יחזקאל קטעי פירושים

יחזקאל קטעי פירושים

יחזקאל קטעי פירושים

(א:ב) לגלות המלך יויכין. המלה "גלוּת" באה מהשורש "לגלוֹת" את הנסתר. מטרתה — שלישראל יהיה גלוי וברור שהקב"ה העניש אותם על חטאם.

ידיעת ה'; גאוה; עול מלכות שמים

(א:י) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה... ופני שור... ופני נשר. הקב"ה ברא ארבעה מיני גאים בבריות, ויש להם כעין מלכות — אדם, נשר, שור, ואריה. וכולם נקבעו תחת המרכבה של הקב"ה, כדי שלא יתגאו בעולם, ויֵדעו שיש מלכות שמים עליהם. כך אומר שמות רבה (כג: יג): "ארבעה מיני גאים נבראו בעולם. גאה שבבריות — אדם; גאה שבעופות — נשר; גאה שבבהמות — שור; גאה שבחיות — ארי. וכולן נטלו מלכות, ונִתנה להם גדולה. והם קבועים תחת המרכבה של הקב"ה, שנאמר: 'ודמות פניהם פני אדם ופני אריה... ופני שור... ופני נשר'. וכל כך למה? כדי שלא יתגאו בעולם, ויֵדעו שיש מלכות שמים עליהם".

מנהיג

(ב:א) ויאמר אלי: בן אדם, עֲמֹד על רגליך... אומר תנא דבי אליהו (פ"ו(פ"ז)): "'בן אדם' — בן אנשים כשרים, בן אנשים צדיקים, בן גומלי חסידים, שמבזים עצמם לכבודי ולכבודם של ישראל".

גאוה

ורש"י אומר: "ולי נראה שלא קְרָאוֹ בן אדם אלא בשביל שלא תהא דעתו רחבה עליו, מתוך שהיה גס לבו במראה המרכבה ובמלאכת העליונים".

גאולה; קידוש השם

אומר ילקוט שמעוני (שמ): "יש לי תתק"ו אלפי רבבות של מלאכי השרת, שהם עומדים לפָנַי ומקדשים שמי הגדול בכל יום תמיד, מיציאת החמה ועד שקיעת החמה, ואומר (ישעיהו ו: ג): 'קדוש, קדוש, קדוש', ומשקיעת החמה עד זריחת החמה אומרים (לקמן ג: יב): 'ברוך כבוד ה' ממקומו'. ומפני מה עושים [ישראל] דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין ומבעטין אתם ביסורין? אבל 'ואעשה למען שמי לבלתי הֵחֵל' (לקמן כ: יד)".

הנביא חייב לדבר אל העם את האמת בשם ה' ולא לפחד ולחשוב שאולי לא יקבלו את זה ולא ישמעו; יסורי הנביא; ידעתי; עם ישראל מורד בה'

(ב:ג) ...שולח אני אותך אל בני ישראל... (ד) והבנים קְשי פנים וחִזקֵי לב [אשר, ואעפ"כ] אני שולח אותך אליהם. אומר הרד"ק: "מי שאין לו בושת, פנים עזים וקשים". והנה זה השינוי שחל בעם, שאמרו עליו חז"ל (יבמות עט.) שסימניהם: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. מפני שככל שאדם מתרחק מהקדושה, הוא נעשה יותר עז וקשה — לרע.

ואמרת אליהם: כה אמר אד_ני אלקים! תימה: האם זה מה שיאמר להם, ותו לא? בדרך כלל זו לשון ההקדמה לדברים שהם תוכן השליחות, אבל כאן הוא עצמו תוכן כל הנבואה! ויש בזה לימודים גדולים. האחד — הלקח הראשון שהיהודי חייב לדעת הוא "כה אמר אד_ני אלקים"! מה שה' אומר הוא, הוא האמת. קַבל עליך את עול מלכותו, הַמליכהו למלך עליך, ועֲשה את מצוותיו ואת פקודותיו, "וידעת את ה'"! והשני — נְביא ה' אתה, ואתה חייב לדבר בשמו את כל האמת, ובדיוק כמו שהוא אמר אותה. כך אומר הרד"ק: "תאמר להם הנבואה בשמי". תפְתח את דבריך בהגדרה ובהכרזה שהם דברי ה', ולא חשוב שאולי משום כך לא ישמעו. ואל תהיה חכם הרבה מבוראך, לחשוב שאולי יותר טוב להתחיל בלשון שתתקבל על העם (לשון "הגיונית" ולא "דתית"), כי הם לא מאמינים ולכן מוטב לכסות את שמו ולדבר במסווה. זאת טעות! מפני שכל דבר שבא בשקר או אפילו בעקיפין, ואינו האמת הטהורה, לא יעמוד. והוא ממשיך:

(ב:ה) והמה אם ישמעו ואם יחדָלו, כי בית מְרי המה, ויָדעו כי נביא היה בתוכם! כלומר, העיקר אינו שישמעו, אלא העיקר הוא שישמעו בדרך האמיתית, וישמעו את כל האמת בשם ה', כי אם לא כן לא תועיל הנבואה לזמן רב, כי לא יקבלו עליהם עול מלכות שמים. והלוואי שישמעו, אך בין שישמעו בין שלא ישמעו (וקרוב הדבר שלא ישמעו כי בית מרי המה), בכל זאת, דַבר את האמת בשמי בדיוק, כי רק כך יקבלו עליהם עול מלכות שמים. ואף אם לא ישמעו, לכל הפחות יאזינו לאמת, וידעו ש"נביא היה בתוכם". וביום הגדול של האמת, יתגדל ויתקדש שם ה', שהרי קרה בדיוק מה שאמר, וחוץ מזה: "הם אנשי קינטורין, אלא שאני חפץ שידעו לעת פורענותם כי נביא היה בתוכם, שהוכיחם ולא שמעו" — רש"י. ומזהיר אותו הקב"ה:

(ב:ו) ואתה בן אדם, אל תירא מהם, ומדבריהם אל תירא. שלפעמים הסכנה באה מגופם, שהם מנסים להכותו או לֶאסור או להרוג אותו, סכנה גופנית, ולפעמים הסכנה באה מדבריהם, שהם משמיצים ומלכלכים את שמו או שלועגים לו.

כי סָרָבִים וסַלוֹנים אותך. סרבים = או סרבנים, מורדים, או מין קוצים; סלונים = מין קוצים.

ואל עקרבים. או עקרבים ממש, או מין קוצים.

אתה יושב. ובכל זאת, אל תעמוד כדי לברוח מהם, אלא שֵב בתוכם ודַבר.

מדבריהם אל תירא, ומפניהם אל תֵּחָת. עכשיו הקדים "דבריהם", מפני שלפעמים הנביא מפחד יותר מהלעג או מההשמצה. אסור למנהיג לפחד מהעם, וגם אם קשה, המנהיג חייב ללכת בשליחות ה'.

כי בית מרי המה. ולכן תצפה לצרות. ומה הוא חוסר הפחד, ובמה הוא מתבטא?

(ב:ז) ודברת את דבָרַי אליהם. את דברי כולם, גם התוכן וגם הסגנון, פחות או יותר, בלי שינויים ובלי הסוואה.

אם ישמעו ואם יֶחדָלו, כי מְרי המה. "וקרוב הדבר שיחדלו מלשמוע" — מצודת דוד. ונראה, שאמר "אם יחדלו" ולא "אם לא ישמעו", מפני שהרבה מהעם התחיל לשמוע, אבל מאחר שיותר מדי קשה לעשות את דרישות הנביא, חדלו והפסיקו לשמוע.

הנביא חייב ללכת בשליחות ולעשות אותה חייו

(ב:ח) ואתה בן אדם, שְמע את אשר אני מדבר אליך — אל תהי מֶרי כבית המֶרי. לא שחשש שיחזקאל יעשה כמו שעושים ישראל, אלא לגבי הנביא, סירוב ללכת בשליחותו משום שהוא מפחד או מתייאש, הוא אותו חוסר אמונה שאצל ישראל דוחף אותם לחטאים. המנהיג חייב להוכיח את העם, ולדבר את האמת, גם אם העם לא ישמע.

פְּצֵה פיך וֶאֱכֹל את אשר אני נֹתן אליך. אומר רש"י: "הַטֵה אזנך ושְמע [דברי], ויערב לך כאילו אתה אוכל מאכל לרעבון". הנביא חייב למלא את כל גופו ואת כל חייו בשליחות ה'; הוא חייב ממש לאכול את דברי ה', ומהם הוא ניזון, וזה מראה לו שהם חייו ואורך ימיו, ובהם יחיה ובלעדם ימות (ועיין להלן פרק ג: א_ג).

ידעתי; הנביא חייב למלא את חייו ואת כל כולו בשליחותו ובדבר ה'

(ג:א) [ענין המגילה] ויאמר אלי, בן אדם! את אשר תמצא — אֱכול; אֱכול את המגִלה הזאת, ולֵך דַבר אל בית ישראל את כל מה שתמצא במגילה, לרבות התוכחה והדברים הקודרים, כמו שאמר לעיל (ב: י): "וכתוב אליה קִנִים וָהֶגֶה וָהִי", גם אם לא נוח לך, וגם אם אתה מפחד, וגם אם אתה מתנגד.

(ג:ב) וָאֶפתח את פי וַיַאֲכִלני את המגלה הזאת. הנביא נכנע ופותח את פיו, ובולע את כל המלים, בלי הסתייגות.

(ג:ג) ויאמר אלי, בן אדם! בטנך תַאֲכֵל ומֵעֶיך תמלא את המגִלה הזאת אשר אני נֹתן אליך. אתה חייב להיות ניזון מקדושה ומדבר ה', שתדע שרק אלה מחיים אותך ויצילו אותך ממוות, ותוכל להתגבר על תאוות הגוף, הנראות לך היום כטבעיות וחיוניות לחיים. מַלא את גופך ואת חייך בשליחות זו. זה ייעודך בחיים, וכל השאר טפל.

וָאֹכְלָה, וַתהי בפי כִּדבש לְמָתוק — על אף הדברים הרעים. כי אדם שהתקדש — מתגבר גם על יצריו הטבעיים. ולכן חייב אדם לשמוח שמחה של מצוה אף אם באופן אישי הוא מדוכא, וכן הוא חייב להתאבל אבל של מצוה אף אם באופן אישי הוא עליז. וזאת היא עיקר קבלת עול מלכות שמים.

(ג:ד) ויאמר אלי, בן אדם! לך, בֹּא, אל בית ישראל. יש לשאול, למה אמר שני דברים — "לך", "בא" (וכן בפסוק יא כתוב: "ולך", "בא")? ונראה, שהנביא יכול לכאורה ללכת אל העם ולומר את דבריו מרחוק או בכתב, ואם ישמעו — ישמעו, וגם אם לאו — יצא ידי חובתו. ועל זה אומר לו הקב"ה: לא כך היא השליחות של נביא, אלא לֵך אליהם, ובוא, תיכנס לתוכם, על אף שזה מצער ומתַסְכֵּל, ואולי גם מסוכן. אך רק בדרך זו תוכל להגיע אליהם. ועוד: אם תלך ותעשה את שליחותי, מובטח אתה שגם תבוא, תחזור בשלום, מפני שאני אָגֵן עליך מאויביך.

הנביא חייב לדבר את האמת בשם ה', ולא לשנות את התוכן והסגנון, ולא לחשוב שאולי לא יקבלו

ודברת בדבָרַי אליהם. דַבר בדברי, באותו התוכן והסגנון בדיוק, ואל תשנה אותם במחשבה שהאנשים יותר מדי רחוקים מתפיסת הדברים ושמוטב לרככם, מפני שהבעיה אינה שאינם יכולים לתפוס את המושגים, אלא שאינם רוצים. וזאת כוונת ההמשך:

(ג:ה) כי לא אל עם עִמקֵי שָׂפָה וכִבדֵי לשון אתה שָלוּח. איני שולח אותך לעם טיפש, שהשפה יותר מדי עמוקה בשבילו, ושנכשל בהבנת דברי השפה; הלא אני שולח לך לעמך, שהוא גם מבין עברית ושהוא גם עם חכם ונבון — אל בית ישראל.

מנהיג; לא ידעתי; עם ישראל מורד בה'; הבושה שדוקא הגוי מבין ושומע; ההשכלה מול הדת

(ג:ו) לא אל עמים רבים עִמְקֵי שפה וכִבְדֵי לשון, אשר לא תשמע דבריהם. איני שולח אותך לגוים, שיש להם שפה זרה, שלא אתה ולא הם מבינים את השפות השונות, ואילו היית מדבר אליהם היה לך קשה מאד להסביר את דבריך, כי יהיו טעונים תרגום וכו'. אם כי אני נשבע לך שאילו הייתי שולח אותך אליהם, יש רבים מהם שהיו שומעים, וזאת כוונת המלים:

אם לא אליהם שלחתיך. כלומר, חי אני, אני נשבע לך שאילו הייתי שולח אותך אליהם —

המה ישמעו אליך. דוקא הגוים האלה היו מבינים אותך ושומעים אליך. ואם תאמר, למה? התירוץ הוא, שבקרב הגוים נמצאים הרבה שיש להם יראת אלקים, שמאמינים באמונה תמימה בכח עליון; ובכן, כאשר אתה מדבר על שכר ועונש אלוקי, הם מבינים ושומעים (ויתכן שזה מה שהיה בנינוה, ויונה הבין את זה, ומשום כך ניסה לברוח, כדי שזה לא יהפוך לקטגוריה על ישראל). אך ישראל שהפך לעם משוכלל ומפותח, רם לבבו, והוא מלא גאוה השכלתית. ולכן הוא מסופק האם בכלל יש כח עליון, ואינו ירא ה' ואינו ירא חטא; ובכן, הוא אינו מוכן אפילו לשמוע לדברים "דתיים". ועל הבושה הזאת מתלונן הקב"ה:

(ג:ז) ובית ישראל לא יֹאבו לשמֹע אליך. אבל ישראל לא ישמעו, ועוד — אפילו לא ירצו לשמוע; לא יהיו אפילו מוכנים לשמוע.

כי אינם אֹבִים לשמֹע אלי. כלומר, כי הם רחוקים מהדת.

כי כל בית ישראל חִזְקֵי מצח וקְשֵי לב המה. כי ישראל הם חזקי מצח (ודוק ששינה מהביטוי שבפסוק לעיל ב: ד: "קשי פנים וחזקי לב"). והפירוש הוא, שהמצח הוא סמל השכל וההשכלה. וכאשר אדם הוא חזק לב, עקשן, זה נובע בדרך כלל מן הרגשות. אבל "חזקי מצח" הם המשכילים בעלי הגאוה, שלא ידעו את ה', כי הם חושבים שההגיון והשכל הם האמת היחידה בעולם, ומבזים את המושגים של דת וכח עליון, ואת שאר המושגים הבלתי רציונליים. ולדאבוננו, היום יש לכל זה ביטוי מר, בזה שנוצרים רבים מכירים לא רק בכח עליון אלא גם בנבואות התנ"ך, ודוקא הם מבינים בדיוק מה היא האמונה ותהליכי הגאולה; משא"כ רוב היהודים, שהם גם בורים בתנ"ך, וגם בעלי השכלה וגאוה, ואינם שומעים ואינם מוכנים לשמוע.

שנאת ישראל לנביא נובעת מזה שאינם רוצים לשמוע את האמת, את התוכחה. ולכן הם שונאים את איש האמת והתוכחה.

בטחון; הנביא חייב לדבר את האמת ולהיות עז פנים מול עזי פנים; הקב"ה יחזק את המנהיג שיוכל לעמוד נגד שונאיו

(ג:ח) הנה נתתי את פניך חזקים לעֻמת פניהם, ואת מצְחֲךָ חזק לעֻמת מִצְחָם. אל תירא מהם, ואני נתתי גם לך חוזק מול חזקם. וכלל גדול יש ללמוד מכאן, שכאשר הנביא לוחם את מלחמת ה' נגד עזי מצח ועזי פנים, גם הוא חייב להשתמש נגדם בנשק הזה, וכל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח (תענית ד.). וחוזק זה גם מוכיח לעם שהנביא הוא אמיתי והגון, והם מכבדים ומעריצים אותו בלבבותיהם. כך אומר מצודת דוד: "'את פניך חזקים' — להעיז למולם ביותר בלי הראות להם הכנעת מה". כי ברגע שאתה נכנע במשהו, אתה מאבד את האמינות שלך. אבל ייזהר שמלחמתו תהיה רק לשמה, ולא מסיבות פרטיות של כעס ושנאה הטמונים בתוכו. ואולי הכוונה היא גם שה' יתן לנביא שכל, ויֵדע לענות למשכילים, בגדר "דע מה שתשיב". וזאת כוונת "ואת מצחך חזק לעומת מצחם".

(ג:ט) כשָמִיר חזק מִצֹר נתתי מצחך — לא תירא אותם ולא תֵחָת מפניהם... השמיר הוא ברזל שחותך סלעים. ונ"ל שנקרא כך על שם השמיר, התולעת, שחתכה את האבנים לביהמ"ק (או להיפך, שהיא נקראה על שם הברזל). ונראה שרצה הקב"ה ללמד את הנביא, שכמו שהשמיר, התולעת הקטנה הזאת, יכולה לשבור סלעים, כך תוכל אתה להתגבר על אויביך. ואסור למנהיג לפחד מהעם, ואפילו אם קשה, המנהיג חייב ללכת בשליחות ה'.

א"י; הנביא חייב להאמין בעצמו ורק אז יוכל לדבר לאחרים

(ג:י) ...את כל דבָרַי אשר אדבר אליך — קח בלבבְך ובאזנֶיך שְמָע. ראשית כל, אתה עצמך חייב לקבל את כל הדברים, לשמוע אותם, לקחתם ללב ולהאמין. והאמֵן בלבבך, בשני יצריך — היצר הטוב והרע, שתקבל עליך עול מלכות שמים. ולא רק שתשמע אתה, ותדע בלבבך בתת_הכרתך, אלא צריך שתשמיע לאָזנך תמיד באופן פעיל, שלא תתן לעצמך מנוחה. ואז תוכל להשפיע על הזולת, כי רק דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ועוד: אתה חייב לקבל את כל דברי.

(ג:יא) ולֵך, בֹּא אל הגולה, אל בני עמֶך, ודברת אליהם [ומה תגיד?] ואמרת אליהם. תפתח כך:

כה אמר אד_ני אלקים. תפתח בדברי ה', בדברי דת, כי רק זאת האמת.

אם ישמעו ואם יֶחְדָלו. הוכֵחַ אותם אף אם לא ישמעו. המנהיג חייב להוכיח את העם ולדבר את האמת אף אם העם לא ישמע.

והנה יש לשאול, מדוע אמר "ולך בוא אל הגולה, אל בני עמך..." — והלא גם יחזקאל היה בגולה? ונראה שבגולת בבל היו יהודים עשירים, מהשכבה העליונה של המלכות והשרים, שהתרחקו משאר היהודים, שהיו אומללים, ולא היה להם קשר איתם. והסיבה היתה, שהם רצו להתבולל ולטשטש את המושג "גלות". ויחזקאל, כידוע, היה מהשכבה העליונה, והקב"ה אמר לו שיֵצא משכבתו, ויֵצא אל אחיו, שהוא והם בגלות יחד. ואם הפירוש הזה הוא נכון, הרי אנו רואים כאן עוד דוגמה של מנהיג יהודי שבא מרקע ומשורש זר. והסיבה היא, שמנהיג חייב להיות מוכשר, וגם מלידתו וגם בחינוכו הוא צריך להיות מודרך בדרך שיוכל להיות מנהיג. ובדרך כלל אין המנהיגים המושיעים את המדוכאים באים משכבת המדוכאים, כי לאדם מדוכא, מהמון העם, אין זמן ללמוד ולהתרכז בנושאים גדולים ורמים. ולכן בדרך כלל הקב"ה בוחר באדם שיש לו הטבע וההדרכה להיות מנהיג. ועל פי רוב, אדם כזה בא מרקע זר, לכל הפחות בחלקו. או: יתכן שיחזקאל היה צדיק, והתבודד, ולא רצה ליצור קשר עם העם החוטא; ועל זה בא הקב"ה ואומר לו: צא מההתבודדות, ולך ובוא לתוך עם הגולה, שהם בני עמך.

הלשון הכפולה "ודברת"_"ואמרת" מורה על דרכי כל הנביאים: הם חייבים לדבר קשות, להוכיח (שהרי כל מקום שכתוב "דבר", לשון קשה היא), אבל בסוף צריכים לנחם את ישראל בלשון "אמירה".

ידיעת ה' וקידוש שמו; ה' נמצא בכל מקום ובכל עת

(ג:יב) ותִּשָׂאֵני רוח וָאשמע אחרַי קול רעש גדול: 'ברוך כבוד ה' ממקומו'. פירש מצודת דוד: "אל תחשוב שבסור השכינה ממקומו, מבית קודש הקדשים, לא יהיה ברוך ומהולל כבוד ה', כמו שהיה בהיותו במקומו בבית קה"ק. כי אע"פ שסר ממקומו, הוא ברוך ומהולל. אבל ישראל הם הם החסרים בהסרת השכינה מביניהם, אבל כבוד ה' הוא תמיד ברוך ומהולל". כלומר, שכל העולם הוא מקומו של הקב"ה, ומשום כך הוא נקרא בלשון חז"ל — "המקום". אבל כאשר נשרף היכלו, נתבזה הקב"ה בעיני הגוים וחוּלל שמו, ולכן הנביא שומע את המלאכים אומרים זה לזה, שזה רק לפי הבנתם האווילית של הגוים, אבל באמת כבודו נשאר תמיד באותה ברכה בכל מקום. ומ"מ כבוד ה' ברוך ומבורך ומובן ונראה ונודע לכל, רק כאשר הוא נשאר במקומו הסמלי, בביהמ"ק, בא"י (ועיין רד"ק שפירש פירוש אחר).

אהבת ישראל; עם ישראל

(ג:יד) ורוח נְשָׂאַתני וַתִּקָחֵני, וָאֵלֵך מַר בַּחֲמַת רוחי. פירש רש"י: "שהיה קשה בעיני לקנתר את בני עמי". וכתב מהר"י קרא: "...ורוצה לכבוש ולהעלים את הדבר". מצד אחד, לא רצה לצאת מתלמודו ומקדושתו ומשלוות התורה והחיים. מצד שני, לא רצה לדבר רעות ולנבא שחורות על עמו. ומצד שלישי, פחד מתגובת העם. והקב"ה הכריח אותו לדבר, מפני שאסור לכבוש ולהתעלם מנבואה ומתוכחה. הקב"ה כופה על הנביא ללכת בשליחותו על אף שקשה, והנביא חייב לדבר, ואסור לו להתעלם ולפחד ולכבוש את נבואתו.

