זכריה קטעי פירושים

בטחון

(א:ג) ואמרת אֲלֵהם: כה אמר ה' צב_אות: שובו אלי, נאם ה' צב_אות, ואשוב אליכם, אמר ה' צב_אות. איזו הבטחה אדירה היא זאת! שלש פעמים "ה' צב_אות"! ואותה הבטחה נשנית במלאכי ג: ז.

אמונה

(א:ה) אבותיכם איה הם? והנבִאים, הלעולם יחיו? האם הנביאים והנבואה יתקיימו לעולם להוכיח אתכם? הלא יבוא יום ותפסק הנבואה, והקב"ה מצפה מכם שתאמינו בלי נבואה. והיה כאן חוסר הבנה מה עת הגאולה.

חבלי משיח והרס העולם — סימן הגאולה

(א:טו) וקֶצֶף גדול אני קֹצף על הגוים השַאֲנַנים... פירש אבן עזרא: "זה לאות על מלחמות רבות וצרות קשות על הגוים בימים ההם".

עונש הגוים — על דיכוי ישראל וגאוה; א"י; קידוש השם

וקצף גדול אני קֹצף על הגוים השאננים. הם מלאי גאוה, הן מצד עָשרם והצלחתם, שמאמינים שכוחם ועוצם ידם עשו את כל זה, והן מצד חוסר דאגתם מפני העונש הצפוי להם על לחצם את ישראל, מפני שהם אינם מפחדים מהקב"ה, ואף אינם חושבים עליו כלל, וזה חילול השם נורא.

אשר אני קצפתי מעט. כלומר, ואם תשאל: והלא אני, הקב"ה, רציתי להעניש את ישראל? תדע, שאני רציתי להעניש אותם, אבל הגוים האלה הרחיקו לכת באכזריות.

והמה עזרו לרעה. שני דברים עשו: האחת, מה ש"עזרו" לי להגשים את רצוני, כלומר, שהיו שבט אפי, לא "עזרו" לי מתוך רצון לעשות טוב, אלא להיפך, כל כוונתם היתה לרעה. ושנית, אני קצפתי על ישראל מעט, להגלותם מארצם, והם הוסיפו אכזריות בכמות ובאיכות. כך אומר הרד"ק: "'עזרו לרעה' — להרע להם יותר מדאי. כן אמר בישעיה (מז: ו): 'קצפתי על עמי... ואתנם בידך, [אבל] לא שמת להם רחמים; על זקן הכבדת עֻלך מאד'". ויש כאן רמז לביטול השבועה שהקב"ה הטיל על ישראל שלא למרוד בגוים, שהרי הוא השביע גם את הגוים שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי, ומכיון שהם הפרו את שבועתם, גם שבועת ישראל אינה קיימת.

בעתה

(א:טז) לכן כה אמר ה': שבתי לירושלים ברחמים, ביתי יִבָּנֶה בה, נאֻם ה'... אומר מצודת דוד: "הואיל ומאד הרעו לישראל, לכן כבר שבתי את ישראל לירושלים מפאת הרחמים — עם כי לא זכו...". ויתכן שכוונתו כמו שכתבתי, שבמצרים הקב"ה הגביר את איכות הצרות והקטין את כמות הזמן.

לא תהיה עוד גלות

(א:יז) ...עוד תפוצֶנָה עָרַי מטוֹב, ונִחַם ה' עוד את ציון ובחר עוד בירושלים. אומר מצודת דוד: "עוד יבוא חורבן וגלות על הבית השני... ואח"ז בגאולה העתידה ינחם ה' עוד את ציון... וכאומר: הנה, אז תהיה גאולה שלימה, גאולת עולם".

עונש הגוים על שהרעו לישראל

(ב:ד) לְיַדוֹת את קַרְנות הגוים, הנֹשאִים קרן אל ארץ יהודה לְזָרותָה.

(ב:י) הוֹי, הוֹי, ונֻסו מארץ צפון, נאֻם ה', כי כארבע רוחות השמים פֵּרַשְׂתי [הפצתי] אתכם... אומר הרד"ק: "אמר כנגד הנשארים בבבל". וכן אומר רש"י: "צְאו, גלויות עמי, מתוך בבל ואשור". וכתב אבן עזרא: "לשון קריאה, ציווי השם ע"י הנביא לנשארים בבבל, לבוא אל ירושלים לעזור לבנות הבית ולעשות המצוות שהם תלויות בארץ". ומצודת דוד כתב: "יאמר על הגאולה העתידה". היהודי חייב לצאת מן הגלות, והוא אינו רוצה; ואם יש לו אפשרות לצאת, והוא מסרב, יבוא עליו חורבן; ולכן הוא חייב לברוח כאשר יש לו הזדמנות.

(ב:יא) הוי ציון הִמָלְטִי, יושבת בת בבל. פירש אבן עזרא: "שובי אל ארצך ואל תשכני עם זרים". ורש"י כתב: "הֵאספו עם גלות ציון, והִמלטי מתוך בבל".

חילול השם; עם ישראל

(ב:יב) כי כה אמר ה' צב_אות, [אשר] אחר כבוד שלָחַנִי. ששלח אותי, הנביא, אליכם, לבשר לכם כבוד. כך אומר רש"י: "אחר כבודכם אני שלוּח, להגדיל לכם כבוד".

