ישעיהו פרק א פס' י-טז

מנהיג — הדור לפי הפרנס; צדק ועוולה; אמונה; עם ישראל

(י) שִמעו דבר ה' קציני סדֹם, האזינו תורת אלקינו עם עמֹרה. אע"פ שהקב"ה לא הביא עליכם את עונש הכלייה שהביא על סדום, מכל מקום ראויים ישראל לעונש זה, כי באמת עשו כמעשה סדום ועמורה. ולכן, למעשה, מכנה אותם הנביא "קציני סדום" ו"עם עמורה". הוא פונה אל מנהיגי העם — המלך, השרים, הכהנים, והנביאים — ואומר: שִמעו דבר ה', את תוכחתו ודיבוריו הקשים של ה'. אתם הייתם צריכים להיות קציני ישראל, מנהיגים קדושים של עם קדוש, יודעי דרכי ה', משפט וצדק, וכמו שאמר מיכה (ג: א): "שִמעו נא ראשי יעקב וקציני בית ישראל: הלוא לכם לדעת את המשפט!" ובמקום זה הפכתם לקציני סדום, רודפי עוול ועושק. וכמו שאומר מיכה שם (פסוק ב): "שֹׁנאי טוב ואֹהבי רעה, גזלי עורם מעליהם ושאֵרם מעל עצמותם". ומאחר שאתם קציני סדום — מנהיגים שלקו בחטא סדום ומחלתה, ט_י

הגאוה והאנוכיות הבאות מעושר ומשפע גשמי; מאחר שחשבתם שאתם קצינים ושולטים בלי גבול, ושאין לאלקים הכח להגביל אתכם, וחייתם חיי גשמיות ותאוה ואנוכיות שהביאו אתכם לגזול מהעניים ולהשיג כסף ורכוש בכל דרך רעה, כמו חטא סדום; מאחר שחשבתם את עצמכם כקצינים, השולטים על כל הארץ מקצה עד קצה, ואין קץ לכוחכם ולגדולתכם ולעושרכם, ושאתם החותכים וחורצים וכורתים את המשפט כפי שאתם רוצים ואין עין רואה ושופטת אתכם — שִמעו את הדיבור הקשה של ה', שהוא נאמן להיפרע מכם.

הנביא פותח בתוכחה נגד המנהיגים, שגם חטאו בעצמם בעושק, בגזל, בע"ז, ובפניית עורף לה', וגם הדריכו את העם בדרכים רעות. המנהיגים החוטאים גם החטיאו את העם, שכיון שהעם ראה את התנהגות המנהיגים, הם הלכו בדרכיהם, כי במשטר של מלכות או רודנות, הדור הוא לפי הפרנס. ואמר "שִמעו" אל קציני "סדום", משום שיש הבדל בין לשון "האזינו" ללשון "שִמעו". "להאזין" פירושו לשים לב למלים שאדם מדבר, והוא הצעד הראשון, ובצעד השני האדם גם "שומע", כלומר, קולט ומכניס את הדברים ללבו ולמוחו. והנה אין צורך להגיד למנהיגים להאזין, שהרי הם יודעים כבר מה מוטל עליהם לעשות. הם האזינו כבר ויודעים מה דרוש מהם, אלא שסירבו לקלוט ולשמוע. משום כך הנביא אומר: שִמעו, וקִלטו, וקַבלו על עצמכם את תוכחת ה', מנהיגי סדום. וכתב הגר"א: "ששם [בסדום] היו הראשים... עם עמורה — שהיו שם [בעמורה] ההמונים, כנ"ל". כלומר, שסדום ועמורה היו ערים צמודות, ובסדום ישבו המנהיגים והעשירים, ובעמורה ישב המון העם. ומשום כך, קושר גם הנביא את מנהיגי ישראל ל"סדום", ואת העם ל"עמורה".

אחר כך פונה הנביא לעם, שגם הם השחיתו את דרכם מפני שהמנהיגים לא הדריכו אותם והנהיגו אותם בדרך נכונה, וגם לימדום לעשות רע, ואומר: אתם, העם שהיה עם סגולה ועם נבחר ועם עליון, הפכתם לעם עמורה. והוא מוכיח אותם אע"פ שקציניהם ומנהיגיהם הוליכו אותם בדרך הרעה, מפני שאין בכך כדי להשתחרר מאשמה ומעונש. וכי אם המנהיג חוטא, ואפילו מצוֶה על העם לחטוא, יש לשמוע לו? והלא ציוותה תורה שלא לשמוע למלך או למנהיג שמורה על הפרת מצוה, כי גם אצל המלך כתוב: "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול" (דברים יז: כ). וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין מט.): "'כל איש אשר ימרה את פיך... יומת' (יהושע א: יח) — יכול אפילו לדברי תורה [שישמע לו לבטל דברי תורה]? ת"ל: 'רק חזק ואמץ' (שם)". כלומר, כל "אך" ו"רק" למעט בא, וכאן "רק" בא לומר לנו: "שאם בא המלך לבטל דברי תורה, אין שומעין לו" (רש"י). ואפילו כאשר אין קצין ומנהיג, היהודי חייב לדעת באיזו דרך ללכת ואיך להתנהג, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ו: ו_ח): "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחֲכָם. אשר אין לה קצין, שֹׁטר ומֹשל, [ומ"מ] תכין בקיץ לחמה...". כלומר, לְמד מהבריה הקטנה והשפלה הזאת, דבר שאתה — האדם, הגדול שבבריות, והיהודי, הגדול שבבני אדם — אינך מבין. והלא לנמלה אין קצין שרודה, שמצוֶה, שמדריך, ומ"מ היא עושה מחכמתה את מה שהיא צריכה לעשות כדי שתחיה ותתקיים. ורש"י (שם: ז_ח) פירש: "אין לה קצין שיוכיח אותה... ויוציא מידה אם תגזול מחברתה; ואעפ"כ... אינה גוזלת מחבירתה". ואתם הלכתם אחרי מנהיגיכם ואחרי ההבל, והשחתֶּם לעצמכם.

והנה, אילו מנהיגי וקציני ישראל היו הולכים בדרך ה', היו זוכים למה שזכו קציני ישראל בימי יהושע, כמו שכתוב (יהושע י: כד_כה): "ויאמר [יהושע] אל קציני אנשי המלחמה... קִרבו, שימו את רגליכם על צוארי המלכים [הכנענים] האלה... ויאמר... אל תיראו ואל תֵּחָתו; חִזקו ואמצו כי ככה יעשה ה' לכל אֹיביכם אשר אתם נלחמים אותם". ובמקום זה, מכיון שהפכו לקציני סדום, אמר מיכה (ג: ט): "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקֵשוּ", וכן (שם: יא_יב): "ראשיה בשֹׁחד ישפֹּטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסֹמו, ועל ה' יִשָעֵנו לאמר: הלוא ה' בקרבנו! לא תבוא עלינו רעה. לכן בגללכם, ציון שדה תֵחָרֵש...".

זה הגמול לצבועים, שבחיצוניות הם עדיין שומרי פולחן, אך רוקנו את כל תוכן הקדושה מהיהדות. ובתוך ישראל היו כאלה שעזבו את ה' לגמרי, אבל רוב רובם, אפילו אלו שהיו עובדי ע"ז, שילמו מס שפתיים לה' ושמרו על הפולחן והטקסים, ואליהם פונה הנביא עתה ואומר:

קבלת עול מלכות שמים; חוסר אמונה; קרבנות לרצון ולתועבה; צביעות הדתיים שומרי פולחן

(יא) למה לי רֹב זבחיכם, יאמר ה'. הקב"ה ציווה לנו להקריב לפניו קרבן שיהיה ריח ניחוח לה', כדי שנשתעבד לו ונבקש כפרה על עוונותינו, ונהיה נכנעים בנפש שפלה ורוח נמוכה, ונהיה מוכנים להקריב את עצמנו למענו ובכך להתקרב אליו, ובכך נקבל על עצמנו את עול מלכותו ואת עול מצוותיו, ונשמע לדבריו ונלך בדרכיו. ואם נעשה כך, נתעלה ונתקדש. קרבן העולָה, העולֶה, מקריב ומקרב את האדם. ושפלות, השתעבדות וקבלת עול מלכות שמים, מקדשות את האדם ומקרבות אותו לקדושת ה'. וכך על הפסוק: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א: ב), אומר הספורנו: "כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך 'ונשלמה פרים שפתינו' (הושע יד: ג), וכאָמרו: 'זבחי אלקים רוח נשברה' (תהלים נא: יט), כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת". וזה קרבן שנקרא ריח ניחוח לה'. כי האדם המביא את הקרבן צריך לראות את עצמו כאילו הוא במקומו, וכמו שכתב הרמב"ן (ויקרא א: ט): "כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה, ובדיבור, ובמעשה, ציווה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש — הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה". ואם יחשוב כך וגם יהיה מוכן להקריב מרכושו ולתת מכספו בקרבן הזה, הוא ישבור את גאותו ואת האנוכיות שבו, ויבין שהוא תולעת ולא איש, עפר ואפר, והוא ראוי להיות קרבן, והוא בידי ה' כמו שהבהמה הזאת בידו, ויקבל על עצמו עול מלכות שמים, לשמוע לכל דברי ה' ולהיות מוכן להקריב את עצמו, את כספו, ואת נפשו למען ה'. וביטול ה"יש" הזה, י_יא

וההכנעה והשפלות, מביאים את האדם להתרוממות ולקדושה, והוא מגיע קרוב לה' בקרבָּנו. וכן אמר שמואל (שמואל א טו: כב): "החפץ לה' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול ה', הנה שמֹע, מזבח טוב...".

אבל כאשר אין הכנעה ושפלות וקבלת עול מלכות שמים, לא רק שאין ערך לקרבנות, אלא שהם מתועבים ושנואים, כי הם מסמלים את הצביעות של פולחן גרידא. ולכן שואל הנביא בשם ה': מה צורך יש לי בכל השפע הזה של זבחים שאתם מביאים בכמות כל כך גדולה? וכי יש בהם הכנעה ושעבוד לעול מלכותי? במקום ריח ניחוח הם הפכו לגועל נפש. וכן אמר ירמיהו (ו: כ): "עֹלותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי". וכן אמר (ירמיהו ז: כא_כג): "עֹלותיכם סְפו [תוסיפו] על זבחיכם ואִכלו בשר [כלומר, אִכלו את העולה כאילו הוא בשר שלמים, שהרי אני לא רוצה בהם; הם אינם "קרבני לחמי לאשי, ריח נִחֹחי" (במדבר כח: ב)]. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאִ אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שִמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם...". כלומר, העיקר, המצוה הראשונה ששמעתם בהר סיני, לא היתה זו של קרבן אלא של "אנכי ה' אלקיך...", המצוה של קבלת עול מלכותי ואלקותי עליכם. כי זאת תביא להכנעה ושעבוד האדם ושפלותו — וזאת מטרת האדם. והקרבנות רק מסמלים את זה. ואם אדם מביא קרבן ומנאץ את דרכי ה', הרי הוא כטובל ושרץ בידו, ואין זה מברך אלא מנאץ, אלא: "זִבחו זבחי צדק ובטחו אל ה'" (תהלים ד: ו) — זה הזבח שרוצה הקב"ה.

שבעתי עֹלות אילים. אני, ה', שציוויתי אתכם להכין לי כל יום: "שנים ליום עֹלה תמיד" (במדבר כח: ג), אמרתי שזה יהיה: "אשֶה ריח ניחֹח לה'" (שם: ח). ואיך הופכת עולה לריח ניחוח? איך אני מרוצה ושָׂבע ממנה? רק כאשר היא מסמלת את ההקרבה שלך למען הזולת. כלומר, עצם הנכונות לתת משלך — בהבנה שאין זה משלך אלא משלי — זאת היא ההכנעה האמיתית. ועיקר ההכנעה צריכה להיות בנכונותך לתת משלך לעני, לדל, לנצרך. מתי אני, ה', שָׂבע? כאשר המִסְכן שָׂבע. ציוויתי עליך לתת מרכושך מעשר ללוי ומעשר לעני, כמו שכתוב (דברים כו: יב_יג): "כי תכלה לַעְשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישִת שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה — ואכלו בשעריך ושבֵעו, ואמרת... בערתי הקֹדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ככל מצותך אשר צויתני". כאשר החלשים והנצרכים שבעים, גם הקב"ה שָׂבע בדרך שהוא נהנה, ואז קרבנותיך הם לו לרצון וריח ניחוח.

אבל אם אתם מדכאים את העני, וגוזלים ממנו את חלקו, ונותנים לו לסבול במצוקה, אזי אותה עולה הופכת למאוסה ותועבה לי, כמו אדם שכבר אכל כל כך הרבה, עד שאינו יכול אפילו להסתכל עתה על אותם מעדנים שבדרך כלל נפשו רוצה בהם, כדרך: "פן תשבענו והֲקֵאתוֹ" (משלי כה: טז). ו"השובע" הזה לרעה ולתועבה בא, כמו שאמר הנביא (לקמן ט: יח_יט): "...איש אל אחיו לא יחמֹלו, ויגזֹר [חוטף] על ימין ורָעֵב; ויאכל על שׂמֹאול — ולא שבעו; איש בשר זרֹעו יאכלו". וכאשר פחדו מבבל, והיה חסר לחם, לא פנו אל הקב"ה אלא: "מצרים נָתַנו יד [לבקש עזרה מהם]; אשור לשבֹּע לחם [מהם]" (איכה ה: ו). ובכן, בגלל אכָלכם את אחיכם, ובגלל פנייתכם אל הגוי, ובגלל גאותכם שגרמה לכל זה, כמו שנאמר (הושע יג: ו): "שבעו וירם לבם, על כן שכחוני" — לא יעזרו לכם עולותיכם, כי במקום לרַצות אותי הם מכניסים בי שובע של גועל נפש. ובמדה כנגד מדה: "אתה תאכל ולא תשבע" (מיכה ו: יד), וכן: "השביעני במרורים, הרוַני לענה" (איכה ג: טו).

ואיך תביאו לי אילים, בעוד שהם מסמלים את כל מה שרציתי ושאתם סילפתם? בברית בין הבתרים אמרתי לאברהם לקחת אַיִל: "ואיל משֻלש" (בראשית טו: ט); העקידה מסומלת באיל: "וירא והנה איל" (בראשית כב: יג); למשכן הקדוש לקחתי עורות אילים: "ועֹרֹת אילִם מאָדָמים" (שמות כה: ה); וסמל כחי ומלכותי הוא האיל, כמו שכתוב (תהלים קיד: ד): "ההרים רקדו כאילים"; וכן ביוה"כ, יום כפרת חטאי ישראל, לוקח הכהן הגדול איל: "ואיל לעֹלה" (ויקרא טז: ג), ואיך אתם מביאים לי עולות אילים, כאשר אתם הפכתם את עצמכם לדבר אשר שנאתי!