ויד ה' עלי חזקה. אומר רש"י: "אָכפו וכוחו, להוליכני על כָּרחי".

מנהיג; התוכחה קשה

(ג:טו) וָאָבוא אל הגולה תֵּל אביב... וָאֵשֵב שם שבעת ימים מַשמִים [תמֵהַ ושותק] בתוכם. אע"פ שבא לתוכם, לא הוכיח אותם, אלא ישב מושתק, ושתק. ונראה שזה היה משום שלא רצה לדבר נבואות קודרות, או משום אהבת ישראל, או משום פחד; או משום שבתור אדם מהשכבה העליונה, החיים החדשים היו הלם בשבילו, ולא רצה לחיות כך, ובכן ישב עצוב ודומם. ולכן בא הקב"ה להוכיח אותו.

וי"א שהקב"ה ציווה לו לשבת כך (וכן משמע מהרד"ק לקמן פסוק כד). וא"כ, זה היה סמל לאֵבֶל שהקב"ה היה עומד להביא על ישראל; ורק אח"כ ציווה עליו הקב"ה להינבא. אבל מהר"י קרא, רש"י ומצודת דוד מפרשים שמעצמו הוא ישב שם מתוך היסוס, בהלה ופחד. ואז הקב"ה ציווה לו לקום וללכת בשליחותו (ועיין מה שאכתוב לקמן פסוק כד).

(ג:טז) ויהי מקְצֵה שבעת ימים ויהי דבר ה' אלי לאמר: (יז) בן אדם! צֹפה נְתַתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דָבָר, והזהרת אותם ממני — משמי. כך אומר הרד"ק: "בשמי, בדברים ששמעת ממני". כלומר, הלא אני מיניתי אותך להיות שליחי, צופה, הרואה ומבין מה יהיה אם לא ישמעו בקולי, וברגע שאתה שומע ממני נבואה, אתה חייב ללכת ולהזהיר את ישראל בשמי, ולמה שתקת ולא עשית את זה? כך אומר רש"י (יז): "למה אתה שותק? הלא כצופה שמעמידים על המגדלים לראות, אם יבואו גייסות לעיר, יתקע בשופר להזהיר את העם שיתכנסו ויתחזקו, כך נתתיך להזהירם להישמר מן הפורענות שלא אביאנו עליהם". ועוד נ"ל שהנביא נקרא "צופה", מפני שהוא צופה לדורות ועד לסוף העולם, כלומר, שהוא מנבא גם לדורות הבאים, שמה שצפה הוא לא רק לדורו, אלא דבריו ישמשו גם לדורות בעתיד, כאשר לא יהיו נביאים. הנביא והמנהיג חייב להיות "צופה".

מנהיג; ובערת הרע

בן אדם, צֹפה נתתיך... אומר הספרי (דברים יג): "'ואשימם בראשיכם' — אם שמרתם את דבריכם, הרי ראשיכם שמורים. ואם לא, אין ראשיכם שמורים. מלמד שאשמותיהם של ישראל תלויים בראשי דייניהם...".

מנהיג חייב לנבא

צֹפה נתתיך לבית ישראל. פירש מהר"י קרא (טו): "מה אתה יושב ושותק?! והלא צופה נתתיך לישראל, כצופה הזה שיושב על המגדל [שהוא יכול לראות מה שאחרים אינם רואים]... ויזהיר את העם. נמצא מציל את בני העיר ומציל את עצמו". הנה — בהזהרת העם והצלתו, הוא מציל גם את עצמו. ויש בזה שתי כוונות: א) כל ישראל ערבים זה בזה וגורלם שוה. ב) מי שאינו מוחה, נתפס בעוון האחרים.

החובה להוכיח, ואם לאו, הנביא חוטא

(ג:יח) באָמָרִי לָרָשָע: מות תמות! ולא הִזְהַרתּוֹ... הוא רשע, בעֲוֹנו ימות, ודמו מִיָדְך אבקש, מפני שיתכן שאילו הזהרת אותו, היה חוזר בתשובה. חובה ברורה היא לכל היודע את האמת — למחות נגד השקר והעוול, ולהוכיח את העם ואת החוטאים. ואם לאו, אם הוא משתמט מחובתו, דמם בראשו. המנהיג חייב להוכיח את העם ולדבר את האמת אף אם העם לא ישמע.

דרכי ה'; שכר ועונש; צדיק ורשע

(ג:כ) ובשוב צדיק מִצִדְקו... ונתתי מכשול לפניו, הוא ימות; כי [=ואם] לא הִזְהַרְתוֹ, [הוא] בחטאתו ימות, ולא תִזָכַרְןָ צדקֹתָו... צדיק שיש לו הרבה זכויות, ואח"כ עובר עבירות, אין הקב"ה מוחק את העבירות לפי הכמות או האיכות של המצוות. אין זה הגמול, אלא הוא משלם שכר על כל מצוה, ועונש על כל עבירה. וזה כאשר לא התחרט על המצוות הקודמות, אך אם התחרט, אין המצוות הראשונות נזכרות.

דרכי ה'; צדיק ורשע; שכר ועונש

(ג:כא) ואתה כי הִזְהַרְתּוֹ... והוא לא חטא... היה צריך לכתוב גם כאן כמו שכתב בפסוק יט אצל הרשע, שאם הנביא מזהיר את הצדיק ובכל זאת ימשיך ויחטא, מ"מ הנביא יצא ידי חובתו. אבל הפסוק בא לומר רבותא — שאם הצליח באזהרה, והצדיק לא חטא, אזי גם מחשבתו שחשב לחטוא בטֵלה, והוא אינו נענש עליה.

מנהיג; החיוב להוכיח והעם שמשתיק את המוכיח; א"י

(ג:כג) וָאָקום וָאֵצא אל הבקעה, והנה שם כבוד ה'... נראה שהביא אותו לשם כדי לחזור על המראה, ולחזק את רצונו ואת כוחו לנבא ולהוכיח את העם.

(ג:כד) וַתָּבֹא בי רוח... ויאמר אלי: בא הִסָגֵר בתוך ביתך. (כה) ואתה בן אדם, הנה נָתְנו עליך עבוֹתים וַאֲסָרוך בהם, ולא תצא בתוכם. הבידוד הזה, והשתיקה לקמן פסוק כו, באו ללמד שני דברים: ראשית, להדגיש את חטאם הגדול, ושאינם ראויים לתוכחה; ושנית, והוא העיקר — לסימן שהעם אינו רוצה תוכחה, ושיתנגדו לתוכחה, וינסו להשתיק אותו. והעבותים הם סמל לנסיון להשתיקו, וכן דביקת הלשון והאילמות (בפסוק כו). שהרי ברור שהקב"ה רצה שהוא יוכיח את ישראל, שהרי הקב"ה ציווהו להוכיחם, ואף הזהירו על העונש אם ישתוק.

(ג:כו) ולשונך אַדְביק אל חִכֶּך ונֶאֱלַמְתָּ, ולא תהיה להם לאיש מוכיח, כי בית מְרי המה. מצד אחד אינם ראויים לתוכחה, ומצד שני אינם רוצים תוכחה. ואולי רמז כאן לחטא ישראל, שישבו בשלוה בגלות ולא זכרו את ציון, וכרמז לחטאם אמר "ולשונם אדביק...", כמו שנאמר (תהלים קלז: ה_ו): "אם אשכחך ירושלים... תדבק לשוני לְחִכִי".

נביא חייב להוכיח את העם אף אם לא ישמעו

(ג:כז) ובְדַבְּרִי אותך, אפתח את פיךָ, ואמרת אליהם: כה אמר אד_ני אלקים: השֹׁמע ישמע והֶחָדֵל יֶחְדָל, כי בית מְרי המה. נ"ל שהכוונה היא: דַבר בדיוק את מה שאני רוצה — את דברי; ואז אם ישמעו — טוב, ואם לאו — אתה עשית את שלך. הנביא חייב לדבר את מה שה' אומר לו אף אם לא ישמעו. יהיו כאלה שישמעו, אבל לא כולם, ואפילו לא רובם, אך אין זה חשוב. "לא עליך המלאכה לגמור", אבל "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב: טז).

(ה:ה_ח) זאת ירושלים בתוך הגוים שַמְתִּיהָ... וַתֶּמֶר את משפטַי לְרִשְעָה מן הגוים... יען הֲמָנְכם מן הגוים... וכמשפטֵי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם... כאשר היהודי חוטא ופורק מעליו עול מצוות, הוא יותר גרוע מהגוי.

ידעתי את ה'; חילול השם

(ה:יג_טו) וכָלָה אפי והֲנִחֹתי חֲמָתי בם והִנֶחָמְתי, וידעו כי אני ה' דברתי בקנאתי בכַלותי חמתי בם. וְאֶתְּנֵך לחָרְבָּה ולחרפה בגוים.... והיתה חֶרְפָּה וגְדוּפָה מוסר ומְשַׁמָה לַגוים... אפילו השואה לא תביא את היהודי להכרת ה', ויתכן שדוקא משום כמותה ואיכותה הנוראיות הוא יחשוב שאין השגחה, ח"ו. רק אחרי הגאולה — יבין.

קללת הגלות; גוג ומגוג; אנטישמיות סובייקטיבית ואובייקטיבית

(ה:יז) ושִלַחתי עליכם רעב וחיה רעה ושִכְּלֻךְ, ודֶבֶר וָדָם יעבָר בך, וחרב אביא עלַיִך... אומר הרד"ק: "'דם' — זה הוא החרב. ומה שאמר אח"כ 'וחרב'... הטעם: כי מה שזכר תחילה 'ודם', הוא חרב אויב שלא תהיה כוונתו הראשונה לישראל, כחרב פרעה נכה. וזהו שאמר 'יעבר בך' [כלומר, יכה אותך, אבל רק יעבור בך בדרך אגב]. ומה שאמר 'וחרב אביא עליך', חרב אויב שתהיה כוונתו ראשונה לישראל. ובעבורם [לשם השמדת ישראל] נסעו מארצם, כחרב סנחריב ונבוכדנאצר...". הקב"ה מביא על ישראל עונשים משני כיוונים. האחד, מצד גוי ששונא את ישראל, או שרוצה לכבוש את ישראל מחמת עצמו, דוקא משום שהוא ישראל. והשני, כשלגוי יש מטרה רחבה, טעמים אובייקטיביים, מתוך מהפכות פנימיות, והוא נתקל גם בישראל, אבל עיקר כוונתו אינה דוקא לישראל. וכן בגלות, כאשר הקב"ה ירצה לחסל את הגלות ולהעניש את היהודים, יבואו על היהודים שני סוגי מכות. האחד, מצד אנטישמיות ישירה (אנטישמיות סובייקטיבית), ששונאים ומקנאים דוקא ביהודי, ויחסלו אותו משום יהדותו. והשני, שיחוסל היהודי ביחד עם גוים, ולא משום שהוא יהודי דוקא, אלא בעקבות מהפכות כלכליות וסוציאליות, ומלחמות פוליטיות, ומלחמות בין העמים ושואה עולמית גדולה, השמדה אובייקטיבית, שיִספו בה מיליונים, גוים ויהודים. אבל בין כך ובין כך, יחוסלו יהודי הגלות אם לא יבואו לא"י.

גם בימינו יש שני סוגים של אויבים שיתקפו את ישראל. האחד הוא האויב שתוקף את ישראל כמטרה העיקרית, ואלו הערבים. האחר הוא האויב שרואה את המזרח התיכון כאזור אסטרטגי חשוב, ותוקף את ישראל מסיבות טקטיות או פוליטיות, ואלו הסובייטים, סין וכו'.

(ו:ד) והפלתי חלליכם לפני גִלוליכם. הקב"ה ישלח את חרון אפו במקום הרֶשע, כי במקום הרֶשע — שם העונש.

ידעתי את ה'

(ו:ז) ונפל חלל בתוככם, וידעתם כי אני ה'. רק ביסורים אתם מסוגלים לדעת שאני ה'.

ידעתי את ה'

(ו:י) וידעו כי אני ה'...

חילול השם; ידעתי את ה'

(ו:יג) וידעתם כי אני ה' בהיות חלליהם בתוך גִלוליהם סביבות מזבחותיהם. ה' יקדש את שמו בזה שיחלל את שמם של האלילים. והוא יחלל את שמם בזה שהוא מחרף ומגדף ומביס את עובדי האלילים, והאלילים יהיו הבל ואין בם מועיל.

ידעתי את ה', ביסורים

(ו:יד) ונטיתי את ידי עליהם, ונתתי את הארץ שממה וּמְשַמָה ממדבר דִבְלָתָה בכל מושבותיהם, וידעו כי אני ה'.

ידעתי את ה'

(ז:ד) ולא תחוֹס עינִי עלַיִך ולא אֶחמול... וידעתם כי אני ה'... (ט) ולא תחוֹס עינִי... וידעתם כי אני ה' מכֶּה.

הכסף והזהב לא יעזרו; מדה כנגד מדה; ידעתי; גלות

(ז:יט) כספָּם בַּחוצות ישליכו, וזְהָבָם לְנדה יהיה; כספם וזהבם לא יוכל להצילָם ביום עֶבְרַת ה'. האירוניה תהיה, שכספם וזהבם שחמדו, ושבעבורם חטאו, פתאום יהפכו ממחמד עיניהם לדבר מאוס ומתועב ומסוכן, שהרי הגוים ירצו לשלול אותם, ויחפשו את הביזה, ודוקא העשירים יפלו קרבן להמוני הגוים. ולכן את הכסף שרצו, ישליכו בפחד לרחוב, בתקוה שיִנָצלו מהגוים. וכל זה מדה כנגד מדה. אך שום דבר לא יעזור להם. הכסף והזהב לא יעזרו להם כשוחד, וגם לא יעזרו להם כאשר ישליכו אותם לרחוב — בין כך ובין כך הגוי יחסל אותם.

נפשם לא ישַׂבֵּעו ומֵעֵיהם לא ימַלֵאו, כי מכשול עֲוֹנם היה. הכסף לא הועיל להשביע את נפשותיהם — בין מהבחינה שהגשמיות שהתאוו לה הרסה את הנפש, ובין מהבחינה שחשבו לעקור את היהדות האמיתית, ולקנות "דת" צבועה המבוססת על כסף וזהב, וכך "לקנות את הקב"ה". כל זה לא הועיל לנפשם, אלא להיפך — זה הרס את הנשמה ואת היהדות. ולכן מדה כנגד מדה, עכשיו לא ימלאו את כריסם ואת מעיהם, שהרי לא יהיה לחם, ולא יועיל להם הכסף. וזו מדה כנגד מדה, שהרי עיקר המכשול שבו נתקלו והביא אותם לחטוא היה חמדת הכסף והזהב, ולכן לא רק שלא יוכלו להציל את עצמם בהם, אלא שהכסף והזהב אף יגרמו לגוים לקנא בהם ולרצות לבזוז אותם.

והנה כל גלות בעבר היא סימן לעתיד. בימינו, היהודים בגלות עזבו את תורת ה' התמימה והאמיתית, ומצד אחד רדפו אחרי החיים הגשמיים ופרקו עול שמים, ומצד שני ניסו "לקנות את הקב"ה" ביהדות המבוססת על כסף, על בתי כנסת מפוארים, ועל תרומות לבתי הכנסת ולארץ ישראל. והם יראו שכל זה לא יעזור להם. חטאם — שהם נשארים בגלות וגם עוברים על ברית ה' — לא יתנקה בכסף ובזהב, אלא אדרבה, הכסף והזהב יציתו קנאה ושנאה בקרב הגוים, שיחסלו אותם בחמדת ממון היהודים.

חילול השם

(ז:כב) וַהֲסִבֹּתי פָנַי מהם, וחִללו את צפוּנִי... כאשר ה' מסלק את שכינתו, ומפנה את פניו, ונותן לגוי לנצח את ישראל, יש חילול השם.

הקב"ה נותן את ישראל דוקא לאכזריים שבגוים; מדה כנגד מדה; גלות; אנטישמיות

(ז:כד) וְהֵבֵאתי רָעֵי גוים, ויָרשו את בתיהם, והִשבַּתִּי גְאון עַזים... דוקא האכזרים שבגוים יבואו וישברו את הגאוה של ישראל, וידכאו אותם. וידוע שכל גלות שבעבר היא סימן לגלות שבעתיד. היהודים שבגולה יושבים שְׂבֵעים בגלות, עם מחשבת גאוה שהם יוכלו להתקיים על אף קללת הגלות. והם משכנעים את עצמם שהם יכולים לרכוש את אהבת הגוי, ושהאנטישמיות תחלוף. אבל במדה כנגד מדה, הקב"ה יַראה להם את האכזריות שבגוי, ודוקא את האכזריים ביותר שבגוים.

נביאי שקר ודור יתום; א"י

(ז:כה) קְפָדָה [כריתה, זוועה] בא! ובִקשו שלום וָאָיִן. פירש הרד"ק: "יבקשו השלום שהיו אומרים להם נביאי השקר: 'שלום יהיה לכם'".

(ז:כו) הֹוָה על הֹוָה [שבר ואסון על שבר ואסון] תבוא, ושמֻעה אל שמועה תהיה. תהיה גם שמועה של תקוה וגם של אסון, ולא יֵדעו למה להאמין ומה לעשות.

ובִקשו חזון מנביא, ותורה תֹּאבַד מכהן, ועצה מזקנים. שאפשר שגם גדולי העם יאבדו את הכיוון ואת המושגים. ולי נראה שכל הענין של שלום שלא היה בא"י, מתפרש גם על השלום שהבטיחו שיהיה בגלות אם אך ישמרו את הפולחן — יבוא פתאום יום, שיראו שאין שלום, ויבקשו עצות, והאמת תיעדר.

ידעתי את ה'

(ז:כז) המלך יתאַבָּל, ונשיא ילבש שממה, וידי עם הארץ תִבָּהַלְנָה, מִדַרְכם אעשה אֹתם ובמשפטיהם אֶשפטֵם, וידעו כי אני ה'.

גדולי ישראל מתעים את העם

(ח:יא) ושבעים איש מזקני בית ישראל ויַאֲזַנְיָהו בן שפן עֹמד בתוכם, עֹמדים לפניהם... לפני צורות של רמש ובהמה וגילולי ע"ז. אומר הרד"ק: "שבעים סנהדרין, להראותו מה שנתן להם הא_ל תחילה, שיהיו עליהם שבעים זקנים להורותם הדרך הטובה, הם היו מתעים אותם, כמו שאמר ישעיהו (ג: יב): 'עמי מאשרֶיךָ מַתעים...'". ועל יאזניהו כתב רד"ק: "גדול שבכולם היה". וכן אומר רש"י: "חשוב היה, ולְמֵדִין דורו הימנו, לפיכך הקפיד עליו". הנה, הסנהדרין נתפשו אפילו לעבודה זרה, והתעו את העם, ועל אחת כמה וכמה שקל להיתפש למושגים זרים.

לא ידעתי את ה'

(ח:יב) ויאמר אלי: הַרָאיתָ בן אדם, אשר זקני בית ישראל עֹשים בחֹשך... כי אֹמרים אין ה' רֹאה אֹתנו, עזב ה' את הארץ. פירש מצודת דוד: "עזב את הארץ ביד מערכת השמים, ולא ישגיח בה". וכ"כ הרד"ק.

עם ישראל; תוכחה — חייבים למחות

(ט:ו) זקן, בחור ובתולה, וטף ונשים תַּהַרְגו למשחית; ועל כל איש אשר עליו התָּו [הסימן] אל תִּגַשו — ומִמִקְדָשי תָּחֵלו... רש"י מביא: "ורבותינו אמרו (זבחים קטו: ): אל תקרי 'וממקדשי' אלא 'וממקודָשַי', מן המקודשים לי, הם אותם חקוקי התָּו, שהתרה בהם מלהזיקם [שלא להזיקם], חזר וציווה לחַבְּלָם. לפי שאמרה מידת הדין לפניו: מה נשתנו אלו מאלו? הרי לא מיחו בהם". חייבים למחות בידי החוטאים, ואם לאו, גם הצדיקים נענשים.

מדה כנגד מדה — תוצאות טבעיות; לא ידעתי את ה'

(ט:ט) ויאמר אלי: עוֹן בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד, וַתִּמָלֵא הארץ דמים, והעיר מָלְאָה מֻטֶה [הטיית משפט, חמס], כי אמרו: עזב ה' את הארץ ואין ה' רֹאה. (י) וגם אני, לא תחוס עינִי ולא אחמֹל, דרכם בראשם נתתי. פירש מצודת דוד: "כמו שהם אומרים שאין אני רואה, כן לא תראה עיני לחוס עליהם". כלומר, מדה כנגד מדה: כמו שלא האמינו שאני קיים ושאני רואה את מעשיהם הרעים כשעברו עבירות להנאתם, ובימים שטובים להם לא חשבו עלי ועל כוחי, כך כאשר הימים יהיו רעים, ופתאום "ימצאו" אותי ויבקשו את עזרתי, ויתלוננו שאני לא עוזר להם, לא תחוס עיני. ועוד — גם מלשון "דרכם בראשם נתתי", אפשר לראות שהקב"ה מעניש את ישראל בתוצאות הטבעיות של עוונם, שיתן בראשם את ה"דרך" שלהם.

נביאי שקר

(יא:ב) ויאמר אלי, בן אדם: אלה האנשים. השרים יַאֲזַנְיָה בן עזוּר ופְלַטְיָהו בן בנָיָהו, ועוד עשרים וחמישה אנשים בשער בית ה'.

החֹשבים אָוֶן והיֹעצים עצת רע בעיר הזאת. (ג) האֹמרים לא בקרוב [יבואו דברי הנביאים], בְּנות בתים! "אין לחוש להם, אלא בנות בתים לשבת בתוכם, כי לא נִגְלֶה מן העיר הזאת עד מותנו" — רש"י.

היא הַסִיר ואנחנו הבשר. "כשם שאין הבשר יוצא מן הסיר עד גמר בישולו, כך לא נצא ממנה עד שנמות" — רש"י. עם ישראל אינו מאמין לנביא.