אל הגוים השֹׁלְלִים אתכם. "אין [צריך להיות] להם פחד כל אויב בדרך לשוב אל ציון" — אבן עזרא.

עונש הגוים על שהרעו לישראל; קידוש השם; עם ישראל; עם סגולה

כי הנֹגֵע בכם נֹגע בְּבָבַת עינו. שהרי עם ישראל הוא הנבחר והחביב להקב"ה, וכ"ש כאשר הם עולים לארץ ישראל, הארץ החביבה, ובמצות ה'! וחוץ מזה, הגוי שנוגע בישראל נוגע גם בהקב"ה, שהרי המחלל את עם ישראל, מחלל גם את השם.

חילול השם וחילול ישראל

אומר המדרש (שמות רבה יג: א): "'כֹּבֶד אבן ונֵטֶל החול, וכעס אֱוִיל כָבֵד משניהם' (משלי כז: ג) — אמר הקב"ה: כיבדתי את ישראל בעולם... ואמרתי: כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו. ר' יהושע אומר: תיקון סופרים הוא — 'עיני' כתיב. ועמדו והכעיסו לפָנַי וביקשתי לכלותן... ואמרתי: בשביל פרעה הרשע שלא יאמר: לא היה יכול להצילן... הֱוֵי: 'וכעס אויל כבד משניהם'". ועוד נאמר שם (יג: ב) "'אמרתי אפאיהם...' (דברים לב: כו) — אמרתי באף שהכעיסו לפני 'איה הם' [כלומר, לא יהיו]... ומי גרם להם שיצאו משם [ממצרים]? 'לולי כעס אויב'...".

(ב:יג) כי הנני מֵניף את ידִי עליהם [על הגוים, אם ינסו לתקוף אתכם] והיו שלל לעַבדיהם. הגוי יהיה שלל ליהודי שעד עכשיו עבד אותו בגלות. וכך:

וידעתם כי ה' צב_אות שלָחָנִי. "וזה יהיה לעתיד בימות המשיח" — רד"ק.

(ב:יד) רָני ושִׂמחי בת ציון. למה תִּקָרא "בת בבל" (כבפסוק יא), הרי היושבת בבבל נקראת "בת בבל" ומתבוללת ומאבדת את זהותה? תשמחי בארצך ותקראי "בת ציון"!

כי הנני בא ושכנתי בתוכֵך, נאֻם ה'. פירש אבן עזרא: "על תנאי, אם התחברו ישראל מכל הגוים [כלומר, שהם יתחברו כחטיבה אחת ונפרדת מכל הגוים, שיצאו מתוך הגלות והגוים], והנה לא עשו כן כאשר פירשתי במגילת שיר השירים. וכך מראות האיפה כאשר אפרש [לקמן פרק ה]".

היהודים לא רוצים לצאת מהגלות; אסור לשבת בגולה; ידעתי

(ב:טו) ונִלווּ גוים רבים אל ה' ביום ההוא, והיו לי לעם. "אז יתחברו גוים רבים אל ה', ויהיו לו לעם להאמין בו [לדעת אותו]" — מצודת דוד.

ושכנתי בתוכֵך. "ועם כל זה אשכון בתוכך ולא בתוך הגוים הרבים" — מצודת דוד.

וידַעַתְּ כי ה' צב_אות שלָחַנִי אליך. בכל פרשה זו (פסוקים י_טו) יש כמה קושיות הטעונות הסבר: הרי משמע שמדובר על גלות בבל ויציאת ישראל ממנה, כמו שכתבו רש"י, אבן עזרא והרד"ק. ולמה אמר מצודת דוד: "יאמר על הגאולה העתידה"? ועוד: למה הרד"ק בפסוק ו אמר שמדובר בבבל, ואילו בפסוק יג אמר: "יהיה לעתיד בימות המשיח"? ועוד: לא ראינו ביציאה מבבל את הדברים הגדולים שתיאר הנביא בפסוקים יד_טו, והם לא התגשמו? ועוד: משמע מפסוקים י_יא שצריכים לנוס ולברוח מבבל — ולמה? ואם מדובר על העתיד הרחוק, מה אומר כאן הנביא "וידעתם כי אני ה' צב_אות שלחני"? אלא, בוודאי הנביא מדבר על זמנו, על גלות בבל, ומתחנן לפניהם לברוח ולנוס מבבל, כי אם אך יֵצאו כולם, גם השכינה תבוא איתם, ותחזור לציון ("ושכנתי בתוכך"), והגאולה תהיה סופית, והגוים יראו את כבוד ה' ויֵדעו את ה'. והוא אומר להם לנוס משם ולהימלט, שהרי יש בכוחם להביא את הגאולה השלמה אם אך ירצו, ולכן כדאי לרוץ ולרדוף אחרי מטרה זו ולהגיע בחפזון לארץ ישראל. כי ישיבת ישראל בגוים היא תועבה וקללה וטומאה, ואין אפשרות להיות עם מיוחד ומובחר שם. וחוץ מזה, בסופו של דבר, אם לא יֵצאו, תבוא קללה במקום הברכה, מדה כנגד מדה — ולכן רוצו מהקללה אל הברכה. ואין מה לפחד מהגוים! אם אתם תרצו לעשות את רצון ה', הם לא יוכלו לנגוע בכם, כי אני אָגֵן עליכם; ולהיפך — בארץ ישראל תהיה הצלה ולא בגלות.

