ישעיהו פרק א פס' כב-כה

עיוות ועוול; עם ישראל והבדלה; עול מלכות שמים; מילה באבר הבעלות; מטרת האדם והמצוות; עם ישראל; ידעתי; מושגים

(כב) כספֵּך היה לסִיגים. כל כוונתי היתה להקים אתכם לי לעם מיוחד, סגולה, נבחר, מקודש וטהור, שע"י המצוות יצורף ויטוהר ויזוכך כמו כסף וזהב שמכניסים לכבשן ולכור, ומצרפים אותם באש, שמוציאה מהם את כל הסיגים. והענין של הוצאת הסיגים, הוא שיסוגו, יברחו, הסיגים הפגומים מהזהב, וכן יסוגו החטאים והלכלוך מנשמת האדם, כלשון (לקמן מב: יז): "נָסֹגו אחור, יֵבֹשו בֹשת". ועל תהליך זה של צירוף כסף וזהב, כתב שלמה המלך ע"ה (משלי כה: ד_ה): "הָגוֹ סיגים מכסף ויצא לצֹרף כלי, הָגוֹ רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו". וכן (שם יז: ג): "מַצְרֵף לכסף וכור לזהב, ובֹחן לִבות ה'". הסיגים הם סמל של גאוה וגסות רוח, כמו שנאמר באיוב (ח: ז): "ישׂגה מאד", וכן (שם: יא): "היִגאה גֹמֶא בלא בִצה, ישׂגא אָחו בלי מים", וכן (תהלים צב: יג): "כארז בלבנון ישגה". הוצאת הסיגים מהאדם היא גם הקמת סייג, גדר, מבדיל בין האדם לבין הטומאה. והמצוה היא הכח המצרף שמוציא את הסיגים, והיא גדר בשביל האדם, כמו שאמרו (פסיקתא רבתי י; מדרש תהלים ב: טו): "'סוגה כשושנים' (שיר השירים ז: ג)... אלו הם דברי תורה שהם רכים כשושנים".

כל מטרת הקב"ה ביצירת האדם ובבריאת העולם היתה להוציא את הסיגים, את הגאוה, מהאדם, ולקדשו ע"י שפלות וצנעה (ועיין במה שאכתוב בפסוק כו בע"ה); להוציא אדם, כלי, צרוף מסיגים, מהגשמיות הבהמית, שיתקדש ויטהר ויהיה זך: משוחרר מהחטאים והסיגים. כך נאמר (תהלים קה: יט): "אִמרת ה' צְרָפָתְהוּ". וכך אמרו חז"ל (בראשית רבה מד: א): "'הא-ל תמים דרכו, אִמרת ה' צרופה, מגן הוא לכל החוסים בו' (תהלים יח: לא)... לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הֱוֵי: לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". ונ"ל לפרש דבר יפה בזה: לעיל (פסוק כא_כב) הסברתי את הענין של מליקת עוף העולה, ואת מה שכתוב (ויקרא א: טו): "ונמצָה דמו על קיר המזבח", שהקיר הוא סמל האמונה. ויש להרחיב את זה, ולהסביר שבקרבן, הקב"ה ציווה דוקא למלוק את העוף ולא לשָחטו, כדי להפגין שלא השחיטה היא העיקר, אלא קבלת האדם עליו את מצות השחיטה, בעול מלכות שמים. הקב"ה ציווה, ולכן עושים. וזה הדבר שמצרף את האדם — כניעתו ושפלותו לפני ה', שבירת היש, הוצאת הגאוה והאנוכיות ממנו. ויתכן שאפילו המלה "מצוה" יונקת מלשון "למַצות", שמשמעותה — להוציא בחוזק ובלחץ את כל הדם. וכן בפסוק (לקמן נא: יז): "את קֻבַּעת כוס התרעלה שָתִית, מָצִית", פירושו ששָׁתִית עד הטיפה האחרונה, מכיון ששָׁתִית בלחץ ובחוזק ובמאמץ. וזה גם מטרת המצוות — להוציא בלחץ ובכח ובחוזק את הסיג האחרון שבאדם.

זה פירוש המושג של צריפת ישראל בכבשן של אש. כך נאמר (תהלים סו: י): "כי בחַנְתָּנו אלקים, צְרַפְתָּנו כצרָף כסף". הצריפה מורידה ומבדילה את הסיגים מן הכסף, וכמו כן, מבדילה את הטומאה ואת החולין מישראל, ובכך הוא מבדיל בין ישראל לבין הגוי (וברור שישראל צריך להיבדל מן הגוי הבדלה פיסית, בארצו המיוחדת, כי רק שם יוכל לצרף את עצמו ולהיות מובדל ממנו הבדלה רוחנית).

והסיגים הבולטים ביותר של האדם הם הסיגים של אנוכיות, חמדה ותאוה. זה מתבטא בחמדת ממון וכח, המביאה לידי גזל, אי_צדק, עיוות הדין, שקר וניאוף — לקיחת הממון והרכוש של הזולת. כך אמר מלאכי (ג: ב_ג,ה): "...כי הוא כאש מצרף וכבֹרית מכבסים, וישַב מצרף ומטהר כסף וטִהַר את בני לוי... וקרבתי אֲליכם למשפט, והייתי עֵד ממַהֵר במכשפים ובמנָאפים ובנשבעים לשקר, ובעֹשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומַטֵי גר, ולא ירֵאוני, אמר ה' צב-אות". ודע, שמי שיכול לצרף ולבער מעצמו את הסיגים האלה, מוציא מעצמו גם את השרשים של כל אלה, את הסיבות והחולשות שגרמו לו לעשות דברים אלה. כי המתכת שמכניסים לתוך האש יוצאת הרבה יותר חזקה, וכן האדם שמצרף את נשמתו ומוציא את הסיגים, שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, ודוקא נמנע מלעשות דברים שמתוקים לו, או עושה דברים שהם בניגוד למחשבתו — יוצא חזק, זך וטהור.

ועל רקע זה קובל הנביא וזועק: רציתי שתבדילו את עצמכם מן הפסולת והסיגים, מן החטאים ומן העוול; והנה, לא רק שלא עשיתם זאת, לא רק שנשארתם דבוקים ומצורפים לרע ולחטאים ולטומאה ולאנוכיות, אלא אתם אף עושים חטאים שמהותם היא דוקא עירבוב במקום הבדלה. כך אומר פסיקתא דרב כהנא (איכה, קכב:): "...התקינו שיהיו משתמשים במטבעות של נחושת ומחופין כסף. והוה חד מנהון אזיל לגבי צורפא [אדם היה הולך לצורף לקנות מטבע של כסף], והוה שמע קָלֵיה [קול של בעה"ב] אמר לבר ביתיה: איזיל הנחש ליה [שים לו הרבה נחושת במטבע; כלומר, נרמה אותו ולא ניתֵן לו מטבע שכולו כסף, אלא שרובו נחושת ורק נצפה אותו בכסף]. אוף איהו הוה אזיל [וכן אח"כ הלך] למזבן חד קסיט דחמר [לקנות מדה של יין] מן גו קפיליא [ממוכר יינות], ושמע קָלֵיה... המהיל ליה [עַרבב לו מים בתוך היין]. הדא הוא דכתיב: 'כספך היה לסיגים'. למה? 'סָבאך מהול במים'". כך הם רימו את האנשים, ובמקום לצרף את עצמם מהסיגים, הם הצטרפו לסיגים ולעוול. במקום להיבדל מרע, הצטרפו אליו, ודוקא ע"י הצטרפות ועירבוב של גניבה, בזה שעירבבו נחושת בכסף ומים ביין, ורימו וגנבו מהזולת.

וזה שרימיתם את הזולת בסיגים שבכסף, נבע מאהבת הכסף, חמדתו ותאותו, כי התאוה לכסף מביאה את האדם לשקר, לרמות ולהוזלת הכסף. הסיגים שבאדם מביאים אותו להכניס סיגים לכסף של חברו. אומר ילקוט שמעוני (כאן): "הכל קראו תגר [התלוננו] על הכסף ועל הזהב שיצא עמהם, שנאמר: 'כספך היה לסיגים'; 'וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל' (הושע ב: י); 'כספם וזהבם עשו להם עֲצַבִּים, למען יִכָּרֵת' (הושע ח: ד)... כאיניש דאמר: ימחוק שמיה דפלן [פלוני], דאפיק ברי [שהוציא את בנו] לתרבות בישא [תרבות רעה]" (ועיין היטב בברכות לב.). חמדת הממון גורמת לכם שלא הסיגים נסוגו, אלא אתם נסוגים מהטוב. כך אמר דוד (תהלים נג: ד): "כֻּלוֹ סָג, יחדו נֶאלָחו, אין עֹשה טוב, אין גם אחד". וכן אמר ישעיהו (נט: יד): "והֻסג אחור משפט, וצדקה מרחוק תעמֹד". ואף שיחשבו הרשעים האלה שהם משגשגים ומצליחים, ובזה הם גאים, כמו שאמר דוד (תהלים עג: ג,ט): "כי קנֵאתי בהוללים, שלום רשעים אראה... שַׁתו בשמים פיהם ולשונם תִּהֲלַך בארץ" — בסופו של דבר "יסֹגו אחור ויחפרו" (שם לה: ד). וזה כח הכסף שמכניס באדם תאוה, חמדה, ותשוקה אליו. ומשום כך המלים "כוסֶף" (חשק נמרץ, חמדה) "וכֶּסֶף" דומים. וכך נאמר (שם יז: יב) על הרשע: "דִמְיֹנו כאריה, יכסוף לטרֹף", כלומר, חושק לו וחומד לטרוף. והוא כמו מחלת אהבה, כמו בפסוק (שם פד: ג): "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'". התאוה שולטת כך באדם, והיא כמעט לוקחת ממנו את כח הבחירה. ובסופו של דבר, מי שנכסף לכסף גם ירצח עבורו, כמו אחאב עם נבות.

אך ה' כבר הזהיר את אחאב קודם לכן, כאשר בן הדד מלך ארם תבע את כספו, ואמר (מלכים א כ: ג): "כספך וזהבך לי הוא". זו אזהרה — שכל הכסף שרכש האדם בעוול לא יישאר אצלו, אלא הקב"ה יקח אותו ממנו ע"י אסונות. שהרי "לי הכסף ולי הזהב, נאֻם ה' צב-אות" (חגי ב: ח), והקב"ה רק מלוה את רכושו לאדם ליהנות ממנו, בתנאי שינהג לפי מצוותיו. ומשום כך כל איש מישראל חייב להימול, כי המילה היא אות הבעלות, שהקב"ה הוא בעליו של האדם הזה. אפילו האדם עצמו אינו אלא רכושו של הקב"ה, וכמו שכל בעל דבר שם סימן על רכושו לסמן שהוא שלו, כך תפקיד המילה באדם. ולכן אמר ה' גם (בראשית יז: יג): "הִמול יִמול יליד ביתך ומִקְנַת כספך", לאות שגם כספך אינו אלא כספי. ולכן סימן הבעלות — המילה — הושם באבר שבו האדם בועל את האשה ו"קונה" אותה, להראות שעל אף שיש לאדם בעלות בעולם, מכל מקום, למעשה, הכל, וגם הוא בעצמו, נמצא תחת בעלות הקב"ה (ועיין במה שאכתוב בסוף הפסוק). ואם לא תבינו את כל זה, יבואו עליכם אסונות ושואות, שכל כספכם לא יעזרו לכם נגדם. כך אמר יחזקאל (ז: יט): "כספם בחוצות ישליכו... כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה'... כי מכשול עוֹנם היה". כלומר, הכסף שגרם לכם לתאוה ולחטא, הביא עליכם את העונש, ולא תוכלו לקנות את חייכם מהשונאים ומהאסון. אז תבינו שרק בה' הישועה, ותזרקו את הע"ז, וכך נאמר (לקמן ל: כב): "וטמאתם את צִפוי פסילי כספך...".

עיוות ועוול; מטרת החיים; הבדלה; יהדות בלי ויתור וזיוף; ידעתי; עם ישראל; גאולה; קידוש השם; בטחון

סבאך. "הוא היין הנמכר בחנות, לפי שבאים שם ריקים ופוחזים וסובאים ומשתכרין שם" — רד"ק.

מהול במים. מעורב במים, שהמוכרים מרמים את הקונים ונותנים להם זיוף במקום הדבר המקורי. הנה הקונים עצמם מכורים להנאה, לתאוה, לתשוקה, לגשמיות, וזוללים וסובאים; ומרמים אותם אנשים הדומים להם, שגם הם נכספים לגשמיות — לכסף. וענין "סבאך" הוא מלשון "זולל וסֹבֵא" (דברים כא: כ), כלומר, אכילה ושתייה גסה, בתאוה ובלי הפסק. וזה קרוב למלה "שבע". הקב"ה ברא את האדם כך שגופו יצטרך מזון להשביע את רעבונו, אבל הוא עשה את זה רק כדי להכניס באדם שפלות, שיראה כמה חלש הוא, בזה שהוא תלוי באוכל כל יום. והאדם צריך לאכול כדי לספק את הצורך שלו, עד כדי שביעה. ועל זה אמר דוד: "יאכלו ענוים וישבעו" (תהלים כב: כז). כלומר, הענָו, שמבין שתאבתו באה כסימן לחולשה, ובכך הוא מודה בשפלותו, ואוכל כדי להחזיר את כוחו עד כדי שביעה, ומברך את ה' עבור חסדו — הוא יהיה שבע, כי הוא לא אָכול תאוה, התאוה אינה אוכלת אותו. הוא אוכֵל את האוכֶל, מסתפק במועט, ובכך אוכל את תאותו. התאבה מובילה אותו ולא התאוה. וריבוי הכסף והזהב תמיד מהווה סכנה ופיתוי לאדם, כי השובע תמיד יוביל לרצון ליותר. הצריכה של האדם היא תמיד יחסית: דבר אחד דרוש לו היום, ודבר אחר הוא סתם לוקסוס היום, אך מחר הלוקסוס הופך לצורך, וכן הלאה. כך נאמר (הושע יג: ו): "שָׂבעו ויָרָם לבם, על כן שכֵחוני".

וזה מה שטען משה רבינו (ברכות לב.): "'ודי זהב' (דברים א: א)... אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו 'די', הוא גרם שעשו את העגל". ולכן יראה האדם למעט מעצמו את העושר, כי כגודל העושר כך גודל הפיתוי, ואם תשביע את עצמך, תהפוך לרעב. כלומר, תאוות הכסף מוליכה את האדם לרצות למלא את בטנו ולהשביע את תאותו, והכסף לעולם אינו מספיק לו ואינו נותן לו סיפוק. כי למעשה לתאוה אין גבול, כמו שנאמר (משלי כז: כ): "שְאוֹל ואֲבַדֹה לא תשׂבענה, ועיני האדם לא תשבענה". התאוה מולידה תאוה. וכן נאמר (הושע ד: י): "ואכלו ולא ישבעו...". לעולם אין להם מספיק, כדי שובעם, ולכן הם הופכים מ"שְׂבעים" ל"סובאים", דהיינו אכילה ושתייה והנאה פרועות, בלתי מרוסנות, בלי גבול, עד שהצורך לשתות מתגבר עליהם. וגם זה אינו עוזר להם לספק את תאותם, כמו שממשיך הושע (שם: יח): "סָר סָבאם", שפירש הרד"ק: "כל כך הם שותים ומשתכרים עד שבאש סובאם בפיהם". ואין לדבר סוף — הוא לא מוצא סיפוק, כי כך נברא האדם, בנשמה ובנפש שוקקה, שצריכות תזונה עליונה, רוחנית, ולא גשמית. וכל הגשמיות לא תספק את הנשמה. ואדרבה, כמות יותר מדי גדולה הופכת לסם המוות. זה כמו מי מלח, שלרגע הם מספקים את הצמאון, אך מיד הצמאון מתעורר במדה כפולה ומכופלת.

