דברים פרק לא
פרק לא
מנהיג - צריך לנחם את העם; ענוה; לא המנהיג הוא העיקר אלא הקב"ה; אהבת ישראל; בטחון
(א) וילך משה וידבר את הדברים האלה [דלקמן] אל כל ישראל. פירש אבן עזרא: "הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו". לפי דבריו, טרח משה להגיע אישית לכל שבט ושבט בנפרד, להרגיע אותם, כדי שיבינו שלא בו תלוי הנצחון, מפני שאין המנהיג העיקר, והרבה שליחים יש להקב"ה, ושבהקב"ה תלויה הישועה, וצריך לבטוח בו, והוא כבר יתן להם עוד מנהיג - יהושע - שיהיה יעיל כמשה אם אך ילך בדרך ה'. והרמב"ן הרחיב את זה וכתב (ב): "וזה לנחם אותם... כלומר, אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי ה' ציווני שלא אעבור שם, ואל תפחדו... כי ה' יעבור עמכם, לא יסלק שכינתו מכם בעבורי". והוא היה צריך לעשות את זה, כי העם הזה היה בעל אמונה קלושה, וסמכו על משה רבינו, ותהיה תדהמה גדולה כאשר ימות, ולכן מיהר לנחמם. ורְאה את גדולתו ואת ענוותנותו של משה, שחס על כבודו של יהושע, וחשש שישראל ישוו אותו למשה ולא יתנו לו את הכבוד הראוי לו, ולכן, כאשר דיבר אליהם, השפיל את עצמו והסביר להם למה לא יועיל להם כמנהיג, ואמר:
(ב) ...בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ולכן: "ואין להתעצב על מיתתי" - ספורנו. והוא פירש (בפסוק א) שמשה לא רצה להפר את שמחת הברית שכרתו.
לא אוכל עוד לצאת ולבוא. אם כן, אני זקן וחלש, ולא אוכל להנהיג אתכם ולשפוט אתכם כראוי. וכן: "במלחמה [לא אוכל להוליך אתכם]... ואין לכם צורך למי שיעזור אתכם [ולא יילחם לפניכם]" - אבן עזרא. וכתב רמב"ן: "ואע"פ שמשה רבינו היה בתוקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב: 'לא כהתה עינו ולא נס לֵחוֹה' (לקמן לד:ז), אמר להם כן לנחמם". ואח"כ נתן עוד סיבה שתנחם אותם:
וה' אמר אלי לא תעבוֹר את הירדן הזה. תתנחמו מתוך שתבינו שאני לא שונה מכל אדם אחר, שהרי חטאתי במי מריבה וה' העניש אותי ואמר שלא אעבור את הירדן, ואם כן, מכיון שאני בשר ודם כמו כל אחד, גם יהושע יוכל להושיעכם כמוני. והספורנו כתב: "וא"כ טוב לכם שאמות כדי שתוכלו [אתם] לעבור". ורש"י פירש את שני חלקי הפסוק כאחד, כלומר, לא אוכל לצאת ולבוא משום שה' אמר "לא תעבור את הירדן".
גם ה' חס על יהושע, ולא רצה שייפגע מתוך השוואה למשה, ולכן: "מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה" (סוטה יג:), כדי שלא יוכלו ישראל להפיק ממנו תועלת, ולכן ירצו לקבל את יהושע.
רבינו בחיי כתב: "יתכן לומר כי היו ימיו מאה ועשרים שנה כנגד מאה ועשרים יום שעמד בהר", ללמדנו שהמנהיג נקרא ע"ש עבודתו, ומנציחים אותו בעבודתו.
בטחון; א"י; מנהיג
(ג) ה' אלקיך הוא עוֹבר לפניך תמיד, וגם אילו הייתי אני ממשיך להיות המנהיג, והייתי עובר את הירדן, בכל זאת עצם ההנהגה היתה ע"י הקב"ה. ואם כן לא משנה אם אני עובר או אחר עובר, כי העיקר תלוי בהקב"ה.
הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך. יש לו הכח להשמיד את הגוים האלה, והוא הבטיח לכם שהוא מוכן לעשות את זה, ולכן אין לפחד.
וירִשתם. אבל עליכם לבצע את ההורשה, את השמדת הגוים, ולא לתת להם להישאר בא"י. ואם כן הדבר, שה' יעבור לפניך,
יהושע הוא עוֹבר לפניך. לכן גם יהושע, המנהיג החדש, יצליח כשיעבור לפניך.
כאשר דבר ה'. כפי שה' ציווה למנות אותו מנהיג. ויש עוד כוונה בזה: שיהושע יעבור לפניך אם ילך בדבר ה'. ואמר: "יהושע הוא עובר לפניך", להודיענו שוב שהמנהיג חייב ללכת בראש במלחמה, ולהנהיג את העם. ורבינו סעדיה כתב: "'הוא עובר' - הודו עובר [וכן כולם]". וכך תירגם יונתן: "ושכינתיה עביר קדמיכון". כלומר, אם אתם תהיו מוכנים לעבור בלי פחד ובאמונה, אם אתם ויהושע מנהיגכם תאמינו בה' ולא תפחדו מהגוים, אז ה' ושכינתו יעברו וישמידו את הגוים.
הנה ביומא (ט:) אמר ריש לקיש: "סנינא [אני שונא] לכו [את יהודי בבל]". וכתב רש"י: "שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני". ובברכות (ד.) ובסוטה (לו:) אמרו: "ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע...". ופירש רש"י: "ראויים... לבוא ביד רמה". מזה משמע, שכאשר השכינה באה עם ישראל, באים ביד רמה ובלא שעבוד מלכויות (עיין רש"י סוטה שם).
(ד) ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג... שהם היו חזקים ועצומים, ובכל זאת ניצחתם וכבשתם אותם. וא"כ כבר התחלתם לנחול את א"י, שהרי אתם יושבים על אדמתם.
(ה) ונתנם ה' לפניכם. ובלבד שאתם תעשו את מה שמוטל עליכם.
ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם. למה אני לוקח את ארץ כנען מהם ונותנה לכם? בוודאי משום שאני רוצה שתהיו עם סגולה ונבחר בארץ סגולה ונבחרת. ולכן עליהם לנתוץ את גילוליהם, ולהעביר את הגוים מן הארץ אם לא ישתעבדו לכם תוך קבלת שבע המצוות. ואם לא תעשו את זה, איזו תועלת יש בהעבירי את הארץ מהם לכם?
(ו) חזקו ואמצו. כדי להגיע לאמונה ולבטחון יש צורך להתחזק ולהתאמץ, שהרי האמונה היא דבר לא הגיוני, והסכנות הממשיות נראות לעין, ולכן צריך אדם להתגבר על ה"הגיון" הזה בחוזק ובאומץ.
אל תיראו ואל תערצו מפניהם. אִזרו חיל, שלא תפחדו מפניהם על אף מספרם ונשקם.
כי ה' אלקיך הוא ההוֹלך עמך. ומי יוכל להתמודד איתו? והרי איתך נמצא הכח החזק ביותר בעולם!
לא ירפך. לא יעשה שום דבר בפועל להחליש אותך.
ולא יעזבך. ואפילו לא יעמוד סתם מן הצד, אלא יעזור לך בפועל.
מנהיג; בטחון בה'; א"י; המנהיג מנהיג וכופה את דברו; בטחון
(ז) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל. כדי שהם ישמעו ויראו את המינוי הרשמי ולא יערערו עליו; שלא יקומו נוכלים ויגידו שיהושע תפס את ההנהגה בעצמו. לכן משה בעצמו, לעיני כולם, מינה את יהושע להיות המנהיג תחתיו. ומשה גם רצה שיהושע יעמוד בפני העם וישמע את ההגבלות ואת התיאור המדויק של מנהיג.
חזק ואמץ. הדבר הראשון שהמנהיג חייב להבין הוא שעליו להתחזק ולהתאמץ, מכיון שהוא המדריך, ואם הוא יפחד, לא ירצה לעשות את המשימות הקשות, ואם כן לא יצוה על העם לעשות את מה שהם צריכים לעשות. ועוד: כאשר העם יראו שהוא מפחד, גם הם יפחדו. לכן אמר לו שהעיקר הוא בטחון בה', וסמיכה עליו, וכך תתחזק ותתאמץ לעשות את מה שאתה צריך לעשות.
כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ. פירוש - כי אתה תביא את העם, כלומר, אתה תנהיג אותם. והשתמש משה בלשון "תבוא", כי הוא נאנח כאן, ורמז בעצב לעובדה שהוא לא יוכל להיכנס לא"י, ולכן אמר "כי אתה תבוא" אל המקום שאני לא אבוא. ועוד: אמר "כי אתה תבוא" גם לרמז שבסופו של דבר אין אתה המביא האמיתי, כי הקב"ה הוא שיביא את העם, ואתה רק תהיה מנהיגם האנושי, שהולך לפניהם ומדריך אותם כמנהג העולם. אבל זה שילך לפניכם - גם לפני העם וגם לפניך - יהיה ה', והוא ישמיד את הגוים, כמו שאמר בפסוק ג: "ה' אלקיך הוא עוֹבר לפניך", ואח"כ אמר: "יהושע הוא עוֹבר לפניך".
ואחרי שאמר את זה ליהושע בפני כל העם, כדי שיהושע לא יתגאה, ויבין שרק ע"י הקב"ה יצליח, אמר לו הקב"ה ביניהם בסוף הפרק (פסוק כג): "כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ", כלומר, נכון מה שאמרתי שאני הוא המנהיג העליון, אבל עליך להיות המנהיג האנושי, שאין סומכין על הנס, ולכן עליך להתנהג בחוזק ובאומץ כאילו אתה היית עושה את הכל בעצמך.
אמרו חז"ל (סנהדרין ח.): "'כי אתה תבוא', וכתיב (להלן פסוק כג): 'כי אתה תביא'. אמר ר' יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם ["הכל לפי דעתן ועצתן" - רש"י בחומש כאן]. אמר לו הקב"ה [ליהושע]: טול מקל והך על קדקדם - דַבָר אחד [מנהיג אחד] לדור, ואין שני דַבָרין [מנהיגים] לדור". ולא שהקב"ה סתר את דברי משה, אלא שרצה לפרשם כדי שלא תהיה כאן שום אי-הבנה: אל תחשוב שכאשר משה אמר "אתה והזקנים", הוא התכוון לומר שתלך אחרי דעתם גם אם זה יהיה נגד דעתך וכ"ש אם יהיה נגד דעתי; אלא הוא התכוון רק שתתייעץ עמהם, אבל בסופו של דבר, אתה תהיה המכריע, מפני שיש רק מנהיג אחד ולא שנים, שאל"כ תהיה אנרכיה. ויתכן שדיבר כאן דוקא על הכניסה לא"י, שאף אם כולם או רובם יתנגדו לזה, כמו בענין המרגלים שהיו נשיאי העדה והתנגדו, בכל זאת אל תשמע להם, אלא אתה תביא אותם. ובכל זאת מהלשון משמע שהענין יותר רחב, ומדובר על כל ההחלטות. אבל זה קצת קשה, כי הרי לגבי הלכה יש סנהדרין, והם הפוסקים, והולכים על פי רוב הסנהדרין? ולכן נ"ל שהפירוש הוא כך: בעניינים שאין לך גילוי שכינה ודבר ברור ממני, מתייעצים ומקבלים את דברי רוב הסנהדרין, ואח"כ, ביצוע ההחלטה הוא בידיך, וזכור שבדבר זה יש רק מנהיג אחד, ואם יהיו כאלה שלא ירצו לשמוע להחלטה, אתה תכפה עליהם את הדין.
אשר נשבע ה' לאבוֹתם לתת להם. זה הבסיס לבעלות ישראל על א"י - שבורא וקונה העולם החליט לתת את א"י לאבות.
ואתה תנחילנה אותם. לא רק שמנהיג צריך ללחום נגד אויבי חוץ, אלא הוא צריך גם לנהל את ענייני הפנים של המדינה. ועוד רמז כאן משה: אל תסתפק בכיבוש הארץ, אלא דְאג לזה שיקיימו את ציווי גירוש הכנענים, ושישראל ינחלו את כל הארץ.
(ח) וה' הוא ההוֹלך לפניך. "הודו הולך לפניך" - רבנו סעדיה. לכן חזק ואמץ, שהרי אתך נמצא הכח העליון שאין כמוהו, ושמולו לא יעמוד שום כח בעולם. והוא ילך לפניך להפיל את האויבים במלחמה.
הוא יהיה עמך. כמו כן, יהיה עמך שלא בשעת המלחמה, אחר כך, להגן עליך מהגוים, וכן לעזור לך אם יהיו צרות ומחלוקת מצד יהודים שאינם רוצים לעשות את הדבר הנכון.
לא ירפך. לגבי הגוים, אלא יתן לך כח להשמידם.
ולא יעזבך. אחרי המלחמות, אלא יישאר לך לעזרה מול כל אלה הקמים נגדך, גם הגוים וגם היהודים. ולכן, מכיון שאתה יודע את זה:
לא תירא. מהגוים.