קבלת עול מלכות שמים; גאוה; חלב הקרבנות לרצון ולתועבה; מושגים; גוג ומגוג

וחֵלב מְרִיאִים. גזרתי איסור על החֵלֶב, שהוא סמל השומן והגאוה, כמו שכתוב (תהלים עג: ו_ז): "לכן עֲנָקַתְמוֹ [סובב אותו] גאוה... יצא מחלב עינֵמו, עברו משכיות לבב", וכן: "וישמן ישֻרון ויבעט" (דברים לב: טו). והשומן הוא הגאוה שמביאה לידי מרד בה', כמו שכתוב (איוב טו: כה,כז): "כי נטה אל א-ל ידו ואל ש-די יתגבר... כי כסה פניו בחלבו, ויעש פימה עלי כסל". וכתב האברבנאל (ויקרא ג): "שהבריאות והיופי הוא סיבות החטא. והסיבות הבריאות הוא הדם, וסיבות היופי הוא השומן, ומי שדמו רותח הוא חוטא... וכן השומן סיבות החטא כמו שאמר הכתוב: 'וישמן ישורון ויבעט'. ולכן ציווה ה' שישרפו על מזבחו שני הדברים הגופניים והם המביאים האדם לחטא... לרמוז שכן ראוי שיעשה האדם, שישרוף ויבטל תאוותיו...". וא"כ בקרבן שורפים את החלב, סיבת האנוכיות והגאוה והתאוה של האדם, כאות כפרה והכנעה. ועל זה אמר שמואל (שמואל א טו: כב): "...טוב, להקשיב מחלב אילים". ומשום כך ציווה הקב"ה שאסור לכהן לקחת את חלקו לפני הקטר החלבים. וכאשר בני עלי תבעו את חלקם לפני הקטר החלבים, נאמר עליהם (שמואל א ב: יז): "ותהי חַטַאת הנערים גדולה מאד את פני ה', כי נאצו האנשים את מנחת ה'". ועוד נאמר עליהם (שם: יב): "ובני עלי בני בליעל, לא ידעו את ה'". ואמרו חז"ל (מדרש שמואל ו: א): "'בני בליעל, [לא ידעו את ה']' — בנים שפרקו עול שמים מעליהם, אמרו: אין מלכות בשמים". א"כ, איך אתם מביאים לי את הבהמות השמנות והבריאות והמפוטמות לקרבנות ושורפים את חלבם? הלא אתם הבהמות השמנות והחלב, שכל כולכם חלב ושומן של גאוה, ופריקת עול, וניאוץ בקדשי ישראל! והרי הקרבן שלכם הוא דבר והיפוכו! ועל זה אמר עמוס (ה: כב): "ושֶלֶם מְרִיאֵיכם לא אביט".

ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. איך אחפוץ את דם זבחיכם, אותו דם שעליו אמרה התורה (דברים יב: כג): "רק חזק לבלתי אֲכֹל הדם כי הדם הוא הנפש", כאשר אתם: "ידיכם דמים מָלֵאו" (פסוק טו). אני גאלתי אתכם מארץ מצרים כשהייתם עֵרומים ממצוות, ונתתי לכם דם מילה ודם פסח כסמל להקרבה ומסירות הנפש, כמו שאמרו במכילתא (מובא בילקוט שמעוני, יחזקאל שנה): "הגיע שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיעסקו בהם כדי שיִגָאלו, שנאמר (יחזקאל טז: ז): '...ואַת עֵרום ועריה' — מן המצוות. ונתן להם הקב"ה שתי מצוות, מצות פסח ומצות מילה, שנאמר (שם: ו): 'ואעבֹר עליך ואראֵך מתבוססת בדמיך'". וכל הגאולה ממצרים היתה כדי שתהיו לי עם סגולה ונבחר, ושתקבלו עליכם את עול מלכותי, ותלכו בדרכַי — דרכי צדק ומשפט; והנה הפכתם לעם נבל, לזרע מרעים, בנים משחיתים. את דם קרבנותיכם לא ארצה, כי הרי אני אבוא על הארץ, "ושפכתי חמתי עליה בדם" (יחזקאל יד: יט).

רְאו איך פרקתם עול ואיך סילפתם את עצמכם. במתן תורה, אחרי שקיבלתם את עשרת הדברות, בניתם מזבח של שתים עשרה אבנים לשבטיכם, וכתוב (שמות כד: ה_ו): "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, ויקח משה חצי הדם וישם באגנֹת [כלים], וחצי הדם זרק על המזבח". ואז קרא משה את "ספר הברית", וכתוב (שם: ז): "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!" ואיך הפרתם את כל זה?! הנה קבעתי: "כבשים בני שנה שנים ליום תמיד... עֹלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה'... ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבֹדי" (שמות כט: לח,מב_מג), ואיך נטמא כבודי על ידיכם?! והנה על העתודים כתב רש"י (ירמיהו נ: ח): "דרך העתודים ללכת לפני העדר בראש העזים". אני רציתי שאתם תהיו ה"עתודים" בעמים, אלה שצועדים בראש לפני כולם להדריכם ולהיות להם לאור; ובמקום זה הפכתם להיות כמוהם ויותר גרועים מהם. אני רציתי לתת לכם ברכת: "חמאת בקר וחֲלֵב צאן עם חֵלֶב כרים ואילים בני בשן ועתודים... ודם ענב תשתה חמר" (דברים לב: יד), ובמקום זה, "וישמן ישרון ויבעט..." (שם: טו). לכן לא חפצתי. ולמה? "כי חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו: ו), ורציתי שתגידו כמו דוד המלך ע"ה: "לעשות רצונך אלקי חפצתי" (תהלים מ: ט). ואמר ירמיהו (ט: כב_כג): "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו... השכל ויָדֹעַ אותי, כי אני ה' עֹשה חסד, משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי".

ועל כל זה בא דוד המלך ע"ה ואמר (תהלים נ: ח_י,יב_טז): "לא על זבחיך אוכיחך ועולֹתיך לנגדי תמיד; לא אקח מביתך פר... כי לי כל חיתו יער... אם ארעב לא אֹמַר לך, כי לי תבל ומלֹאה, האוכַל בשר אבירים ודם עתודים אשתה; זְבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך, וקראֵני ביום צרה — אחלצך ותכבדני, ולרשע אמר אלקים: מה לך לסַפֵּר חֻקָי, ותשא בריתי עלי פיך". הכנעה ושפלות והכרת התלות המוחלטת בה' — שהיא קבלת עול מלכותו והכנעת רצוננו לרצונו — הן הקרבן, ואיך יביא אותו הרשע ובן הבליעל?

ומ"מ באחרית הימים ישלם הקב"ה לגוים באותו נוסח של עונש ישראל. בגוג נאמר (יחזקאל לט: יז_יט): "...אֱמֹר לצפור כל כנף ולכל חית השדה... הֵאספו מסביב על זבחי אשר אני זֹבח לכם זבח גדול... בשר גבורים תאכלו ודם נשיאי הארץ תשתו, אילים כרים ועתודים, פרים מריאי בשן כלם. ואכלתם חלב לשָׂבעה ושתיתם דם לשכרון". הקב"ה הופך את היגון לשמחה, את העונש לנחמה, כדי לקדש את שמו, כדי שידעו ישראל והעולם שה' הוא האלקים, כדכתיב (שם: כב): "וידעו בית ישראל כי אני ה' אלקיהם, מן היום ההוא והלאה".

קבלת עול מלכות שמים; שלש רגלים; תפלה ומצוה של תועבה; מושגים; קידוש השם; אין לסמוך על גוי; א"י; ערבים

(יב) כי תבֹאו לראות פני. "בשלש רגלים — זו הראייה" — רד"ק. כשנהייתם לי לעם, כמה שאפתי לראות את פני כולכם שלש פעמים בשנה, וכן כל יום בבואכם למקום קדשי ולחצרות ביתי עם קרבנותכם! כך כתוב (דברים יב: יא_יב): "והיה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו, שמה תבִאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, עולֹתיכם וזבחיכם מעשרֹתיכם ותרֻמַת ידכם... ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנֹתיכם... והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם". וכמה השתוקקתי לראותכם בחצרותי בהבאת קרבן הפסח, כמו שכתוב (שמות יב: כה_כז): "והיה כי תבֹאו אל הארץ... והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבֹדה הזאת לכם? ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנָגפו את מצרים ואת בתינו הציל". הפסח הזה סימל את הגבהת ישראל השפלים, ע"י נכונותם למסור נפש בדם פסח ודם מילה, המרומז באגודת האזוב הטבולה בדם; ואת קידוש השם הגלוי של לקיחת אליל המצרים וקשירתו למשך ארבעה ימים לעיני כל מצרים, ואח"כ שחיטתו וצלייתו בשלמות ובלי שבירתו לחלקים, כדי שהמצרים יראו בלי ספק ששוחטים את אליליהם; ואת קידוש השם הגלוי המסומל בפקודה (שם: כב): "לא תצאו איש מפתח ביתו עד בֹּקר" — שהגאולה צריכה להיות בגלוי "בעצם היום הזה", לעיני כל מצרים, כמו שאמר משה לפרעה (עיין מכילתא בא, מס' דפסחא יג, על הפסוק בשמות יב: לא); ואת שפלות האדם ואת כחו הגדול של הקב"ה, ושחיי הפרט והלאום נתונים בידי הקב"ה שמשגיח על הכל.

וכמה רציתי לראותכם מקריבים לפָנַי את העומר, כמו שכתוב (ויקרא כג: י): "כי תבֹאו אל הארץ... וקצרתם את קצירה, והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם אל הכהן", וכן כתוב באותה פרשה (שם: כב): "ובקֻצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקֻצרך, ולקט קצירך לא תלקט — לעני ולגר תעזֹב אֹתם...". וכמה רציתי לראותך בארץ הזאת שומר שמיטה ויובל בהבנה שכל הארץ היא שלי, כמו שכתוב (ויקרא כה: ב): "כי תבֹאו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'". וכמה הייתי מוכן לראות את פניך שלש פעמים בשנה, והבטחתי לך שאוריש גוים מפניך ואתן לך את ארצם וגם לא תיראו מצָרים בחוץ, כמו שנאמר (שמות לד: כג_כד): "שלש פעמים בשנה יֵרָאה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל; כי אוריש גוים מפניך [כמו שאמרו בילקוט שמעוני (יהושע, רמז יד), "כל מקום שנאמר 'אדון' — עוקר דיורין ומכניס דיורין... עוקר כנעניים ומכניס ישראל"] והרחבתי את גבֻלך ולא יחמֹד איש את ארצך בעלֹתך לֵרָאות את פני ה' אלקיך שלש פעמים בשנה". וכמה רציתי לראות את כולכם בהַקְהֵל, כמו שכתוב (דברים לא: יא_יג): "בבוא כל ישראל לֵרָאות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר... הַקְהֵל את העם... ליראה את ה' אלקיכם...".

אבל מה אעשה, ואיזו הנאה יש לי מכם, כאשר סילפתם ועיקמתם את כל מצוותי? רציתי שתעזרו ללוי ולעני ולנצרך — ואתם גוזלים מהם. רציתי שתהיו שפלים — ואתם גאים וגאוותנים. רציתי שתקבלו עליכם את מוראי ואת מלכותי — וניאצתם אותי והלכתם אחרי בעלי ברית בשר ודם, ואתם גם מסרבים לשמור את מצוותי ולקבל את מלכותי ולבטוח בי. ואם כן, מה הנאה יש לי מהמקום הזה, ומהקרבנות שלכם, ומכם, ומארצכם? הפכתם את קדושתי ואת קדושתכם ללעג ולתועבה. אין הכנעה, אין קבלת עול מלכות שמים, אין צדק ואין משפט. ואם כן, אם מאסתם בי, אני אמאס בכם. אתם באים לראות פני? אני: "ונטשתי אתכם... מעל פני" (ירמיהו כג: לט). אתם באים לבית הזה לראות פני, "ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו, ואמרתם 'נִצַלנו'! למען עשות את כל התועבֹת האלה" (ירמיהו ז: י); ואני: "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו... כאשר עשיתי לשִלוֹ, והשלכתי אתכם מעל פני..." (שם: יד_טו). אתם באים לראות פני; ואני: "והסתרתי פני מהם" (דברים לא: יז). אתם באים לראות פני בעיר שהפכתם לתועבה ולדמים; ואני: "כי שמתי פני בעיר הזאת" (ירמיהו כא: י). אתם באים לשמוע כהנים שמרדו בי קוראים: "יָאֵר ה' פניו אליך" (במדבר ו: כה); ואני: "והֲסִבֹּתי פני מהם" (יחזקאל ז: כב). אתם באים לראות פני, גאים בכוחכם שהאויב לא ינצח אתכם; ואני: "ונתתי פני בכם ונִגפתם לפני אֹיביכם" (ויקרא כו: יז). וכל זה משום שאני אמרתי לכם: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (דברים ה: ז), ואני נתתי לכם מצוות אשר תוכלו לשמור בשמחה, "כי תבֹאו אל הארץ" (שמות יב: כה), ואתם מעלתם בי בע"ז, בגילוי עריות ובשפיכות דמים, ובהתרפסות בפני גוים בעלי ברית. ולכן בעוונותיכם תגלו מהארץ הטובה אשר אני נותן לכם: "וידעו הגוים כי בעוֹנם גלו בית ישראל, על אשר מעלו בי, וָאַסְתִּר פני מהם..." (יחזקאל לט: כג).

מי בקש זאת. מצוות כאלו לא ביקשתי. קרבנות ותפלות שהם ריקים מהכנעה ומקבלת עולי ומאמונה בי — אינם רצויים לי. "איני חושב לכם זה לכבוד אלא לבזיון" — רד"ק. מה מבקש ה'? "בִקש ה' לו איש כלבבו" (שמואל א יג: יד), אדם שעושה את רצון ה', שכפוף לו, שמקבל את עול מלכותו ושומר את כל מצוותיו. ביקש ה' עם שמבקש אותו, ואז יעזור להם, כמו שאמר דוד (תהלים מ: יז): "וישמחו בך כל מבקשיך", וכן (משלי כח: ה): "ומבקשי ה' יבינו כל". וכן (עזרא ח: כב): "יד אלקינו על כל מבקשיו לטובה". אבל לא ביקשתם את ה', אלא רדפתם אחרי גוים לעזור לכם, ולכן: "ורִדפה את מאהביה... ובקְשָתַם ולא תמצא" (הושע ב: ט). והשלום שנביאי השקר הבטיחו לא יבוא, כמו שנאמר: "ובקשו שלום וָאָיִן" (יחזקאל ז: כה), והעיר הזאת תחרב ויהיו "כל עמה נאנחים מבקשים לחם" (איכה א: יא), ויפלו ביד "מבקשי נפשם" (ירמיהו יט: ז).

מידכם. אתם, שידכם דמים מלאו, תביאו לי קרבנות?! והלא דוד אמר לרוצחי איש בושת בן שאול (שמואל ב ד: יא): "הלוא אבקש את דמו מידכם". ועליכם אמר מלאכי (א: י): "אין לי חפץ בכם, אמר ה' צב-אות, ומנחה לא ארצה מידכם".

קבלת עול מלכות שמים; שלש רגלים; תפלה ומצוה של תועבה; אמונה; עונש הגוי; מושגים; מנהיג; בעתה אחישנה; חילול השם

רְמֹס חצרי. התנועה ברגליים יכולה להיות בנחת או בחוזק. כשהיא בנחת, מדובר ב"הליכה" — שהיא תנועה קלה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קטו: ז): "רגליהם ולא יהלכו", כלומר, האלילים האלה אינם מסוגלים אפילו לעשות את התנועה הפשוטה והקלה ברגליים, של הליכה. וזה גם ענין של תנועה בכבוד, כמו שכתוב אצל אביגיל, שהיתה בעלת הבית (שמואל א כה: מב): "וחמש נערֹתיה ההֹלכֹת לרגלה". וזה גם ענין של רגיעה ונחת, כמו בפסוק (ירמיהו לא: א): "הָלוך להרגיעו ישראל". ובדרך כלל הוא גם מסמל את ההליכה בדרכי ה', כמו בפסוק (דברים ח: ו): "ללכת בדרכיו וליראה אֹתו", וכן (ירמיהו ב: ב): "לכתך אחרַי במדבר". אבל הדריכה בחוזק רב היא ה"רמיסה", שהיא חזקה, כמו בפסוק (מיכה ה: ז): "אשר אם עבר ורמס וטרף". והיא נעשית בריצה פראית בלי לדאוג לזולת, כמו בפסוק (מלכים ב ז: יז): "וירמסֻהו העם בשער וימֹת" (כאשר רצו בפראות לקחת אוכל אחרי המצור בשומרון). והיא ענין של אכזריות, כמו בפסוק (תהלים ז: ו): "יִרַדֹף אויב נפשי וְיַשֵג וירמֹס לארץ". והיא גם מושג של עוול, כמו בפסוק (יחזקאל לד: יט): "וצאני, מרמס רגליכם [של המנהיגים] תרעינה, ומרפש רגליכם תשתינה", כלומר, שאתם רומסים את רכושו, ונשאר לו רק המעט שנשאר אחרי שרמסתם על כל מה שיש לו.