חוסר אמונה וסמיכה על הגוי; א"י; ידעתי את ה'

(יא:ח,י_יב) חרב יְרֵאתֶם, וחרב אביא עליכם, נאֻם אד_ני אלקים... בחרב תִּפֹּלו, על גבול ישראל אשפּוט אתכם, וידעתם כי אני ה'... אל גבול ישראל אשפֹּט אתכם, וידעתם כי אני ה' אשר בחֻקַי לא הלכתם... וכמשפטֵי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם. אומר רש"י (ח): "'חרב יראתם' — כשפניתם לעזרה למלך מצרים, כמו שנאמר בצדקיה (לקמן יז: טו): 'וימרֹד בו לשלֹח מלאכיו מצרים'". וכן אומר הרד"ק (ח): "והם יראו חרב מלך בבל, ושלחו למצרים לעזרה, כמו שכתוב בצדקיהו 'וימרד בו לשלח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב'... אותו חרב שיראתם ממנו, אותו אביא עליכם ולא יציל אתכם מלך מצרים".

ויש לשאול על מה שכתוב "על גבול ישראל אשפוט אתכם" ואח"כ "אל גבול ישראל..." — למה כתוב פעמיים, ולמה שינה את המלים? וכן: כאן כתוב "וכמשפטי הגוים עשיתם", ואילו לעיל ה: ז כתוב: "וכמשפטי הגוים... לא עשיתם"? ויתכן לומר שכל זה נובע מאותו חטא שבימי צדקיהו, שפנה למצרים לעזרה בגלל פחד מחרב בבל וחוסר אמונה בה'. ואין ספק שמצרים לא הבטיחו עזרה חינם אין כסף, ויתכן מאוד שדרשו שטחי אדמה, וצדקיהו היה מוכן לעבור על מצות "לא תחנם" ולתת להם. ועל זה אמר "על גבול ישראל אשפוט אתכם", כלומר, אשפוט אתכם אודות גבול ישראל, שהייתם מוכנים למסור למצרים מתוך חוסר אמונה — מפני שגבולות ארץ ישראל הם קנה מדה לבטחון בה'. ומשום כך נענש צדקיהו דוקא בגבול הצפוני של א"י (רש"י פסוק י), כי בלי זה קשה למה גרם הקב"ה שצדקיהו יֵענש דוקא בגבול ולא כשהגיע לבבל? ומשום כך שינה כאן מלשון הפסוק לעיל "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם", מפני שכוונתו שם היא שהגוים לא המירו את אלהיהם ואתם כן עשיתם כך, וכאן נאמר "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם", כלומר, כל הגוים, כאשר עמדו בפני חרב בבל, השליכו את אמונתם מאחורי גֵום, וגם אתם עשיתם כך.

(יב:ב) עינים להם לראות — ולא ראו, אזנים להם לשמוע — ולא שמֵעו. היהודי אינו רוצה לראות ולהבין את האמת, והוא רוצה להאמין לדברי חנופה ונחמה שלא יבוא הרע, או אם כן יבוא, הוא לא יבוא בזמנו אלא לאחר הרבה זמן, כלקמן פסוקים כב_כח.

ידעתי את ה'; לא תהיה עוד גלות

(יב:טו_טז) וידעו כי אני ה', בַּהֲפיצי אותם בגוים וזֵרִיתי אותם בארצות, והותַרתי מהם אנשי מספר... למען יספרו את כל תועבותיהם בגוים אשר באו שם, וידעו כי אני ה'.

ידעתי את ה'

(יב:כ) והערים הנושָבות תֶּחֱרַבְנָה, והארץ שממה תהיה, וידעתם כי אני ה'.

ישראל אינם מאמינים לנביא ולנבואה; נביאי שקר

(יב:כב) בן אדם, מה המשל הזה לכם על אדמת ישראל לאמר: יַאַרְכו הימים ואָבַד כל חזון. פירש מצודת דוד: "על כי ייעודי הנביאים היו לזמן רחוק, היו אומרים: הנה, באריכות הימים יהיה נאבד כל הנבואה, כי לא יִזָכר בה. ובדרך לעג אמרו, בלשון הנוהג בבן אדם המרחיק לעשות דבר מה, שלא יִזָכר בה בזמן שקבע ולא יעשהו". ומהר"י קרא כתב שהם יצרו לזה משל_עם: "נבואה קשה, אריכת ימים מבטלת".

(יב:כז) בן אדם, הנה בית ישראל אֹמרים: החזון אשר הוא חֹזה, לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נִבָּא. נ"ל שזה בא לבטא את הטענה השניה של המכחישים. הם אמרו: ראשית, מכיון שהוא מנבא על זמן ארוך — מי יודע מה יהיה עד אז? אולי באריכות הימים ובשינוי המפה הפוליטית ישתנו הדברים ויתבטל החזון (וזה בפסוק כב). ושנית — גם אם יבוא, מה לנו לדאוג? יש זמן רב עדיין, וכאשר נראה שהוא בא — אז נוכל לתכנן. וכך חושבים היום כל היהודים שיושבים בגלות.

פירוש "נביא"; נביאי השקר מנבאים שלום, ובכך מביאים חורבן, משום שהעם אינו חוזר בתשובה; בטחון; א"י

(יג:ב) ואמרת לנביאֵי מִלִבָּם... (ג) הוי על הנביאים הנְבָלים, אשר הֹלכים אחר רוחם ולבלתי רָאו. אבל לא ראו את האמת בנבואה, ואף אינם תופסים את המושגים שמהם יוכלו להבין את מה שחייב להיות.

(יג:ד) כשֻעָלים בָּחֳרָבות, נביאֶיך ישראל היו. (ה) לא עֲליתם בַּפְּרצות וַתִּגְדְרו [=וכן לא גדרתם] גָדֵר על בית ישראל, לעמֹד בַּמלחמה ביום ה'. פירש רש"י (ד): "כשיבוא אדם על פרץ [מקום פתוח] החורבה, בורח השועל על דרך פרץ אחרת, ואינו עומד בפרץ [הראשון] להילחם [על החורבה]". והנמשל הובא במצודת דוד (ה): "אתם הנביאים... לא החזרתם את ישראל למוטב לעשות תשובה... למען יוכלו עֲמוד במלחמה מול האויב...", אלא פחדתם מהשרים או מן העם, או שרציתם למצוא חן בעיניהם, ולא אמרתם את האמת המרה והקשה כדי להחזירם בתשובה, אלא ברחתם מהמשימה. ויש כאן דבר חשוב מאד: אם הנביאים האלה היו נביאי שקר מלכתחילה, איך ציפה מהם הקב"ה שיגידו את האמת? אלא ודאי, שהמושג של "נביא" אינו תמיד אדם שמדבר אליו ה' בנבואה, אלא זהו מגיד ומוכיח ומשפיע, ואלה היו תלמידי חכמים או שאר אנשים שהיה להם להוכיח את העם, כי היה עליהם לדעת את האמת ולומר אותו. והיו מנביאי השקר שדיברו בשם ה', אבל אין ספק שהיו בני תורה שלא הבינו את כל המושגים, וכגון אלה שהסכימו לבטוח באשור ובמצרים, ושפסקו בשם ה' ובשם התורה כך משום "פיקוח נפש" ומשום "אין סומכים על הנס".

ורד"ק פירש פירוש אחר: "והנה נביאי השקר שהם שועלים נכנסים דרך הפרץ להשחית הכרם [בית ישראל], והפרץ הוא משל לקטני אמנה שבהם [בעם], שמייפים להם [לקטני האמונה] נביאי השקר דבריהם [כלומר, נביאי השקר מחניפים להם], ונפתים [קטני האמונה] להם, והם [קטני האמונה גם] סומכים ידיהם שישמעו להם ג"כ האחרים". כי קטני אמונה רוצים לשמוע דברים אופטימיים.

(יג:ו) חָזו שָוְא... הָאֹמרים: 'נאֻם ה'!', וה' לא שְלָחָם, וְיִחֲלו [וקיוו העם] לקַיֵם 'דבר'. ומשום כך אינם חוזרים בתשובה.

(יג:ח) לכן כה אמר אד_ני אלקים: יען דַבֶּרכם שוא... לכן הנני אליכם... (ט) והיתה ידי אל הנביאים החֹזים שוא והקֹסמים כזב — בסוד עמי לא יהיו, ובכְתָב בית ישראל לא יִכָּתֵבו. לא תיכנסו להיסטוריה של העם כמנהיגים גדולים ואמיתיים. ויש כאן עוד הוכחה שמדובר כאן על יהודים שהיו בגדר ת"ח, והיו צריכים להגיד את האמת, אבל לא עשו זאת.

ואל אדמת ישראל לא יָבֹאו. "בתוך הבאים בזמן הגאולה" — מצודת דוד.

ידעתי את ה', ביסורים

וידעתם כי אני אד_ני אלקים.

(יג:י) יען ובְיַעַן הטעו את עמי לאמר: 'שלום!' — ואין שלום. אין ספק שמכאן תוכחה גלויה לכל מנהיגי הגלות (כגון בארה"ב), שמטעים את העם בסירובם להזעיק אותם לעלייה לא"י, ומבטיחים להם שלום בגלות. והנה כתוב פעמיים "יען וביען הטעו את עמי לאמר שלום". ונראה שהנביא מנבא על שתי הפעמים שמנהיגי ישראל הטעו את ישראל והבטיחו להם שלום בשקר: האחת, שאמרו להם שבעזרת אשור ובבל אפשר להגיע לשלום. והשניה, שבגלות אפשר לחיות בשלום.

והוא בֹּנה חַיִץ [כותל רעוע], והִנָם [כל ישראל] טָחִים אֹתו תָּפֵל. הנביא לועג להם: המבטיח בונה לכם מבנה רעוע שיפול בִּין רגע, והעם כל כך שמחים, עד שהם ממהרים לטוח אותו בתפל, לבן. אבל יש לזה גם משמעות של "טפל" — דבר שאיננו עיקר ואין לו משמעות. ומצודת דוד פירש: "היו מטעים אותם לאמר: 'שלום יהיה לכם', ובעבור זה אחזו בדרכם ולא עשו תשובה".

(יג:יא) אֱמֹר אל טָחֵי תפל: 'וְיִפֹּל!' כלומר, למה אתם טחים את הכותל הרעוע הזה, הלא הוא יפול!

(יג:יב) והנה נפל הקיר. כלומר, והנה ביום שיפול הקיר —

הלוא יֵאָמֵר אליכם: איה הטיח אשר טחתם? ויש ללמוד מכל זה לגבי המאמצים וההשקעות ליַפות את כותל הגלות, בבתי כנסיות וישיבות ושכונות — הכל לקבע. וכאשר הכותל — הגלות — יפול, כל אלה שהזהירו את המנהיגים והעם בגלות, ישאלו: איה ההשקעות והבניינים אשר טחתם? כל זה חלף עם הכותל.

ידעתי את ה'

(יג:יד) והרסתי את הקיר אשר טחתם תפל... ונפלה, וּכְלִיתם בתוכה, וידעתם כי אני ה'.

(יג:טז) נביאי ישראל הנִבְּאִים אל ירושלים והחֹזים לה חזון שָלֹם. בלי לחזור בתשובה ולהימנע מלסמוך על הגוי.

ואין שָלֹם...! כי לא יכול להיות שלום כך.

ידעתי את ה'

(יד:ח) ונתתי פָנַי באיש ההוא, וַהֲשִׂמותִיהו לאות ולִמשָלים, והִכְרַתִּיו מתוך עמי, וידעתם כי אני ה'.

נביא שקר; בחירה חופשית; ידעתי

(יד:ט) והנביא כי יפֻתֶּה ודִבֶּר דבר [שקר] — אני ה' פִּתֵּיתִי את הנביא ההוא. פירש מצודת דוד: "הנביא הנדרש יהיה נפתה מלבו, וידבר דבר [שקר] מנפשו [מרצונו], להשיב אל השואל [הדורש ממנו] שימלא שאלתו [וירצה למצוא חן בעיניו או שיפחד להגיד את האמת]... האם אני ה' פיתיתי את הנביא לדבר שקר? בתמיה; הלא הבחירה חפשית". ולכן הפסוק ממשיך: "ונטיתי את ידי עליו...". והרד"ק למד אחרת: "נביא השקר ההוא חייב מיתה בדברים יעשה אותם בסתר... וכדי לגלותם לבני אדם מביא הא_ל יתברך על ידם כשלון... והא_ל הֵעיר חֶפְצָם בזה, כדי להודיע שקריהם ופחזותם. ובבוא להם העונש מאת הא_ל יתברך, יצדיקו בני אדם עליהם את הדין". ורש"י למד: "ומכאן יש ללמוד — הבא ליטמא, פותחין לו".

עונש הגוים; גאוה ולא ידעתי; ידעתי

(יד:יג) בן אדם! ארץ כי תֶחֱטָא לי לִמְעָל מעל, ונטיתי ידי עליה... אומר הרד"ק: "לא בעבור כל חטא אשלח להם העונש הגדול, אלא כשיהיה החטא למעול מעל, לכחש בי וביכולתי, שיאמרו לית דין ולית דיין, כאנשי סדום ועמורה". והנה כל "מעילה", גזילת קדשים או האוכל בלי ברכה, היא "לא ידעתי את ה'", כי איך אדם שבאמת מאמין בהשגחה — מעיז לגזול קדשים?!

בטחון ואמונה ומסירות נפש

(יד:יג_יד) ...ארץ כי תחטא לי... והִכְרַתִּי ממנה אדם ובהמה; והיו שלֹשת האנשים האלה בתוכה — נח, דניאל ואיוב; המה בצִדְקָתם יְנַצְלו נפשם... אבל השאר ימותו. אומר הרד"ק (יד): "זכר אלה השלשה, כי שלשתם עמדו בצדקתם בנסיון וניצלו. כי דבר נח אין לך נסיון גדול מזה, שכיון שאמר לו הא_ל יתברך (בראשית ו: יד): 'עֲשֵה לך תֵּבת עצי גֹפר', עשה אותה לעיני כל בני דורו. והיה המעשה ההוא כנגד דעתם, ומורה על הימחות זכרם, ובטח בא_ל יתברך ולא פחד שיהרגוהו. וכן דניאל עמד בנסיון גדול, שהשליכוהו לגוב האריות, ובטח בא_ל יתברך שיצילנו, ולא כפר בו מיראת מיתתו, וניצל. וכן איוב עמד בנסיון... ולא חטא בשפתיו לדבר דברים אשר לא כן כנגד הא_ל יתברך, וניצל...".

תכלית עם ישראל

(טו:ב) בן אדם: מה יהיה עץ הגפן מכל עץ? הזמורה אשר היה בעצי היער. כלומר, איני מדבר על עץ הגפן שנותן ענבים, אלא על הזמורה, שהוא עץ גפן מדברִי, שאינו נותן פרי.

(טו:ג) היֻקַח ממנו עץ לעשות למלאכה... הרי הוא חלש ואינו ראוי לשום דבר, וגרוע הוא משאר עצים.

(טו:ד) הנה לָאֵש נִתן לְאָכְלָה... אומר הרד"ק: "כי המשיל ישראל לעץ גפן, שהוא עץ דק ורפה מכל העצים, ובישראל נאמר (דברים ז: ז): 'כי אתם המעט מכל העמים'. וכשיוצא פרי טוב, יצא ממנו היין המשמח אלקים ואנשים; הנה העץ הזה אין בו תועלת אלא בפריו. וישראל הוא עץ הגפן, כמו שהמשילו ישעיהו (ה: ב): '...וַיְקַו לעשות ענבים ויעש באֻשים'. והנה הוא זמורת היער, ואין בו צורך אלא לאש. וישראל, כיון שעשה מעשים רעים, אין לו תקנה אלא לְיַסרו למשפט...". ולי נראה שכוונת הנביא היא להגיד, שאם אין תורה, אין לישראל תכלית כלל וכלל, ואין צורך בו, כי הלאומיות גרידא היא סתם הבל וריק, ואין צורך בעוד עם אחר בעולם. כאשר ישראל מקיימים מצוות, יש להקב"ה תועלת והנאה מהם, ואם לאו — אין להם תכלית.

ישראל מורד בה'

(טו:ה) כתב הרד"ק: "כל שכן עתה שהרגילו במעשיהם הרעים... והקשו את לבם עד שנעשה להם האיסור כהיתר, והורגלו במעשי הגוים הרעים...".

ידיעת ה'

(טו:ז_ח) ונתתי את פָּנַי בהם, מהאש יָצָאו [בזמן סנחריב] והאש תֹּאכְלֵם [בבבל], וידעתם כי אני ה' בשׂוּמי את פָּנַי בהם...

הגאולה באה מתוך דם ושואה

(טז:ד) ומוֹלדוֹתיך ביום הוּלֶדֶת אותך, לא כָרַת שָׁרֵך, ובמים לא רֻחַצְתְּ למִשעִי; והָמְלֵחַ לא הֻמלחת והָחְתֵּל לא חֻתַּלת. (ה) לא חָסָה עלַיִך עין לעשות לך אחת מאלה לחֻמְלָה עליך, וַתֻּשְלְכי אל פני השדה בגֹעַל נפשֵך, ביום הֻלֶדֶת אֹתך. (ו) וָאֱעֶבֹר עליך וָאֶרְאֵך מתבוססת בדָמָיִך, וָאֹמַר לך: בדמיך חֲיִי! וָאֹמַר לך: בדמיך חֲיִי! (ז) רבבה כצמח השדה נתתיך, וַתרבי וַתגדלי וַתָבֹאי בעֲדִי עֲדָיִים; שָדַיִם נָכֹנו, ושערֵך צִמֵח, ואַת עֵרֹם ועֶריָה. (ח) וָאֱעבֹר עלַיִך וָאֶרְאך, והנה עִתֵּך עת דֹדִים, וָאֶפרֹשׂ כְּנָפִי עלַיִך, וָאֲכַסה ערותֵך וָאֶשָבַע לך, וָאָבוא בִבְרית אֹתָך, נאֻם אד_ני אלקים, וַתִּהְיִי לי. כל זה הוא משל לתולדות בני ישראל במצרים. והוא סימן לנו, שהרי בהרבה מקומות אמרו ששעבוד מצרים הוא סימן לשעבוד האחרון. ובכן, גם כאן אנו יכולים לראות סימנים לימינו, שהם אתחלתא דגאולה. יום הלידה היה יום של "מתבוססת בדמיך" (פסוק ו), והיינו השואה הנוראה, שהיתה תקופה של התבוססות בדמים, ודוקא השואה היתה יום הלידה של העם, כלומר, התחלת הגאולה, שממנה צמחה המדינה. וכן נאמר "בדמיך חיי", שדוקא בדמים אלה של השואה — תחיי (וכפל הלשון בא משום שקשה היה להאמין שמעז כזה יצא מתוק). וכוונת פסוק ז היא, שאחרי שנולדת וגדלת, היית עדיין מלאה דם, וחסרה מצוות וזכויות. וכן המדינה קמה, אבל היתה מלאה דם של מלחמה, כי לא זכו, ובכל זאת הקב"ה ראה שהגיע "עִתה" (פסוק ח), ולכן אע"פ שלא זכתה "ואפרוש כנפי עליך".

(טז:ס) וַהֲקימותי לך ברית עולם. ה' לא ישמיד את ישראל.

(טז:סא) בקַחתֵּך את אחותַיִך הגדֹלות ממך אל הקטנות ממך, ונתתי אֶתְהֶן לך לְבָנות. ישראל ישלוט על עמים גדולים וקטנים.

ידיעת ה'

(טז:סב) וַהֲקִימֹתי אני את בריתי אִתך, וידעת כי אני ה'.

ידיעת ה'

(יז:כא) ואת כל מִבְרָחָו [של מלך ישראל] בכל אַגַפָּיו, בחרב יפֹּלו... וידעתם כי אני ה' דִבַּרתי.

ה' משפיל גאים ומגביה שפלים; גאולה; ידיעת ה'

(יז:כד) ויָדעו כל עצי השדה [בימי המשיח], כי אני ה' השפלתי עץ גבֹה, הגבהתי עץ שפָל; הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש; אני ה' דברתי ועשיתי. אומר הרד"ק: "לפי שהמשיל מלכות בית דוד לארז [שיקח ענף קטן מהארז, וישתול אותו 'והיה לארז אדיר' (כב_כג)], המשיל מלכי האומות לשאר עצי היער... ויש מפרשים זאת הפרשה על המשיח. וכן נראה שהוא דעת יונתן...". ויונתן תירגם: "...אמאיכית מלכות עממיא דהות תקיפא, כאעא רטיב, ותקיפית מלכות בית ישראל, דהות חלשא כאעא יביש...".

רכוש פרטי; לה' הארץ ומלואה

(יח:ד) הן כל הנפשות לי הֵנָה, כנפש האב וכנפש הבן לי הֵנָה.

דמות של צדיק; ידעתי

(יח:ה) ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה; (ו) אל הֶהָרים לא אכל — לא עבד ע"ז, שהיו אוכלים זבחים לע"ז על ההרים, שסימלו גודל ורוממות האלילים. והצדיק חייב קודם כל לכפור בע"ז ולדעת את ה'.

ועיניו לא נשא אל גִלולי בית ישראל. שהרי גם אם לא עבד ע"ז בפועל, מכל מקום, אם בטח בהם או בטח בשום דבר חוץ מה', כמו שנאמר (תהלים קכא: א): "אשא עיני...", כלומר, אקוה ואבטח — גם זאת עבירה.

ואת אשת רעהו לא טִמא, ואל אשה נדה לא יקרָב. בשניים האחרונים האלה גבר על יצרו, ועל התאוה הפיזית והמינית, ובכך התקדש. מפני שעיקר הקדושה היא פרישה מן העריות, שהן הקשות ביותר לאדם להתגבר עליהן.

(יח:ז) ואיש לא יונֶה, חֲבֹלָתו חוב ישיב, גְזֵלה לא יִגְזֹל. התחיל בדברים שאדם מורה היתר בהם, באיסורים בין אדם לחברו; ואח"כ המשיך לגזילה. ואח"כ הזכיר מצוות עשה, מפני שלא מספיק להיות סתם "סור מרע":

לחמו לְרָעֵב יתן, ועֵירֹם יכסה בָּגד; (ח) בנשך לא יתן [הלֹוה] וְתַרְבית לא יקח [המלוה], מֵעָוֶל ישיב ידו, משפט אמת יעשה בין איש לְאיש. שהרי אף אם הוא עושה טוב, גם זה לא יספיק עדיין, שהרי יש חיוב של "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד: טו), ללמד את הזולת לעשות טוב, ולקבל עליו את האחריות בשביל אחרים, ואם אינו עושה את זה, ורק את נפשו הציל, אינו צדיק אמיתי.

