יהושע - קטעי פירושים
יהושע
מנהיג
(א:א) ויהי אחרי מות משה עבד ה'... כתב הרד"ק: "מי ששם כל כחו וכוונתו וכל השגחותיו בה' יתברך, ואף בהתעסקו בענייני העולם מתכוון לעבודת הא-ל יתברך, הוא ייקָרא 'עבד ה'', כמו 'אברהם עבדי' (בראשית כו: כד), 'דוד עבדי' (שמואל ב ג: יח ועוד)...".
מנהיג: אחרַי
(א:ב) ועתה, קום עבֹר את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה... ראשית כל "אתה", המנהיג, חייב לעבור, ואח"כ "כל העם הזה".
ארץ ישראל
(א:ב-ד,ו,יא) ...ועתה קום עבֹר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נֹתן להם לבני ישראל. כל מקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו לכם נתתיו... מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החִתִים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם... חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם... בעוד שלשת ימים אתם עֹברים את הירדן הזה לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלקיכם נֹתן לכם לרשתה. רש"י (ג) מביא: "ושנינו בספרי (דברים נא): אם ללמד על תחומי ארץ ישראל, הרי הוא אומר: 'מהמדבר והלבנון הזה וגו'', א"כ למה נאמר 'כל מקום אשר תדרוך כף'? אף חו"ל. משתכבשו את הארץ — כל מה שתכבשו מחו"ל יהיה קודש ויהיה שלכם".
מנהיג; בטחון
(א:ה) לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך. כאשר הייתי עם משה אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך. "לא ארפך" — בפועל, שלא אחליש אותך, ואפילו "לא אעזבך", לא אעמוד מן הצד.
(א:ו) חזק ואמץ. "בדרך ארץ" — רש"י; "בהנהגת העם כראוי" — מצודת דוד. והיינו הך.
כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם. (ז) רק חזק ואמץ מאד. בתורה צריך יתר חיזוק.
לשמֹר לעשות ככל התורה אשר צִוְךָ משה עבדי. "כי לולא זאת לא תועיל כלום בהנהגת העם כראוי" — מצודת דוד.
אל תסור ממנו ימין ושמאול למען תשכיל [תצליח] בכל אשר תלך. (ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל. (ט) הלוא צויתיך חזק ואמץ — "במלחמה" (רש"י).
תורה
(א:ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. פירש הרד"ק: "והנראה, כי היתה מצוה ליהושע וכן לכל אדם עד שידע התורה, ואח"כ ילמוד החכמות".
מושגים
כתב הרלב"ג (מצויין פסוק ב): "והזהירו [ליהושע] ג"כ שלא יתרשל מהעיון בה [בתורה], כי התלמוד מביא לידי מעשה בחלק המעשיי ממנה, ולזה אין ראוי שיקצר האדם מלעיין בדברים המעשיים ממנה, ויחשוב כי די לו שיעשה המצוות המעשיות ההם, כי העיון בדברי תורה, בזה יתיישר [ילך ישר] בשלמות אל המעשה, עם שזה יעמידהו [כלומר, שבזה יעמידהו] על סוד זאת המצוה והתכלית המכוון בה". אם כן, חייבים לעיין במצוה ע"פ המושגים שבה, ואז נבין את תכלית המצוה.
(א:ט) אל תערֹץ ואל תֵּחת, כי עִמך ה' אלקיך בכל אשר תלך. פירש הרלב"ג (ב): "וצִוָהו שלא יירא מהילחם בגוים ההם, ואם היו חזקים מאד [כלומר, אף אם יהיו חזקים מאד], אבל יהיה לבו בטוח בה' אשר יְעָדו שכבר ינצח אותם".
בטחון; מלחמה
(א:יא) הכינו לכם צדה... "כל דבר הצריך לדרך וכלי זיינם למלחמה" (רש"י).
עבר הירדן
(א:יג,טו) ה' אלקיכם מניח לכם [ראובן, גד, מנשה] ונתן לכם את הארץ הזאת [עבר הירדן]... וירשו גם המה [שאר השבטים] את הארץ אשר ה' אלקיכם נֹתן להם...
(א:יד) ...ואתם תעברו חמֻשים לפני אחיכם... הדרך היהודית היא בטחון בה', וגם הכנה למלחמה טבעית.
מנהיג
(א:יז) ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך, רק יהיה ה' אלקיך עמך כאשר היה עם משה. פירש מצודת דוד: "לא נשמע אליך רק כשיהיה ה' עמך... אבל לא בזולת זה". תנאי להליכה אחרי ממשלה הוא אם הממשלה הולכת בדרך ה'.
(א:יח) כל איש אשר ימרה את פיך... יומת, רק חזק ואמץ. הביא הרד"ק (עי' סנהדרין מט.): "'יומת' — יכול אפילו לדבר עבירה [כלומר, אם יהושע יצוה לעבור עבירה]? ת"ל 'רק' — אכין ורקין מיעוטין הן". וז"ל הרלב"ג (יח): "...כי אם יצוֵם לעבור על דבריה לא ישמעו אליו... שהוא והם מחוייבים לחיזוק התורה".
בטחון, אבל אין סומכין על הנס
(ב:א) וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים... אע"פ שה' הבטיח להם שינצחו במלחמה, מ"מ אין סומכין על הנס, והלכו בדרך הטבע ושלחו מרגלים (ועיין שם רלב"ג).
ידעתי את ה'; קידוש השם
(ב:ט-יא) ...ידעתי [רחב] כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו... כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם... ואשר עשיתם לשני מלכי האמֹרי... ונשמע וימַס לבבנו... כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. כלומר, בראותנו את ישועות בני ישראל, אנו רואים שה' הוא האלקים. קידוש בני ישראל הוא קידוש השם.