ולא תֵחת. לא תישָבר מלחץ ועגמת נפש הבאה מהיהודים.
קבלת עול מלכות; הקהל; כל מנהיג כפוף לתורה; תורה מסיני; מסירות נפש; מנהיג; מושגים
(ט) ויכתוֹב משה את התורה הזאת ויתנָה אל הכהנים בני לוי הנוֹשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל. כתב הרמב"ן: "מתחלת בראשית עד 'לעיני כל ישראל'". וכ"כ רש"י: "כשגמרה כולה". ולזאת רומזות המלים "את התורה הזאת", וזה בא להודיע שזאת התורה כולה באה ממשה על פי ציווי ה', ואין אחרת, וחייבים לשמור את כולה בלי לסור ממנה או לשנות אותה. ונתָנָה לכהנים ("מורי התורה" - אבן עזרא) ולזקני ישראל ("הסנהדרין" - אבן עזרא), כדי שהעם יֵדע שפירוש התורה ופסקי הלכותיה נתונים לכהנים ולזקנים, ושהם נתונים וכפופים לה, שהם חייבים לפסוק לפי מה שכתוב בה ולפי מסורת התורה שבע"פ (והנה ברור שהקב"ה גילה את התורה והכתיב אותה לכל אורך הדרך במדבר, החל בהר סיני ועד סוף ימי משה, וגם זה נכלל במושג "תורה מסיני"). והוסיף "בני לוי" ללמד שהם זכו לזה משום ששבט לוי מסר את נפשו על ה' וקיבל את עול מלכותו בזמן חטא העגל, בזה שגם לא השתחוה וגם היה מוכן להרוג את המשתחוים, אפילו את אלו שהיו קרוביהם, ומשום כך זכה לשאת את הארון. וזהו לקח ברור לנו, שרק מקבלי עול מלכות שמים ומוסרי נפש ויראי ה' זוכים לתורה.
ויש שאמרו ש"התורה הזאת" היא ספר דברים, שהרי מיד אח"כ מדובר על מצות הקהֵל, שבו קרא המלך חלקים מסויימים מספר דברים. ולזה התכוון הספורנו שכתב: "פרשת המלך". ולפי זה נתן משה את הספר לכהנים ולזקנים, משום שאמרו במשנה (סוטה מא.): "חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנה לראש הכנסת [נ"ל ש"הכנסת" היא הסנהדרין, ומשום כך נקראו "אנשי כנסת הגדולה", וחזן הכנסת הוא סגן הכנסת כמו להלן "סגן הכהנים"], וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן גדול וכהן גדול נותנה למלך". והכל כדי שהמלך יֵדע שבעניני הלכה הוא כפוף לזקנים ולכהנים הגדולים בהלכה, וכן כדי שכולם - אפילו הגדולים שבעם - יֵדעו שהם כפופים לתורה.
הקהל; קבלת עול מלכות; אחדות; מלך; יראת ה'; אמונה; אהבת ישראל
(י) ויצו משה אותם לאמר: מקץ שבע שנים במוֹעד [כעין "במוצאי"] שנת השמִטה [כלומר, בהתחלת השנה השמינית] בחג הסֻכות.
(יא) בבוא כל ישראל [בתחילת החג, בחול המועד] לֵרָאות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר - תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל, באזניהם. למה לא נכתב בפירוש "בשנה השמינית"? ובכלל, למה נבחרה למצות הקהל דוקא השנה השמינית? ולמה בסוכות? ולמה כתוב בלשון יחיד "תקרא" וכן בכל הפסוקים לקמן, אע"פ שהוא מדבר אל הכהנים והזקנים שהם רבים? ומה זה "באזניהם"? ונראה לפרש, שמגמות מצות הקהל שלוש הן. הראשונה היא, לנסות להכניס את האמונה בישראל, ובמיוחד האמונה שהתורה ניתנה ע"י הקב"ה למשה בהר סיני, כי הקב"ה ידע שהדורות שלא ראו את המאורע יפקפקו בו, והרי א"א לשחזר את המאורע בכל פעם, שאם כן אין זו אמונה אלא להיפך! ויש ראייה שמגמת ההקהל היתה להחדיר אמונה בתוך אלה שלא עמדו במעמד סיני, ממה שכתוב בפסוק יג: "ובניהם אשר לא ידעו...". ולכן עשו כעין מעמד הר סיני, כאשר "כל ישראל" מתקבץ ומתקהל ביחד כמו שהיה בסיני. ומשום כך חזר פעמיים על המלים "כל ישראל", וכמו כן אמר "נגד כל ישראל", לזכרון היום שהתקהלו כולם כנגד ההר, כמו שכתוב (שמות יט:ב): "ויחן שם ישראל נגד ההר". ומשום כך השתמש כאן בלשון יחיד, לרמוז לישראל: כמו שאז חנו כולם כאיש אחד בלב אחד, כך גם אתם תהיו כאיש אחד ובלב אחד באחדות של קבלת עול מלכות שמים, ובאחדות של אהבת ישראל בלי קנאה ותחרות. כי המגמה השניה של ההקהל היתה להשכין אהבה ואחוה ואחדות בקרב העם, שמתקהל יחד מכל פינות הארץ, להתאחד תחת עוּלה של תורה במשימה וביעוד מיוחד ומאחד.
ה' בחר בחג הסוכות, משום שהוא אחת משלוש הרגלים, שבין כך ובין כך מתקהלים ישראל בהם לירושלים. ועוד יותר חשוב - מפני שהוא סמל הגלות והנענוע בלי ארץ ובלי מנוחה, והקב"ה רצה להדגיש בזה לישראל: זִכרו את ימי השעבוד במצרים, שאז מי חשב שתבוא גאולה? והנה גאלתי אתכם! וזִכרו את השנים שהתהלכתם במדבר, שאז מי חשב שנגיע לארצנו ונכבוש אותה מעמים חזקים? והנה אתם עומדים בארצכם, ויש בית המקדש! ואין מוסר של אמונה גדול מזה. ולכן בחר בשנת השמיטה, שהיא סמל האמונה שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים ונח בשביעי, והיא גם סמל האמונה שאע"פ שלא יזרעו, הקב"ה יפרנס אותם. וזה נקבע דוקא במוצאי שנת השמיטה, להגיד לישראל: רְאו! בטחתם בי ולא זרעתם, ובכל זאת יש מספיק תבואה בשביל השנה הזאת, השמינית.
ולכן אמר לקרוא את התורה נגד כל ישראל, באזניהם, כדי שישמעו היטב ויקלטו את הלקח של אמונה שהיא בסיס התורה. וכן בחגיגה (ג.) למדו מ"נגד כל ישראל", שיהיו כל ישראל שומעים. והמלך צריך לקרוא בפניהם, כדי שהוא והם יבינו שכולם כפופים תחת עוּלה של תורה. ואמרו בחגיגה שם: "חרש באזנו אחת [שבכל התורה הוא חייב במצוות ככל ישראל] פטור מן [קרבן] הראִייה, שנאמר: 'באזניהם'". כלומר, שהוא פטור מהקהל, וראִייה נלמדת מהקהל. ולמה? משום שהקהל הוא סמל קבלת עול מלכות שמים ואמונה, שישראל חייב לשמוע בשתי אזניו ולקבל בכל לבבו, והליקוי הפיזי כאן מסמל את הליקוי הנפשי, אדם שאינו מקבל את התורה כולה, או אינו מקבל אותה בכל לבבו.
(יב) הקהֵל את העם, האנשים והנשים והטף, וגרך אשר בשעריך. כל העם יבוא כאחד לחדש את הברית בסיני ויעמדו לפני המלך. כך כתב רבינו בחיי (י): "כי כל הנמצאים כולן יהיו נקהלים ונקראים לפני המלך ה', ולכך היתה מצותה במלך". וכוונתו היא שהקהֵל מרמז לגאולה האחרונה, כאשר יִקָהלו לפני המלך ה', והמלך האנושי מסמל את זה. והציווי הוא להקהיל את כל העם יחד, להפגנת יחודו של העם ואחדותו, מאוחדים בקבלת עול שמים ובקבלת יעודם כעם הנבחר, ומאוחדים באהבה ואחוה אחד כלפי רעהו. ובאו לשמוע וללמוד וללמד - והעיקר ליראה את ה'.
אמרו חז"ל (חגיגה שם) שהאנשים באו ללמוד, והנשים לשמוע, שהרי עליהן אין מצות תלמוד תורה. והכוונה פשוטה, שהתועלת השלישית שהקב"ה רוצה שיפיקו ממצות הקהל היא, שישמעו ויבינו את עיקרי התורה, את מושגיה, שהם המסגרות לפרטי המצוות, שבכך ידעו לאן הם חותרים ולְמה לכוון את חייהם. ולגבי זה ודאי שגם הנשים שוות לאנשים, ובשמיעה לבד מקבלות אותה תועלת כמו האנשים, שהרי חוץ מקריאת משנה תורה לא למדו בעיון. וכ"כ הרמב"ן (יב): "'והנשים' - כי גם הם שומעות ולומדות ליראה את ה'". והרי זאת כל מגמת הלימוד ומטרתו. וא"כ מה שאמרו שהאנשים באו ללמוד, כוונתם שבאים לשמוע עכשיו כדי שאח"כ ילמדו את מה ששמעו; או שגם השמיעה היא לימוד, ומכיון שהזכר חייב בתלמוד תורה, זה נחשב לו כלימוד וכמצוה, משא"כ לאשה, אע"פ שהיא מקבלת אותה תועלת כמו האיש.
ידעתי; הקהל; יראת ה'; ללמוד וללמד; א"י; מושגים
הקהל את העם, האנשים והנשים והטף... כתב רש"י: "והטף למה באו? לתת שכר למביאיהם". והקשה אחד מהמפרשים (ילקוט האורים), למה היתה צריכה התורה לצוות להביא את הטף, הרי מכיון שבאו כל המבוגרים מה היו עושים עם הטף? בהכרח היו מביאים אותם! וענה: "לתת שכר למביאיהם", שהדבר הטבעי יהפוך למצוה, ויקבלו שכר על זה, וכמו שאמרו במשנה (מכות כג:): "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרְבָה להם תורה ומצות". ושם במשנה כתוב: "הרי הוא אומר (לעיל יב:כג): 'רק חזק לבלתי אֲכוֹל הדם, כי הדם הוא הנפש'... ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו - הפורש ממנו מקבל שכר; גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן... הפורש מהן, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו... רבי חנניא בן עקשיא אומר...".
ואנו לומדים מכאן כלל גדול: הרי הרבה מהמצוות, גם אילו לא היה ה' מצַוֶה אותן, היו בני אדם עושים אותן או מפני מיאוס (כגון דם) או מפני שיש בהן תועלת טבעית (כגון כיבוד אב ואם; לא תגזול; דינים ומשפטים, וכו'). אבל אילו היו עושים או נמנעים לא על הבסיס של מצוה אלא מפני השכל, לא היו מגיעים לקדושה, שהיא באה ע"י שבירת התאוה, הגאוה, ה"יש" והאנוכיות. רק כאשר אדם עושה דבר מפני שהוא מצוה, יכול הוא להתקדש. ולכן ה' ציווה להביא את הטף, ולכן ציווה שלא לאכול דם, וכו'. ומה שאמר ר' חנניא בן עקשיא הוא, שקב"ה רצה לזכות את ישראל - לא רק "זיכוי", לשון זְכות ושכר, אלא מהשורש הבסיסי "זך", כלומר, שהוא רצה לטהר אותם, לזכות אותם מהסיגים, וכמו שאמרו (ויקרא רבה יג:ג): "לא ניתנו המצוות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות". ולכן הִרבָה להם הקב"ה מצוות, כדי לשבור את האנוכיות ולעשותם "זכים" מהסיגים. וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות במכות שם: "מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה...".
למען ישמעו ולמען ילמדו. למען ישמעו בהקהל את אשר הם צריכים ללמוד כאשר יחזרו לביתם.
ויָראו את ה' אלקיכם. כי זאת עיקר מטרת הלימוד, והלומד את כל התורה כולה ולא רכש את זה ולא הגיע לזה, הפסיד את הכל והחטיא את המטרה.
ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. שמטרת הלימוד היא העשייה, כמו שאמרו (ב"ק יז.): "גדול תלמוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה", ובלי המעשה אין בלימוד כלום, ומי שלומד על מנת לדעת ולא לקיים - נאה לו שלא נברא. אבל גם קיום המצוות בלי יראת ה' הוא צביעות, וחסרה בו התועלת הגדולה שרצה הקב"ה שנפיק מבחירתנו כעם הנבחר. ולכן אמר כאן שנלמד, ומזה נירא את האלקים, "בהבינם גודלו הבא בתורתו" (ספורנו). וזה הבסיס של היהדות: יראת ה' וקבלת עול מלכותו; ומתוך כך נקיים את מצוותיו, ונקיים אותן לשמה, משום שגזר עלינו.