(יח:ט) בחֻקותַי יְהַלֵך ומשפטַי שמר לעשות אמת — [אז] צדיק הוא...

עם נבחר וארץ נבחרת

(כ:ה_ו) ...ביום בָּחֳרי בישראל... ביום ההוא נשאתי יָדִי להם להוציאם מארץ מצרים, אל ארץ אשר תַּרתי להם, זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות. וכן בפסוק טו: "צבי היא לכל הארצות".

(כ:ח_ט) וַיַמְרו בי, ולא אָבו לשמֹע אלי... וָאֹמַר לשפֹך חמתי עליהם, לְכַלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים; וָאַעַש למען שמי, לבלתי הֵחֵל לעיני הגוים אשר המה בתוכם, אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאָם מארץ מצרים. הנביא מדבר על כעסו של הקב"ה, ורצונו לכלות את בני ישראל שהיו במצרים, עקב סירובם להשליך מעליהם את גילולי מצרים. ואז הוא מניח את היסוד הגדול של חילול השם, והחלטתו שלא לכלות את בני ישראל לבל יחולל שמו. כך פירש רש"י: "שלא יתחלל שמי, מאחר שנודעתי להם והבטחתים להוציאם, והכירו מצרים שהם עמי, אילו הייתי משחיתם, היו אומרים אויביהם: מבלתי יכולת בידו להוציאם". וכן אומר מצודת דוד: "ואם היו כָּלים במצרים היה חילול השם, באָמרם: מבלי יכולת ה' להוציאם, איבדם וכילָם".

חילול השם ונסיגה משטחי ארץ ישראל

ובאמת קצת קשה: אחרי שהקב"ה הביא מכות על מצרים, והראה להם את ידו הגדולה ואת זרועו הנטויה, למה חשש שהמצרים יבזו את שמו אם הוא יעניש את בני ישראל ולא יוציאם? ומצאתי בפירוש מהר"י קרא דברים אלה: "משהבאתי על המצריים עשר מכות, יצא טבעי, ונתגדלתי לעיני הגוים אשר היית בתוכם. ואילו הייתי חוזר בי מפני עוונותיכם, שלא לגאול אותם ממצרים, נודעתי אליהם שאין יכולת בידי להוציאם ממצרים". יש כאן כלל גדול: אפילו אחרי הישג ונצחון גדול, שבו התעלה והתגדל והתקדש שם ה', עדיין יש סיכון לחילול שמו אם יש נסיגה אחורה, שמטשטשת את הנצחון ויוצרת את הרושם שהנצחון היה רק דבר ארעי וטבעי. ומכאן תוכחה גלויה לאלה שרוצים להחזיר את השטחים המשוחררים, שבכך יסוגו מהנצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, שבה התגדל והתקדש שם ה'.

יציאת מצרים סימן לגאולה האחרונה; גאולה

וכמו שהקב"ה הושיע את ישראל ממצרים אע"פ שלא היו ראויים, אלא כדי שלא יתחלל שמו, כך יהיה בגאולה האחרונה. וכן כתוב בפסוק לו: "כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים, כן אִשָפֵט אִתכם...". וכן אומר שמות רבה (יח: ז): "כשם שעשיתי לכם עכשיו [במצרים], כך אני עתיד לעשות לכם לעתיד לבוא". וכן (שמות רבה יח: יב): "מה ראה לומר 'ליל שִמורים' (שמות יב: מב)? שבו עשה גדולה לצדיקים, כשם שעשה לישראל במצרים... ובו משיח ואליהו מתגדלין...".

התורה מבטיחה חיים ליהודי

(כ:יא) וָאֶתן להם את חֻקותי, ואת משפטַי הודעתי אותם, אשר יעשה אותם האדם וָחַי בהם.

חילול השם קשור למפלת בני ישראל

(כ:יג_יד) וַיַמְרו בי בית ישראל במדבר... וָאֹמַר לשפֹּך חמתי עליהם במדבר לכלותם. וָאֱעֶשה למען שמי לבלתי הֵחֵל לעיני הגוים אשר הוצאתים לעיניהם, כמו שאמר משה (שמות לב: יב): "למה יאמרו מצרים לאמר...". וכן (במדבר יד: טז): "מבלתי יכֹלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ...".

(כ:טו) וגם אני נשאתי יָדִי להם במדבר לבלתי הָבִיא אותם אל הארץ... פירש הרד"ק: "בדבר מרגלים, שאמר (במדבר יד: כא): 'ואולם חי אני, וְיִמָלֵא כבוד ה' את כל הארץ'". וכלל גדול הוא: שאע"פ שהקב"ה לא ישמיד את ישראל לבל יחולל שמו, מ"מ הוא מעניש אותם, גם אם יש בזה חילול השם ארעי.

ידעתי את ה'

(כ:כ) ואת שבתותַי קַדֵשו, והיו לאות ביני וביניכם, לדעת כי אני ה' אלקיכם. השבת היא ידיעת ה', שהרי היא מלמדת את האדם לדעת את ה'.

התורה מבטיחה חיים ליהודי

(כ:כא) וַיַמְרו בי הבנים; בחֻקותי לא הָלָכו ואת משפטַי לא שמרו לעשות אותם, אשר יעשה אותם האדם וָחַי בהם.

חילול השם קשור למפלת בני ישראל

...וָאֹמַר לשפֹּך חֲמָתי עליהם... (כב) וַהֲשִבֹתי את ידי, וָאַעַש למען שמי לבלתי הֵחֵל לעיני הגוים...

עונש הגוים באחרית הימים — חמס ודיכוי ישראל

(כ:לב) והָעֹלֶה על רוחֲכם — הָיוֹ לא תהיה! אשר אתם אֹמרים: נהיה כַגוים... פירש הרד"ק: "כי הגוים — אינני משגיח עליהם, מפחיתותם אצלי, כמו הבהמות, אלא כשיש להם דבר על ישראל [ואז ה' משגיח] לפקוד עליהם עוונם [וגם זה רק] כשישראל עושים רצוני... אבל הם בעצמם — לא אשגיח עליהם אלא אם כן יהיה חמס גדול, כמו דור המבול וסדום ועמורה. וכן מצאנו בדברי רז"ל (סוטה כא.): שאני גוים דלא מפקיד דינא עלייהו...".

(כ:לב,לד) והעֹלה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אֹמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות, לשרת עץ וָאָבן... והוצאתי אתכם מן העמים... ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחֵמה שפוכה. עם ישראל אינו יכול לברוח ולהשתחרר מבחירתו ומסגולתו (ועי' רד"ק פסוק לב). אך ישראל אינם רוצים לעזוב את הגלות, והקב"ה יצטרך להוציאם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה. והקב"ה יחזיר את אלה שרוצים להתבולל — ביסורים וברדיפות הגוים, ועל כרחם יצטרכו להיות יהודים. הפוגרומים והשואות באים כדי למנוע את ישראל מההתבוללות.

בעתה אחישנה; הגלות היא חטא וקללה; חבלי משיח; מדה כנגד מדה; עם ישראל; ידעתי; הגאולה הסופית

(כ:לז) והַעֲבַרתי אתכם תחת השָבֶט. פירש הרד"ק: "כמו הצאן, שהמונה אותם אוחז שבט בידו ומונה אותם אחד אחד, והעשירי מוציא למעשר — כן אֶמנה אתכם, והחוטא יֹאבד". כלומר, שאם לא יחזרו ישראל בתשובה, הקב"ה יְיַסרם לפני הגאולה, וישמיד מהם הרבה, ויבואו עליהם יסורים.

והֵבֵאתי אתכם במָסֹרֶת הברית. יש לזה שתי משמעויות. א) יִסורי הברית, שיהודי שעבר על ברית ה' חייב עונשים ויסורים על הפרת הברית מצדו. ב) "מסורת" מלשון לאסור ולקשור, כדברי הרד"ק: "אֶאֱסור אתכם בברית, שלא תצאו ממנה לעולם". ולי נראה, שהכוונה היא שהברית קשרה את היהודי אליה מעולם ועד עולם, שאינו יכול לצאת ממנה אף אם ירצה, ולכן הוא חייב יסורים על הפרתה.

(כ:לח) ובָרוֹתי מכֶּם המֹרדים והפושעים בי, מארץ מגוריהם אוציא אותם [אבל] ואל אדמת ישראל לא יבוא, וידעתם כי אני ה'. לא כל ישראל יישאר בחיים לחזור לא"י, אלא הקב"ה יצרוף אותם, ויברור מהם את המורדים והפושעים. ובין אלה שיוציא מכלל הגאולה יהיו כל היהודים בגלות, שבחרו בארצות הגלות כמגוריהם, וסירבו לחזור לארץ ישראל. ופירוש "אוציא אותם" הוא — אמית אותם, שהרי אם הוא מוציא אותם מהגלות ואינו מביאם לארץ ישראל, היכן יהיו? וזאת מדה כנגד מדה — לא רצו לחזור לארץ ישראל, ולכן גם כאשר בגלות תהיה שואה וזוועה, וירצו לחזור, לא יחזרו.

בעתה אחישנה; פוסחים על שתי הסעיפים; צביעות ופולחן; למה היתה השואה?; ידעתי; חילול השם; הצביעות הדתית מביאה לידי חילול השם

(כ:לט) ...איש גִלוליו לְכו עֲבֹדו, ואחר [מכיון] אם אינכם שֹׁמעים אלי, ואת שם קָדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגִלוליכם. פירש מצודת דוד: "הואיל אם אינכם שומעים אלי, מוטב לעבוד לעבודה זרה לבד... [והטעם?] במה שאתם מתנדבים מתנות לבית ה', ובמה שאתם עובדים עבודה זרה [במקביל], הנה על ידי זה בא חילול השם. כי בע"כ תבוא הפורעניות בעבור עבודת הגילולים, ויאמרו הבריות: 'על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת' (דברים כט: כג)... הלא המה מתנדבים מתנות לבית ה' [והם "דתיים"]?! ולכן מוטב לעבוד לעבודה זרה לבד, שלא יהיה עוד חילול השם בהבאת הפורעניות". ויש כאן כלל גדול: שהמקיים מצוות כפולחן אבל עובר בצביעות על מצוות אחרות (כגון בין אדם לחברו), או שאינו משיג את תכלית המצוות, המושגים, שהם קדושה ושבירת היצר, והופך להיות "נבל ברשות התורה" — נענש על זה. ואנשים אינם מבינים למה הוא נענש, כי הם רואים רק את החיצוניות, והרי כלפי חוץ אנשים אלה הם "דתיים" ומקיימים מצוות כביכול. ולכן זה מביא לידי בלבול וכפירה וחילול השם, שהרואים אומרים שה' אינו צדיק או אינו קיים, ח"ו.

ויש גם ענין של "עד מתי אתם פֹּסחים על שתי הסעִפִּים?" (מלכים א יח: כא). שאסור לטשטש את האמת, ומוטב שהאמת תהיה ברורה. יהודי השומר פולחן, אבל עובר על מצוות שבין אדם לחברו ובכן נחשב צדיק שאינו טוב, ה"יהדות" שלו נראית לבניו ולָעולם כצביעות וכדבר בזוי, וכך הוא מחלל שם ה', ומוטב אם לא היה שומר מצוות כלל וכלל. מפני שטישטוש היהדות מביאה לידי ביזוייה, בידי אלה שרואים את הצביעות שבפולחן הזה, וחושבים שזאת היא היהדות האמיתית, ולכן פונים עורף ליהדות כולה. וכן רואים אנחנו במו עינינו את המצב עם ה"יהדות" המעוותת והמסולפת של הקונסרבטיבים והרפורמים, שפוסחים על שתי הסעיפים והולידו "יהדות" שהיא חסרה כל אמת, והצעירים מבחינים בזה במיוחד, ובחשבם שזאת היא היהדות, הם עוזבים את הדת לגמרי.

מהר"י קרא כינה יהודים כאלה: "כאילו הולכי חוקותיו ופורשי מדרכיו". כלומר, את החוקים ואת המצוות הפרטיות והחיצוניות שמרו, אבל את עיקר המושגים — דרכי ה' — לא תפסו ולא שמרו. ובלי דרכי ה', מושגי ה', מה יועילו החוקים והמצוות הפרטיות? אדרבה, הם יזיקו, שהרי יביאו לידי חילול השם (וכן עיין לקמן כב: כו, ברד"ק).

והנה, מה שאמר כאן הנביא שפורענות באה על הצבועים והיא מביאה לידי חילול השם, נותן גם תשובה לשאלה למה באה השואה, והסבר למה שקרה בעקבותיה. כנראה, באירופה היו הרבה פשעים במצוות שבין אדם לחברו, וכן לא השיגו את תכלית המצוות, והיו נבלים ברשות התורה. אך התגובה לשואה היתה כמתואר כאן, מפני שבעיני ההמון — יהודי מזרח אירופה היו שומרי מצוות, צדיקים ודתיים, ומי שראה את סופם בא על ידי זה לכפירה.

עם נבחר וארץ נבחרת

(כ:מ) כי בהר קָדשי בהר מְרום ישראל... שם יעבדֻני כל בית ישראל כֻּלֹה בארץ; שם אֶרְצֵם ושם אֶדרוש את תרומֹתיכם... באחרית הימים לא יִשָארו יהודים בגולה. רק בא"י רוצה הקב"ה את ישראל, ורק שם ירצה את קרבנותיהם. ועי' רד"ק.

א"י; קידוש השם; חילול השם קשור למפלת ישראל; ידיעת ה'

(כ:מא_מב,מד) ...וקִבצתי אתכם מן הארצות אשר נְפֹצֹתם בם, ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה', בַּהֲבִיאִי אתכם אל אדמת ישראל, אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם... וידעתם כי אני ה' בַּעֲשותי אִתכם למען שמי... פירש מהר"י קרא (פסוק מד): "לא בשביל מעשיכם הטובים, כי אם למען שם גבורתי. למה? שלא יאמרו האומות מבלי יכולת ה' להוציאם מבינינו". ה' יקדש את שמו בקיבוץ גלויות ובהחזרת העם לא"י.

הצדיק נספה עם הרשע

(כא:ב) כתב הרד"ק: "בירושלים.... נספו הצדיקים שהיו מעטים בעוון הרשעים שהיו רבים".

ידיעת ה'

(כא:ד) וראו כל בשר כי אני ה' בערתִּיהָ.

(כא:ה) המה אֹמרים לי הלא מְמַשֵל משלים הוא. ישראל אינם מבינים את פשר הצרה.

לא תהיה גלות שלישית

(כא:ז) מִקְדָשִים. פירש רש"י: "שני חורבנים", וכן כתב הרד"ק.

הצדיק נספה עם הרשע

(כא:ח) והכְרַתִּי מִמֵך צדיק ורשע.

ידיעת ה'

(כא:י) וידעו כל בשר כי אני ה' הוצאתי חרבי מתַּעְרָה...

נביאי שקר

(כא:כח) והיה להם [כיבוש ירושלים] כִּקְסָם שוא בעיניהם... פירש הרד"ק: "...שהיו בוטחים על דברי נביאי השקר, שהיו מבטיחים אותם על שקר, שלא תינתן העיר ביד מלך בבל".

והוא מזכיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ. פירש מהר"י קרא: "...עוונו של [העם לגבי] זכריה בן יהוידע הכהן הגדול... כהן, ונביא, וחתן המלך ודיין; היה בטוח עליו [בעצמו שלא יהרגוהו], והתחיל להוכיחן בדברים... עמדו עליו והרגוהו...". מכאן רואים שאסור למנהיג לפחד מהעם, ואפילו אם קשה, המנהיג חייב ללכת בשליחות ה'.

מנהיג רשע; מלך המחלל את קדשו; בעתה אחישנה; נתמלאה הסאה; גאולה; עם ישראל; שכר ועונש לאומי; ידעתי

(כא:ל) ואתה [צדקיהו] חָלָל רָשָע, נְשיא ישראל. שהמלך, מאחר שהוא צריך להדריך את ישראל ולהרים ולהעלות אותו ("נשיא" מלשון "נָשֹׁא"), יש לו קדושה מהקב"ה, ובאמצעותה הוא צריך לשמש כדוגמה, כדי לקדש את העם. וכאשר הוא חוטא, הוא מחלל את קדשו, והופך לחלל, כמו כהן חלל.

אשר בא יומו בעת עֲוֹן קץ. פירש רש"י: "בעת נתמלאת הסאה, והגיע העוֹן האחרון הממלא את הסאה". כלומר, שהקב"ה ברחמיו הגדולים ממתין ומשהה את העונש עד שתתמלא הסאה. וכן פירש הרד"ק: "העוון שבעבורו בא קיצו". הרי שיש קץ לעצמאות, ואז באה הגלות; ולעומת זה יש גם קץ לגלות, שכאשר נתמלאה סאה, באה הישועה.

(כב:ב,ג) הֲתִשפֹט את עיר הדמים... עיר שֹׁפכת דם בתוכה לָבוא עִתה. שפיכת דמים היא העוון שמביא בסופו של דבר לידי חורבן. כך כתב הרד"ק (ג): "שפיכות דמים גרם לה לבוא עת חורבנה". אבל עיין פסוק יג, שעל הגזל נחתם הדין.

מנהיג רשע; עם ישראל מורד בה'

(כב:ו) הנה נשיאי ישראל, איש לִזְרֹעו היו בך, למען שְפָך דם. נשיאי ישראל — המלכים והשרים — השתמשו בכוחם לעשוק את העם ולנצל אותו, ואפילו שפכו דם כשרצו.

סמיכה על הגוים; עם ישראל מורד בה'

(כב:יב) ...וַתְּבַצְעִי [העשרת] רֵעַיִך בעֹשק, ואֹתי שכחת, נאֻם אד_ני אלקים. פירש מצודת דוד: "עם העושק שעשקת, העשַרת את רֵעַיִך האומות להיות בעזרתך מול האויב, ואותי שכחת ולא בטחת בי". עזרת האדם היא לשוא.

חילול השם קשור למפלת ישראל; ידיעת ה'

(כב:טו_טז) וַהֲפיצותי אותָך בגוים... ונִחַלת בך לעיני גוים, וידעת כי אני ה'. הרד"ק (טז) מביא: "ויש מפרשים 'וניחלת' — ענין חילול".

חילול השם

(כב:כב) כהִתּוּך כסף בתוך כּוּר, כן תֻּתְּכו בתוכה, וידעתם כי אני ה' שפכתי חמתי עליכם.

נביאי שקר; שלום, שלום ואין שלום

(כב:כה) קשר נביאיה בתוכה. רוב הנביאים בתוכה הסכימו לנבא שלום על אף החטאים של העם. בלשון "קשר" אמר ישעיהו (ח: יב): "לא תאמרון קשר [אל תסכימו להשתתף באגודה, בקשר הזה] לכל אשר יאמר העם הזה קשר", רק משום שרוב העם הסכים והצביע על זה.

כארי שואֵג, טֹרֵף טָרֶף. הם, הנביאים, שואגים ונואמים בטענות חזקות וטובות, מבטיחים שלום, ומחניפים לעם ומשכנעים אותו, ובזה כאילו טורפים את העם. כי מאחר שהעם יהיו בטוחים מחמתם, לא יחזרו בתשובה, ויבואו עליהם כל הדברים הרעים (עי' במפרשים). ובכל הרעות — אשמים הנביאים.

נפש אָכָלו, חֹסן [ממון, מטמון] וִיקָר יִקָחו, אלמנותיה הִרבו בתוכה. הוא התחיל עם הנביאים, וממשיך לכהנים, לשרים ולעם כולו:

הדתיים הצבועים מחללים את השם; חילול השם

(כב:כו) כהניה חמסו תורתי וַיְחַללו קָדָשַי. תירגם יונתן: "ומַפסין קדשי". והנה מהשורש "פיס" באה גם המלה "פיוס", וגם "פַּיִס", להחליט ע"י גורל; ושניהם מכוונים לאותו דבר, שהרי ע"י הגורל האנשים מתפייסים, מאחר שאין כאן משוא פנים. וכל הענין של פיוס הוא פשרה ושויון, שיתוף כולם ורדיפת שלום. אך בקודש אין דבר כזה. אין פיוס ופשרה בין קודש לחול, אלא יש הבדלה מוחלטת בין טוב לרע, בין קודש לחול, בין טמא לטהור. ועיקר ידיעת ה' הוא הענין של אחדות ה' וייחודו, שהוא אחד ואין אחר ואין עמו שיתוף שום ע"ז, דהיינו שום גורם אחר, בין שהוא גורם אלילי ובין שהוא גורם אנושי שמייחסים אליו את כח ההצלה. וחטא הכהנים היה שחמסו את התורה, גזלו ממנה את אמיתותה ואת קדושתה בזה שהתפשרו ולא פסקו כהלכה (כך פירש מהר"י קרא: "שהיו מגלים פנים בתורה שלא כהלכה"), משום שרצו להתפשר עם העם ולא להרגיז אותו, וכן לא מחו נגד העבירות, וכן שיתפו כוחות אחרים עם ה', כגון שגם הם בטחו באשור ובמצרים, וכן לא לימדו את העם להיות גדול ומובדל מן העמים. וכך גזלו את האמת של מושגי התורה, וכן גזלו מהעם את האמת, שלא לימדו אותם ולא מחו נגדם, ובכך חיללו את המושגים הקדושים של הקב"ה ע"י הפחד והנסיון להתפשר עם השקר והחול. וזאת כוונתו בהמשך:

בין קֹדש לחֹל לא הבדילו, ובין הטמא לטהור לא הודיעו, ומשבתותי הֶעְלימו עיניהם. העלימו את עיניהם מהשבת, שהיא הסמל הבולט של הבדלה, וכך טישטשו את ההבדלה ואת הקדושה הבלתי מתפשרת, והפכו את היהדות לפולחן דתי, ותו לא.

