ישעיהו פרק א פס'- כט-לא

ישעיהו פרק א פס'- כט-לא

ישעיהו פרק א פס'- כט-לא

לא ידעתי את ה'; ע"ז וכפירה; סימני הגאולה; עונש הגוים; חילול השם; בטחון; חוסר בטחון; גאולה

(כט) כי יבֹשו מאילים אשר חֲמַדְתֶּם. עזיבת ה' יכולה להיות בשתי דרכים: או שהאדם מאמין באלהים אחרים ומשתחוה ועובד אותם, ח"ו, או שהוא כופר לגמרי בכח עליון, ח"ו. וכל הנבואות של הנביאים שנכתבו היו מכוונות לשתי מטרות: האחת, לנסות להחזיר בתשובה (ע"י נבואותיהם) את הדור שבו חיו, ולהביא עליו את כל הברכות ואת הגאולה השלמה. והשנייה, שאם לא יצליחו להחזיר את דורם בתשובה, הנבואה תשמש הוכחה ואור לדורות העתיד. וזאת כוונת סדר עולם (מובא בילקוט שמעוני, מלכים ב, רמז רכד) על הפסוק (מלכים ב ב: ה): "ויגשו בני הנביאים", שאומר: "ללמדך שאין לך עיר בא"י שלא היו בה נביאים, ומפני מה לא נתפרסמה נבואתן? אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה; ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה". ולכן הנביא דיבר בלשון שהיתה מתאימה ומציאותית ורלוונטית גם לדורו וגם לעתיד. א"כ, כאשר מדבר הנביא על ע"ז, דהיינו עבודת אלילים ממש, לעצים, לאבנים, לצבא השמים, וכו', הוא מתכוון גם לאלה בעתיד שלא ישתחוו לדברים כאלה, אלא שיכפרו בכח עליון, או ישלמו לו מס שפתיים, אך למעשה ישליכו את יהבם על דברים אחרים, ויבטחו בדברים אחרים, באמרם שרק דברים אלו יצילו אותנו, ואין בכח העליון כח להשגיח בעולם ולהדריכו.

ולכן כל מי שכופר, או שיוצר אלילים של אידיאולוגיה, או סתם חומרנות, כמו בזמננו, הוא בכלל אלה שהנביא מוכיחם על ע"ז. שהרי מה החטא הגדול של ע"ז? הלא הוא שהאדם הזה עוזב את ה', אינו מכיר שה' הוא האלקים, ומחפש אלהים אחרים שיעזרו לו. והרי גם הכופר בה' או המשלם לו מס שפתיים אך למעשה בוטח וסומך בכספו או בחילו או באידיאולוגיה שלו — עוזב את ה' כַּכח המנהיג והקובע. ודע, שלמעשה, הכופר יותר גרוע מעובד ע"ז. כך כתב האבן עזרא (שמות כ: א) בסוף דבריו הארוכים: "והנה, זה הדיבור הראשון ["אנכי"] שאמר ה' הנכבד, כולל כל מצוות הלב, והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בה', אין עליו מצוה [שהרי אם אין מצַוֶה, אין מִצוה]... ופשע מי שאינו מאמין בה', גדול מפשע עובד ע"ז, כי יש רבים שהם מאמינים בה'... רק משתפים עמו אחר". ולי נראה להוסיף על זה, שאפילו מי שעובד ע"ז בלי שיתוף, כלומר, שאינו מאמין שה' הוא האלקים אלא מאמין שע"ז הוא האלהים, גם הוא מעולה יותר מכופֵר, כי לפחות יש עליו עול מלכות שמשפיל אותו, אבל הכופר, והסומך על עצמו, על הכוחות החומריים של האדם — אין לך גס רוח וגאוותן יותר מזה. והעיקר — שאע"פ שהנביא מדבר על ע"ז של אלילים, הכוונה היא גם לכל ע"ז ולכל כפירה שתהיה בעתיד.

הנביא אומר כאן, שכאשר יבוא יום ה', ה"שבר" שיבוא על פושעי ומורדי ישראל שעבדו ע"ז, אזי לפני כלותם יבינו את ההבל, השטות והשגעון וחוסר התועלת שהיה בע"ז שלהם, והם יבושו, יתביישו מהאילים. האילים הם מין עץ סרק, עץ גבוה וחזק ומרשים, עם ענפים רבים, שמאריך ימים. ובגלל גודלו וכוחו הוא נקרא "אֵלָה", מלשון "אל", שפירושו — חזק, כמו בפסוק (בראשית לא: כט): "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", כלומר, יש לכוח שבידי היכולת להרע לכם. וכן בארמית, בלשון חז"ל (ב"ב לד: , גיטין ס:): "כל דאלים גבר". וכן "אִלֵם" הוא מי שפיו "קשור" בחוזק, שאינו יכול לדבר, כמו שנאמר (יחזקאל ג: כו): "ולשונך אדביק אל חכך ונאלמת". וכן במי שקושר תבואה חזק ובכח נאמר (בראשית לז: ז): "והנה אנחנו מאלמים אלֻמים". וכן כל מלה משורש "אל", היא לשון כח, כגון (תהלים פח: ה): "הייתי כגבר אין אֱיָל". וכן לבהמה או חיה שהיא חזקה או רצה מהר ניתן שם זה, כגון "אַיָל" ו"אַיִל". ומלשון "אל" במובן חזק, בא הכינוי לכח עליון, "אל", כגון בפסוק: "מי כמֹכה באֵלִם" (שמות טו: יא), וכן להקב"ה: "אני א-ל ש-די" (בראשית יז: א). כך אומר רש"י (בראשית לא: כט): "וכל א-ל שהוא לשון קודש, על שם עזוז ורוב אונים הוא".

ויתכן שזה המקור הקדום של המלה "אַל" במובן של "אסור" ו"לא" — שזה על סמך איסור אלקי: "אַל תעשה כך משום שהא-ל אסר את זה". וכן המלה "אֶל", שהיא מילת קישור המראה על הליכה והתקדמות במקום ובזמן, ללכת ממקום זה אל מקום אחר, להגיע מזמן זה אל זמן אחר — נקראת כך מפני שהאדם שמתקדם בזמן ובמקום עושה את זה רק בחסדי ה' וברצונו, מאחר שהוא יוצר המקום והזמן ומשגיח עליהם. עוד נ"ל שהמלה לשבועה, "אָלָה", באה כתואר לשבועה חזקה ונוראה בשם הא-ל, כמו שמצאנו בסוטה, שמשביע אותה הכהן ואומר (במדבר ה: כא): "יתן ה' אותך לאָלה ולשבֻעה בתוך עמך, בתת ה' את ירֵכֵך נֹפלת ואת בטנך צבה". וכן (דברים כט: יא): "לעָבְרְך בברית ה' אלקיך ובאָלָתו". וגם המלה "אליל" באה מהמלה "אל", במובן של כח. ויש שאמרו שקבע הקב"ה את השם "אליל" כשינוי ולגנאי, כדי שידעו עובדי האלילים שמה שהם מכנים "אל" אינו אלא אליל, ודבר שאין בו אל. וכן כתוב (תהלים צו: ה): "כי כל אלהי העמים אלילים, וה' שמים עשה". ומזה נמשך כגנאי, ועל סמך קירבת המבטא, שקראו לאליל "גילול", לשון גנאי, מהמלה "גלל" — זבל.

העץ החזק והמרשים הזה, תמיד הפך לסימן וסמל של המקום, ונעשה מקום לאסיפות ולהיקבץ שם. עובדי ע"ז הפכו אותו למקום לע"ז שלהם, כדי שכוחו יסמל את הכח כביכול של הע"ז, וכן בגלל הצל שלו, שנתן הנאה לעוברי דרך, ויסמל את החסד כביכול של הע"ז. ולכן ערכו את פולחנם ואת טכסיהם תחת האלָה. כך נאמר (הושע ד: יג): "על ראשי ההרים יזַבֵּחו... תחת אלון, ולִבנה ואֵלָה כי טוב צלה...". כלומר, עובדי ע"ז בחרו תמיד במיקום ובאתר מרשים לעבודתם, ולכן בחרו בראשי ההרים, במקום שהוא תחת שלשת העצים הגדולים והענֵפים האלה. ובחֲלוף הזמן, הפך השם "אֵלָה" לרמז לכח וגם למקום אלילי. וברור שגם שם העץ "אלון" בא מהשורש "אל". ויתכן שנקרא "אלון" משום שיש לו גם פירות.

וב"שבר" שיביא עליהם הקב"ה, שבו יַראה את כוחו ושהע"ז הוא הבל, יבינו שלאֵלָה ולע"ז שלה אין כח ואין אלקות, ויתביישו בושה וחרפה נפשית על אווילותם וטפשותם, ולא יוכלו להבין מה דחף אותם להבל הזה מלכתחלה, ואיך היו מסוגלים לסמוך על זה ולא להבין שה', אלקי ישראל, הוא אחד ויחיד. והבושה תהיה כפולה ומכופלת, כאשר יחשבו איך חמדו והתאוו והתחשקו לע"ז הזאת. הקב"ה יחלל את האלילים, ועובדיהם יבושו מהם. וגם כל אלה שהע"ז שלהם אינה אלילי קדם, אלא דברים אחרים, שהם להוטים אחריהם וחומדים אותם וחושבים שאלה הם הדברים המתוקים והחשובים בעולם — יתכסו בושה וכלימה ביום שהקב"ה יפקח את עיניהם, בהבינם את ההבל, המיאוס והמוקציות שבחמדתם. קראו לטוב רע ולרע טוב, למתוק מר ולמר מתוק. כך נאמר (יחזקאל ו: יג): "וידעתם כי אני ה' בהיות חלליהם בתוך גלוליהם, סביבות מזבחותיהם, אל כל גבעה רמה... ותחת כל אלה עבֻתה [עבה]". כלומר, בזה יֵדעו ויבינו את ה', מתוך בושה וכלימה וטרגדיה, וידעו שהוא הא-ל החי והאמיתי, כמו שנאמר (תהלים פד: ג): "ירננו אל א-ל חי", וכן (לקמן מה: כב): "כי אני א-ל ואין עוד". והנביא רומז בלשונו שם לדברים גדולים: בע"ז חיללתם את השם, בזה שבחרתם בע"ז כאלילים שבהם הכח; לכן, רק בהרג ובמיתה, כשאתם תהפכו ל"חללים", יכופר חילול השם הזה. ובמדה כנגד מדה: אתם חיללתם אותי, הוצאתם אותי כביכול מן העולם; לכן אני אהרוג אתכם, אוציא את נשמותיכם, ובכך אתם תמותו, והגוף שיישאר הוא "חלל". אז תדעו שאתם חללים, ושהע"ז שלכם ריקה מכל תוכן, חלל, ואילו הקב"ה הוא מלך ואדון העולם, הא-ל היחידי. וכל ידיעת ה' באה בגלל כוחו ועוזו.