כאשר אין לאדם מטרה בחיים, החיפוש אחרי מטרה הופך לשגעון, והצורך להשביע את תאותו ולוּ לזמן קצר הופך אותו למטורף, שאין גבול למעשיו, כי הכל כשר אם זה יביא לו סיפוק, ואפילו רצח. ואין לך עני יותר מן הסובא, הנהנה בלי ריסון, כי כל מעשיו הם נסיון לברוח מהמציאות, מעצמו, ולמעשה — להתאבד. אין יותר מסכן ממנו. וכך נאמר (משלי כג: כ_כא): "אל תהי בסֹבאי יין, בזֹללי בשר לָמו, כי סֹבא וזולל יִוָרֵש וקרעים תלביש נומה". וזאת כוונת התורה, כשחידשה לנו את הדין של בן סורר ומורה, ואמרו חז"ל (סנהדרין עא:): "בן סורר ומורה נידון על שם סופו". כלומר, התהליך ידוע — יש המשך טבעי שיביא אותו לסוף הדרך. הוא רוצה, אוכל, שבע, סובא. את כל הדברים המותרים לו הוא לוקח בלי להתחשב באמצעים, אלא הוא גונב, גוזל, עושק, ורוצח. ואז, כאשר לא יסתפק במה שמותר לו, הוא ימשיך לדברים האסורים לו, ומשם לכל סטייה ותועבה. התאוה בהכרח תביא אותו לתועבה.

על המלה "מהול" כתבו המפרשים: "מעורב — ואין לו ריע [דומה] במקרא" — רד"ק. וגם רש"י אומר: "ואין לו דמיון במקרא. ומדרש אגדה פותר 'לשחוק אמרתי מהולל, [ולשמחה מה זֹה עֹשָׂה]' (קהלת ב: ב) — מעורב". כלומר, פתרון ופירוש יש במדרש אגדה, קהלת רבה (ב: [ב]א), האומר על הפסוק ההוא: "א"ר רבי אבא בר כהנא: מה מעורבב [מצד אחד] השחוק שאומות העולם שוחקים בבתי קרקסיאות ובבתי תיארטיאות שלהם, [ומצד שני] 'ולשמחה מה זֹה עֹשה' — מה טיבו של תלמיד חכם להכנס שם". כלומר, הלא שמחתו של ת"ח היא בתורה ובקדושה, וא"כ מה טיבו של ת"ח (ובתנחומא [אחרי א] גרס: "מה טיבן של ת"ח להיות עושה שם") בהוללות של הגוים ובטומאתם. כלומר, הקב"ה קשר את המושג של עירבוב במלה "מהל", "מהוללות", להגיד שכשיש הוללות של הנאה, אין ריסון, ואין הקפדה על מה עושים, והכל "מותר", ואין הבדלה בין עונג רוחני לעונג של תאוה וחשק ותשוקה וחמדה. וא"כ, במקום כזה שאין הבדלה בין טהרה לטומאה, מה עושה הת"ח שצריך להיבדל מכל דבר רע כזה?

אמרו חז"ל (בבא בתרא טו:): "'ויהי בימי שפֹט השֹׁפטים' (רות א: א) — דור ששופט את שופטיו. אומר [השופט] לו: טול קיסם [חתיכת עץ קטנה, כלומר, חטא קטן] מבין שיניך; אומר לו [היהודי הפשוט]: טול קורה [כלומר, חטא גדול] מבין עיניך. אמר לו [השופט]: 'כספך היה לסיגים'. אמר לו [לשופט]: 'סבאך מהול במים'". וגם שם אומר רש"י: "'מהול' — מעורב. וכן כל לשון 'הוללות' שבתורה, לשון ערבוב". אם כן, כוונת חז"ל בקהלת רבה היתה להגיד שיש "הוללים", שמשתגעים בהבל ומערבבים כל איסור ותועבה בעולם ב"שמחתם"; ויש "מהללים", שהם מהללים את ה' ע"י זה שמבינים את ההוד של קדושה ושל קבלת עול מלכות שמים; ואין שום קירבה בין זה לזה. ח"ו שתהיה ערבוביא; צריך רק הבדלה. כי אין שמחתו של זה כשמחתו של זה. זה מהולל, וזה מהַלל. וגם הצדיק הגדול ביותר חייב להיזהר שמא מה שמושך אותו להוללים הוא קנאה ומשיכה אחרי "תענוגיהם". שהרי "הן בקדֹשָו לא יאמין" (איוב טו: טו), וגם דוד המלך כתב (תהלים עג: ג): "כי קנֵאתי בהוללים, שלום רשעים אראה". וא"כ, שְׁמע וכְתוב זאת על לוח לבך: כל מהותן של התורה והמצוות היא הריסון, המשמעת, קבלת העול, ההתקדשות, הנסיגה מהטומאה, ההבדלה בין הטוב לבין הרע. בכך מגיע האדם למצב של קדושה וטהרה, שעומד בניגוד — מול הטומאה והחולין.

ואילו לרשע אין ריסון, ואין עול. הוא משביע את תאותו, והוא כולו הוללות, ערבוביא של כל מעשי הזימה והתועבה, בלי איסור ובלי גבול. הוא עומד מובדל מהצדיק והקדוש, וח"ו שתהיה ערבוביא ביניהם, אלא צריך דוקא הבדלה מוחלטת. כי אין יותר רע מערבוביא של טוב ורע, כמו שכתוב (בראשית א: ד): "ויבדֵל אלקים בין האור ובין החֹשך", ופירש רש"י: "ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה". והכוונה היא, שכל זמן שהאור והחושך הם בנפרד, בהבדלה — אפשר להכיר מה זה באמת אור ומה הם פניו של החושך. וכן לגבי אמת ושקר, וטוב ורע. אבל ברגע שיש ערבוביא, חל טשטוש, ואי אפשר לדעת מהו טוב ומהו רע, מהו אור ומהו חושך. יש שעטנז של זיוף, שמאפשר למזייף לטעון שהזיוף הזה הוא האור, הוא הטוב, הוא האמת. ועל זה צווח הנביא (לקמן ה: כ): "הוי האֹמרים לרע טוב, ולטוב רע; שמים חֹשך לאור ואור לחֹשך; שמים מר למתוק ומתוק למר". אך בתורה אין ערבוביא. יש רק אמת טהורה, זכה, ונקייה מכל סיג ושקר. הזיוף הוא שקר, או חצי_שקר, או כל דבר שאינו כולו טהור. משקל שאינו מדויק; כסף שיש בו נחושת או שאר חומר זול — כל זה הוא זיוף. בתורה אין מקום לזיוף. כל ויתור וכל פשרה בהלכה, הוא זיוף. כל מי שמכניס לתוך היהדות דבר זר, הוא כמכניס סיגים לכסף טהור. הוא מוהל את היין של תורה. וכך גם הריפורמים והקונסרבטיבים שטוענים שזאת האמת, כאשר למעשה הם מוכרים לציבור כסף ויין מזויף וזול. התורה דורשת מהיהודי מסירות נפש, ולא ויתור של זיוף. מי שמהלל את ה' אינו מוהל את יין התורה כזיוף. והאדם שניתנה לו בחירה חפשית, יכול לבחור ברע או בטוב. הרשות והכוח בידו. מאותו אדם יכול לצאת טוב או רע, מהלל או מהולל, מהלל או מחלל.

ומ"מ בלשון זו יש גם נחמה. אמנם העונש יבוא "על מִכרם בכסף צדיק" (עמוס ב: ו); אבל דוקא מהעונש הזה תצא הגאולה, כמו שנאמר (לקמן מח: י_יא): "הנה צְרַפְתיךָ ולא בכסף, בחרתִיךָ בכור עֹני — למעני, למעני אעשה, כי איך יֵחָל [שמי]...", כלומר, בגלל חילול שמו של הקב"ה, שהגוים רואים את סבל ישראל בכור העוני של הגלות, ולועגים לנו. ולכן ציווה הקב"ה שירמיהו יקנה את השדה מחנמאל בשעת המצור של בבל על ירושלים, כאות של בטחון בגאולה, שנאמר (ירמיהו לב: מד): "שדות בכסף יקְנו... כי אָשיב את שבותם, נאֻם ה'". כמו כן, יבואו העונש והגאולה של הסיגים, כמו שאומר ישעיהו (א: כה_כו): "...וְאֶצרֹף כַּבֹּר סיגיך... ואשיבה שֹׁפטיך כבראשֹׁנה ויֹעציך כבתחלה". וכן נאמר (תהלים קיט: קיט): "סִגים הִשבַּת כל רשעי ארץ, לכן אהבתי עדֹתיך".

עיוות ועוול; מנהיגים רשעים; ממשלה ומלכות; גנב; מנהיג; חילול השם

(כג) שָׂרַיִך סוררים. השׂר, המנהיג, השופט בישראל, ממונה לתפקיד מעולה וקדוש. עליו ליישר את העיוות, ולדון ולשפוט את החלש והמדוכא כדי להוציא לאור את משפטו, כמו שנאמר (משלי כט: ד): "מלך במשפט יעמיד ארץ". מהמלך ועד השופט, רובצת האחריות הגדולה הזאת על כל שר, והוא מקבל על עצמו עול נוסף, מלבד עול המצוות שעל כל יהודי. כך אמרו חז"ל (סנהדרין ז:): "עשרה שיושבין בדין, קולר [שרשרת של אחריות] תלוי בצואר כולן". וכן אמרו (שם ז.): "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנום פתוחה לו מתחתיו". וכן אמרו (שם): "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, משרה שכינה בישראל... וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל... כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב"ה נוטל ממנו נפשו, שנאמר (משלי כב: כב_כג): 'אל תגזֹל דל... כי ה' יריב ריבם וקבע את קֹבעיהם נפש'". שהרי מי שיש לו שררה על העם — כוחו גדול לעשות טוב או רע. והמלה "שר" משמעותו כח, כמו שנאמר (הושע יב: ד): "ובאונו [כחו] שָׂרה [לחם] את אלהים". והקב"ה אינו נותן לאדם לשרור או למלוך על ישראל אלא כדי שהמלך או השר ינהיגו את העם בדרכי התורה; שהרי איך ישתרר יהודי אחד על חברו סתם, והרי כל ישראל עבדים הם להקב"ה, שנאמר (ויקרא כה: נה): "כי לי בני ישראל עבדים, עבָדַי הם", ואמרו חז"ל (ב"מ י.): "'עבָדַי הם' — ולא עבדים לעבדים".

ולכן רק משום שיש צורך במנהיג שינהל את מדינת התורה, וישגיח על החברה התורנית, שהיא כל מטרת הקב"ה בבחירת ישראל לו לעם; וכן להגן על המדינה הזאת מאויביה — רק משום כך נתנה התורה רשות ומצוה להקים שופטים ומלכות. ולכן אמר ליעקב (בראשית לב: כח): "לא יעקב יֵאָמֵר עוד שמך כי אם ישראל, כי שָׂריתָ עם אלהים ועם אנשים וַתוכל". והמשמעות של "ישראל" היא ענין של "שׂר" וגם ענין של "ישׁר", כי רק כאשר ישראל עושה את הישר בעיני ה' ולא יסור מן הדרך, הוא נקרא ישראל, שבכוחו לנצח אלהים ואדם. וכן נאמר (דברים טז: יח,כ): "שֹׁפטים ושֹׁטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק... צדק, צדק תרדֹף". ועוד, שהמלך כפוף לתורה, שהרי נאמר (שם יז: טו): "שום תשים עליך מלך", ודרשו חז"ל (סנהדרין יט:): "שתהא אימתו עליך", כך שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (שם); ומ"מ אם ציווה המלך לעבור על דבר תורה, אסור לשמוע לו, כמו שאמרו בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה ליהושע (יהושע א: יח): "כל איש אשר ימרה את פיך... יומת, רק חזק וֶאֱמץ", ואמרו חז"ל (סנהדרין מט.): "יכול אפילו לדברי תורה? ת"ל 'רק חזק ואמץ'". ופירש רש"י: "'רקין' [כל מלה "רק"] מיעוטין, שאם בא המלך לבטל דברי תורה, אין שומעין לו". ודבר זה ברור.

ומשום כך מצוה על המלך לכתוב לו ספר תורה, כמו שנאמר (דברים יז: יט_כ): "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמַד ליראה את ה' אלקיו, לשמֹר את כל דברי התורה הזאת... לעשֹׂתם; לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול...". השר בישראל, מי ששורר בעם, חייב לסור אל התורה, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט: ד): "מי פֶתי יָסֻר הֵנָה" (וילמד תורה), ולא לסור ממנה, ולא להיות "סָרֵי [שרי] סוררים" (ירמיהו ו: כח). רק שר שמוכן לסור למשמעתה של התורה ולהיכנע לה, יכול לשרור בישראל. ומטעם זה, וכדי שיבין שהוא כפוף לתורה ושלא ירום לבבו, אמרו חז"ל (ברכות לד:): "הדיוט [כורע בשמונה עשרה] כמו שאמרנו [ארבע פעמים]; כהן גדול — תחלת כל ברכה וברכה; המלך — כיון שכרע שוב אינו זוקף [עד הסוף]". הוא חייב לקבל על עצמו את עול התורה, ולא להסיר את עוּלה ממנו (שהרי מצאנו בתנ"ך לשון של הסרת עול, בפסוק [לקמן יד: כה]: "וסר מעליהם עֻלו"). כי השר שרודה בעם מרגיש את עצמו חפשי, שהרי מי יגיד לו מה לעשות? אין הוא פוחד מהממשלה, שהרי הוא הממשלה. ומי שמרגיש את עצמו חפשי, בקלות "סר" מהדרך. ולכן השר חייב להיות אסור, קשור בקשרי המצוות. הוא אינו חפשי אלא אסיר ומוגבל, תחת עול התורה. והקב"ה ברא את לשון הקודש כולו קדוש ללמדנו מוסר.