מנהיג; אסור להתייאש
(ג:ב) כתב הרד"ק: "והנה יהיה פירוש 'אחרי מות משה' (יהושע א: א) — אחר עבור ימי אבלו, והוא שלשים יום, כי אין רוח הקודש שורה על אבל ועל עצב, כמו שאמר אלישע (מלכים ב ג: טו): 'ועתה קחו לי מנגן...', ואמר ביעקב אבינו (בראשית מה: כז): 'ותחי רוח יעקב', ותירגם אונקלוס: 'ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון', כי כל ימי התאבלו על יוסף לא שרתה עליו רוח הקדש". ועיין מה שאכתוב בשופטים ג: י, על "רוח".
ארץ ישראל; ה' א-ל ההיסטוריה; ידעתי את ה'
(ג:י-יא,יג) ...בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם, והורֵש יוריש מפניכם את הכנעני... הנה ארון הברית אדון כל הארץ עֹבר לפניכם בירדן... והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נֹשׂאי ארון ה' אדון כל הארץ במי הירדן, מי הירדן יכָּרֵתון... ה', שהוא אדון כל הארץ, שברא אותה וקנה אותה, הוא יוריש את הכנעני, כי יש לו הרשות והוא גם כל יכול.
מנהיג
(ד:ה) ויאמר להם יהושע: עִברו לפני ארון ה' אלקיכם אל תוך הירדן... פירש הרד"ק: "נראה כי יהושע עבר באחרונה את הירדן, והעביר כל העם לפניו כדי שיהיו בטוחים יותר". המנהיג צריך לעבור לפני העם כשיש סכנה.
אמונה
(ד:ו-ז) למען תהיה זאת [האבנים שלקחו מהירדן] אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר... ואמרתם להם אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה'... והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם.
ארץ ישראל — להוריש את יושבי הארץ
(ד:י) והכהנים... עֹמדים בתוך הירדן עד תֹם כל הדבר אשר צוה ה' את יהושע לדבר אל העם... אומרת הגמרא (סוטה לד.): "עודם בירדן [והמים עולים כנד שנים עשר מיל על שנים עשר מיל], אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר (במדבר לג: נא-נב): '[כי אתם עֹברים את הירדן אל ארץ כנען] והורשתם את כל יֹשבי הארץ מפניכם' וגו'. אם אתם עושין כן — מוטב. ואם לאו — באין מים ושוטפין אותיכם. מאי 'אותיכם'? אותי ואתכם". בנין המלה הזאת, "אותיכם", מאד מוזר. מי זה "אותי"? ולמה חיבר "אותי" ו"אתכם" במלה אחת? נראה ש"אותי" הוא הקב"ה, וזה בא לומר שאם לא ישמרו בני ישראל את המצוה הזאת של "והורשתם את יושבי הארץ", ויחללו את קדושת הארץ, כך שלא תחול ריבונות ה' על כל ארץ הקודש, אזי בעוון זה — כמדה כנגד מדה — יתן הקב"ה לגוים לגרש את בני ישראל מהארץ, כמו שהמים של הירדן יכולים לשטוף אתכם. ומכיון שכבוד ה' קשור לכבוד בני ישראל, וחולשתם היא, כביכול, חולשתו, וקידוש השם וקידוש בני ישראל אחד הם, אמר "אותיכם" — שגם כבודי וקדושתי יחוּללו יחד אתכם.
בטחון; התורה מצילה את ישראל והיא לא צריכה סיוע והצלה; רפורמים וקונסרבטיבים
(ד:יח) ויהי כעלות הכהנים נֹשאי ארון ברית ה' מתוך הירדן, נִתקו כַפות רגלי הכהנים אל הֶחָרָבָה [נמשכו לאחוריהם פסיעה אחת] וַישֻבו מי הירדן... אומרת הגמרא (סוטה לה.): "נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד, וישראל מצד אחד; נשא ארון את נושאיו ועבר... ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר (דברי הימים א יג: ט): '...וישלח עֻזא את ידו לאחֹז את הארון'. אמר לו הקב"ה: עוזא! נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן?!" כללים גדולים למדנו מכאן: א) התורה נושאת ומצילה את ישראל. ב) אין לתורה צורך לסיוע ולהצלה מצד ישראל, היינו שישַנו ויתקנו את התורה "לטובתה".
ידעתי את ה'
(ד:כא-כד) ...אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם...
והודעתם את בניכם לאמר: ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה אשר הוביש ה' אלקיכם את מי
הירדן... כאשר עשה ה' אלקיכם לים סוף... למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה
היא למען יראתם את ה' אלקיכם כל הימים. בכל ה"ידיעות" יש שתי כוונות:
האחת, שיֵדעו הגוים, והשניה, שיֵדעו בני ישראל.
ידעתי את ה'; ה' אלוקי ההסטוריה
(ה:א) ...וימס לבבם — של הכנענים; ולהלן (ז: ה) כתוב: "וימס לבב העם" — ישראל, כלומר, תוך זמן קצר הפכו המנצחים והגבורים למנוצחים וחלשים.
בטחון; ידעתי את ה'
(ה:א-ב) ויהי כשמֹע כל מלכי האמֹרי... אשר הוביש ה' את מי הירדן... וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל. בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צֻרים ושוב מֹל את בני ישראל שנית. כתוב "בעת ההיא", משום שבעת שראו בני ישראל והכנענים את כח ה', וידעו שהוא כל יכול, ציווה ה' שימולו את בני ישראל, אע"פ שיהיו אז חלשים, כי הגוים לא יתחילו איתם במלחמה.