אם כן, בא ישעיהו וזועק: הקב"ה ציווה לכם שהראייה של שלש רגלים תהיה עלייה לרגל של יראת כבוד, עלייה של התעלות: לִרְאות את פני ה' ולֵרָאות על ידו, כדי לתת לו נחת רוח כשהוא רואה את רגליכם ההולכות ביראת ה' ולא רצות להרע. הקב"ה רצה רגליים ההולכות בנחת, רגליים של בנים הנותנים לו נחת. אבל הרגליים שלכם הן רגליים של רומסים, של אנשים שרצים ודורכים בכוח על אדמת ביתי, לא ביראת כבוד אלא מסיבות אנוכיות ושפלות, וגם מלֻוות באלימות ובכח, באופן שלא איכפת לכם מהזולת; את הקרבנות רכשתם בגזל מהעני ובאכזריות. אני ביקשתי הליכה של קבלת עול מלכות שמים וצדק, ואתם רומסים על מזבחי בעָוֶל ובמשפח.

ואמר "חצרי", כי החצר היא מקום בית המקדש שלשם מגיעים ישראל, כמו שאומר הרד"ק: "כי בחצרות בית ה' היו עומדים ישראל ולא היה נכנס להיכל...". וכך אמר המלאך ליהושע כהן גדול (זכריה ג: ז): "אם בדרָכַי תלך [הליכה], ואם את משמרתי תשמֹר... וגם תשמֹר את חצֵרָי [כלומר, בית המקדש] — ונתתי לך מַהְלְכים בין העֹמדים האלה". וחצר הוא חוץ לבית ומלא עשב, והמלה "חצר" באה מהמלה "חציר", דהיינו עשב שממהר להתייבש, כמו שכתוב (תהלים לז: ב): "כי כחציר מהרה יִמָלו", וכן (לקמן טו: ו): "כי יבש חציר כָּלָה דשא". והחצר של בית המקדש בא לסמל ולתזכורת לעם שעומד שם ש"כל הבשר חציר... יבש חציר נבל ציץ... אכן חציר העם... ודבר אלקינו יקום לעולם" (לקמן מ: ו_ח). ולכן ייכנס האדם לחצר ה' בשפלות ובקבלת עול מלכות שמים ובידיים נקיות ובהליכה של נחת וטהרה. ואם יקרא: "נכספה, וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" (תהלים פד: ג), אזי החגים והימים הטובים יהיו ימי שמחה של הליכה בעונג ובאושר, כמו שכתוב (שם: יא_יב): "כי טוב יום בחצריך מאלף... לא ימנע טוב להֹלכים בתמים".

אבל מכיון שהפכתם את העלייה מהליכה למרמס, הקב"ה ירמוס את גאוותכם, כמו שאמר (לקמן כח: ג): "ברגלַיִם תֵּרָמַסנה עטרת גֵאוּת שכורי אפרים". והבית הזה שחיללתם — יחרב, וכן כל בית ישראל שהקב"ה נטע בא"י בכרמו — יירמס, וכמו שאמר ישעיהו (ה: ה,ז): "הסר מְשׂוּכּתו והיה לבָעֵר, פָּרֹץ גדֵרו והיה למרמס... כי כרם ה' צב-אות בית ישראל... ויקַו למשפט והנה משׂפח, לצדקה והנה צעקה". וכן על זה שרמסתם את חצרי, אשלם לכם מדה כנגד מדה (יחזקאל ט: ז): "טַמאו את הבית ומַלאו את החצרות חללים". מי שחיללו את חצרי, ימְלאו חצרותיהם בחללים. ולא יעזור לכם שתנסו להשתיק ולאסור את נביאַי, כי אדרבה, גם על זה יבא חורבנכם במדה כנגד מדה. שהרי ירמיהו עמד בחצר בית ה' להתנבא לעם, כמו שכתוב (ירמיהו יט: יד): "ויעמֹד בחצר בית ה' ויאמר אל כל העם", וכן שם כו: ב (ע"ש), ואמרו (שם: יא): "ויאמרו הכהנים והנבִאים... משפט מות לאיש הזה". וכמה זמן ישב ירמיהו בכלא בחצר! וכן נאמר (ירמיהו לב: ב): "וירמיהו הנביא היה כלוא בחצר המטרה". וגם על זה נרמס ונחרב חצר בית ה'.

ומ"מ גם הגאולה תבוא לישראל באותו נוסח. כי הגוי שהקב"ה נתן לו לרמוס את ישראל — לא ידע את הקב"ה, ובגאותו חשב שבכוחו ובזרועו גבר. ולכן, בגלל גאותו, ישפיל אותו הקב"ה, ירמוס את הרומס שחילל שם ה'. כך אמר מיכה (ז: י): "ותֵרֶא אֹיבתי ותכסהָ בושה, האֹמרה אלי — איו ה' אלקיך! עיני תראינה בה, עתה תהיה למרמס, כטיט חוצות". והגאולה הזאת יכולה לבא "בעתה" — בלי שתהיה מגיעה לישראל, ולא למען צדקותנו, אלא למען קידוש שמו של ה' שחולל ע"י הגוים, וכמו שאמר ישעיהו (סג: ג_ה): "פורה [גת ענבים] דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי [וזה כדי להגדיל את קידוש שמו, והרד"ק (ג) כתב: "כלומר, שאין זכות לישראל", וכן אומר רש"י (ה): "שאין ישראל ראויין והגונים לגאולה"], ואֶדְרְכֵם באפי ואֶרמסם בחמתי... כי יום נקם בלבי [על חילול שמי], ושנת גאולַי באה [ה"עת" באה, והיא שנת גאולת ה', כביכול, כי שכינתא בגלותא, שהרי חילול ישראל הוא חילול השם]; ואביט ואין עֹזר ואשתומם ואין סומך [אין אומה אחרת שתהיה מוכנה לעזור לישראל, ובישראל אין אנשי אמונה שיביאו את הגאולה בבחינת "אחישנה", ולכן] וַתושע לי זרֹעי", כלומר, רק חמתי וכוחי, נקמת חילול שמי, עמדו לזכותם להיגאל.

אך יש גם גאולה של "אחישנה", אם יהיו ישראל ראויים לה באמונה שלהם. וכמו בכל הנביאים, הנביא נותן שני תסריטים — גאולה של "בעתה", והיא מלוּוה באסון וביסורים, רחמנא ליצלן, והוא זה שהבאנו לעיל; ויש גם תסריט של גאולה ע"י תשובה, מהירה ובלי יגון לישראל. וכך אמר ישעיהו (כו: ב,ד_ו): "פִּתחו שערים ויבֹא גוי צדיק שֹׁמר אֱמֻנים... בִּטחו בה' עדי עד כי בי_ה ה' צור עולמים, כי הֵשַׁח יֹשבי מרום [הגאים]... ישפילה עד ארץ, יגיענה עד עפר. תרמְסֶנה רגל, רגלֵי עני פַּעֲמֵי דלים". ופירש הרד"ק (ו): "שירמסו ישראל גאותם וגאונם, ויהיו אדונים עליהם תחת אשר היו עבדים תחתיהם". והנה הגאולה היא בידינו אם נרצה אותה, שהרי אם נחזור בתשובה חייב הקב"ה לקיים את הבטחתו לנו, וכמו שכתוב בספרי (שג): "'השקיפה ממעון קדשך' (דברים כו: טו) — עשינו מה שגזרת בנו, עֲשֵה עמנו מה שהבטחתנו". וכן צועק הנביא לישראל (לקמן סב: ו_ט): "...המזכירים את ה', אַל דֳמי לכם, ואל תתנו דֳמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. נשבע ה' בימינו ובזרוע עֻזו, אם אתן את דגנֵך עוד מאכל לאֹיבַיִך... כי מאספיו יֹאכלֻהו... ומקבציו ישתֻּהו בחצרות קדשי". כלומר, עוד יבוא יום ואחזיר אתכם בנחת אל חצרות קדשי.

אמונה; קבלת עול מלכות שמים; סילוף הקדשים; סוטה; ידעתי; מושגים; חילול השם

(יג) לא תוסיפו הָביא מנחת שוא. אל תוסיפו להביא אלי מנחה שהיא שוא ולא שוה, כי לא רק שאין בה ממש, אלא שהיא אף שמה ללעג את כל מושג העבודה לה'. והיא נושאת את שם ה' לשוא ומחללת את שם קדשו, בגדר: "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ: ז), כי מי שנשבע בשם ה' לשוא, בין שנשבע לשקר בשם ה', בין שמשתמש בשמו לשוא, ללא צורך (וכגון באופן שאמרו [שבועות כט.]: "איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם [כגון]: אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב... [וכן] על דבר שאי אפשר לו: אם לא ראיתי גמל שפורח באויר... [וכן] שבועה שאוֹכַל ככר זו, שבועה שלא אוֹכלנה, הראשונה שבועת ביטוי, והשניה שבועת שוא..."; וכן אמרו [ברכות לג.]: "כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום 'לא תשא'"), הוא אדם שמזלזל בשם ה' ומחללו. שהרי מי שנשבע בשמו לשוא דהיינו שקר, מראה שבכלל אינו ירא מהקב"ה, ולמעשה כופר בו ח"ו, שאילו האמין שאכן הוא קיים, לא היה מעיז להישבע בשמו, מתוך פחד העונש. אלא ודאי שהוא כופר בו וחושב שאינו קיים ח"ו, ושהעולם ריק ומחולל ממנו ח"ו. ועוד — מאחר שנשבע לשקר, ומוכח לעולם שהיה שקר ושהוא נשבע בשם ה', הרי העובדה שהוא, יהודי, שהוא מעם ה', משתמש בשמו לשקר ולגזול, מחלל את השם, בזה שהגוים אומרים: הַביטו על עם ה' הזה, שתורתם מתירה להם להישבע בשם אלקיהם כדי לגזול ולשקר. ואין לך חילול השם גדול מזה. והרי אמרו חז"ל (שבועות לט.): "שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני: 'לא תשא'".

וכל יהודי שעושה פולחן דתי שהוא שקר לגופו, ומטיח את פולחן השקר הזה בשם ה', עובר על "לא תשא" ומחלל את השם. ולכן מי שמביא קרבן לפולחן ה', והוא נקנה בכסף גזול או מושחת; או אדם שביודעין חוטא ועובר עבירות שהוא רוצה לעבור עליהן, ומ"מ לשם מצפון או צורך חברתי מקים לו פולחן דתי — הרי זה עובר על "לא תשא", ולא יִנָקה. וזה מה שהוא אומר "לא תוסיפו הביא מנחת שוא". התנהגתם בשקר ושוא עם הזולת, כמו שכתוב (תהלים יב: ג): "שוא ידברו איש את רעהו". עברתם על: "ולא תענה ברעך עד שוא" (דברים ה: יז), עבדתם ע"ז וסמכתם על השוא, כמו שאמר ישעיהו (נט: ד): "בָּטוֹח על תֹּהו ודַבֶּר שוא", וכפרתם באלקים ואמרתם: "שוא עבֹד אלקים" (מלאכי ג: יד), ובטחתם בנביאי שוא אשר: "חזו שוא וקֶסֶם כזב" (יחזקאל יג: ו) — ולכן לא רצה הקב"ה את מנחת השוא.

בגאותכם ובפריקתכם את העול, במקום להשתעבד להקב"ה ולציית לכל מצוותיו, אתם מקיימים רק את המצוות שאתם רוצים, ועוברים על אלה שנוח לכם להפר. בזה עברתם על מה שאמרתי (דברים ד: ב): "לא תֹסִפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו, לשמֹר את מצוֹת ה' אלקיכם", ולכן עכשיו אני אומר לכם: לא תוסיפו הביא מנחת שוא.

כי המנחה האמיתית היא ההכנעה לה' ושמירת מצוותיו באמת. דוקא המנחה צריכה להיות סמל האמונה והשפלות של האדם לפני ה' (כמו שכתבתי בשמות א: ה, ע"ש היטב), והנה הפכתם את המנחה למנחה לא רצויה, למנחת קנאות, וכמו שכתוב בסוטה (במדבר ה: טו): "כי מנחת קְנָאֹת הוא, מנחת זכרון מזכרת עוֹן". ואמרו חז"ל (ספרי נשא ח): "כשם שקנאה למטה [נגד בעלה] כך קנאה למעלה [נגד ה']". כמו שהסוטה קשורה רק לבעלה, וסטתה וזנתה והלכה אחרי מאהבה, כך ישראל בגד בהקב"ה וזנה אחרי אלהים אחרים ואחרי עמים אחרים. ולכן, כמו שהמנחה של הסוטה היא מנחת קנאות, נקמה, שמזכירה להקב"ה את עוון האשה, כך כל המנחות שמביאים ישראל הסוטים, הן רק מזכרות עוון. וגם אם הן מובאות בבית המקדש ע"י הכהנים, הרי גם הכהנים ניאצו את קדשי ישראל, כמו שנאמר לגבי בני עלי (שמואל א ב: יז): "כי נִאצו האנשים את מנחת ה'". ואין ניאוץ אלא חילול השם, כמו שאמרו חז"ל (מדרש שמואל ו: א): "'...ובני עלי בני בליעל, [לא ידעו את ה']' (שמואל א ב: יב) — בנים שפרקו עול שמים מעליהם, — אמרו: אין מלכות בשמים". הרי שאפשר שאדם יהיה כהן של פולחן, ולכפור בה'. ויש הוכחה מהפולחן הרפורמי ורוב הפולחן הקונסרבטיבי של היום, שחלק ניכר מכהניהם מודה בכפירה, וחלק גדול מהסס להודות בכך, וכולם פרקו עול מלכות שמים ומצוות. ומשום כך אמר עמוס (ה: כב): "ומנחֹתיכם לא ארצה", ובסוף אומר (כז): "והגְלֵתי אתכם מהלאה לדמשק". ואתם שסמכתם על הגוים, תֵּענשו במדה כנגד מדה, כמו שאמר ירמיהו (ד: ל): "...כי תעדי עדי זהב, כי תקרעי בפוך עיניך, לשוא תִּתְיַפי, מאסו בך עגבים, נפשך יבקשו". דוקא מאהבָיִך אשר זנית אחריהם ואיתם, ושסמכת עליהם שיעזרו לך, דוקא הם יבקשו להשמידך.