ובכן, כל הנבואה הזאת מיועדת היתה לגאולת בבל אילו היו באים לא"י. ולפי הכוזרי (מאמר שני, כד), הגאולה האחרונה היתה באה אילו ישראל היו יוצאים מבבל וחוזרים לארץ ישראל. אבל מכיון שלא עזבו את בבל, השכינה לא חזרה, והגאולה לא באה, ומזה נגרמה עוד גלות, שנמשכה עד זמננו. ולכן הרבה נבואות כאלו נאמרו במסגרת גלות בבל ועל גאולה ממנה, והיו מיועדות לתקופה ההיא; אבל מכיון שלא רצו, הנבואות נדחו לגאולה הסופית, שהרי כל גלות וכל גאולה הן סמל ודוגמה לאחרות. ולכן כל מה שלא התגשם היה צריך להתגשם, וברור שהיה מתגשם אילו ישראל היה חוזר לארץ ישראל, אלא שישראל חטא כאשר לא חזר; והוא עתיד להתגשם, אבל הוא לא יתגשם בהדר ובתפארת אם עדיין לא ירצו לחזור — אלא יתגשם ביסורים נוראים ובשואות. ולכן אמר: בְּרח מהגלות, מפני שבסופו של דבר, כל הגלות תתחסל, והיהודים בתוכה.

סימני גאולה; הגוים יצעקו "לסטים אתם"; קידוש השם; חילול השם וחילול ישראל

(ב:יז) הַס כל בשר מפני ה', כי נֵעור מִמְעון קָדשו. כאשר הקב"ה יחזיר את ישראל לא"י מהגלות, יצעקו כל העמים: לסטים אתם! וינסו לעצור אותם ולמנוע מהם את הקמת המדינה, וינסו לחסלה. ואז יקרא ה': "הס כל בשר!" "כי אז יֵעור ממעון קדשו, השמים, לרדת לעשות נָקָם באומות, כי עד הֵנָה החריש להאומות כאילו היה ישן, אבל אז כאלו יֵעור מִשְׁנָתו" — מצודת דוד. והקב"ה יכריז שהוא גוזר על שיבת ציון, ומחזיר את ישראל לארצו, וישמיד את אויביהם.

(ג:ב) כתב אבן עזרא: "די לאלה צערם שנמלטו מהגלות". וכן כתב מהר"י קרא. על אף שישראל חייבים בעונש, הקב"ה מרחם עליהם אחרי השואה, ונותן להם שהות לחזור בתשובה.

מדינת ישראל

(ג:ג) היה לבֻש בגדים צואים. אפילו כאשר יהודים לבושים בגדים צואים, התחלת הגאולה באה.

הגלות היא עוון וקללה

(ג:ט) ...ומַשְׁתי [והסיבותי] את עוֹן הארץ ההיא ביום אחד. פירש אבן עזרא: "וטעם [פירוש] 'עוון' — העונש, והרע, והגלות".

ידעתי את ה'; בטחון

(ד:ו) ...לא בחַיִל ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר ה' צב_אות.

אמונה — חוסר אמונה בצדיקים; דתיים צבועים

(ד:י) כי מי בָּז ליום קטַנוֹת, ושמחו וראו את האבן הַבְדִיל ביד זרֻבבל שבעה אלה; עיני ה' הֵמָה משוטטים בכל הארץ. אמרו חז"ל (סוטה מח: ): "'כי מי בז ליום קטַנות' — מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנוּת שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה". ופירש רש"י: "'קטנות' — קטנות אמנה". ודבר מדהים אך יסודי למדנו כאן, שאצל הצדיק — ששומר את המצוות המעשיות ויושב ולומד — שייכת קטנות אמונה "שלא האמינו בהקב"ה!" הפסוק הזה נאמר בהקשר לקטנות האמונה בימים ההם. הקב"ה החזיר את ישראל מבבל, וציווה שיבנו בית מקדש, והנה רק מעטים חזרו, כמו שמצאנו בעזרא (ב: סד): "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפַּיִם שלש מאות ששים" (42,360), וביניהם הרבה פסולים ושפלים, כמו שאמרו חז"ל (קידושין סט.): "עשרה יוחסים עלו מבבל: כהנֵי, לויֵי, ישראלֵי, חללֵי, גירֵי, וחרורֵי, ממזירֵי, נתינֵי, שתוקֵי, ואסופֵי". ונראה שרוב העשירים והמיוחסים נשארו בבבל, ודוקא הרבה שברחו מחמת בעיות וצרות, עלו לא"י. וכן מצינו באלה שהלכו עם דוד (שמואל א כב: ב): "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נֹשֶׁא [בעל חוב], וכל איש מר נפש". ואל תזלזל באנשים אלה, כי למרות מניעיהם, הם הם שהלכו עם דוד או שעלו לא"י ועשו את רצון ה', בעוד ש"המיוחסים" ישבו בחיבוק ידיים.