ארץ ישראל
(ה:ב) בענין מילת בני ישראל ע"י יהושע, כתב רד"ק: "אמרו רז"ל (עי' יבמות עב.), כי ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית כי היכי דלא ליבדרו ענני כבוד, לפיכך לא מלו, כי רוח צפונית רפואה למכת דם... ואם יאמר אדם, יכול היה הקב"ה להשיב רוח צפונית ולא יתבדרו ענני כבוד... לא ישנה הקב"ה מנהג העולם...". וקשה — אדרבה, בדרך הטבע לא יעברו ארבעים שנה בלי שתנשב רוח צפונית, וזה עצמו הוא שינוי ממנהג העולם! אלא ודאי, אכן שינה הקב"ה בזה את הטבע, משום שרצה שהמילה והכניסה לארץ ישראל יבואו ביחד, ללמד את בני ישראל כמה חשובה היא מצות א"י, כמו מילה, ששתיהן אותות ויסודות לישראל. עוד רצה ללמדם בזה שא"י כרוכה ביסורים, כמו כאב המילה, כדברי חז"ל במס' ברכות (ה.). וכן רצה ללמד אותם שאינם יכולים לרשת את א"י כשהם ערלים, כי א"י ניתנה לעם ישראל כשהוא עם סגולה. וכך כתב רש"י (פסוק ד): "ע"י דיבור מל אותם. אמר להם: סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם (בראשית יז: ט,ח): 'ואתה את בריתי תשמֹר... ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגֻריך'".
דרך היהדות — בטחון בה' וגם להילחם
בהמשך דבריו כתב הרד"ק: "לא ישנה הקב"ה מנהג העולם, כי אע"פ שמשנה מנהג העולם בקצת הנסים — בקריעת ים סוף, הירדן, ועמידת השמש — לא יעשה כן ברוב הנסים. כי אפילו בניצוח המלחמות ועֶזרו לאוהביו, היה עושה ע"י סיבה כמנהג העולם, במלחמות". ויש להוסיף, שגם בנסים בגלוי, הקב"ה תובע שהיהודי יעשה איזה צעד משלו, כגון נחשון וכו'. דרך היהדות היא בטחון בה', וגם להילחם, כי ה' עושה את רוב הניסים שלו בדרך הטבע, וצריכים גם לסמוך עליו וגם להילחם.
מדברי רד"ק יש עוד הוכחה שגם עונש הבא מה' בא בדרך כלל לא בנסים אלא כתוצאה טבעית של פעולות הרָשָע. וז"ל הרלב"ג (להלן ו: י): "אין מדרך ה' יתברך שיעשה המופתים לבטלה ובמקומות שאפשר בזולת מופת". ועוד כתב הרלב"ג (להלן ח: א): "והנה ה' יתברך לא יעשה מופת ללא צורך".
ארץ ישראל
(ה:ו) ...אשר לא שמעו בקול ה' אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש.
בטחון; מלחמה
(ה:יד) כתב הרד"ק: "אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה".
ידעתי את ה'
(ו:ג) בענין יריחו, כתב הרד"ק: "למען ידעו כל עמי הארץ כי ה' נלחם לישראל לא בחרב ובחנית".
מנהיג; עם ישראל; חייבים להוכיח
(ו:יח) שִמרו מן החרם, אצל יריחו. פירש הרד"ק: "שִמרו עצמכם ושִמרו איש את אחיו. ומפני זה אמר 'חטא ישראל', מפני שלא נתנו עיניהם שלא יקח אדם משלל העיר". וכך אומר המשנה ברורה (סי' רס, ס"ק א): "וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפס בעוון אנשי עירו".
ידעתי את ה'; לה' הארץ ומלואה
(ז:א) וימעלו בני ישראל מעל בחרם... ויחר אף ה' בבני ישראל. אדם שלוקח מהקדש, ממה ששייך לה', כופר בבעלותו על העולם.
מנהיג — הולך ראשון בסכנה
(ז:ה) ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש... הביא הרד"ק: "ויש דרש, כי הקב"ה אמר ליהושע: 'אתה תנחיל' — כשתהיה עמהם. אבל כאן, שלא היה עמהם, נכשלו". וכן כתב רש"י לקמן פסוק י: "אם תלך אתה לפניהם יצליחו, ואם לאו לא יצליחו". וכן כתוב לקמן (ח: י): "...ויעל הוא וזקני ישראל לפני העם העי", ופירש רש"י: "כמו שאמר לו המקום: אם הוא עובר לפניהם עוברין, ואם לאו אין עוברין". וכן שם פסוק ט: "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם". וכן עיין רלב"ג להלן ח: יג.
ארץ ישראל; חילול בני ישראל הוא חילול השם
(ז:ח-ט) בי ה', מה אֹמַר אחרי אשר הפך ישראל עֹרף לפני אֹיביו? וְישמעו הכנעני וכל יֹשבי הארץ ונָסַבו עלינו והכריתו את שמֵנו מן הארץ, ומה תעשֵה לשמך הגדול? כתב רש"י (ט): "ומה תעשה לשמך המשותף בשמנו — זהו מדרשו. ופשוטו: ומה תעשה לשם גבורתך שיצא כבר, ועתה יאמרו תשש כחו". וז"ל הרד"ק: "שיאמרו הגוים 'מבלתי יכולת ה'', והרי שמך כאילו נתמעט אצלם". וכן כתב מצודת דוד: "ומה תעשה לשמך לבל יחולל, באמרם: מבלי יכולת ה' נאבדו". וכן חשוב מאד, מה שכתוב: "והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול?" כלומר, שכאשר בני ישראל גולים מן הארץ, או מפסידים במלחמה בארץ, זהו חילול השם, כי ריבונותם של בני ישראל בא"י היא סמל של כח ה' וקדושתו.
מהר"י קרא (יחזקאל לו: כג) אומר על הפסוק כאן: "שהיה יהושע אומר — עד עכשיו לא פנו עורף, אומרים אומות שאתה גבור. אבל עכשיו שפונים עורף, פוסק ממך שום גבורה, שאומרים אומות: אין בידך כח להושיען".