קבלת עול מלכות שמים; הרפורמים; חגים ור"ח; המצוה הופכת לתועבה; מושגים; לא לסמוך על הגוי

קטֹרת תועבה היא לי... אני ציוויתי עליכם (שמות ל: א,ז): "ועשית מזבח מקטר קטרת... והקטיר עליו אהרן קטרת סמים". והכוונה היתה שהיא תסמל את כוונת כל הקרבנות, ריח ניחוח ונחת רוח לה'. וכמו שאמרו חז"ל (תנחומא, תצוה יד): "מכל קרבנותיהם איני רוצה אלא הריח, וכאילו אכלתי ושתיתי, שנאמר (במדבר כח: ב): 'את קרבני לחמי לְאִשַי, ריח ניחֹחי תשמרו'. תדע לך, שמזבח העולה שהיה לקרבנות היה נתון בחוץ, ומזבח הקטורת שהיה לריח, נתון בפנים". והקטורת באה לכפר ולמחול על חטאי ישראל, כמו שאמרו (תנחומא, שם טו): "'וכסה ענן הקטרת את הכפֹרת' (ויקרא טז: יג). מהו 'וכסה'? לשון מחילה הוא... אמר הקב"ה: מכל הקרבנות שאתם מקריבין, אין חביב עלי כקטורת... ראה כמה חביב הקטורת, שע"י הקטורת נעצרה המגפה [בענין קורח], בשעה שאמר משה לאהרן (במדבר יז: יא): 'קח את המחתה ותן עליה אש... ושים קטרת... [ויתן את הקטרת ויכפר על העם]'... אמר הקב"ה: בעוה"ז ע"י קטורת הייתם מתכפרים, ואף לעתיד לבוא כן". והנה הריח הניחוח והמתוק של הקטורת מסמל את נחת הרוח שמקבל הקב"ה מישראל שעושה רצונו, ולכן אמר דוד (תהלים קמא: ב): "תכון תפלתי קטרת לפניך", וכן אמר שלמה (משלי כז: ט): "שמן וקטרת ישמח לב". וישראל הפך את הריח הטוב הזה לריח מסריח, שהופך את ההנאה לתועבה. פעם היה הקב"ה תאב לקרבנות ולתפילות ישראל, ועכשיו הפכתם את התאבה לתועבה, כמו שאמר עמוס (ו: ח): "מתָאֵב אנכי את גאון יעקב". וכמה דק הוא הקו המפריד בין התאבה לבין התועבה! לא רק שאין עבודת הפולחן שלכם נחת רוח בשבילי, אלא להיפך — היא תועבה וגועל נפש בשבילי.

הקב"ה מעדיף שלא יעבדו אותו כלל משיהפכו את עבודתו לפולחן של שקר ושוא, כאילו היא — ובעקיפין גם הקב"ה — מאשרת את דרכם הרשעה. מוטב שהרשעים יִבָּדלו מהקודש ומהטוב, ובכך תהיה ידיעה ברורה שזה טוב וזה רע, זה קודש וזה טמא. אבל כאשר הרשעים והטומאה מעורבבים בטוב ובקודש, אי אפשר לדעת את האמת. נאמר (בראשית א: ד): "וירא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החֹשך", ואמר על זה רש"י: "ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה". ובימינו ראינו איך הרפורמים והקונסרבטיבים הפכו את התאבה לתועבה, ופרקו עול מלכות שמים, והקימו פולחן שנוח להם. אילו עבדו את ה' ביראה ובעול, היה עולה השמיימה ריח ניחוח, כמו שכתוב בברכת משה ללוי (דברים לג: ט): "האֹמר לאביו ולאמו לא ראיתיו... כי שמרו אמרתך", כלומר, אצל עגל הזהב, קיבלו עליהם את עולך בזה שהרגו על פי ציוויך אפילו את קרובי משפחותיהם שעבדו לעגל, ועל זה קיבלו שכר, שנאמר בפסוק הבא (שם: י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך...". זאת הקטורת שרוצה הקב"ה להריח. אך במקום זה, הקטורת הפכה לריח מסריח ומתועב, כאשר ה"אני", עושה הפולחן, הוא הקובע, ואינו מכוון "לי", לשמו של הקב"ה, ומשום כך, תועבה היא "לי".

חֹדש ושבת קרֹא מקרא. גם זה תועבה לי — כל החגים והמועדים שאתם קובעים ומכריזים כקודש (כלשון שבה ציווה ה' [ויקרא כג: ד]: "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אֹתם במועדם", ופירש הרשב"ם שם: "אשר תזמנו אותם זמני קודש; כל לשון 'קריאה' שאצל מועדים — לשון קביעת זמן הוא"), להתאסף בהם ולעשות פולחן בשמי, כגון ראשי החדשים והשבתות, דהיינו שבת ממש והחגים. הרי הימים האלה נקבעו על יָדִי כ"קודש", כדי להוסיף עליכם קדושה ולהכניס אתכם לימים שכולם מסגרת של קדושה, שהרי אתם עם קדוש ושמי הקדוש נקרא עליכם, כמו שכתוב (דברים כח: י): "כי שם ה' נקרא עליך", ושמי נקרא גם על בית המקדש, כמו שאמר שלמה (מלכים א ח: מג): "כי שמך נקרא על הבית הזה", ולכן ציוויתי עליכם מועדים שתקראו אותם ותקבעו אותם כמקראי קודש בזמנם המתאים. ומשום כך, כל הפרשה של מקראי קודש סמוכה למצוה של קידוש השם (ויקרא כב: לא_לג): "ושמרתם מצוֹתי ועשיתם אֹתם, אני ה', ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקַדִשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'". כלומר, על מנת כן הוצאתי אתכם, כדי שתהיו לי עם קדוש הקורא בשמי והנקרא על שמי והמקדש את שמי בזה שהוא עושה את רצוני, ולצורך זה קבעתי לכם ימים קדושים שבהם תוכלו לזכור ולהזכיר את הדברים הנפלאים שעשיתי.

ראש חודש הוא סמל לכוח ה' ולהשגחתו, בזה שכל חודש הולך לפי חוקי הטבע שקבע ה', שהלבנה מתחדשת לפי חוק בל יעבור, ולא בהפקרות. וכמו כן, הוא סמל לסיבוב של העולם, של החילוף; הלבנה התחילה וגמרה את סיבובה, ועכשיו מתחילה מחדש. זהו לקח לאדם, ללמדו שזמנו בעולם הזה מוגבל, ויש תחלה וסוף בשבילו, ושהרדיפה אחרי החומרנות היא הבל, וראוי לו להשתמש בזמנו הקצר להתקדש. ומאידך גיסא — אם חטא עד עתה, אל יתייאש, שהרי הוא יכול עתה להתחיל מחדש כמו שהחודש מתחדש, ואדרבה נקרא "חודש" על שם שהוא מתחדש, וכך יכול האדם להתחדש ולפתוח דף חדש של תשובה וקדושה. וכן הוא בכל השבתות, שזה כולל את שבת בראשית כל שבוע, וגם את השבת של החגים והמועדים שאסורים במלאכה, כמו שכתוב בפסח (ויקרא כג: ז): "מקרא קֹדש יהיה לכם, כל מלאכת עבֹדה לא תעשו". כל השבתות והחגים מסמלים מצד אחד את בריאת העולם שהקב"ה יצר "יש מאַיִן", ומצד שני את השגחתו, בזה שהוציאנו ממצרים והשפיל גוי עצום. ומשום כך היה ראוי שנשפיל את עצמנו ונבוא אז לפני ה' ביראה ובקבלת עול מלכותו. ובמקום זה, קביעות הזמנים האלה, ואסיפת העם בהם, הפכו לתועבה, משום:

לא אוּכל אָוֶן ועֲצָרָה. אין הקב"ה יכול לסבול את השיתוף של האָוֶן עם המועדים. אוון היינו שקר ומרמה, כמו בפסוק (תהלים י: ז): "תחת לשונו עמל ואָוֶן". והוא העדר האמת, ולכן נקרא "אוון", מלשון "אָיִן", אֵין. והוא גם רשעות של עושק וחמס הבא בכח היד, מלשון "אוֹן", כח, והוא עושק ורשעות שבאים ע"י גאות הכח, כמו בפסוק (תהלים צד: ג_ה): "...עד מתי רשעים יעלֹזו... יתאמרו כל פעלי אָוֶן, עמך ה' ידכאו...". והמלה "אוון" באה לרוב עם לשון "פועל", משום שאוון הוא רשעות שבאה ע"י פועַל, עבודה, טירחה של רשעות. וכך נאמר (משלי כא: ו): "פֹּעַל אֹצָרות בלשון שקר...". והוא גם הבל, שכאילו אינו קיים, כמו בפסוק (לקמן מא: כט): "הן כֻּלם און אפס מעשיהם". האוון הזה מסמל את האנוכיות וה"אני" של האדם, שלמען מטרתו ישקר וידבר מרמה לאחיו, ואילו המועדים הם הסמל של עצירה מההבל של העולם, הבא מהמלאכה הגשמית, כמו שכתוב (דברים טז: ח): "וביום השביעי עצרת לה' אלקיך, לא תעשה מלאכה", וכמו שכתב שם רש"י: "עֲצוֹר עצמך מן המלאכה". כל המושג של קדושה הוא מושג של פרישה ועצירה. עצור את עצמך כאשר אתה רוצה לעשות מעשה אשר לא יֵעָשה. כאשר אתה נדחף לבהמיות, עצור, התגבר והתעלה. עצור ועזוב את השקר ואת ההבל של אוון, והתעלה לקדושה. עצור את עצמך מן המלאכה ומן היצירה, כדי שתבין שכל יצירתך וכל מלאכתך וכל כוחך — כהבל וכאין מול הקב"ה. ובכך תסיר מקרבך את האנוכיות ותפסיק מהעושק ומהחמס.

ואתם לא עשיתם זאת, אלא הגרוע מכל, אתם חיים חיים של אוון, והכנסתם את המועדים ואת העצרת שלי לתוך החיים של האוון. כך אומר רש"י: "שאין שני הדברים האלו ראויין יחד: לקרוא עצרה לֵאסף לפָנַי, והאוון שבלבבכם...". והעיקר — שהקרבנות והעצרות באו כדי שהאדם ייכנע לה' ויקבל את עול מלכותו, ובלי זה, מה שווה כל העבודה? וכן אמר שמואל לשאול (שמואל א טו: כב_כג): "הַחֵפֶץ לה' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול ה'... כי חטאת קסם מֶרי ואָוֶן ותרפים הַפצַר".

והאירוניה היא שכל כוחכם נגד החלש והעשוק נעלם כאשר הגוי מאיים עליכם, ואז אתם רודפים אחרי האלילים של שווא ואחרי הגוי שהוא שווא ואון, וכמו שאמר ישעיהו (נט: ד): "בָּטוֹח על תֹּהו ודבר שוא, הָרוֹ עמל והולֵיד און", וכן (לקמן לא: א_ג): "הוֹי היֹרדים מצרים לעזרה על סוסים יִשָעֵנו... ולא שעו על קְדוֹש ישראל... וגם הוא [הקב"ה] חכם ויבֵא רע... וקם על בית מרעים ועל עֶזרת פֹּעלי און. ומצרים אדם ולא א_ל... וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזוּר...". וכן (תהלים ס: יג): "ושוא תשועת אדם", שכל הבוטח באדם, בוטח בשוא ובוטח באַיִן. אבל אלה שלא הוסיפו לחטוא, וקיימו את מצוות ה' ובטחו בו, יזכו לדברי הנביא (לקמן כט: יט_כ): "ויספו ענוים בה' שמחה... ונכרתו כל שֹׁקדי און". שהרי בסופו של דבר, כל הרשעות וכל כח הרשע וכל מטרות הרשע, אותם התענוגים שהוא רודף ושהוא מרשיע כדי להשיגם, הם אכן אַיִן, הבל, וריק.

הפולחן המסולף; רפורמים וקונסרבטיבים; מסירות נפש

(יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. הקרבנות והטקסים והפולחן שלכם בראשי חדשיכם ובמועדיכם, לא רק שאינם אהובים עלי, אלא אף שנאתי אותם. לא רק שאינם לרצוני ואינם ריח ניחוח לי, אלא הם אף תועבה וגועל נפש בשבילי. אתם קובעים לי "חודש ומועד" לעבוד אותי, אך מה לגבי שאר הימים ויתר הזמן? דרושה עבודה תמידית וקבועה, עבודה של "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז: ח). וכנגד זה קבעתי קרבן תמיד, ושם רמזתי שרק זה יהיה "ריח ניחֹחי" (במדבר כח: ב), שהוא מסמל קבלת עול מלכות שמים מתמידה. אבל אתם הקמתם פולחן של חדשים ומועדים, שבהם אתם מקציבים קצת זמן מחייכם אלי, כביכול, ובכל שאר הזמן אתם פורקים עול וחוטאים, ועושקים את עמי, ועובדים ע"ז, וזונים אחרי לבבכם. האנוכיות שלכם היא הקובעת, ואפילו העבודה שאתם עובדים לי אינה עבודה "לי", אלא אתם קבעתם להנאתכם ולרצונכם מה לעבוד, ומתי לעבוד, ואיך נוח לכם לעבוד. הרי שאינכם משתחוים לי אלא לעצמכם. וכן היום, הפולחן שהקימו הרפורמים והקונסרבטיבים אינו עבודת ה', אלא עבודת לבם ומחשבותיהם. בגלל סיבות חברתיות ומשפחתיות גרידא, החליטו להקים פולחן שהוא נוח ושאינו טורח וטירחה להם. והרי בזה שהם המציאו פולחן לפי המדות שהם רוצים, עשו את עבודת ה' לדבר והיפוכו. כל מטרת עבודת ה' היא להיכנע ולקבל עול מצוות אפילו כאשר הן קשות ובניגוד לרצון האדם, ואילו הם הקימו פולחן שדוקא מחזק את האנוכיות שלהם, כי הם עושים רק את מה שהם מסכימים לו.

והנה הקב"ה ציווה (דברים ו: ה_ו): "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדך, והיו הדברים האלה... על לבבך". והכוונה היא שתאהב אותו על ידי זה שאתה משתעבד לו. אתה משעבד לו את כל גופך, ורכושך, ואפילו את נפשך, ומקבל עליך את כל מה שהוא רוצה. אתה שם את דבריו "על לבבך" — מעל למה שאתה רוצה, וזאת אהבת ה', ותמורת זה הוא יאהב אותך, כמו שנאמר (דברים כג: ו): "כי אֲהֵבך ה' אלקיך", שהרי אהבת ה' היא לאלה שאוהבים אותו, כמו שכתוב (דברים ז: ט): "שֹׁמר הברית והחסד לאֹהביו ולשֹׁמרי מצוֹתָו", כלומר, שהאדם מוכיח את אהבתו לה' רק ע"י שמירת מצוותיו, דהיינו הנכונות למסור נפש עליהם. כך אומר הרמב"ן (שמות כ: ו): "במכילתא (יתרו, מס' דבחדש ו)... רבי נתן אומר: 'לאוהבַי ולשומרי מצוותי' — אלו שהם יושבים בא"י ונותנין נפשם על מצוות. מה לך יוצא ליהרג? על שֶמַלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה... ואומר (זכריה יג: ו): 'אשר הֻכֵּיתי בית מְאַהבָי', המכות האלה גרמו לי לֵאהב לאבי שבשמים. הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת נפש על המצוה... אבל הרחיב הענין לכל המצוות, לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כולם, מן הכתוב האחר (ויקרא כב: לב): 'ולא תחללו את שם קדשי'". ואפילו אהבת ה' מוכחת ע"י קידוש השם ומסירות נפש עליו, כמו שכתוב: "['ואהבת את ה' אלקיך...] ובכל נפשך' — אפילו הוא נוטל את נפשך... אֱהָבֵהו עד מיצוי הנפש" — ספרי (ואתחנן, לב).

זאת היא קבלת עול מלכות שמים שלמה, ביטול מלא של רצונך מפני רצונו, אהבת האדם את ה' ואת כל אשר אהב ה'. ומה אוהב ה' במיוחד? הרי כתוב (תהלים לג: ה): "אֹהב צדקה ומשפט, חסד ה' מלאה הארץ". וכן (לקמן סא: ח): "כי אני ה' אֹהב משפט, שֹׁנא גזל בעולה". ולכן עלינו לאהוב את מה שהוא אוהב ולשנוא את מה שהוא שונא, בידיעה שהוא כן שונא דברים, ויש מקום לשנאה בעולם, כמו שכתוב (תהלים צז: י): "אֹהבי ה' שִׂנאו רע". ולא כמו שאומרים הטפשים, הצדיקים הרבה יותר מבוראם, שאסור לשנוא — שהרי מצוה לשנוא את הרע ולהעבירו מן הארץ. ומצוה לאדם לשנוא רע אם הוא אוהב את ה', ואז ה' יצילנו, כמו שהכתוב שם אומר בסופו: "שֹׁמר נפשות חסידיו". וכן נאמר (מלאכי א: ב_ג): "ואֹהַב את יעקב ואת עשו שָׂנֵאתי", וכן אמר דוד (תהלים קלט: כא_כב): "הלוא משנאיך ה' אשנא ובִתקוממיך אתקוטָט, תכלית שנאה שנֵאתִים, לאֹיבים היו לי". וכן (שם יא: ה): "ורשע ואֹהב חמס שנאה נפשו". וכן (שם ה: ו): "שָׂנֵאת כל פֹּעלי און".