כבר כתבנו שחרש אפילו באוזן אחת פטור, כסמל שחייב האדם לשמוע בשלמות להקב"ה, ולכן גם כאן כתוב בתחלה "למען ישמעו", שהדבר הראשון הוא השמיעה, ההכנעה, קבלת עול מלכות שמים, ואח"כ בא הלימוד והקיום, וכאילו כתוב כאן: תשמעו כקבלת עול מלכות שמים וכיראת ה', ואח"כ תלמדו, וגם מזה תקבלו עוד יותר יראת ה'.
הגמרא אומרת (חגיגה ג.): "'ולמען יִלְמְדו' - פרט לשומע ואינו מדבר". כלומר, דרשו את הפסוק כאילו היה כתוב "למען יְלַמֵדו". יש כאן כלל גדול: היהודי חייב ללַמֵד, להפיץ את התורה בקרב ישראל, ואם אינו מסוגל לזה משום שהוא אילֵם, הוא פטור מהקהל.
התבוננות מתמדת וחידוש הברית הקבועה
(יב-יג) הקהל את העם... ולָמדו ליראה את ה'... אחרי שמשה רבינו גמר לחדש את הברית בסיני בברית שניה, הכוללת ברכות וקללות, הסביר לעם שמחמת טבע האדם, הוא חייב תמיד לרענן ולחדש את הברית בינו לבין ה'. כי במהלך הזמן, הוא שוכח את יעודו, והדברים נעשים לו שיגרתיים. לכן כל שבע שנים העם צריך לחזור על מעמד הר סיני והברית בעבר הירדן. ויש כאן גם מוסר השכל ליהודי הפרטי, שיחדש וירענן את עצמו ואת קשריו לתורה, ומדי פעם יתבונן במעשיו, ויחזק אותם אם הם טובים, וישנה אותם אם סר מן הדרך הנכונה.
(יג) ובניהם אשר לא ידעו. זה המשך של הפסוק הקודם: הקהֵל את העם, כך שאפילו בניהם, שלא עמדו במעמד הר סיני ולא ידעו את ה' בהתגלותו, ישמעו ויאמינו.
ישמעו. כאשר יבואו להקהל כל שנה ושנה, ישמעו את הדברים באוזניהם, וגם ישמעו - יקבלו בלב שלם את עול מלכות ה'.
ולמדו. כשיחזרו לבתיהם, יתעמקו במה ששמעו, וילמדו היטב ובעיון, ויבינו את הגדלות האמיתית של הקב"ה ואת קדושת החיים.
ליראה את ה' אלקיכם. כלומר, "ולמדו ליראה", מפני שכל מטרת הלימוד היא להביא לידי יראת ה', שבירת ה"יש" והגאוה, והתרוממות וקדושת האדם.
א"י; גלות היא עונש
...ולמדו ליראה את ה'... כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוֹברים את הירדן שמה לרשתה. קשה, וכי אין לירא את ה' ואין ללמוד בימים אשר לא יחיו בא"י? אלא, כאן אנו לומדים שני דברים: א) אם ילמדו לירא את ה', אכן יחיו על האדמה "כל הימים", כלומר, לנצח, ואם לאו, לא יחיו בה אלא יגלו כעונש. ב) רק בא"י אפשר לחיות ביראת ה' וחיי תורה שלמים ואמיתיים, ומשום כך הקב"ה מעביר אתכם לשם דוקא.
חינוך ולימוד הילדים
ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה'... המפרשים פירשו פסוק זה על הטף, שההורים מביאים להקהל כדי לקבל שכר על זה. כך כתב הרמב"ן: "הם הטף, כי ישמעו, וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם...". וכתב הספורנו: "שמיעת האוזן אז [בהקהל]... ישאלו בגודלם וילמדו מן המבינים". והעיקר: שמצוה על אדם לחנך את בנו ולהדריכו בדרך שהוא יודע שהיא דרך האמת, ולא לחשוב מחשבות שטות והבל כמו אלה הנשמעות היום, שחייבים לתת לילד לבחור באילו חיים שהוא רוצה, ולתת לו לשמוע וללמוד את כל הדעות הקיימות. שהרי חיי האב והבן אינם שלהם; ואין האב מלמדו את תורתו, אלא את תורת ה', ואינו כופה עליו את דעותיו או דעות אנשים אחרים, אלא את תורת ה' שהיא אמת. וזאת כל מטרת יצירת הוולד.
מנהיג
(יד) עכשיו הגיעה עת משה למות. ויאמר ה' אל משה: הן קָרבו ימיך למות; קרא את יהושע, והתיצבו באוֹהל מועד ואֲצַוֶנו. פירש רש"י: "ואזרזנו". כלומר, קשה לרש"י, למה נאמר שוב "ואצונו", הלא בפסוק ז ציווה אותו משה: "חזק ואמץ" וכו'. והרמב"ן פירש שזה מוסב על פסוק כג: "ויצו את יהושע..." (ושם זה מוסב על הקב"ה), שהקב"ה הוסיף על דברי משה, ששליחותו של יהושע אינה סתם כבוד או יעוד התנדבותי אלא חיוב. כך כתב הרמב"ן: "מצוה היא, ואילו היה מתעצל ולא יעשה כן, היה חייב מיתה". מנהיג שנבחר ע"י הקב"ה חייב לקיים את שליחותו, ואסור לו לברוח ממנה או להתעצל בה. ויש לפרש בפשטות בדרך אחרת, שרצה הקב"ה לדבר בעצמו בפעם הראשונה עם יהושע, ולצוות עליו אישית.
ידעתי; מיתת האדם בלתי נמנעת; חולשת האדם; לחזור בתשובה כל יום; יראת ה'
...הן קרבו ימיך למות... אומר המדרש (דברים רבה ט:ג): "'אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח [ואין שלטון ביום המות ואין משלחת במלחמה]' (קהלת ח:ח)... אין אדם שליט במלאך המוות לכלות אותו ממנו... אין אדם יכול לעשות כלי זיין ולהינצל ממלאך המוות... אין אדם שליט לומר: המתינו לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי, ואח"כ אני בא". יש כאן אזהרה גלויה ליהודי לחזור בתשובה יום לפני המיתה, דהיינו כל יום, שהרי אינו יודע מתי ימות, ובבוא היום שנגזר מיתתו, הוא ימות. האדם צריך להבין שאין לו כח ואין לו תחבולות נגד יום המיתה, ובזה יכיר את חולשתו ואת שפלותו.
כתב רבינו בחיי: "כי חיי האדם נגזרים, ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר". אלא שבצדיק או רשע אפשר שה' יאריך או יקצר, אבל הצדיק אינו יודע על זה, ולכן הוא נשאר בכל זאת בצורך לחשוש שמא ביום הזה הוא ימות. אמרו חז"ל (דברים רבה ט:א): "מעשה היה בימי ר"ש בן חלפתא שהלך לברית מילה... אביו של תינוק והשקה אותן יין ישן בן שבע שנים. אמר להן: מן היין הזה אני מיישן [משאיר להתיישן] לשמחתו [לחופתו] של בני... יצא לו [ר"ש] בחצי הלילה... מצא שם מלאך המוות בדרך וראה אותו משונה... א"ל: ומפני מה אתה משונה? א"ל: אני משיחתן של בריות, שהן אומרים: כך וכך אנו עתידין לעשות ואינו יודע אימתי הוא נקרא למות. אותו האיש שהיית סועד אצלו ואמר לכם: מן היין הזה אני מיישן לשמחת בני, והרי הגיע פרקו [עת המוות] ליטול אחר שלושים יום [התינוק ימות בעוד שלושים יום]. א"ל [ר"ש]: הראה לי את פרקי [מתי אמות]? א"ל: לא עליך ולא על כיוצא בך [צדיקים] אני שולט. פעמים שהקב"ה חפץ [מרוצה] במעשיכם הטובים ומוסיף בכם חיים, שנאמר (משלי י:כז): 'יראת ה' תוסיף ימים'". מכאן אנו רואים שהקב"ה מוסיף וגורע ימים לצדיקים ולרשעים. אבל בדרך כלל החיים קצובים.
ועל זה כתב רבינו בחיי דבר גדול: "ולפי הידוע שקבע הקב"ה ברקיע מהלכות הכוכבים, ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים [בתחתונים]... ובפירוש אמרו... (מ"ק כח.): 'בנֵי, חיֵי, ומזונֵי - לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא' [אורך החיים, בנים, ומזונות תלויים במזל]... אבל הוא יתברך, עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים, הנה כוחו [של ה'] יתברך עליון על הכל לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל, לקיים הנגזר ולהוסיף על הנגזר ולגרוע ממנו, וכן בשנות האדם... הכל כרצונו, כי לכך נקרא ש-די, על שם שמשדד המערכה ומנצח אותה, והכל לפי השכר והעונש. וא"כ ביאור המאמר 'בני, חיי ומזוני...' הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה. כי מאחר שכח ה' יתברך עליון על הכל ולא הושלל ממנו, יכול הוא ונקל לבטל כוחם הגדול אשר מסר להם... ובכל מה שנגזר במקרי [בחיי] האדם מכח המערכה, אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל, אלא שידאג ויצטער בלבו, כענין שכתוב (תהלים קמה:יט): 'רצון יראיו יעשה', כלומר, שהוא ממלא משאלות ליבם בלא שישאלו כלל; אבל בשלושה עניינים אלו, צריך תפלה וצעקה...". לפי דברי רבינו בחיי, הקב"ה מוסר את עתידו של האדם לגבי אריכות ימיו, בנים (אם יהיו לו או לא יהיו לו) ועושר או עוני, לידי המערכת הטבעית שנמסרה לכל אדם, שכל אדם נכנס למסלול מסויים שגוזר עליו עניינים אלה, אלא שהתפלה תמיד יכולה לשנות ולהשפיע.
עוד אומר המדרש (דברים רבה ט:ד): "א"ל משה: ריבונו של עולם! אחר כל אותו הכבוד ואותה הגבורה שראו עיני - אני מת?! א"ל הקב"ה: משה, 'מי גבר יחיה ולא יראה מָוֶת!' (תהלים פט:מט)... מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש וניצל [ניצל ממוות וחשב שכבר לא ימות], ואח"כ אמר: 'ויגוע וימת אברהם' (בראשית כה:ח); מי גבר כיצחק שפשט צוארו על המזבח [וניצל ממוות], ואח"כ אמר: '...לא ידעתי יום מותי' (שם כז:ב); מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך, ואח"כ: 'ויקרבו ימי ישראל למות' (שם מז:כט); מי גבר כמשה שדיבר עם בוראו פנים בפנים, ואח"כ: 'הן קרבו ימיך למות'...".
ולמה זה? אומר המדרש (שם ט:ח): "למה הדבר דומה? לאשה עוברה שנחבשה בבית האסורין; ילדה שם בן. גדל אותו הילד, עבר המלך... התחיל אותו הילד לצווח: אדוני המלך! למה אני חבוש בבית האסורים? א"ל המלך: בחטייא [בחטא] של אמך את נתון כאן... בחטייא של אדם הראשון אתה מת [כמו כל בני אדם], שהביא מיתה לעולם".
מדה כנגד מדה
...הן קרבו ימיך למות. אומר המדרש (שם ט:ו): "...אמר משה: רבונו של עולם! ב'הן' קילסתיך, שכן כתוב (לעיל י:יד): 'הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים...' וב'הן' אתה גוזר עלי מיתה?!" כלומר, אתה, הקב"ה, מיוחד ומראה את אלוקותך ואת גודלך בהשגחה הפרטית של תשלום מדה כנגד מדה, ולכן אתה משתמש בלשון "הן". שכל שאר האותיות-המספרים צריכות בת זוג כדי להגיע לעשרה, כלומר, ט+א=י; ח+ב=י; ז+ג=י; ו+ד=י, אבל אות "ה" אינה צריכה לכך בת זוג ודי לה באות "ה" אחרת וזה יחודה. וכן באות "נ", כדי להגיע למאה (ועיין שמות רבה טו:ז). וכך גם בהקב"ה, שמלבדו אין אחר שיוכל לשלם מדה כנגד מדה. וא"כ איך אתה משלם רעה כנגד טובה? והמדרש ממשיך: "א"ל הקב"ה: שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות! א"ל [הקב"ה]: אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים, ואמרת לי (שמות ד:א): 'והן לא יאמינו לי'?"
לא ידעתי; קנאה; מנהיג
...הן קרבו ימיך למות; קרא את יהושע... אומר המדרש (שם ט:ט): "אמר לפניו [משה]: ריבונו של עולם! יטול יהושע ארכי שלי [המנהיגות] ואהא חי... נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק... הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור? א"ל יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת!" כלומר, שהעדיף למות עכשיו, מכיון שראה איך התקנא ביהושע, ולא רצה לחטוא בחטא הנורא של קנאה. רְאה את גדולתו של משה: שהקנאה והתאוה מוציאים את האדם מן העולם (מן העולם הבא), ומשה העדיף לצאת מן העולם הזה ולא ליפול בכח הקנאה.