מלחמה; דרך היהדות — אין סומכין על הנס
(ז:י) ...למה זה אתה נֹפל על פניך. פירש הרד"ק: "אינך צריך בקשה ותחינה, ישמידו החרם ואסלח להם". כמו כן, יהושע שלח מרגלים אל העי (פסוק ב) על אף שהוא חשב שיש לו הבטחה מה' שינצחו את כל אויביהם.
מנהיג
ויאמר ה' אל יהושע קֻם לָך... [בעי]. פירש רש"י: "עמדת לך במחנה ולא יצאת עמהם, ואני אמרתי (במדבר כז: יז): 'אשר יוציאם ואשר יביאם'...". המנהיג צריך לעבור לפני העם בסכנה.
אהבת ישראל
(ז:כ) ויען עכן... אנכי חטאתי לה'. פירש רש"י: "ראה בני יהודה נאספים למלחמה, אמר: מוטב שאמות אני לבדי ואל ייהרגו כמה אלפים מישראל".
מלחמה
(ח:לג) וכל ישראל... עֹמדים מזה ומזה... חציו אל מול הר גרִזים והחציו אל מול הר עיבל... כתב הרד"ק: "ששה שבטים עלו להר גריזים: שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין...". והרי הר גריזים היה הר הברכות, ונראה שהשבטים הראויים ביותר עלו לשם, וביחד איתם היו שמעון ולוי, ומה עוד שזקני לוי קראו להם את הברכות והקללות, ומכאן ששמעון ולוי צדקו.
קידוש השם; ידעתי את ה'
(ח:לה) ...והגר ההֹלך בקרבם. פירש הרד"ק: "שהיו מתגיירין מן האומות בכל מסעיהם, מפני הנפלאות אשר היו שומעים ורואים".
ארץ ישראל — גוי היושב בא"י
(ט:ו-ט) וילכו [הגבעונים] אל יהושע... ויאמרו אליו... מארץ רחוקה באנו ועתה כִּרתו לנו ברית. ויאמר איש ישראל אל החִוִי: אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרָת לך ברית? ויאמרו אל יהושע: עבדיך אנחנו. ויאמר אליהם...: מי אתם ומאין תבֹאו? ויאמרו אליו: מארץ רחוקה מאד באו עבדיך לשם ה' אלקיך, כי שמענו שָמעוֹ ואת כל אשר עשה במצרים. כתב הרד"ק (ז): "שאם היו יודעין שהם מארץ כנען, היו אסורים לכרות להם ברית, שנאמר (דברים ז: ב): 'לא תכרות להם ברית ולא תחנם', והברית הוא שיהיו בשלום עמם ולא יהיו עבדים להם ומקבלים מצוותם [כלומר, לא מקבלים מצוותם], וזה אסרה התורה. ואע"פ שכולם [לרבות ז' העמים] אם היו משלימים היו מקבלים אותם... אבל בתנאי שיכריתו ע"ז מארצם ושיקבלו עליהם ז' מצוות... ואם היו משלימים ועוקרים ע"ז ומקבלים ז' מצוות צריך עוד שיהיו למס ויהיו עובדים לישראל ונכבשים תחת ידיהם, כמו שהוא אומר (דברים כ: יא): 'והיו לך למס ועבדוך'".
כאן נראה כלל גדול: אסור לכרות ברית עם שום אומה שלא קיבלה עליה את שבע מצוות בני נח. ואם קיבלו עליהם, אזי אם אינם גרים בא"י, זה כברית בין שוים, שאין מס וכו'; ואם הם גרים בא"י, יש להם דין גר תושב, ומותר להם לשבת בא"י, אבל לא כמו שוים, כי יש דינים מיוחדים. אבל ז' האומות, גם אם הם משלימים ורוצים להיות גרי תושב, הרי נוסף על זה הם צריכים לשלם מס, כסמל שהם עובדים לישראל, משום שהם שונים מכל גוי, מכיון שכל גוי אחר מודה שהארץ אינה שייכת לו, אבל ז' העמים עלולים לתבוע את א"י בעתיד בטענה שהיא ארצם, ולכן יש צורך לתבוע מהם הצהרה ומס כהודאה שזאת לא ארצם. ולכן נראה פשוט שמאותה סיבה, כל אומה שיושבת בא"י וטוענת שהיא ארצה, צריכים או להמיתם או לגרשם או שישלימו בהודאה.
ומוסיף הרד"ק: "ואמרו רבותינו ז"ל (עי' ירושלמי, שביעית ו: א) כי שלשה כתבים שלח יהושע בכניסתן לארץ. שלח להם: מי שרוצה להשלים — יבא וישלים. וחזר ושלח להם: מי שרוצה לעשות מלחמה — יעשה מלחמה. וחזר ושלח להם: מי שרוצה לפנות — יפנה".
ידעתי את ה'
(ט:ט) ויאמרו [הגבעונים] אליו: מארץ רחוקה מאד באו עבדיך לשם ה' אלוקיך, כי שמענו שָמעו ואת כל אשר עשה במצרים.
בטחון
(יא:טו) ...לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה. זו הסיבה שיהושע הצליח בכל דבר.
ארץ ישראל
(יא:טז) ויקח יהושע את כל הארץ הזאת: ההר, ואת כל הנגב, ואת כל ארץ הגֹשן... פירש הרד"ק: "אין זה גושן של מצרים. ובדרש אומר, כי היה גושן של מצרים, והיא נבלעת בתוך ערי ישראל". מכאן שארץ גושן היא חלק מא"י.
מנהיג
(יא:יח) ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה. הביא הרד"ק: "ויש בו דרש (עי' במדבר רבה כב: ו) שנענש יהושע על שנתעצל... אמר יהושע: אם אני מנחיל הארץ במהרה לישראל... מיד אמות. אמר הקב"ה: לא כך עשה משה רבך. כשאמרתי לו (במדבר לא: ב): 'נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תֵאסף אל עמך', מיד (שם: ג), 'וידבר משה אל העם: הֵחָלצו'". מנהיג חייב לעשות אפילו בניגוד לאנטרסים שלו.