ודוקא את האוון ששנאתי, אתם מביאים לי במועדיכם. דוקא את מה ששנאתי, אתם מכניסים לתוך ביתי. את כל הטוב שנאתם, ואת הרע אהבתם, ולכן שנאתי בתכלית השנאה את כל הפולחן שלכם, וכמו שאמר עמוס (ה: כא): "שָׂנֵאתי, מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרֹתיכם". שנאתי את האוון ואת החמס שהוא מלוּוה בעצרותיכם וחגיכם. בקיצור, במקום העם שאמר פעם (שיר השירים ג: א): "בקשתי את שאהבה נפשי", הפכתם לעם של "חטאת נפשי" (מיכה ו: ז), ועל כן: "וגעלה נפשי אתכם" (ויקרא כו: ל), ובמקום אהבָתי לכם, הפכתי לשונא את דרכיכם. ודוקא משום שהם פרקו מעליהם את הטורח והכובד של המצוות שהם לא רצו לקיים, הפכה עבודתם לטורח להקב"ה, והוא אומר:

היו עלי לטֹרח. העבודה שלכם, שהיתה מכוונת להיות לי לריח ניחוח ולרצון ולהקל, היתה עלי לטורח ולמשא. אני רציתי שאתם תתקדשו ותתעלו על ידי זה, ותקבלו עליכם את עול מלכותי; שתיכנעו ותשפילו את עצמכם לפנַי, ותסירו את האנוכיות ואת ה"יש" שבתוככם, שדוחפים אתכם לרשע, לעושק, ולחמס; וקבלת העול עליכם — כביכול מקילה את המשא מעלי. ובמקום זה, העבודה שלכם לפנַי, שאינה קבלת עול מלכותי אלא דוקא פרי האנוכיות והרשעות שלכם, מכבידה עלי, היתה עלי לטורח. שהרי כאשר יש "עָוֶל", אין "עוֹל". הטרחתם אותי, ואת טרחכם ואת משאכם שנאה נפשי.

נלאיתי נשֹׁא. הפולחן עם כל קרבנותיו ועבודותיו המלאים פשע ורשע, הוא כל כך כבד, עד שכאילו הקב"ה אינו יכול לשאת אותו, כאילו הוא כל כך כבד שאין לה' כח להחזיק אותו. והכוונה האמיתית היא שהקב"ה, ברחמיו, מוכן לשאת את חטאינו בכל כובדם ולשאת לנו פנים, בתקוה שנשוב, כמו שכתוב (שמות לד: ז): "נֹשא עוֹן וָפשע וחטאה", וכן (במדבר ו: כו): "ישא ה' פניו אליך". אבל ישראל בז לדבר ה' ואינו רוצה לשמוע, ולכן כל החטאים הכבדים שהקב"ה כביכול נושא על עצמו — התרבו ונעשו כל כך כבדים עד שהתעייף כביכול, ואינו יכול ואינו מוכן לשאת אותם עוד, כי גדשו כבר את הסאה, ואיך יינשא חטא אשר ישנא ה'. וכן אמר ירמיהו (ו: י_יא): "הנה דבר ה' היה להם לחרפה, לא יחפצו בו, ואת חמת ה' מָלֵאתי, נלאיתי הָכִיל". העוול שהם עושים הוא כל כך כבד שהוא כבר ממלא את הארץ, וכנגד זה נתמלא ה' חמה. העבודה והפולחן מילאו את היכל ה', ועייפו את ה', ופקעה סבלנותו עד אשר "נלאיתי הכיל", כביכול כבר אין כח ומקום לעוונות אלה. אי אפשר למצוא להם מקום. אי אפשר לשאת אותם, אי אפשר לשאת להם. הקב"ה שהוא נושא עוון ופשע, כבר אינו מוכן להמשיך לשאת את עוונם ואת רשעם. ישראל עייף מעול ה', ובמדה כנגד מדה, הקב"ה עייף מלשאת את חטאיהם. וכך קורא הקב"ה לישראל (מיכה ו: ג_ח): "עמי מה עשיתי לך ומה הֶלְאֵתִיך — עֲנֵה בי! [הלא לא "הלאיתיך" אלא] כי העלִתיך מארץ מצרים... למען דעת צִדקות ה' [כלומר, אני העליתיך מעבדות גשמית כדי להעלותך ברוחניות, לתתך עליון על כל הגוים בקבלת עול מלכותי שהיא דעת צדקות ה'; ואתם נלאיתם, התעייפתם מזה, ושאלתם] במה אקדם ה' אִכַּף לאלקי מרום... הירצה ה' באלפי אילים... הִגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצְנֵעַ לכת עם אלקיך". העול והכפיפה האמיתית היא עול המצוות ועשיית הטוב והצדק. וזה עול שאינו כבד לאוהבי מצוותי, אלא עול שדוקא מעלֶה ומתעלה. אבל אתם פרקתם את העול וחטאתם, כי רציתם להיות חפשיים, ובכך הכבדתם עלי עול כבד, הטענתם עלי את כל חטאותיכם, עד שכבר לא אוכל לשאת אותם, וכבר לא אוכל לשאת לכם.

והעונש הוא מדה כנגד מדה: הפכתם את חודשיכם ומועדיכם לתועבה ולצביעות, ולכן אביא עליכם את האויב שיחריב את ארצכם ויגזול את העושר שרכשתם ע"י גזל ועושק הדל, וזה במקום הבטָחָתי (במדבר י: ב,ט_י): "עֲשֵה לך שתי חצוצרֹת כסף... וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹרר אתכם והֲרֹעתם בחצֹצרֹת ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאֹיביכם. [ובאותם חצוצרות שיעלו לכם לישועה מהאויב, תריעו גם בחגיכם: ] וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשֵכם ותקעתם בחצֹצרֹת על עֹלֹתיכם... והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם...". כלומר, תִּקעו על העולות של צדק ויושר שהבאתם, ובזה תגידו: הנה, לא פרקנו עול, אלא בקבלת עול מלכות שמים הבאנו את העולה כדי שנתעלה; ועתה שא את חטאינו ושא את פניך אלינו. אבל בגלל חטאותיכם, שנשאתם לשוא נפשי ופרקתם עול בצביעות ובשקר ובמרמה, לא תעלו לבית ה' ברצון ה' אלא תרדו. וכן נאמר (תהלים כד: ג_ד): "מי יעלה בהר ה'... אשר לא נשא לשוא נפשי". הקב"ה רוצה שעבוד מלא ודבקות מלאה של: "צמאה לך נפשי" (תהלים סג: ב), ואז, כאשר: "אליך ה' נפשי אשא" (שם כה: א), יהיה הקב"ה מוכן לשאת לכם פנים ולשאת את חטאכם, ואז תראו בישועת ה' כאשר הוא ישא נס על ההרים, כמו שכתוב (לקמן יח: ג): "כל יֹשבי תבל ושֹׁכני ארץ, כנְשֹׁא נס הרים תראו...".

הפולחן המסולף; התפילה שהיא תועבה; רצח; נשיאת כפים; קבלת עול מלכות שמים; חילול השם; מושגים

(טו) וּבפָרִשְׂכם כפיכם אעלים עינַי מכם. כל מטרת התפלה היא לזעוק לה' כדי שהתפלה תעלה לפני כסא הרחמים והוא ישמע ויעזור, כמו שכתוב במצרים (שמות ב: כג_כה): "ויֵאנחו בני ישראל... ויזעקו, ותעל שוְעָתם אל האלקים... וישמע אלקים את נאקתם... וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים", וכתב שם רש"י (כה): "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו". ולכן הנביא אומר שכאן, כאשר ישראל יבוא במטרה זו לבקש מהקב"ה לפנות אליהם, לראות ולדעת — כל זה לא יעזור להם. כאשר תפרשו את כפיכם ותגביהו אותן כלפי מעלה בתפלה של תחנונים ובקשה לעזרה, לא אסתכל עליכם, אלא אסתיר את עיני ואת פני מכם. שהרי מה היא פרישת הכפיים? כבר אמר דוד (תהלים קיט: מח): "ואשא כַפַּי אל מצוֹתיך אשר אהבתי ואשיחה בחֻקיך". אהבה ודבקות למצוות ולחוקים! בלי זה מה היא פרישת ידיים? ואצלכם, אותן ידיים שאתם פורשים לפָנַי ואלי, הן הידיים ששפכו דמים, אם כמשמעו ואם בזה שגרמתם כאב וצער לזולת וכאילו שפכתם את דמו. ואין לכם דבר גרוע מזה, שדוקא את המכשירים של הרשע והתועבה — כפיכם וידיכם — אתם מראים לפָנַי בשעה שאתם מבקשים ממני עזרה ובקשה. אין זה אלא תועבה. ובאמת אין אתם מאמינים בי, אלא באתם סתם בפולחן, שהרי אילו האמנתם בי, איך הייתם מסוגלים ומעיזים לעשות דבר כזה בלי בושה?!

פרישת כפיים היא גם לגבי יחיד שמתפלל, וגם לגבי כהן שנושא ופורש את כפיו כלפי מעלה, בנשיאת כפיים. בה הוא מבקש מהקב"ה (במדבר ו: כו): "ישא ה' פניו אליך ויָשם לך שלום". והכוונה היא לבקש מהקב"ה, שהסב את פניו מישראל ובכך אינו מסתכל עליהם, ומסתיר ומעלים ומוריד את עיניו מהם כדי שלא לראות בצרתם — שישא את פניו, ויסתכל ויראה וישים קץ להסתר הפנים. וגם על זה אומר הקב"ה, שגם לנשיאת כפי הכהנים ולפרישתן לא יסתכל, אלא יעלים את עיניו מבקשתם שלא להעלים עיניו, שהרי העם אינו ראוי לכך וגם הכהנים עצמם חטאו, כמו שאמר ישעיהו (כח: ז): "כהן ונביא שגו בשֵׁכָר", וכן (ירמיהו ב: ח): "הכהנים לא אמרו: איה ה'...", וכן (שם ו: יג): "ומנביא ועד כהן כֻּלו עֹשׂה שקר...". וזה שהקב"ה, כאשר הוא מעלים את עיניו מישראל, מרכין את ראשו (שהרי הכהנים מבקשים "ישא ה' פניו אליך..."), הוא משום שכאשר ישראל בשפלות וסובלים את חרפת הגוים, גם הקב"ה כביכול סובל איתם, וגם הוא מחולל, והוא כאילו נדחף ממלכותו, ולכן גם הוא כמי שמתבייש, שפניו למטה. ולכן אנו מבקשים ממנו שיעזור לנו ובכך גם יעזור לעצמו, כביכול; בזה שיפדה את ישראל יפדה גם את עצמו, כביכול. ומשום כך, אחרי ברכת הכהנים כתוב (במדבר ו: כז): "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". כלומר, יתפללו שאזכור ששמי משותף להם ושהוא מחולל, ומשום כך אברכם אע"פ שאינם ראויים לזה. ועיין בכל זה מה שכתבתי בבמדבר (ז: כו) על ברכת כהנים, וכן בברכות (ז.) במעשה של רבי ישמעאל בן אלישע כ"ג, שנכנס ביוה"כ לקדש הקדשים; וכן במה שכתב מהרש"א בברכות (ג.) על רבי יוסי שפגש את אליהו בחורבה. ומכל זה תבין ששפלותם של ישראל היא כביכול שפלותו וחילול שמו של הקב"ה.

והנה כל מטרת התפלה היא שנהיה כפופים להקב"ה ונכוף את יצרנו ליוצרנו, וכמו שכתב מיכה (ו: ו): "במה אקדם ה', אִכַּף לאלקי מרום". ובזכות קבלת עול מלכות שמים זו, בזכות שבירת היצר, ובזכות הכפיפות לו, הקב"ה "זֹקף כפופים" (תהלים קמו: ח). ולכן נקראו הידיים שמרימים אל ה' בתפלה "כפיים", כרמז לכיבוש היצר והכרחתו, כמו בפסוק (משלי טז: כו): "כי אָכף עליו פיהו". דוקא הכף הזאת, שהיא החוטפת ולוקחת ואוחזת, והיא סמל הרכישה והכח, שהרי המנוצח במלחמה נופל בכף אויביו, כמו שכתוב (ירמיהו טו: כא): "ופדִתיך מכף עריצים"; וכן הצבא המנצח דורך בכפו על אדמת המנוצח (יהושע א: ג): "כל מקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו, לכם נתתיו" — דוקא הכף חייבת להיות כפויה וכפופה לה'. דוקא אותה יד ואותה רגל חייבות להיות כפופות, ולדעת שכוחן בא רק מה'. ומשום כך פורשים אנו את כפינו לה', כאילו אומרים: כפיים אלה, אין בהן הכח לעזור לנו אא"כ תתן לנו את הכח ותחפוץ בנו; לא כוחי ולא עוצם ידי מסוגלים לעשות לי חיל. אנו כאילו אומרים: אנו יודעים שכל רגע נפשנו כל כך אינה בטוחה, שהיא "בכפי תמיד" (תהלים קיט: קט), שבקלות היא יכולה ליפול ולעבור. ולכן אחרי שיעקב הצליח להשתלט על המלאך, שזה לקח כח אדיר, כתוב (בראשית לב: כה): "ויגע בכף ירכו ותֵּקע כף ירך יעקב".

ולכן לשון "כף" נזכרת בימי המילואים של אהרן הכהן ובניו, ימים שבאו למלא ולהשלים את אהרן באמונה שלמה. שהרי הלויים נבחרו להיות במקום הבכורים, בגלל האמונה המלאה בה' שהראו במעשה העגל, שהיו מוכנים להרוג אפילו את קרוביהם האהובים על פי צו ה', כמו שאמר משה (דברים לג: ט): "האֹמֵר לאביו ולאמו לא ראיתיו... כי שמרו אמרתך...". והאמונה השלמה היתה חסרה באהרן, שוויתר קצת בעגל כדי שלא יֵהָרֵג ובכך לא יבואו בני ישראל לידי עבירה חמורה (כמו שאמרו בסנהדרין ז., עיי"ש), וחטא בזה, שהרי חור לא היסס למלא אחרי הקב"ה ונהרג על קידוש השם. בימי מילואים אלה ציווה הקב"ה לקחת את כל הדברים שהובאו לקרבן מילואים, ולתיתם על כפי אהרן לפני שיישרפו, כמו שכתוב (ויקרא ח: כז_כח): "ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו ויָנֶף אֹתם תנופה לפני ה', ויקח משה אֹתם מעל כפיהם ויַקטֵר המזבחה על העֹלה, מלֻאים הם לריח ניחֹח, אשֶה הוא לה'". וכל זה הוא כדי שיֵדע שהקב"ה דורש אמונה וכפיפות מלאה. וכן בצרעת, שהיא עונש על הגאוה (וגם השאר משבעה הדברים שעליהם בא נגע צרעת, נובעים מגאוה יתירה ומאנוכיות), כתבה התורה ביום טהרת המצורע (ויקרא יד: טו): "ולקח הכהן מלג השמן ויָצַק על כף הכהן השמאלית". והכהן טובל את אצבעו הימנית בכפו, ומזה שבע פעמים כנגד קדשי הקדשים, ואז הוא נותן על תנוך האוזן ועל בוהן היד ועל בהן הרגל הימניות של המצורע, ועל ראשו, והיא סוף כפרתו מגאותו. והכף הזה של הכהן בא להורות למצורע לכפוף את הכף ואת כל שאר אברי הגוף שאנו משתמשים בהם לרעה.