והנה "שריך" אלה היו דוקא סוררים ומורדים בה', מאותו טעם שבן סורר ומורה חוטא, והוא: רדיפת התאוה וההנאה, כניעה לאנוכיות שבו. כך נאמר (קהלת י: טז_יז): "אִי [אוי] לָך ארץ שמלכך נער, ושָׂרַיִך בַּבֹּקר יֹאכֵלו; אשריך ארץ שמלכך בן חורים, ושריך בעת יֹאכלו, בגבורה ולא בַשְתִי". והכוונה היא, שאוי לארץ שהמלך הוא נער, והוא ושריו משועבדים לאוכל ולתענוג מהבוקר ועד הערב. ויתכן שרמז כאן במלה "נער", להשוות אותו לנער שהוא בן סורר ומורה, שהרי קטן אינו נעשה סורר ומורה, עד שיביא שתי שערות, וחוץ מזה אמרו (סנהדרין סט.): "כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלושה חדשים בלבד". ולפי זה הכוונה היא למלך שמתנהג כ"נער", דהיינו בן סורר ומורה שזולל וסובא. ואשריך מדינה שיש לה מלך שמתגבר על יצרו, שרק הוא נקרא בן חורין, כמו שאמרו חז"ל (אבות ו: ב): "'חָרות על הלֻחֹת' (שמות לב: טז) — אל תקרי 'חָרות' אלא 'חֵרות'. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". מלך ושרים אשר "בעת יאכלו" — יודעים איך לשעבד את תאותם למשימתם, ואינם שמים את הנאתם לפני תפקידם. אמרו חז"ל (שבת י.): "עד מתי יושבין בדין... עד זמן סעודה. אמר רבי חמא: מאי קרא? דכתיב (קהלת י: טז): 'אִי לָך ארץ...'". כלומר, שאינם אוכלים את הסעודה עד שדנו את דיני העם, ורק אז מפסיקים כדי לאכול. והיינו שהם משעבדים את האנוכיות ואת התאוה לרצון ה'. ודע והָבֵן שכל העושק והעוולה שבעולם נוצרים בגלל השעבוד של האדם לתאוה, להנאה, לרדיפת התענוג. וכך מתחילים השרים הסוררים, כמו בן סורר ומורה. כמו שהסורר ומורה זולל וסובא, כך גם הדיינים, ולכן הם לוקחים שוחד לזַכות את אלה שחטאו ב"סבאך מהול במים". ועל זה אומר הנביא:

וחברֵי גנבים. הם עושים יד אחת עם הגנבים ("כי הגנבים חולקים עמהם" — רד"ק). הם מבטיחים לגנבים חסינות מהדין, תמורת חלק מהגניבה ותמורת שוחד. ורוה"ק צווחת (משלי כט: כד): "חולק עם גנב שונא נפשו, אלה ישמע ולא יגיד". ועל הפסוק (ויקרא יט: יא): "לא תגנֹבו", כתב הכלי יקר: "ולכך הזכיר לשון רבים להזהיר גם את החולק עם הגנב, כי גם הוא שונא נפשו". ומשום ששריך סוררים וסרים מן הדרך הישרה, לכן אינם מייסרים את העם. מצד אחד אינם רוצים לייסר את העם, כי הרי הם נהנים מהעָוֶל, ומצד שני איך יְיַסרו את הגנב כאשר הם עצמם גנבים? אומר פסיקתא דרב כהנא (איכה, קכב:): "כולן אוהבים את הגזל... שהיו מתחברין לגנבים. מעשה באשה אחת שנגנב מיחם שלה, והלכה לקבול עליו לדיין. ומצאתו שָׁפוּת [עומד] ע"ג כיריים [של הדיין]...". ואהבת התאוה בהכרח תביא לידי עוולה ועושק. כך אמר זכריה (ז: ט_יא): "משפט אמת שפֹטו, וחסד ורחמים עֲשו איש את אחיו, ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשֹׁקו... וימָאֲנו להקשיב, ויתנו כתף סֹרָרֶת".

הגנב הוא סמל לחוסר יראת שמים, שהרי הוא חושש ופוחד דוקא מהאדם ולא מהקב"ה, ואין לך בזיון יותר גדול מזה. כך אמרו חז"ל (ב"ק עט:): "מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? [שגנב משלם כפל והגזלן רק קרן]... זה הישווה כבוד עבד לכבוד קונו [כלומר, הגזלן אינו פוחד ואינו מכבד לא את האדם ולא את ה'], וזה לא הישווה כבוד עבד לכבוד קונו [הגנב פוחד מאדם ולא מה']. כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת...". ולמעשה אין גנבים יותר גדולים מהשרים האלה עצמם, שהרי כל העם נותן בהם אֵמון, והם גונבים את דעת הציבור, ואין לך גניבה ומעילה יותר חמורה מזו, והיא בגידה בעם. כך נאמר (תהלים נ: יח): "אם ראית גנב ותִּרֶץ עמו ["ותרצה להתחבר עמו" — אבן עזרא] ועם מנאפים חלקך" — הרי שדימו את הגנב למנאף, ששניהם עושים בערמה ובסתר, תוך בגידה באֵמון.

עיוות ועוול; מנהיגים רשעים; חבר אמיתי; רדיפת תענוג; מנהיג; חילול השם; ידעתי; חוסר אמונה

וחברֵי גנבים. הקב"ה ברא את העולם כדי שכל בני האדם יהיו מאוחדים ומחוברים יחדיו בעבודת ה', ביָדעם שה' אחד ושמו אחד. וכן, כדי שיהיו בני האדם חברים ומחוברים באהבה ובאחוה ובנאמנות זה לזה, מפני שהאהבה והרצון לתת לזולת, הוא הביטוי הנעלה ביותר של ביטול היש, אצל האדם. ולכן החברות ההדוקה ביותר היא החברות בין האדם לאשתו, כי חברות זו היא בגדר ברית כרותה. כך אמר מלאכי (ב: יד): "והיא חברתך ואשת בריתך". והלוואי שכל ישראל היו מגיעים לחברות הזאת, ההבנה שחייבים לעשות למען הזולת, כמו שיצאו כל השבטים יחד במעשה פילגש בגבעה, דכתיב (שופטים כ: יא): "ויֵאָסֵף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים". המלה "חברות" באה מלשון חיבור, קשר ע"י חבל של חברות, ההופך את השניים לאחד ואת גורלם לגורל אחד.

אבל האהבה והחברות צריכות להיות דוקא בין טובים, ולא בין טובים לרשעים, כי כבר הזהירו חז"ל (אבות א: ז): "ואל תתחבר לרשע". ודוד המלך ע"ה פתח את ספרו ואמר (תהלים א: א): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חַטָאים לא עמד ובמושב לֵצים לא ישב". וידוע מה היה גורלו של בני ראובן במחלוקת קורח. הרי כתוב (במדבר טז: א): "ויקח קֹרח... ודתן ואבירם... בני ראובן". ואמרו חז"ל (תנחומא, קורח ד): "'ודתן ואבירם' — מכאן אמרו חז"ל: אוי לרשע, אוי לשכנו... שהרי דתן ואבירם נאבדו במחלוקתו של קורח לפי שהיו שכנים לקורח, שהיה [משפחת קהת] שרוי בדרום... דגלו של ראובן סמוך להם... אבל דגלו של יהודה ושל יששכר וזבולון שהיו שרויים במזרח... והיו שכנים למשה ואהרן ובניו... לפי שהיו סמוכין לתורה, לפיכך זכו להיות בני תורה". כי הקירבה, החברה, החבורה, החברות, הישיבה ביחד — בהכרח תשפיע על האדם. כח הטומאה והשליליות חזק הוא מאד, ולכן על אף שהאדם חושב שהוא ישפיע על הרשע, הוא עומד בפני הסכנה שהוא דוקא יושפע ממנו. וכל זה אם הוא מתחבר אליו ויושב אתו לאכול ולשתות ולשוחח ולהשתתף בחייו, ואין צריך לומר אם הוא עושה כך באופן קבוע, שאז הוא בודאי אבוד. אבל אם הוא בא אליו לעתים כדי להוכיחו וללמד אותו, אין לך מצוה גדולה מזו; ובלבד שיראה שהוא ראוי ומתאים ללימוד הזה ושידע מה להשיב, כי אם לאו, הוא יחלל שם שמים ח"ו באי יכולתו לענות לשאלות הכופרים. ומשום כך, כאשר כתוב אצל יהושפט הצדיק (דברי הימים ב כ: לה_לו): "ואחרי כן אֶתחַבַּר יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך ישראל, [אשר] הוא הרשיע לעשות, ויחַברֵהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש...", בא הנביא אליעזר בן דוֹדָוָהו ואומר (שם: לז): "כהתחברך עם אחזיהו, פרץ ה' את מעשיך, וַיִשָׁברו אניות ולא עצרו ללכת אל תרשיש".

ולכן יברח האדם מחברות הרשע, וינתק את הקשרים ואת החבלים המחברים אותו אליו, כי מחבורה זו תצא רק מכה וחבורה. אלא צריך שהחבר שיתחבר אליו יהיה ירא ה', כמו שנאמר (תהלים קיט: סג): "חבר אני לכל אשר יְרֵאוך ולשֹׁמרי פִּקודיך". ובמיוחד יתחבר לתלמידי חכמים, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב עה.): "ואין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר (שיר השירים ח: יג): 'היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעִני'". ומשום כך נקרא הת"ח בלשון התלמוד "חבר", שהרי כל המגמה של התחברות היא לראות וללמוד מהחבר ולהידמות לו, ומשום כך אמרו חז"ל (ברכות ז.): "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה", להודיענו שכאשר אדם מתחבר לת"ח ומשמש אותו, הוא רואה את התנהגותו, ולומד איך יתנהג גם הוא.

והנה, המנהיגים האלה, במקום להתחבר לצדיקים, הפכו לחברי גנבים. ומטרתם ההתחלתית היתה גרועה — הרצון ליהנות מהגניבה; אך מזה יצא נזק הרבה יותר חמור, שההתחברות הזאת השפיעה עליהם והרסה אותם לנצח. והרי החזון היה שירושלים תהיה עיר של צדק וקודש וחברות והתחברות אמיתית, כמו שאמר דוד (תהלים קכב: ג): "ירושלים הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו". והכוונה היא שתהיה עיר שמאוחדת ומחוברת באהבה ואחוה, בזה שנעשים צדק ויושר ע"י היחיד לזולת וע"י השרים והשופטים. והתחברות זו גם מחברת את ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה. שהרי כנגד כל דבר של קדושה בעוה"ז, שניתן לישראל לקדש אותו ולהתקדש בו, יש למעלה אותו הדבר אך בקדושה מלאה. כך אמרו חז"ל (תענית ה.): "אמר הקב"ה, לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין, דכתיב 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'". והכוונה היא שהקב"ה אינו יכול לשבת על כסאו למעלה כל זמן שאינו מלך למטה, ואי אפשר שימלוך כל זמן שישראל חוטא, כי כל זמן שרֶשע ועוולה שוכנים בציון, לא יוכל הקב"ה לבוא ולהתחבר בירושלים שהרי הם מחללים אותו (מסלקים אותו) בחטאיהם. ועל זה נאמר (תהלים צד: כ): "היחָבְרך כסא הווֹת", כלומר, האם תוכל להיות חבר ומחובר ולשבת על כסא מלכות שהוא כסא של רֶשע? והלא "צדק ומשפט מכון כסאך" (שם פט: טו).

ולכן הקב"ה כביכול חייב לברוח מכסא מלכותו בירושלים של מטה, כי חילול שמו ע"י עוול ורשע בתוך ציון, גורם לחילול ולסילוק השכינה. והוא חייב לחסל את העוול ע"י עונש וגלות ישראל, ואח"כ יתגלה שוב בכח ובגבורה ויחסל את העוול מהעולם, ויֵשב על כסא הצדק בירושלים של מטה שחוברה לירושלים של מעלה. כך אמר יחזקאל (מג: ד_ה,ז): "וכבוד ה' בא אל הבית... והנה מלא כבוד ה' הבית... ויאמר אלי: בן אדם, את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלַי אשר אשכָּן שם בתוך בני ישראל לעולם, ולא יְטמאו עוד בני ישראל שם קדשי...". ואז, כאשר יחסל את חילול שמו למטה, יוכל לשבת על כסאו למעלה, כמו שנאמר (תהלים ט: ח_ט): "וה' לעולם יֵשב, כונֵן למשפט כסאו, והוא ישפֹּט תבל בצדק, ידין לאֻמים במישרים". וכן (שם צג: א_ב): "ה' מָלָך, גאות לָבֵש, לָבֵש ה', עֹז התאזר... נכון כסאך מאז...".

כֻּלו אֹהב שֹׁחד. הנגע של השחיתות כבר התפשט בכל הצמרת. וכן נאמר (לקמן נו: יא): "כֻּלם לדרכם פנו, איש לבִצעו, מִקָצֵהו", ופירש רש"י: "כמו (בראשית יט: ד): 'כל העם מִקָצֶה' — מקצה מניינם ועד קצהו, כולם נוהגים כן". "כולו", כל השרים והשופטים, נפלו בפני הפיתוי של השוחד, שטעמו הוא טעם מתוק. הם נמשכו אליו, נקשרו אליו, וממתינים לו בחשק ובאהבה. ואין שופט ושר שנשאר הגון, ולכן העם כבר מצפה שיצטרך לשחד את השופט, אפילו כאשר בעל הדין צודק. שני בעלי הדין משחדים את השופט, וכל המרבה — זוכה. כך אומר פסיקתא דרב כהנא (איכה, קכב: _קכג.): "מעשה באשה אחת שכיבדה [שיחדה] לדיין מנורה אחת של כסף, והלך אנטיריקוס שלה [יריבה, בעל דינה] וכיבדו [ושיחדו] סיח של זהב [דמות סוס עשויה זהב]... אמרה ליה [לדיין]: מרי ינהור דינא קדמך [יאיר דיני לפניך] כההיא מנרתא דכספא. אמר לה [הדיין]: ומה אעביד לך? כפה סיח את המנורה [נצח הסייח את המנורה, מפני שהוא שוה יותר]. הדא הוא דכתיב: 'כולו אוהב שוחד' — כולן אוהבין את הגזל". ואת ההתפשטות האיומה של השוחד בכל מערכת השררה אפשר לראות במיכה (ג: ט_יא): "שִׁמעו נא זאת ראשי בית יעקב... בֹּנה ציון בדמים וירושלים בעַוְלה, ראשיה בשֹׁחד ישפֹּטו ["הם המלכים או הסנהדרין" — רד"ק (יא)] וכֹהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסֹמו...". כלומר, כל המנהיגים נפלו בפני חרב השוחד והכסף. ולדבר כזה יש רק פתרון אחד (שם: יב): "לכן בגללכם ציון שדה תֵחָרֵש...".

כל זה מתחיל מאהבת התענוג, מפני שכאשר התענוג הופך לצורך, והאנשים מתמכרים לגשמיות ולתענוג, הם צריכים יותר ויותר כסף כדי לשלם בשבילו ולרכוש אותו, ולכן הם פונים לשוחד. כך אמר ישעיהו (ה: כב_כג): "הוֹי גִבורים לשתות יין ואנשי חיל למסֹך שֵׁכָר, מצדיקי רשע עקב שֹׁחד...". כלומר, דרך חייהם הפכה לרדיפת תענוג, שתיית יין והנאה, ומזה הגיעו לשוחד. כך אומר הרד"ק: "כוחם וגבורתם אינה נראית להילחם עם אויביהם, אלא כל עסקם לשתות יין, ושתיית היין והתענוגים מביאים החולשה...". ודבר גדול אמר, שרדיפת התענוג מחלישה את אופיו ואת נפשו של האדם. ההנאה כל כך אהובה עליו, עד שהוא אינו רוצה להפסיד אותה בשום מחיר. ולכן הוא מעדיף לדחות כל עימות וכל החלטה קשה, שמא יצטרך לעזוב ולהפסיד את תענוגיו. וברור שבסופו של דבר, הוא ייגרר למצב פי אלף יותר קשה.

ומזה נובע גם הפחד מהגוי והסירוב לבטוח בה' ולצאת נגד האויב בבטחון בה', כי אדם שהוא חלש אופי, ושהוא רקוב בנפשו בגלל רצונו ליהנות מהחיים, אינו יכול לבטוח בה' ולהסתכן ולמסור נפש. וכל זה מרומז בשרים הסוררים שאוהבים שוחד, כפי שאמר ישעיהו כשהתלונן על ישראל שפנה למצרים לעזרה ולא בטח בה' (ל: א_ב,ד_ו): "הוֹי בנים סוררים... ההֹלכים לרדת מצרים ופי לא שאלו, לעוז במעוז פרעה.... כי היו בצֹען שריו ["של מלך ישראל בשליחות למלך מצרים" — רש"י (ד)]... כל הֹבאיש על עם לא יועילו למו... משא בַּהֲמות נגב" — עומסים משאות של כסף ומתנות על בהמות ומובילים אותם דרומה למצרים, "להוליך שוחד למצרים חנם" — רש"י (ו). הלוקח שוחד הופך בעל כרחו למי שנותן שוחד. הנה, כל אורח החיים של השרים הביא אותם לחולשת הנפש והאופי, וכבר לא היו מסוגלים לסמוך על הקב"ה ועל ענינים של בטחון ואמונה. הסוררים מה' סרו אחרי היין והתענוג, ונחלו חולשה ופחד. וזו מדה כנגד מדה, שנרמזה בעצם שרש המלים "סר" ו"מר", שהרי אמר הושע (ד: יח): "סר סָבאָם", ופירש הרד"ק: "תרגום 'ויבאש' (שמות טז: כ) — 'וסרי', כל כך הם שותים ומשתכרים עד שבאש סובאם [שתייתם] בפיהם". כלומר, השתייה והתענוג הפכו לסרחון וריח רע. כך, הסר אחרי תענוג רואה שהתענוג הופך לסרחון. וכן הרץ אחרי המתוק, המורה ומורד נגד ה', מקבל את המתוק אך הוא הופך בידו למר. וכן, שכר התענוג — החולשה והאסון.