והעיקר — שהחטא של אי_עלייה לא"י בלט שם. וכן נאמר (לעיל ב: י_יא): "הוי, הוי ונֻסו מארץ צפון... הוי ציון, המלטי יושבת בת בבל". ופירש אבן עזרא: "לשון קריאה, ציווי ה' ע"י הנביא לנשארים בבבל לבוא אל ירושלים לעזור לבנות הבית ולעשות המצוות שהם תלויות בארץ... שובי אל ארצך ואל תשכני עם זרים". ופירש רש"י (י): "צאו, גליות עמי, מתוך בבל ואשור". וכן נאמר (שם: יד): "כי הנני בא ושכנתי בתוכך". ואומר אבן עזרא: "על תנאי אם התחברו ישראל [ביחד לנתק] מכל הגוים, והנה לא עשו כן". ועוד אומר אבן עזרא (לקמן ה: ה): "עתה שב להוכיח העומדים בבבל ולא באו לבנות הבית ולדור בארץ הקדושה למלאות מצות ה'". וכן נאמר (לקמן ה: יא): "ויאמר אלי: לבנות לה בית בארץ שנער", ופירש הרד"ק: "שֶבנו [היהודים] שם [בבבל] בתים וקבעו ישיבתם שם... נתעצלו לעלות מבבל אשר נשארו אחר שעלה עזרא, ולא רצו לעלות אף אחר שהחלו לבנות הבית". וסוף הפסוק בזכריה (יא) הוא: "והוכן והֻניחה שם על מכֻנָתָה", ופירש מצודת דוד: "'והוכן' — היא הכינה שמה לעצמה מקום לשבת, ולא עלתה לא"י, וכן תהיה מונחת שמה... ולא תוסיף עוד לעלות, הואיל ותחרב גם הבית השני... מדה במדה; היא לא רצתה לעלות, לכן תישאר שמה". וכתב אבן עזרא שם: "כי שם יעכבוה בעל כרחה, בעבור העוון שלא רצתה לבוא לבנין הבית".

וכל זה היה בגלל פחד וקטנות מחשבה ואמונה, שפחדו לעלות לא"י בגלל הסכנה וגם בגלל רכושם, אע"פ שאמר זכריה (ב: יב): "אחר כבוד שלחני אל הגוים השללים אתכם, כי הנֹגע בכם נגע בבבת עינו", ואומר אבן עזרא: "לומר ליושבי בבבל כי אין [צריך להיות] להם פחד כל אויב בדרך לשוב אל ציון". ובדברי חז"ל (יומא ט: ): "ריש לקיש הוי סחי [רוחץ] בירדנא. אתא רבה בר בר חנה [מבבל], יהב ליה ידא. א"ל [ריש לקיש]: 'אלקא, סנינא לכו' [פירש רש"י: "לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני"], דכתיב (שיר השירים ח: ט): 'אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף...' — אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו". יוצא מזה, שבעוון הישיבה בגלות, גם הושמדו היהודים שהיו שם, וגם נגזרה גזירה של חורבן הבית. וכן בכוזרי (מאמר שני, כד): "כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד הא_לוה לבית השני (לעיל ב: יד): 'רני ושמחי בת ציון! כי הנני בא ושכנתי בתוכך — נאֻם ה''. כי הענין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו — ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יִפָּרדו ממשכנותם ומעסקיהם".

וכן כאשר הפרסים הפסיקו את הבנין, פחדו להתחיל שוב ולבנותו, כמו שנאמר בעזרא (ה: א): "והתנבי חגי נבִיָא וזכריה בר עדוא...", ואומר רש"י: "ועתה בשנת שתים לדריוש נתנבאו... בשם אלקי ישראל עליהם לבנות בנין הבית בלא רשות המלך דריוש". והם פחדו גם ממלך פרס וגם מהאויבים בא"י. ובחגי (א: א), אומר רש"י: "לזרזם לחזור ולבנות במלאכה, ולא יִירְאו, כי לא יבטלום הגוים, שהקב"ה יצליחם". וכן נאמר (חגי א: יד): "ויָעַר ה' את רוח זרֻבבל... ואת רוח כל שארית העם ויבֹאו ויעשו מלאכה בבית ה'...". ופירש הרד"ק: "מפני הצרים החושבים להשבית המלאכה היו צריכים להערת רוח לחזק את לבם". וגם אחרי שנבנה הבית, היהודים בבבל פחדו שמא הוא לא יתקיים, ולכן לא עלו מפחד הגוים. כך כתב הרד"ק (לקמן ז: ג): "כי עדיין לא היו מאמינים בבנין הבית, מפני האויבים שהשביתו את המלאכה כמה שנים... היו קטני אמונה, ולא היו רוצים לעלות מבבל, כי לא היו מאמינים שישלם בנין הבית ויעמוד מפני הצרים". וכל זה היה בגלל פחד, וחוסר אמונה שיוכלו לחיות בשלום ושלוה בא"י, ושה' יצליח את דרכיהם נגד כל השונאים. הַבְּדִיל שביהודי הוא הקַטנוּת, קַטנוּת אמונה שהופכת אותו לקטן. ורק כשיוסר הבדיל הזה, והיהודי יהיה מוכן ללכת באש ולהסתכן ובכך יהיה מצורף וזקוק וזך (על פי הפסוק [ישעיהו א: כה]: "ואצרֹף כבר סיגיך ואָסִירה כל בדילָיִך"), תבוא הגאולה. האמונה היא האש שמצרפת אותו ומביאה אותו למצב של טהרה, שזה מביא את הגאולה. כך אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי ו): "וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר... (הושע ב: כב): 'וארשתיך לי באמונה [וידעת את ה']'". הסרת הבדיל של קטנות תביא את הגאולה.