וָאֵחַל בתוכם. חוּללתי בתוך הכהנים, בתוך תלמידי החכמים, בתוך לומדי התורה עצמם. והרד"ק פירש: "'ומשבתותי' — שראו מהם שהיו נושאים משא ביום השבת... והכהנים היה להם למחות בידם, ולא מיחו, אלא העלימו עיניהם כאילו אינם רואים". וזה כמו שכתבתי, שפחדו, והעדיפו להתפשר עם הערבוביה של קודש וחול. וכמו כן חיללו את השם בזה שלא היו מוכנים לקדש את שמו ולמסור נפש, שהרי המנהיג חייב להוכיח את העם ולדבר את האמת גם אם העם לא ישמע. וכל העם ידע את זה, ובז לכהנים, וזה גרם גם בזיון התורה, מפני שהם הסתכלו על הכהנים כנציגי התורה.

מנהיגי שקר

(כב:כז) שָרֶיה בקרבה כזאבים טֹרפֵי טָרֶף, לשפָּך דם, לאבד נפשות, למען בְּצֹעַ בָּצע. חמדת הממון מביאה לזה.

נביאי שקר; שלום, ואין שלום; קונסרבטיבים

(כב:כח) ונביאיה טחו להם תָּפֵל. כאילו טחים טיט על כותל, והטיט אינו מעובד כראוי ונופל מאליו — כך פרשו המפרשים. ולי נראה ש"תפל" הוא היפוכו של עיקר, מלשון "טפל". כלומר, שהנביאים חוזים להם שיהיה שלום, ומייעצים ליצור ברית עם אשור ומצרים, ועוד עצות שימנעו את השואה; אך כל העצות והחזיונות האלו הם טפלים, והעיקר חסר מן הספר — לחזור בתשובה, להפסיק את העושק, ולבטוח בה'.

חֹזים שוא וקֹסמים להם כזב, אֹמרים: כה אמר אד_ני אלקים — וה' לא דִבר. נביאי השקר מבטיחים שלום ומחניפים לישראל, ולכן ישראל אינם חוזרים בתשובה.

(כב:כט) עם הארץ עשקו עֹשק. המון העם אינו יותר טוב וישר ממנהיגיו.

דור יתום — אין מנהיג

(כב:ל) וָאֲבַקש מהם איש גֹדֵר גָדֵר ועֹמד בַּפֶּרץ לְפָנַי בעד הארץ לבלתי שַחֲתָה — ולא מצאתי. המנהיג חייב להוכיח את העם ולדבר את האמת גם אם העם לא ישמע. ואם יש אדם שמוכן למסור את נפשו על עם ישראל, ולקדש את חייו בנסיון להחזירם בתשובה, הוא יכול ממש לעמוד בפרץ "לפני ה'", למנוע מה' — כביכול — מלהעניש את העם.

חוסר בטחון — לסמוך על עזרת העמים; נהיה ככל הגוים, תאוות התרבות הזרה, הרצון להתבולל עם העמים המוצלחים

(כג:ב) בן אדם, שתים נשים בְּנות אֵם אחת היו... (ד) ושמותן שֹׁמרון אָהֳלָה, וירושלים אָהֳלִיבָה. (ה) ותִּזֶן אהלה תחתי וַתַּעְגַב [חשקה לה] על מְאַהֲבֶיהָ, אל אשור קרובים. פירש רש"י: "ושלחו להם להיות להם לעזר. זה היה מנחם בן גדי (מלכים ב טו), שנתן מס לפול מלך אשור להיות ידו אתו להחזיק הממלכה בידו. והנביא מדמה הדבר לאשה מנאפת, שאם היו עובדים להקב"ה, לא נצרכו למלכי אשור".

(כג:ז) ותתן תַּזְנותיה [רוח הזנות שלה] עליהם, מִבְחַר בני אשור כֻּלם, ובכל אשר עָגְבָה — בכל גִלוליהם נטמָאָה. פירש רש"י: "בכל האומות אשר נשתתפת עמהם, למדה דרכיהם ונטמאה בגילוליהם". ומצודת דוד כתב: "סרתה מעלי וחשקה לפסילי אשור בראותה מרבית הצלחתם".

(כג:ח) ואת תזנותיה ממצרים לא עָזָבָה... וישפכו תזנותם עליה. פירש רש"י: "גם על מלכי מצרים סמכו, שמצינו (מלכים ב יז) בהושע בן אלה אשר שלח מלאכים אל סוֹא מלך מצרים". ומצודת דוד כתב: "שלא עזבה פסילי מצרים, על כי הורגלה בהם מאז".

(כג:ט) לכן נתתיה ביד מְאַהֲבֶיה, ביד בני אשור אשר עָגְבָה עליהם. פירש רש"י: "שבא סנחריב והגלה אותם". ואומר הרד"ק: "לפי שסילקה בטחונה ממני... ובטחה בבני אשור, ולמדה תועבותם וגילוליהם, נתתי אותם בידם".

(כג:יא) ...וַתֵּרֶא אחותה אהליבה וַתַּשְחֵת עַגְבָתָה ממנה. פירש הרד"ק: "לא נמנעה בעבור זה מלבטוח במלכי אומות העולם...".

(כג:יב) אל בני אשור עָגָבָה, פַּחות וסגנים, קרֹבים לְבֻשי מכלוֹל [יופי], פָּרָשים, רֹכבי סוסים, בַּחורי חֶמֶד כֻּלם. פירש רש"י: "זה אחז, ששלח אל מלך אשור לעזרה".

(כג:יד) ...וַתֵּרֶא אנשי מחֻקֶה [ציור] על הקיר, צַלְמֵי כַשְׂדִים ["שמשונין בלבושיהן" — רש"י] חֲקֻקִים בַּשָשַר — מין צבע. וכתב רש"י: "להתאוות לצלמים שלא ראתה אותם אלא דמותם". וכן אומר מצודת דוד: "...לחשוק למי שלא ראתה בעיניה, ורק כשראתה אנשים חקוקים על הקיר, צלמי אנשי כשדים...". כלומר, התאוה להיות ככל הגוים, ולחקות את מנהגיהם ואת תרבותם בגלל הצלחתם, היתה כ"כ גדולה, עד שהיהודים רצו אחרי כל שגעון וכל תרבות זרה כזאת אפילו בלי שבדקו אותה ובלי שראו אותה אלא בתמונות. העיקר שהיא תרבות זרה, וכך היהודי יוכל להתבולל ולהיות ככל הגוים, ולברוח מהמטבע היהודי המיוחד ומהקדושה; העיקר — להתבולל ולהצליח ולמצוא חן בעיניהם כשיהיו כמותם. כך כתב הרד"ק (טו): "שחומדים ישראל, ונאה בעיניהם מנהגם ממנהג עצמם".

ונראה שהיה בזה צירוף של עבירות. בתחילה היתה פריקת עול, וחמדת ההנאה, וזה הביא את ישראל לפרוק עול ה', ושלא להאמין בכוחו. ולכן, מול האויבים, פנו ישראל לגוים לעזור להם ולהיות בעלי ברית עמהם, כמו שאומר רש"י (פסוקים ה,ח) שהבאתי. ועשו כן משום שראו את הצלחת הגוים, כביכול. וכאשר באו במגע איתם (בניגוד לצו להיות מובדל ופרוש ונפרד מהגוים), חשקו בע"ז שלהם, גם מצד שחשבו שאלילים אלה מביאים תשועה, וגם מצד התאוה לחיים החומריים והגשמיים שהע"ז והתרבות הזרה הללו נותנות. ולכן חמדו וזנו בשני מובנים: א) במובן של חמדה ותאוה לחיים גשמיים, ומשום כך חיקו את התרבות הזרה של הגוי, ב) בזה שלא סמכו על ה' אלא סמכו על הגוים האלה. ובגלל כל זה קרא להם הנביא "זונות". כך כותב הרד"ק (יד): "ומרוב חֶשְקָה בהם ובלבושיהם ובמעשיהם, ציירה לה אותם על הקיר לראותם תמיד, כי אמרה להתערב עמהם במעשה עבודתם ובאלהיהם, כי כל משפטיהם ומעשיהם יָשרו בעיניה". התאוה והחמדה לעוה"ז הקסימו את ישראל, ולכן רצו אחרי כל תרבות זרה וגשמיות וע"ז.

(כג:טז)  וַתַּעְגְבָ עליהם למראה עיניה, וַתשלח מלאכים אליהם כַּשְׂדִימָה. (יז) וַיָבֹאו אליה בני בבל למשכב דֹדים, ויְטַמְאו אותה בתַזְנוּתָם... פירש רש"י: "כרתו יחד ברית. ואומר אני שזה נאמר על חזקיה, ששמח על מלאכי מרֹאדך בלאדן (ישעיהו לט)... והראם את כל בית נכותה... ובשביל ראות פניהם פעם אחת נתחבבו עליו. והקפיד הקב"ה על הדבר, כמה שנאמר (שם: ו): 'הנה ימים באים ונִשא כל אשר בביתך...'". ומצודת דוד (יח) כתב: "כששמעה הצלחת הכשדים ומרבית טובתם [יָפְיָם], שלחה אליהם מלאכים לקבל פסיליהם לאלוה, ומאוד נמשכה אחריהם". יש גם קשר בין "הצלחת" העמים כביכול, לבין הרצון של היהודי להתבולל בתוך תרבותם של "המצליחים" האלה. לכן הוא גם מתבולל וגם מבקש את עזרתם.

(כג:יט) וַתַּרבה את תזנותיה, לזכֹּר את ימי נעוריה אשר זָנְתָה בארץ מצרים. פירש רש"י: "ששלח צדקיהו אליהם" — למצרים.

כפיפות לגוי; התבוללות

(כג:כב) לכן אהליבה, כה אמר א_דני אלקים, הנני מֵעיר את מְאַהֲבַיִך עליך, את אשר נָקְעָה נפשֵך מהם, וַהֲבֵאתִים עליך מסביב. ההרגשה של שפלות לגבי התרבות ה"מעולה" של הגוי, מגיעה עד כדי כך שהיהודי הולך באופן אוטומטי אחרי דרך הגוי, וכפוף הוא לתרבותו. כך כתב מצודת דוד: "אעיר עליך [נגדך] ליבות מאהביך, את אשר נמשכת אחריהם, וסרתה רצונך מעצמך מסיבת האהבה להם, ולא נשאר בך רצון, כי הכל עשית כפי רצונם".

(כג:כד) ובאו עליך הֹצֶן [כלי זיין], רכב וגלגל, ובִקְהַל עמים... ונתתי לפניהם משפט, ושְפָטוּךְ במשפטיהם. מדה כנגד מדה — אתם רציתם את נשקם ואת תרבותם, ולכן תקבלו את משפטיהם.

ידיעת ה'

(כג:לה) יען שכחת אותי ותשליכי אותי אחרי גַוֵך...

ידיעת ה'

(כג:מט) ונתנו זִמַתכֶנָה עליכן וחטאי גִלולֵיכן תִּשֶׂאינה, וידעתם כי אני אד_ני אלקים.

(כד:יג) כתב הרד"ק: "שהזהרתיך תמיד ע"י נביאַי שתיטהרי מטומאתך, ולא שמעת אלי, 'לא תִטְהֲרִי עוד' — עד שתקבלי העונש". רק אחרי הצרה מבינים.

חוסר בטחון בגלות — פחד היהודי בגלות

(כד:טז,כא_כג) בן אדם, הנני לֹקח ממך את מַחְמַד עיניך במַגֵפָה, ולא תספֹּד ולא תבכה... אֱמֹר לבית ישראל... הנני מחלל את מקדשִי, גאון עֻזכם, מחמד עיניכם... ועשיתם כאשר עשיתי — על שָׂפָם לא תַעְטו... לא תספדו ולא תבכו... פירש רש"י (כב): "שתהיו יראים לבכות לפני הכשדים שאתם בתוכם". מדובר אודות הבשורה שתגיע, שהמקדש נחרב; והיהודים לא יתאבלו, מפני שהיהודים מפחדים להגיב כאשר הם בקרב הגוים. וכך הוא תמיד, שהיהודי מפחד להתנהג כיהודי מחשש "מה יאמרו הגוים".

(כד:כד) והיה יחזקאל לכם למופת. אחרי החורבן, בזה שלא נהג אבילות במות אשתו.

ידיעת ה'

ככל אשר עשה תעשו, בְּבֹאָה, וידעתם כי אני אד_ני אלקים.

ידיעת ה'

(כד:כז) ביום ההוא יִפָּתַח פיךָ את הַפָּליט, ותדבר ולא תֵאָלֵם עוד, והיית להם למופת, וידעו כי אני ה'. פירש הרד"ק: "כאשר ניבאתי לכם ולא שמעתם, ולא הייתם מאמינים לדברי... כיון שיגיעו אליהם כל נבואותיך, תוכל לדבר להם ולהוכיחם, כי לא יהיה להם פתחון פה להשיבך". רק אחרי הצרה מבינים.

ידעתי את ה'; שכר ועונש; עונש הגוים

(כה:ה) ונתתי את רַבָּה לִנְוֵה גמלים, ואת בני עמון לְמִרְבַּץ צאן, וידעתם כי אני ה'. אומר הרד"ק: "תדעו כי אני ה', היכול על הכל ומשגיח בכל. ומה שבא על ישראל, בעוונם היה, ומה שיבוא לכם [לעמון] ג"כ, לפי ששמחתם לארץ ישראל" — כלומר, למפלת א"י.

ידיעת ה'

(כה:ז) לכן הנני נטיתי את ידי עליך [עמון]... אשמידְךָ, וידעת כי אני ה'.

ידיעת ה'

(כה:יא) ובמואב אֶעֱשה שפטים, וידעו כי אני ה'.

עונש הגוים על שלא עזרו לישראל (נוצרים למען ציון)

(כה:יב_יד) יען עֲשות אדום בִּנְקֹם נקם לבית יהודה... ונתתי את נקמתי בֶּאֱדֹם... פירש הרד"ק (יב): "ואע"פ שהם לא חטאו להם, ועשו להם מה שעשו, כמו שאמר בנבואת עובדיהו (א: יד): 'ואל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו'... 'ולא זכרו ברית אחים' (עמוס א: ט)". אע"פ שיהיו גוים שלא יֵצאו בפועל בעצמם נגד ישראל, אלא רק שלא ילכו לעזרת ישראל, גם הם יֵענשו, וכ"ש אם הם יהיו שותפים שקטים ושמחים לאידם של ישראל (ועיין בזה בכל הפרק).

נקמה וקידוש השם; ידעתי את ה'; ובערת הרע

(כה:יד) ונתתי את נקמתי באדֹם ביד עמי ישראל, ועשו באדום כאפי וכחמתי, וידעו את נקמתי, נאֻם א_דני אלקים. פירש מהר"י קרא: "נקמה זו מעולה היא מכל נקמות שבתורה, שנחת רוח גדול הוא לאדם כשיכול לנקום עצמו, ולעשות בשונאיו כרצון נפשו" (ועיין גם שמואל ב ח: ב, שדוד נקם את נקמת משפחתו שנהרגה ע"י מואב). ואנו רואים מהמילים "ביד עמי ישראל", שנקמת ישראל היא נקמת ה', וקידוש ישראל הוא קידוש השם.

חילול השם

(כה:טז) ...הנני נוטה ידי על פלשתים... והַאֲבַדְתי את שארית חוף הים. הנה אצל פלשתים מבואר שה' יכרית אותם לגמרי, וכן אצל עמון (בפסוק י), אבל זה לא נאמר אצל אדום. ונ"ל שעמון ופלשתים בזו בפועל ובגלוי לישראל, שהרי אצל שני העמים האלה כתובה לשון "שאט בנפש", כלומר, בזיון — בעמון כתוב (פסוק ו): "...ותשמח בכל שָאטְך בנפש אל אדמת ישראל"; ובפלשתים כתוב (פסוק טו): "...וַיִנָקְמו נָקָם בשָאט בנפש"; וממילא הקב"ה התבזה והתחלל, ולכן אצלם הקב"ה עצמו נוקם את נקמתו, ומעבירם מעל פני תבל. ואם תאמר, הרי גם מואב איננו, אע"פ שאצל מואב לא כתוב לשון "שאט" בפרק זה? יש לומר, שכתוב אצל מואב (פסוק ח): "הנה ככל הגוים בית יהודה" (ועיין במפרשים לענין פירושו), ולכן גם זה בזיון וחילול השם בפועל.

ידעתי את ה'

(כה:יז) ועשיתי בם [בפלשתים] נְקָמות גדֹלות, בתוכְחות חֵמה, וידעו כי אני ה', בְּתִתִּי את נקמתי בם.

עונש הגוים ששמחו על מפלת ישראל בגלל אינטרסים שלהם; עונש הגוים שלא עזרו לישראל (נוצרים למען ציון)

(כו:ב) בן אדם, יען אשר אמרה צֹר על ירושלים: הֶאָח! [שמחה] נשברה דַלְתות העמים. פירש רש"י: "עיר שכל הגוים היו נכנסים לה לסחורה".

נָסֵבָּה אלי. פירש רש"י: "מעתה הוסבה סחורות העמים אלי".

אִמָלְאָה הָחֳרָבָה. פירש רש"י: "אתמלא אני מן העיר ירושלים החרבה". צור עמדה מנגד, ושמחה על מפלת ציון בגלל האינטרסים שלה, שהיא היתה מדינת מסחר, וכאשר ירושלים, שהיתה מרכז למסחר, נפלה — צור שמחה, כי עכשיו נעלמה מתחרָה מרכזית שלה. ומכאן תוכחה גלויה לאותם העמים שאינם עוזרים לישראל בגלל הנפט ושאר אינטרסים.

ידעתי את ה' — ועונש העמים על זה

הנביא מקדיש שלושה פרקים (כו, כז, כח) לעונש צור, משום שיותר מכל העמים, הם התגאו בעָשרם, בכוחם ובעוצם ידם, וזה הביא לידי בעיטה באלקים, ולמושג של "לא ידעתי את האלֹקים" (וכ"ש את ה'). ואין חטא יותר גדול מזה, ולכן הקב"ה משפיל את צור ומכלה אותה מעל פני האדמה. ובימינו, העונש הגדול שיבוא על העמים — יבוא בעבור זה. ופרקים כז_כח מפרטים את גָדלו ועָשרו וגיוונו של המטרופולין העצום הזה, ובכל זאת כל הגדולה וכל העושר "יפלו בלב ימים ביום מפלתך" (כז: כז). וכל זה יהיה כמעט בִּין לילה, שהגלגל החוזר בעולם יתהפך במהירות מדהימה, וכל העולם יעמוד וישתומם (עיין כו: טו_יח; כז: כז_לו). ועיין במיוחד פרק כז: ג,כה,כו ופרק כח: ב_יח, שההצלחה והעושר מביאים לידי גאוה, והגאוה מביאה לידי כפירה ומעילה ולידי "לא ידעתי את ה'". ועיין גם פרק כט: ג,ו,ט.

ארץ ישראל

(כו:כ) ...ונתתי צבי בארץ חיים. א"י נקראת "ארץ חיים".

כחי ועוצם ידי; לא ידעתי את ה'

(כח:ב_י) בן אדם, אֱמֹר לִנגיד צֹר: כה אמר אד_ני אלקים: יען גָבַה לבךָ ותאמר א_ל אני, מושב אלקים ישבתי בלב ימים; ואתה אדם ולא א_ל, ותתן לבך כְּלֵב אלקים... ברֹב חכמתך, בִרְכֻלָתְך הִרבִּית חילֶךָ; ויגבה לבבך בחילֶך; לכן כה אמר אד_ני אלקים: יען תִּתְּךָ את לבבך כלב אלקים, לכן הנני מביא עליך זרים... והֵריקו חַרבותם על יְפִי חכמתֶך... לַשַחַת יורִדוך, וָמַתָּה מְמוֹתֵי חלל בלב ימים. הֶאָמֹר תֹּאמַר: אלהים אני, לפני הֹרגֶך?! ואתה אדם ולא א_ל, ביד מחלליך. מותֵי ערלים תמות ביד זרים, כי אני דברתי, נאֻם אד_ני אלקים.

גאוה

(כח:יב,יז,יט) בן אדם, שא קינה על מלך צור... גָבַה לבךָ ביָפְיֶךָ, שִחַתָּ חכמתך על יִפְעָתֶך, על ארץ השלכתִּיךָ לפני מלכים, נתתיך לרַאֲוָה בך... כל יודעיך בעמים שָמְמו עליך, בַּלָהוֹת היית, ואֵינְךָ עד עולם.

חילול השם וקידוש השם קשורים לישראל; ידעתי את ה'

(כח:כב) הנני עלַיִך צידון, ונכבדתי בתוכֵך, וידעו כי אני ה', בעשותי בה שְפָטִים, ונקדשתי בה. ועיין במיוחד בדברי מהר"י קרא: "ומתוך שהאומות רואין שיש כח בידי לייסר אותך ביסורין רעים, הם מכבדין אלוקותי, כענין שנאמר (שמות יד: יח): 'וידעו מצרים כי אני ה', בהִכָּבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו', ואז מייחדין ומקדישין שמי".

ידעתי את ה'

(כח:כג) ושִלחתי בה דֶבֶר וָדָם בחוצותיה ונִפְלַל חָלָל בתוכה... וידעו כי אני ה'.

ידעתי את ה'

(כח:כד) ולא יהיה עוד לבית ישראל סִלון מַמְאִיר וקוץ מַכְאִב מכל סביבֹתָם, השָאטִים אותם, וידעו כי אני אד_ני אלקים. ה' ישמיד את השונאים שיושבים מסביב לישראל.

חילול השם וקידוש השם קשורים לישראל; ידעתי את ה'

(כח:כה) כה אמר אד_ני אלקים: בקַבצי את בית ישראל מן העמים אשר נָפֹצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגוים, וישבו על אדמתם...

סימני הגאולה השלמה

...אשר נתתי לעבדי ליעקב. פירש רש"י: "כמו שנִתנה ליעקב נחלה בלא מצרים: 'ופרצת יָמָה וָקֵדמה וצפֹנה ונגבה' (בראשית כח: יד)". ופשוט שקשה לו למה כתוב דוקא "לעבדי יעקב", ולא הוזכרו ההבטחות לאברהם וליצחק; ולכן אמר שההבטחה ליעקב היתה מיוחדת בסגולה של "ופרצת". וצריכים להבין מה הוסיף כאן הקב"ה ליעקב, שיחזקאל בחר דוקא בהבטחה שניתנה לו. ונראה שהקב"ה הבטיח לשלושת האבות את הארץ, רמז לשלוש הפעמים שיחזרו לשָם בניהם: האחת, מגלות מצרים; השנייה, מגלות בבל; השלישית, מגלות רומי, הגלות שלנו. וההבטחה ליעקב היתה ההבטחה האחרונה — שבניו יחזרו לא"י ושוב לא יגלו (ולכן אין צורך בעוד הבטחות). ובתוך ההבטחה, נתן הקב"ה סימן שכאשר יחזרו ישראל בפעם השלישית, הם יגיעו בצנעה, ולא ביד רמה, ולא יקבלו את כל ארץ ישראל, אלא שבאופן פתאומי יפרצו לכל רוחות תבל וישחררו את אדמתם. והרואה את הסימן הזה, יֵדע שהוא חי בגאולה האחרונה.