עיוות ועוול; רדיפת התענוג; מנהיגים רשעים; מנהיג; ידעתי

ורֹדף שלמֹנים. להידרדרות של הרשעות אין סוף. היא תהליך מתמיד, שנובע מאהבת התענוג. השר מגיע ללקיחת שוחד. בתחלה אין הוא מבקש את השוחד, אלא באים אליו ומרמזים לו. אח"כ, כאשר רואים שהוא מקבל שוחד, מציעים לו שוחד בלי רמזים. אח"כ הוא כבר מבקש ותובע שוחד בעצמו. ואח"כ הוא כבר אינו מחכה עד שיגיעו אליו, אלא הוא רודף אחר השוחד והתשלומים עבור שירותו. כך כתב הגר"א כאן: "שוחד הוא מה שנותנין קודם הדין, ושלמונים הוא שנותנים אחרי הדין, וזה שאמר 'רודף', שקודם אינו צריך לרדוף". וגם בזה רואים את ההידרדרות, שמתחלה בודאי התבייש השר אפילו לרמוז בעצמו על תשלום, ועתה הוא איבד כל צל של בושה, ורודף בעזות פנים ותובע את התשלום. ומשוחד הוא מגיע למצב שהוא עצמו גוזל, ומנצל את מישרתו כנותנת חסינות. כך אומר פסיקתא דרב כהנא (איכה, דף קכג:): "'ורודף שלמונים' — שלם לי ואשלם לך". כלומר, "שופט שהיה גזלן, והנגזל צועק עליו בפני שופט אחר, זה [השופט הגזלן] אומר לו [לשופט השופטו]: צדקֵני היום, ואני אשלם גמולך כשיצעקו עליך בפָנַי" — רש"י. וכל זה בא מרדיפת התענוג, המטמטמת ומשגעת את האדם. כך נאמר (לקמן נו: יא): "והכלבים עזי נפש לא ידעו שָׂבעה, והמה רֹעים לא ידעו הָבִין". ופירש מצודת דוד: "כמו שהכלבים המה בטבעם חזקי התאוה ואינם יודעים משביעה... וכן השרים ההמה, הרועים את עצמם להתענג בתענוגים, אינם יודעים בינה להשכיל אשר מי שמשוקע בתענוגים הוא חסר מהם, כי בכל עת יתאוה להוסיף, וא"כ הוא מאוד מעונה". וכן אומר הרד"ק: "כי הם רודפים אחר התאוה, ומי שעושה כן לא ישבע לעולם".

בוא וראה את עיוות כוונתו של הקב"ה. הוא ציווה שתהיה מלכות ושררה ומערכת שיפוט כדי להשכין שלום בישראל, שלום בין ישראל, להשלים תקנת כל קרע שיש ביניהם. כך נאמר (זכריה ח: טז): "אמת ומשפט שלום שִפטו בשעריכם". כלומר, אם תשפטו אמת, שני בעלי הדין יֵדעו שהצדק נעשה, ולא תישאר ביניהם מרירות, ויֵשבו בשלום. וכוונת הפסוק היא גם שהשופט צריך לנסות להביאם לידי פשרה (עיין סנהדרין ו:) כדי שיסכימו שניהם, ויצאו בשלום. אבל התשלום והשלמונים של שוחד, הופכים את המשפט לשקר, שמכניס מרירות ושנאה ורצון לנקמה, באותו בעל דין שנגזל ע"י השופט. וזה בדיוק ההיפך מהמגמה שהיתה להקב"ה כאשר נתן דינים ושופטים. וכן, המשפט נועד להשלים את החסרון של הנגזל, וכאן התשלום מעוות גם את זה. והמשפט צריך להיות תמים ושלם, במובן של נאמן והגון, כמו בפסוק (דברים כה: טו): "אבן שלמה וצדק יהיה לך", ואילו תשלום שוחד הופך את השלמות, הנאמנות — ללעג. ובגלל זה, יבוא מאת ה' גמול ותשלום לשרים האלה, כמו שנאמר (לקמן סו: ו): "קול ה' משלם גמול לאֹיביו". אלה שרדפו אחרי שלמונים, לא יוכלו לברוח מהתשלום, מהגמול האחרון.

יתום לא ישפֹּטו. בגלל השוחד, הם מעדיפים לעוֵת את הדין בעקיפין, ולא לפסוק שקר אם לא יצטרכו לעשות זאת. ולכן, הם דוחים ודוחים את משפט היתום, כדי שהוא יתעייף, ויתייאש ע"י עינוי הדין. כלומר, ע"י עינוי הדין ודחייתו, הם מגיעים למטרתם — עיוות הדין לטובת הגוזל מהיתומים.

וריב אלמנה לא יבוא אֲליהם. התלונה של האלמנה נגד עושקיה וגוזליה, אפילו אינה מגיעה אליהם. ראשית, אין היא יודעת מה התהליך הנחוץ להגשת תלונה; ועוד, היא מפחדת כאשה בודדת לגשת ולהתלונן; ועוד, היא כבר שמעה על העיוות שנעשה לגברים, ומתייאשת מלכתחלה מכל תקוה לצדק בעבורה — שהיא אשה ואלמנה. וכל זה נגרם ע"י העיוות והעוול בקרב השרים והשופטים. ואצל אלמנה מתאימה המלה "ריב", כמו בפסוק (יז) לעיל: "ריבו אלמנה", כי היא חלשה, וכל אחד מרגיש את עצמו כרב וכאדון לגביה, ואינו מפחד מלגזול ממנה; וכן, מאחר שהיא לבד ויחידה, היא חייבת לריב נגד הרוב (ועיין עוד מה שכתבתי לעיל פסוק יז). כך אומר פסיקתא דרב כהנא (קכג.): "בראשונה היה אדם [עיין רש"י כאן שמשמע שמדובר ביתום] עולה לירושלים לדין עם חבירו, והיה הדיין אומר: בְּקע לי שני בקעיות עצים [כשוחד]; מַלא לי שתי חביות של מים. והיו יציאותיו [כספו של האדם] כלין, והיה יוצא משם בפחי נפש. והיתה אלמנה פוגעת בו, ואמרה לו: מה נעשה בדינך? והוא אומר לה: כלו יציאותי [הוצאתי כל כספי על שוחד] ולא העליתי כלום [ונ"ל שלאו דוקא פסקו נגדו, אלא ייגעו אותו ודחו את הדין]. והיתה אומרת: ומה אם זה, איש [גבר], הוא לא הועיל כלום, אני, אלמנה, על אחת כמה וכמה [ולא ניסתה אפילו להגיע לדין]".

הקב"ה אדון ובעל העולם וכל יכול; ה' אלקי ההיסטוריה; שלשה רגלים; גלות; א"י והערבים; א"י; מושגים; בטחון; קידוש השם; חוסר בטחון

(כד) לכן נאֻם האדון ה' צב-אות. לכן, מאחר שהוסיפו חטא על פשע, וגזלו ועשקו, ולא האמינו בי ולא לקחו מוסר; וגם לא עזרו כל העונשים הקודמים; ומאחר שמחללים את שמי כל יום — אני חייב לשים קץ לעיוות תורתי ולהרס מטרתי, שהיתה להקים עם קדוש בארץ הקודש, לבנות חברה קדושה. ולכן אני מוציא מפי מלה של שבועה, "נאום" — דבר שבועה ואמת לאמיתו (והוא קשור למלה "אמונה", מפני שדבר שיוצא מפיו של האדם בשבועה הוא באמת ובאמונה). ומכיון שבכל כג_כד דבר שהקב"ה נשבע עליו יש אמונה מלאה שיתקיים, מצאנו בהרבה מקומות בתנ"ך את הלשון "נאום ה'", דהיינו דבר ה' הנאמן, כגון בעקידה (בראשית כב: טז): "בי נשבעתי נאֻם ה'". ומה היא השבועה כאן? היא שבועה של "האדון", דהיינו מי שהוא אדון כל העולם וכל שיש בו, בעליו וקונהו. את הכל הוא יצר, והכל שייך לו. ועוד: היא שבועה של "ה' צב-אות", שמחזקת עוד את המושג של "אדון", שכל צבאות תבל, כל מה שנמצא בעולם, הוא אדונם, הוא עשה אותם. וכן אמר ירמיהו (י: טז): "כי יוצר הכל הוא... ה' צב-אות שמו", ופירש הרד"ק: "וזה אנחנו מכירים ומודים ה' צב-אות שמו, שהוא אדון צבאות מעלה ומטה והאדון ראוי לעבוד". וכן נאמר: "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב: א).

ואמרו חז"ל (ברכות לא:): "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקְרָאוֹ להקב"ה 'צב-אות', עד שבאתה חנה וקרָאֲתו צב-אות ["ה' צב-אות אם רָאֹה תראה" (שמואל א א: יא)]. אמרה חנה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?" כלומר, "ה' צב-אות" מראה על כך שהוא יוצרו וקונהו של כל מה שיש בעולם. והוא קשור למלה "צבי" (כמו שנאמר [לקמן כח: ה]: "יהיה ה' צב-אות לעטרת צבי"), כלומר, יופי והדר של העולם הנפלא שלו. והכוונה למספר העצום והמגוון של הנבראים בעולם, וגם להראות על כוחו של הקב"ה לשים קץ וגמר לכל אשר נברא, כי הם כחומר ביד היוצר. כך נאמר באיוב (ז: א): "הלא צבא לאנוש עלי ארץ, וכימי שכיר ימיו". כלומר, יש לו גבול והגבלה עלי אדמות. ולכן כל צבא שיוצא למלחמה, אינו יכול לנצח נגד ה', כי הצבא אינו אלא חלק מצבאות ה' שהוא רצה. וכן, כאשר בא דוד על גלית איש הצבא, שעליו אמר שאול לדוד (שמואל א יז: לג): "לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה... והוא איש מלחמה מנעֻריו", אמר דוד לגלית (שם: מה): "אתה בא אלי בחרב ובחנית... ואנכי בא אליך בשם ה' צב-אות...". ויש למלה "צבא" גם משמעות של הסדר והחוקים הטבעיים הנפלאים שקבע הקב"ה, כמו בפסוק (לקמן מ: כו): "שְׂאו מרום עיניכם ורְאו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם".

מכל זה יש שני לקחים: מצד אחד, היראה מפני אדון צב-אות, זה שבידו לעשות הכל, ומצד שני, הבטחון המלא שאם נעשה את רצונו, אין כח בעולם שיוכל להזיק לנו, שהרי הוא יעמוד לצידנו. והנה, בין שאר חטאי ישראל היה החטא הגדול של חוסר בטחון. שהרי כאשר אשור איים עליהם, פנו למצרים, ולא בטחו על ה', כמו שנאמר (לקמן לא: א,ג): "הוי היֹרדים מצרים לעזרה, על סוסים יִשָעֵנו ויבטחו על רכב כי רב... ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו... ומצרים אדם ולא א-ל, וסוסיהם בשר ולא רוח, וה' יטה ידו, וכשל עוזר ונפל עזֻר...". ורק לה' הנצחון והישועה, כי הוא אומר שהוא ינצח את אשור: "כן יֵרֵד ה' צב-אות לִצְבֹּא על הר ציון..." (שם: ד). ה' צב-אות שברא את כל הצבא, יֵצא לצבוא, ללחום לבדו נגד כל הצבא הזה, וכן נאמר (לקמן יג: ד): "ה' צב-אות מפקד צבא מלחמה".

אומר הנביא: אם כן, מכיון שהוא אדון הכל, וגם הארץ אשר אתם יושבים בה היא שלו, ואדרבה, הוא לְקָחָה מהכנענים ונְתָנָה לכם בזכותו מכיון שהוא שלו, כמו כן הוא החליט עכשיו להגלות אתכם מעל ארצו הקדושה והטהורה אשר טימאתם. כך אומר ילקוט שמעוני כאן (שצא): "כל מקום שנאמר 'האדון', [הכוונה היא] עוקר דיורין ומכניס דיורין [עוקר דיירים שדרים במקום ומכניס אחרים במקומם; כלומר, זאת כוונתו כאן, להכריז על עונש של גלות, ומשום כך השתמש במלה "אדון"]. ובנין אב שבכולם: 'הנה ארון הברית אדון כל הארץ עֹבר לפניכם בירדן' (יהושע ג: יא) [ושם] — עוקר כנענים ומכניס ישראל". כלומר, שמזה יש רמז לעונש שאליו מתכוין הקב"ה. ודברי חז"ל כאן הם גדולים וחשובים. עלינו לזכור שזכותנו לארץ ישראל היא זכות בלתי ניתנת לערעור, והיא זכות מוסרית שנובעת מרצון בעל הארץ, ואין זכותנו לארץ נובעת לא מחסדי הגוים, ולא מזכות "היסטורית", ולא מזכות לאומית, שהרי כל "הזכויות" האלו אפשר בקלות להפריכן. זכותנו לארץ (שהיא בעצם חובתנו, שהרי חובה היא עלינו לגור בא"י ולא סתם רשות וזכות, ועוד — שכל זכות יכול הזכאי לוותר עליה, אבל כאן מדובר בחובה שאינה נתונה לוויתורים) נובעת מהעובדה שהקב"ה הוא אדון הארץ, וברשותו הכל, והוא נותן למי שהוא רוצה, שהרי שלו הוא. כך נאמר (תהלים קלה: יב): "ונתן ארצם נחלה, נחלה לישראל עמו". וכן (שם קיא: ו): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". וזה הובטח כבר לאברהם אבינו, שגדולתו היתה שהכיר שה' הוא אדון כל הארץ ובעליה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ז:): "מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקְרָאוֹ להקב"ה 'אדון' [כלומר, ובכך הכיר בה' כאותו כח שברא את העולם], עד שבא אברהם אבינו וקְרָאו אדון, שנאמר (בראשית טו: ח): 'אד_ני אלקים במה אדע כי אירשנה'". לאברהם הובטחה הארץ והובטח גירוש הכנענים, באותו "נאום ה'" שהוא אדון כל הארץ. כך כתוב בעקידה (בראשית כב: טז_יז): "ויאמר: בי נשבעתי נאֻם ה' כי יען... ולא חשכת את בנך... וְיִרַש זרעך את שער אֹיביו". כלומר, זה שהכיר שאפילו בנו הוא של הקב"ה, יזכה לקבל את ארץ ישראל, ואגרש משם את אויביו.

ולא רק הארץ ניתנה לישראל, אלא ניתן לנו גם כל הרכוש של הגוים, שנאמר (דברים ו: י_יא): "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ... לתת לך ערים גדֹלֹת וטֹבֹת אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת...". שהרי גם הרכוש של האדם אינו שלו אלא של הקב"ה, והוא נותן לו להשתמש ולשכור את רכושו ב"תשלום", והוא — שיתנהג לפי מצוות ה'. כך אמרו חז"ל (ברכות לה._:): "כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה [ומועל] מקדשי שמים, שנאמר (תהלים כד: א): 'לה' הארץ ומלואה'. ר' לוי רמי: כתיב 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב (שם קטו: טז): 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'? לא קשיא; כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה". כלומר, הברכה היא ההודאה, שמודה האדם שדבר זה הוא של הקב"ה ושהוא אוכל רק ברשותו, וכאילו הוא שוכר את כל רכושו מהקב"ה בעוה"ז, ותנאי השכירות הוא — קיום המצוות. ויש לכך רמז ברור מאיוב (ז: א): "הלא צבא לאנוש עֲלֵ ארץ, וכימי שכיר ימיו".