בחירה והשגחה; שכר ועונש
(יד-טו) וילך משה [ממחנה ישראל ששם עודד את העם] ויהושע, ויתיצבו באהל מועד. ויֵרָא ה' באהל, בעמוד ענן, ויעמוֹד עמוד הענן על פתח האהל. הענן עמד בפתח האוהל כאשר משה ויהושע היו בתוך האוהל, וא"כ הענן הפריד בין ישראל לבינם. ויש לשאול, למה כתוב כאן כל הדבר הזה? אלא נראה לי שנאמר כאן דבר גדול. נראה שהקב"ה רצה לגלות למשה סוד גדול ונורא, ביומו האחרון, וממילא גם ליהושע המנהיג החדש. והוא, שהקב"ה רואה שבעתיד, עם כל האזהרות, עתידים ישראל לחטוא ולעזוב את ה'. ואע"פ שלכל אדם יש בחירה חפשית והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), בכל זאת הידיעה על מה שיבחרו בו ישראל, נתונה להקב"ה. ולכן הוא בא להגיד למשה שכך יהיה, ושיקבץ את ישראל ויאמר להם את שירת האזינו, שהיא שירת אזהרה גלויה ובלתי מפוקפקת, ובתוכה הוא יגיד להם שהוא חושד בהם וחושש שיחטאו (אבל ח"ו לא יגיד להם שהוא יודע בוודאות ובלי ספק שיחטאו משום שהקב"ה אמר לו, שהרי אע"פ שהקב"ה יודע מה שיהיה, זה אינו שולל מהאדם את הבחירה, שהרי הקב"ה צופה בעתיד כלאחר מעשה, והאדם עומד תמיד לפני המעשה). אבל חשיבות שירת האזינו היא, שאחרי שיחטא ישראל, לא יהיה לו פתחון פה לומר שלא הוזהר, או שהעונשים באו עליו בחנם. ואע"פ שישראל יטען כך בין כך ובין כך, מ"מ תהיה השירה לפניו תמיד כתשובה מצד הצדיקים. והקב"ה רצה לגלות את הסוד הזה, אבל לא רצה ח"ו לומר אותו בוודאות לישראל, ולכן כסמל לזה, הפריד הענן בין ישראל למשה ויהושע.
כאן רואים שכאשר ההנהגה מתחלפת, צריך שלא יהיה שום פער בין ההנהגות, אלא שגם מצד הזמן וגם מצד האהבה וההסכמה בין שני המנהיגים (החדש והישן) צריכה להיות המשכיות. ולכן קרא הקב"ה למשה וליהושע להתייצב באוהל, כדי שהשלטון יעבור ממשה ליהושע. כך אומרת הגמרא (סוטה יג:): "אותה שבת [של מיתת משה, שמת בשבת] של דיוּ זוּגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה". ושניהם הלכו ביחד בהסכמה ובלי קנאה. ולכן נאמר כאן "וילך משה ויהושע", לשון יחיד, שניהם כאחד.
(טז) ...הנך שוֹכב עם אבוֹתיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. הקב"ה מבשר למשה (וליהושע) את גודל רשעו של עם ישראל. לא רק שלא ישמעו לברית ה', אלא שלא יעבור הרבה זמן בין מיתתו של משה לחטאם של ישראל - "הנך שוכב" וכמעט מיד "וקם העם". הוא כאילו אומר שהעם הזה, שהיום "שוכב" במשמעת ושומע אליך, ואינו מתקומם נגדי משום שהוא מפחד ממך, ברגע שתשכב אתה, יקום ויתקומם.
תחיית המתים
והנה חז"ל למדו מכאן (סנהדרין צ:): "'הנך שוכב עם אבותיך וקם'... מיכן לתחיית המתים מן התורה". כלומר, דרשו "וקם" כהמשך למלים שלפניו. ובאמת זה קצת קשה, שהרי אם כן אין הגיון למלים "העם הזה וזנה", כמו שטען אבן עזרא. אבל באמת דבר גדול לימדונו חז"ל: שמשה או כל אדם שהולך בדרך הישרה, אע"פ ששוכב ומת, הוא באמת קם לתחיית המתים ולעולם הבא, קם לגדולה ולקדושה. ואילו מי שהולך בדרך הרשעים אינו "קם"; המלה "קם" נלקחת ממנו (נלקחת מסוף הפסוק על הרשעים וניתנת לתחלת הפסוק על משה), ובאמת אין זנותו וחייו "קימה" אלא "שכיבה". הקב"ה מרמז כאן שהשכיבה תילקח ממשה ותינתן לרשעים כעונש, והקימה תינתן לצדיקים.
עוה"ב
חז"ל (תנחומא, זאת הברכה ז) אמרו, שמאחר שמשה התלונן על השימוש במלה "הן" לבשר את מיתתו (כפי שהבאתי לעיל), אמר לו הקב"ה: "אני אעשה לך קורת רוח, 'הנך שוכב עם אבותיך'... אין לשון 'הנך' אלא קורת רוח". ופירש רבינו בחיי: "וביאור מה שאמרו: '...קורת רוח' לפי דעתי הוא קורת רוח של העוה"ב שיבטיחנו בו, וכענין שאמרו (אבות ד:יז): 'יפה שעה אחת של קורת רוח של העוה"ב מכל חיי העוה"ז'. שהרי משה קילסו ב'הן' והקב"ה אמר 'הן קרבו'. והקריבה זו אל החיים הנצחיים [כלומר, קרבו ימיך למות, אבל יחד עם זה קרבו ימי עוה"ז לימי עוה"ב, שהם שכר גדול, ולכן דוקא השתמשתי ב"הן" כשכר וכמדה כנגד מדה], כי המוות סיבת [גורמת] החיים [האמיתיים] ושערי העוה"ב. א"כ, אין זה קטרוג ועונש, אלא שכר... ובישרו בשני מיני החיים: הראשון, חיי עולם הנשמות המתקרבים לו לאדם תיכף למיתתו. והשני, חיי עולם התחיה, שמשם ייעתק אל העוה"ב, שהוא השכר האחרון ביום השבת הגדול, ושם יזכו ויתעדנו בגוף ובנפש [ועיין רבינו בחיי, לעיל ל:טו]. וזהו שאמר 'הנך', כלפי הנפש בעולם הנשמות, שתהיה גנוזה שם בכסא הכבוד, ואמר 'שוכב' 'וקם' כלפי הגוף לזמן תחיית המתים...".
על המלה "זנה" כתב אבן עזרא: "לצאת במחשבתו מתחת רשותו". כלומר, לפרוק מעליו עול מלכות שמים, לפרוק מעליו את ידיעת ה', ולעשות את רצונו ואת חפץ לבו ולא את רצון ה'. וזה ההיפך של מטרת יצירת האדם.
לא ידעתי; ע"ז; מושגים; א"י
אלהי נכר הארץ. שא"י היא ארץ הקודש ומיוחדת להקב"ה ולעמו הקדוש. וכל טומאה וכל "לא ידעתי" הם זרים ונכרים בא"י. והע"ז נקראת "זרה" ו"נכריה", מפני שאין לה מקום בעולם, אבל במיוחד לא בא"י, שהרי עבודה זרה היא ההתבטאות של "לא ידעתי". ולכן חייבים לבער את "הנכר" מא"י, מפני שהיא מטמאת את הארץ והיא חילול השם, והיא גם מביאה את ישראל לחטא, שבגלל שהנכר נמצא, זונים ישראל אחריו. וכן פירש הרמב"ן: "האלהים שהוא נכר בארץ הזאת, כי ה' הנכבד נקרא אלקי הארץ, כענין שנאמר: '[כי] לא ידעו [הכותים] את משפט אלקי הארץ' (מלכים ב יז:כו)". ורש"י כתב: "'נכר הארץ' - גויי הארץ". ושניהם נכונים, שהמלה "נכר" מורה גם על כל אליל, וגם על כל גוי, מפני שהם נכריים לא"י, שא"י היא ארץ הקודש וארץ סגולה בשביל עם הקודש בלבד, עם הסגולה, ושניהם מקודשים להקב"ה.
אשר הוא בא שמה בקרבו. הסיבה שישראל יזנו היא משום שהם באו בקרב הגוים שנשארו בא"י עם אליליהם. והחטא הוא שישראל נתנו להם לשבת שם עם הע"ז שלהם, ולא גרשום מהארץ ולא הרגו אותם. וכן היום, אסור להשאיר את הגוי בא"י, אא"כ הוא יקבל גם את שבע המצוות וגם את ריבונות הקב"ה ועם ישראל על הארץ, ואין לגוי חלק בארץ. ואפילו אז אסור לנו לבוא בקרבם, אלא הם יגורו לחוד וישראל לחוד.
ועזבני. גם אם ישראל רק עובד ע"ז בשותפות, כלומר, שגם מתפלל לה' וגם עובד ע"ז, זה נקרא "ועזבני", מפני שאין הקב"ה סובל שותפים. הוא נשגב לבדו כמלך על כל הארץ (עי' ישעיהו ב:יא).
והֵפֵר את בריתי אשר כרַתי אִתו. בזה שעזב אותי הוא הפר את בריתי, ובכך הוא משחרר אותי מהבטחתי לברך אותו ולא לעזוב אותו.
א"י והגלות; לא ידעתי
...וזנה אחרי אלהי נכר הארץ... כתב רבינו בחיי: "...וכל העובד ע"ז [בא"י] הרי הוא כמי שמבקש לגרש המלך מן ההיכל שלו. וזאת היא מעלת א"י [שהיא היכל ה'], והוא סוד הכתוב... 'הנוֹתן מטר על פני ארץ ושוֹלח מים על פני חוצות' (איוב ה:י). לימדך הכתוב כי עיקר ההשגחה בארץ [ישראל], ומשם מתפשטת לשאר מקומות העולם. ולכך אמר בארץ 'הנותן', כלומר, הוא בעצמו, אבל בשאר מקומות שקראו 'חוצות', אמר 'ושולח' - ע"י שליח. ומה שקראן 'חוצות' יורה על פנימיות מעלת הארץ, כלומר, שהן חוץ מפלטרין של מלך. ודוד ע"ה קרָאָן 'אהלי רֶשע', הוא שאמר (תהלים פד:יא): 'בחרתי הסתופף בבית אלקַי מִדוּר באהלי רֶשע'. כלומר, בחרתי ישיבת הסף, מִדוּר בחו"ל שהם אהלי רשע".
מדה כנגד מדה; שכר ועונש לאומי
(יז) וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני ["רַחֲמַי" - רבנו סעדיה] מהם. מדה כנגד מדה: הם "ועזבני" - לכן גם אני "ועזבתים". וכמו שהם פנו אלי עורף, ולא רצו לראות אותי, וגם אמרו שאין ביכולתי להשגיח על העולם, כך אני אראה להם שלא תהיה השגחה עליהם - אך זה יהיה לרעה, שאסתיר את פני, "כמו שאיני רואה בצרתם" (רש"י). והטרגדיה תהיה, שהסתר פנים זה לא יגרום לישראל להבין שהקב"ה עזב אותם, ושלכן עליהם להתפלל אליו ולחזור בתשובה, אלא דוקא להיפך, שיחשבו שזו הוכחה שהוא אינו משגיח על העולם (ועוד נכתוב על זה, בס"ד).
והיה לֶאֱכוֹל. במקום שיאכלו הם את אויביהם, כמו שנאמר (לעיל ז:טז): "ואכלת את כל העמים"; מן האוכֵל יצא מאכל (ע"פ שופטים יד:יד), וישראל ישמשו מאכל לכל אויביהם.
ומצָאֻהו רעות רבות וצרות. מפרשת הגמרא (חגיגה ה.): "רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא". פירוש - הרפואה לנשיכת דבורה היא מים קרים, והרפואה לעקרב היא מים חמים, ואם מחליפים ביניהם, אזי אדרבה הנשיכה נעשית עוד יותר גרועה. ואומרת הגמרא, שלכאורה היה צריך להיכתב "רעות וצרות רבות", אלא מדכתיב: "רעות רבות וצרות", משמע ש"צרות" מתאר את ה"רעות". והכוונה היא, שהרפואות שינסו לרפא בהן את הרעות, לא רק שלא יעזרו אלא יהפכו אותן ליותר גרועות. ולי נראה ש"רעות" הם הגוים, והצרות הן הצרות שבאות מהם.
ואמר ביום ההוא: הלא על כי אין אלקַי בקרבי מצאוני הרעות האלה. רוב המפרשים פירשו כרמב"ן, שנאמר כאן שישראל מכיר שהצרות והרעות באים מה', ושזאת מעין תשובה וחרטה. כך כתב הרמב"ן: "איננו וידוי גמור כענין (ויקרא כו:מ): 'והתְוַדו את עֲווֹנם', אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם". ומפרש את הפסוק הבא על פי זה:
(יח) ואנכי הַסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים. כתב רמב"ן: "אסתיר פני פעם אחרת. כי [=שאע"פ] בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו... היה ראוי לרוב חסדי ה' שיעזרם ויצילם, שכבר כפרו בע"ז... ולכך אמר כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז, יסתיר עוד פנים מהם - לא כמסתיר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה... עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת, וידוי גמור ותשובה שלמה".