התיישבות בשטחים המשוחררים; ידעתי את ה'

(כח:כו) ויָשבו עליה לָבֶטַח, ובנו בתים ונטעו כרמים, וישבו לבטח, בַּעֲשותי שְפָטִים בכל השָאטִים אֹתם מסביבותם, וידעו כי אני ה' אלקיהם. קשה — למה נאמר פעמיים "וישבו לבטח"? התירוץ הוא, שהפסוק הזה הוא המשך ישיר מהפסוק הקודם שדיבר על "ופרצת", שישראל ישחררו את אדמותיהם כמו שעשו במלחמת ששת הימים, ויפרצו לתוך האדמות שנכבשו מהם זה מאות בשנים. ועל זה בא הפסוק כאן ואומר כציווי "וישבו עליה לבטח", כלומר, שעליהם להתיישב שם בבטחון ובאמונה ובלי פחד, ולא להחזירם, ח"ו. ואם יעשו את זה, ולא יפחדו מ"מה יאמרו הגוים", ויבטחו בה' ויבנו בתים ויטעו כרמים — תבוא עליהם הברכה "וישבו לבטח", כי ה' יִלחם להם ויעשה שפטים בכל שונאיהם.

עזרת האדם לשוא

(כט:ב) בן אדם, שים פניך על פרעה מלך מצרים, והִנָבֵא עליו ועל מצרים כֻלָה. פירש מהר"י קרא: "שהיו מלכי ישראל בטוחים עליהם [על מצרים], ולפיכך גלו. ואף הם [מצרים] גולים ע"י נבוכדנצר".

כחי ועוצם ידי

(כט:ג) ...הנני עליך פרעה מלך מצרים, הַתַּנִים הגדול הרֹבץ בתוך יְאֹריו, אשר אמר: לי יְאֹרי ואני עֲשִיתִנִי.

עזרת האדם לשוא; ידעתי את ה'

(כט:ו_ז) וידעו כל יֹשבי מצרים כי אני ה', יען היותם משענת קָנֶה לבית ישראל, בתָפְשָם בךָ בכף תֵּרוֹץ, ובָקַעת להם כל כתף, ובְהִשָעֲנָם עליך תִּשָבֵר, והַעֲמַדְת להם כל מָתְנָיִם. פירש רש"י: "כמה פעמים סמכו עליהם, בימי סנחריב ובימי נבוכדנצר, ולא הועיל להם, כקנה זה שהוא רך ואינו סומך את הנשען עליו". וכן אומר הרד"ק: "...כמו שאומר בספר ירמיהו (לז: ה): 'וחיל פרעה יצא ממצרים, וישמעו הכשדים הצרים על ירושלים את שמעם, ויעלו מעל ירושלים', ואמר להם הנביא (שם: ז_ח): 'הנה חיל פרעה היֹצא לכם לעזרה, שב לארצו מצרים, ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת...'. והנה הם לא סמכום, אלא הרעו להם, כי מפני בטחונם מרדו במלך בבל...".

ידעתי את ה'

(כט:ט) והיתה ארץ מצרים לשממה וחָרְבָּה, וידעו כי אני ה' — יען אמר: יאֹר לי ואני עשיתי.

ידעתי; עזרת האדם לשוא

(כט:טז) ולא יהיה [מצרים] עוד לבית ישראל למבטָח מזכיר עָוֹן בִּפְנותָם אחריהם, וידעו כי אני אד_ני אלקים. כתב מהר"י קרא: "שבכל שעה שיורדין למצרים לעזרה, היו עוברין על 'לא תֹסִפון לשוב בדרך הזה עוד' (דברים יז: טז). ואומר להם: למה אתם עוברים על תורתכם בפנותכם אחריהם?"

מנהיג; ידעתי את ה'

(כט:כא) ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל, ולְךָ אתן פתחון פֶּה בתוכם, וידעו כי אני ה'.

ידעתי את ה'

(ל:ח) וידעו כי אני ה', בתִתִּי אש במצרים ונשברו כל עֹזריה.

ידעתי את ה'

(ל:יג) והַאֲבַדְתי גִלולים והִשְבַּתִּי אלילים... ונתתי יִרְאָה בארץ מצרים.

כחי ועוצם ידי

(ל:יח) ובִתְחַפְנְחֵס חשך היום, בשִבְרי שם את מֹטות מצרים, ונִשְבַּת בה גְאון עֻזָה.

ידעתי את ה'

(ל:כה_כו) והַחֲזַקְתי את זְרֹעות מלך בבל, וזרֹעות פרעה תִּפֹּלנָה, וידעו כי אני ה', בתִתִּי חרבי ביד מלך בבל ונָטָה אותה אל ארץ מצרים. וַהֲפִצותי את מצרים בגוים... וידעו כי אני ה'.

עונש הגוים על גאותם ו"כחי ועוצם ידי"; לא ידעתי

(לא:י) לכן כה אמר אד_ני אלקים: יען אשר גָבַהְתָּ בְּקומה — פרעה וכל המונו (שנזכרו בפסוק ב). ורש"י מפרש על אשור.

...ורָם לבבו בגָבְהו; (יא) וְאֶתְּנֵהו ביד אֵיל גוים. התקיף שבגוים, נבוכדנצר.

עָשׂוֹ יַעֲשה לו — מה שאני רוצה לעשות לו, כלומר, להטרידו מן העולם. ברִשְעו גֵרַשתיהו.

עונש הגוים; גאוה; ידעתי את ה'

(לא:יד) למען אשר לא יִגְבְּהו בקומתם כל עצי מים... לכן הפלתי את פרעה שהסתכל על עצמו כעל עץ גדול, כארז. והכוונה היא: לא חשוב כמה גבוה הוא העץ, הוא נשאר תלוי בהשקייה של מים, ואם אין לו מים, הוא מת.

ולא יעמדו  אֵלֵיהם בגָבְהָם כל שֹׁתֵי מים, כי כֻלם נִתְּנו לַמָוֶת... בתוך בני אדם אל יורדֵי בור. זהו משל ומוסר לגוים ולמלכיהם, בעלי הגאוה — שבסופו של דבר כל העצים, כל המלכים, יורדים לבור שחת, עם שאר האנשים ה"קטנים" שהם ביזו. ובאחרית הימים, כל הגוים הגדולים יידונו על גאותם.

(לב:טו) בתִתִּי את ארץ מצרים שממה... בהַכותי את כל יושבי בה — וידעו כי אני ה'.

גוג ומגוג; עונש הגוים באחרית הימים על שעלו ושלטו על ארץ ישראל והפחידו ושברו אותה

(לב:יח) בן אדם, נְהֵה [תקונן] על המון מצרים — והורִדֵהו [לתחתית]; אותה ובנות גוים אַדִרִם. כלומר, לא רק את מצרים, אלא את כל הגוים האדירים.

אל ארץ תחתיות, את יורדי בור. ולמה? אומר מצודת דוד: "ויאמר על המלחמה הגדולה אשר תהיה לעתיד בימי המשיח". מדובר על כל העמים שיעלו לא"י בימות המשיח, ועל המלחמה הגדולה שתהיה בא"י. הקב"ה יביא את העמים לארץ ישראל לקבל את ענשם. הם שלטו על ארץ ישראל והציקו לישראל, ולכן עונשם יהיה שם; או שהם יעלו לשם בעצמם באחרית הימים במטרה לחסל את ישראל. וכל הגוים האלה הבאים ביחד יטילו את אימתם על ישראל. ומתחילים להבין את זה כאשר הנביא מונה את הגוים שיֵרדו שאולה ומתאר את עונשם. הוא מתחיל באשור:

(לב:כב) שם אשור וכל קְהָלָה... (כג) כֻּלם חֲלָלִים נֹפלים בחרב, אשר נתנו חִתִּית [פחד ושבר] בארץ חיים. פירש מצודת דוד: "וזה יבוא להם בגמול שנתנו שבר ומחיתה רבה בארץ ישראל, הקרויה ארץ חיים". ויונתן תירגם: "על דשליטו בארעא דישראל". וכן:

(לב:כד) שם עילם וכל המונָה... אשר נתנו חִתִּיתָם בארץ חיים... (כו) שם מֶשֶך תֻּבַל וכל המונָה... כי נתנו חִתִּיתָם בארץ חיים... והוא גומר ואומר:

(לב:לב) כי נתתי [אני ה'] את חִתִּיתִי בארץ חיים. פירש מצודת דוד: "כי אני אתן את שברי בארץ חיים, רצה לומר, בגזירתי תהיה השבירה בארץ חיים, כי בארץ ישראל תהיה המלחמה ההיא לקבל שם הגמול; במקום הרֶשע — שם המשפט". ול"נ פשוט, שהם יתנו את פחדם ומוראם על יושבי ארץ ישראל כשיעלו עליהם לעתיד לבוא. ולכן כאשר הם יגיעו לארץ ישראל, הקב"ה יתן בהם פחד ומורא, וישמיד אותם.

עם ישראל; נביא חייב להזהיר את העם ולהוכיחם, ואם לאו — הוא נענש; אין בריחה מה'

(לג:ז) ואתה בן אדם, צֹפה נתתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דָבָר והזהרת אֹתם ממני. (ח) בְאָמרי לָרָשָע: רשע, מוֹת תמוּת! ולא דברת להזהיר רשע מדרכו — הוא רשע, בעוֹנו ימות, ודמו מידך אבקש. כי מי יודע? אולי אילו הוכחת אותו, היה חוזר בתשובה. המנהיג, הנביא, הצופה — חייב להיות צופה ומזהיר לישראל, ואסור לו לברוח מתפקידו.

(לג:ט) ואתה, כי הזהרת רשע מדרכו לָשוב ממנה, ולא שב מדרכו — הוא בַּעֲוֹנו ימות, ואתה נפשך הִצַלְת. כי כל ישראל ערבים זה לזה, וכל אחד חייב להוכיח את חברו ולנסות להציל אותו. וגם זה חלק מהדין: "לא תעמֹד על דם רעך" (ויקרא יט: טז).

תשובה

(לג:יא_כ) חי אני... אם אֶחְפֹּץ במות הרשע כי אם בשוּב רשע מדרכו וחָיָה; שוּבוּ, שוּבוּ מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו, בית ישראל?

מושגים; קבלת עול מלכות; ידעתי

(לג:יז) ואמרו בני עמך: לא יִתָּכֵן דרך א_דני! אחרי שהקב"ה אמר (בפסוקים הקודמים) שהוא שופט את האדם לפי מעשיו האחרונים, כלומר, אם חזר בתשובה או סר מן הדרך, "בני עמך" אומרים שאינם מסכימים למושג הזה של תשובה. ואכן יש מחלוקת יסודית בהרבה מושגים של ה', מצד העולם ומצד ישראל. אבל הכתוב מסיים:

והמה, דרכם לא יתכן. להיפך — דרכם ומושגיהם אינם נכונים.

(לג:כב) ויד ה' היתה אלי בָּערב לפני בוא הפליט, וַיִפְתח את פי עד בוא אלי בבֹּקר, וַיִפָּתח פי ולא נֶאֱלמתי עוד. ישראל אינם מאמינים לתוכחה עד שהעונש והאסון מגיע, ואז יכולה להועיל התוכחה.

ארץ ישראל כטענה לאומית_היסטורית (חילונית)

(לג:כד) אחד היה אברהם, וַיִירַש את הארץ. ישראל טוענים טענה היסטורית_לאומית גרידא, שאברהם אבי האומה (אחד) ירש את הארץ, ואם כן, בניו זכאים לרשת אותה. וה' משיב להם, שהטענה הזאת אינה מספיקה לו, כי רק עם ישראל ששומר מצוות ימצא מנוחה בארץ ישראל. ומכל שכן שהגוי לא ישלים עם הטענה ההיסטורית, ורק בעזרת ה' יוכל ישראל להתגבר על הגוי.

(לג:כה) ...על הדם תֹּאכֵלו, ועֵינֵכם תִּשְׂאו אל גִלוליכם, ודם תשפֹּכו — והארץ תירָשו? אומר הרד"ק: "ואיך תירשו את הארץ ותעשו אלה המעשים שאינה טבע הארץ?" הרי ארץ ישראל מקיאה את העושים תועבות בתוכה.

ידעתי את ה'

(לג:כט) וידעו [ישראל] כי אני ה', בתִתִּי את הארץ שממה ומְשַמָה, על כל תועֲבֹתָם אשר עשו.

המנהיג — העם לועג, אלא שיש גם חלק של העם שמסכים, אך אינו הולך אחריו

(לג:ל) ואתה בן אדם, בני עמך הנִדְבָּרִים בך אצל הקירות ובפתחי הבתים, ודִבר חַד את אַחַד, איש את אחיו לאמר: בֹּאו נא ושִמעו מה הדבר היוצא מאת ה'. כל המפרשים פירשו שהעם באו ללעוג. כך אומר רש"י: "'הנדברים בך' — מתלוצצין בך". וכן אומר מצודת דוד: "'בואו נא' — דרך לעג יאמרו...".

(לג:לא) וְיָבואו אליך כִּמְבוא עם [אסיפת עם], ויֵשבו לפניך עַמי, ושמעו את דבריך ואותם לא יעשו, כי עֲגָבים בפיהם המה עֹשים, [אך] אחרי בִצְעָם לִבם הֹלֵך. ולי נראה, שאפילו אלה שבאו ללעוג או שבאו שלא כחסידי הנביא, שמעו את הדברים ואהבו אותם, והתרשמו ושוכנעו והסכימו, ואפילו חשקו בהם. וזהו שכתוב "כי עגבים בפיהם המה עושים", פירוש — כי בפיהם הם מדברים דברי אהבה ("עגבים" מלשון חשק, כמו שאמר יחזקאל (כג: ט): "...בני אשור אשר עגבה עליהם"). והיו כאלה שבאו לשמוע כי ראו בנביא משהו אמיתי, והבינו שהתקופה היא תקופה נדירה. אך בסופו של דבר, גם אלה ששוכנעו, וגם המעט שבאו משום שמתחילה היו תומכי הנביא (שא"א שלא היו כאלה), לא היו חזקים מספיק לעשות את מה שידעו שהיא האמת. והנביא מדגיש את זה עוד יותר, באָמרו:

(לג:לב) והִנְךָ להם כשיר עֲגָבִים, יְפֵה קול ומֵטִב נַגֵן. כלומר, הם באמת נהנים ומתרשמים ומתרגשים מדבריך, ולרגע קט הם נתפסים, אבל בסופו של דבר:

ושמעו את דבריך, ועֹשים אינם אותם. וזאת הטרגדיה, שלרגע קטן הם רואים שעומדים על סף עידן אדיר ונדיר, אבל הם יותר מדי קטני אמונה וחלשים בבטחון וברוח וברצון להסתכן ולהקריב, והם מַשלים את עצמם "אולי לא יהיה כך", ולכן לא היו מוכנים לעשות את מה שנדרש מהם. ומסיים הנביא:

(לג:לג) ובְבֹאָה [כאשר יבוא מה שאמרתי] הנה באה. ואין ספק, כי היא בודאי תבוא. ואז:

וידעו — כולם, גם אלה שלעגו באמת, וגם אלה שלא יכלו ולא היו מסוגלים לעשות את מה שידעו בפנימיותו שהיא האמת.

כי נביא היה בתוכם. וזה הגורל של כל חוזה ומנהיג, שצופה ושמקדים את זמנו, מכיון שהוא רואה את מה שההמון אינו מסוגל לראות (עד שמגיע האסון), והוא מפחיד את המימסד. אין בידו לשכנע את העם לעשות, עד שכבר מאוחר מדי.

מנהיג חייב לדאוג לעם ברוחניות וגם בגשמיות; תוכחה למנהיגים הרשעים

(לד:ב) ...הוֹי רֹעֵי ישראל אשר היו רֹעים אותם. כלומר, את עצמם. היו "מתעסקין בהנאת עצמם, ולא היו חוששין על העם להנהיגם כמשפט" — רד"ק; ובתרגום יונתן: "וי על פרנסיא דישראל דהוו מפרנסין נפשיהון; הלא לפרנסא עמא אתמניאו פרנסיא!"

הלוא הצאן יִרְעו הָרֹעים. "הלא משפט הרועים לרעות את הצאן, ולא לרעות את עצמן" — רש"י.

(לד:ג) את החֵלב תאכֵלו ואת הצמר תִּלְבָּשו, הברִיאָה תזבחו [לעצמכם, אבל] הצאן לא תִרְעו, שהרי:

(לד:ד) את הנַחְלות לא חִזַקתם [את החלשות לא חזקתם], ואת החולה לא רִפֵּאתם, ולנשברת לא חֲבַשְתם, ואת הַנִדַחַת לא הֲשֵבֹתֶם. "ישראל שהדיחו עצמן אל אלהי הנכר, לא חזרתם לפָנַי בתשובה שלימה" — מהר"י קרא. ועי' מצודת דוד.

ואת האֹבֶדֶת לא בִקַשתם... אנו רואים מכאן את שני התפקידים של המנהיג: האחד, לשמור על עמו מבחינת הגוף והגשמיות — לפרנסם, להחזיק את הנחשלים, לדאוג לבעיותיהם. והשני, להדריך אותם ולהחזיקם ברוחניות, ולחנך אותם בדרך הנכונה. ויש כאן תוכחה גלויה למנהיגים שאינם עושים כן, ולרבנים שלא רק שאינם דואגים לבעיות ולצרות היומיומיות של ישראל, אלא שגם לא איכפת להם שהצאן הזה, כנסת ישראל, נידח ואובד ומתבולל, והולך אחרי תרבות זרה ונכרית. בעיניו היהודי החילוני הוא רק מקור כסף לישיבה או לקהילה המצומצמת של הדתיים בלבד.

(לד:ה) וַתְּפוצֶינה מבלי רֹעה, וַתִהְיֶינה לְאָכְלָה לכל חית השדה — וַתְּפוצֶינה. בפעם הראשונה, נפוצו בלי רועה בארץ ישראל, וזה גרם להם לחטוא ולצאת לגלות; ובפעם השנייה, נפוצו בגלות בלי רועה.

(לד:ו,ח) יִשׁגו צאנִי בכל ההרים, ועל כל גבעה רמה, ועל כל פני הארץ נָפֹצו צאני — ואין דורש ואין מבקש... יען הֱיות צאני לָבַז... ולא דרשו רֹעַי את צאני...

שיבת ציון; הגלות היא חושך

(לד:יא_יב) ...ודרשתי את צאני... והצלתי אֶתְהֶם מכל המקומֹת אשר נָפֹצו שם ביום ענן וערפל. אומר הרד"ק (יב): "כי יום חושך היה להם הגלות". והנה כתוב "והצלתי... מכל המקומות", מפני שכולם — אף המקומות הטובים — הם ענן וערפל.

מנהיגיהם שעוזבים את ישראל; שיבת ציון

(לד:טז,כב) את הָאֹבֶדֶת אבקש... והושעתי לצאני ולא תהיינה עוד לָבַז...

משיח בן דוד; שיבת ציון

(לד:כג_כד) וַהֲקִמֹתִי עליהם רֹעה אחד... ועבדי דוד נשיא בתוכם.

ארץ ישראל נקראת "גבעה"; שיבת ציון

(לד:כו) ונתתי אותם וסביבות גבעָתִי ברכה...

ידעתי את ה'; שיבת ציון

(לד:כז) ונתן עץ השדה את פִּרְיוֹ, והארץ תתן יבולה, והיו על אדמתם לָבֶטַח. וידעו כי אני ה', בשִבְרִי את מֹטות   עֻלָם, והִצַלְתים מיד העֹבְדִים בהם.

חילול השם; שיבת ציון

(לד:כח_כט) ולא יהיו עוד בַּז לגוים, וחַיַת הארץ לא תאכלֵם, ויָשבו לָבטח ואין מַחֲריד... ולא יהיו עוד אֲסֻפֵי רעב בארץ, ולא ישאו עוד כְּלִמַת הגוים. פירש מצודת דוד (כט): "כי לא יצטרכו עוד לבוא בארצות הגוים בעבור הלחם, לשאת חרפתם". כאשר היהודי צריך לצאת מא"י ולמצוא פרנסה בחו"ל, זאת בושה וכלימה.

עם סגולה; ידעתי את ה'; שיבת ציון

(לד:ל) וידעו כי אני ה' אלקיהם אִתם, והמה עמי בית ישראל, נאֻם אד_ני אלקים.

עם ישראל — כעם עליון הנקרא "אדם"; ידעתי את ה'; הבהמיות שבאדם

(לד:לא) ואַתֵּן צאני, צאן מרעיתי — אדם אתם, אני אלקיכם... פירש הרד"ק: "כשתהיו צאן מרעיתי, שארעה אתכם דעה ובינה והשכל, אז תיקָראו אדם, לא צאן ובהמה. כי כשיתפתה האדם לתאוות העולם, הנה הוא בהמה, לא אדם. כי בגשמיות ישתתף האדם עם הבהמה — הוא וחמורו אוכלין באבוס אחד... ועל הדרך הזה אמרו רבותינו ז"ל (ב"מ קיד: ): 'אדם אתם' — אתם קרויין 'אדם', ואין גוים קרויין 'אדם'". והכוונה היא, שהקב"ה ברא את אדם הראשון כדי ליצור מין אנושי, שיגיע לקדושה ולעליונות רוחנית. והוא בחר בישראל להיות עמו, השומר את תורתו ושמגיע לקדושה זו, וחתם בנשמתם של ישראל קדושה שאין לגוים — ויש רק לישראל.

ידעתי את ה'

(לה:ד) עָרֶיך [של שעיר] חָרְבָּה אָשִים, ואתה שממה תהיה, וידעת כי אני ה'.