רק בשבירת האלים, החזקים שבבני אדם יבינו כמה אפסיים הם, ויתביישו. האדם שכופר בה' מחשיב את עצמו כאל, כחזק וגבור שאין כמוהו, והוא חייב להישבר כדי שיבין את גבורת ה'. כך נאמר (איוב מא: יז): "מִשֵׂתו [מזה שקב"ה מתייצב], יגורו אֵלים [יפחדו חזקים], מִשברים יִתחַטָאו". רק ע"י השבר, שהוא שובר אותם ומכלה אותם מהעולם, יתחטאו — יתנקו ויִטָהרו. ועל זה כתוב (דברים לב: כא): "הם קנאוני בלא א_ל, כעסוני בהבליהם". כלומר, קינאוני וחֵרפוני בע"ז שאינו א-ל, ובזה שהם פנו לי עורף כאילו אני לא א-ל, ובכל ההבל שהם שמו להם כאלילים. וממשיך הפסוק שם: "ואני אקניאם בלא עם" — במדה כנגד מדה, אתן להם להיות מושפלים ולסבול כאילו הם לא עם שלי, בידי אויבים אכזריים ופרימיטיביים שהם כאילו לא עם. כך אמרו חז"ל בספרי (שכ): "אל תקרי 'בלא עם' אלא 'בלוי עם' [קרועים ובלויים]. אלו הבאים מבין האומות ומלכיות ומוציאים אותם מתוך בתיהם... אלו הבאים מברבריא...".

ודע, שחוץ מהע"ז בזמן ההוא, היה להם גם חוסר בטחון בהקב"ה וביכולתו לעזור להם, ולכן פנו לגוים, כגון אשור ומצרים, ובטחו בהם כבעלי ברית. כך נאמר (לקמן לא: א): "הוי היֹרדים מצרים לעזרה על סוסים ישענו... ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו". והקב"ה יבייש את המצרים ואת כל הבוטחים בהם, כמו שממשיך הנביא שם (שם: ג): "ומצרים אדם ולא א_ל... וה' יטה ידו, וכשל עוזר ונפל עזֻר, ויחדָו כלם יכליון". גם הגוים וגם הפושעים שמרדו בה', והתייחסו אליו כחסר יכולת, ובטחו בגוים — כולם יכלו. והגוי שחשב בגאותו שהוא א-ל, יקבל את עונשו מידי הא-ל האמיתי, כמו שנאמר (ירמיהו נא: נו): "כי בא עליה על בבל שודד... כי א-ל גמֻלות ה', שלם ישלם".

הקב"ה הכין את הגאולה כבר מימי בראשית, בשופר של האיל של אברהם. הוא בחר באיל, שהוא מסמל את הכח של אֶיָל, של אֵל, כדי להראות לאלים, הגבורים בעיניהם, שרק הוא, הקב"ה, הוא הא-ל, ואין עוד. האיל מרים את קרנו בגאוה, וכך גם הגוים. אך הקב"ה יתקע בקרן, בשופר האיל, וירים את קרן עמו. אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פ"ל): "'וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו' (בראשית כב: יג)... אותו איל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה. גידיו של איל — אלו עשרה נבלים של כינור שהיה דוד מנגן בהם; עורו של איל היה אזור מתניו של אליהו [ובשניהם יש רמז לגאולה, המשיח שיצא מדוד ואליהו שיבשר אותו]; קרנו אל איל שמאלו, שתקע בו בהר סיני... קרנו של ימין, שהוא גדול משמאלו, שהוא עתיד לתקוע בו לעתיד לבוא, שנאמר (לקמן כז: יג): 'והיה ביום ההוא יתָּקַע בשופר גדול'". וכן אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, וירא, קא): "מלאך הביאו [את האיל] מגן עדן, ותחת עץ החיים היה רועה ושותה מן המים שעוברין תחתיו, והיה ריחו... נודף בכל העולם. ואימתי ניתן בגן? בין השמשות של ששת ימי בראשית". והאיל הזה הוא סמל הגאולה האחרונה, שתשיב את האדם לגן עדן, ושם ישבו הנשמות לעולם, נהנים מזיו השכינה של הא-ל האחד והיחיד. אמרו חז"ל (בראשית רבה נו: ט): "א"ל הקב"ה [לאברהם]: כך עתידין בניך להסתבך למלכויות. מבבל למדי, מן מדי ליוון, ומיוון לאדום, וסופן ליגאל בקרנו של איל. הדא הוא דכתיב (זכריה ט: יד): 'ואד_ני אלקים בשופר יתקע'".

והגאולה תבוא בבחינת "איל". אמרו חז"ל (יומא כט.): "'למנצח על אַיֶלֶת השחר' (תהלים כב: א) — מה איילה זו, קרניה מפצילות לכאן ולכאן, אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן [ומאיר צעד אחרי צעד, יותר ויותר; וזה כנגד גאות הגוים שהולכים וגאים, הולכים וגאים]... למה נמשלו תפילתן של צדיקים כאיילת? לומר לך: מה איילה זו, כל זמן שמגדלת — קרניה מפצילות, אף צדיקים, כל זמן שמרבין בתפלה, תפילתן נשמעת". והכוונה היא, שהגאולה תגיע כמו איילת, שככל שהצדיקים יחזרו יותר בתשובה, תגדל הגאולה במהירות ובתפארת. והחלש הופך לגבור בתפלתו ובאמונתו, כמו שהאיל הקטן הופך לגבור וגדול קרנים. אבל עיקר הגאולה נמשלה כאיילה, כאיילת השחר, דהיינו האור הראשון בבוקר, שמתחיל כנקודה קטנה ומתפשט במהירות כמו קרני האיל, וכמו האיל עצמו שקופץ במהירות על הסלעים מעלה מעלה, ופתאום מגיע לראש ההר. אומר ילקוט שמעוני (תהלים כב, רמז תרפה): "ואימתי הוא מאיר? בלילה, אע"פ שהוא לילה [מ"מ] יש בו אורה הלבנה והכוכבים והמזלות [שמאירים בחושך], אימתי הוא חושך [השחור ביותר? דוקא בזמן] בעלות השחר, והלבנה שוקעת והכוכבים נכנסין... אותה שעה אין חושך גדול הימנו. ואותה שעה הקב"ה מעלה את השחר מתוך החושך ומאיר לעולם...". ועוד אמרו (ירושלמי ברכות א: א): "ר' חייא רבא ור"ש בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה [מוקדם בבוקר], וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר ר' חייא... כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימאה, קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". וזהו רמז לשפלים שיקומו ויתגברו.

חמדה, תאוה, ואנוכיות; קבלת עול מלכות שמים; גלות; חוסר בטחון; א"י; עונש הגוים

מאילים אשר חמדתם. מקור המקורות של החטא והפשע הוא יצר הרע שבוער באדם כחֵמה, ומחמם אותו עד שהוא מגיע לידי חמדה. כל הפשעים במעשה באים מהמחשבות החמות, כשהאדם מתחמם ואינו שומר על קור רוחו, ומתאוה לנקמה או לרכוש או להנאה. הכועס בא לידי כעס בגלל החֵמה, ומשום כך הכעס עצמו נקרא חֵמה; ומזה הוא בא לידי פשע, כמו שנאמר (משלי כט: כב): "ובעל חמה רב פשע". והחום שבאדם מביא אותו לידי קנאה ותאוה וחמדה. החום של האנוכיות מעורר את החמדה לספק את התאוות שבאדם. וכך היה כבר מזמן אדם הראשון, שהוא וחוה נצטוו רק מצוה אחת, והיא, לכבוש את יצרם ולשעבד את רצונם ואת אנוכיותם, אבל החמדה הביאה את חוה לאכול מעץ הדעת טוב ורע, כמו שנאמר (בראשית ג: ו): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל". החום של האנוכיות הביא אותם לפרוק את העול ולהשיג את הגבול היחידי שניתן להם. ואם יש לאדם כח — אֶיָל — הוא מבצע את תאותו ואת חמדתו. כך נאמר (מיכה ב: א_ב): "הוי חֹשבי אָוֶן ופֹעלי רע על משכבותם [כל הלילה הם חושבים וחושבים, ובאים לידי חימום וחמדה], באור הבֹּקר יעשוה כי יש לאל ידם, וחמדו שדות וגָזָלו...". "והאילים אשר חמדתם" הוא מושג רחב — כל הדברים שחמדתם ולקחתם ב"אֶיָל", בכח, בחוזק. לא היתה לכם גבורה או כח להתגבר על היצר, על התאוה ועל החמדה, אבל השתמשתם בכח ובחוזק כדי לספק את תאוותכם ואת חמדתכם הנפשעות והרעות.

והתורה ידעה את נפש האדם, ולכן הקב"ה חתם את עשרת הדברות באזהרה נגד החמדה והתאוה, שהיא תחילת מעשה הפשע ומקורו, שנאמר (שמות כ: יד): "לא תחמֹד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמֹרו, וכל אשר לרעך". ובכלל, אדם חלש אינו יכול למשול ברוחו ובחמימותו, והוא להוט בחולשתו אחרי חיי לצון ותאוה. כך נאמר (משלי א: כב): "ולצים לצון חמדו להם". ושוב, החזק אינו זה שמתגבר על הזולת ומשיג את בצעו ואת חמדתו, שהרי זהו דוקא החלש, כמו שאמרו חז"ל (אבות ד: א): "איזהו גבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז: לב): 'טוב ארך אפים מגבור, ומֹשל ברוחו מלֹכד עיר'". ונ"ל שהפולחן של ע"ז שלהם היה מבוסס על הנאת הגוף ובמיוחד גילוי עריות, ומשום כך הם חמדו אותו. כי התורה מרסנת את האדם ומגבילה אותו, ואוסרת עליו תאוה גסה והליכה חפשית אחרי הגשמיות והבהמיות. ו"יצר לב האדם רע מנעֻריו", ונפשו משתוקקת לתאוה, וחומדת את ההנאה הגופנית והחומרנית, ולכן הוא פורק עול תורה, ומחפש לו תרבות זרה ועבודה זרה שמאפשרת לו ליהנות. כך אמר יחזקאל (כג: ה_ז): "ותַּעְגַב [חשקה בזנות] על מאהביה, אל אשור קרובים, לבֻשי תכלת, פחות וסגנים בחורי חמד כלם... ותתן תזנותיה עליהם..." (ועיין מה שאבאר שם). עוד אומר יחזקאל (שם: יד_טז): "ותרא אנשי מחֻקֶה על הקיר... חגורי אזור במתניהם, סְרוחי טְבולים בראשיהם... דמות בני בבל... ותַּעְגְבָ עליהם למראה עיניה". ואומר רש"י (יד): "להתאוות לצלמים [אפילו] שלא ראתה אותם אלא [רק] דמותם". כלומר, ראו רק את דמות הבעלים ואת לבושם היפה ואת גופם הבריא, וכבר חמדו וחשקו בהם — במעשה וכבעלי ברית. ודע את דברי חז"ל (סדר אליהו רבא, (פ"ז) פ"ח): "ישמור אדם דברים בלבו, שלא יעשה שותפות עם הגוי ולא יכרות עמו ברית, שכן מצאנו באברהם אבינו שעשה שותפות, וסוף דברים שעשו עמו ברית [עם אבימלך], שנאמר (בראשית כא: כז): 'ויקח אברהם צאן ובקר... [ויכרתו שניהם ברית]'". ובכן, שמור זאת בלבך, אדם!