ולכן חובה על ישראל לעלות לרגל שלש פעמים בשנה, כדי שיעזבו את בתיהם ואת קרקעם, ויעלו לבית ה', המסמל את אדנותו על כל הארץ, ושם יזכרו את זה ויודו לו. ולכן אדם שאין לו קרקע פטור מעלייה לרגל, כמו שאמרו חז"ל (פסחים ח:): כד

"כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אין עולה לרגל", מפני שחסר לו עיקר הרכוש שצריך להזכיר לעצמו שאינו שלו. והסתכל בלשון המקרא (שמות לד: כג_כד): "שלש פעמים בשנה יֵרָאה כל זכורך את פני האדֹן ה' אלקי ישראל [והתורה דייקה במלת "האדון" כאן, כמו שכתבתי]; כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבֻלך, ולא יחמֹד איש את ארצך בעלֹתך לֵראות את פני ה' אלקיך...". בוא וראה איך ששימוש המושג של "אדון" כאן, מראה על כל המשמעות של המלה — שהקב"ה הוא אדון הארץ, שנתן לכם אותה ע"י זה שגירש ממנה את התושבים הכנענים, והוא ירחיב את גבול ישראל לגבולות שהוא קובע. אבל כל הבטחת א"י לישראל מותנית בתנאי שישמרו את המצוות, שנאמר (תהלים קה: מד_מה): "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאֻמים יירָשו, בעבור ישמרו חֻקיו, ותורֹתיו ינצֹרו...". ועכשיו שהפרו תנאי זה, הפרו את חוזה הדיור, ואגרש אותם.

אביר ישראל. שהוא כוחו וחוזקו של ישראל, הרועה אותו ושומר עליו; ומ"מ יש בכוחו גם להעניש, מפני שכוחו וחוזקו אינם מוגבלים, ואין כח בעולם שיוכל לעצור ממנו את רצונו. והוא גם אביר וכח ומגן לעשוקים של ישראל, הנעשקים ע"י עושקיהם. ולכן הוא שומע את צעקתם, ויביא עונש על אלה שעושקים אותם. וגם כאן יש רמז לעקירת דיורים ולגלות ישראל, שהרי אצל סנחריב שהתגאה, כותב ישעיהו (י: יג): "כי אמר: בכח ידי עשיתי [ולא שה' עשה]... ואוריד כַּאבִּיר יושבים", ופירש הגר"א: "היינו — גרשתים מבתיהם". והמלה "כאביר" שם מורכבת מ"אביר" ו"כביר" (שגם הוא — פירושו: חזק), לפי הרד"ק; או שכוונתו "כָּאַביר", כלומר, כמו אביר. והמלה "אביר" פירושה "כח", כמו שנאמר (איוב לד: כ): "וְיסירו אביר לא ביד". והיא קרובה למלה "כביר", שפירושה כאביר, כמו שנאמר (איוב לו: ה): "הן אל כביר ולא ימאס, כביר כח לב". והוא הכח של הרועה או המושל, שהרי לגבי מִקנֶה אנו מוצאים שהפרים והשוורים החזקים נקראו "אבירים", כמו בפסוק (תהלים נ: יג): "האוֹכַל בשר אבירים"; וכן אומר רש"י (לקמן לד: ז): "'ופרים עם אבירים' — פרים בריאים וגדולים", כלומר, פרה שהיא בריאה (בהיפוך אותיות) ושאֵבָרֶיהָ גדולים וחזקים, נקראת "אביר". וכן נקראו הסוסים החזקים שרצים מהר, שנאמר (ירמיהו ח: טז): "מקול מִצְהלות אביריו". ולכן גם הרועה, שהוא שולט על האביר, כי הוא יותר חזק מהפרה, נקרא אביר, כמו שנאמר (שמואל א כא: ח): "אביר הרֹעים אשר לשאול". ולכן גם כנף העוף נקרא "אבר", שנאמר (דברים לב: יא): "ישָׂאֵהו על אֶבְרָתו", וכן (תהלים צא: ד): "באברתו יָסֶך לך", מפני שבו מכסה העוף ושומר על גוזליו. ולכן כל איש חזק, ובמיוחד גאוותן וגס רוח, שחושב שהכוח הוא שלו, נקרא "אביר", שנאמר (תהלים כב: יג): "אבירי בשן כתרוני", וכן (תהלים עו: ו): "אֶשתוללו אבירי לב".

ולכן הקב"ה, שהוא רועה כל ישראל וכל העולם, שהוא חזק וכוחו גדול מהכל, נקרא אביר ישראל. ונ"ל שמקור המלה "אביר" הוא מהמלה "אב", והיא מורכבת מהמלים "אב הרועה". ותמצא בכל המקרא שהמלה "אביר", כאשר היא קשורה להקב"ה, תמיד דבוקה ל"יעקב", כמו בפסוק (תהלים קלב: ב): "אשר נשבע [דוד] לה', נדר לאביר יעקב". וכן (שם: ה): "עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב". וכן (לקמן מט: כו, ס: טז): "וגֹאלך אביר יעקב". ופירש האבן עזרא (תהלים קלב: ב): "וטעם לאביר יעקב, כי יעקב נדר נדר והשלים נדרו במקום שאמר (בראשית כח: כב): 'יהיה בית אלקים'". כלומר, שמשום כך, כאשר דוד נדר לבנות בית אלקים, השתמש בלשון זו. ולי נראה שזה נכון אך יש להרחיבו, כי בזה שיעקב נָדַר נֶדֶר, הוא הפגין את הכרתו שהקב"ה הוא כל יכול, והוא מגינו ורועו. וכל פעם שפחד, היה הקב"ה מחזקו ואומר (לקמן מד: ב, ירמיהו ל: י, מו: כז,כח): "אל תירא עבדי יעקב". כי לא היה בין האבות מי שסבל כמו יעקב, ושיצא לגלות ומת שם, כמו יעקב, ולכן הקב"ה הבטיח לו שהוא יהיה תמיד אביר ישראל, הרועה ששומר על צאן ישראל, ויחזירם לא"י.

אבל ישראל חייב להאמין בזה שהקב"ה הוא אכן אביר ישראל, ושיש למטבע זה גם צד שני — שהוא יעניש את ישראל אם לא ישמע לו. כל כוחו של ישראל והצלחתו באים דוקא כאשר הוא מוסר נפש ואוזר כח ללכת בדרכי ה'. וכך נאמר בברכת יעקב ליוסף (בראשית מט: כד): "ותֵּשֶב באיתָן קשתו... מידי אביר יעקב, משם רֹעה אבן ישראל". יוסף אזר חיל ואיתנות וכח, ולא חטא עם אשת פוטיפר, וזאת היתה מסירות נפש גדולה, שהתגבר על עצמו, כמו שאמרו חז"ל (סוטה לו:): "יוסף שקידש שם שמים בסתר, הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה ["עדות ביהוסף שָׂמו" (תהלים פא: ו)]". והכח הזה בא משום שסמך על הקב"ה, אביר יעקב אביו, כמו שאמרו (שם): "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיִכָּתְבו על אבני אֵפוד ואתה ביניהם. רצונך שיימָחה שמך מביניהם ותִקָרֵא רועה זונות, דכתיב 'ורועה זונות יאבד הון' (משלי כט: ג)?... משם זכה ונעשה רועה [ישראל]". כלומר, יוסף, שהיה האביר, רועה ישראל, נעשה כך מפני שהלך אחרי אביר יעקב, הקב"ה, ובכך היה לרועה ישראל ולא רועה זונות. אך אם אין ישראל הולך אחרי אביר ישראל, האביר הזה פונה ומעניש אותם.

שכר ועונש; נקמה; א"י, עליה; א"י, גלות; חילול השם

הוֹי, אֶנָחֵם מִצָרַי. "הוי" — קריאה של צער עמוק, אנחה ממעמקים; והוא לשון אבל, כמו בפסוק (מלכים א יג: ל): "הוי אחי", וכן (לקמן כט: א): "הוי אריאל, אריאל, קרית חנה דוד"; והוא דומה ללשון "אוי ואבוי", בפסוק (משלי כג: כט): "למי אוי למי אבוי". והוא גם "לשון הזמנה והכרזה" (רש"י), כלומר, הכרזה על נכונות לפעול, כמו כאן, שה' מכריז ומצהיר: הוי, כלומר, שִמעו, כי אנכי קם לפעול נגד צרָי. וזאת היא הכרזה של אבל וצער. ולפי זה הפירוש כאן הוא: הוי, עם מסכן ואבוד, שִמעו, כי הנני עומד לפעול נגדכם. וכמו שכאן הוא קריאה של אזהרה על כך שהקב"ה מתכוון להעניש, כמו כן הוא בא בתנ"ך כקריאה והכרזה של אזהרה לישראל שיעשו צעדים להציל את עצמם, כגון (לקמן נה: א): "הוי כל צמא לכו למים [של תורה]". וכן הוא בא כקריאה ואזהרה לברוח מן הגלות, בפסוק (זכריה ב: י_יא): "הוי, הוי ונֻסו מארץ צפון, נאֻם ה'... הוי ציון, הִמָלְטי יושבת בת בבל". ופירש אבן עזרא (שם: י-יב): "לשון קריאה, ציווי ה' ע"י הנביא לנשארים בבבל לבוא אל ירושלים לעזור לבנות הבית ולעשות המצוות שהם תלויות בארץ... שובי אל ארצך ואל תשכני עם זרים... כי אין להם פחד כל אויב בדרך לשוב אל ציון".

אנחם מצרי. המלה "נחמה" שרשה "נוח", כמו שמצאנו (בראשית ה: כט): "ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו". והיא באה בשני מובנים הפוכים: מצאנו "נחמה" במובן של עצב, ודוקא של אי_נוחות, והיא חרטה, כמו (בראשית ו: ז): "כי נחמתי כי עשיתִם", וזה צער ואי_נוחות הדעת. אלא שהכוונה היא, שבצער זה, ובחרטה זו, תבוא החלטה לשנות את המצב כדי שיבוא לידי נחמה, נוחות הדעת. כלומר, הנחמה, החרטה, תביא לידי נחמה, נוחות. ואצל הקב"ה אין נחמה של חרטה, שהרי אין הוא מתחרט על עצם המעשה שעשה, שהרי חרטה נובעת מטעות, ואין בה' טעות ח"ו, ועל זה נאמר (שמואל א טו: כט): "וגם נֵצח ישראל לא ישקר ולא יִנָחֵם, כי לא אדם הוא להִנָחֵם", אלא הכוונה היא שאע"פ שהוא יודע מה יהיה, ואינו מתנחם על שעשה את המעשה, מכל מקום זה מביא לו עצב, שהאדם שהוא עשה — הפך את המעשה הגדול לרעה, והוא מחליט לפעול נגד הרע הזה כדי להביא לעצמו נחמה. וזאת הכוונה בפסוק (בראשית ו: ו_ז): "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, ויאמר ה' אמחה את האדם...". והכי קאמר: "וינחם ה'" — הקב"ה החליט להתנחם (כי בפסוק קודם לכן, פסוק ה, נאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם"), כי עשה את האדם שהפך לרע, ובכך חילל את השם, וזה הביא עצב ללבו של הקב"ה, ולכן החליט להעניש אותו, לשנות את המצב, ולמחוק את החילול.

יוצא מזה שהמלה "נחמה" נוצרה ע"י הקב"ה בלשון הקודש בכוונה בשני מובנים: חרטה, ונחמה של קורת רוח. האדם יכול גם להתחרט וגם להתנחם. החרטה יכולה להביא ע"י תשובה ושינוי מעשים, לנחמה של נוחות. אצל הקב"ה אין חרטה, רק צעדים שהופכים את המצב לנחמה של נוחות. ולכן, כאשר הקב"ה מאס בשאול כתוב "כי לא אדם הוא להנחם", ואח"כ (שמואל א טו: לה): "וה' נִחָם כי המליך את שאול". והכוונה היא, שה' אינו מתחרט על המעשה שלו, שהרי הוא אינו משנה את דעתו, ולכן הוא גם לא שינה את דעתו בזה שאחרי החטא מאס בשאול ובחר בדוד, ועל זה נאמר "כי לא אדם הוא להינחם"; ופסוק לה מדבר על הצעדים שנוקט ה' כדי להביא לעצמו נחמה, ואומר: "וה' ניחם", כלומר, החליט להתנחם על שהמליך את שאול, ולכן "ויאמר ה' אל שמואל... אֶשְלָחך אל ישי" (שם טז: א).

גם כאן, הוא אומר: "אנחם מצרי" — כאשר ישראל מועל בה' ומחלל את בריתו עם ה' ואת שמו, כביכול הקב"ה נפגע וסובל וכואב, מפני שאין הקודש יכול להתקיים ביחד עם הטומאה וחולין, ועצם קיום הרע והעוול בארץ הקודש ובתוך העם הקדוש הוא תועבה בלתי נסבלת בשביל הקב"ה, כביכול. ולכן ה' חייב להקיא את ישראל מן הארץ כדי להתנחם. ועוד, שהחוטאים בישראל שמתגאים ואף מוצלחים ברעתם, לועגים להקב"ה, שהרי הם חוטאים ואינם נענשים; ולהם, ולאלה שרואים את הצלחתם, זה סימן שאין הקב"ה שולט בעולם, ח"ו; ולא רק שהם מחללים בזה שם שמים, אלא אף מביאים את כל רואיהם לידי כפירה וחילול השם, כמו שאמר דוד (תהלים עג: יב_יג): "הנה אלה רשעים ושַלוֵי עולם הִשְׂגו חיל, אך רִיק זִכִּיתי לבבי...". ולכן רק ע"י עונש הרשעים יוכל הקב"ה להוכיח לישראל שאכן הוא (הקב"ה) שולט בעולם, ושאכן יש שכר ועונש, ובזה יתקדש שם שמים. וכן רק ע"י זה שמקיאה ארץ הקודש את הטומאה והרעה, יכולה הארץ להינחם. וזאת "הנחמה" של הקב"ה, בזה ששמו מתקדש, שהרי בלי זה, ואם יישאר חילול השם, הוא חייב להשמיד את העולם, שהרי כל המגמה של בריאת העולם היתה שיֵדעו כל היצורים והברואים שה' הוא האלקים, ואם אין יודעים את זה, אלא אדרבה מחללים את השם — בוודאי חייב העולם כלייה. אך בעונש הרשעים הקב"ה מתנחם, מפני שזה מקדש את שמו, כמו שנאמר (בראשית ו: ו): "וינחם ה' כי עשה את האדם". כדי למחוק את ה"נחמה" על בריאת העולם ולהצילו, חייבים לתת להקב"ה נחמה של קורת רוח ע"י חיסול אותו רשע שגרם לו "נחמה" רעה על שברא את העולם.

וזאת כוונת הפסוק (דברים כח: סג): "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אֶתכם... כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם... ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה". שבוודאי אין הכוונה שהקב"ה שש בעונש לישראל, ואפילו בעונש לרשעים, שהרי אמרו חז"ל (סנהדרין לט:) על מלחמת ישראל נגד עמון, מואב והר שעיר בימי יהושפט: "'[...ויעמֵד משֹׁררים לה'...] בצאת לפני החלוץ ואֹמרים הודו לה' כי לעולם חסדו' (דברי הימים ב כ: כא)... מפני מה לא נאמר בהודאה זו 'כי טוב'? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. דאמר ר' שמואל בר נחמן... באותה שעה [בים סוף] ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להן הקב"ה: מעשה יָדַי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!" ומ"מ הוא חייב להענישם כדי לחסל את חילול שמו, ובזה הוא מתקדש ומקבל קורת רוח ונחמה, כי אם נשאר חילול השם אין העולם ראוי להתקיים, ואדרבה הוא חייב חיסול והשמדה מידיית. ולכן הקב"ה מביא עונש ומכה על הרשעים, כדי לקדש את שמו ולהצדיק את קיומו של העולם, כמו שכתבנו.