העיקר: הקב"ה נתן לנו את התפלה לשם הכנעה, ובזה שאנו פורשים את כפינו אליו, אנו מודים שחיינו תלויים בו ו"נחנו מה"; ונתן לנו את בית המקדש כדי שנתפלל אליו בהכנעה ובשפלות ונבקש ממנו עזרה והצלה, כמו שאמר שלמה (מלכים א ח: לח): "ופרש כפיו אל הבית הזה", ובאותו בית מופיע הקב"ה ושכינתו מבין הכרובים פורשי הכנפיים, כרמז על פרישת כנפי הקב"ה על ישראל אם יעשו טוב, כמו שכתוב (דברים לב: יא): "כנשר יעיר קִנו... יפרֹשׂ כנפיו יקחֵהו". ולמעשה "כנפיו" הן גם כאילו מגן על בניו, כמו נשר שפורש את כנפיו על גוזליו, ו"כנפיים" הן גם קצות הבגד שאדם פורש על הזולת להגן עליו משמש ומגשם, כמו שאמרה רות (ג: ט): "ופרשת כנָפֶך על אמתך". והטוב הוא פרישת כף לה' בהכנעה ובשפלות, וכן עשיית טוב לזולת, כמו שנאמר (משלי לא: כ): "כפה פרשה לעני". ודוקא הבית הזה הפך לפולחן של שקר, צביעות ותועבה, ואין שם פרישת כפיים בהכנעה, ולכן לא תהיה פרישת כנפיים של הצלה. העם שכח את כח ה', "וַנִפרֹשׂ כפינו לאל זר" (תהלים מד: כא), ואינו רוצה לחזור אל הקב"ה שמחכה כל יום ומוכן לקבלם בתשובה אמיתית, כמו שנאמר (לקמן סה: ב): "פרשתי ידי כל היום אל עם סורר...". ולכן במקום זה יתקיים (איכה א: י): "ידו פרש צר על כל מחמַדֶיה", וכן (שם: יג): "פרש רשת לרגלי". ומאחר ש"כי כפיכם נְגֹאֲלו בדם" (לקמן נט: ג), וגזלתם ורצחתם, ולא הייתם מוכנים להסתפק במועט ולהיות שמחים בחלקכם, כמו שאמרתי (תהלים קכח: ב): "יגיע כפיך כי תאכֵל אשריך וטוב לך", ולא הייתם העם של "ארחץ בנקיון כַּפָּי" (תהלים כו: ו), לכן לא תעלו עוד בהר ה' שהוא רק למי שהוא "נְקי כפים ובר לבב" (תהלים כד: ד), ויבואו הגוים בגזירת: "סָפקו עלַיִך כפים" (איכה ב: טו), ותצא לגלות: "ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כח: סה). וכל זה משום ש"מכף רגל ועד ראש אין בו מתֹם" (לעיל פסוק ו), והפכתם לעם שסומך והולך "על כפיו", שגוזל ורוצח וחי בכפיו, והייתם כמו בהמות וחיות טמאות שאסרתי עליכם, שכתוב בהם (ויקרא יא: כז): "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההֹלכת על ארבע — טמאים הם לכם".

ומ"מ, כמו בכל הנבואות, גם כאן יש רמז לעונש הגוים ולגאולת ישראל לעתיד לבוא, על פי מה שאמר ישעיהו (כה: ט_יא): "ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו, זה קוינו לו ויושיענו... ונָדוֹש מואב תחתיו... ופרש ידיו בקרבו... והשפיל גאותו עם אָרְבּות ידיו". וביום ההוא (תהלים מז: ב_ה): "כל העמים תִּקעו כף... כי ה' עליון נורא, מלך גדול על כל הארץ, יִדבר עמים תחתינו... יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אָהֵב סלה".

הקב"ה כל יכול; אהבת ישראל; שכר ועונש; הסתר פנים; יראת ה'; עם ישראל; בעתה אחישנה

...אעלים עיני מכם. הקב"ה יצר את הכל, והוא מקור החכמה והכל יכול, שיודע את כל הנסתרות והתעלומות, כמו שכתוב (תהלים מד: כב): "כי הוא יֹדֵע תעלֻמות לב". והאדם הוא כאפס נגדו, וסודות העולם גדולים ממנו, כמו שנאמר (איוב כח: כ_כא): "והחכמה מאַיִן תבוא... ונעלמה מעיני כל חי". אך הקב"ה: "ותַעֲלֻמה יֹצִא אור" (שם: יא), וכן אמר איוב (מב: ב_ג): "ידעתי כי כל תוכל... מי זה מעלים עצה...", ואין דבר נסתר ממנו. והנה אתם באים למקדשו עם חטאים כזמרי מוסתרים בכפיכם, וחושבים להעלימם מה', ומבקשים שכר כפינחס בתפילתכם הצבועה. אך הרי "עלֻמנו [החטאים הנעלמים] למאור פניך" (תהלים צ: ח), וכן: "האלקים יבִא במשפט על כל נעלם" (קהלת יב: יד). ואילו באמת הייתם שוגים ועוברים בשגגה, הקב"ה תמיד היה מוכן לכפר לכם, כמו שכתוב (ויקרא ד: ב,יג): "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוֹת ה' אשר לא תֵעשינה... ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר". אבל אתם עוברים במזיד ובכפירה ובצביעות. והנה אתם עברתם על דברַי שציוויתי (יחזקאל כב: כו): "כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי, בין קֹדש לחֹל לא הבדילו... ומשבתותַי העלימו עיניהם", וכן חטאתם בזנות, שכתוב בסוטה (במדבר ה: יג): "ונעלם מעיני אישה ונסתרה". וכן העלמתם עיניכם מזה שציוויתי לאהוב את הזולת, כמו שנאמר: "הלוא פָרֹס לרעֵב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערֹם וכִסִיתו ומבשרך לא תתעלָם" (לקמן נח: ז). ואם אתה עושה זאת: "אז תקרא וה' יענה, תְּשַוַע ויאמר: הנני!" (שם: ט).

אבל אם אתם מתעלמים מהזולת ומצרתו ומרכושו, ועוברים על מצותי (דברים כב: א): "לא תראה את שור אחיך או את שֵׂיוֹ נדחים והתעלמת מהם", וחושבים שבזה אתם מרמים גם את ה', הרי: "לא תוכל להתעלם"! (שם: ג), שהרי הקב"ה רואה ויודע. וכן נאמר (תהלים צד: ז_ט,יא): "ויאמרו לא יראה י_ה ולא יבין אלקי יעקב, בינו בֹּערים בעם... הנֹטַע אזן הלא ישמע... ה' יֹדע מחשבות אדם...". וכן אמר דוד (תהלים י: ד,ח,יא,יג): "רשע, כגֹבה אפו בל ידרֹש, אין אלקים כל מזִמותיו... יֵשֵב במארב חצרים, במסתרים יהרֹג נקי... אמר בלבו: שכח אל, הסתיר פניו, בל ראה לנצח... על מה נִאֵץ רשע אלקים — אמר בלבו: לא תדרֹש!" הרי שבעשיית חטא בלי פחד מה', החוטא מחלל את השם, כי הוא באמת מאמין שה' לא קיים, שאילו האמין איך היה מעיז לעשות כך?! וגם אם האדם רק מתעלם מלעשות טוב ועזרה לזולת (ואף אם הוא עצמו אינו עושה רע), הקב"ה זועם עליו, על שאינו חש אהבת ישראל ואינו רץ חיש מהר לעֶזרו, שנאמר (משלי כד: י_יב): "הִתְרַפִּיתָ ביום צרה — צַר כֹּחֶכָה, הַצֵל לקֻחים למָוֶת... אם תחשׂוך, כי תאמר: הן לא ידענו זה, הלא תֹכֵן לִבות הוא יבין... והשיב לאדם כפעלו", ופירש אבן עזרא (יא): "'הצל' — אם תחשוך מן הלקוחים למות בבוא צרתם, שתאמר לא היינו יודעים... 'הלא תוכן לבות' לעשות רצונו... 'הוא יבין' ויֵרֶא שלא אביתָ להצילם [וכן הוא היום בתקופתנו, שבגלל הפחד והדאגה לאינטרסים האישיים, למעמדנו ולרכושנו, עמדנו מנגד בימי השואה ושתקנו, ואמרנו אח"כ "לא ידענו", וה' תוכן לבבות יודע ששיקרנו, ולא יסלח לנו], וישוב לאדם כמוך כפעלך, שתהיה בצרה כמוהו ולא תמצא מציל". והוא מדה כנגד מדה.

ועל אחת כמה וכמה, אם אתם עושים עוול בפועל בסתר, וחושבים שתעלימו את זה מפני ה'! אתם חושבים שאתם חכמים יותר מה' ולכן מקימים פולחן של צביעות; והלא: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא: י). וכן אמר איוב (כח: כ_כא,כח): "והחכמה מֵאַיִן תבוא ואי זה מקום בינה? ונעלמה מעיני כל חי... הן יראת אד_ני היא חכמה וסור מרע בינה". יסוד התורה והיהדות הוא יראת ה', כי בלי זה כל המצוות הן פולחן גרידא, והאדם ירשיע ויעשה חמס ועוול ואח"כ ייכנס למקדש לפולחנו; ולמעשה הוא כופר בידיעת ה' ובכוחו. אך יראת ה' תטע בלבו את ההבנה שה' הוא אכן כל יכול ואין דבר שנעלם ממנו, ואז תהיה אימתו על האדם ויפחד לחטוא אפילו בהעלם. וזאת כוונת שלמה (קהלת יב: יג_יד): "סוף דבר הכל נשמע — את האלקים יְרָא ואת מצוֹתיו שמור כי זה כל האדם, כי את כל מעשה האלקים יבִא במשפט על כל נעלם". אבל מכיון שאתם דימיתם שהקב"ה אינו רואה את הנעלם ושאין לו כח להבין ולהעניש, ולעגתם לו בתפילותיכם — במדה כנגד מדה, הקב"ה יעשה את עצמו כאילו באמת אינו רואה, ויביא עליכם חורבן כאילו אינו רואה, ואכן יתעלם מכם, ותצעקו (איכה ג: נו): "אל תעלם אזנך לרַוְחתי, לשַוְעתי". ואז יחולל שם קדשו בזה שהוא מתעלם מצרות ישראל כעונש וגמול. כך נאמר (תהלים י: א): "למה ה' תעמד ברחוק, תעלים לעתות בצרה". ומ"מ יש בזה רמז לנחמה, שיבוא היום ותבוא נקמה של "העלמה" לגוים, כמו שניבא נחום (ג: יא) על נינוה, עיר הבירה של אשור: "גם את תשכרי, תהי נעלמה".

גאוה; תפלה כתועבה; ידעתי; אמונה; קידוש השם ומסירות נפש

גם כי תרבו תפלה אינני שֹׁמע. אני, האלקים שכתוב עלי (תהלים סה: ג): "שֹׁמע תפלה, עָדיך כל בשר יבֹאו", ושבית מקדשי נועד להיות: "בית תפלה... לכל העמים" (לקמן נו: ז), לא אשמע לתפלת עמי גם אם ירבו בתפילות, ומכ"ש שאם יוסיפו רק קרבנות הרבה, זה לא יעזור להם; שהרי תפלה גדולה מקרבנות, כדאמרינן (ברכות לב:): "גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר: 'למה לי רוב זבחיכם' (פסוק יא), וכתיב 'ובפרִשכם כפיכם'...", כלומר, ועוד יותר, שאפילו אם תפרשו כפיכם ותרבו תפלה, גם זה לא יעזור. ודע שאמרו חז"ל (ירושלמי ברכות ד: א): "'גם כי תרבו תפלה' — מכאן שכל המרבה בתפלה נענה" (ומדובר בציבור). ומ"מ ציבור שכזה, תפלתו המרובה היא תועבה מרובה. כי בצד ריבוי התפילה הרי יש (הושע ח: יא): "כי הִרבָּה אפרים מזבחות לחטֹא — היו לו מזבחות לחטֹא". ולכן (שם: יד): "וישכח ישראל את עֹשהו... הִרבָּה ערים בצֻרות ושלחתי אש בעריו". אלו שהרבו לחטוא בכסף אשר "הרביתי לה" (הושע ב: י), וחמדו ממון ועשקו את הזולת, לא יעזרו להם לא ריבוי תפילות תועבה ולא ריבוי מבצרים, "כי עוֹנֹתינו רבו למעלה ראש" (עזרא ט: ו), ולכן: "ירבו עצבותם אחר מהרו" (תהלים טז: ד), מפני שחשיבות התפלה אינה תלויה בכמות אלא באיכות. וזאת כוונת הנביא לעיל (פס' יא): "למה לי רֹב זבחיכם", כי הרי: "מסיר אזנו משמֹעַ תורה, גם תפלתו תועבה" (משלי כח: ט). והנה מקור החטא שלכם הוא הגאוה, שאתם מרכזים את כל חייכם מסביב להנאתכם ולגדולתכם, וזה מביא אתכם לחטוא בכל החטאים בעולם. ולכן אל תרבו בתפלה, אלא עִקרו את שורש רעתכם, הגאוה, כמו שכתוב (שמואל א ב: ג): "אל תרבו תדברו גבֹהָה גבֹהָה, יֵצֵא עתק מפיכם, כי א-ל דעות ה'". ה' יודע שאותו פה שמרבה בתפלה הוא פה שמדבר שקר ומרמה וצביעות, שמדבר גבוהה גבוהה, ואין הקב"ה סובל אדם גס רוח וגאוותן, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ה.). ואין בעל גאוה יכול להתפלל אל ה', שהרי הוא מעלה את עצמו למעלה מהכל, כאילו הוא האלהים. אתם באים ומרימים את ידיכם בתפלה לשמים, והרי:

ידיכם דמים מָלֵאו. אותן ידיים שמורמות בתפלה, הן מגואלות בדם נקיים ומסכנים, הן ברצח ממש, והן בזה ששפכתם את דמם בצרות ובסבל שהעמסתם עליהם. ואין הקב"ה פונה לתפלת רשעים המתמידים ברשעותם, וכאילו באים לטבול ושרץ בידיהם, אלא (משלי טו: כט): "רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע". ועל כן, הקב"ה גוזר שתעמוד כאילו מחיצת ברזל שתפסיק בין תפלות ישראל לבין כסא רחמיו, כמו שכתוב (איכה ג: מד): "סַכֹּתה בענן לך מֵעבור תפלה". כלומר, אותו ענן שכיסה אותנו והגן עלינו מאויבינו ושבא כשכר, עכשו מכסה אותך מאתנו ומפסיק את תפלתנו מלעבור ולהגיע אליך. כך אמרו חז"ל (ברכות לב:): "מיום שחרב בהמ"ק ננעלו שערי תפלה, שנאמר (איכה ג: ח): 'גם כי אזעק ואשוֵע, שָׂתם תפלתי'. ואע"פ ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו..." (שהרי אנשים יכולים להתפלל ולצעוק אע"פ שאינם מרגישים הרהורי תשובה ואשמה, והיא סתם כלפי חוץ; אבל אדם שבוכה, הוא אדם שבאמת מרגיש, ואין הוא יכול להתפלל כך בלי שהירהר תשובה). ואע"פ שישעיהו דיבר בזמן שבהמ"ק היה עדיין קיים, מ"מ כבר נגזרה גזרה זו מאז ומתמיד על כל דור שמתפלל ומעשיו רעים, שתפלתו תועבה. אבל סתם אדם, גם בלי דמעה היתה תפלתו מגיעה. ולאחר החורבן נגזר שבלי דמעות אין מגיעות התפלות לכסא הכבוד, כדי שהתפלה תתקבל רק אם האדם מרגיש את התשובה עד עומק נפשו.