ולי נראה לפרש את הענין באחת משתי דרכים. הדרך הראשונה היא, שהקב"ה יעניש את ישראל על הפרת הברית ברעות רבות, כלומר, גוים חזקים ורבים שיביאו עליהם צרות רבות וגדולות, ושום דבר לא יועיל לישראל לצאת מזה, וכל מה שינסה כדי לפייס את הגוי רק יביא עליו עוד צרות. לדוגמה, אם יאסרו עליו להשתתף במקצועות מסויימים, ויצטרך להלוות כסף ברבית, דוקא זה יביא עליו עוד יותר צרות; וגם כל תפילותיו ויהדותו לכאורה לא יהיו לתועלת, ואדרבה, הוא יסתכל עליהם כרעות שנעשו לצרות לו, שאילו לא היה יהודי אולי היה ניצל מהרעות, ושהיהדות היא לא רק תרופה אלא דוקא מזיקה כזיבורא ועקרבא. ולכן יאמר: "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ואין זאת חרטה ווידוי - אלא להיפך! זאת היא הכפירה הראשונה הרצינית, כלומר, המחשבה שאולי טעינו כל שנות הגלות, ואולי סיבת הגלות אינה חטא עם ישראל, אלא שאין אלקים בקרבנו, והוא אינו משגיח לא עלינו ולא על העולם, ולכן הגיע הזמן לפרוק את עול היהדות, שהיא גורמת לנו להיות נבדלים מהגוים. ואם נתבולל ונהיה כמותם, כך ניגָאל. ועל זה בא ה' ואמר, שבגלל הכפירה הזאת יהיה הסתר פנים שלא היה כמוהו, ולכן כתוב בלשון כפולה, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". והשתמש בביטוי "ביום ההוא", משום שמדובר על יום מסוים, על תקופה מסוימת, והיא תקופת ההשכלה, שבה פרקו עול והחליטו להתבולל. ומדוע אסתיר את פני? משום "כי פנה אל אלהים אחרים". ואם כמו שפרשו המפרשים שכבר בעבר כפרו בזה, למה עכשו יש הסתר פנים שוב - ודוקא הסתר פנים כפול? אלא הכוונה היא, שעכשו בפעם הראשונה בגלות כפרו בי, ופנו לתרבות חדשה ולמושגים חדשים. ולכן אביא עליהם שואה וחורבן שלא ראו כדוגמתם.
השואה; בעתה אחישנה
ולי נראה, שדוקא זה יתחיל להביא את הגאולה, והיא בבחינת "לא זכו - בעתה". שהקב"ה רואה שגם השואה אינה תשובה יעילה, ולהיפך, ככל שהעונש מתגבר על ישראל, יחד עם התקדמות המדע והעולם, כך גוברת בו המחשבה שאמנם "אין אלקים", ח"ו. ולכן, משום שכל מטרת הגלות צריכה להיות להחזיר את ישראל בתשובה ושידע שיש אלקים בקרבו, והנה הגלות לא רק שאינה מועילה אלא אף מזיקה (ואין לך רמז יותר גדול מדברי חז"ל בחגיגה שם שהרעות של הגלות "נעשות צרות זו לזו", והופכות את ישראל לכופר), ולכן הקב"ה מחליט להביא סוף סוף את הגאולה, אבל ע"י חבלי משיח וצרות. וכך כתב הספורנו: "כי בצרות המוצאות אותם על מה שחטאו, הם אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפלה, אבל פונים להימלט באמצעות עובדי אלהים אחרים".
והמעיין יראה שהקב"ה שלח "רעות רבות וצרות", והיהודי אומר "מצאוני הרעות האלה" ולא אמר "צרות" - מפני שיש הבדל בין רעות לבין צרות. גם היהודי המאמין יודע שיש בעולם "צרות", סבל, טרגדיה ויגון, אבל הוא אינו קורא למאורעות "רעות", הוא אינו מאשים את הקב"ה ב"רע", ויודע שרק האנשים המבצעים את הצרות הם "רעים". אך אלה שאינם מאמינים, קוראים לצרות "רעות", וטוענים: או שאין הקב"ה משגיח על העולם, או שהוא אכן משגיח וא"כ הוא אכזרי ורע. ולכן יהודי כופר קורא לאירועים "רעות". ועל זה בא המשך ההסתר פנים, והוא בא כמדה כנגד מדה: היהודי אמר שהקב"ה מביא "רעות" או שאינו קיים, לכן הקב"ה מסתיר את פניו "על כל הרעה" הזאת, וכמו שאמר אבן עזרא (יח): "היא הרעה הגדולה".
בטחון
ויש לפרש בדרך שניה, קצת בדרך הרמב"ן, אבל כך: שכאשר יבואו על ישראל הצרות של הגלות, ויתחרטו ויחזרו בתשובה, ויבינו שמאת ה' היתה זאת, בכל זאת ימשיך הקב"ה להסתיר את פניו, ולמה? כי אע"פ שיחזרו בתשובה וישמרו על המצוות, מ"מ העיקר יהיה חסר - הבטחון בה', והתבטאות הבטחון הזה במעשים שמוכיחים שישראל מאמינים בה' וסומכים עליו. ועל זה אמר: אע"פ שאמרו "על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", בכל זאת לא יעשו את מה שמוטל עליהם, שלא לסמוך על הגוי, ולעלות לא"י דוקא מתוך האמונה (ולא מתוך לאומיות חילונית גרידא). ולכן אמר: "ואנכי הסתר אסתיר פני", כלומר, אמשיך להסתיר את פני, "כי פנה אל אלהים אחרים", כלומר, מפני שעם כל התשובה העיקר חסר - והוא האמונה, שהרי עם כל תשובתם, הם עדיין מפחדים מהגוים וסומכים עליהם ומפחדים לעשות את רצוני. ובימינו העדר העיקר הזה מתגלה בפחד מהגוי, ובהסתמכות על בעלי ברית, ובאי-נכונות לקיים את מצוות ישוב הארץ ו"לא תחנם".
הנה, הגמרא (חולין קלט:) אומרת: "אמרי ליה פפונאי לרב מתנה... אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר'". ובאמת קשה: וכי למה יהיה בכלל רמז לאסתר בתורה? ועוד - איזה תירוץ נתנה הגמרא?! וכי משום שהמלה "אסתיר" דומה למלה "אסתר", מדובר על אסתר?! ויש עוד שאלה, למה לא כתוב שם ה' במגלת אסתר? ונראה שהנס הגדול והלקח העיקרי של סיפור פורים ואסתר הם שהקב"ה הביא סכנה על ישראל, ומרדכי קרא להם לחזור בתשובה, והם הסכימו! ואע"פ שלא היה שם שום סימן או נס גלוי, הם הבינו שהסכנה באה בגלל חטאיהם. ועל זה שואלים חז"ל: הלקח של אסתר, כלומר, מגילת אסתר, מן התורה מנין? ותירצו - "הסתר אסתיר", שאע"פ שאסתיר את פני ולא יראו נסים בגלוי, יחזרו בתשובה. ולכן גם לא נזכר שם ה' במגילה. והלקח ברור: שקו הבטחון כבר נקבע, והדרך ידועה. ואע"פ שהקב"ה אינו מראה את פניו בנסים על טבעיים, חייבים לדעת שגם העונש בא ממנו, וגם הגאולה תבוא מיד אם אך נסמוך עליו.
שכר ועונש; ה' כל יכול; בחירה חפשית
(יט) ועתה כִתבו לכם את השירה הזאת. "'האזינו השמים' עד 'וכפר אדמתו עמו'" - רש"י. ולמה כתב את הנבואה העגומה הזאת בצורת שיר? כדי שתהיה בולטת ותהיה שגורה בפיהם, כי דרך האדם ללמוד שיר, וגם ללמוד אותה בעל פה. ולכן כאשר רצו הנביאים להנציח נצחון גדול, כתבו אודותיו בצורת שיר, כגון שירת חנה, שירת דבורה, שירות דוד, וכו'. וכן עשה הקב"ה בשירת הים. ומזה רואים שגם ההצלחה וגם היגון, גם השמחה וגם הצרה, נכתבים כשיר כדי ללמד את ישראל שהכל בא מאת ה', ושהוא צריך ללמוד את זה, שזה יהיה שגור בפיו. ועל זה המשיך:
ולַמדה את בני ישראל - שֹימה בפיהם. לַמֵד אותם היטב את השירה הזאת, ולכן אמרתי לך לכתוב את המלים בצורת שירה, מפני שהיא מושכת וקל ללמוד אותה בעל פה. כך כתב אבן עזרא: "שידעוה בגירסא" - כלומר, בע"פ. וכן כתב רבנו סעדיה: "עד שתשגירנה בפיהם". שישראל ילמדו אותה בעל פה, ויֵדעו בדיוק על מה הזהיר אותם הקב"ה, ומדוע הם נענשים אם יחטאו. והלשון "שימה בפיהם" היא "שיאכלו" את התורה הזאת, ושיבינו, שכמו שאדם חי או מת רק לפי האוכל שיש לו או שחסר לו, כך התורה היא חייו של ישראל ואורך ימיו, והיא לחמו ומימיו, כמו שאמר הנביא על התורה (ישעיהו נה:א): "הוי כל צמא לכו למים...". וכך עשה הקב"ה עם יחזקאל הנביא, כאשר מינהו לנביא, שהראה לו מגילה ואמר לו (יחזקאל ג:א-ב): "...אֱכול את המגלה הזאת... ואפתח את פי וַיַאֲכִלֵנִי...".
למען תהיה לי השירה הזאת לעֵד בבני ישראל. כאשר יחטאו. ושוב שמר הקב"ה את ודאות החטא כסוד בינו לבין משה ויהושע. וזה שאמר להם ללמד את ישראל את השירה, לא התכוון שיאמרו להם שבוודאות יחטאו ושזה בלתי נמנע ח"ו, שהרי לכל אדם יש בחירה חפשית, אלא ישראל העומדים עכשיו, בהווה, ואינם יודעים מה יהיה - להם יש הבחירה, והם יגזרו על עתידם. ולכן כתב את השירה ברמז עבה אבל לא כהכרח.
מושגים
...ולמדה את בני ישראל; שימה בפיהם... אמרו על זה חז"ל (עירובין נד:): "רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו [שיֵדע את הלימוד בדיוק ובבירור]? שנאמר: 'ולמדה...'. ומניין [שחייב אדם לשנות לתלמידו] עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר: 'שימה בפיהם'". וקשה - אם כבר יודע התלמיד בבירור את התורה ומצוותיה, מה התוספת "עד שתהא סדורה בפיהם"? אלא, ר"ע אומר שלתורה יש כיוון ומושגים ומסגרת. ואדם חייב ללמוד קודם כל את המושגים, ואח"כ את המצוות הפרטיות, כחלק מהמסגרת של המושגים, שיהיה סדר לכל המצוות, שידע למה הן ועל מה הן באות, ולא שילמד אותן כבודדות ובלי כיוון והדרכה. המושגים קודמים למצוות, וזה כמו שאדריכל מניח לבֵנים בצורה מסויימת.
מצוה לכתוב ספר תורה
ועתה, כתבו לכם את השירה הזאת... אומרת הגמרא (סנהדרין כא:): "אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר: 'ועתה, כתבו...'". מפני שהכותב ספר תורה משלו מחדש את הנתינה, וכאילו הוא היה במעמד הר סיני. ועוד: כאשר הילד רואה שורה של ספרי תורה, זה של אבא, וזה של סבא, וזה של אבא של סבא, וכו', הוא מתרשם בצורה עמוקה שהוא חוליה בשרשרת ארוכה, ואיך יעיז הוא לנתקה?!
עם ישראל ערבים זה בזה; חייבים למחות; שכר ועונש
(יט-כ) שימה בפיהם... לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה... ואכל ושבע ודשן... הפסוק מתחיל בלשון רבים וגומר בלשון יחיד, להגיד לנו שכל ישראל הם חטיבה אחת וערבים זה בזה. ואם לא ימחו על העבירות, ולא ינסו להעבירן ולבערן מהארץ, העונש יבוא על כל העם.
(כ) כי אֲבִיאנו. כדי שכאשר אביאנו -
א"י
אל האדמה אשר נשבעתי לאבוֹתיו. שזאת סיבת זכותו לארץ. ואביאנו לשם כברכה, ושיתענג שם מהחיים הרוחניים והגשמיים.
זבת חלב ודבש. דברים טובים, אבל תלויים בבריות שפלות, הפרה והדבורה, כדי שידעו ישראל שהם תלויים בבהמה ובשקץ, ושלא יתגאו.