ארץ ישראל

(ה:ה) ויצא המלאך הדֹבֵר בי ויאמר אלי: שא נא עיניך וראה — מה היוצאת הזאת? פירש אבן עזרא: "עתה שב להוכיח העומדים בבבל ולא באו לבנות הבית ולדור בארץ הקדושה למלאות מצות ה'". דירת ארץ ישראל היא מצוה, וישראל אינם רוצים לעלות, וסירובם עיכב את הגאולה השלמה.

(ה:ט) כתב הרד"ק: "אותם שנשארו בבבל, שנתעצלו לעלות לירושלים". וכן כתבו אבן עזרא ומצודת דוד. סירובם של ישראל לעלות מבבל עיכב את הגאולה השלמה.

ידעתי את ה'; הגאולה המהירה באה בתשובה; גאולה

(ו:טו) ורחוקים יָבֹאו ובָנו בהיכל ה', וידעתם כי ה' צב_אות שלחני אליכם; והיה אם שָמוֹע תשמעון בקול ה' אלקיכם. אומר מצודת דוד: "ואם תשמעון בקול ה' ללכת בדרכיו, אז יהיה הדבר הזה אליכם ובימיכם, כי עצם כוונת גאולת בבל היתה למען יהיו במקום המקודש, מקום מוכן ביותר לעבוד את ה' ולהתפלל לפניו על הגאולה כללית ושלימה, גאולת עולם... ואם היו עושין כן אז היתה באמת גאולה שלימה" (וכן כתב במצודת דוד ח: ג). הגאולה תלויה בתשובה.

(ז:ג) הַאֶבְכה בחֹדש החמִשי. כתב הרד"ק: "היו קטני אמנה, ולא היו רוצים לעלות מבבל, כי לא היו מאמינים שישלם בנין הבית". גולי בבל שאלו האם כבר אין חובה לצום, מכיון שהתחילו לבנות את הבית, או שמא כיון שעדיין ישראל משועבד לפרס, יש עדיין מקום לצום. והשיב הנביא שכל הצום בא משום הגלות, וא"כ אם אך יחזרו בתשובה, ויקבלו עליהם שלא להרע לבני אדם, ויחזרו לא"י, הגאולה תבוא בימיהם, ולא יצטרכו לצום.

(ז:ה) כתב מצודת דוד: "כי היו כנזופים לפניו על שלא עלו לשבת בא"י".

חסד ואמת; ידעתי את ה'; עם ישראל; מה ה' רוצה מישראל

(ז:ט_יא) כה אמר ה' צב_אות לאמר: משפט אמת שְׁפֹטו, וחסד ורחמים עֲשו איש את אחיו, ואלמנה ויתום, גר ועני, אל תעשֹׁקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וַיְמָאֲנו להקשיב... המיאון הזה הוא סירוב לקבל עול מלכות שמים, והוא נובע מהאנוכיות והתאוה, והוא "לא ידעתי את ה'". הנביא השתמש כאן בביטוי "צב_אות", שהוא סמל לגדולת ה', לקדושתו ולתפארתו, והוא שאמרו (מגילה לא.): "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו". מפני שההוכחה הגדולה שהאדם יודע את ה' ומכיר בגבורתו, היא כאשר הוא משליך מעליו את האנוכיות שלו ואת תאותו, ועוזר לזולת, בכך שהוא מקריב משלו בעד חברו. וכתב מהר"י קרא (ט): "אבל בזה הייתי בוחר, שתאכלו ותשתו ותעשו משפט וצדקה".

הגאולה וסימניה

(ח:ד_ה) ...עֹד יֵשבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלים, ואיש משעַנְתו בידו... ורחֹבות העיר יִמָלאו ילדים וילדות משַׂחֲקים ברחֹבֹתיה.

אמונה; ידעתי

(ח:ח) והבאתי אֹתם ושכנו בתוך ירושלים, והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים באמת ובצדקה. אומר הרד"ק: "'באמת' — כמו (הושע ב: כב): 'וארשתיך לי באמונה'". ומצודת דוד כתב: "לפי שימול לבבם הערל, וכולם יֵדעו את ה' ויאמינו בו". הגאולה השלמה תשכין את האמונה בישראל.