וכל החמדה הבהמית הזאת באה במקום החמדה העליונה, הטהורה, הקדושה והמשוחררת מתאוה גסה. והיינו להתאוות ולחמוד את הקב"ה, שהוא שיא החמדה, כמו שנאמר (שיר השירים ה: טז): "חִכּוֹ [טעמו ודבריו] ממתקים [מתוקים] וכֻלו מחמדים". וכתב הספורנו (שם): "וכל המכוון הוא למען נשיג חיים נצחיים, הנחמדים מכל זולתם". הוא ותורתו, דבריו וחוקותיו, ערבים לי. כלומר, חיכו מתוק לחיכי, טעמו ערב לטעמי. והתורה נקראת "חמודה", כמו שלמדנו (שבת פח:): "בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם! מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה, גנוזה... אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?!" וכן נאמר (תהלים יט: יא): "הנחמדים מזהב ומפז רב". ועל הקב"ה נאמר עוד (שיר השירים ב: ג): "בצלו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחכי". ואומר ילקוט שמעוני, שם (תתקפו): "'חמדתי וישבתי' — זה משכן, '...מתוק לחכי' — זה תורה". היהודי צריך לחמוד לשבת בצל ה', ולשתות תורה כיין אדום ומתוק, שממלא את כל נשמתו הנאה רוחנית. כך דרשו (בילקוט שם): "'הביאני אל בית היין' (שיר השירים ב: ד) — זה תורה, מה היין הזה ערב על שותיו, כך דברי תורה ערבין לפי הקב"ה". וכמו שהקב"ה הוא חמדה לישראל, והתורה היא חמדה, כך ארץ ישראל היא חמדה, כמו שנאמר (זכריה ז: יד): "וישימו ארץ חמדה לשַמה". ויש רמז חזק בשבילנו בקשר שבין התורה שהיא חמדה, לא"י שהיא חמדה. על התורה כתוב: "ופריו מתוק לחכי", ועל א"י כתוב (תהלים קלז: ה_ו): "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי".

אך מה נעשה, כאשר במקום לחמוד ולהתאוות לקודש, מאס ישראל בכל — בהקב"ה ובתורתו ובארצו! בהקב"ה, כמו שכתוב (שמואל א ח: ז): "כי אֹתי מאסו מִמלך עליהם". ובתורה, שנאמר (ויקרא כו: מג): "יען וביען במשפטי מאסו". וכן בארץ, שנאמר (תהלים קו: כד): "וימאסו בארץ חמדה". וחטאו גם בחוסר בטחון וחוסר אמונה בה' ובארץ, שהם קשורים יחד, כמו שנאמר (במדבר יא: כ): "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, ותבכו לפניו לאמר: למה זה יצאנו ממצרים!" הרי שהמואס בא"י מואס בהקב"ה!

והעונש לאלה שחמדו את התועבות והתאוות יהיה במדה כנגד מדה. אילו היו חומדים את התורה ואת מצוותיה, היה הקב"ה מקיים בהם את הבטחתו (שמות לד: כד): "ולא יחמֹד איש את ארצך". ועכשיו יתקיים (ירמיהו כה: לד): "ונפלתם ככלי חמדה". והגוים יבואו בגזירת (ירמיהו יב: י): "נתנו את חלקת חמדתי למדבר שממה", וכן (איכה א: י): "ידו פרש צר על כל מחמדיה". ומ"מ עוד תהיה נחמה: הקב"ה יביא עונש ונקמה על הגוים ששמחו לאידם של ישראל, כמו שאמר יחזקאל על צור (כו: ב,יב): "...יען אשר אמרה צֹר על ירושלים, האח!... ושללו [הבבלים] חילך ובזזו רכֻלתֵך, והרסו חומותיך ובתי חמדתך יתֹּצו...". וכן באחרית הימים (חגי ב: ז): "והרעשתי את כל הגוים, ובאו חמדת כל הגוים, ומלאתי את הבית הזה כבוד, אמר ה' צב-אות".

חטא ועונש; בחירה חפשית; אדם הראשון; מטרת האדם; עם ישראל; בטחון

ותחפרו מהגַנות אשר בחרתם. תכסה אתכם חרפה וכלימה ובושה, מהגנות של תפארת וחמדה שבחרתם לעשות לע"ז, כמו שנאמר (לקמן סה: ג): "העם המכעִסים אֹתי על פני תמיד, זֹבחים בגַנות ומקטרים על הלבֵנים". שהיו בונים גנים מפוארים, עם עצים רעננים ונחמדים, ובאמצע הגן, תחת עץ מובחר ומיוחד, היו מקטרים לע"ז. וזאת כוונת הפסוק (ירמיהו ב: כ): "ותחת כל עץ רענן". ונ"ל שעיקר הגן היה לשם זנות (ומצאנו "גַנות" ככינוי לתשמיש, אצל עֵר, בבראשית רבה פה: ד: "שהיה חורש בגנות, ומערה לאשפות", ועיי"ש), שהיו מזנים תחת העצים, וכל הפולחן היה פולחן של עריות, והיו הופכים את זה ל"קדושה" כביכול, עם זונות "קדושות" (ומכאן הכינוי "קדֵשה" לזונה), כמו שנאמר (לקמן סו: יז): "המתקדשים והמִטַהרים אל הגַנות, אַחַר אַחַת בתָּוֶך", כלומר, סיעות סיעות היו באות להתקדש ולהיטהר כביכול בפולחן הזנות והע"ז בגנים, תחת העצים. כך פירש הרד"ק: "'בתווך' — אחר הבריכה הגדולה המיוחדת שהיא בתוך הגן, הולכים אחריה ושם רוחצים גופם, ומעשיהם מכוערים שם בזנות". והתאוו וחמדו ובחרו בגנים האלה בשביל הזנות וההנאה החומרית והבהמית.

הנביא אומר "תחפרו", והוא אחד מהלשונות של בושה. והכוונה כאן היא מדויקת: מצד אחד "חפר" קשור וקרוב אל "חיוֵר", כי האדם שמתבייש נעשה חיוֵר; ומצד שני הוא בא בהיפוך אותיות מהמלה "חרפה", שהיא באה מהמלה "חריף", מפני שהחרפה היא מרה וחריפה, ומסריחה ומדיפה ריח חריף. והיא הופכת את האדם המבוזה והמחורף לאפס ולכלום, ומזה באה לשון "חירוף ה'", שפירושה "חילול השם", שבשניהם כאילו מרוקנים את הקב"ה מהעולם, ח"ו. ומשום כך יש ביטוי "חֵרֵף נפשו למות" (שופטים ה: יח), דהיינו מי שמוכן למסור את נפשו למות, כאילו אינו שוה כלום. והסיבה שהנביא השתמש כאן בצורת "חפר" ולא "חרף", היא כי בניגוד לבושה שברישא של הפסוק, דהיינו קלון שבא מצד האדם עצמו, החרפה באה ע"י בזיון וכלימה של אנשים שמבזים אותו (כך כתב הגר"א כאן: "בושה הוא מעצמו וחפירה מאחרים"), ולכן אמר כאן לשון "חפירה", כי האנשים חופרים ומגלים את חרפתו ואת קלונו שהוא מנסה לכסות, כמו בפסוק (יהושע ב: ג): "כי לחפֹּר את כל הארץ באו [המרגלים]", שהמרגל בא לגלות סודות וכאילו הוא מגלה את עירומות הארץ, כמו שנאמר (בראשית מב: ט): "לראות את ערות הארץ באתם". ואדם שיש לו דבר שהוא מתבייש ממנו, הוא כאדם שיש לו דבר שמסריח, ולכן הוא חופר באדמה כדי לכסות את החרפה, הריח החריף. ולכן גם המלים "בושה" ו"מבאיש" קשורות, מפני שהבושה מולידה ריח מבאיש, וכן נאמר (משלי יג: ה): "ורשע יבאיש ויחפיר". ואחרי שחופרים ומגלים את חרפתו, הרשע נופל לתוך הבור של בושה וחרפה שהוא בעצמו חפר, ומכסים אותו לעולם, כמו שנאמר (תהלים ז: טז): "בור כרה ויחפרֵהו, ויפֹּל בשחת יפעל".

הגַנות של ע"ז מכעיסות את ה', כי הן הופכות את כל מטרת העולם ללעג וקלס. הרי הקב"ה ברא את העולם, וברא את האדם כעטרת יצירתו ומטרת הבריאה, שהרי: "העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות תורה" (בראשית רבה א: ד), והאדם נברא כיציר היחיד בכל העולם שיש לו הבנה, והאפשרות להתקדש ע"י הבנתו ובחירתו בטוב וע"י הבנתו ומיאוסו ברע. הקב"ה רצה שיהיה יצור כזה שיבין את הגדולה ואת המעלה של קדושה, חוסר אנוכיות, וביטול היש; שיבין שהקב"ה ברא את ה"יש" מ"אין", ושמשום כך למעשה ה"יש" הוא ביסודו "אַין"; שיבין את ההבדל העצום בין טוב לרע, בין קודש לחול, ושיהיה ביכולתו לבחור בין זה לזה, ומ"מ מרצונו ומעצמו יבחר בעול מלכות שמים. ומשום כך הכניס אותו ה' לגן, ושם היו כל הרוחניות והקדושה שיכולות להיות, כדי שיאכל וייזון מזיו הקדושה והשכינה. ובאמצע הגן, שם ה' שני עצים. אחד היה עץ הדעת טוב ורע, והוא האתגר של האדם, שמסמל בשבילו את גדולתו ואת קדושתו ואת יחודו. זהו האיסור היחיד שהיה לו. זה מסמל את כוחו לבחור אם לשמוע בקול ה' ובעול מלכותו, אם לאו. ואם יבחר לשמוע, הוא יגיע לחיים נצחיים רוחניים, ומשום כך עמד על ידו עץ החיים. והקב"ה ברא את האדם עם כח הבחירה, אבל לא נתן בו את יצר הרע, כלומר, הוא ידע להבחין בין טוב לרע, אבל לא היה בו הפיתוי והיצר והתאוה ללכת אחרי הרע. ואדם הראשון בגד בגן עדן כשבחר לפרוק את עול יוצרו, ואז נכנס בו ההבנה של התענוג והתאוה לעשות רע.