לא ידעתי; ריפורמה
ואכל ושֹבַע ודשֵן, ופנה אל אלהים אחרים ועבדום. דוקא הברכה שאתן להם תדחוף אותם לרע. כי נתתי להם את הגשמיות, נתתי להם לאכול, אבל זה היה כדי שיהיו קדושים גם בגשמיות, גם באכילה. רציתי שיאכלו כדי שיחיו וייהנו מהחיים, אבל לא לשבוע (במובן הגשמי) - שיעזבו את השולחן כאשר הם לא בדיוק שבעים, וכך יקדשו את האוכל. וגם אם יהיו כאלה שיאכלו לשובע, עד שימלאו את בטנם, בוודאי אסור להם להגיע למושג של "ודשן", שיהיו שמנים ונבלים ברשות התורה, כמו שכתב הרמב"ן בתחלת פרשת קדושים. שהרי אדם יכול לשמור בקפדנות על הכשרות, ולהחמיר בקלה כבחמורה, ובכל זאת להפוך לדשן, לשמן, לזולל וסובא, לחומרני, ומזה יוצא כל הרע. ומשום כך נקראו שיירי הקרבנות "דשן", ומקום הנחתם "בית הדשן", שהוא הפסולת שנשארה, שבזה הראה הקב"ה עצמו שיש להשאיר משהו מהקרבנות.
וישמן ישורון ויבעט; ע"ז באה כתוצאת מרדיפת תרבות שונה והנאת החיים
אנו לומדים מכאן כלל גדול: שהפנייה לע"ז באה לא משום שישראל מאמין בע"ז, אלא בגלל שדשן, שהשמין, כמו שנאמר (לקמן לב:טו): "וישמן ישֻרון ויבעט". ויש לשאול: מכיון שהשמין, למה הלך אחרי ע"ז? והתירוץ הוא, שהלך אחרי ע"ז כזו שמסמלת תרבות של גשמיות והנאה, שהע"ז אינה העיקר בשבילו אלא הגשמיות, ההנאה, התאוה והחמדה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין סג:) שהע"ז היתה רק עילה ללכת אחרי גילוי עריות. ולכן, כאשר מדברת התורה על ע"ז, יש להרחיב את המושג לרדיפת תרבות זרה ועבודתה, תרבות שמכחישה את הקב"ה כנותן תורה בלעדית המחייבת חיים מסויימים; שמכחישה תורה מסיני ואת הקב"ה כאדון הבלעדי וכמלך הגוזר גזירות.
חילול השם
ונִאֲצוני. "והכעיסוני" - רש"י. ולי נראה שהכוונה היא שיחללו בזה את שמי, כמו שאמרו (סנהדרין ו:): "הרי שגזל סאה של חטים... כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י:ג): 'ובוֹצֵעַ בֵרֵך נִאֵץ ה''". שמי שמברך על ההנאה כפוף להקב"ה ולמצוותיו, ומודה שהוא "מלך העולם". אבל מי שעובר על גזירותיו, וגוזל, אינו מברך אלא פורק את עולו ומחלל שם שמים בכך, שהרי הוא גזל ולא פחד ממנו, ואם כן אינו ממליכו כמלך העולם, וא"כ ה"ברכה" שלו היא בזיון וחילול השם. וכן כתב רבנו סעדיה: "וירחיקו עבודתי", שכל חילול השם היא הרחקת ה' - כאילו אינו נמצא, מלשון "חלל", ריק. וכל "קדושה" היא הזמנה, שמזמין את הקב"ה, שהוא נמצא וקיים עכשיו.
והפר את בריתי. וכל זה בא מהשובע והדשן, שהוא התאוה ואהבת החיים הגשמיים, שהם בניגוד לקדושה ורוחניות. ועל זה אמרו (ברכות לב.): "מלי כריסיה זני בישי".
שכר ועונש לאומי; אנטישמיות; הגלות היא קללה
(כא) והיה כי תמצאןָ אוֹתו רעות רבות וצרות... כבר הבאנו (בפסוק יז) את דברי חז"ל: רעות שנעשו צרות זו לזו. ויש לפרש את זה גם כך: שהרעות שימצאו את ישראל, ימצאו אותו גם אם הרעות יהיו צרות זו לזו, כלומר, שונאות זו לזו, כמו שתי נשים הנשואות לאיש אחד, שנקראות "צרות". לדוגמה, הפשיזם והקומוניזם, שהן בעצם שונאות זו את זו, או האיסלם והנצרות והקומוניזם, שכולם שונאים זו את זו, או מדינות שהן יריבות ואויבים - ובכל זאת מתאחדים לגבי ישראל להביא עליו צרות. וכתב דעת זקנים (יז): "...וכך הן צרותיהן של ישראל בגלות: כשהגוי מיצר לו, ירא לזעוק פן ישנאוהו. ואם לא יצעק עליו, ירגיל להיות מיצר לו".
תוכחה - חייבם להוכיח
וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשָכח מפי זרעו... משה חייב לכתוב את השירה ולהוכיח בה את ישראל, אע"פ שהוא יודע שזה לא יועיל (שהרי הקב"ה אמר לו בוודאות שהם יחטאו), מפני שבכל זאת חייבים החוטאים לדעת שהזהירו אותם ושהוכיחו אותם, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר שלא ידעו. כך אמר ה' ליחזקאל (ב:ה): "והמה, אם ישמעו ואם יחדָלו, כי בית מְרִי המה - ויָדעו כי נביא היה בתוכם". ולכן אמר לו לכתוב את זה עכשיו, כדי שתהא השירה "לפניו", עומדת כעד בפניו כל הזמן כאזהרה, וגם כעד המעיד כנגדו. ולכן חובה לכותבה וללמדה את בני ישראל, כדי שלא תישָכח האזהרה. כך כתב רבנו סעדיה: "כי חובה שלא תישָכח מפי בניהם". ועל אף שיש רק סיכויים קלושים שהיא תועיל, התוכחה היא אהבת ישראל, שעד הרגע האחרון חייב יהודי לנסות להציל את הזולת ואת העם מעונש פרטי ולאומי.
יצר האדם; א"י
...כי ידעתי את יצרו אשר הוא עוֹשֹה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי. שהרי אני יודע את יצרו, שהוא רע מנעוריו, ושמפתה את האדם ומוליך אותו בדרך הרעה. וגם ראיתי את מה שכבר עשה בעבר ועד היום הזה קודם שהגיע לא"י, כאשר הייתי בתוכו ארבעים שנה, ועשיתי בשבילו נסים ונפלאות ונגליתי לפניו בהר סיני, ומשה הנהיג אותו - ובכל זאת חטא בעגל ובמן ובמרגלים ובעשרה נסיונות. ולכן כתב אבן עזרא: "כי אילו [=אפילו] לא הייתי יודע את העתידות [שהם בוודאי יחטאו], כבר ידעתי מה שעשו עד היום הזה". כלומר, ולכן חזקה שיחטאו. וכתב הרמב"ן: "ואם לא חטאו ישראל במדבר, ולא נודע יצרו בפועל [במעשה ובהוכחה], לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר הגלוי לפניו שתחטאו... אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה, יגיד להם כל הקורות אותם". ואין נראה לי שמשה אמר להם שבוודאי יחטאו, ושסיפר להם שכך וכך יהיה, אלא הקב"ה אמר למשה לרמוז להם ולהגיד להם שחזקה שיחטאו, ושהוא אינו מאמין שלא יחטאו, אבל לא ח"ו להגיד להם את העתיד, שהרי דבר כזה ישפיע עליהם לומר שכבר נלקחה מהם הבחירה.
כתב הספורנו: "'כי ידעתי'... - שאינם מצפים להיכנס לארץ כדי לעבדני בה כמו שהוא המכוון מאתי... אבל מצפים אותה להשביע נפשם המתאוה ויימשך מזה כל הרע שניבא באומרו (לקמן לב:טו): 'וישמן ישרון ויבעט'". כלומר, הקב"ה תיכנן לתת לישראל את א"י כארץ ובית רוחני, ארץ סגולה לעם סגולה, להקים שם חברת סגולה ונבחרת. וזאת כל מטרת העם והארץ. אבל הם רוצים להיות ככל העמים, ורוצים רק שתהיה להם ארץ משלהם להנאה גשמית. ומ"מ ברור שא"א להגשים את מטרת ה' לישראל בגלות, אלא רק במדינה שלהם.
תורה ומנהיגיה; עתידה תורה שתשתכח; חוסר בטחון
...כי לא תִשָכַח מפי זרעו... אמרו חז"ל (שבת קלח:-קלט.): "עתידה תורה שתשתכח מישראל... רשב"י אומר: ח"ו שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: 'כי לא תשכח מפי זרעו'. אלא מה אני מקיים (עמוס ח:יב): 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא יִמצָאו'? שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". זוהי הטרגדיה הנוראה שבעקבתא דמשיחא, כאשר על האופק יבואו רעות רבות וצרות, יהיה רעב בארץ (עמוס ח:יא: "והשלחתי רעב בארץ... לשמוֹע את דברי ה'"), שהאנשים יחפשו את האמת ומה לעשות - ולא ימצאוהו... והאמת תהיה נעדרת, כמו שאמרו בשלהי סוטה, ולא יימָצאו מנהיגים וגדולים שיבינו מה לעשות, וכמו שאמר החפץ חיים ז"ל על המשנה (סוטה מט.): "על מי לנו להישען? על אבינו שבשמים", שזאת הקללה הגרועה ביותר, כלומר, שלא יהיה אדם גדול להדריך אותנו, ונצטרך להישען רק על הקב"ה, כלומר, יעשה מה שיעשה. והנה הסיבה לכך היא שיאבדו את המושגים ואת ההבנה של בטחון בהקב"ה, שמתבטא בעלייה לא"י ובעמידה נחושה נגד הגוי בענייני א"י, ובסמיכה מלאה על הקב"ה - לא באדישות אלא בפועל. ולכן נראה לי לפרש כך את כוונת המשנה בסוטה: שאחרי הרשימה הארוכה של צרות וזוועות שיהיו, אמר "ואין לנו על מי להישען...", כלומר, שכל זה כל כך מיותר, שהרי אין לנו לעשות כי אם דבר אחד - להישען על הקב"ה באמונה אמיתית ובבטחון, והוא יביא לנו את הגאולה!
ומה שאמר רשב"י שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, נ"ל לפרש שבוודאי יהיו גדולי תורה ויודעי תורה שידעו משנה ברורה, גמרות ומשניות ופלפולים, אבל מהם - מהמקום שלהם - לא תצא הלכה ברורה, הלכה למעשה, שלוקחת את האמונה והבטחון והופכת אותם ממשנה ברורה להלכה ברורה, אלא המשנה תהיה לחוד, וההלכה תהיה לחוד, וכל הידיעה והמסירות לבטחון במובן המוסרי והתיאורטי לא יתורגם להלכה למעשה.
עולם הבא ותחיית המתים; תורה ויצר הרע ובחירה; ידעתי את ה'; גאולה; מושגים
...כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו... כתב רבינו בחיי: "רומז שיבוא זמן שתשתכח התורה, והוא בזמן ביטול יצה"ר, שהוא זמן התחיה, שעתידה תורה שתתבטל באותו זמן חוץ מפורים. וזהו שאמר: 'כי לא תשָכח... כי ידעתי את יצרו'. כלומר, כל זמן שידעתי את יצרו, והוא כשיתבטל יצרו תשָכח". כלומר, התורה ניתנה כדי לכוון ולהדריך את האדם כשהוא נתון ללחץ מצד יצרו, וכאשר יש לפניו בחירה - לעשות טוב או רע. אז באה התורה לתת לו מושגים ומצוות כדי לשעבד את יצרו, לשבור אותו ולהתעלות ולהתקדש על אף שהיצר בתוכו. אבל כאשר הקב"ה יסיר את היצר הרע מן האדם, ולא תהיה לו שום נטייה לרע, גם הבחירה תחלוף, ולא יהיה צורך במצוות ובתורה כמו שאנו מכירים אותה היום. וממשיך רבנו בחיי: "וכן אמרו רז"ל (שבת קלח:): 'עתידה תורה שתשתכח מישראל', וזה יהיה בזמן התחיה ולא בימות המשיח. וח"ו, שהרי אמרו רז"ל (שבת סג.): 'אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד גליות בלבד', אבל קיום התורה לנו... כל זמן שהעולם הזה הגופני נוהג בנהוג זה. אבל לתחיית המתים עתיד שישתנה לטוב וינהוג נהוג אחר, ושם אמרו שתשָכח תורה מישראל".
פורים; אמונה, וידעתי את ה' - אפילו אחרי תחיית המתים
...כי לא תשכח מפי זרעו... עוד כתב רבינו בחיי: "וכן אמרו עוד בפירוש במדרש משלי (פרשה ט)... שכל המועדים בטלים וימי הפורים לא יבָטלו, שנאמר (אסתר ט:כח): 'וִימֵי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזִכרם לא יסוּף מזרעם'". ואנו לומדים מזה דבר גדול: בוודאי לא יחגגו פורים על פי הלכותיה, אבל כל מה שמסמל חג הפורים יתגשם ויישאר כאות לכל הבריות: א) האמונה והבטחון בהקב"ה שבטחו בו עם ישראל, כאשר חזרו בתשובה ופנו אל הקב"ה בתפלה ובצום, וסמכו עליו אע"פ שלא ראו נסים בגלוי. ב) קידוש השם שהיה במפלת המן, זרע עמלק, שיצא לחלל שם שמים. ג) ידעתי את ה' - שעמלק רצה למחות שם ה', וצווח "לא ידעתי את ה'", ובסוף עם ישראל ניצח את המן, ובזה התגדל ה' ונתקדש, בנצחון הפתאומי והמפתיע של ישראל, ע"י ההשגחה שאסתר נבחרה כמלכה והגיעה למעמדה דוקא כדי להציל את ישראל.