ארץ ישראל
(יא:יט-כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל... כי מאת ה' היתה לחזק את לבם... לבלתי היות להם תחִנה... נראה לי לפרש כך: בוודאי הקב"ה אינו מונע תשובה אמיתית. ולכן אילו באמת היו הכנענים מוכנים לקבל עליהם את שבע מצוות בני נח, ולהודות שא"י שייכת לבני ישראל, בוודאי לא היה הקב"ה מחזק את לבם. אבל אילו היו כאלה שרק מתוך פחד מבני ישראל היו עושים את זה, מתוך חוסר ברירה ומתוך "הגיון" השעה, הרי בוודאי בעוד דור היו בניהם מתעוררים, משתי סיבות: האחת, שמכיון שיחיו תחת היהודים זמן רב, יפול מעליהם הפחד מישראל; והשניה, שמכיון שיחיו ביחד עם ישראל, תהיה לישראל תחינה להם, ולכן אפילו כאשר יתקוממו ויעשו צרות, לא יעשו להם בני ישראל כלום. לכן, הקב"ה חיזק את לבם שלא יהיו "הגיוניים", משום שאילו היו הגיוניים, היו בני ישראל מלאים תחינה להם, ומקבלים אותם, אע"פ שבאמת נשארו העמים האלה בשנאתם לבני ישראל.
ארץ ישראל — הירושה בעבר הירדן וארץ כנען
(יב) [כל הפרק].
ארץ ישראל
(יג:א) ויהושע זקן... ויאמר ה' אליו: אתה זקנתה, באת בימים, והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה. פירש רש"י: "ממה שאמרתי לאברהם נשארה לרשתה שלא נכבשה". גבולות ההבטחה הן הגבולות השייכים לישראל, וצריכים לרשת אותם.
עבר הירדן כחלק של א"י
(יב:א-ו) רשימת המלכים שהכו בעבר הירדן; (יג: ח-לג) רשימת החלוקה בעבר הירדן.
הנילוס כגבול א"י
(יג:ב-ג) זאת הארץ הנשארת... מן השיחור אשר על פני מצרים... פירש רש"י: "מן השיחור — הוא נילוס, הוא נחל מצרים...". וכ"כ הרד"ק: "הוא נילוס, נחל מצרים". זה הגבול הדרום-מערבי של א"י.
בטחון
(יד:יא-טו) עודני [כלב בן יפונה] היום חזק כאשר ביום שלֹח אותי משה; ככחי אז וככחי עתה למלחמה, ולצאת ולבוא. ועתה, תְּנָה לי את ההר הזה [חברון] אשר דבר ה' ביום ההוא, כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדֹלות בצֻרות, אולי ה' אותי והורשתים כאשר דִבר ה'. ויברכהו יהושע... על כן היתה חברון לכלב בן יפֻנה הקנִזי לנחלה עד היום הזה, יען אשר מִלא אחרי ה' אלקי ישראל. ושם חברון לְפָנים קרית ארבע, האדם הגדול בענקים הוא, והארץ שקטה ממלחמה. קשה — למה היה צריך כלב לומר ליהושע "עודני היום חזק..."? ועוד — וכי באמת בגיל שמונים וחמש, היה כלב חזק כמו שהיה בגיל ארבעים? ועוד — אם כבר אמר "עודני... חזק", למה הוסיף "ככחי אז וככחי עתה"? ועוד — מה כוונתו כשאומר שהכח הזה חל על שני דברים: א) למלחמה ב) לצאת ולבוא? ועוד — על מה מדובר במלים "אשר דבר ה' ביום ההוא"? ומה הקשר בין כל זה לענקים? ולמה ברך אותו יהושע? ומה פירוש הביטוי "אשר מילא אחרי ה'", שמופיע גם לעיל בפסוקים ח,ט וגם בחומש (במדבר יד: כד, דברים א: לו) בסיפור המרגלים? ולמה כתוב "והארץ שקטה ממלחמה", אחר שכבר כתב זאת בסוף פרק יא?
נראה, שכלב חשש שיהושע יסכים שחברון מגיעה לו, אבל הוא יפחד לתת לו את העיר בגלל הענקים שיש שם, מה עוד שכלב כבר הזדקן. ועל זה בא כלב ואמר, שההבדל היחיד שהיה בינו לבין המרגלים היה בכח הבטחון שלו בהקב"ה, ועל זה אמר: "עודני היום חזק"... כלומר, איני חזק בכח פיזי, אבל כמו שכחי אז היה בכח הבטחון, על אף שהמרגלים דיברו אמת על חוזק הענקים, כך אני נשאר בכח הבטחון בה' שהוא יעזור לי להתגבר על הענקים, ושאצא למלחמה ואחזור, וזה פירוש "לצאת ולבוא". וכמו שביום ההוא נתן לי ה' את ההר (חברון) בזכות כח האמונה והבטחון בו, ואהב אותי משום שהייתי שלם ומלא ביהדותי (שאילו אדם דתי שאינו מוכן להסתכן על סמך בטחונו בה', נשאר חסר ביהדותו, ורק הבוטח בה' הוא מלא), כך הוא יעזור לי עכשיו. ועל בטחון זה של כלב, בירך אותו יהושע. והארץ שקטה ממלחמה בזכות הבטחון של כלב, משום שרק בטחון בה' מביא לנצחון וגם לשלום. ועיין מה שכתבתי על זה בספר דברים (א: לו).