ומשום כך, יצר הקב"ה עם סגולה ונבחר, להורות לאנושות את לקח הגן הראשון — לבחור בטוב, בחיים. ועם ישראל היה יכול להחזיר את הגן המקורי ע"י קבלת עול מלכות ה' וע"י בחירה בדרך של קדושה, ופרישה מהאיסור, והגבלת התאוה. ונ"ל שזאת כוונת הפסוק (שיר השירים ד: יב): "גן נעול אחֹתי כלה", שחז"ל אמרו עליו (שיר השירים רבה ד: [יב]א): "כדאי היתה גדירת ערוה עצמה, שבזכותה נגאלו ישראל ממצרים. מה טעם? 'גן נעול אחותי כלה...'". נ"ל שישראל נקרא "גן נעול", משום שהוא נועל את עצמו בבחירה חפשית מפני כל הפיתויים והתאוות האסורות, ובזה הוא מתקדש ומחזיר את האנושות לגן המקורי. והוא "גן נעול" בשני מובנים: הוא גן נעול לאיסורים, והוא מסמל את גן עדן, שנעול היום בגלל חטא אדם הראשון. וע"י שמירת התורה, ישראל מחזיר את הקב"ה ואת השכינה לעולם, ובכך הוא חוזר לגנו הראשון. כך אמרו חז"ל (שיר השירים רבה ה: [א]): "'באתי לגני'... לגנוני, למקום שהיה עיקרי מתחלה. ועיקר שכינה לא בתחתונים היתה? [כלומר, בגן עדן, בארץ]... חָטָא אדם הראשון, ונסתלקה השכינה לרקיע הראשון. חטא קין — נסתלקה לרקיע השני... חטאו המצריים בימי אברהם — נסתלקה לרקיע השביעי. כנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידוה לארץ. זכה אברהם, הורידה משביעי לששי... ואימת שרת שכינה עליה [על הארץ]? ביום שהוקם המשכן".

ואילו היו ישראל עושים כך, היה הקב"ה מגונן ומגן עליהם בזכות זה שהיו לגן נעול. והוא מדה כנגד מדה — אתם נעלתם את עצמכם מהאיסורים ומהתאוות ומהאנוכיות, ולכן אני אגן עליכם. אתם הייתם גן עם גדר מסביב נגד החטא; לכן אני אהיה מגן עבורכם נגד אויביכם. אתם בטחתם בי והשלכתם עלי את יהבכם, ולא פחדתם לעשות את רצוני, ומסרתם נפש עלי; לכן אני אשלם לכם. ואכן, כאשר ישראל בטחו בה' ולא חיללו את שמו וסירבו להיכנע לסנחריב, הבטיח הקב"ה (מלכים ב יט: לד): "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה". וכן כאשר אברהם אבינו חירף את נפשו למען לוט, מתוך אהבת ישראל, וכדי לקדש שם שמים, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה מג: ב): "אברהם הוריק פנים כנגדן, [ומ"מ] אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום", אמר לו הקב"ה (בראשית טו: א): "אנכי מגן לך".

אך ישראל לא בחר ללכת בדרכי ה' ובגן המקורי, ובחר לבנות גן אחר, גן של ע"ז ופריקת עול מלכות שמים, גן של תאוה לעריות, גן שנבנה בכסף שנגזל מנצרכים שמצטערים ובוכים על הגזל. והגן הזה והבחירה הזאת עומדים בניגוד מוחלט לגן ולבחירה של הקב"ה ביצירת העולם. ואין דבר יותר מכעיס מזה! כך אמרו חז"ל (ב"מ נט.): "שלשה אין הפרגוד ["מחיצה שבין שכינה לצבא מרום" — רש"י] ננעל בפניהם [כלומר, שהם מגיעים ישירות להקב"ה] — אונאה, וגזל, וע"ז... ע"ז דכתיב (לקמן סה: ג): 'העם המכעִסים אֹתי... [זֹבחים בגַנות]'...". ול"נ שבפסוק שלנו יש כל שלשת הדברים, כמו שבארתי.

ולכן על עוזבי ה' אלה, שעבדו ע"ז בגנות, אמר הנביא (לקמן סה: יא_יב): "ואתם עֹזבי ה' השכֵחים את הר קדשי, העֹרכים לגד ["שם עכו"ם העשויה ע"ש המזל" — רש"י (יא)]... ומָניתי אתכם לַחֶרֶב... יען קראתי ולא עניתם... ובאשר לא חפצתי בחרתם". מאז ומתמיד, הבחירה היא ביד האדם. הוא קובע את דרכו, כמו שאמרה התורה (דברים ל: טו,יט): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". והבוחר בה' הופך לבחיר ה'. ולכן עם ישראל נבחר להיות "בני יעקב בחיריו" (תהלים קה: ו), וכן נאמר (דברים ז: ו): "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה". ומכיון שישראל מאס בטוב ובחר ברע בבחירה חפשית ובידיעה ברורה, שאע"פ שהזהרתי אותם שדרך הרע תהיה דרך המוות, מ"מ בחרו בה, לכן אני אתן להם בדיוק את מה שבחרו, מדה כנגד מדה. כך אומר הנביא (לקמן סו: ג_ד): "...גם המה בחרו בדרכיהם, ובשקוציהם נפשם חפצה, [לכן] גם אני אבחר בתעלוליהם ומגוּרֹתם אביא להם [מה שפחדו ממנו — מעוני, ומחיים בלי הנאה, ומהגוי (שמשום כך פנו לבעלי ברית גוים) — דוקא את כל אלה אביא עליהם כתוצאה ישירה מדרכיהם, שאני לא אגן עליהם אלא אסתיר את פני מהם], יען קראתי [הזהרתי אותם וקראתי להם ללכת אחרי] ואין עונה... ובאשר לא חפצתי בחרו". ולכן אין להם טענות. הם עצמם בחרו את דרכם, את כל דרכם, עד הסוף המר.

ודוקא הצדיקים, הבחירים, יחזרו לגן הטוב, ויהנו הנאה רוחנית מזיו השכינה לעולם ועד. כך נאמר (לקמן סה: יג_טו): "...הנה עבָדַי יאכֵלו [אכילה רוחנית], ואתם תרעָבו... עבָדַי ישמָחו ואתם תבֹשו [מהאילים והגנות], הנה עבדי ירֹנו... ואתם תצעקו מכאב לב, ומשבר רוח תְּיֵלִילו [אותו שבר שנזכר כאן, פסוק כח]. והנחתם שִׁמכם [=שמעכם, פרסומכם] לשבועה [של גנאי] לבחירַי...". הם בחרו ואתם בחרתם; הם בחרו בגן עדן, ואתם — בגן ע"ז; הם בחרו והיו בחירי, ואתם כָלים.

חילול השם הוא חילול ישראל; עונש הגוים; א"י, שטחים; נקמה

כי יבֹשו מאילים... ותחפרו מהגנות. הנבואה הזאת מכוונת גם לתקופתו, שתכסה כלימה את האנשים ההם בחורבן ובגלות, כאשר יראו שאין אליליהם עוזרים להם; וגם לגאולה האחרונה. ודע, שאע"פ שבחורבן וגלות, כמו שבאה בושה וחרפה וכלימה על ישראל, כך היא באה על הקב"ה, כביכול (שהרי הגוי מפרש את נצחונו על ישראל ככח ידו, ובהכרח הוא מפרש זאת כחולשת ה', כביכול), מ"מ הקב"ה מוכן לחלל את שמו כדי להעניש את ישראל ולהחזירם בתשובה, ובכך לבוא בסופו של דבר לקידוש השם הגדול ביותר, בזה שישראל יחזרו לדרך הקדושה ויקדשו את השם בעבודתם, וכן בזה שהוא יקום ויתנקם באויביו. ועל חילול השם שבא ע"י חילול ישראל ובושת ישראל, כותב הנביא (ירמיהו נא: נא): "בֹּשנו כי שמענו חרפה ["שהיו כשדים אומרים ומחרפים אותנו לאמר: יד אלהינו רמה, שהחרבנו את ביתו [של ה']" — רש"י], כסתה כלִמה פנינו, כי באו זרים על מקדשֵי בית ה'". ועל זה זעק דוד המלך ע"ה (תהלים פג: ב_ד,יח): "אלקים, אל דֲמי לך... כי הנה אויביך יהמָיון, ומשנאיך נשאו ראש; על עמך יערימו סוד... יבֹשו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויֹאבדו" (ועיין מה שאבאר שם). וגם עונש הגוים שחֵרפו וגידפו וחיללו את השם יבוא ב"שבר" (כמו לפושעי ישראל), כאשר ה' יבוא בנקמה ויקדש את שמו, כמו שנאמר (ירמיהו נא: נד,נו): "קול זעקה מבבל ושבר גדול מארץ כשדים... כי א-ל גמֻלות ה', שלם ישלם".

אבל אלה שבוטחים בה' ומקוים לו, לעולם לא יבושו, כמו שנאמר (לקמן מט: כג): "וידעת כי אני ה' אשר לא יבֹשו קֹוָי", ופירש הרד"ק: "ולא יהיה לכם עוד בושת מן האומות, שהיו אומרים כי אין לכם תקוה". וזה מבליט את ההבדל בין פושעי ישראל לבין צדיקי ישראל, כמו שנאמר (שם סה: יג): "עבָדַי ["הצדיקים" — רש"י] ישמחו, ואתם ["הפושעים בי" — רש"י] תבֹשו". וכן (שם סו: ה): "למען שמי יכבד ה', ונראה בשמחתכם, והם יבֹשו" (ומזה אפשר לראות שיש חילול השם גם בזה שפושע יהודי כופר בו ולועג לו ואינו מאמין שיש בו יכולת). וכן נאמר (תהלים לה: כה_כז): "אל יאמרו [גנאי הצדיק] בִלַעֲנוהו, יבֹשו ויחפרו יחדָו שמֵחֵי רעתי... ירֹנו וישמחו חֲפֵצֵי צדקי". אם כן, זִכרו זאת, הבוטחים בה' והמקווים לו, שעל אף עלייתם ועליונותם הזמנית של הרשעים והגוים, לה' ולישראל עמו — התשועה. כך נאמר (לקמן מה: טו_יז): "אכן אתה א-ל מסתתר, אלקי ישראל מושיע, בושו וגם נכלמו כֻּלם... ישראל נושע בה' תשועת עולמים, לא תבֹשו ולא תִכָּלמו עד עולמי עד".