עת מחילת קץ לעונש ולגאולה

(לה:ה) יען היות לך [אדום] אֵיבת עולם, וַתַּגֵר [ושפכת, השלכת] את בני ישראל על ידי חרב בעת אֵידם, בעת עֲוֹן קץ. פירש רש"י: "כשנגמר קץ עוונם ונתמלאה סאתם". ובכן, יש עת קץ לעוון; ויש גם עת "עונש קץ", או "מחילת קץ", והוא "בעתה". יש קץ לסבלנות ה', והוא נפרע מישראל על עוונם, וכמו כן יש "עת מחילת קץ".

עונש הגוים — על ששנאו את ישראל

(לה:ה) יען היות לך [לאדום] איבת עולם... (ו) לכן, חי אני נאֻם אד_ני אלקים, כי לדם אֶעֶשְךָ... (ז) ונתתי את הר שעיר לשִמְמָה ושְמָמָה...

ידעתי את ה'

(לה:ט) שִמְמות עולם אֶתֶּנְךָ [את שעיר] ועָרֶיך לא תָשֹׁבנָה, וידעתם כי אני ה'.

שם ה' נקבע על ארץ ישראל, ולכן אסור להחזיר שטחים

(לה:י) יען אֲמָרְךָ... ואת שתי הארצות לי תהיינה וִירַשְנוּהָ, וה' שָם היה. פירש מצודת דוד: "מקום מקדשו היה שם, ואיך אם כן יעזבנו בידך?!" כלומר, ששם ה' נקרא על ארץ ישראל, ולא יעזבנו בידי גוים, וכל שכן שאסור להעביר שטחים לגוי.

ידעתי את ה'

(לה:יא) ...ועשיתי כאפךָ וכקנאתך אשר עשיתה משִנְאָתֶיךָ בם, ונודעתי בם כאשר אֶשְפְּטֶךָ. (יב) וידעת כי אני ה' שמעתי את כל נָאָצותֶיךָ אשר אמרת על הרי ישראל... (טו) כשמחָתְךָ לנחלת בית ישראל על אשר שָמֵמָה, כן אעשה לך, שְמָמָה תהיה הר שעיר וכל אדום כֻּלָה, וידעו כי אני ה'.

חילול השם קשור לחילול עם ישראל וארץ ישראל

(לה:יב_יג) ...שמעתי את כל נָאָצותיך אשר אמרת על הרי ישראל... וַתַּגְדילו עלי בפיכם. בחירוף שאמרתם על הרי ישראל ועל א"י — בזה הגדלתם עלי, ביזיתם אותי, וזה חילול שמי. והפסוק נגמר עם: "...אני שמעתי".

(לה:יד) כִּשמֹח כל הארץ, שממה אֶעֱשֶה לך. פירש רש"י: "כשאטול אני את מלכותי, כי אז תשמח כל הארץ... אז שממה אעשה לך". ועי' מצודת דוד. קידוש השם יבוא בימות המשיח, בנצחון הגדול של ה'.

ארץ ישראל נקראת במות עולם; לא תהיה עוד גלות

(לו:ב) כה אמר אד_ני אלקים: יען אמר האויב עליכם [הרי ישראל] הֶאָח! ובָמות עולם למורָשָה היתה לנו...

ארץ ישראל; החזרת שטחי א"י

(לו:ג) יען וביען שַמוֹת וְשָאֹף אתכם מסביב להיותם מורשה לשארית הגוים... (ד) כה אמר אד_ני אלקים לֶהרים ולגבעות... וְלֶחֳרָבות השֹׁמְמות ולערים הנֶעֱזָבות אשר היו לְבַז ולְלַעַג לשארית הגוים אשר מסביב... ערי ישראל הנעזבות מיהודים הרי הם לעג וחרפה ובושה לעם, מצד הגוים "אשר מסביב", שרוצים לרשת את הארץ, ולכן הם חילול השם וכלימה לו. חילול השם קשור לחילול ישראל ולחילול הארץ.

גודל השנאה של הגוי לישראל; ארץ ישראל

(לו:ה) לכן כה אמר אד_ני אלקים, אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כֻּלָא [כולה], אשר נתנו את ארצי להם [לעצמם] למורשה בשמחת כל לבב, [וכן] בשָאט נפש, למען מִגְרָשָה לָבַז. פירש מצודת דוד: "'מגרשה לבז' — למען לגרש אותה, להיות היא לבזיון, רצה לומר, לא היה עיקר הכוונה לטובת עצמם, כי אם לבזות את ישראל". כלומר, האנטישמי מוכן להזיק ליהודי אפילו כאשר הוא עצמו אינו נהנה, ויותר מזה — אף אם הוא ניזוק! ואפשר להוסיף, שהוא מוכן אפילו ללכת ביחד עם שונאיו המובהקים כדי להזיק ליהודי. והראיה, שהאנטי_קומוניסט מהימין הקיצוני (בארה"ב) מוכן "להבין" את הרוסים ואת הכושים, בגלל האנטישמיות שלהם.

את ארצי. תרגום יונתן: "ארעא בית שכִנתי". אסור להחזיר שטחים כי א"י היא "ארצי", של ה'. ומהר"י קרא כתב: "'אשר נתנו את ארצי' — הארץ היא שלי, והן נתנו להם [לגוים] למורשה, והיו משמחין עליך בכל לב. 'בשאט נפש' — ואותי הם מבזים". ערי ישראל הנעזבות מיהודים הם חילול השם וכלימה לו.

חילול השם קשור לכלימת ישראל; ארץ ישראל

(לו:ו) הנני בקנאתי ובַחֲמָתי דברתי, יען כְּלִמַת גוים נְשָאתם. לכן ה' בא בקנאה ובחמה על הגוים. וקידוש השם הוא כלימת הגוים, כלומר, מאחר שאתם נכלמתם, וזה חילול שמי, לכן באה הגאולה.

(לו:ז) לכן כה אמר אד_ני אלקים: אני נשאתי את ידי, אם לא הגוים אשר לכם מסביב — המה כְּלִמָתָם יִשָאו. מה היא הגאולה? "המה כלימתם ישאו". וזהו עונש הגוים על ששמחו לאידם של ישראל, ועל ששאפו לרשת את ארץ ישראל (פסוק ב).

...אני נשאתי את ידי. קידוש השם וחיסול החילול באים בשבועה גדולה.

אין לך קץ מגולה מזה; ארץ ישראל

(לו:ח) ואתם הָרֵי ישראל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנו ופֶרְיְכֶם תשאו לעמי ישראל, כי קֵרבו לָבוא. זה השלב הראשון — בנין וצמיחת הארץ, ופריחתה לתחייה; ואח"כ השלב שיתחילו להגיע כל ישראל — שיבת ציון. כך אומרת הגמרא (סנהדרין צח.): "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל...'". כלומר, שזה הסימן לקץ. ואח"כ בפירוש אומר הנביא:

עשרת השבטים ישובו; ארץ ישראל

(לו:י) והִרְבֵּיתי עליכם אדם, כל בית ישראל כֻּלֹה, ונוֹשְבו הערים והֶחֳרָבות תִּבָּנֶינָה. אומר הרד"ק: "ולהורות על עשרת השבטים שנעלמו עד היום". ועי' מצודת דוד.

ידעתי את ה'

(לו:יא) והרבֵּיתי עליכם אדם ובהמה, ורָבו ופָרו, והושבתי אתכם כקַדְמוֹתיכם, והֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכם, וידעתם כי אני ה'.

איסור החזרת שטחים בזמן שיבת ציון

(לו:יב) והולַכתי עליכם אדם, את עמי ישראל, וִירֵשוךָ, והיית [ההרים יהיו] להם לנחלה, ולא תוסִף עוד לשַכְּלָם. כלומר, היהודים לא יעזבו עוד את המקומות שחזרו אליהם (עי' רד"ק ומצודת דוד); ואם כן אסור לעזוב את המקומות, כי זה חילול השם.

ארץ ישראל; חילול השם בבושה שבעזיבת ישראל את שטחי א"י

(לו:יג) ...יען אֹמרים לכם [הגוים]:  אֹכֶלֶת אדם אַת [ארץ ישראל] ומשַכֶּלֶת גויַיִך היית... (יד) לכן, אדם לא תאכלי עוד וגויַיִך לא תשַכְּלִי עוד, נאֻם אד_ני אלקים. אחרי שיבת ציון לא תהיה עוד גלות.

שכר ועונש לאומי — תוצאות טבעיות

(לו:יח_יט) וָאֶשפֹך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגִלוליהם טִמְאוה. וָאָפיץ אֹתם בגוים וַיִזָרו בארצות, כדרכם וכַעֲלִילותם שְפַטְתִּים. פירש מצודת דוד (יט): "כגמול דרכם ומעשיהם כן שפטתים". ויש לדייק מהמילים "כדרכם... שפטתים", שבהתאם לדרכם ולמעשיהם קיבלו את עונשם, כלומר, העונש היה התוצאה הישירה והטבעית של החטא.

חילול השם

(לו:יט) ואפיץ אֹתם בגוים... (כ) וַיבוא אל הגוים אשר באו שם, ויחללו את שם קָדשי, בֶּאֱמר להם: עם ה' אלה ומֵארצו יָצָאו. מביא רש"י: "ומדרש אגדה: הקב"ה בא עמהם בגולה, והיטה אוזן מה היו אומרים השַבָאים: הרי אלו עם ה' ולא היה לו יכולת להצילם... 'ויחללו' — השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם: 'עם ה' אלה'... ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו". וכן אומר הרד"ק (כ): "זהו חילול השם יתברך, שאומרים העמים על ישראל 'עם ה' אלה', כבר נקראו עם ה' אלה, ויצאו מארצו והניחם בגלות זה כמה. והנה כאילו הם מחללים אותו בהמשך גלותם זה כמה, בעוונותיהם, והגוים אומרים: מבלתי יכולת ה' להוציאם". וכן אומר מצודת דוד: "וכאשר בא אל הגוים שגלו ביניהם, נתחלל על ידיהם שם קדשי, כי הגוים ההם אמרו עליהם: הנה 'עם ה' אלה', ועם כל זה יצאו מארצו, ומבלתי יכולת לא השאירם בארצו". זהו הרעיון המקורי והאמת האמיתית בענין חילול השם.

בכל צרתם לו צר

ויבוא. פירש רד"ק: "לשון יחיד... ובדרש: על דרך 'בכל צרתם לו צר' (ישעיהו סג: ט)". שכאשר צר לישראל, גם להקב"ה צר, משום שבחילולם גם הוא מתחלל.

חילול השם

(לו:כא) וָאֶחמֹל על שם קָדשי, אשר חִלְלֻהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. (כב) לכן אֱמֹר לבית ישראל, כה אמר אד_ני אלקים, לא למענכם אני עֹשה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חִלַלתם בגוים אשר באתם שם. פירש רש"י: "'לא למענכם אני עושה' — התשועה שאושיעכם". וכן אומר מצודת דוד: "'אני עושה' — להוציאם מארץ העמים ולהביאם אל ארצם".

(לו:כג) וקִדשתי את שמי הגדול המחֻלל בגוים אשר חִלַלתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה', נאֻם אד_ני   אלקים, בהִקָדְשי בכם לעיניהם. אומר רש"י: "ומה הוא הקידוש? 'ולקחתי אתכם מן הגוים'" — בפסוק הבא.

ה' מקודש בישראל, דרך ישראל

וקדשתי את שמי הגדול... בהקדשי בכם לעיניהם. ונראה לי שזה הפירוש האמיתי של: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב: לב). ונראה עוד שמשום כך, מיד אח"כ בא שם הפסוק (שם: לב_לג): "...אני ה' מקדִשכם המוציא אתכם מארץ מצרים", שלכאורה איזו שייכות יש בין מצות קידוש השם ליציאת מצרים (בשבת ובעבד מובן שיש קשר ביניהם למצרים)? אלא, שיציאת מצרים היתה קידוש השם, מפני שבגאולת בני ישראל, ה' הוקדש.

כתב מהר"י קרא כאן, על הפסוק (יהושע ז: ח_ט): "בי אד_ני, מה אֹמר אחרי אשר הפך ישראל עֹרף לפני אֹיביו, וישמעו הכנעני וכל יֹשבי הארץ... ומה תעשה לשמך הגדול", "שהיה יהושע אומר — עד עכשיו לא פנו עורף, אומרים אומות שאתה גבור. אבל עכשיו שפונים עורף, פוסק ממך שום גבורה, שאומרים אומות: אין בידך כח להושיען". כשלון ישראל במלחמה וחולשת ישראל הם חילול השם.

(לו:כד) ולקחתי אתכם מן הגוים וקִבצתי אתכם מכל הארצות. רק אז יהיה קידוש השם.

והבאתי אתכם אל אדמתכם. אומר מצודת דוד: "ובזה אקדש שמי, כי אקח אתכם מן הגוים".

ישראל עם סגולה — אבל רק אם יושבים בארץ ישראל

(לו:כח) וישבתם בארץ אשר נתתי לאבֹתיכם, והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים. כאשר תשבו בארץ ישראל, "והייתם לי לעם ואני אהיה לכם לאלקים", אבל בגלות, כאילו אין לכם א_לוה (ע"פ כתובות קי.).

(לו:ל) והרבֵּיתי את פרי העץ ותנובת השדה, למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. אומר הרד"ק: "וכשאדם יוצא מארצו לארץ אחרת בעבור הרעב, הוא חרפה". יש חילול השם כאשר ישראל עוזב את א"י בגלל רעב.

קידוש השם

(לו:לד) והארץ הַנְשַמָה תֵעָבֵּד, תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר... (לו) וידעו הגוים אשר יִשָארו סביבותיכם, כי אני ה' בניתי הנהרסות, נטעתי הַנְשַמָה, אני ה' דִברתי ועשיתי. פירש מצודת דוד: "הגוים הנשארים יכירו לדעת שאני הוא בניתי את הנהרסות... ולא נעשה הדבר במקרה". גם בנין הארץ ממדבר הוא קידוש השם, ולכן כל מקום שבשטחים המשוחררים שנבנה — מוסיף קידוש השם.

שלום

(לו:לו) וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות... רק כאשר השכנים, שהם השונאים העיקריים (כלומר, הערבים), יֵדעו שה' הוא שבנה את הנהרסות וקיבץ את הגלויות וניצח אותם במלחמה — רק אז יבוא השלום. המלחמה בין ישראל לערבים חייבת להיקבע כמלחמה דתית, כי רק אז יֵדעו את ה' ויבוא השלום.

ידעתי את ה', "אני ה'"; שכר ועונש לאומי

וידעו הגוים... כי אני ה' בניתי הנהרסות... אני ה' דברתי ועשיתי. אומר הרד"ק: "וראוה בחורבנה ויראוה בישובה במעט זמן, יֵדעו כי לא היה יכול להיות דבר זה אלא מהא_ל יתברך". ובכל מקום שנמצא "אני ה'", הכוונה היא: "נאמן לשלם שכר".

אני ה' דברתי ועשיתי. פירש הרד"ק: "דיברתי זה ע"י הנביא, וכן עשיתי כמו שדיברתי". "מה יהיה" — כבר הוגד לנביאים.

ידעתי את ה'

(לו:לח) כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים הֶחֳרֵבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה'.

ידעתי את ה'

(לז:ו) ונתתי עליכם גידים, והַעֲלֵתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור, ונתתי בכם רוח וִחְיִיתם — וידעתם כי אני ה'.

(לז:ז_י) והנה רעש, ותקרבו עצמות עצם אל עצמו... ותבוא בהם הרוח וַיִחְיו, ויעמדו על רגליכם. העצמות היבשות הם משל לשלבים של הגאולה. ואפשר שה"רעש" שהיתה ההתחלה של התחיה, הוא רמז לשואה.

(לז:יא) כתב הרד"ק: "זהו משל לכל בית ישראל שהיו בגלות זה כמה עד שנואשו מן הגאולה...". אסור להתייאש מהגאולה, אבל אחרי שיתייאשו ישראל, יִגָאלו.

הגלות היא בית קברות

(לז:יב) ...הנה אני פֹתֵח את קברותיכם, והַעֲליתי אתכם מקברותיכם עמי — והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. ועיין רד"ק.

ידעתי את ה'

(לז:יג_יד) וידעתם כי אני ה', בפִתְחי את קברותיכם ובהַעֲלותי אתכם מקברותיכם, עמי. ונתתי רוחי בכם וִחְיִיתם, והנַחְתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה' דִברתי ועשיתי, נאֻם ה'.

אחרי שיבת ציון לא תהיה שוב גלות

(לז:יד) כתב הרד"ק: "הבטיחם שלא יגלו ממנה עוד".

עם סגולה

(לז:כג) ...וטִהַרתי אותם, והיו לי לעם, ואני אהיה להם לאלקים. כתב מצודת דוד: "רבים מהם נטמאו בין הגוים במקום מושבותיהם בזמן הגולה והרשיעו כמוהם, ולכן אמר: אושיע אותם להוציאם משם לחזור לדת ישראל". היהודים שנטמעו והתבוללו בקרב הגוים — יוחזרו.

גלות וגאולה תלויות בשמירת התורה

(לז:כד_כה) ...ובמשפטַי יֵלֵכו וחֻקותַי ישמרו ועשו אותם, ויָשבו על הארץ... כתב מהר"י קרא (כה): "...שבכל מקום שאתה מוצא 'משפטי ילכו...', סמיך ליה ישיבת הארץ. כלומר: מי גרם לכם [שתגלו]? שמשפטי וחֻקותי לא שמרו; ומאחר שהן שומרין אותן, אינן גולין".

סימני הגאולה השלמה

(לז:כה) אשר נתתי לעבדי ליעקב. פירש רש"י: "כעין שנתתיה ליעקב, בלא מְצָרים". ובאורו כמו שכתבתי לעיל כח: כה.

ויָשבו עליה המה ובניהם ובני ביתם עד עולם... אחרי שיבת ציון לא תהיה שוב גלות.

עם סגולה; לא תהיה עוד גלות; גלות

(לז:כו) וכָרַתִּי להם ברית שלום — ברית עולם יהיה אותם; ונתתים... פירש הרד"ק: "'ונתתים' — בארצי". כלומר, תהיה ברית עולם, ויִשָארו בארצי לעולם, ולא תהיה עוד גלות. ומהר"י קרא פירש "ונתתים" כך: "למעלה מן האומות, לתהלה לשם ולתפארת, כענין שנאמר (דברים כו: יט): 'ולתתך עליון על כל הגוים...'". כלומר, הקב"ה כבר שׂם אותך עליון ברוחניות על כל הגוים, אבל כאשר תשמרו את התורה, העליונות הרוחנית הנסתרת — תופיע בגלוי בהתנהגותכם. והתרגום כותב: "ואברכינון". ועי' פסוק כז, ובמיוחד פסוק כח.

ידעתי את ה'

(לז:כח) וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל, בהיות מקדָשִי בתוכם לעולם.

עונש הגוים באחרית הימים; ידעתי את ה'; גוג ומגוג; גאוה; בעתה אחישנה; לא תהיה גלות אחרי שיבת ציון; קידוש השם; בחירה חפשית

(לח:ב) ...שים פניך אל גוג [המלך] ארץ המגוג, נְשיא ראש משך ותֻבָל, והִנָבֵא עליו. (ג) ...הנני אליך גוג, נשיא ראש משך ותֻבל. הקב"ה החליט לפנות אל גוג, ולהשפיל אותו אחת ולתמיד, בגלל גאותו ובגלל חילול שם ה' הכרוך בזה. שהרי לגוג היתה שורה ארוכה של נצחונות וגדולה, וכפר בעיקר ובמושג של כח עליון והשגחה פרטית. וחוץ מזה, הוא רצה לחסל את ישראל ואת מדינתם.

(לח:ד) ושובַבתיךָ ונתתי חַחִים בלְחָיֶיךָ. פירש מהר"י קרא: "אני אתן המחשבה בלבך שתמרוד בעצמך, ונהוג עצמך שררה להיות מושל על ארץ ישראל. ומתוך שאתה רוצה להיות מושל על ארץ ישראל, אתה תצא מארצך להלחם עם ישראל ולכבוש את הארץ...". כלומר, שזה מה שרוצה הקב"ה, כי הוא רוצה לחסל את חילול השם שיש בזה שגוג אינו מפחד מה', ולהיפך, הוא רוצה לכבוש את ארץ הקודש ולהרוג את היהודים אחרי שחזרו (כמו שנראה, בס"ד), אחרי שה' החזיר אותם. ואין לך קידוש השם יותר גדול מזה, שהכופר הגדול בה' יפול בארץ ישראל. לכן, כאשר יבוא יום ידיעת ה' וקידוש שמו, הקב"ה יְפַתה את גוג לבוא לארץ ישראל; לא שגוג עצמו אינו רוצה להשמיד או לכבוש אותה, אלא שהקב"ה רוצה שהמפלה תהיה דוקא בארץ ישראל. והוא ישים בלב גוג לקבץ את כל העמים יחד, דבר שלא היה צריך לעשות, אלא שהקב"ה רוצה להגדיל את קידוש שמו ושיהיה דוקא בארץ ישראל.

ויותר מזה: בימי גוג (יָמֵינו), יהיו בידיו נשק שלפי ההגיון אם ישתמש בו הוא יוכל להחריב את ישראל מרחוק — טילים ונשק אטומי — בלי לבוא לארץ ישראל. אלא ששנאתו להקב"ה ולישראל תהיה כל כך גדולה, עד שהקב"ה יוכל לפַתות אותו לבוא ולהחריב את ארץ ישראל בתוך הארץ עצמה. והרד"ק כתב: "שתתאוה מאד לצאת ממקומך לבוא אל ארץ ישראל". ורש"י כתב: "כל ההולך בשרירות לבו נקרא שובב, כמו (ישעיהו נז: יז): 'וילך שובב בדרך לבו'". ולי נראה שהכלל בכל זה הוא כך: הרשע רוצה לעשות דברים של רֶשע, ומעשי רֶשע הם "דרך ליבו", הם העקשנות שלו נגד דרך הטוב ודרך ה'. אלא שלפעמים ההגיון והשכל אומרים לו שלא כדאי לו לעשות דבר מסוים, בגלל תנאים לא טובים או לא ברורים. והקב"ה, שרוצה להיפרע ממנו ולהעניש אותו על כל פשעיו, מטשטש את ההגיון ואת השכל שלו, או מראה לו תנאים טובים, ומבליט את הרצון ואת התאוה לעשות את הרֶשע, שכבר מצוי בתוך הרָשע הזה, והוא מוציא לפועל את מזימתו המקורית. וכעין זה היה אצל פרעה (עיין שמות יד: ד בדברי הרמב"ן ובמה שכתבתי שם) ואצל שמעי בן גרא (שמואל ב טז: י).