שפיכות דמים היא דבר שמזעזע את העולם, והיא אחד הדברים שעליהם באה גלות, כמו שאמרו חז"ל (אבות ה: ט): "גלות בא לעולם על ע"ז, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל שמיטת הארץ". וגם שפיכות דמים לא ממשית אלא ע"י עיוות הדין וסבל ועוול, היא פשע שלא יכופר, כמו שאמרו חז"ל (שם: ח): "חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין...". ויחזקאל הנביא צווח (ז: ו,יט,כג,כה): "קץ בא, בא הקץ... כספם בחוצות ישליכו... וזהבם [שרכשו ע"י עוול ופשע] לא יוכל להצילם ביום עברת ה'... עֲשֵׂה הָרַתּוֹק [שלשלת], כי הארץ מלאה משפט דמים והעיר מלאה חמס... קְפָדָה [חורבן] בא, ובקשו שלום ואָיִן". אני החרבתי את העולם משום: "ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו: יא), ועקרתי את הכנענים מא"י ונתתיה לכם כי: "חסד ה' מלאה הארץ" (תהלים לג: ה). והנה חזרתם על אותו חטא ועוול, כמו שכתוב (יחזקאל ח: יז): "כי מָלאו את הארץ חמס".

רציתי שתמלאו את חייכם באמונה ובקדושה שלמה ומלאה. והרי בחרתי באהרן הכהן ובבניו להיות כהנים לי, שיהיה חלק מהעם מוקצה לקדושה, כדי שישמשו דוגמה חיה וסמל לקדושה הנפשית שאליה כל יהודי צריך לשאוף. ובחרתי דוקא בשבט לוי במקום ראובן הבכור, כי לוי הפגין אמונה וקדושה מלאה וקבלת עול מלכות שמים ויראת ה' מלאה כאשר יצאו והרגו בקרוביהם בזמן העגל, כמו שכתבתי לעיל (פסוק יד). ושם ציווה להם משה (שמות לב: כט): "מִלאו ידכם היום לה'". כלומר, מַלאו את ידיכם אמונה וקבלת עול שלמה. ומשום כך, בחנוכת המשכן ובחינוך אהרן ובניו היו ימי מילואים, שבהם הם חונכו להיות מלאים ושלמים ביראת ה' ובעול מלכותו. ומשום כך שיבח הקב"ה את כלב אפילו יותר מיהושע, כאשר אמר (במדבר יד: כד): "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי". וקשה, למה לא הזכיר כאן גם את יהושע? אלא, שכלב היה יותר גדול מיהושע באמונה, הוא היה מלא, שהרי אע"פ ששניהם האמינו בה' ודרשו לעלות ולכבוש את הארץ, היה זה כלב שהגיע לשיא האמונה, דהיינו נכונות למסור נפש על זה, כאשר הוא קם בפני הציבור הזועם והמסוכן ("ויאמרו כל העדה לרגום אֹתם באבנים" — שם: י) ואז (שם יג: ל): "ויהס כלב את העם". וכן מצינו אצל חור ואהרן, ששניהם סימלו את האמונה, שהרי במלחמת עמלק שניהם החזיקו את ידי משה שהיו סמל האמונה, כמו שכתוב (שמות יז: יא_יב): "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק... ואהרן וחור תמכו בידיו... ויהי ידיו אמונה עד בֹּא השמש". ומ"מ אהרן ויתר בחטא העגל (עיין סנהדרין ז.), וחור הלך עד הסוף, ומילא את המצוה של אמונה, במסירות נפש, שמיחה בידיהם, ונרצח. מסירות נפש ונכונות היהודי לשפוך את דמו למען ה' או להקריב את כל מה שיקר לו — הן המילואים של היהודי. ומשום כך נבחר בצלאל, ילד בן שלוש עשרה, לבנות את המשכן — בזכות חור, אבי אביו, ובזכות כלב, אבי חור. ובשכר זה שלכלב "היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי", כתוב אצל בצלאל (שמות לא: ג): "ואמלא אתו רוח אלקים".

והנה דוקא במקדש הכהנים הזה, לא באתם בידיים מלאות אמונה אלא ההיפך — בידיים ש"דמים מלאו". והרי אין לך חטא יותר מזעזע משפיכות דמים, ואמרתי (בראשית ט: ו): "שֹׁפך דם האדם — באדם דמו ישפך", וכן (במדבר לה: לג): "הדם הוא יחניף את הארץ". ובפרשת עגלה ערופה צעקו הזקנים (דברים כא: ז): "ידינו לא שפכו את הדם הזה", והתורה ציוותה (שם: ט): "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך". והתורה ציוותה עוד (שם: ה): "ונגשו הכהנים בני לוי, כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו". ולמה דוקא כהנים? כי הם מילאו את ידיהם באמונת ה', ויכולים לכפר על זה שנרצח מישהו על ידי אדם שמילא את ידיו דמים. וכתוב "כהנים בני לוי" להגיד שכל כבוד הכהנים הגיע אליהם רק משום שהם משבט לוי, שמילא את ידו בה'. וכן הם נושאים כפיים לברך את ישראל, ולכן יכולים לכפר על יד ששפכה דמים. ולכן אמרו חז"ל (ברכות לב:): "כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו", כי איך ישא כפיו אדם שכפיו וידיו דמים מלאו? והנה אמרו חז"ל (סוטה לח:): "וכי על לבנו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הם?! אלא... לא בא [הנרצח] לידינו ופטרנוהו בלא מזונות... בלא לוייה". עד כדי כך נקרא שפיכות דמים. ואתם גוזלים ומדכאים את הזולת כל יום. ומכיון ש"כי כל שלחנות מלאו קיא צֹאה" (לקמן כח: ח); "ותמלא הארץ דמים" (יחזקאל ט: ט); "ותמלא ארצו כסף וזהב... סוסים" (לקמן ב: ז); "ותמלא ארצו אלילים" (שם: ח) — לכן (יחזקאל כג: לג): "שכרון ויגון תמלאי". ובאחרית הימים יבוא היום של (חבקוק ב: יד): "כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה'" ו"אז יִמָלא שחוק פינו" (תהלים קכו: ב), במהרה בימינו, אמן.

תשובה מכפרת על הכל אם היא אמיתית; המנורה; בעתה אחישנה; עונש הגוים; מושגים

(טז) רַחצו. דעו שאע"פ שחטאתם, וחטאיכם הם כבדים ומגיע לכם עונש כבד ונורא של גלות, תוכלו להינצל מהגלות ומהאסון הלאומי אם אך תחזרו בתשובה אמיתית. וכמו כן, אם תחזרו בתשובה תוכלו להינצל מהגיהנום ומהפסד חיי העולם הבא האישי שהייתם יכולים להגיע אליהם אילו לא חטאתם. כי בזכות התשובה, הקב"ה ימחוק את חטאיכם ביסורים וביוה"כ, ואז תיכנסו לחיי עוה"ב, וגם זרעכם יזכה לשבת בשלוה בא"י. ואל תחשבו שאם האדם או העם עמוס חטאים, כבר אין לו פתרון, שהרי כאשר אבותיכם במצרים היו עירומים ממצוות ומגואלים בדם של עבירות, רחצתי אותם והחזרתי אותם לי ע"י מצוות מילה וקרבן פסח שלקחו על עצמם תוך סכנה מצד המצרים. כך נאמר (יחזקאל טז: ז,ט): "ואַת עֵרֹם ועֶריה [מן המצוות]... וארחצך במים". ואומר המכילתא (בא, מס' דפסחא, ה): "הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו. ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיִגָאלו, שנאמר... 'ואת ערום ועריה' — עֵרום מכל מצוות. נתן להם הקב"ה שתי מצוות — מצות דם פסח ודם מילה". שבזכות מסירות הנפש, במילה שמחלישה את האדם ומביאה עליו יסורין, ובפסח — שהיה אליל מצרים ומ"מ לא פחדו מהם והקריבו אותו, מחל להם ה' על חטאיהם. ללמדנו שלעולם אל יתייאש האדם מלחזור בתשובה.

א"כ, מתחנן לפניהם הנביא, קחו אותן ידיים שחטאו, וגזלו, ועשו רע ואשר "דמים מלאו", ורַחצו אותן מפשעיכם ומדמיהן ע"י החזרת הגזל, וביעור הרע מבתיכם ומתוככם. ועֲשו זאת בחרטה מלאה על העבר, ובקבלה לעתיד שמכאן ולהבא לא ידבק בידכם מאומה מן הרשע. כי רק ברחיצה ובנקיון תוכלו לעלות בהר ה', כמו שכתוב (תהלים כד: ג_ד): "מי יעלה בהר ה'... נקי כפים ובר לבב", וכן נאמר (תהלים כו: ה_ו): "שָׂנֵאתי קהל מְרֵעים ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כַּפָּי ואֲסֹבבה את מזבחך ה'". כלומר, אם ארחץ בנקיון כפי, דהיינו שנאת הרשעות ובריחה ממנה, אהיה ראוי לעלות להר ה', ולבוא לביתו ולסובב את מזבחו, כי הרי המזבח הוא רק מזבח צדק, שנאמר (תהלים נא: כא): "אז תחפץ זבחי צדק... אז יעלו על מזבחך פרים". וכסמל לנקיון שבלב ושבנשמה ולטהרת הידיים, קבע הקב"ה דין רחיצה לכהנים כשבאים לעבוד את עבודת ה', שנאמר (שמות ל: יח_כא): "ועשית כיור נחשת... לרחצה, ונתת אתו בין אֹהל מועד ובין המזבח... ורחצו אהרן ובניו ממנו... בבֹאם אל אֹהל מועד... או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה', ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימֻתו...", שירחצו את הידיים ואת הרגליים שישראל משתמשים בהן לרעה, כסמל של נקיון הנפש היהודית, ושל התשובה שיכול וחייב היהודי לחזור בה. אומר ילקוט שמעוני, שיר השירים (תתקפח): "'פשטתי את כתנתי [איככה אלבשנה]'?! (שיר השירים ה: ג)... אנו נמולין לשמונה ימים, יכולים אנו להסיר את המילה?! ['רחצתי את רגלי איככה אטנפם'] — רחצתי את רגלי במי הכיור, איככה אטנפם באלילים?!" כלומר, מכיון שהקב"ה בחר בישראל, הם נקבעו כעם ה', העם הקדוש והטהור, ואין מנוס מזה, כי כמו שהמילה קבועה בבשרנו כך הטהרה והקדושה בנשמתנו... ואנחנו שרחצנו בטהרה ובקדושה לא נוכל להתלכלך ולהיטנף. ואם אכן חוטאים, ומתלכלכים, תבוא עלינו קללה ועונש.

ועלינו לדעת שבימינו, אם נתרחץ מהעוונות ע"י תשובה, הגאולה תבוא חיש מהר ובלי יסורים. אבל אם לא נתרחץ, תהיה באמת שואה קטסטרופית שתבער מן העם חלקים עצומים ח"ו, בבחינת "בעתה", וביסורים נוראים ח"ו. וכך נאמר (לקמן ד: ג_ד): "והיה הנשאר בציון [אחרי העונש הנורא שיקדים את הגאולה]... קדוש יאמר לו... אם [=כי] רחץ אד_ני את צֹאת בנות ציון... ברוח משפט וברוח בָּעֵר". ולמה לנו לחכות עד שירחץ הקב"ה את חטאינו ברוח בָּעֵר ח"ו, כאשר אנחנו יכולים להתרחץ בעצמנו ולחזור בתשובה ולהביא את הגאולה בבחינת "אחישנה"? וכן נאמר (לקמן ו: יג): "ועוד בה עשיריה ושָבָה והיתה לבָעֵר", ופירש רש"י: "גם אותה השארית אשיב ידי עליה". ובידינו להפוך את הנבואה לכיוון אחר. כך אמרו חז"ל בפסיקתא (מובא בילקוט שמעוני, ישעיהו שפט): "'ועוד בה עשיריה' — אמר הקב"ה: בראש השנה אני דן את עולמי, ובו ביום הייתי צריך לגמור הדין. ולמה אני תולה עד עשרה ימים? כדי שיעשו תשובה. 'ושבה והיתה לבער' — שאם עשיתם תשובה באלו הימים, אפילו אם יש בכם כמה עבירות אני מבערם מן העולם". ואמרו חז"ל (ילקוט שם) שלכן בפסוקים כאן (טז_יח) יש תשע אזהרות (רחצו, הזכו, הסירו...): "תשע מדות כתיב כאן, כנגד תשעה ימים שבין ר"ה ליוה"כ. ומה כתיב אחריו? 'לכו נא ונִוָכְחָה... אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו'". כלומר, רמז כאן לעשרת ימי תשובה שמכפרים על כל חטאי ישראל. ואם יעשו כן, יינקמו מאויביהם, כמו שכתוב (תהלים נח: יא): "ישמח צדיק כי חָזָה נָקָם, פעמיו ירחץ בדם הרשע".

הִזַכּו. הרחיצה תביא לידי זַכות, וכן נאמר (איוב ט: ל): "והֲזִכּוֹתי בבר כפי". ברחיצה ונקיון של תשובה תהיו זכים ומזוקקים, נקיים מכל הסיגים והפגמים, וגם זכאים, מפני שהזכאי הוא האדם שהוא זך, נקי מפשע; והָבֵן שרק אדם שרוחץ יוצא נקי. מי שמקדש את עצמו, שכרו הוא שהוא מגיע לקדושה. הדבר המזוקק יוצא זך, ונאמר (מלאכי ג: ג): "וישב מצרף ומטהר כסף וטִהַר את בני לוי וזִקַק אֹתם כזהב וככסף". וכמו שהצורף מוציא את הסיגים, הפגמים שנמצאים בכסף (ונאמר [משלי כה: ד]: "הָגוֹ [הסר] סיגים מכסף"), ע"י האש הבוערת, כך היהודי חייב לנסות להוציא את הסיגים, הפגמים, העוונות מתוכו, ויישאר זך וטהור וקדוש. וזה אפשרי רק ע"י תשובה ומאמץ של מסירות נפש והקרבה ופרישה מן ההבל שבעוה"ז, ע"י חיים קדושים שלפעמים הם קשים וחיי סבל, וזאת "האש" שלו. האנוכיות, הגאוה, וה"יש" של האדם הם הסיגים שלו, הפגמים והלכלוך, ואותם הוא חייב להוציא בליבון האש כדי שיתקדש ויתטהר. דוקא הפרישות והנכונות לוותר על חיי העוה"ז ותענוגים אסורים, ודוקא האמונה והבטחון מול יסורים אלה, הם שמצרפים את האדם מסיגיו, ומקדשים ומעלים אותו עד שיצא זך ונקי וזכאי, ושיהיה קדוש וראוי לקדושה. נאמר (תהלים קה: יט): "אִמרת ה' צרפתהו", וכן (תהלים כו: ב): "בְחָנֵני ה' ונַסֵנִי, צָרְפָה כליותי ולבי". הצירוף, הזיכוך, הם המבחן של האדם. אם הוא מוכן לעמוד בסבל במסירות נפש ובבטחון מול חיים קשים ויסורים והקרבה, הרי הוא באמת איש מאמין, והוא מתקדש ויוצא זך וזכאי.