ללמוד ולעשות
(כב) ויכתוֹב משה את השירה... וַילַמדה את בני ישראל. אותו יום כתבה ואותו יום לימדה לבני ישראל, מפני שאין תועלת לתורה בלי לימוד ועשייה. ולא כמו אלה שהופכים את התורה לתרבות מתה, והיא נגנזת בארון קודש מפואר, ב"טמפל" מלא בורים ועמי הארץ, שאינם לומדים אותה ואינם יודעים מה יש בתוכה, ובודאי אינם עושים את פיקודיה.
אמונה; התורה נכתבה כולה ע"י משה מפי ה'; ידעתי; מושגים
ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל. כל התורה נכתבה ע"י משה מלה במלה על פי ציווי ה'. והיא נכתבה חלקים חלקים, בשלבים מסויימים של ההליכה במדבר, החל בהר סיני ששם נכתב מספר בראשית ועד אירועי הר סיני, ומשם ואילך בשלבים. ואחרי כל אירוע היה הקב"ה עובר על מה שאירע, ומצַוֶה למשה לכתוב כך וכך, וגם הזכיר לו בדיוק מה אמר משה ומה אמר פלוני. ועכשיו הגיע יום מותו של משה, והקב"ה אומר לו לגמור את התורה ולכתוב "את השירה הזאת", דהיינו את פרשת האזינו, ואח"כ את "וזאת הברכה". וזאת כוונת פסוק כד, שמשה כתב את התורה "עד תומם", וכתב ספורנו: "עם פרשת האזינו ופרשת זאת הברכה".
כתב אבן עזרא (כב): "ויתכן שהיה יום מותו אחר מכתב דברי התורה [שאר דברי התורה], כי השירה כתב משה עמה". בוא וראה את גדולתו של משה, שידע שכתיבת התורה וסיומה היא סוף חייו, ובכל זאת "ויכתב... ביום ההוא", וכתב אבן עזרא (שם): "שלא איחר הדבר", אלא מיהר לעשות את רצון קונו בניגוד לרצונו. ועוד בוא וראה, שמשה גמר לכתוב את כל התורה לפני שדיבר אל העם, וזה כלל את שמונה הפסוקים האחרונים המתחילים: "וימת שם משה עבד ה'..." (לד:ה-יב), שלפי ר' שמעון (ב"ב טו.) הקב"ה אמר ומשה כתב בדמע, כלומר, לא כמו כל התורה שהקב"ה היה אומר ומשה חוזר אחריו וכותב, שכאן לא חזר אחריו ורק כתב בדמע משום צערו. הנה, על אף שידע שהוא הולך למות באותו יום, התגבר על צערו וכתב ודיבר לעם. ואף לפי רבי יהודה שאומר שאת שמונה הפסוקים הללו כתב יהושע, מ"מ הרי משה ידע מה נכתב שם, וצערו היה גדול.
אומרת הגמרא (גיטין ס.): "תורה - מגילה, מגילה ניתנה". ואע"פ שכתוב (לקמן פסוק כו): "לקוֹח את ספר התורה הזה", מתרצת הגמרא: "ההוא לבתר דאידבק". ובמדרש אמרו (דברים רבה ט:ט) שכתב משה שלושה עשר ספרי תורה, אחד לכל שבט, שקרא לפני כל אחד בנפרד והזהירם עליה, והאחרון שגנז בצד הארון.
בטחון; מנהיג; ידעתי
(כג) ויצו. "מוסב למעלה [לפסוק טז: "ויאמר ה' אל משה...", וזה המשך לו] כלפי שכינה" - רש"י. כלומר, שלא משה אלא הקב"ה מדבר עכשיו אל יהושע.
את יהושע בן נון ויאמר: חזק ואמץ. על אף שמשה כבר אמר לו את זה (לעיל פסוק ז), מ"מ הקב"ה רצה לחזק אותו גם בעצמו מיד, אף שחזר וחיזק אותו אחרי מות משה (יהושע א:ו,ז,ט,יח), וזאת משום שמנהיג חדש מרגיש ברגע מינויו פחד וחוסר בטחון עצמי, ועוד, שמכיון ששמע שישראל בוודאות יחטאו ויגלו, חשב לעצמו: אם כן למה לי להביאם לא"י רק כדי שאח"כ יגלו ממנה? ולכן אמר לו הקב"ה: אל תהרהר אחרי מידותי. הבחירה בידם, ועליהם לעשות את מה שציוויתי, ואם לא, ייענשו. וכן עליך לעשות את ציוויי ה' בלי להרהר ובלי "הגיון" שלך. חזק ואמץ לעשות את פקודַי.
ומשום שידע יהושע בוודאות שיחטאו, משום כך דיבר אליהם בצורה כל כך קשה ומוזרה לפני מותו ואמר (יהושע כד:יט): "לא תוכלו לעבוֹד את ה'...".
כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם. על כרחך, ואפילו בניגוד להגיון, תביא אותם. ואתה, המנהיג, תַראה להם משמעת ועשייה מלאה של רצון ה'. כי אני נשבעתי להם, ואני חייב לעשות את חלקי, ואז לא יהיו להם פתחון פה וטענות כאשר הם לא יעשו את חלקם.
ואנכי אהיה עמָך. אם תעשה את רצוני בלי להרהר. ובוודאי כל זה בא גם להבטחה ולחיזוק בטחון גרידא, שהקב"ה עומד עם ישראל והולך לפניהם נגד האויב, ואין מקום לפחד, אלא "הבוטח בה' חסד יסובבנהו", והוא יצליח בכל דרכיו. רק חזק ואמץ להסתכן ולעשות מצוותיו.
א"י
...כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם, ואנכי אהיה עמך. המנהיג חייב ללכת בראש ולהביא את העם, ואז הקב"ה מבטיחו שיהיה עמו.
(כד) ויהי כְכַלות משה לכתוֹב את דברי התורה הזאת על ספר עד תֻמם. כתב הספורנו: "עם פרשת האזינו ופרשת זאת הברכה". והכוונה היא, שמשה כתב את שניהם לפני שאירעו המעשים, כלומר, לפני שאמר לישראל את השירה ואת הברכה. והסיבה שהפסוק הזה כאילו נקטע באמצע (שהרי באמת הוא דבוק לפסוק כה, כלומר, שאחרי שכתב משה את כל הספר, אז "ויצו משה את הלוים..."), היא שרצה הקב"ה שהפסוק יגיד לנו דבר אחד חשוב: שמשה כילה, גמר, לכתוב את כל דברי הספר מראשיתם ועד תומם, ואל יבואו כופרים ויאמרו שהיא אינה תורת משה ע"פ הקב"ה (ועיין ספורנו פסוק כו).
והרמב"ן כתב: "'ויהי ככלות משה לכתוב' - הכל בספר התורה, אז ציווה את הכהנים (פסוק כו): 'לָקוֹח את ספר התורה הזה ושמתם אוֹתו מצד ארון ברית ה' אלקיכם', שיהיה מונח בארון מן הצד, כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע, וזה טעם: 'ויהי ככלות משה... עד תומם'". והביא את דברי אבן עזרא, שמשה אמר לבני ישראל את "וזאת הברכה" לפני כן, כלומר, בהתחלת פרשת "וילך" (לא:א), ועיין אבן עזרא שם. וטעמו, כנראה, משום שהוא סובר שכל מה שכתב משה היה לאחר מעשה. והרמב"ן כתב שיתכן שלמד גם שירת האזינו עם השבטים, כל אחד לבד, באותו זמן, ואח"כ כתב אותה בתורה, והקהילם שוב יחד בהקהל, ואמר להם את השירה ואת "וזאת הברכה" עוד פעם, ואז כתב "וזאת הברכה" עד הסוף. ולי נראה כמו שכתבתי.
קבלת עול מלכות שמים; מנהיג; קידוש השם; מושגים
(כה) ויצו משה את הלוים, נוֹשֹאֵי ארון ברית ה' לאמר. כתוב כאן "הלויים" והכוונה לכהנים, כמו שכתוב לעיל (פסוק ט): "הכהנים בני לוי". ורמז להם שמה שנבחרו להיות כהנים, כלומר, משרתי ה' ונושאי ארון הברית, הוא שכר שנובע רק מזה שהם לויים, בני לוי, מפני שגם לוי וגם הלויים הפגינו מסירות נפש להסיר חרפה מישראל ומהקב"ה: לוי בשכם, ובניו הלויים בעגל הזהב ובמוסרות. ובזכות קידוש השם זכו הלויים לכהונה.
(כו) לָקוֹח את ספר התורה הזה ושמתם אוֹתו מצד ארון ברית ה' אלקיכם, והיה שם בך לעֵד. "לְעֵד" וגם "לָעַד" (ועיין מה שכתבתי לעיל פסוק ט). והנה בפסוק ט כתוב: "את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי", וכאן כתוב "את ספר התורה הזה". ונראה ששם הפסוק בא ללמדנו, שכל פעם שכתב משה חלק מהתורה, נתן אותו לכהנים לשים בארון, ואח"כ הוסיף על זה כל פעם. וכאן, כשגמר את התורה ונהיה ספר אחד שלם, נתן להם את כל הספר. אבל נראה שגם שם מדובר על גמר התורה כולה (והפסוק הזה מוסב על הפסוק שם), ורק בא לרמוז מה קרה בכל פעם שכתב משה חלק מהתורה קודם לכן.
עליה; בטחון
לקוֹח. זו מלה מוזרה, ונראה שמשה רמז בזה כמה דברים. הרי לקחו את התורה ושמו אותה בצד הארון לעד, והיא העידה על כמה דברים: הראשון, שאם לא ישמרו ישראל את התורה, יגלו ויסבלו. וכך אומר יחזקאל (כד:ה) במשל הסיר והנתחים והעצמות שבתוכו: "מבחר הצאן לקוח...", והסיר הוא ירושלים ומבחר הצאן (הנתחים) הם ישראל שיתבשלו שם. השני, שתבוא גאולה גם אם הכל נראה שחור. וכך כאשר ירמיהו קנה את השדה של חנמאל בן דודו ערב החורבן, הוא אמר בפני עדים (ירמיהו לב:יד-טו): "כה אמר ה' צב-אות, אלקי ישראל, לקוח את הספרים האלה... ונתתָם בכלי חָרֶשֹ למען יעמדו ימים רבים... עוד יִקָנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". השלישי, שהגאולה השלמה תבוא כאשר ישמעו ישראל בקול ה', ותהיה להם אמונה ובטחון שלמים בו, המתבטאים במעשים אפילו כאשר המעשים שהם מצוּוים עליהם הם קשים מאד, כגון מה שאמר זכריה (ו:י-יא): "לקוח מאת הגולה [קח את המתנות שהביאו האנשים שחזרו מבבל לא"י]... ולקחת כסף וזהב [שהביאו חוזרי הגולה] ועשית עטרות ושמת בראש יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול". והוא ממשיך לדבר על המלך המשיח שיקום: "והעטרוֹת תהיה לחֵלֶם ולטובִיה... [האנשים שחזרו מבבל והביאו את הכסף והזהב] לזכרון... ורחוקים [היהודים בבבל] יבוֹאו [גם כן כולם] ובָנו בהיכל ה'... והיה [כל זה יבוא, שתהיה גאולה שלמה והמלך המשיח] אם שמוע תשמעון בקול ה' אלקיכם" (שם:יד-טו). כלומר, אם הגולים באמת ישמעו אלי, ובאמת יבואו הרחוקים ויחזרו לא"י, כל זה יבוא. ושיבח את האנשים שבאמת חזרו. וא"כ "לקוח" הוא עֵד לשלשה דברים: א) עונש ישראל אם יחטאו, והבטחת הגלות. ב) הבטחת הגאולה ויהי מה. ג) הבטחת גאולה שלמה ומהירה אם יחזרו כל ישראל בתשובה ויעלו לא"י.
מצד ארון ברית ה'. יש מחלוקת בזה במס' ב"ב (יד.). לר' יהודה היה דף בולט מן הארון לחוץ ושם הונח ספר התורה הזה. אבל ר' מאיר סובר שהוא היה ממש בתוך הארון, לצידם של לוחות הברית. וכ"כ רמב"ן ורבינו בחיי. וכן מסתבר, שהרי הקב"ה רצה שתהיה עדות לדורות להראות שהתורה נכתבה ע"י משה מפיו, ושהיא תורת אלקים והיא בדיוק כמו הלוחות. ולכן ראוי שתהיה ממש ביחד עם הלוחות, בהַשוָאה מלאה. וכתב הספורנו: "יעיד שידעתי שתעזבו את תורת הא-ל יתברך, ושבשביל זה הוצרכתי לשים ס"ת אחר במקום שלא ייכנס שם אדם זולתי כהן גדול אחת בשנה. ויעיד זה הספר שכל מה שיימָצא כתוב בספר התורה, שיימָצאו ביד צדיקי [גדולי] הדור, הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני, בלי תוספת וחסרון, ובזה לא ייוולד ספק לכם עליהם".