ארץ ישראל
(יז:ה) כתב רש"י: "ולהודיע שא"י חלק ירושה להם מוחזקת מאבותיהם". ארץ ישראל מורשה לנו, דכתיב (שמות ו: ח): "ונתתי אֹתה לכם מורשה אני ה'". ולכן היא מוחזקת לבני ישראל, ומשום כך נטלו בנות צלפחד חלק בכורה של אביהם (אע"פ שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק — בבא בתרא קיט.). והוסיף המאירי בבבא בתרא (קיט.): "שכל מה שזכה בה מצד רוח הקודש ויעודיו של נביא, הרי הוא כמי שהוחזק בו".
בטחון — עם ישראל מפחד
(יז:יד-יח) וידברו בני יוסף את יהושע לאמר: מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב... ויאמר אליהם יהושע: אם עם רב אתה, עֲלֵה לך הַיַעֲרה ובֵרֵאת לך שם בארץ הפרִזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים. ויאמרו בני יוסף: לא יִמָצֵא לנו ההר, ורכב ברזל בכל הכנעני היֹשב בארץ העמק לאשר בבית שאן ובנותיה ולאשר בעמק יזרעאל. ויאמר יהושע אל בית יוסף לאפרים ולמנשה לאמר: עם רב אתה וכח גדול לך, לא יהיה לך גורל אחד. כי הר יהיה לך... כי תוריש את הכנעני כי רכב ברזל לו כי חזק הוא. נראה שזה פירושו: אפרים ומנשה באו יחד, בטענה שמגיע לכל אחד מהם יותר נחלה, ששניהם מרובים באוכלוסיה. ועל זה בא יהושע בטענות נגדיות ובתוכחה על שלא כבשו חלקים מנחלתם, ואמר בלעג: אם עם רב אתם, תלכו לכבוש את מה שניתן לכם. ראשית כל תכבשו את היער, שהוא חלק מהר אפרים ששייך לשניכם, ושלא כבשתם משום שיש שם רפאים (ומשום שרוב ההר היה באפרים, זה נקרא על שמו); ויחד עם זה תכבשו גם את הכנעני היושב בעמק, שלא כבשתם אותם משום שפחדתם מהם, משום שיש להם רכב ברזל; ואע"פ שהוא חזק (והמלה "כי" בסוף הפסוק האחרון, פירושה "אם כי", אע"פ), אל תפחדו מהם, כי גם אתם רבים וה' יהיה אתכם.
ארץ ישראל
(יח:ג) עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ. על אף שא"י נכבשה והיא ביד ישראל, ולכאורה חלה ריבונותם עליה, זה לא מספיק, ואינה נקראת ירושה גמורה עד שהם נוחלים אותה ויושבים בה.
ארץ ישראל
(יח:יד) כתב רש"י: "ואף לבנימין היה בו [בשילה] חלק, וכן שנינו בשחיטת קדשים (זבחים קיח: ): בשלשה מקומות שרתה להם שכינה לישראל — בשילה ונוב ובית העולמים. ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין". ונראה שזה משום שבנימין היה הבן היחיד שנולד בארץ ישראל, ומשום כך חלקו היה הראוי ביותר להשראת השכינה.
מנהיג — הפקר ב"ד הפקר
(יט:נא) אלה הנחלֹת אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל. הרד"ק מביא (מגיטין לו: ): "וכי מה ענין ראשים אצל אבות [הלא מספיק היה לומר "אבות המטות"]? אלא לומר לך, מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו...". ומכאן סמכו להפקר ב"ד הפקר.
ארץ ישראל; רוצח ועיר מקלט
(כ:ו) ...עד מות הכהן הגדול. הרד"ק מביא: "וטעם 'עד מות הכהן הגדול', פירשוהו רז"ל (ספרי, במדבר קסא)... רבי אומר: הרוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, וכהן גדול מטהר וגורם לשכינה שתשרה על אדם בארץ, אינו דין שיהיה זה אצל זה".
ארץ ישראל; חוסר אמונה
(כא:מא-מג) ויתן ה' לישראל את כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותם ויִרָשוהָ ויֵשבו בה. ויָנַח ה' להם מסביב... ולא עמד איש בפניהם... את כל אֹיביהם נתן ה' בידם. לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דבר ה' אל בית ישראל — הכל בא. כתב הרלב"ג (מג): "ואע"פ שכבר נשארו בהן עדיין [גוים]... זה בלתי סותר מה שנזכר בזה המקום, כי כל הגוים אשר נלחמו בהם נפלו בידם, ואולם נשארו אלו בסיבת עצלות יהושע וישראל, לא בסיבת העדר השגחת ה' יתברך מהם".
מושגים
(כב:ה) רק שִמרו מאד... לאהבה את ה' אלקיכם, וללכת בכל דרכיו, ולשמֹר מצוֹתיו, ולדבקה בו... יש כאן מושג גדול מאד: ראשית כל, חייב היהודי לאהבה את ה', היינו לקבל עליו עול מלכותו; ואח"כ ללכת בכל דרכיו, היינו לקבל את המושגים התורניים; ואח"כ לשמור מצוותיו, היינו לקיים את המצוות ברוח המושגים; ובכל מה שהוא עושה, צריך לדבקה בו, כלומר, גם אם הוא אינו מסכים או שלא נראה לו מצוה או מושג מסויים — בכל זאת ידבק בה', כי תורתו היא תורת אמת. וזו הראָיָה שכאשר התורה משתמשת במלה "דרכיו", הכוונה היא למושגיו.
מושגים; עונש; צריכים למחות
(כב:י) ויבנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה שם מזבח על הירדן... פירש הרלב"ג: "הנה אמרו ישראל לעלות עליהם לצבא להוכיחם על זה ולבער הרע מקרבם, כי זה מדרכי התורה... שישמעו הנשארים וייראו ולא יוסיפו לעשות הרע הזה, כי אולי ילמדו מזה הנשארים... הלא תראה כי ירבעם בן נבט התחיל במרד ונמשכו למריוֹ כל מלכי ישראל... ונשקעו בו גם כן בסוף הענין מלכי יהודה, והיה זה סיבת גלות ישראל מארצם...". וכן לקמן פסוק יז כתוב: "המעט לנו את עוֹן פעור... ויהי הנגף בעדת ה'", וכתב מצודת דוד: "אף באלו שלא חטאו היה הנגף על שלא מיחו". וכן בפסוק יח: "אתם תמרדו היום בה', ומחר אל כל עדת ישראל יקצֹף".