מדה כנגד מדה; השגחה פרטית; נפילה ועלייה לישראל; א"י; עול מלכות שמים; הגלות קללה; גאוה

(ל) כי תהיו כאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ. מדה כנגד מדה, כי הקב"ה משגיח ומנהל את העולם. כך אומר הרד"ק: "אתם המרתם אותי באלים, ותהיו [לכן] כאֵלָה נובלת; אתם בחרתם גַנות, ותהיו כגַנה אשר אין מים לה". את כל העונשים שהקב"ה מביא על האדם, הוא מביא במדה כנגד מדה: או כתוצאה ישירה מהמעשה של החוטא, שקוצר את מה שזרע בעצמו, ואין הקב"ה עושה כלום, והוא רק יושב בהסתר פנים ואינו מתערב לעזרתו, והעונש בא כתוצאה טבעית של דרכי החוטא; או בעונש דומה לחטא, כמו שאמרו חז"ל במשנה אצל הסוטה (סוטה ח:): "במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. היא [הסוטה] קישטה את עצמה לעבירה — המקום נִוְלה", כמו שמפורש במשנה (שם ז.) שקורעים את בגדה, ומסירים את כל תכשיטיה, ומתירים את שערותיה וכו'. ולפי זה נ"ל שזה הפירוש של הפסוק (יחזקאל כד: יד): "...כדרכַיִך וכעלילותַיִך שפָטוּך, נאֻם אד_ני אלקים". כלומר, אני, ה', שופט אותך במדה כנגד מדה, לפי דרכיך הרעים. אני שופט אותך משום שחטאת, וגם "כעלילותיך", כלומר, בצורה שחטאת, במדה כנגד מדה. בקיצור — זה שה' עושה מדה כנגד מדה מורה על השגחתו הפרטית בעולם, שהקב"ה מנהיג ומשגיח בעולם. וזה בא לידי ביטוי באופן כללי בזה שהרשע מקבל גמול, ובאופן מיוחד בזה שהעונש גופא בא בדרך מדה כנגד מדה, בקשר הדוק לחטא — או כתוצאה ישירה והדוקה, או בצורה דומה.

וכאן, מכיון שהרשעים רצו לשגשג ולפרוח בהנאה ובתאוה, כמו עץ ענֵף וגדול שיש לו עלים רבים ופוריים; ומכיון שבחר בע"ז שמסמלת את זה, ופנה עורף לה' ולקדושה ולענוה ולצניעות — לכן הקב"ה משלם לו כגמולו. הוא אכן יהיה כאֵלָה הזאת שבחר בה, אבל כאֵלָה שהעלים שלה נובלים. הדר העץ הוא רק בעלים שלו ובפריו (שגם הוא "עלֶה", במובן שגם העלים וגם הפירות עולים וצומחים מן הענף), ובלי זה מה יש לאלָה? ואדרבה, ככל שהעץ הוא יותר גדול ואין לו עלים, הוא נראה יותר ערום והוא יותר עלוב. כך כתב הרד"ק: "כי האלה והאלון, כשיפלו עָליהם, ידמה שהם יבשים מכל וכל יותר משאר אילנות". ולכן גם הצדיק וגם הרשע נמשלו בגמוליהם לעצים ולצמחים. הרשעים — כאן ובפסוק (תהלים צב: ח): "בפרֹח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פֹּעלי אָוֶן — להִשָמדם עדי עד". אפילו מה שהרשע פורח וצץ לתקופת מה, הוא רק כדי "שה' ישלם טוב לרשע בעוה"ז על טובה שעשה, להאבידו באחריתו" — אבן עזרא (שם), וכן כדי שבאחרית הימים, גדולתו של הקב"ה ואמיתותו יבלטו עוד יותר, אחרי כל כך הרבה שנים של הצלחת הרשע. ובזה יהיו קידוש השם וידיעת ה' מוחלטים.

וכן לגבי הצדיק, שהרי התורה עצמה נמשלה כעץ, שנאמר (משלי ג: יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". וכן מעשי הצדיק דומים לעץ, שנאמר (שם יא: ל): "פרי צדיק עץ חיים". והוא עצמו נקרא עץ, שנאמר (תהלים א: ג): "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול...". כי לעץ של הרשע, האלָה, ולעץ של הצדיק, יש עלים, אבל אלה של הרשע הם עלים של עוול, ואלה של הצדיק הם עלים של עול מלכות שמים, ועוול אין בהם. כך אומר דוד המלך ע"ה (תהלים צב: יג_יד,טז): "צדיק כתמר יפרח... שתולים בבית ה', בחצרות אלקינו יפריחו... להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו". והנה קרי "עולתה" וכתיב "עלתה", לרמוז לעץ החיים, שכל עליו הם עלים של צדק ועול מלכות שמים, ולא עלים של עוול ועוולה. אומר ילקוט שמעוני (תהלים, תתמה): "'להגיד כי ישר ה'' — כל אלו [הברכות לצדיק, שיהיה כתמר וכו' ויפרח)] למה? [כדי] להגיד ולשנן כח מעשיו של הקב"ה, שהוא צדיק 'ואין עָוֶל' (דברים לב: ד), שנאמר: 'צורי ולא עולתה בו'". ואלו התוצאות מההבדלים המהותיים בין צדיק לרשע, שהרשע מתגאה ובגאותו הוא מתאוֶה לעושר ולהנאה, ודוקא בגלל זה יפלו עליו; ואילו הצדיק אינו שואף להתרחב ולהתנפח, ולכן דוקא הוא פורח, כמו שנאמר (משלי יא: כח): "בוטח בעשרו הוא יפֹל [ועיין במה שאכתוב להלן בס"ד, שהמלה "נבל" והמלה "נפל" הן מאותו מקור], וכֶעָלֶה, צדיקים יפרָחו".

וראוי להעיר דרך אגב, שגם בתהלים פרק א שם ופרק צב שם, כתוב אצל הצדיק "שתול" ולא "נטוע". ונ"ל לפרש על פי דברי הילקוט (שם): "'שתולים בבית ה'' — כשעתיד הקב"ה לקבץ את ישראל מארבע רוחות העולם, כגן הזה שהוא שתול [שעוקרים אותו ממקום אחד ושותלים אותו במקום שני] מערוגה לערוגה, כך הקב"ה עתיד לקבץ אותם מארץ טמאה לארץ טהורה". כלומר, מקום הצדיק הוא רק בא"י. הוא חייב להרים את רגליו ולעקור את עצמו מהגלות הטמאה, ולשתול את עצמו בארץ ישראל, כי רק כששתולים בבית ה', יפרח הצדיק. ויש רמז לזה בדברי חז"ל (בראשית רבה לג: ו): "'וישַלַח את היונה... ולא מצאה היונה מנוח [לכף רגלה... והנה עלה זית טרף בפיה]' (בראשית ח: ח_ט,יא)... אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה (איכה א: ג): 'היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח' — אילו מצאה מנוח, לא היו חוזרים. ודכוותא (דברים כח: סה): 'ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח [לכף רגלך]' — הא אילו מצאו מנוח, לא היו חוזרים". היונה הזאת מסמלת את הדו_צדדיות של ישראל — אמונה וחוסר אמונה. מצד אחד, חסרה לו אמונה, שהרי רק בגלל חוסר אמונה, גם "צדיקים" כביכול אינם מוכנים לחזור לא"י. וגם העלה שהביאה היונה הוא חלק מזה, שהרי העלה היה מארץ ישראל, כמו שאמרו חז"ל שם (ט): "מהיכן הביאה אותו [את העלה]?... משבשושין של א"י [מהזמורות של א"י] הביאה אותו. ר' לוי אמר: מהר המשחה [הר הזיתים]...". ומצד שני, היונה מסמלת את האמונה שצריכה להיות לישראל, כמו שאמרו חז"ל (שם): "רמז רמזה לו... מוטב מר מזה [העלה] ולא מתוק מתחת ידיך". כלומר, מוטב לקבל מזונות מרים מהקב"ה ולבטוח בו, ולא חיים מתוקים התלויים בבני אדם. וכל אלה שנשארים בגלות בגלל ה"מתוק", והסירוב לאכול "מר" בארץ ישראל, מחוסר אמונה בהקב"ה, עוד ישלמו. ודע והבן.

העלים הם משל למעשים של בני האדם, העולים והצומחים מהם. וכמו שכתבתי, יש אדם שכל מעשיו עשויים מתוך עין פקוחה לעול שמים. עליו, מעשיו, עולים תחת עול ה'. ואילו הרשע, שהוא פורק עול, ובכך הוא "בליעל", בלי עול, עליו, מעשיו, עולים בלי עוֹל אלא מלאי עוולה. והרי האדם הוכנס למקום שנקרא עולם, משום שהבחירה בידו לקבל על עצמו עול או עוולה. ומי שהולך בדרכי ה', תחת עולו, צומח ופורח וצץ וגדל, כי מֵי ה' מחיים אותו ומפריחים אותו, היינו מֵי התורה שנמשלה למים, כדכתיב (לקמן נה: א): "הוי כל צמא לכו למים", ואמרו חז"ל (תענית ז.): "למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא...'? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". אבל מי שפורק עול הוא יֵבוש, כלומר, יתמלא בושה, כי הוא יתייבש. אם אין מים, אם אין תורה, הקב"ה מייבש את הרשע, ובכך עליו מתייבשות ונובלות. ולפי זה, יש קשר בין פסוק כט: "כי יבֹשו מאילים...", לבין האמור כאן "כי תהיו כאלה, נֹבלת עלה" — הבושה, היובש, מביא לידי נבִילה. וכן נאמר (ירמיהו ח: יב_יג): "הֹבשו כי תועבה עשו... לכן יפלו בנֹפלים... והֶעָלֶה נָבֵל...".