ודע דבר גדול, שאע"פ שהקב"ה אינו שש במפלת רשעים, שהרי מעשי ידיו הם, ועל אחת כמה וכמה שאינו שש על מפלת ישראל, שהרי בניו הם, כמו שכתוב (דברים יד: א): "בנים אתם לה' אלקיכם", מ"מ בנפילת הגוי מותר וחובה על ישראל לשמוח, על קידוש השם. שהרי ראינו בים סוף שהקב"ה לא רצה שירה ממלאכי השרת בעליונים, ובכל זאת משה ובני ישראל שרו שירה ושמחו בתחתונים. ואדרבה, השירה והשמחה הזאת, שהיא שמחה של מצוה שמכריזה על קידוש השם, היא דבר הכרחי, כי זאת ההכרזה שמדגישה לגוים את כוחו של הקב"ה. כך אמרו חז"ל (שמות רבה כג: א): "'אז ישיר משה' — הדא הוא דכתיב (תהלים צג: ב): 'נכון כסאך מאז' [כלומר, מאז ששרו "אז ישיר", נכון כסא ה']... אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה". ודבר גדול הוא, חובה זו לשיר ולשמוח על מפלתם של הגוים שמחללים שם שמים. וטעות גסה ונפוצה היא בקרב העם, והיא מופצת במיוחד ע"י הבוּרים הנקראים "רבנים" רפורמים וקונסרבטיבים, שתמיד מצטטים את אי_שמחת הקב"ה בטביעת המצריים כהוכחה כביכול שהיהדות מתנגדת לשמחה בנפילת הרשעים. והרי מה יעשו הטפשים האלה בחנוכה ובפורים, שהן שמחות גדולות של מצוה, על נפילת רשעים?

ואותם בורים מביאים הוכחה גם מדברי שלמה שאמר (משלי כד: יז): "בנפֹל אויִבך אל תשמח". והרי אמרו חז"ל בפירוש (מגילה טז.), שכאשר המן כבר התחיל ליפול, והיה צריך להרכיב את מרדכי על סוס המלך, ובעט בו מרדכי: "אמר ליה [המן]: לא כתיב לכו 'בנפל אויבך אל תשמח'?! אמר ליה [מרדכי]: הני מילי בישראל, אבל בדידכו [בגוים שמחללים שם שמים] כתיב (דברים לג: כט): 'ואתה על במותימו תדרֹך'". ויאכלו ענוים את הרעיון הזה וישבעו, ויבינו "שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם" (סנהדרין עא:), ושהיא מחזקת את קיומו של העולם ומקדשת את השם. ודע שאפילו במיתת רשע מישראל שחילל שם שמים, מותר לשמוח, שהרי בסנהדרין (לט:) אמרו: "'ובאבֹד רשעים רנה' (משלי יא: י) — באבוד אחאב בן עמרי רנה. [והקשו ממה שהבאנו לעיל] ומי חדי [וכי שמח] קודשא בריך הוא במפלתן של רשעים?... [ועונים: ] הוא אינו שש אבל אחרים משיש". כלומר, הוא משיש את ישראל, שֶׁשָׂשׂים על קידוש שמו. ולכן הקב"ה מעניש גם את כלל ישראל כאשר הם מחללים את שמו, ואף שהוא בוודאי ובוודאי אינו שש ושמח בזה, מ"מ הוא גורם שהגוים שכבשו אותנו ששים, כמו שאמרו חז"ל (שם): "דיקא נמי [ראיה שהקב"ה אינו שש אבל הוא משיש אחרים], דכתיב 'ישיש' (דברים כח: סג) ולא כתיב 'ישוש' [שאז היה משמע שהוא שש]". ומדה כנגד מדה הוא: הקב"ה היה מוכן לתת לנו לשוש על מפלת אויבינו, אך אנו חיללנו את שמו, ולכן הם ששים על מפלתנו.

חילול השם; נקמה; שכר ועונש; מלחמת מצוה; ידעתי; מלחמה; עונש הגוים; א"י, שטחים; בעתה אחישנה

אנחם מצָרַי ואִנָקמָה מאויבי. הקב"ה יתנחם "מצריו", אלה שמֵצרים לו ע"י זה שמחללים את שמו בזה שאינם פוחדים ממנו ומרשיעים בלי יראת ה'. זהו חילול השם, בזה שהם כביכול מצמצמים את כוחו ואת נוכחותו בעולם, עד שמגיעים לשיא הצרוּת, דהיינו חילול. וזהו "צר", מי שמצמצם את נוכחותו וקיומו של הקב"ה, כביכול, מכל העולם למקום צר, והוא חילול השם שמגיע לכפירה מלאה, של חילול מלא, כלומר, שהעולם הוא חלל, חסר וריק מה', ח"ו. ולשון "צר" משמעה תמיד חילול השם, כמו שאמר דוד (תהלים עד: ד,ז,י): "שאגו צֹרריך בקרב מועדֶך... שִלחו באש מקדשך. לארץ חִללו משכן שמך... עד מתי אלקים יחרף צר, יְנָאֵץ אויב שמך לנצח". והצר יכול לחלל את שם ה' לא במישרין, כלומר, לא בכוונה ישירה לחלל את שמו, אלא בזה שהוא מתנהג בלי פחד מה', ובזה הוא מראה שאינו מאמין שהקב"ה הוא האלקים ושיש לו כח להעניש, וזה כבר חילול השם. ולכן כל גוי שתוקף את ישראל וצר לו, הריהו מחלל את השם, שהרי שם ה' קשור לישראל, כי ישראל הוא עם ה', כמו שאמר רש"י (יחזקאל לט: ז): "שפלותם של ישראל — חילול שמו הוא". ולכן כל מלחמה שהגוי פותח בה נגד ישראל היא מלחמת חילול השם מצידו, ומלחמת מצוה עבורנו. ומשום כך כתב הרמב"ם (הל' מלכים ה: א): "ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים; ומלחמת עמלק; ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". אך יש מי שמחלל את שם ה' בכוונה ובאיבה, והוא האויב שמחלל את השם כהתקפה ישירה על ה'. כך, אצל מדין שיעץ למואב לזנות עם ישראל ובכך לחלל שם שמים, כתוב (במדבר כה: יז_יח): "צָרור את המִדְיָנים והכיתם אותם, כי צֹררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם". ואגב אורחא, יש לזכור את דברי חז"ל (במדבר רבה כא: ד): "'צָרור את המדינים' — למה? כי צוררים הם לכם. מיכן אמרו חכמים: בא להָרגך השכם להָרגו".

והעיקר — שהקב"ה יתנחם ממחללי שמו ע"י זה שיתנקם מהם. ומשום כך "נחמה" ו"נקמה" הן זוג בלשון קודש, ונוצרו על אותו רקע. כי אין נחמה ונחת רוח לה' בעולם הזה עד שהוא מתנקם מהרשעים שמחללים את שמו. וכן אמרו חז"ל במכילתא (בילקוט שמעוני יחזקאל לח, שעח): "ארשב"י: אין שמו של הקב"ה מתגדל בעולם אלא כשהוא עושה משפט ברשעים". וכן (ילקוט שמעוני, תהלים מז, תשנד): "כל זמן שהרשעים שולטים בעולם, כביכול אין הקב"ה יושב על כסאו". ומצוה להינקם באויבי ה' ובצריו, ובכך לתת לו נחמה. כך אמרו חז"ל (במדבר רבה כב: ה): "ללמדך שמשה מתאוֶה לראות בנקמת מדין קודם שימות... על משה נאמר 'ישמח צדיק כי חזה נקם' (תהלים נח: יא)". וכן (ילקוט שמעוני, מטות, תשכה): "להודיע שבחן של צדיקים, שאין נפטרין מן העולם עד שהם נוקמין נקמתן של ישראל, שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". ולכן אומר כאן הקב"ה שיתנחם ע"י הנקמה שיקח מהרשעים, "נקמה שלמה יקח מהם עד שיינחם מהם" — רד"ק. ורש"י כתב: "וידעו הכל כי אנחם מִצָרַי שהכעיסוני במעשיהם".

וכל הלשונות הללו מופיעות גם בדברי נחמה, בענין עונש הגוים שבגאותם חיללו את השם בזה שלא ידעוהו, וחרפו אותו ואת עמו. כך אומר הפסיקתא (שם קכג:): "'מִצָרַי' — שתיים; ו'מאויבַי' — שתיים; אלו ארבע מלכויות". וכך אמר צפניה (ב: ח_י): "שמעתי חרפת מואב וגִדֻפֵי בני עמון, אשר חֵרפו את עמי ויגדילו על גבולם [כלומר, שהתרוממו בזה שרצו לכבוש מחוץ לגבולם ולעגו על חורבן א"י; וכל מי שרוצה לקחת חלק מא"י הוא מחרף ומחלל את השם]. לכן חי אני נאֻם ה' צב-אות אלקי ישראל, כי מואב כסדֹם תהיה ובני עמון כעמֹרה... שארית עמי יבָזום ויתר גוי יִנחָלום, זאת להם תחת גאונם כי חרפו ויגדִלו על עם ה' צב-אות". וכן על אשור שהתפאר בכוחו, ולא הבין שהוא רק גרזן ושבט אף ה', מכשיר לביצוע רצונו — אמר הנביא (לקמן י: טז_יז,כ): "לכן ישלח האדון ה' צב-אות במשמניו רזון... והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה, ובָעֲרה ואכלה שיתו ושמירו [קוציו] ביום אחד... והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד שאר ישראל... להישען על מכהו, ונשען על ה' קדוש ישראל באמת". וגאות העמים שלא ידעו את ה', שהביאה אותם לחלל את השם, תהיה סיבת התרוממות ה' ומפלת הגוים, כמו שנאמר (שם: לג): "הנה האדון ה' צב_אות מסָעֵף פֻּארה [כורת את הענפים הגבוהים והמפוארים ביותר] במַעֲרָצָה [הכלי החותך], ורָמֵי הקומה גדֻעים, והגבֹהים ישְפָּלו". כל זה כי לא הכירו שהוא האדון, קונה הכל, עוקר דיורים ומכניסן. ועל העונש הזה של הגוים, שישראל ציפו לו, אמר למלאכי (ג: א): "ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". ופירש הרד"ק: "לפי שלא נגלה הקץ... אמר כי פתאום יבוא, שלא יֵדע אדם יום בואו...". וכל זה אם יבוא בגדר "בעתה", שלא נזכה לגאולה; אבל אם נחזור בתשובה, אנו יודעים (תהלים צה: ז): "היום — אם בקֹלו תשמעו".

ואלה שלא ידעו שה' הוא אלקי צב-אות, וחיללו את שמו בזה ש"צבאו" על ירושלים ועל ציון — יושמדו. כך נאמר (זכריה יד: יב): "וזאת תהיה המגפה אשר יגֹף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים...". ו"נאום ה'", המלה והשבועה שלו, שנאמרה בנאמנות שלמה, חייבת להתקיים. כך אמר ירמיהו (לא: לד_לה): "כה אמר ה', נֹתן שמש לאור יומם, חֻקֹת ירח וכוכבים לאור לילה... ה' צב-אות שמו. אם ימֻשו החֻקים האלה מלפָנַי נאֻם ה', גם זרע ישראל ישבְּתו, מהיות גוי לפָנַי כל הימים". וכן יבוא יום של "הוי" לגוים על גאותם, ונקמת ה' על זה, כמו שנאמר (ירמיהו נ: כז_כט,לא): "...הוי עליהם, כי בא יומם עת פקֻדתם... להגיד בציון את נקמת ה' אלקינו, נקמת היכלו... ככל אשר עשתה, עשו לה, כי אל ה' זדה, אל קדוש ישראל... הנני אליך זדון, נאֻם אד_ני אלקים צב-אות...". וביום הגאולה, אף אם היא תהיה "בעתה" וצרות רבות יבואו על ישראל, בסוף תהיה הגאולה השלמה, ועל זה נאמר (ירמיהו ל: ז): "...הוי כי גדול היום ההוא מאַיִן כמֹהו, ועת צרה היא ליעקב וממנה יוָשֵע". וכן הנקמה לצריו תבוא בגלל חילול שמו, ונאמר (לקמן סד: א): "כקדֹח אש המסים [דבר הנמס, וכמו] מים תבעה אש [כמו שגחלת רותחת מעלה במים רתיחה ובועות, כך הקב"ה יביא עונש על הגוים] להודיע שמך לצרֶיךָ", ופירש הרד"ק: "וכל זה להודיע שמך לצרֶיך שאינם יודעים שמך... וע"י הנוראות הודעת להם". וכן נאמר (ירמיהו מו: א,י): "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא על הגוים... והיום ההוא לאד_ני אלקים צב_אות, יום נקמה להִנָקֵם מצריו". וכן (נחום א: ב): "אל קנוא ונֹקם ה', נֹקם ה' ובעל חמה, נֹקם ה' לצריו ונוטר הוא לאֹיביו".

והקב"ה יתנחם בנקמה שיקח מהגוים, כמו שנאמר (דברים לב: לה_לו,לט,מא,מג): "לי נקם ושִלֵם... כי קרוב יום אידם... כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב... ראו עתה כי אני, אני הוא ואין אלהים עמדי... ואין מידי מציל... אשיב נקם לצָרַי ולמשנאי אשלם... הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". ומנחמת הקב"ה תבוא גם נחמה לישראל, כי קידוש שמו יביא לקידוש ישראל ולגאולתם. ולכן אמר ה' (לקמן מ: א): "נחמו, נחמו, עמי, יאמר אלקיכם". וכן (שם נא: ג,יב): "כי נִחַם ה' ציון, נִחַם כל חָרבֹתיה... אנכי, אנכי הוא מנחמכם, מי את ותיראי מאנוש ימות!" וכן (לקמן נב: ט_י): "פצחו, רננו יחדָו חרבות ירושלים, כי נחם ה' עמו, גאל ירושלים; חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו". והישועה והנקמה בגוים יכולה לבוא מיד אם אך נחזור לה' בתשובה ובאמונה! ועל זה מכריז דוד המלך ע"ה ואומר (תהלים פא: יא_יב,יד_טו): "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים [ולי יש הכח לעשות הכל], הרחב פיך ואמלאהו [בַּקש ממני מה שאתה רוצה]; ולא שמע עמי לקולי, וישראל לא אבה לי... לוּ עמי שֹׁמע לי, ישראל בדרכי יהלכו! כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי". הישועה תבוא "כמעט", מיד, אם אך נחזור ונשוב. לו עמי שומע...

שכר ועונש; הקב"ה מצרף את ישראל; הקב"ה מזהיר ונותן פסק זמן; עם ישראל; א"י; חילול השם; גלות — קללה; בעתה

(כה) ואשיבה ידִי עליך. אשים עליכם את ידי במכה (כאילו אומר: אושיב את ידי עליכם, כאילו זה מקום ישיבתה), וכן אחזור פעם אחרי פעם להכות אתכם, מלשון לשוב; ובזה אני כמשיב לכם גמול מעשיכם. וכל זה משום שלא רציתם לשוב בתשובה, והייתם שובבים, ולא השֵבותם את דברי ללבבכם; ואילו שבתם בתשובה, הייתם יושבים בשלום על אדמתכם, ולא הייתם שבים לגלות שבאתם משם; והיתה מתקיימת בכם ההבטחה (לקמן נא: טז): "ואשִׂם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך... ולאמר לציון עמי אתה". וכן הייתם נהנים מהשבועות האדירות שנשבע עליכם הקב"ה בהרמת ידו, כמו שנאמר (יחזקאל כ: ה_ו): "ביום בחרי בישראל... ואִוָדַע להם בארץ מצרים, ואשא ידי להם לאמר, אני ה' אלקיכם; ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם, זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות". וכן הכיתי בידי את אויביכם לעיניכם, כמו שכתוב (שמות ז: ד): "ונתתי את ידי במצרים" והוצאתי אתכם "ביד חזקה ובזרֹע נטויה" (דברים ה: טו), ויצאתם לא כגנבים בלילה אלא "ביד רמה" (שמות יד: ח), וכן אמר יתרו (שמות יח: י): "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים".