סימני גאולה; בטחון

(ח:ט) תֶּחֱזקנה ידיכם השֹׁמעים בימים האלה את הדברים האלה מפי הנביאים... נראה לפרש, שהיהודים בזמן ההוא לא יֵדעו אם הגאולה באמת הגיעה. והוא אומר להם להסתכל במה שאירע והשתנה בימים האלה. כי בזמן גלות בבל "שְׂכר האדם לא נהיה..." (פסוק י), ועכשיו התנאים השתפרו, וא"כ מהמאורעות של הזמן צריכים להבין ולהתחזק!

אמונה ובטחון; עם בודד; גאולה

(ח:יג) והיה כאשר הייתם קללה בגוים, בית יהודה ובית ישראל, כן אושיע אתכם והייתם ברכה; אל תירָאו — תֶּחֱזקנה ידיכם! כמו שהייתם קללה ושם דבר לכל העמים, שעמדו כולם נגדכם, והייתם "עם לבדד ישכון", כמו כן אושיע אתכם בזמן ההוא, ותהפכו לברכה, ולכן "אל תיראו, תחזקנה ידיכם" (ביטוי שחוזר כמה פעמים בפרק זה).

עול מלכות שמים; ידעתי את ה'; נוצרים בעד ציון

(ח:כ_כג) כה אמר ה' צב_אות: עֹד אשר יָבֹאו עמים... לאמר: נֵלְכָה הָלוך לְחַלות את פני ה' ולבקש את ה' צב_אות... ובאו עמים רבים וגוים עצומים לבקש את ה' צב_אות בירושלים ולְחַלות את פני ה'... בימים הָהֵמָה אשר יחזיקו עשרה אנשים, מכל לשֹׁנות הגוים, והֶחֱזיקו בכנף איש יהודי לאמר: נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם.

אמונה; עול מלכות שמים

(ט:א) ...כי לה' עֵין אדם... אומר רש"י: "כי ביום ההוא יִשְׁעֶה האדם אל עושהו ועיניו אל הקב"ה תראינה". בפסוקים א_ו נאמר שגבולות ישראל יכללו את דמשק, חמת, צור, צידון וארץ הפלשתים. ולקמן י: י נאמר שהם יכללו את עבר הירדן.

(ט:ח) כי עתה ראיתי בעינָי. סוף הגלות יהיה כאשר הקב"ה יראה בעיניו את הסבל הנורא.

המלך המשיח

(ט:ט_י) הנה מלכֵּך יבוא לך... פירש רש"י (ט): "על מלך המשיח".

אמונה ובטחון; מסירות נפש; גאולה; הגלות היא קללה

(ט:יא) גם אַת בדם בריתֵך, שִׁלַחתי אסירַיִך מבור אין מים בו. אומר מצודת דוד: "בעבור זכות דם בריתך — היא מצות מילה — שהחזקת בה בהיותך בגולה, בזכות זה אשלח אסיריך מבור אשר אין בו מים, רצה לומר, אוציאך מעומק גלות. והמשיל הגלות לבור שאין בו מים, לפי שבבור כזה מצויים נחשים ועקרבים המזיקים" — כלומר, שונאים ורוצחים.

(ט:יב) שובו לְבִצָרון אֲסִירי התקוה... אומר מצודת דוד: "המקוים לה' בכל זמן, כאילו קשורים בתקוה ולא תתפרד מהם". בזכות הבטחון ומסירות הנפש, יִגָאלו ישראל.

דור יתום — אין מנהיג; צבועים; נביאי שקר

(י:ב) כי הַתְּרָפים דִבְּרו אָוֶן. "אז יכירו כי התרפים דיברו אוון" — רד"ק.

והקוסמים חזו שקר, וחלֹמות השָׁוְא ידברו הבל יְנַחֵמון; על כן נסעו [לגלות] כמו צאן, יַעֲנו [יִכָּנעו] כי אין רֹעה.

אמונה ובטחון; אין צורך בעזרת הגוים; גאולה

(י:ד) ממנו פִנָה; ממנו יָתֵד; ממנו קשת מלחמה; ממנו יֵצֵא כל נוגֵשׂ יחדָו. ממנו, מעם ישראל עצמו יצא הפינה (המנהיג, המלך, הראש) והיתד (הפקיד) ולוחמי המלחמה. ופירש הרד"ק: "שלא יצטרכו לעזר עם אחר, אלא ידיהם רב להם".

(י:ה) והיו כגִבֹּרים בּוֹסים בטיט חוצות, בַּמלחמה; ונלחמו כי ה' עמם והֹבישו רֹכבֵי סוסים. פירש מצודת דוד: "רצה לומר, עם כי המה חלשים, יהיו כגבורים הרומסים את האויב במלחמה... 'ונלחמו' — רצה לומר, עם שאינם מלומדי מלחמה, עם כל זה יִלָחמו כדרך אנשי המלחמה, כי ה' עמהם והוא ילַמֵד ידם לַקְרָב, אצבעותם למלחמה. 'והובישו' — עם כי הם יהיו אנשי רגלי, יביישו את האויב רוכבי הסוסים, כי יתגברו עליהם".

(י:ו) וגִבַּרתי. "אתן לכם גבורה על אויביהם" — רד"ק.

