כי המלה ["האמרת"], מגזרת 'ויאמר', והטעם [פירוש]: כי עשית הישר [משום שעשית הישר] עד שיאמר שהוא יהיה אלקיך [חייבת אותו לומר שהוא אלקיך]... ויפה פירש". ולמה בחר ה' בעם ישראל או בכלל בעם אחד? כתב הספורנו: "כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי, כאומרו (בראשית א:כו): 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'". כלומר, שלכן בחר בעם אחד שישמש כדוגמה למין האנושי כולו, וכשליח ואור לגוים. וכתב הרמב"ן: "כי לכם לבדכם יתן תורתו... לא לעם אחר, כענין שכתוב: 'מגיד דבריו ליעקב... לא עשה כן לכל גוי [ומשפטים בל ידעום...]' (תהלים קמז:יט-כ)".
ויש להקשות: מדוע הוסיף כאן "ולשמור כל מצוותיו"? רבינו בחיי כתב: "ובלבד שתשמור מצוותיו, כי אין מעלת ישראל להיותם נקראים בשם סגולה אלא בשמירת המצוות". ולי נראה שזה מיותר, שהרי בפסוק הקודם אמר את זה. אלא נראה שזה חלק מהברכה שהוא נותן לישראל: אתם תהיו לו לעם סגולה, ובנוסף תהיה לכם האפשרות וההזדמנות הגדולה לשמור את כל מצוותיו, לטוב לך, שבזה אתם תתקדשו ותתעלו ותהיו זכים וטהורים. וזאת כוונת הספורנו: "ושאר האומות אצלו בלתי מוכנים וראויים לזה, כאומרם ז"ל (סנהדרין נח:): 'גוי ששבת חייב מיתה', [ובסנהדרין נט. נאמר: "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה...' (לקמן לג:ד), לנו מורשה - ולא להם"]. ובכן אינם ראויים לשמור כל מצוותיו אלא קצתם בלבד שהם מצוות בני נח". והכוונה בזה היא, שזה שעשה אותנו הקב"ה עם סגולה, אין הכוונה רק שנהיה עם נפרד ונבדל, אלא כמו שאנו אומרים בתפלתנו ביו"ט: "ורוממתנו מכל הלשונות", כלומר, שנהיה גם עם מיוחד שיש לו עליונות וקדושה שאין לשום עם אחר. וזה מה שאמר הכתוב מיד:
(יט) ולתתך עליון על כל הגוים, אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת, ולהיוֹתך עם קדוֹש לה' אלקיך כאשר דִבר - "והייתם לי קדושים (ויקרא כ:כו)" (רש"י). שהקב"ה עשה את ישראל לעם עליון וקדוש בעל מהות שאין לשום עם אחר, ולכן גוי שמקיים מצוה חייב מיתה, מפני שהוא בעצם אינו קדוש אלא חולין, הוא אינו טהור אלא טמא, ואיך נחלל את הקודש ונטמא את הטהרה? ואין בזה גזענות, שהרי אם ירצה הגוי, הוא יוכל להצטרף לעם ישראל, לקבל עליו עול מלכות ה' - שזה מביא עליו את הקדושה ואת העליונות - ולהיות ככל יהודי, ואז מותר לו לשמור את המצוות. אם כן, עצם בחירת ישראל להיות עם סגולה ונבחר, הפכה אותו גם לעם קדוש ועליון. וכל זה עול ומשימה ואתגר. כי מה שכתוב "לתהלה ולשם ולתפארת" אין הכוונה שהגוים יכירו בזה ויכבדו אותך, אלא שהקדושה גופא היא לך תהלה ושם ותפארת.
אם כן, יש לישראל קדושה כללית שניתנה מלידה ע"י הקב"ה. כמו קדושת כהן שיש לו בעצם יצירתו, כך יש לכל יהודי קדושה טבעית, והוא מחלל אותה אם אינו הולך בדרכי ה', והגוי מחלל אותה אם הוא מתנהג איתו בבזיון. וחוץ מזה יש קדושה שכל יהודי מוסיף על עצמו כאשר הוא שומר מצוות ומושגים כהלכתם. ואז הוא מתעלה עוד יותר במעלות הקדושה.
בקיצור: ישראל הוא הנבחר של ה', ולכן נקרא בכור, כמו שנאמר (שמות ד:כב): "בני בכוֹרי ישראל". והמלים "בכור" ו"בחור" דומות, כי הבכור הוא הנבחר, כי הוא הבן הראשון. ישראל היה הבכור, הראשון לעבוד את ה', ולכן היה לנבחר, לראשית, כמו שראינו בביכורים. כך כתב הספורנו (שמות ד:כב): "'בני בכורי ישראל' - אע"פ שלקץ הימין 'אהפוֹך אל עמים שפה ברורה לקרוֹא כֻלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד' (צפניה ג:ט), מ"מ ייחשב ישראל אצלי נכבד... ומצד מה שהוא בכורי, ראשון לעבודתי". וראינו שכשיש שתי נשים והבכור הוא של השנואה, האב לא יוכל לבכר את בן האהובה, הצעיר, על בן השנואה, הבכור, שנאמר (לעיל כא:יז): "כי את הבכוֹר בן השנואה יכיר... כי הוא ראשית אוֹנו, לו משפט הבכוֹרה".
© כל הזכויות שמורות