רק ע"י דבקות בקדושה יהפוך היהודי לקדוש. רק ע"י הליכה אחרי דבר שהוא צרוף, זך ונקי, יכול האדם להיות צרוף וזך ונקי. וזה מה שנאמר (תהלים יח: לא): "אמרת ה' צרופה", וכן נאמר (תהלים קיט: ט): "במה יזַכה נער את אָרחו? לשמֹר כדברֶך". מי שמוציא את הסיגים מתעלה ומתקדש, ומי שנשארו בו הסיגים הוא הנסוג והנזור אחור. ואל יחשוב האדם שהוא כל כך חלש ושפל ונתון לחטאים וליצה"ר שאי אפשר לו להיות זך וזכאי ולהגיע לקדושה. אין זה נכון. ואע"פ שאמר אליפז (איוב טו: יד): "מה אנוש כי יזכה", זה רק לגבי זכייה בטענות כלפי הקב"ה, כי האדם צריך להבין שכלפי ה' הוא באמת כלום ואפסי, אבל האדם כשלעצמו יכול להגיע לקדושה עליונה אם יתאמץ וימסור נפש על זה, כמו שנאמר (תהלים ח: ה_ו): "מה אנוש כי תזכרנו", ומ"מ: "ותחסרהו מעט מאלקים". אמר שלמה המלך ע"ה (משלי טז: ב): "כל דרכי איש זך בעיניו", שהאדם מתחכם להורות לעצמו היתר והצדקה לכל דרכיו, ולשכנע את עצמו שדרכו היא זכה, אך: "ותֹכֵן רוחות ה'" (שם): הקב"ה, שהוא יצר את תוכן האדם ויודע את מחשבותיו האמיתיות — הוא יודע אם זך או פגום הוא.

כמו כן, המנורה שבאה לסמל אור ואש, את אור התורה וההדרכה ואת אש היסורים ומסירות הנפש, הודלקה על ידי "שמן זית זך כתית למאור" (שמות כז: כ; ויקרא כד: ב). והשמן למאור היה כולו זך מהכתישה הראשונה, כמו שאמרו חז"ל (מנחות פו.): "הראשון [הכתישה הראשונה] למנורה, והשאר למנחות". וכן אומר התנחומא (תצוה ד): "לא שאני צריך לאור בשר ודם הזהרתי אתכם על הנרות, אלא שתדעו מה חיבתכם לפני... לא שאני צריך לנר אלא 'ויקחו אליך' (שמות כז: כ), בשבילך" — להאיר לך.

ואיך יצא האדם זך? לא מספיק שיפרוש מן העולם הזה ויתענה, ויתבודד, וישכח את הזולת או ח"ו שיזיק לו. לא בעינוי הנפש עיקר הזַכות והזיכוי, אלא בעשיית צדק ומשפט. כך נאמר (משלי כא: ח): "וזך ישר פעלו". ולכן על הרשע ועל העוול יבוא העונש, שנאמר (מיכה ו: יא_יג): "האזכה במאזני רשע... אשר עשִׁירֶיה מלאו חמס; ...וגם אני הֶחֱלֵיתי הַכּוֹתֶך, הַשְמֵם על חטאתך". ולכן ממשיך הנביא ואומר:

תשובה; צדק ומשפט; השגחה פרטית; ידעתי; גלות — קללה

הָסירו רֹעַ מעלליכם מנגד עיני. זהו הרחיצה, והוא הזַכות, והוא שישאיר אתכם נקיים וטהורים וקדושים. כמו שאדם מסיר שמץ או לכלוך מידיו ע"י נקיון במים, כך הָסירו מכם את רוע מעשיכם, הַפסיקו לעשותם, בַּערו אותם מן העולם. ובכך תסירו אותם מנגד עיני, כי בכל העולם ה' שולט ורואה ואין נסתר מנגד חמתו, שנאמר (זכריה ד: י): "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ". ולכן לא יועיל לכם אם תחטאו במסתרים, שהרי כתוב (ירמיהו טז: יז): "כי עיני על כל דרכיהם, לא נסתרו מלפני ולא נצפן עוֹנם מנגד עיני". ורק הטיפש והאויל יחשוב שהוא יכול לחטוא בסתר ואני לא אראה, או שהוא יכול לחטוא ולהסתתר ממני ולא ייענש, כי כל אדם יקבל שכר ועונש. כך נאמר (עמוס ט: ב_ד): "אם יחתרו בשאול, משם ידי תקחם, ואם יעלו השמים משם אורידם... ואם יִסָתרו מנגד עיני בקרקע הים משם אצוה את הנחש וּנְשָכָם, ואם ילכו בשבי לפני אֹיביהם משם אצוה את החרב והֲרָגָתַם [וזהו מוסר השכל לכל היושבים בגלות ומערימים על ה' — הרי הקב"ה גזר את הגלות כעונש וכקללה, ואיך תחשבו שהוא יתן לכם לשבת שם במנוחה, ובמיוחד כאשר יש בידכם אפשרות לעלות ארצה, ואינכם עושים זאת, ואתם מואסים בארץ חמדה; אלא ודאי שהחרב תמצא אתכם שמה], ושמתי עיני עליהם לרעה ולא לטובה" — אלה שאינם מסירים את רעתם מנגד עיניו, יֵענשו במדה כנגד מדה — הוא ישים את עינו בהם.

אם כן, התנער ובְרח מהרע ומן האנשים הרעים שישפיעו עליך, כי אי אפשר להתחבר לרשע בלי להיות נתון להשפעתו, וכן אמר דוד (תהלים קא: ג,ז): "לא אשית לנגד עיני דבר בליעל", וכן: "לא ישב בקרב ביתי עֹשה רמיה... לא יכון לנגד עיני". כי מי שהוא תמיד נגד עיני, אני חושב עליו ומהרהר בו, ואין מנוס מהשפעתו. ולכן אמר דוד (תהלים כו: ג): "כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באֲמִתֶּך". כלומר, אם חסד וצדק ומשפט של ה' הם תמיד לנגד עיניך, שאתה במחיצתם ושקוע בהם, בוודאי זה ישפיע עליך שגם אתה תתנהג בהם ותתהלך בהם.

הנביא אומר, הָסירו את הרע, כמו שקודם לכן הסרתם את הטוב מכם כאשר סרתם מן הדרך, כמו שנאמר (פסוק ה): "עוד תוסיפו סרה", לסור מן הדרך ולמרוד. כי מי שסר מן הדרך הוא מי שהסיר ממנו את עול ה'. ועול ה' הוא בגדו ומעילו שמכסה אותו ואת ערוותו. ומשום כך, מי שמסיר את העול, מסיר את הבגד ואת המעיל, הוא מועל בה', הוא בוגד בו. ומשום כך, הכהן הגדול, שמסמל בעולם הזה את הרוחניות, שהקב"ה היקצה חלק אחד של העם ושל הארץ שישמש דוגמה חיה של הטהרה, הקדושה, וקבלת העול — חייב לעבוד את העבודה בבגדים, שאחד מהם הוא מעיל, שנאמר (שמות כח: ד): "ואלה הבגדים אשר יעשו: חשן ואפוד ומעיל...". ומי שמסיר מעצמו את בגד ה' ואת מעילו, וחושב שהוא עכשיו חפשי, באמת מקבל על עצמו את עול הגשמיות והאנוכיות, שאינן נותנות לו סיפוק, ולעולם אינו שמח בחלקו ואינו מאושר. ולכן אומר ה' כאן שהאדם יסיר ממנו את עול ההבל והאנוכיות שמשעבד אותו, כי בזה הוא משועבד ליצרו, ופשוט אינו מסוגל לוותר על הגשמיות ועל ההנאה, ובמקום זה ילבש שוב את הבגד של עול מלכות שמים שהוא החרות האמיתית, כמו שאמרו (אבות ו: ב): "'חָרות על הלֻחֹת' (שמות לב: טז) — אל תקרי 'חָרות' אלא 'חֵרות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

המלה "מַעַלָל" פירושה הצעדים והפעולות וגם המחשבות שהאדם עושה שוב ושוב. והוא במזיד, שהרי אי אפשר לחזור ולשְנות בחטא הרבה פעמים בלי שיהיה בזדון ובכוונה תחלה, ומשום כך מגיע עונש. ומשום כך במוציא שם רע על אשתו כתוב (דברים כב: יד): "ושם לה עלילֹת דברים", מפני שתיכנן את זה היטב וחזר על זה הרבה בראשו, ואולי גם משום שהמוציא שם רע והמספר לשון הרע חוזר ומספר את הסיפור ואת ההשמצה עוד פעם ועוד פעם. כמו כן, להתעלל באדם הוא לעשות לו דברים רעים עוד פעם ועוד פעם, כגון בפילגש בגבעה שכתוב (שופטים יט: כה): "ויתעללו בה כל הלילה". והוא גם לעשות צחוק מאדם וללעוג לו בגאוה, כגון שאדם מספר שוב ושוב איך הוא ביזה אדם, כמו בפסוק (שמות י: ב): "את אשר התעללתי במצרים". והנביא שהוכיח את ישראל על הפשעים שהם עושים שוב ושוב וחוזרים עליהם תמיד ("עוד תוסיפו סרה" — פסוק ה כאן), מבקש מהם להפסיק את הצעדים והפעולות האלה, שהרי הקב"ה רחום וחנון ונושא עוון ופשע ונותן לאדם שהות לחזור בתשובה ואינו מעניש אותו מיד, אלא מתאפק ומחכה בסבלנות. אבל כאשר המעשים הופכים כבר למעללים, הרגל וטבע בגלל שהאדם שונה וחוזר עליהם, הקב"ה מכין את העונש, שנאמר (ירמיהו ד: ד): "הִמֹלו לה' והָסִרו ערלות לבבכם... פן תצא כאש חמתי... מפני רע מעלליכם".

והקב"ה דיין אמת, ואין בורח מהעין הרואה והיד הכותבת, וכל המעשים והמעללים נכתבים בספר, שהרי "א-ל דעות ה' ולו נתכנו עלִלות [צעדים ומחשבות]" (שמואל א ב: ג). והוא מעניש במדה כנגד מדה, שנאמר (ירמיהו כא: יד): "ופקדתי עליכם כפרי מעלליכם". ואע"פ שהנביא דיבר כאן רק על הפסקת הפעולות והמעללים הרעים, אין זה מספיק, אלא האדם חייב גם לעשות טוב, כמו שיסביר הנביא בפסוק הבא, וכך אמר ירמיהו (לה: טו): "שֻבו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו מעלליכם". אלא שלפני שהאדם יכול להגיע לטוב, הוא חייב להפסיק את הרע, כמו שנאמר (תהלים לד: טו): "סור מרע ועשה טוב". ולכן ראשית כל אומר הקב"ה:

חִדלו הָרֵעַ. הַפסיקו, שימו מיד קץ למעלליכם הרעים, וזאת תהיה התחלת חיים חדשים בשבילכם. דרושה החלטה מצד האדם שיושב ויודע שחייו הם הבל ושקר וטעות, אך אין לו הכח לחדול, לעצור, ולהפסיק. כי האדם נתפס להליכה בתלם בחייו, וקשה לו לצאת ממנה; החיים הם יותר נוחים כך; ובכלל קשה לאדם לשנות ולעקור שרשים, או ללכת נגד הזרם, כי האדם רואה שהרשע מצליח ע"י דרכיו הרעות, והוא, שיושב ביושר — אינו מתעשר. ועל זה הזהיר דוד (תהלים לז: ז_ט): "אל תתחר [תקנא] במצליח דרכו, באיש עֹשֶׂה מזִמות... אל תתחר אך להרע, כי מְרֵעים יִכָּרֵתון וקֹוֵי ה' המה יירשו ארץ". הקב"ה קורא לישראל: אִזרו כח ואופי חזק והחלטה נחושה, בלי יותר מדי חשבונות והיסוסים. נִקטו החלטה נחושה ומיידית: חדלו הָרֵע! ותגיעו להחלטה זו ברגע שתחליטו לקבל על עצמכם את עול מלכות ה', ותפסיקו להישען על בינתכם וחכמתכם ומחשבותיכם, כאשר תבינו שהמושגים שלכם והשאיפות שלכם, וכל מה שאתם מחשיבים כחשוב וכעיקר וכמטרה — העושר והכבוד והגשמיות — כל זה הבל וריק, ותשנו את המגמה ואת הערכים שלכם. כך נאמר (משלי כג: ד): "אל תִּיגַע להעשיר, מבינתך חֲדָל", וכן (שם ג: ה): "ואל בינתך אל תִּשָעֵן". כי אדם שהולך אחרי מחשבות ומושגים של האדם, ושם לפניו את השאיפות והמושגים של גשמיות והנאה של עוה"ז כמטרת החיים, בהכרח יעשה רע. ואילו החדל ללכת אחרי מחשבות האדם, יחדול גם להרע.

ההבנה שהאדם נחשב ככלום, ושכל מחשבותיו ושאיפותיו הגשמיות הן הבל, וא"כ רק אוילות היא ללכת אחרי דעותיו ומחשבותיו, ועל אחת כמה וכמה שהבל הוא לסמוך עליו — נמצאת בדברי ישעיהו (ב: כב): "חִדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי בַמֶה נחשב הוא". ולכן לא כדאי שתסמוך על עצמך ועל שאיפותיך. וגם אסור לסמוך על הגוי שהוא יעזור לך, אלא דע שהקב"ה הוא המשגיח והוא המנהיג, ויש שכר ועונש בעולם, והשאיפות הנכונות הן אלו שיביאו את האדם לחיי עוה"ב, ולא אלה של עוה"ז, שהן רעות ויורידו אותו שאולה. והנה כאשר חזקיהו נטה למות, אמר (לקמן לח: יא): "לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל", כלומר, לא אוסיף להיות בעולם הזה שהוא עולם של אנשים הנקראים "יושבי חדל", שבשבילם, בשביל כל אדם, בא יום שנפסקים ונגמרים ונחדלים חייו. ולכן העולם נקרא "חדל", או "חלד" ("כמו 'כבש' ו'כשב'" — רד"ק; כלומר, שהאותיות מתחלפות), כי המלה "חלד" היא צירוף של המלים "חדל" ו"חלל" — הגוף שנשמתו פרחה נשאר ריק וחלל; והאדם שהוא חלל, חדל כבר לחיות ולהיות, והוא ריק, ופתאום רואים שלמעשה היו האדם ושאיפותיו ריקים כל שנות חייו, אך לא הבין זאת. וכך אמר דוד (תהלים מט: ב,ז,ט): "האזינו כל יֹשבי חָלֶד... הבֹּטחים על חילם וברֹב עשרם יתהַלָלו [והלא זאת טפשות כי]... ויֵקַר פדיון נפשם וחדל לעולם" — הלא אי אפשר לפדות את הנפש ממוות, וזה יקר מדי, שאין די כסף בעולם שיצליח לעשות את זה, אלא בוודאי, עם כל כספם ימותו וחדל האדם ההוא לעולם לחיות, וא"כ למה אתם רצים ומתרוצצים בעד הכסף? והעיקר — מכיון שכל החיים שלכם יחדלו וכל שאיפותיכם של עוה"ז יחדלו, ובעוה"ב תֵּענשו על ההבל הארעי הזה, למה לכם להגיע לשאיפות אלו ברע ובחמס ובהבל? אתם בבחינת "חדל", ולכן מוטב שתחדלו את רעתכם ותחיו לעולם, בעוה"ב.

הקב"ה ממתין וממתין, ונותן שהות לתשובה. כך נאמר (עמוס ז: ה_ו): "ואֹמר: אד_ני אלקים, חדל נא, מי יקום יעקב כי קטן הוא. נחם ה' על זאת...". וזה תפקיד הנביא, לבקש רחמים על העם, אך יש גבול ליכולת שלו ולסבלנות של הקב"ה. וכן אמר שמואל (שמואל א יב: כג,כה): "חלילה לי מחֲטֹא לה' מחדֹל להתפלל בעדכם... ואם הָרֵעַ תָּרֵעו, גם אתם, גם מלככם תִּסָפו".