והוצאתי אותך ואת כל חילֶך. "ולא חיל מועט, אלא קהל רב מזויינים בצינה ומגן" — מהר"י קרא.

קהל רב, צִנָה ומָגֵן, תֹּפשי חֲרָבות כֻּלם. הרבה עמים יבואו ביחד עם גוג על ארץ ישראל. וברור שיהיו בטוחים בנשקם ובחילם הרב, ובגאותם שישמידו אחת ולתמיד את ישראל. ויתכן שגוג והעמים חשבו על כל זה בעצמם, אלא שהיססו וחיכו, והקב"ה רצה שיעלו ויפלו כולם בארץ ישראל, ולכן נתן להם תנאים טובים ופיתויים לעלות ולהוציא לפועל את תכניתם, כאמור.

(לח:ה) פרס, כוש ופוט אִתם, כֻּלם מגן וְכובָע. אע"פ שגוג היה מבני יפת, והביא איתו מהצפון את כל בני יפת, מכל מקום גם כוש ופוט, שהיו בני חם (עיין בראשית י: ו) ומהדרום, גם הם עלו על ארץ ישראל.

(לח:ו) גֹמר וכל אֲגַפיה [חייליה וכנפיה] בית תוגַרְמָה, ירכתי צפון [השוכנים בסוף הצפון] ואת כל אגפיו. ואלה היו מבני יפת (עיין בראשית י: ב_ג).

עמים רבים אִתך. המון גוים באו לחסל אחת ולתמיד את היהודים בארץ ישראל.

(לח:ז) הִכֹּן והָכֵן לךָ, אתה וכל קהלֶיך הנקהלים עליך... הנה אמר לו "היכון!" וכן אמר הקב"ה לישראל: "הכון לקראת אלקיך ישראל!" (עמוס ד: יב), ודרשו במסכת שבת (ח.) שצריכים הכנת החגורה לפני התפילה, משום שבאים מיד אח"כ במגע עם הקב"ה. שכאשר היהודי והקב"ה באים במגע, ויש התקרבות, לרע (כמו בעמוס) או לטוב (כמו בתפלה), האדם צריך לדעת ולהכין את עצמו. וכן כאן אמר לו הקב"ה בלשון אזהרה: היזהר! הכֵן את עצמך ואת כל ההמון שהבאת איתך להיקהל על עמי ועל ארצי — הכֵן את עצמך כי הנני אליך!

(לח:ח) מימים רבים תִּפָּקד. אומר רש"י: "מימים רבים שחטאת לי, תיפָקד עתה לפָנַי, לזכור עוונותיך ולהשיב גמולך". הנה, נתמלאה הסאה, והקב"ה משלם לגוים על עוונם של גאוה ודיכוי ישראל. והגמול הזה יהיה:

באחרית השנים. "שיקיימו השנים הטובים שגזרתי שיהיה מלכותך מקויים בהם" — מהר"י קרא. ועכשיו, בסוף השנים ובאחרית הימים, הקב"ה מכין את סוף מלכות הרֶשע ואת הגאולה השלמה, שבה יתקדש שמו, וידעו העמים שהוא האלקים. והרד"ק אומר: "זה יהיה בעת הישועה, אחר צאת כל ישראל מהגלות או רובם".

תבוא אל ארץ משוֹבֶבֶת מֵחֶרב, מקֻבצת מעמים רבים, על הרי ישראל, אשר היו לחָרְבָּה תמיד. אומר רש"י: "ואשִׁיאך באחרית השנים לבוא אל ארץ ישראל, המשובבת מחרב, ששבו יושביה מן הגולה אשר גלו שם ע"י חרב האויב...", כלומר, שישראל יחזרו לארץ ישראל קודם בוא גוג. וממשיך רש"י: "'אשר היו לחרבה תמיד' — זה שנים רבות. וסמוך לבואֲך עליהם, חזרו". ומצודת דוד כותב: "בסוף השנים, תבוא אל ארץ אשר שבו יושביה להתיישב בה ממקום שגלו...". והנה, הקב"ה יביא את גוג בין אם ישראל חוזרים בתשובה ובין אם לאו, ותהיה לו ולכל העולם שואה ומפלה איומה. אבל ההבדל יהיה, שאם ישראל יזכו ויחזרו בתשובה, גוג יפול לפניהם, והגוים בעולם יסבלו שואה נוראה, אבל יהודי ארץ ישראל יִנָצלו. ואם לא יחזרו בתשובה, אזי לפני מפלתו הסופית של גוג, הוא יגרום ליסורים נוראים בארץ ישראל. כך כותב מהר"י קרא: "'תיפָּקד' — להביאך על אומה אחת, שהיא משובבת מחרב ומקובצת מעמים, וישבה בגובהו של עולם. 'אשר היו לחרבה תמיד' — שאתה אומר בלבך: ודאי אם אעלה עליה, אני אחריבה, לפי שלא עלה עליה מלך מעולם, אפילו חלשים ממך, שלא החריבוה, וכל שכן אני שכבשתי כל העולם תחת ידי, שאני מחריבה". גוג יבזה את ישראל, משום שלעם ישראל ולארץ ישראל יש כבר שם של עם וארץ חלשים, שתמיד מפסידים במלחמות, ומה עוד שלגוג יש צבא אדיר.

והיא מעמים הוּצָאָה. כתב מהר"י קרא: "מדקאמר הנביא 'והיא מעמים הוצאה', כבר כשהיא מקובצת מעמים, ואח"כ כתב מפלת גוג — מכלל שהגאולה קודמת למלחמת גוג". כלומר, שמכאן יש הוכחה שלפני ביאת המשיח ומלכות ה', ישראל יחזרו לארצם, ורק אז תהיה מלחמת גוג. וכבר כתבתי שזה נכון אם יזכו לגאולה על ידי תשובה, אבל אם לא יזכו, רק התחלת הגאולה תהיה קודם מפלת גוג.

אומר רש"י: "והיה לך לשום על לב שהיא מעמים הוצאה, והמוציאה [הקב"ה] מן העמים לא יעזבנה בידך". שהרי לא תהיה גלות שלישית; אחרי שיבת ציון לא יהיה עוד כיבוש.

וישבו לָבֶטַח כֻּלם. פירש מהר"י קרא: "והם אינם מתייראין ממנו, שמשעה שישראל רואין כח גבורתו של הקב"ה, שהוציאם מן העמים, מיכן ואילך הם יושבים לבטח כולם... לפי שמשימים בטחונם בהקב"ה". ולי נראה ששוב מדובר בגאולה שיכולה לבוא באחת משתי דרכים — "בעתה" או "אחישנה". ואם יזכו לגאולה מהירה, ע"י תשובה ואמונה בהקב"ה ובטחון בו, ולא יסמכו על הגוים, ולא יִכָּנעו ללחץ לוותר על ארץ ישראל או על קידוש השם, הם יוכלו לשבת לבטח, גם אם לא יהיה להם הנשק הגדול שיהיה לגוג (וזאת כוונת פסוק יא: "יֹשבי לבטח, כֻלם יֹשבים באין חומה ובריח ודלתיִם אין להם", כלומר, מספיק נשק לפי ה"הגיון" להגן על עצמם). אבל אם לא יחזרו בתשובה, ולא יזכו ל"אחישנה", הכוונה תהיה שיֵשבו ויבטחו על בעל הברית שלהם, שיחשבו שאף על פי שלהם אין מספיק נשק, בעל בריתם יעזור להם; ובאמת הוא לא יעזור להם, ואדרבה — או שישב בצד ויבגוד בהם כך, או שיעזור לגוג. או הכוונה היא, שאחרי שובם מהגלות, ירצו לשבת לבטח ובשלוה.

(לח:ט) ועלית, כַּשואה תבוא; כֶּענן לכסות הארץ תהיה — אתה וכל אגפיך ועמים רבים אותָך. יש כאן תמונה איומה של צבא אדיר וחזק העולה על עם קטן. אומות מכל העולם עולות כענן לכסות את הארץ. וכוונתם היא חד משמעית: לחסל את ישראל. והנה גוג בא אחרי שובם של ישראל לארץ ישראל, וזה אחרי השואה הנוראה, ובכוונתו לחזור על השואה, ולחסל את כל היהודים. ורמז לזה מוצאים במלה "כַּשואה", שלכאורה ראוי היה לכתוב "כְּשואה" — אלא מדובר על השואה הידועה והמפורסמת, שגוג והעמים חושבים לחזור עליה.

(לח:י) ...ביום ההוא יעלו דברים על לבָבֶך, וחשבת מחשבת רעה. פירש רש"י: "יסקון הרהורין, 'מחשבת רעה' להילחם כנגדי". זהו החטא העצום והאיום של גוג: שהוא לא יודע את ה', הוא לוחם נגד ה', מבזה אותו, מחרף אותו ומחלל את שמו. הוא אינו ירא ממנו. וכך הוא היה כל השנים, מתנשא ומלעיג בה', וחושב שכוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל. ולכן עכשיו הקב"ה מביא אותו לארץ ישראל להיפרע ממנו שם, לשלם את גמולו על ראשו. כי כמו שמקום הרֶשע הוא מקום הפרעון, כך אין לך קידוש השם יותר גדול מזה, שדוקא במקום מעונו של הקדוש שגוג חילל וביזה, שם יהיה העונש וידיעת ה' וקידוש השם; ואין לך חילול השם יותר גדול מזה שעם המבזה את ה', עולה על עם ה' ועל ארץ ה'. וכאן רואים את הרִשעות של גוג: הרי היהודי מצוּוה כל יום לקבל עליו עול מלכות ה', לקדש את שמו, ולדעת אותו בקריאת שמע, שכתוב בה (דברים ו: ו): "והיו הדברים האלה... על לבבך". וגוג עושה ההיפך — הוא שם את כפירתו וחילול השם "על לבבו".

בעתה אחישנה — שתי אפשרויות לגאולה; בטחון בה' — אסור להיכנע ללחץ; ידעתי את ה'

(לח:יא) ואמרת, אֶעֱלה על ארץ פְּרָזות, אבוא השֹׁקטים יֹשבֵי לָבֶטַח, כֻּלם יֹשבים בְּאֵין חומה, ובריח ודְלָתַיִם אין להם. הנה בפסוק ח כתוב על ישראל קודם שיבוא גוג: "וישבו לבטח כולם", וכן בפסוק הזה. ומהר"י קרא (ח) כתב: "והם אינם מתייראין ממנו, שמשעה שישראל רואין כח גבורתו של הקב"ה שהוציאם מן העמים, מיכן ואילך הם יושבים לבטח... לפי שמשימים בטחונם בהקב"ה". ולי נראה, שלפי פירוש זה יש הוכחה למה שכתבתי שהגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים, כענין "בעתה אחישנה". ויש הרבה נבואות על הגאולה, וכל אחת מהן מדברת על אחת משתי הדרכים, כלומר, לא שכולן יבואו כמו שהן כתובות, אלא על פי התנהגות עם ישראל, הגאולה תבוא באחת משתי הדרכים. אם ישראל יבטחו בה' באמת, ולא יִכָּנעו ללחץ אף אם יש סכנה שלא יקבלו נשק, יהיה טוב גם אם לא יהיה להם הכח והנשק החומרי של "חומה ובריח ודלתים" (וכן משמע מפסוק יד, כמו שאפרש שם). ולפי פירוש אחר, דהיינו במציאות שלא יחזרו ישראל בתשובה, ולא יזכו, אזי הענין של "בטח" כאן הוא שישראל רוצים ומבקשים לשבת לבטח, אף שהם במצב של חוסר מבצרים ונשק, שהרי רק עם שאין לו דאגות יכול באמת לשבת לבטח.

ארץ ישראל נקראת "טבור הארץ"

(לח:יב) ואל עם מאֻסָף מגוים... יֹשבֵי על טַבור הארץ.

ידעתי את ה' וקידוש השם; קידוש השם

(לח:יד) הלוא, ביום ההוא, בשבת עמי ישראל לָבֶטח, תֵּדָע. ביום ההוא, שישראל יֵשבו לבטח (או שיבטחו בה', או שיהיו במצב של לית ברירה, כי אין להם נשק, כמו שפירשתי בפסוק יא), ותחשוב (גוג) שאין מצילם מידך — דוקא ביום ההוא, כאשר לפי ההגיון הקר אין מציל את ישראל מידך, תדע אתה את ה'. וכ"כ מהר"י קרא: "'תדע' — אני פורע ממך, ואודיעך במי שָׂמו בטחונם לישב בלא חומה — שאני מגין עליהם". ויונתן תירגם: "תידע פורענות גבורתי". ואומר רש"י: "תדע ותכיר מי הוא מעוזם ומבטחם".

ידעתי את ה' וקידוש השם

(לח:טז)  ועלית על עמי ישראל, כֶּענן לכסות הארץ, באחרית הימים תהיה, וַהֲבִאותִיך על ארצי, למען דעת הגוים אֹתי, בהִקָדְשִי בך לעיניהם, גוג. פירש מצודת דוד: "כי כשיעשה בו משפט, יקוּדש שמו הגדול".

ידעתי את ה' וקידוש השם

(לח:כג) והתגַדִלתי והתקַדִשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, וידעו כי אני ה'. אומר מצודת דוד: "וידעו הכל כי אני ה' ואין עוד זולתי". זה סיום תיאור המאורעות האחרונים במלחמת גוג.

מלחמת גוג; ידעתי את ה'

(לט:ו) ושִלחתי אש במגוג וביֹשְבֵי הָאִיִים לבטח, וידעו כי אני ה'. ה' ישלח אז אש בארצות מגוג ובני בריתו.

אריכות הגלות היא חילול השם; גלות; ידעתי את ה'; נקמת ה'; חילול השם קשור לחילול ישראל

(לט:ז) ואת שם קָדשי אודיע בתוך עמי ישראל, ולא אַחֵל את שם קָדשי עוד, וידעו הגוים כי אני ה' קָדוש בישראל... אומר רש"י: "שפלותם של ישראל — חילול שמו הוא". וכן אומר מצודת דוד: "לא אניח עוד את שמי להיות מחולל, כי כשאין המקום נוקם נקמת עמו, יחללו הגוים את השם, באָמרם: מבלי יכולת לא יעשה נקם". וכן אומר הרד"ק: "כי בהאריכו הגלות, שמו מחולל בגוים, כאילו הוא יתברך מחלל שמו". וכתב מהר"י קרא: "ואת שם גבורתי אודיע לאומות העולם, שיש כח בידי לגָאלן מתחת ידם. ואז הן מקדישין אותי מתוך נפלאות שאני עושה בתוך עמי ישראל. 'ולא אחל...' — שעד כאן היה שמי מחולל בגוים, שהיו אומרים: אין כח בידו להוציאן מבינינו, כמו שנאמר (לעיל לו: כ): 'ויבוא אל הגוים...'; אבל עכשיו, כשרואין האומות מכת גוג וחיילותיו ומה שקיבצם, אז אומרים האומות: ודאי היה כח בידו להוציאן מבינינו, ומה שעיכבן עד עכשיו — חטאותיהם גרמו".

בעתה אחישנה

(לט:ח) הנה באה ונִהְיָתָה, נאֻם אד_ני אלקים; הוא היום אשר דִברתי. שכך דרכו של הקב"ה: שכאשר באה עת הגאולה, הקב"ה אינו מעכב את הגאולה אפילו לרגע. כך עשה במצרים, שכאשר תמו ארבע מאות השנה, יצאו "בעצם היום הזה" (שמות יב: מא). כך כותב מהר"י קרא: "ולא אעכב את הגזירה יותר אפילו שעה אחת על אותו היום שהגזרתי להביאה עליו, ולא אעכב את הגזירה, שכן דרכו של הקב"ה, שבשעה שאמר לאברהם אבינו (בראשית טו: יג): 'ועבדום... ארבע מאות שנה', לא עיכבם יותר אפילו שעה אחת יותר, כמו שנאמר: 'בעצם היום הזה'".

נקמה כקידוש השם

(לט:י) ושָללו את שֹׁלְלֵיהם ובָזְזו את בֹּזְזֵיהם... אומר מצודת דוד: "את הגוים אשר שללו אותם בימי הגולה". במלחמת גוג ישללו ישראל את אלה ששללו אותם בגולה.

ידעתי את ה' וקידוש שמו

(לט:יג) וקברו כל עם הארץ, והיה להם לשם, יום הִכָּבְדִי. פירש מהר"י קרא: "שבשעה שהקב"ה הורג אומות העולם שבאו על ישראל לרעה, ומושיע את ישראל מתוכן, הם מכבדים אותו, שנאמר (שמות יד: יח): 'וידעו מצרים כי אני ה', בהִכָּבדי בפרעה...'".

גאות הגוים ומלחמת גוג ומגוג

(לט:יח) בשר גבורים תאכֵלו, ודם נשיאי הארץ תשתו.

ידעתי את ה'

(לט:כא_כב) ונתתי את כבודי בגוים, וראו כל הגוים את משפטִי אשר עשיתי, ואת ידִי אשר שמתי בהם. וידעו בית ישראל כי אני ה' אלקיהם, מן היום ההוא והלאה. וכתוצאה מזה:

ידעתי את ה'; חילול השם

(לט:כג) וידעו הגוים כי בַעֲוֹנם [של ישראל] גלו בית ישראל, על אשר מעלו בי וָאַסְתִּר פָּנַי מהם. פירש רש"י: "כשיראו את גבורתי, יכירו כי לא מקוצר ידי היה שלא הושעתים...". "ידעתי את ה'" כוללת את הידיעה שישראל גלו וסבלו בעבור עוונותיהם, ולא מחולשת ה', כביכול.

חילול השם קשור לחילול ישראל; קידוש השם ונקמתו; אפילו לא זכו ישראל — יִגָאלו

(לט:כה) עתה אשיב את שבות יעקב, ורחמתי כל בית ישראל, וקִנֵאתִי לשם קָדשי. "ולבשתי קנאת תשועה ונקם למען שם קדשי שלא יתחלל עוד" — רש"י. כלומר, בזה ש"אשיב את שבות יעקב", הרי "וקנאתי לשם קדשי". וכן בפסוק כז: "בשוֹבְבִי אותם מן העמים וקבצתי אֹתם מארצות אֹיביהם ונקדשתי בם".

סימני הגאולה האחרונה

אשיב את שבות יעקב. ולא כתוב "ישראל". והטעם הוא, כמו שפירשתי לעיל כח: כה_כו, שהברכה של "ופרצת" תהיה בימים ההם; ומלחמת ששת הימים היא סימן גאולה.

ישראל לא רוצים לחזור לא"י, אבל הקב"ה מחסל את הגלות; ידעתי את ה'; גאולה

(לט:כז) בשובבי אותם מן העמים... הנה בפסוק ב, ה' אומר על גוג: "ושובבתיך", ופירש שם מצודת דוד: "אעיר לבך להיות שובב ומורד" לעלות על ארץ ישראל. ולי נראה שבקץ הגלות הקב"ה יעיר את ליבם של גוג והגוים לעלות על א"י; וכמו כן, באתחלתא דגאולה היהודים לא ירצו לעלות לארצם מן הגלות, והקב"ה יצטרך לכוף או להסית אותם, ויפעיל אותם ע"י פוגרומים ושואות ואנטישמיות, כי רק כך יעלו. ומשום כך השתמש במלה "בשובבי", מפני שה' יפעיל אותם לשוב.

(לט:כח) וידעו [הגוים וכל העולם] כי אני ה' אלקיהם, בהַגלותי אֹתם אל הגוים, וְכִנַסְתים אל אדמתם; ולא אותיר עוד מהם שם. בשלשה דברים יכירו את אמיתותו של ה': א) בזה שהגלה אותם בין הגוים לזמן ארוך, ותחת שעבוד נורא, ובכל זאת לא כילה את ישראל כמו שחוסלו שאר העמים שיצאו מארצם. ב) בקיבוץ גלויות, החזרת ישראל לא"י והקמת מדינה. ג) בזה שלא יתן לישראל להישאר בגלות (ובודאי לא יתן לגוי להכריח אותם להישאר), אלא או שיחזרו או שִכְלו שם, וזה דבר שלא קרה ליהודי הגלות כאשר לא היתה מדינה יהודית. כי הקב"ה מחסל את הגלות, שהיא סמל של חילול שמו.

לא יהיה עוד חורבן

(מג:ז) אשר אשכָּן שם בתוך בני ישראל לעולם. פירש מצודת דוד: "כי לא תחרב עוד".

חילול השם

ולא יְטַמאו עוד בית ישראל שם קָדשי. יש חילול השם ויש טומאת ה'.

מנהיג

(מד:כג) ואת עמי יורו [הכהנים] בין קֹדש לחֹל, ובין טמא לטהור יודיעֻם. תפקיד המנהיג הוא לא רק להגן, אלא גם ללמד, להשפיע, להעלות את העם.

(מה:ח_ט) ולא יונו עוד נשיאַי את עמי, והארץ יתנו לבית ישראל לשבטיהם... רב לכם נשיאי ישראל. כתב רש"י: "שאתם מגרשים את עמי מנחלתם". אפשר לומר בדרך מליצה: הממשלה מונעת מהעם לשבת בשטחים.

מנהיג שקר

(מה:ט) כה אמר אד_ני אלקים: רב לכם נשיאי ישראל, חָמָס וָשֹׁד הָסירו, ומשפט וצדקה עֲשו; הָרימו גרֻשֹׁתֵיכם [המסים שאתם גורשים ומטילים] מעל עמי... (י) מֹאזְנֵי צדק ואֵיפת צדק ובת צדק יְהִי לכם.

גבולות ארץ ישראל — איסור הקטנת הארץ

(מז:טו_כח) כל שטחי ארץ ישראל יהיו שייכים לישראל, ולא תקטן ארץ ישראל. כך כתב מצודת דוד (יז): "הנה בשום מקום לא תקטן ארץ ישראל מכמות שהיתה, כי גם לעתיד יהיו כל ערי הגבול האמור בתורה, ויתרחב עוד יותר". ויחזקאל (שם) אינו מחשב את עבר הירדן מזרחה בתוך הגבולות שהוא מונה.