אך אתם לא האזנתם לאזהרה (דברים ח: יב,יד,יז): "פן תאכל ושבעת ובתים טֹבים תבנה וישבת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך... ואמרת בלבבך כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה", ולעונש שבצדו (שם: יט): "העִדֹתי בכם היום כי אָבֹד תֹאבֵדון". בינו בוערים בעם, במה שעשיתם! הפכתם את נשיאת היד של ברכה של הקב"ה, לנשיאת יד של קללה ועונש, כמו שנאמר (יחזקאל כ: טו): "וגם אני נשאתי ידי להם במדבר, לבלתי הביא אותם אל הארץ". וכן, אותה יד שכתוב בה (שמות ו: ח): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אֹתה...", היא גם היד של (במדבר יד: ל): "אם אתם תבֹאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה...". וכמה הזהרתי אתכם, והרמתי את ידי עליכם לאזהרה, והבאתי עליכם יסורים, ולא חזרתם בתשובה, כמו שנאמר (משלי א: כד): "נטיתי ידי ואין מקשיב". ולכן הקב"ה נוטה את ידו על ישראל ומגלה אותם מא"י, כמו שנאמר (ירמיהו טו: ו_ז): "אַת נטשת אֹתי נאֻם ה'... ואט את ידי עליך... וָאֶזרֵם במִזרֶה בשערי הארץ". ופירש הרד"ק (ז): "בגלותם אפיצם בכל ערי הארץ". ונראה שכאשר הקב"ה רוצה להביא עונש על ישראל, הוא דוחה ודוחה, כדי שיקבלו מוסר ואזהרה ואולי יחזרו וישובו. ולכן יש כאן שלוש לשונות: "נשאתי" — והוא השלב הראשון של ההחלטה אכן להפעיל את העונש. ואח"כ "נטיתי" — והוא התחלת העונש, אבל בשלבים, יסורים, יסורים, ועדיין בתקוה שישראל יחזור בתשובה, ולכן אומר הנביא (לקמן ה: כה): "ועוד ידו נטויה". ורק בסוף "ואזרם". ולזמננו הדבר חיוני. הקב"ה התחיל את הגאולה בבחינת "בעתה", ופתח את התהליך בשואה הנוראה ובהקמת המדינה. והקמת המדינה והשואה — שתיהן אות אזהרה לנו לחזור בתשובה ולהביא את הגאולה ב"אחישנה" בלי יסורים נוראים.

ולי נראה שבזמננו יהיה פסק זמן לזה למשך ארבעים שנה בקירוב, וכמו ברוב המקרים הדומים לזה, שהקב"ה נותן ארבעים יום או ארבעים שנה כאזהרה, כמו שמצינו ביונה (ג: ד): "ויאמר: עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", וכן אמרו חז"ל (יומא לט:): "ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן...". ויתכן גם שמשום כך כתוב כמה פעמים בספר שופטים: "ותשקֹט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ג: יא; ה: לא; ח: כח). ונ"ל שהכוונה שם היא, שאע"פ שחטאו, נתן להם הקב"ה ארבעים שנה כשהות לחזור בתשובה. ונ"ל שמספר הארבעים של ההזדמנות לחזור בתשובה, הוא כנגד העונש, שגם הוא בא במספר ארבעים, כגון במלקות שכתוב בהן (דברים כה: ג): "ארבעים יכנו, לא יֹסיף". וכן המבול היה על הארץ ארבעים יום, כמו שכתוב (בראשית ז: יב): "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה". וכן דור המדבר נענש בארבעים, שנאמר (במדבר יד: לד): "ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה, תשאו את עוֹנֹתיכם ארבעים שנה". ועיקר הנסיעה במדבר היתה צריכה להיות רק ארבעים יום, כי עיקר המספר ארבעים הוא לברכה, כמו שמשה עמד בהר סיני לקבל את התורה ארבעים יום, אלא משום שחטאו בני ישראל בעגל ובמרגלים, נהפך המספר ארבעים להם גם לקללה. וצ"ע בכל זה, אבל דע שבעיקרו הוא נכון, ומי יתן ויחזור העם הזה בתשובה חיש מהר כדי להחיש את הגאולה, ולהציל את עצמו מנוראות אשר "ייתי ולא יחמיניה".

ועכשיו, אשיב עליכם את ידי, שלעגתם לה וחיללתם אותה בחשבכם שאין להקב"ה כח להעניש. ורמז לזה במשלי (כז: יא): "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חֹרפי דבר". איך הפך ה"עם חכם ונבון" (דברים ד: ו) ל"עם נבל ולא חכם" (שם לב: ו)? הרי אילו שמעו לקול ה', ואילו קיבלו עליהם את עול מלכותו, הוא היה משיב את ידיו על צריהם, כמו שהבאתי לעיל (תהלים פא: יד_טו): "לוּ עמי שֹׁמע לי... כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי". והם לא רצו להשכיל ולהבין, והעדיפו להיות כסילים ולא חכמים, כמו שממשיך דוד בתפילה הבאה (פב: ה_ז): "לא ידעו ולא יבינו, בחשֵכה יתהלכו... אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם! אכן כאדם תמותון...". כי במקום להשיב חורפי דבר, אתם עצמכם חרפתם אותי. ומכל מקום אי אפשר שהקב"ה יכלה את ישראל, כי זאת תהיה חרפה וחילול השם עוד יותר גדול. והרי לגבי אותה שבועה של נשיאת יד ה', שבה נשבע שדור המדבר לא ייכנס לא"י, הקב"ה מתחלה חשב על השמדת בני ישראל, אך לא עשה כך מפני שמשה אמר (במדבר יד: טו_טז): "ואמרו הגוים... מבלתי יכֹלת ה'...". ולכן הקב"ה יעניש בחומרה את ישראל אבל לא ישמידם, כמו שאמר ירמיהו (ל: יא): "כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפִצותיך שם, אך אֹתך לא אעשה כלה; ויסרתיך למשפט, ונקה לא אנקךָּ". ויש רמז גלוי לזה בפסוקנו, שכתוב "ואשיבה ידי", שמשמע שהקב"ה גם יושיב את היד על ישראל מלשון מושב, וכן ישיב, יחזיר את ידו. וגם ביחזקאל (כ: כא_כב) מובאת לשון זו: "ואֹמר לשפֹך חמתי עליהם, לכלות אפי בם במדבר; והֲשִבֹתי את ידי [החזרתי את ידי], ואעש למען שמי לבלתי הֵחֵל לעיני הגוים...". אם כן, הגלות היא הקללה הנוראית ביותר שיכולה להיות, חוץ מהשמדה (ועיין במה שאכתוב בזה מיד בס"ד).

ואצרֹף כבֹּר סיגיך. הבוֹר הוא הבורית. כך אומר רש"י: "לשון בורית, סבו"ן בלעז. ולשונו לשון נקיון, כמו 'ובַר לבב' (תהלים כד: ד), על שם שהוא מנקה הבגד מכתמיו". וגם המלה "בורר", לברור ולהוציא את הפסולת מהעיקר, באה מהמלה "בוֹר", שפירושה — דבר שמנקה, ובורר את הכתם והפסולת והבלתי_רצוי, עד שמה שנשאר — נשאר נקי. ומשום כך תבואה שנידושה ונבררה מן התבן והיא נקיה, נקראת "בר", שנאמר (ירמיהו כג: כח): "מה לתבן את הבר?" וכן, ביצירות שיצר הקב"ה בלבד, בא הפועל "ברא", שמרמז לדבר שלם, נקי לגמרי, בלי פסולת ובלי מום; ואילו האדם יכול ליצור, אך לא לברוא, כי רק ה' בורא דבר שהוא "בר". וכן, אדם "בריא", שאינו חולה, הוא אדם שנקי מחולי. וכן, כאשר הקב"ה כרת ברית עם ישראל, היא היתה ברית של נקיון וקדושה ואמת, שהרי התורה היא נקיה וחפשיה מכל פגם וסיג, שהרי היא מצרפת את הסיגים, וא"כ איך תהיה היא עם סיגים? והרי היא אש, כמו שכתוב (דברים לג: ב): "אש דת למו". וכן נאמר (תהלים יט: ט): "מצות ה' ברה". ולכן רק אדם שהוא טהור ונקי בלי סיגים של אנוכיות וצביעות, שתוכו כברו, יכול להיות באמת יהודי דתי ורצוי לה'. בָּרו, החיצוניות שלו, חייב לשקף את תוכו, שגם הוא יהיה בר, נקי, ורק יהודי כזה יעלה אל הר ה', כמו שאמר דוד (תהלים כד: ג_ד): "מי יעלה בהר ה'... נקי כפים ובר לבב". ואוי לנו שנתפסנו בדור שמקיים את החיצוניות של תורה — מצוות כפולחן, אבל את קליפתו אכלו, ואת תוכו זרקו. כי אם אין יראת שמים ועול מלכות שמים, נשאר רק פולחן שהאדם מקיים רק בגלל ההרגל או החברה שבה הוא נמצא. והקב"ה ישלם לנקי ולצבוע כגמולם, כמו שנאמר (שמואל ב כב: כז): "עם נבר [איש בר] תתבר, ועם עִקֵש תִּתַּפָּל".

אומר כאן הנביא, שהקב"ה יַגלה את ישראל ויביא עליהם מכה אחר מכה, יסורים אחרי יסורים, כדי לצרף אותם ולהוציא מהם את החטאים והחוטאים, כמו שאדם מכניס כסף או זהב לכור, ושם האש שורפת את הסיגים (ויתכן שהמלה "בר" והמלה "כור" קשורות; ועיין במה שכתבתי לעיל פסוק כב לגבי הענין של צירוף וסיגים). ואחרי שיבור מכם את החטאים והחוטאים ביסורים, תבוא הגאולה השלמה. וברור שמדובר כאן בגאולה שתבוא בבחינת "בעתה". וכן נאמר (יחזקאל כ: לח): "וברוֹתי מכם המֹרדים" (ועיין מה שאכתוב בזה להלן בס"ד). וכל זה הוא מדה כנגד מדה: אתם לא רציתם לרחוץ ולהתרחץ בבורית ולהסיר את עוונותיכם, כמו שאמרתי (פסוק יח): "...אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו", והעדפתם להישאר עם סיגיכם, כמו שאמרתי (פסוק כב): "כספך היה לסיגים" — ולכן הקב"ה יסיר את הסיגים וינקה אתכם באש וביסורים. אתם לא רציתם להיות נקיים ולצרף את עצמכם בבור, אבל אל תחשבו שאשאיר את הארץ מלאה עם סיגיה. אלה שליכלכו את מה שבראתי, יֵענשו בעונש של בור, שנאמר (זכריה ט: יא): "...שִלחתי אסיריך מבור אין מים בו", ופירש הרד"ק: "'מבור' — זהו הגלות", ומצודת דוד כתב: "והמשיל הגלות לבור שאין בו מים, לפי שבבור כזה מצויים נחשים ועקרבים המזיקים, וכן היו בגולה בין הבבליים המריעים להם". והגלות נקראת "בור", שהאדם נופל לתוכו, כי כאשר אין אדמה להגן על האדם ונשאר חור באדמה, הבור הזה — שהוא נקי מאדמה — אינו ברכה אלא קללה. וכן כל גלות היא בור ריק מקדושה וטהרה, ורק נחשים של רצח עם ועקרבים של התבוללות נמצאים בו. ואוי לאלה שנפלו לתוך הבור, ואבוי לאלה שאינם רוצים לצאת ממנו.

לפני הפסוק הזה בזכריה כתוב (שם: ט,יא): "גילי מאד בת ציון... הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורֹכב על חמור ועל עַיִר בן אתֹנות... גם אַת בדם בריתך שִלחתי אסיריך מבור אין מים בו". ודע שמדובר שם על ביאת המשיח "בעתה", שהרי חז"ל (סנהדרין צח.) אמרו: "ר' יהושע בן לוי רמי: כתיב (דניאל ז: יג): 'ואֲרוּ עם ענני שמיא, כבר אֱנָש אתֵה', וכתיב: 'עני ורֹכב על חמור'? זכו — 'עם ענני שמיא'; לא זכו — 'עני ורֹכב על חמור'". והכוונה היא, שהגאולה ש"בעתה" לא תבוא במהירות ובגאון ובתפארת ובהדר, כמו ענני כבוד, אלא באיטיות, ורק אחרי יסורים ושואות נוראים של דם, כי גאולה של "בעתה" אינה באה בגלל זכותם של ישראל, אלא משום חילול שמו של הקב"ה, שהוא עכשיו מוחק. וזאת כוונת המלים: "בדם בריתך שלחתי אסיריך" — כלומר, רק בגלל הברית שכָּרַתִּי ביני לבינכם, שעל פיה שמי קשור לכם ולכן חילולכם הוא חילול שמי, הבאתי לכם את הגאולה הזאת, וגם זאת רק בדם וביסורים. אבל אילו חזרו ישראל היתה הגאולה באה מיידית ובגאון של "ענני כבוד", ועל זה מוסיף הנביא (זכריה ט: יב): "שובו לבצרון אסירי התקוה, גם היום מגיד משנה אשיב לך". כלומר, שובו להקב"ה שהוא מבצרכם, ואל תפחדו. בִּטחו בו ולא בגוים. שובו מהגלות באמונה ובבטחון. ואם תעשו זאת, כבר היום אביא לכם את המשיח, מגיד הגאולה, בצורה שנייה, לא של יסורים אלא של הדר.

שכר ועונש; הקב"ה צורף את ישראל; הבדלה; מחאה ותוכחה; בד, בדים, בד בבד; עם ישראל; בטחון; א"י, עליה; קידוש השם; בעתה; מושגים

ואסירה כל בדיליך. בזה שאני אברור מתוככם את הסיגים שבכם, את הרשעים והחוטאים, בתהליך של גאולה "בעתה" שתבוא מלוּוה ביסורים נוראים, שינקו את העם וינכו ממנו אחוז עצום וישאירו אחוז קטן — בזה אהיה כמו צורף שמסיר את הבדילים, מין מתכת שמעורב עם הכסף. והסרת הסיגים והבדילים וצירופם — מטרתם להוציא מכלל ישראל את הרשעים. וכתב רש"י: "תערובת נחושת בכסף קרוי 'סיג'; אף כאן, תערובת רשעים עם הכשרים, אני אכלה הפושעים שהם הסיג". התועבה והאיסור של מיזוג רשעים וצדיקים, רע וטוב, חושך ואור — הוא יסוד עולם, וחזרתי עליו כמה וכמה פעמים, ואינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה מאה פעמים ואחת. בניגוד לטפשים ולכסילים, שרואים במיזוג ובשילוב של כל העולם, ושל כל בני האדם, דבר טוב של "אחוה" ואהבה, התורה אינה סובלת איחוד שיש בו רשעות ועוול. כי כל הבריאה נועדה רק לשם יצירת אנוש טוב, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים, ויֵדע את ה', ויבטל את היש שבו, ויהיה עניו ושפל בלי אנוכיות, ויתקדש כמו ה'. כי הקב"ה רצה להפעיל את הקדושה והרוממות שבו, ע"י עולם שיבין את גדולתו ואת קדושתו, וילך בדרכיו ויקים עולם של קדושה. כך אמרו חז"ל (אבות ו: יד): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברָאוֹ אלא לכבודו [להפגין את ההדר שבקדושה ובטהרה של ה'], שנאמר (לקמן מג: ז): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו'. ואומר (שמות טו: יח): 'ה' ימלֹך לעֹלם ועד'". ואם אין האדם מקבל את זה, אין סיבה שיתקיים.