את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע, והוֹשְׁבוֹתים כי רִחמתים, והיו כאשר לא זְנַחתים, כי אני ה' אלקיהם וְאֶעֱנם. (ז) והיו כְגבור אפרים. "אף שאינם גבורים, יהרגו בעמים כגבור" — מצודת דוד. ושָׂמַח לבם כמו יין ובניהם יראו ושָׂמֵחו — יָגֵל לִבָּם בה'.

קיבוץ גלויות

(י:ח_יב) אֶשְׁרְקָה להם וַאֲקַבצם...

עונש הגוים; גאוה

(י:יא) ...והוּרד גְאון אשור, ושבט מצרים יָסור.

אמונה ובטחון; קידוש השם

(י:יב) וגִבַּרְתים בה' ובשמו יתְהַלָכו, נאֻם ה'. אני אתן לישראל החלשים והבלתי מזויינים — גבורה, והם ילכו בגבורה זו בבטחון בה', וזה יוסיף להם כח, ויוסיף כבוד לה' ויקדש את שמו. אומר מצודת דוד: "'ובשמו' — במשענת שמו, יתהלכו בטח להלחם מול האויב [אשור ומצרים]".

ה' יוצר אדם

(יב:א) ...נֹטֶה שמים ויֹסֵד ארץ ויֹצֵר רוח אדם בקרבו.

צבועים

(יג:ד) והיה ביום ההוא יֵבֹשו הנביאים איש מֵחֶזְיֹנו בְּהִנָבְאֹתו; ולא ילבשו אַדֶרֶת שֵׂעָר למען כַּחֵש. פירש מהר"י קרא: "שלובש טלית כמו שהיה צדיק גמור. שהיו שואלין ממנו דבר תורה, והיה מורה להם שקר וכַחַש".

חבלי משיח — שואה עולמית; גאות הגוים; ידעתי; חיסול הגולה; עונש הגוים באחרית הימים; מלחמת גוג ומגוג

(יג:ז) חרב עוּרי על רֹעִי ועל גבר עֲמִיתִי. פירש אבן עזרא: "ותנבא עוד על מלחמות רבות תהיינה בכל הארץ במות משיח בן יוסף. וטעם [פירוש] 'רועי' — כל מלך מהגוים שהמשילוֹ ה' על הארץ, והוא חושב על עצמו שהוא כאלקים. על כן [אמר] 'ועל גבר עמיתי'". כלומר, ועל גבר, בן אדם, שהוא חושב שהוא עמית, חבר, ושוה לי.

הַך את הרֹעה! ותְפוצֶיןָ הצאן. פירש אבן עזרא: "ה' יכרית כל מלך ותפוצֶינה צאנו. על כן כתוב בפרשה האחרת הדבקה בזאת (יד: ט): 'והיה ה' למלך על כל הארץ'..."

והֲשִבֹתי יָדִי על הצֹעֲרים. "אלו עבדי אומות שתחת המלך" — מהר"י קרא. שהקב"ה יעניש את כולם.

(יג:ח) והיה בכל הארץ, נאֻם ה', פי שנים בה יִכָּרְתו, יִגְוָעו. פירש אבן עזרא: "שתי שלישיות העולם יוכלו". וכתב הרד"ק: "מקצתם יכרתו בחרב, ומקצתם יגועו בדבר".

והשלִשית יִוָתֶר בה. רק שליש מהעולם יִשָאר, וגם עליהם יבואו יסורים:

(יג:ט) והֵבֵאתי את השלִשית בָּאש, וצְרַפְתים כִּצְרֹף את הכסף ובְחַנְתים כִּבְחֹן את הזהב; הוא יקרא בשמי. הוא יכיר שה' הוא האלקים; הוא יֵדע אחת ולתמיד את ה'.

ואני אֶעֱנֶה אֹתו; אמרתי: עמי הוא — הגוי שיודע את ה', יתגייר. וכ"כ רש"י: "יתגיירו ויחיו". והוא יאמר: ה' אלקי.

מפסוק זה למדו חז"ל שלא תהיה גלות שלישית, ושהחזרה השלישית לציון תהיה האחרונה לפני הגאולה. כך אומר התנחומא (שופטים ט): "'והשלישית יִוָתֶר בה' — שאין מתיישבין בארצם אלא בגאולה שלישית. גאולה ראשונה, זו גאולת מצרים. גאולה שנייה — זו גאולת עזרא. השלישית אין לה הפסק". וכך אומר פסיקתא זוטרתא (דברים א: ח): "'לתת להם ולזרעם אחריהם...' — רבי אומר: 'לתת להם' — אלו עולי המדבר [מצרים]; 'ולזרעם' — אלו עולי בבל; 'אחריהם' — אלו ימות המשיח". וכן נאמר (הושע ו: ב): "יחיֵנו מיֹמָיִם, ביום השלישי יקִמֵנו, ונחיה לפניו", ופירש הרד"ק: "זה המאמר הוא על העתיד. ו'מיומיים' — משל לשני גלויות, גלות מצרים וגלות בבל. 'ביום השלישי' — משל לגלות הזה השלישי, שיקימנו ממנו, 'ונחיה לפניו', שלא נִגְלֶה עוד לעולם". וכן אומר מצודת דוד: "בעת השלישי, בגאולה העתידה, 'יקימנו' מן הנפילה, 'ונחיה לפניו' עד עולם, כי לא נבוא עוד לגולה". ויבינו כל קטני האמונה ומחוסרי האמונה שיושבים בגלות, וחושבים ששם בטוח כאשר על א"י רוחפת סכנה — ונהפוך הוא! בא"י אין אפשרות של השמדה ח"ו, ובגלות מובטחת ההשמדה, רחמנא ליצלן. וכן אלה בא"י שפוחדים מהשמדה ח"ו, ומשום כך בוגדים בא"י ובקידוש ישראל, ומוכנים להפקיר אדמות קודש, ומפחדים מהצהרת ריבונות הקב"ה ועַמו על כל שטחי הארץ; וכן סובלים את נוכחותם של גוים שונאי ישראל, הישמעאלים, שמחללים שם שמים ומחרפים ומגדפים את כוחו ואת יכולתו, וטוענים לבעלות על ארצנו, ואנו נותנים להם לשבת בארץ ה' וגם לשלוט על מקום קדשנו הר הבית, ואוי לחילול וניאוץ שמו! ואת הַבְּדִיל הזה צריכים להסיר (לפי הפסוק [ישעיהו א: כה]: "ואסירה כל בדיליך"), ורק באמונה ובבטחון בה' נגיע לזה.