(כז) כי אנכי ידעתי את מֶריך ואת ערפך הקשה. קח את ספר התורה לעֵד, שהרי אני יודע את נכונותך למרוד בה' וללכת אחרי אלהים אחרים ותרבות זרה. ויותר מזה: אני יודע שאתם כל כך עקשנים, שגם אזהרות על סבל נורא וגלות מארצכם וסבל בגלות, מצד אחד, והבטחות של ברכות ושלוה בארצכם אם לא תחטאו, וגאולה שלמה ומהירה אם אך תחזרו בתשובה, מצד שני - לא יועילו. ולכן אני רוצה שהתורה תישאר כאן כעד.
והנה משה דיבר אל הכהנים ואמר (פסוק כו) "ושמתם", "אלקיכם" - לשון רבים. ופתאום אח"כ אמר: "והיה שם בך לעד", "מריך" - לשון יחיד. ונראה שהוא בא ללמד שני דברים: א) הוא מדבר אל כל ישראל, ומודיע להם שהם כגוף אחד וערבים זה בזה למחות נגד חטאים וחוטאים, ולכן שינה מלשון רבים ללשון יחיד וחזרה, לומר שגם אם ייעשו החטאים על ידי אנשים רבים מסויימים ולא ע"י אנשים אחרים, כל ישראל ערבים זה בזה. ב) זהו רמז לכהנים שגם הם יסבלו, מפני שדוקא עליהם מוטל התפקיד להורות את העם וללמדם תורה. וממשיך משה:
הן בעודני חי עמכם היום. ויודעים אתם שדיברתי עם הקב"ה, וראיתם את נסיו ואת נפלאותיו, והייתם צריכים להתבייש ולירא ממני, ובכל זאת:
מַמרים הֱיִתֶם [ארבעים שנה] עִם ה', ואף כי אחרי מותי! כלומר, ועל אחת כמה וכמה אחרי שאמות. וכן תירגם יונתן: "ואוף כל דכן בתר דאימות". ועיקר החטא של "ממרים" הוא חוסר האמונה, כמו שכתוב (לעיל ט:כג-כד): "ובשלוֹח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר: עלו ורשו את הארץ... ותמרו את פי ה' אלקיכם ולא האמנתם לו... ממרים הֱייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". כלומר, הייתם מחוסרי אמונה כל השנים. וחוסר האמונה הבולטת והמצויה היא פחדם וסירובם של ישראל לעלות לא"י. וזה מרד, ויהודי שאינו עולה הוא בגדר "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם".
תוכחה; מנהיג
(כח) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוֹטריכם. משה מצַוֶה לכהנים להקהיל את העם, ולקרוא קודם כל למנהיגים, שהם הראשונים שחייבים לשמוע את התוכחה ולהיות נוכחים בשעת חתימת העדים על סוף שטר הברית (שהרי משה עכשיו מכין את קריאת "האזינו" בנוכחות העדים - השמים והארץ, כמו שכתב רבינו בחיי: "כמי שמחתים העדים בסוף השטר"). שהרי אם יחטאו ישראל, על המנהיגים מוטלת מרבית העוון, מאחר שלא הדריכום כראוי ולא מחו בהם כראוי, עד מסירות נפש, אלא או שישבו ודאגו לתלמודם האישי ולחייהם הפרטיים שיהיו נכונים, או שלא העיזו לסכן את עצמם במחאה רצינית.
חולשת האדם
כתב רש"י (והוא מתנחומא ויחי ב): "ולא תקעו אותו היום בחצוצרות... ואף בחייו [של משה] נגנזו ביום מותו, לקיים מה שנאמר (קהלת ח:ח): 'ואין שלטון ביום המָוֶת'". החצוצרות הן סמל המלך, ואפילו מלך ונביא כמשה מאבד את השלטון והופך לשפל ביום מותו, יום לפני שיהפוך לעפר ולמאכל רימה...
שכר ועונש
ואעידה בם את השמים ואת הארץ. יש כאן שלשה עדים: ספר התורה, שנאמר (פסוק כו): "והיה שם בך לעד....", והשמים והארץ. ונראה שמשום כך כתבה התורה (לעיל יז:ו): "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת". ושאלו (מכות ה:), אם שנים למה לי שלשה? ונראה לי שהתשובה היא, שמי שחטא ומגיעה לו מוות, מקבל את העונש על פי שני עדים בני אדם (לפחות); וכאשר יש שני עדים בני אדם, גם שלושת העדים (ס"ת, שמים, ארץ) מעידים שהאדם הזה עבר על ברית התורה שניתנה באלות ובקללות ובאיום של עונש, ומגיעה לו מוות על שביזה את התורה ואת דבר ה', ואל לו לנסות לטעון שלא ידע, שהרי אנו השלשה מעידים שאכן הוזהר.
תוכחה; שכר ועונש
(כט) כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחִתון. משה הולך עד הגבול ברמז זה. הוא אומר להם ולא אומר להם. הוא יודע בוודאות שישחיתו, שהרי הקב"ה אמר לו. אבל חלילה לו לומר להם את זה, כי אז יאבדו את הבחירה. ולכן הוא מדבר בלשון זו, שמתפרשת כאי-אמון בהם. ובאמת יש לשאול, אם משה ידע שבוודאי ישחיתו, למה לו כל התוכחה? בפשטות, זה כדי שלא יוכלו להכחיש אח"כ שלא הוזהרו. אבל הספורנו נתן פשט יפה: "כדי שלא תייחסו העתיד אל המקרה, אבל תייחסו אל מה שהשחתם, ותתנו לב לשוב". כלומר, מכיון שהוא יפרוס לפניהם את התחזית, הרי כאשר יחטאו באמת ויבואו עליהם יסורים, יחשבו בליבם: אכן, כל זה בא בדיוק כמו שאמר משה, ובוודאי כל זה בא מהקב"ה, ולכן גם הגאולה שבישר לנו תבוא באמת אם אך נחזור בתשובה. וכ"כ הרשב"ם (ל): "ויבינו כי בחטאתם לקו". והספורנו כתב: "כענין (ישעיהו מח:ה): 'ואגיד לך מאז, בטרם תבוא השמעתיך, פן תאמר: עָצבִי עָשֹם...'".
השחת תשחיתון. אדם שהולך בדרך ה' - בונה לעצמו חיים כדאיים וסיבה לחיות. ואילו אדם שסוטה, הורס את חייו ומשחית אותם, ואין לו סיבה לחיות.
עבודה זרה; לא ידעתי
אמרו חז"ל (תמורה כח:) שההשחתה היא עבודה זרה. וברור (כמו בכל מקום), שהעבודה זרה היא ראשית כל כפירה בהשגחת הקב"ה, או כפירה בהשגחתו הבלעדית, או כפירה בהשגחתו בכלל. ואפילו כאשר האדם אינו משתחוה לאלילים ואינו מאמין בהם, והוא רק כופר בהקב"ה בין בפועל ובין למעשה, כגון שהולך אחרי תרבות זרה, ומאמין בכוחותיו, ומאמין שרק כוחותיו מביאים הצלחה, ושרק בדרך הטבע יכול אדם להינצל - גם זה נקרא ע"ז, גם אם הוא משלם מס שפתיים לפולחן יהודי. ויתכן שאדם שממש עובד ע"ז בשיתוף עם הקב"ה (כגון שמאמין שהע"ז היא אמצעי להקב"ה), הוא יותר טוב מכופר בעיקר, מפני שהעובד ע"ז בשיתוף עם הקב"ה, בכל זאת אינו אומר לגמרי "לא ידעתי את ה'", אבל הכופר בו צווח: לא ידעתי! אם כן, התורה מדברת כאן על עבודה זרה במובן הרחב, והוא כשהיהודי בגאותו וברום לבבו כופר בהקב"ה ונשען על מעשה ידיו.
וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם. התורה היא דרך חיים, ורק ההולך בדרך זו מגיע לקדושה ולהתרוממות רוחנית.
בעתה אחישנה
וקָרָאת אתכם הרעה באחרית הימים. יש כאן אזהרה נוראה של "בעתה אחישנה". שלכאורה קשה, למה מדבר כאן משה על עונש שיבוא באחרית הימים (כך תירגם אונקלוס: "בסוף יומיא", וכן תירגם יונתן: "בסוף כל ימיא")? אלא שידוע שהגאולה תבוא באחת משתי דרכים. "זכו - אחישנה", מהר ובלי יסורים. אבל ח"ו "לא זכו - בעתה", שאז היא תבוא רק בסוף הימים, בקץ, ורק ביסורים נוראים. ועל זה מרמז כאן משה רבינו, שבגלל עקשנותם ורשעותם, שלא יחזרו בתשובה, הרעות לא יפסיקו עד אחרית הימים. וכתב בעל הטורים: "'הרעה באחרית הימים' - ראשי תיבות עולה בגימטריא: גוג".
חוסר בטחון; מה יהיה?; בטחון
עוד כתב בעל הטורים: "'וקראת' - ארבע [במקרא; כאן]... 'וקראת שמו ישמעאל' (בראשית טז:יא); 'וקראת שמו עמנואל' (ישעיהו ז:יד); 'וקראת ישועה חומוֹתיך' (ישעיהו ס:יח)". יש כאן דבר נפלא: וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, על ידי אותו ישמעאל שעליו אמר המלאך להגר "וקראת שמו ישמעאל". וזה יבוא על חטאם, שכפרו בהקב"ה, ולא בטחו בו, ופחדו, וסמכו על מעשה ידיהם (כמו שהפסוק לפנינו גומר: "להכעיסו במעשה ידיכם"), ולזה רמז הנביא באומרו: "וקראת שמו עמנואל", שהרי שם מדבר ישעיהו על אחז, כאשר עלו רצין מלך ארם ופקח מלך ישראל על יהודה למלחמה, והקב"ה ציווה לישעיהו לומר לאחז (ישעיהו ז:ז): "לא תקום ולא תהיה", ונתן על זה אות (שם:יד): "הנה העלמה הרה ויוֹלדת בן וקראת שמו עמנואל"; "עמנואל", לאות הבטחון בהקב"ה. ואילו בטחו ישראל בהקב"ה באחרית הימים, לא היה יכול ישמעאל לבוא עליהם ולייסר אותם. ועל זה נאמר: "וקראת ישועה חומותיך", החומות שלך ייקָראו "ישועה", כלומר, שיביאו לך ישועה וגאולה. ומה הן החומות? הבטחון והסמיכה על הקב"ה. ובסוף הפרק ההוא נאמר (שם:כב): "הקטוֹן יהיה לאלף... אני ה' בעתה אחישנה". אם תבטח בה', הבטחון יהיה החומה שתִקָרא ישועה. ואם לאו, תִקָרא: צרות ורעה (ועיין מה שכתבתי בפסוק ל).
כי תעשו את הרע בעיני ה'. הצרות ירדפוך עד סוף הימים ועד הקץ בלי "אחישנה", משום שתמשיכו לעשות את הדבר הרע ביותר בעיני ה' והוא:
להכעיסו במעשה ידיכם. שאין לך דבר מחפיר יותר מעבד או בן שאינו בוטח ברבו או באביו, אלא כשהוא במצב מסוכן בוטח רק במעשה ידיו. וחוסר הבטחון בהקב"ה הוא אבק כפירה ואבק ע"ז, ונצטרך לתת עליו את הדין.
תוכחה
(ל) וידבר משה באזני. ממש באזניהם, כדי שלא יוכלו להכחיש ולטעון שלא שמעו.
כל קהל ישראל. כולם; אנשים, נשים וטף, ולא נעדר אחד מהם.
את דברי השירה הזאת עד תֻמם. מההתחלה עד הסוף, ובבירור.
לא תהיה עוד גלות
אומר המדרש (שמות רבה כג:יא): "כל השירות שנאמרו בעולם [בעבר] לשון נקבות, לומר: מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות באות עליהן [עוד פעם ועוד פעם]. והיו אומרים שירות בלשון נקבות. לכך עמדו בבל, ומדי, ויוון ואדום ושיעבדו את ישראל. אבל לעתיד לבוא אין עוד צרות בו, שנאמר (ישעיהו סה:טז): 'כי נשכחו הצרות הראשוֹנות'... באותה שעה אומרים שיר לשון זכר, שנאמר (תהלים צח:א): 'שירו לה' שיר חדש'". ורבינו בחיי הוסיף עוד פסוק (ישעיהו כו:א): "ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה: עיר עָז לנו, ישועה ישית [ה'] חומות וָחֵל". כמו שאמרנו בדברי בעל הטורים (פסוק כט) על הפסוק: "וקראת ישועה חומוֹתיך" (ישעיהו ס:יח), הישועה תהיה החומה, כלומר, שהבטחון בה' שה' יביא את הישועה - הוא יהיה החומה.
© כל הזכויות שמורות