ולכן הקב"ה יסיר את הבדילים האלה מן העולם. ועל אחת כמה וכמה שאסור לנו להזמינם לתוכנו ולקבל אותם ואת תועבותיהם ב"סובלנות", כי אין סובלנות כלפי רשעות. אדרבה, חובה גמורה היא על היהודי למחות נגד הרע והחטא, כי כל ישראל ערבים זה בזה, וחייבים למחות, ואם לא ימחו הצדיקים, הקב"ה יעניש גם אותם. כך אמרו חז"ל (שבועות לט._:): "'וכשלו איש באחיו' (ויקרא כו: לז) — איש בעוון אחיו [יֵענש]; מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. התם, שיש בידם למחות ולא מיחו". כמו כן, נגזר על אשת חנניה בן תרדיון שתיהרג, משום שלא מיחתה בחנניה שהגה את השם באותיותיו (ואע"פ שעשה להתלמד, היה זה בפרהסיא, שאסור). כך אמרו חז"ל (ע"ז יח.): "ועל אשתו להריגה, דלא מיחה ביה. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה — נענש עליו". עד כדי כך מגיעה החובה למחות! ומי שאינו מוחה נותן לרע לטמא את עולמו של הקב"ה. ועוד, שהרשעים ישפיעו עלינו ויעכרו את החבית הצלולה, ויבדילו בינינו לבין אבינו שבשמים. כי המלה "בדיל", סיג ודבר זר, באה מהשורש "בדל", להבדיל. כך כותב הגר"א: "וגם כי מבדילים בין ישראל לאביהם שבשמים, נקראים 'בדיליך'". הַבדיל מבדיל בין הכסף לבין הטוהר המלא, ולכן צריכים להסירו ולהבדיל אותו מהכסף, ובכך להגיע לטוהר השלם. ולכן מצוה להסיר את הבדיל, הרשע, שמבדיל בין הטובים לבין הקדושה השלמה ולבין אביהם שבשמים. וכשיהיו הצדיקים מובדלים מהרֶשע ומבודלים ממנו, הם יגיעו לקדושה הטהורה והשלמה.

והעיקר — שביהדות ההבדלה והבדלנות הן מושגים חיוביים וגדולים. ברור שיש חוטאים שלא חטאו מתוך כוונות רעות, ושאינם יודעים את האמת, וצריכים להגיע אליהם ולהחזירם למוטב, אבל אין לשלב אותם עם הצדיקים כל זמן שהם ברשעותם. ובהבדלה זו של ישראל, יש אמונה גדולה, כי המובדל יושב "לבד" (שתי המלים הן מאותו שורש, בחילוף אותיות), וישראל מצוּוה להיבדל מן העמים ולשבת לבד, כמו שכתוב (במדבר כג: ט): "הן, עם לבדד ישכֹן". ואמרו חז"ל (שמות רבה טו: ז): "מהו 'הן'? כל האותיות מזדווגין, חוץ משתי אותיות הללו. כיצד? [אם אדם רוצה לחבר שתי אותיות ולהגיע לעשרה, דהיינו לאות יו"ד, יש לו תמיד שתי אותיות] א"ט — הרי י'; ב"ח — הרי י'; ג"ז — הרי י'; ד"ו — הרי י'. נמצא ה' לעצמה [כלומר, שכשהוא מגיע לאות ה', אין אות אחרת שתזדווג לה' להגיע לי', חוץ מעוד ה']. וכן האות הנ' אין לה זוג. י"צ — הרי ק'; כ"פ — הרי ק'; ל"ע — הרי ק'; מ"ס הרי ק'. נמצא נ' לעצמה. אמר הקב"ה: כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם [שאר] כל האותיות, אלא לעצמן — כך ישראל אינן יכולין להידבק עם כל הגוים, אלא לעצמן מפורשים".

ושמא יפחד ישראל ויחשוב: איך נוכל לחיות לבד, בדד, בבידוד ובבדלנות בלי בעלי ברית, והלא אנו תלויים בהם? על זה אמר הקב"ה לבטוח בו, כי הוא לבדו יציל את העם היושב בדד. כך נאמר (דברים לב: לט): "ראו עתה כי אני, אני הוא, ואין אלהים עמדי", וכן (לקמן סג: ה): "ואביט ואין עֹזר... וַתושע לי זרֹעי...". כי הבידוד של ישראל נחוץ בגלל שתי סיבות: האחת — שרק כשהוא לבד, חפשי מכל השפעה של זרים ושל תרבות זרה, יכול העם להתקדש בטהרה ולבנות חברה קדושה. והשנייה — שככל שהוא יותר מבודד, וברור יותר שאין לו בעל ברית, כך נצחונו על הגוים יהיה הוכחה גלויה יותר לכוחו של הקב"ה, וקידוש שמו. נמצא, שהבידוד והבדלנות של ישראל קשור למושג שהקב"ה אחד ולבד ובלעדי בעולם, ושבכוחו להציל את עמו מכל אויב. וכן נאמר (דברים לב: יב): "ה' בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר".

ונ"ל שקבע הקב"ה בבגדי הכהונה ובכלי המשכן והמקדש את העקרון הזה של בידוד כסמל של כוחו הבלעדי. הוא קבע לכהן הגדול שנכנס לקודש הקדשים ביוה"כ (ויקרא טז: ד): "כתֹנת בד קֹדש ילבש ומכנסי בד... ובאבנט בד יחגֹר ובמצנפת בד יצנֹף — בגדי קֹדש הם". "בד" הוא פשתן מנופץ ומסורק מכל פסולת, והוא נקי. וזה מסמל את הנקיות והטהרה של הקב"ה ושל עמו; ועוד זה מסמל, שכמו שבבד, הפשתן נשאר לבד, חפשי מִבדילים ומִסיגים, כך ישראל צריך להיות לבד בקדושה ומובדל מהגוים. וכמו שהבד הוא פשתן לבד בלי דבר אחר, כך הקב"ה הוא לבד ואחד, ועל ישראל לסמוך רק עליו, מפני שכוחו של הקב"ה הוא בלעדי, והוא כל יכול.

הקב"ה גם קבע לארון הברית בדים, והם המוטות שבהם נשאו את הארון, והם נקראו בדים על שם כוחו הבלעדי של הקב"ה. הרי הארון מסמל את הקב"ה בעוה"ז, שהרי היו קוראים לארון בכינוי "ה'" כאשר נסעו, שנאמר: "ויהי בנסֹע הארֹן ויאמר משה: קומה ה' ויפֻצו אֹיביך" (במדבר י: לה), וכן כאשר נח, שנאמר: "ובנֻחֹה יאמר: שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (שם: לו). והארון נקרא "ארון הברית אדון כל הארץ" (יהושע ג: יא), הכינוי לבעל הארץ וקונה הארץ, עוקר דיורים ומכניסם. והארון, שסימל את כוחו הבלעדי של הקב"ה, היה הדבר הקדוש ביותר בבית ה', שהרי הוא הושם בקודש הקדשים, ומעליו — מבין שני הכרובים שעל הכפורת — בא דבר ה'. וגם הבדים שבהם נשאו אותו — סימלו את כוחו הבלעדי של ה'. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה ה: ז): "'ויאמר יהושע אל בני ישראל: גֹשו הנה' [לפני שעברו את הירדן] (יהושע ג: ט)... רבנן אמרינן: צימצמן [את כל בני ישראל] בין שני בדי הארון. אמר להן יהושע: ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם, אתם יודעים ששכינתו של הקב"ה ביניכם" — כלומר, כמו שכאן המועט החזיק בנס את המרובה, כך הקב"ה יכול לעשות בעולם כל מה שהוא רוצה, כי הוא יחיד ולבדו גוזר; והוא נותן לישראל המועטים נצחון על כל העולם.

ולכן, כאשר הובא הארון לבית המקדש, עשו זכר לבדים האלה, כמו שכתוב (מלכים א ח: ח): "ויארִכו הבדים ויֵרָאו ראשי הבדים מן הקֹדש על פני הדביר ולא יֵראו החוצה...". פירוש — משכו את הבדים, והאריכו אותם כלפי החוץ, כך שקצות הבדים בלטו החוצה, אבל לא נראו, כי הפרוכת הבדילה בין קדש הקדשים והחוץ, כך שבליטת הבדים ודחיקתם נראתה מבחוץ כעין שני דדי אשה. ועשו את זה דוקא כך, כדי שכולם יראו ויזכרו את הבדים האלה, המסמלים את כח הבד וה"לבד" של הקב"ה, והבדלת ישראל בלי פחד מהבידוד. והכהן הגדול היה מקטיר בין הבדים ביוה"כ כדי שלא ישכח את לקח ה"בד". והקטורת גופא היתה רמז לזה, שהרי גם בקטורת גופא כתוב (שמות ל: לד): "קח לך סמים... בד בבד יהיה". ובדי הארון נשאו את עצמם, כמו שלמדנו (סוטה לה.): "נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד [של הירדן] וישראל מצד אחד [שכבר עברו]. נשא ארון את נושאיו [ועברו באויר]... ועל דבר זה נענש עוזא [כאשר הביאו את הארון לירושלים בימי דוד], שנאמר (דברי הימים א יג: ט): '...וישלח עֻזא את ידו לאחֹז את הארון [כי שמטו הבקר]'. א"ל הקב"ה: עוזא! נושאיו — נשא; עצמו — לא כל שכן?! 'ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם [האלקים] על השל' (שמואל ב ו: ז)". ולפי מה שכתבתי בשמות ג: ה על "של נעליך מעל רגליך" (ע"ש), הכוונה כאן היא מפני שעוזא השליך מעליו את הזכרון שהארון נושא את עצמו, כרמז שאין להקב"ה וישראל שום עזרה נגד הגוים. ומשום כך הקפידה התורה שהבדים יישארו בתוך טבעותיהם תמיד, שנאמר (שמות כה: טו): "לא יסֻרו ממנו", כתזכורת קבועה שהבדים האלה נושאים את עצמם, ושהקב"ה לבדו הוא הפועל והמשגיח, ועל ישראל לסמוך רק עליו ולא לפחד מכל הגוים בעולם. שכשם שחוקי הטבע אינם קובעים לגבי הארון, כך חוקי רוב ומיעוט אינם קובעים לגבי ישראל הבוטחים בה'.

הפחד מהגוים נובע מחוסר אמונה ובטחון בה', והוא שורש הבעיה שלנו ומקור כל צרותינו. ובאחרית הימים יעניש הקב"ה את כל אלה שפחדו לסמוך עליו, ושרצו אחרי הגוים מחשש שמא יושמדו מחוסר בעלי ברית. ועונשם יהיה במדה כנגד מדה — שהגאולה אכן תבוא מלוּוה ביגון ובמלחמות, ואכן קטני האמונה יושמדו, כי ה' יבור את הסיגים ויסיר את הבדילים. וכן אלה שמסרבים לעלות לא"י, ומואסים בארץ חמדה משום שהם מעדיפים את סיר הבשר ואת הנוחות של הגלות על פני הקשיים של א"י והסכנות שבה — גם הם יבואו על עונשם. כך אמר יחזקאל (כ: לב,לד_לה,לז_לח): "והעֹלה על רוחכם הָיוֹ לא תהיה, אשר אתם אֹמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן [והכוונה גם לעצם החיים בגלות, כמו שעל הפסוק (דברים כח: לו): "ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן", תירגם אונקלוס: "ותפלח תמן לעממיא פלחי טעותא אעא ואבנא", עיי"ש]... והוצאתי אתכם מן העמים... והבאתי אתכם אל מדבר העמים... והעברתי אתכם תחת השבט... וברוֹתי מכם המֹרדים והפושעים בי מארץ מגוריהם... ואל אדמת ישראל לא יבֹאו, וידעתם כי אני ה'". והכוונה היא, שהקב"ה יוציא את אלה שהעדיפו לשבת בגולה, וישמיד אותם בשתי דרכים. האחת — ע"י שנאת הגוים שהם יושבים בקרבם בארץ מגוריהם, שהם יוציאו את היהודים משלוותם, ויהרגו אותם במדבר העמים. והשנית — בהתמוטטות ארצות הגוים במלחמה הגדולה של גוג ומגוג, יושמדו רוב היהודים שיישארו שם. ובכך יברור הקב"ה מעם ישראל את הסיגים והבדילים. וכן נאמר (לקמן ו: יג): "ועוד בה עשירִיָה ושבה והיתה לבָעֵר", ופירש רש"י: "גם אותה השארית אשיב ידי עליה בצירוף אחר צירוף, 'והיתה לבער', עד שלא יישארו אלא צדיקים גמורים שישובו אלי בכל לבם".

עונש הגוים; גאולת ישראל; עלייה לארץ ישראל; בעתה; קידוש השם; סימני הגאולה; חוסר אמונה

ואשיבה ידי עליך, ואצרֹף כבֹר סיגיך, ואסירה כל בדיליך. בכל אלו נרמזה נחמה, של עונש הגוים וגאולת ישראל. כך נאמר: "ותֹאחֵז במשפט ידי, אשיב נקם לצָרי ולמשנאי אשלם" (דברים לב: מא). ומצד שני: "שדות בכסף יקְנו... כי אשיב את שבותם, נאֻם ה'" (ירמיהו לב: מד). וכן יד ה' תופנה אל הגוים בגלל חרפת ישראל וחילול שמו, כמו שנאמר (יחזקאל לו: ו_ז): "הנני בקנאתי ובחמתי דברתי, יען כלִמת גוים נשאתם... אני נשאתי את ידי אם לא הגוים אשר לכם מסביב המה כלִמתם ישאו". וכן (שם לט: כא,כה): "...וראו כל הגוים את משפטי אשר עשיתי ואת ידי אשר שמתי בהם... עתה אשיב את שבות יעקב, ורחמתי כל בית ישראל, וקנאתי לשם קדשי". וכן (לקמן נא: טז): "ובצל ידי כסיתיך". וכן (מלאכי ג: א_ב): "...ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים... כי הוא כאש מצרף וכבֹרית מכבסים...". וכן (זכריה יג: ח_ט): "והיה בכל הארץ נאם ה', פי שנים בה, יִכָּרְתו, יגועו והשלִשית יִוָתֶר בה. והבאתי את השלִשית באש וצרפתים כצרֹף את הכסף... הוא יקרא בשמי ואני אענה אֹתו, אמרתי עמי הוא, והוא יאמר ה' אלקי".

יש כאן גם רמז לגאולה שתבוא בגלל גאות הגוים שמחריבים את ישראל, וחושבים שהם עושים את זה בכוחם, ובכך מחללים שם שמים. כך אמר סנחריב (לקמן י: יג): "כי אמר, בכח ידי עשיתי... ואסיר גבולֹת עמים... ואוריד כאביר יושבים". ועל זה נשבע ה' (שם: טו_יז): "היתפאר הגרזן על החֹצב בו... לכן ישַלַח האדון, ה' צב-אות, במשמניו רזון... והיה אור ישראל לאש... ואכלה שיתו ושמירו ביום אחד". ובמפולת של הגוי תפול גם גאותו, ויראו העמים וישראל שרק ה' מלך לבד על כל הארץ, וידעו את ה'. "והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד שאר ישראל... להשען על מכהו, ונשען על ה' קדוש ישראל באמת" (שם: כ).