בטחון; גאולה; חבלי משיח

(יד:ב) ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה, ונלכדה העיר ונָשַׁסו הבתים, והנשים תשגלנה [תשָׁכַבנה], ויצא חצי העיר בגולה ויֶתֶר העם לא יִכָּרֵת מן העיר. (ג) ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הִלָחֲמו ביום קְרָב. ובתרגום יונתן: "כיום אגחותיה קרב על ימא דסוף". ברגע השחור ביותר, ישועת ה' בטוחה ובאה כהרף עין.

בעתה — מבוכה, ולא יֵדעו אם גאולה או שואה; ברגע האחרון תבוא הגאולה, שלב שלב — סימן

(יד:ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יְקָרות [בהיר, ולא] וְקִפָּאון [חושך]. פירש מצודת דוד: "רצה לומר, ישראל יהיו אז נבוכים בדעתם, ולא יכירו אם היה הכנה לתשועה או לכליון".

(יד:ז) והיה יום אחד, הוא יִוָדַע לה'. נ"ל שמדובר כאן על קץ הגלות, שהיום הזה ידוע לה' ושמור לו.

לא יום ולא לילה. לא אור ברור ולא חושך ברור. כך כתב מהר"י קרא: "שלא יהיה גאולה מכל וכל ולא יהיה שעבוד גליות מכל וכל, אלא הגאולה תהיה צומחת והולכת... ולבסוף יהיה כולו אור". סימן להתחלת הגאולה הסופית הוא שהגאולה מתחילה שלב, שלב, בשלבים של אתחלתא דגאולה. יהודים יחזרו לארץ ישראל, ולכן לא יהיה שעבוד גלויות לגמרי, אבל גם לא תהיה גאולה שלמה, שהרי היהודים לא יחזרו בתשובה. וברור שהנבואה הזאת היא לפי "בעתה" ולא לפי "אחישנה", ומדובר על גוג ומגוג. והיהודים יהיו במבוכה, ולא יֵדעו אם הכליון והשואה באים; ואז, ברגע האחרון, ברגע שנראה השחור ביותר, תבוא הגאולה הסופית. ועל זה אמר:

לעת ערב יהיה אור. אומר הרד"ק: "לעת הצרה הגדולה, שיצא בגולה [כלומר, שגוג יגרש את חצי ירושלים מהעיר], אז 'ויצא ה' ונלחם בגוים ההם'" (ועיין גם רמב"ן שמות ה: כב, וכלי יקר שמות ו: א).

גלות וגאולה; סוכות; עול מלכות שמים

(יד:ט) והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. אומר הרד"ק: "הוא השם הנכבד הנודע על יד משה רבינו ע"ה, ויִקָרא אז בפי הכל ככתיבתו".

(יד:טז) והיה כל הנותָר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מִדֵי שנה בשנה להשתחוֹת לְמלך ה' צב_אות ולָחֹג את חג הסֻכות... (יט) זאת תהיה חַטַאת מצרים וחַטַאת כל הגוים, אשר לא יעלו לָחֹג את חג הסֻכות. בחג הסוכות קוראים פרק זה בהפטרה. ויש להקשות: א) מי אומר שעל הגוים חלה חובה לקיים את המצוות? ב) ואם כן, למה הדגיש הנביא דוקא את חג הסוכות? ג) הלא אחרי הגאולה השלמה יבוטלו כל החגים? ויש לתרץ, שאין ספק שהחגים יבוטלו, אבל חג אחד שיבוטל לגבי ישראל, יישאר כחובה על הגוים, ולא משום מצוה אלא כזכרון — סוכות. כי חג הסוכות מסמל את הגלות, ותמיד יהיה על הגוים לזכור את הגלות של ישראל, שבה לא הכירו הגוים בה', ושלטו על ישראל, ועכשיו ראו את האמת, שה' הוא האלקים וישראל הוא עמו.