ידעתי את ה'; למה נאסרו הבמות
(כב:טז) ...מה המעל הזה אשר מעלתם באלקי ישראל... בבנותכם לכם מזבח... הנה, פירוש המלה "מעל" הוא — גזילה. והכוונה היא כמו שכתב הרלב"ג כאן (פסוק י): "כי הכוונה בשלא יעבוד ה' יתברך כי אם במקום אחד, הוא להורות על היותו אחד... וזה היפך מה שעשו ישראל כשנשקעו בע"ז...". כלומר, כאשר זבחו על הרבה במות, כאלו מעלו בה', שגזלו ממנו את ייחודו.
כל ישראל ערבים זה בזה
(כב:יז) כתב מצודת דוד: "אף באלו שלא חטאו היה הנגף על שלא מיחו". כל ישראל ערבים זה בזה, וחייבים למחות על עוון חלק מהעם, ואם לאו, כולם נענשים.
לא ידעתי את ה'; עם ישראל; תהליך המרד בה'
(כב:יח) ואתם [בני ראובן, גד ומנשה] תשֻבו היום מאחרי ה', והיה אתם תמרְדו היום בה'... יהודי אינו מורד ופורק עול לגמרי, באופן פתאומי, אלא בתחילה הוא שב אחור מה' בשטח אחד או במושגים אחדים, ומכיון שהֵקֵל מעליו את העול, קל לו עכשיו מאד להתקדם ולפרוק אותו לגמרי.
ידעתי את ה'
(כב:כב) א-ל אלקים ה', א-ל אלקים ה', הוא יֹדֵע!
עם ישראל; אהבת ישראל
(כב:כד-כז) ...מחר יאמרו בניכם [של בני ישראל] לבנינו [של ראובן, גד וחצי שבט מנשה] לאמר: מה לכם ולה' אלקי ישראל? וגבול נתן ה' בינֵנו וביניכם... את הירדן, אין לכם חלק בה'... וַנֹאמֶר, נעשה נא לנו לבנות את המזבח... ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו, אין לכם חלק בה'. אין גבולות בין עם ישראל.
ידעתי את ה'
(כב:לד) ויקראו בני ראובן ובני גד למזבח, כי עֵד הוא בינֹתינו כי ה' האלקים.
אמונה; שכר ועונש לאומי
(כג:ג,ה) ואתם ראיתם את כל אשר עשה ה' אלקיכם לכל הגוים האלה מפניכם, כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם... וה' אלקיכם הוא יֶהְדֳפֵם [את הגוים הנשארים בארץ] מפניכם, והוריש אֹתם מלפניכם וירשתם את ארצם כאשר דבר ה' אלקיכם לכם.
אמונה
(כג:ח-י) כי אם בה' אלקיכם תדבָּקו כאשר עשיתם עד היום הזה, ויורֶש ה' מפניכם גוים גדֹלים ועצומים, ואתם — לא עמד איש בפניכם עד היום הזה: איש אחד מכם ירדָף אלף, כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם כאשר דבר לכם. ה' מוריש גוים מפני בני ישראל רק משום שהם שומרים את התורה.
ארץ ישראל — הגוים שבה
(כג:יב-יג) כי אם שוב תשובו ודבקתם ביֶתֶר הגוים האלה הנשארים האלה אתכם והתחתנתם בהם... ידוֹע תדעו כי לא יוסיף ה' אלקיכם להוריש את הגוים האלה מלפניכם, והיו לכם לפח ולמוקש ולשֹׁטֵט [שוט] בצִדיכם ולצנִנים בעיניכם עד אבָדכם מעל הארץ הטובה... נראה שמדובר בגוים שהשלימו עם ישראל, שהלא אם לא השלימו אסור להשאיר אותם בארץ, אפילו בלי להתחתן איתם. ויש קצת ראיה לזה מהמלה "האלה" השניה, המיותרת לכאורה, וכשאמר: "ודבקתם ביתר הגוים האלה, הנשארים האלה אתכם", כוונתו לומר: אלה שנשארו מאלה שהיו קודם לכן, ומי אלה? הגוים שהשלימו. וכוונת יהושע היא, שאפילו אחרי שהשלימו הגוים, וקיבלו עליהם את שבע המצוות ואת ריבונות ישראל, ושילמו מסים, בכל זאת אל תתחתנו בהם, כי אם תעשו זאת, הרי אם הגוים האלה יהפכו שוב לשונאיכם, ה' לא יעזור לכם.
ארץ ישראל; גלות
כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה... והיו לכם לפח ולמוקש... עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ה' אלקיכם. א"י היא ברכה, והגלות היא קללה. לא יישארו יהודים בגולה.
(כג:יג) רש"י פירש שהעונש שיבוא אם ידבקו בגוים, יהיה שהגוים יהיו כ"צנינים" — ופירושו "מחנות", כלומר שהם יקיפו אתכם משלושה צדדים.
ידעתי את ה'
(כג:יד) ...וידעתם בכל לבבכם ובכל נפשכם כי לא נָפַל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' אלקיכם עליכם... פירש הרד"ק: "שימו לבבכם ודעתכם על כל הדברים הטובים שבאו אליכם, ולא יתכן להיותם מקרים, אלא ככוונת מכוין אשר יעד אתכם בכל הטוב הזה". הטובות שבאות על ישראל אינן מקרה, ומהן יכולים לדעת את ה'.