וראה את הקשר המפורש בין "נבל" ו"נפל", כי עָלֶה שאין לו מים, ומתייבש, בהכרח יהפוך לנבל, לנופל. והרשע, שבז לתורה וכופר בה', ובוחר בעצמו ביובש של חוסר תורה, בהכרח יתנבל ויפול. ועל הפסוק (דברים לב: ו): "עם נבל ולא חכם" כתב הרמב"ן: "ולפי דעתי, העושה טובת חינם יִקָרא 'נדיב', ומשלם רעה למי שהטיב עמו יִקָרא 'נבל', והוא שאמר (לקמן לב: ה): 'לא יקרא עוד לנבל נדיב', כי הוא הֶפכו. ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל א כה: כה): 'כשמו כן הוא...', כי דוד עשה עמו טובה גדולה... והוא לא רצה לשלם לו גמול... יתכן שיִקָרא כן [נבל] בעבור שהוא נופל מבני אדם, כאשר יאמר 'כאלה נובלת עלה', כמו נופלת עליה. ויקראו המתה 'נבֵלה', שנפלה לארץ ומתה". והכוונה של הרמב"ן היא, שבפסוק שם ישראל נקרא "נבל", כלומר טיפש ולא חכם, כי מי שחושב שבדרך הרעה ובתשלום רעה תחת טובה הוא יחסוך כסף ויתגדל, הוא רק טיפש ולא חכם, כי אדרבה, הוא יפול. וכל "נבל", מי שהוא רשע וגוזל, משום שהוא כופר בה' ואינו חושש מהעונש, הוא גם יפול ויבול, וגם נקרא טיפש כי אינו מבין את זה. ומשום כך נדמה לי שמקור המלה "נבל" הוא "בלי", שפירושו שלילת דבר, והנבל הוא בלי יראת ה', בלי עול, "בליעל"; ומשום כך אמרה אביגיל לדוד (שם): "אל איש הבליעל הזה, על נבל, כי כשמו כן הוא". ויתכן שגם המלה "אָבֵל" באה מלשון "בלי", מפני שהאבל נשאר בלי אב או אם וכו'.

הנבל אומר שאינו משגיח אלא בבני אדם, ולפיכך יגזול כשיוכל, כי הוא חושב שאין משפט ואין ה' רואה את הארץ, ואינו מפחד אלא מבני אדם, כמו שכתב הרד"ק (לקמן לב: ו): "כי נבל נבָלָה ידבר, ולבו יעשה אוון לעשות חֹנף ולדבר אל ה' תועָה". ומקרא מלא הוא: "אמר נבל בלבו — אין אלקים" (תהלים יד: א), וכן: "ועם נבל נאצו שמך" (שם עד: יח). הכופר בה' הוא נבל ונובל בזה שהוא יתייבש, ויתבייש. ומשום כך קשורים הנבל והנבֵילה, משום ששניהם נופלים, כמו שכתב הרמב"ן דלעיל. אלא שהמלה "נבילה" נאמרת במקורה לגבי גוף של בהמה, כמו בפסוק (ויקרא כב: ח): "נבֵלה וטרֵפה לא יאכל". וכאשר היא נאמרת לגבי גופו של אדם, זה תמיד בהקשר לאדם רשע או לאדם שחטא, ובדרך כלל בהקשר לחילול השם, כגון (דברים כא: כג): "לא תלין נבלתו על העץ", שמדובר על מגדף ועבודה זרה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין מה:): "אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה". כי מי שפורק עול ה' ועובד עבודה זרה או כופר בה', נופל מבני אדם, כלשון הרמב"ן, והופך להיות כמו בהמה, חסרת הייחוד של האדם. הוא הופך להיות כמו בהמה, והוא אפילו פחות מבהמה חיה, שלפחות יש לה חוש הקיום והיא נזהרת מן הסכנה, ואילו הנבל הטיפש הזה דומה לנבילה, בהמה מתה, כי אין לו ההבנה להישמר מעונש ה', כמו שנאמר (ירמיהו ח: ז): "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה... ועמי לא ידעו את משפט ה'". ועל זה ממשיך ירמיהו ואומר (שם: ט): "הֹבִשו חכמים... הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מֶה להם", כלומר, ברגע שעזבו את ה', "יָבשו" והתביישו, יָבשו ונבלו, והפכו לפחות מבהמה חיה, אלא לנבלה (ועיין מה שאכתוב בזה להלן בס"ד).

ויש לעיין בעידו הנביא, שבא לבית אל כאשר ירבעם עמד להקטיר לעגל, וניבא נגדו, וירבעם שלח את ידו וקרא (מלכים א יג: ד): "תפשוהו", וכתוב: "ותיבש ידו". וכאשר נתרפא, הזמין את הנביא לסעוד, והנביא סירב ואמר (שם: ט): "כי כן צוה אֹתי בדבר ה' לאמר: לא תאכל לחם ולא תשתה מים...", משום שאסור לשהות אפילו שנייה מיותרת במקום של עבודה זרה וחילול השם. ומכל מקום הוא סעד עם נביא השקר, ושרתה נבואה על נביא השקר וחזה את עונשו, שנאמר (שם: כב): "לא תבוא נבלתך אל קבר אבֹתיך", ואכן אריה הרג אותו. וחטאו היה שחילל שם שמים, בזה שהכריז בשם ה' שאסור היה לו להישאר בעיר, ומכל מקום הוא נשאר ועבר על נבואת עצמו, ואמרו חז"ל (סנהדרין פט._:): "ושלשה מיתתן בידי שמים: הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו... כגון עידו הנביא". ונ"ל שייבוש היד היה העונש המכוון, שהרי ירבעם היה כ"אלָה נובלת (יבשה) עליה", והוא היה נבל וטיפש, כי איבד את מלכותו על זה וגם לא חזר בתשובה, כמו שאמרו בפסיקתא (דרב כהנא דף טו._: , ובתנחומא, כי תשא ו): "'אם תכתוש את האויל במכתש... לא תסור מעליו אִוַלתו' (משלי כז: כב)... — מה בראשונה עומד [ירבעם] ומקריב לעבודה זרה, אף בשניה...". וגאוה מביאה את האדם להיות כופר ונבל, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קא:): "גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרָדַתו מן העולם". ועוד אמרו (שם קב.): "שתְּפָשׂוֹ הקב"ה לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש. אי הכי לא בעינא". וכנגד הנבל ירבעם, גם הנביא עידו נענש בעונש של נבילה, על שנשאר ואכל שם.

כנגד היובש והרקבון שבעלים שהוא בלשון "נבל", יש רקבון וקריעה בבגדים בלשון "בלה", מאותו שורש, כמו בפסוק (דברים ח: ד): "שמלתך לא בלתה מעליך". גם בבשר האדם שייך זקנה ורקבון, בלשון "בלה", כמו בפסוק: "בלה בשרי ועורי" (איכה ג: ד). והנה הקב"ה הפגין שהפריחה והרעננות באות לאדם רק על ידו, ורק בידי ה' הכח למנוע את הנבִילה והבלִייה, והוא יעשה זאת לאלה ששותים ממימיו והולכים בדרכו. והוא סימל את זה בזה שלא נתן לשרה בן עד שהזקינה. עצם לידת יצחק לעת זקנתה היתה סימן שלה' יש הכח והגבורה לעשות הכל, והוא קובע מה יהיה. הוא מרענן ומפריח את העור ואת הבשר ואת הבגדים לאלה שאינם נְבָלים, והוא מנבל ומבלה את גופותיהם ואת בגדיהם ואת חייהם של הנבלים. ולכן שרה דוקא נעשתה עקרה, כדי שדוקא בזקנתה תהפוך להיות כמו צעירה ותלד, כמו שנאמר (בראשית יח: יב): "אחרי בלֹתי היתה לי עדנה!" והסבירו חז"ל (ב"מ פז.): "אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו!" ואכן, שרה חזרה לצעירותה בזה שילדה בן, והיה כאן היפוכה של נבִילה. וכן במדבר עשה הקב"ה דוקא נס של "לא בלו שלמֹתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך" (דברים כט: ד), להוכיח את כח ה', וללמד שאל יהא האדם נבל, פן יתנבל. וכן נאמר (לקמן נא: ו): "שאו לשמים עיניכם... כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה... וישועתי לעולם תהיה".

עצם הניבול והנבִילה מסמלים את ההבדל בין הא-ל האמיתי לבין העבודה זרה המזויפת ולבין האדם האומלל. לכל מה שנברא בעולם, יש סוף. הוא מזדקן, הוא נובל ומתבלה, ואז השולטת הגדולה, המוות, שולטת עליו. ורק הכח האין_סופי שאין לו התחלה ולא סוף, הוא ראוי להכרה כאלקים. כך אמר דוד המלך (תהלים קב: כז_כח): "המה יאבדו ואתה תעמוד, וכולם כבגד יבלו, כלבוש תחליפם, ויחלֹפו; ואתה הוא ושנותיך לא יִתָּמו". הנבל יבול והרשע יֵרקב ויפול. ומשום כך נקרא העולם "תבל" — מפני שכל מה שיש בעולם, השמש, ההרים, הימים, הם בגדר דברים עוברים, שנובלים ומִתְבַלים, ורק הקב"ה נשאר אין_סופי. והנביא אומר (לקמן כד: ד): "אבלה נבלה הארץ, אֻמללה נבלה תבל". כלומר — הארץ "אָבלה", התרוקנה והושמדה, ו"נָבְלָה", נפלה ויבשה (וגם משם רואים את הקשר בין "אבל" ל"נבל"). התבל — עם כל החוזק שיש בו, נבל ויבש ונפל והושמד, ורק הקב"ה נשאר כי: "תבל ומלֹאה אתה יסדתָּם" (תהלים פט: יב). וכן אמרה חנה: "אין קדוש כה' כי אין בלתך" (שמואל א ב: ב), ואמרו חז"ל (מגילה יד.): "אל תקרי 'בלתך' אלא 'לבלותך'... מדת בשר ודם, מעשה ידיו מבלין אותו [הוא מת קודם שהם עוברים מן העולם], אבל הקב"ה מבלה מעשה ידיו", שהם עוברים והוא חי וקיים.

ודוקא הנדיב והצדיק, שעושה טוב ושהנבל לועג לו, הוא יקום. כך נאמר (משלי כד: טז): "כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה". הנבל נופל, והנדיב, שהוא היפוכו, מתרומם. וכן מצאנו (שמות לה: כא) במשכן: "ויביאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו". כלומר, הנבל, מי שאינו עושה טוב, מתחבא ונסתר בתחתיות, כדי שלא ימצאו אותו מבקשי צדקה, וזה כנגד עונשו, שאכן יפול למטה; ואילו הנדיב עולה ומתנדב, ובכך הוא גם מתעלה, וגמולו יהיה שלא יפול אלא יעלה לנדיבות ולגדולה. ומשום כך מלך ושר נקראים "נדיב", היינו מי שמתעלה, שנאמר (במדבר כא: יח): "חפרוה שרים כרוה נדיבי עם".

האדם והבהמה; ע"ז ועריות; הוללות; כהן; פיגול ונותר; השגחת ה'; גאולה; אמונה

כאלה נבלת עלה. הכפירה באה בגלל התאוה והחמדה והרדיפה אחרי ההנאה, כמו שראינו ששבנא הסופר, על אף שהיה גדול בתורה, בעט בה' משום ש"בעל הנאה היה" (סנהדרין כו:). והיא קשורה לעריות ולמין ומשגל, שאין לך תאוה ופיתוי יותר גדולים מהם, ואפילו דוד המלך הצדיק נכשל בו, בבת שבע, וכן באביגיל אמרו חז"ל (מגילה יד:): "שגילתה את שוקה [בטעות] והלך לאורה שלוש פרסאות ["נתאוה לה דוד והלך באור חמימות שלוש פרסאות" — תוס' ד"ה שגלתה]. אמר לה: השמיעי לי [כלומר, הוא תבע אותה]". והמתגבר על תאוות העריות הוא הקדוש האמיתי, כמו שכתב אור החיים (במדבר טו: לט): "ואמר 'והייתם קדושים', על דרך אומרם ז"ל (ע"פ  ירושלמי, יבמות ב:ד): אין נקרא קדוש אלא הפורש מן העריות". והע"ז גופא קמה כמסגרת לתת לעריות לגיטימזציה. ואין לך נבָלָה משפילה יותר מהעריות, שהופכות את האדם לעבד לתאוותיו השפלות ביותר. כך מצאנו במעשה שכם ודינה (בראשית לד: ז): "ויחר להם מאד, כי נבָלָה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכן לא יֵעָשה". ומשום כך, בצדק עשו שמעון ולוי את מה שעשו, שביערו את הנבָלה מן הארץ. וכן נאמר בפילגש בגבעה (שופטים כ: ו): "כי עשו זמה ונבלה בישראל", ומשום כך גם שם עלו ישראל לבער את הרעה. וכן נאמר באמנון ותמר (שמואל ב יג: יב): "אל תעשה את הנבלה הזאת".

והעריות נקראות גם "תבל", כמו בפסוק (ויקרא כ: יב): "ואיש אשר ישכב את כלתו... תבל עשו, דמיהם בם", כמו שכתבתי למעלה, שהמלה "תבל" באה מלשון מ"נבל". וזאת מעשה נבָלה, בזה שהוא בועל ומערב זרע שלו בזרע עריות, ובזה שהוא מערב ובולל את הבהמיות באדם, ואת הטומאה בקדושה, והוא נופל לרמה של הבהמה, הנבֵילה. כל זה בא בלשון "נבל", מפני שהעריות מייבשות ומביישות את הקדושה ואת הטהרה ואת צלם האלקים שבאדם. במקום שיהיה מופרש ומובדל מן הבהמה, הוא בלול ומעורב בכל התאוות הגסות שלה. ולכן הקפידה התורה לכתוב "תבל", במובן של "נבל" ובמובן של "בלל", לגבי משכב אדם עם בהמה, שנאמר (ויקרא יח: כג): "ובכל בהמה לא תתן שכָבתך לטָמאה בה... תבל הוא", מפני שאין לך דבר יותר בולט מזה בהשחתת צלם האדם והפיכתו לבהמה, לנבֵילה. האדם הזה הופך את עצמו לנבֵילה ע"י מעשה הנבָלה והתבל שעשה. וזה ההיפך הגמור של קדושה, שהיא השתלטות על התאוה, וכיבוש יצרו וקידושו. הקדושה דורשת פרישות מהתאוה, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה כד: ו): "מפני מה נסמכה פרשת עריות [בסוף פרשת "אחרי מות"] לפרשת קדושים? אלא ללמדך, שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה, אתה מוצא קדושה".

ודע, שהוללות ואוירה של ליצנות וחפשיות, בהכרח מביאות לפריקת עול והתרת רסן, ולעריות, ולכל נבָלה בעולם. והיין, השירה והנגינה המופרזים מביאים לכך במיוחד, ומשום כך, גם הם נקראו בלשון "נבל". על הכלי שמחזיק את היין, נאמר (ירמיהו יג: יב): "כל נבל ימלא יין", וכן אחד מכלי הנגינה נקרא "נֵבֶל". שניהם מביאים לידי הנאה עצמית ותאוה ורשע, כמו שכתוב (עמוס ו: ד_ו): "השֹׁכבים על מטות שן... ואֹכלים כרים מצאן... הפֹּרטים על פי הנבל... השֹׁתים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו, ולא נֶחלו [כואבים וחולים] על שבר יוסף". ופירש הרד"ק: "שכל עסקיהם בכל מיני תענוג, ואת ה' יתברך לא זכרו". כל הדברים המנבלים את האנשים — היין, השירה, התענוג, הגזל, הע"ז — יביאו אותם להיות נובלים ונופלים. הם, בגאותם וגדולתם, אינם חושבים על ה'; בתאותם ובתענוגיהם הם כפרו בו וחשבו את עצמם כקובעי עתידם, חשבו שיפרחו ויצמחו בלי גבול. ועל זה בא הנביא ואומר (לקמן מ: ו_ח): "...כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה; יבש חצר, נבל ציץ כי [רק] רוח ה' נשבה בו — אכן חציר העם! יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלקינו יקום לעולם".

לשון "צץ" פירושה צמיחה ופריחה, וכן ראייה והסתכלות, כמו בפסוק (שיר השירים ב: ט): "הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלֹנות, מציץ מן החרכים". הציץ, העשב הזה שצץ ועולה, עולה רק ע"י בריאת הקב"ה ובהשגחתו. האדם שהוא צץ ופורח ועולה, עולה רק בהשגחת ה', שעומד ומסתכל ומציץ ומשגיח על הכל, אע"פ שאינו נראה, שהרי הוא עומד אחר כתלנו ומציץ מן החרכים, החלונות. ורק פתי ונבל לא יבין שאע"פ שאינו נראה, הוא המשגיח והקובע, ומה שהרשע צץ ופורח, הוא רק לשעתו, אבל בסופו של דבר כל מה שעולה חייב לרדת (ומשום כך קבע הקב"ה את כח המשיכה בעולם, כמוסר השכל, שהרי חוקי הטבע הם כנגד המוסר והבינה), וכל מה שצץ — נובל ומתייבש, נופל ומת. ובאמת, הקב"ה נראה לכל מי שמסתכל ומביט. כך נאמר (תהלים ח: ד,ה,י): "כי אראה שמיך מעשה אצבעֹתיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה; מה אנוש כי תזכרנו... ה' אדֹנינו — מה אדיר שמך בכל הארץ". ומה שהרשע צץ, הלא "בפרֹח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פעלי אָוֶן — להשמדם עדי עד!" (תהלים צב: ח). ויאמין היהודי בה' ובהשגחתו.

והכהנים, שמברכים את העם, ובית המקדש, ששם הכהנים עומדים, מסמלים את נוכחות ה' אע"פ שאינו נראה. וזאת הכוונה של הציווי לכהנים (במדבר ו: כג): "כה תברכו את בני ישראל", שעליו אמרו חז"ל (תנחומא, נשא ח): "אמר להם הקב"ה: אע"פ שאמרתי לכהנים שיהו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם. לפיכך הכהנים פורשין את כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו. וכן הוא אומר (שיר השירים ב: ט): 'הנה זה עומד... משגיח מן החלונות...' — מבין אצבעות של כהנים; 'מציץ מן החרכים' — בשעה שפושטין כפיהם. לכן נאמר: 'כה תברכו את בני ישראל'". והכוונה היא, שהלא הכהנים מברכים את העם בגשמיות, כמו שאמרו בספרי (נשא, מ) על הפסוק "יברכך ה'" (במדבר ו: כד): "בברכה המפורשת בתורה, וכן הוא אומר (דברים כח: ג): 'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה...'. 'יברכך ה'' בנכסים, 'וישמרך' בנכסים"; וחז"ל אומרים שכל פריחה וצמיחה והצלחה בעושר ובגשמיות, באות רק ע"י הקב"ה, שמציץ מבין החרכים ומשגיח, אע"פ שאיננו רואים אותו. רק כך יציץ האדם לעולם.

ומשום כך אמר הקב"ה: "כה תברכו", לרמוז שרק ה' שולט על המקום ועל הזמן. על המקום — כמו שכתוב (שמות ב: יב): "ויפן כה וכה"; ועל הזמן — כמו שכתוב (מלכים א יח: מה): "ויהי עד כה ועד כה והשמים התקדרו...". וכדי לסמל את שליטתו הבלעדית של הקב"ה על המקום והזמן, קבעה התורה הגבלה על מקום אכילת הקרבן ועל זמן אכילתו. גם אם הכהן רק חשב לאָכלו חוץ למקומו, הקרבן פסול, כמו שכתוב (ויקרא יט: ז): "ואם האכֹל יאכֵל... פגול הוא, לא ירצה". וכן החושב לאָכלו חוץ לזמנו, שיהיה נותר, הוא פיגול, כאמור בויקרא (ז: יח), עיי"ש. ועל שני דברים אלה אין הציץ של הכהן הגדול מכפר (ועיין במה שאכתוב על זה להלן בס"ד). ולכן נקרא שליח ה' בביהמ"ק "כהן", כי הוא מברך את ישראל שלש ברכות, שלש פעמים קיום הציווי של "כה"; והמלה "כה" בגימטריה היא 25, והמלה "כהן" בגימטריה היא שלוש פעמים 25, דהיינו 75.

וכמו שהכהן מבשר את הברכה של ציץ ופריחה, כך גם ביהמ"ק גופא. כך אמרו חז"ל (תנחומא, שם ט): "'הנה מטתו שלִשלֹמֹה, ששים גבֹּרים סביב לה מגבֹּרי ישראל, כֻּלם אחֻזי חרב...' (שיר השירים ג: ז_ח)... 'הנה מטתו' — זה ביהמ"ק. ולמה נמשל ביהמ"ק למיטה? מה המיטה אינה אלא לפריה ורביה, כך ביהמ"ק, כל מה שהיה בתוכו היו פרין ורבין, שנאמר (מלכים א ח: ח): 'ויארִכו הבדים', וכן הוא אומר (דברי הימים ב ג: ו): 'והזהב זהב פרוָיִם' — שהוא עושה פירות". ודבר נפלא הוא זה, ואנו לומדים מכאן שביהמ"ק, שמסמל את השכינה בעולם, הוא מקור הפריה, הפריחה והציצה, הפרנסה, העושר והגדולה. הנה — אפילו דברים שאינם חיים אלא דוממים, צומחים ופורחים וצצים בביהמ"ק. כך אמרו חז"ל (יומא לט:): "למה נקרא שמו [של ביהמ"ק] 'יער', דכתיב (מלכים א י: יז) 'בית יער הלבנון'? לומר לך — מה יער מלבלב [מפריח], אף בית המקדש מלבלב, דאמר ר' הושעיא: בשעה שבנה שלמה ביהמ"ק, נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן... ומהן היתה פרנסה לכהונה".