ארץ ישראל; שכר ועונש לאומי
(כג:טו-טז) ...כן יביא ה' עליכם את כל הדבר הרע עד השמידו אותכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ה' אלקיכם, בְּעָבְרכם את ברית ה' אלקיכם... וחרה אף ה' בכם ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר נתן לכם. א"י היא ברכה, והגלות היא עונש וקללה.
ארץ ישראל — שכם
(כד:א) ויאסֹף יהושע את כל שבטי ישראל שכֶמָה... כתב הרד"ק: "ולא שילה שהיה הארון שם, אולי על פי הדיבור עשה זה, שיכרתו הברית בשכם, כי בו נתעכב אברהם אבינו תחלה כשנכנס לארץ... ועוד כי שם נעשה נס גדול ליעקב אבינו [שניצל מהכנענים אחרי שהרגו את אנשי שכם]... ועוד כי תחלת הנחלה אשר היה ליעקב בא"י בשכם היה, שקנה חלקת השדה מיד בני חמור אבי שכם...".
ארץ ישראל
(כד:ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אֹתו בכל ארץ כנען... פירש מצודת דוד: "על כי היא ארץ קדושה וראויה להשראת שכינה".
ארץ ישראל; עם ישראל; יסורים
(כד:ד) ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו, ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו [כלומר, ולא את א"י], ויעקב ובניו ירדו מצרים. הרשע מקבל את ירושתו, והצדיק יורד לגלות.
ידעתי את ה'
(כד:ד-ה) ...ויעקב ובניו ירדו מצרים ... ואגֹף את מצרים... ואחר הוצאתי אתכם. ראשית כל, הייתם צריכים ללכת לגלות, כדי שאוציא אתכם בנסים ונפלאות, בכח ובגבורה, כדי שתדעו את ה'.
אמונה ובטחון
(כד:ו-ז) ואוציא את אבותיכם ממצרים ותבֹאו היָמָה, וירדפו מצרים אחרי אבותיכם... ותראינה עיניכם את אשר עשיתי... יש כאן עירבוב בין "אבותיכם" לבין ישראל שחיו בזמן יהושע. ונראה שהכוונה היא להודיע להם: כמו שהקב"ה גאל את אבותיכם, כך יגאל אתכם, וכאילו אתם הייתם שם וכבר נגאלתם, כך היא הוודאות שהישועה תבוא.
ארץ ישראל — כח מעשיו הגיד לעמו
(כד:יג) ואתן לכם ארץ אשר לא יגעת בה וערים אשר לא בניתם ותשבו בהם; כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אַתֶּם אֹכלים.
יראת ה'; אמונה
(כד:יד) ועתה יראו את ה' ועבדו אֹתו בתמים ובאמת...
ידעתי את ה'; אמונה בראייה
(כד:יז) ...ואשר עשה לעינינו את האֹתות הגדֹלות האלה...
ידעתי את ה'
(כד:יח) ...גם אנחנו נעבֹד את ה' כי הוא אלקינו.
קידוש השם
(כד:יט) כי אלקים קדֹשים הוא, אל קנוא הוא. פירש מצודת דוד: "קדוש בכל מיני קדושות".
עם סגולה; שכר ועונש לאומי
(כד:יט-כ) לא תוכלו לעבֹד את ה'... כי תעזבו את ה'... והֵרַע לכם וכִלה אתכם... פירש הרלב"ג (יט): "ולא אמר להם זה יהושע שיהיה הענין בבחירתם לסור מאחרי ה', כי כבר נקשרו בזה כל הדורות במעמד הר סיני, אך אמר להם זה להוסיף להם הרחקה מֵעבוד ע"ז".
שכר ועונש; אמונה; אנטישמיות
(כד:כ) כי תעזבו את ה'... ושב והֵרַע לכם... אחרי אשר היטיב לכם. פירש מצודת דוד: "ותהיה א"כ הרעה כפולה, כי האדם הרגיל בטובה כפול צערו ממי שלא ראה בטובה מעולם". ויש ללמוד מזה לענין האנטישמיות בארה"ב.
עם סגולה
(כד:כא-כב,כד-כז) ויאמר העם אל יהושע: לא כי את ה' נעבֹד. ויאמר יהושע... עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבֹד אותו; ויאמרו: עדים!... את ה' אלקינו נעבֹד ובקולו נשמע. ויכרֹת יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חֹק ומשפט בשכם. ויכתֹּב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלקים, ויקח אבן גדולה ויקימֶהָ שם תחת האַלה אשר במקדש ה'. ויאמר יהושע אל כל העם: הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה... פן תכַחֲשון באלקיכם. פירש רש"י (כב): "ראה יהושע שעתידין לערער בימי יחזקאל, ולומר (יחזקאל כ: לב): 'נהיה כגוים', לפיכך הכביד עליהם עכשיו". ישראל אינו רוצה להיות סגולה.
מושגים
(כד:כג) ועתה הָסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה' אלקי ישראל. וקשה: האם בימי יהושע העיזו היהודים להשאיר אצלם ע"ז? ועוד — מה זה "בקרבכם"? אלא, בוודאי לא מדובר בע"ז, אלא במחשבות זרות ונכריות שחדרו לתוכם, לליבותיהם ולמוחותיהם, והיו צריכים להסיר אותם ולהחליפם במחשבות של ה'. ההתבוללות מתחילה במחשבות ודעות זרות, משום שהמושגים הם תחלת התורה ועיקרה, וכל המצוות הן רק צד סמלי של המושגים. אם כן, מי שיש בלבו מחשבות זרות לא יוכל להגיע לאמת, ואדרבה, כל ה"מצוות" רק יחזקו את המושגים הזרים.
ארץ ישראל — שכם
(כד:כה,לב) ויכרֹת יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חֹק ומשפט בשכם... ואת עצמות יוסף... קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה, ויהיו לבני יוסף לנחלה. פירש רש"י (לב): "משכם גנבוהו, לשכם החזירוהו"© כל הזכויות שמורות