ואנו רואים את זה בפירוש בפרשת קרח, שהקב"ה עשה נס, ומטהו של אהרן, שהיה עץ יבש, פרח, שנאמר (במדבר יז: כג): "ויבֹא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן... ויֹצא פרח, ויָצֵץ ציץ...". הקב"ה שבר את הגאוה של קרח ושל דתן ואבירם, שבגאותם ידעו רק להציץ ולהפריח ריב ומחלוקת, כמו שנאמר (שמות ב: יג): "והנה שני אנשים עברים נצים", מלשון ריב, שצומח וצץ, וכמו (שיר השירים ב: יב): "הנצנים נראו בארץ". מתוך גאוותם, אנשים אלה בעטו בה' ורצו להתרומם, והקב"ה סימל את השפלת הגאים ואת הגבהת השפלים והמאמינים בו, על ידי זה שמקל, מטה פשוט של עץ שהיה בתוך אהל מועד, צץ ופרח. ויאמין האדם שרק בהשגחת ה' בא שגשוגו. אומר ילקוט שמעוני (שנז) על הפסוק: "וידעו כל עצי השדה, כי אני ה' השפלתי עץ גבֹה, הגבהתי עץ שפל, הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש" (יחזקאל יז: כד): "'השפלתי עץ גבוה' — זה קורח; 'הגבהתי עץ שפל' — זה אהרן, שנאמר 'והנה פרח מטה אהרן'... 'הובשתי עץ לח' — אלו נשיו של אבימלך... 'והפרחתי עץ יבש' — זו שרה" (כמו שכתבתי לעיל לגבי: "אחרי בלֹתי היתה לי עדנה" — בראשית יח: יב). והרי כל זה נעוץ באמונה. ועל זה אומר סוף התנחומא שהבאתי לעיל (על ברכת כהנים וביהמ"ק ומשמעותם): "מהו ששים? אלו ששים אותיות שבברכת כהנים: 'כולם אחוזי חרב' — שכל אחת ואחת שמו של הקב"ה נזכר בו [כלומר, כל אות היא ברכה שנזכר בה שם ה']: 'יברכך ה'... יאר ה'... ישא ה'' (במדבר ו: כד_כו) [כלומר, הגבורים והנשק של ישראל, חרבם, הם אמונה בה']. 'איש חרבו על ירכו' (שיר השירים ג: ח)... — אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצוארו וקוטע את יריכו, משכים והולך לבית הכנסת... ורואה הכהנים נושאין את כפיהם — החלום רע מתבטל ממנו". אם הקב"ה יכול להפריח עץ יבש ולייבש עץ לח, הכל בידו.

ודע שהעונש בא על הרשע הזה במדה כנגד מדה. מצד אחד, הוא תוצאה ישירה ממעשיו. ומצד שני, הוא בא עליו פתאום, מאחר שלא שמע לאזהרות. ושני הדברים הם בגדר "צץ" — מה שזרע עכשיו צץ, והוא גם צץ מהר. וזאת כוונת יחזקאל באָמרו (ז: י): "הנה היום, הנה באה יצאה הצְפִרָה ["עלה השחר של יום הרעה" — רש"י], צץ המטה, פרח הזדון". הכוונה היא: ברור לי שאחרי שנות אזהרה וחוסר עונש לרשעים (משום שהקב"ה ריחם עליהם ונתן להם הזדמנויות לחזור בתשובה), פתאום צץ ופרח העונש, המטה של הקב"ה להכות ולהעניש אותם. והשתמש בלשון "צץ" ו"פרח", כי העונש צמח ממעשיהם של הרשעים, שהם הביאו אותו על עצמם, והיא מדה כנגד מדה. ונ"ל שלא לחינם השתמש כאן במושג של מטה, אלא לומר כך: המטה שצץ ופרח, היינו המטה של אהרן, היה לכם לסימן שהקב"ה — אע"פ שאינו בגלוי — הוא שמדריך את העולם, אבל אתם לא רציתם לקבל פירות ופרחים מהעץ היבש, מהמטה הזה, ולכן תקבלו מהמטה עונש, מכות וגלות.

הקב"ה הוא אדון הציץ, גם ליהודים וגם לגוים. ליהודים המתגאים ובעלי ההנאה, ששותים, מנגנים, עובדים ע"ז, מגלים עריות, גוזלים, ופורקים עול — יבוא בעל הציץ וינבל אותם. כך נאמר (לקמן כח: א,ג_ד): "הוי עטרת גאות שִׁכֹּרי אפרים, וציץ נֹבל צבי תפארתו, אשר על ראש גיא שמנים, הלומי יין... ברגלים תֵּרָמַסנה עטרת גאות שכורי אפרים, והיתה ציצַת נֹבל צבי תפארתו.... כבִכורה בטרם קיץ...". אך גם הישועה לישראל ועונש הגוי יבואו בגלל גאות הגוי, שחילל את השם, את הקב"ה, בעל הציץ, וחירף אותו ואת כוחו. ומשום כך אמרו חז"ל (יומא לט:) על מגדי הזהב (הנ"ל) בביהמ"ק שהוציאו פירות: "וכיון שנכנסו גוים להיכל, יבשו [הפירות]" — משום שביהמ"ק סימל את כוחו של ה', שמפריח ומציץ, וכאשר הגוים החריבו אותו והגלו את ישראל, כאילו ייבשו וסתמו את בעל הציץ, ח"ו. אך למען קידוש שמו, הקב"ה יעניש את הגוים, גם אם לא יהיו ישראל ראויים לזה, והוא יביא את הקץ למען שמו "בעתה". אמרו חז"ל (פסיקתא דרב כהנא, פרשה ה): "'קול דודי הנה זה בא' (שיר השירים ב: ח)... אמרו לו: משה רבינו, האיך אנו נגאלים? לא כך אמר הקב"ה לאברהם: 'ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה' (בראשית טו: יג), והלא אין בידינו אלא מאתיים ועשר שנה! אמר להם: הואיל והוא חפץ לגאול אתכם [בגלל העינויים שלכם ולמען קידוש שמו], אינו מביט בחשבונותיכם אלא 'מדלג על ההרים'" (ועיין במה שכתבתי בפירושי בשמות (פרק ג) על הענין של קץ).

הגאולה הראשונה, ממצרים, תמיד רומזת לגאולה האחרונה. במצרים, אע"פ שהקב"ה קבע קץ אפשרי של ארבע מאות שנה, מ"מ הוא קירב את הקץ אחרי מאתיים ועשר שנה, למען קידוש שמו ובגלל סבל בני ישראל בידי הגוים. כלומר, הוא קירב אותו במאה ותשעים שנה, שהוא הגימטריה גם של "קץ" וגם של "ציץ", לרמוז שהקב"ה מסתכל ומציץ תמיד, ובידו להפריח את הקץ. ולכן אמרו חז"ל בהמשך (יומא שם): "ועתיד הקב"ה להחזירה לנו [לעתיד לבוא]". והטעם פשוט — משום שאז הוא יקדש את שמו ויוכיח את כוחו להפריח ולהציץ. והנה שלמה אמר (שיר השירים ב: ח_ט): "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים... דומה דודי לצבי... הנה זה עומד אחר כתלנו...". ונ"ל שהכוונה פשוטה: הקב"ה שולח את קולו, קול הגאולה, והוא מוכן לדלג ולמהר מיד ובלי יסורים, והוא רק מחכה לתשובה מצידנו, ואז הוא יבוא. והוא דומה לצבי שמופיע ונעלם, ומראה לנו גם נסים וגם עונשים, ועומד ומחכה לתשובה. ואם לא נחזור בתשובה, הוא יביא את הגאולה לא בדרך של "צץ", חיש, בפריחה מהירה ופתאומית, אלא "בעתה", בדרך של "נץ", לאט לאט, כמו אור הבוקר, ראשית כל איילת השחר, ואח"כ מתפשט לאט לאט עד נץ החמה.

ציצית וציץ; עול מלכות שמים; גדילים

כאלה נבלת עלה. ראינו את כל המשמעויות של עלה ואֵלָה שצצים ונובלים, והֵבַנו את המשמעות של "ציץ", שהיא ענין של צמיחה ופריחה, וגם ענין של ראיה והשגחה, ושהפריחה והכח לצוץ באים רק ע"י הקב"ה שהוא מציץ ומשגיח. עכשו נראה שהתורה קבעה לנו כמה סימנים גלויים לכל זה. הראשון הוא הציצית, ששמה בא מהמלה "ציץ", כמו שכתוב (במדבר טו: לח): "ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם". היא מסמלת את שני המושגים של צמיחה והשגחה: צמיחה — על פי הפסוק (יחזקאל ח: ג): "וישלח תבנית יד ויקחני בציצִת ראשי", כי כל דבר היוצא מן האדם נקרא ציץ, כמו שאומר הספרי (שלח, קטו) על הפסוק הנ"ל: "אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא", ועוד אמרו חז"ל (מנחות מב.): "אין ציצית אלא ענף", כי הוא כאילו גדל ממרכז גופו, כמו שנאמר (ירמיהו מח: ט): "תנו ציץ למואב [תנו למואב כנף לעוף] כי נָצֹא תצא" — כי מואב יֵצא לגלות ב"נצֹא", מלשון "נוצה", כלומר, הוא יעוף משם. וגם הנוצה היא חלק מהציץ, הכנף. ונ"ל שמשום כך השתמש הכתוב במושגים ציץ וכנף, כדי לרמז שמה שקרה למואב, שעף בציץ ובכנף מארצו, יקרה גם לישראל, אם לא ישמרו את המצוות.

ו"ציצית" היא גם מלשון "צץ" במובן של הסתכלות, להשקיף ולראות, כי האדם מצוּוה להציץ בציצית תמיד, ולזכור גם את המצוות וגם את המציץ מן החרכים, את הקב"ה שהוא משגיח בעולם, כמו שכתוב (במדבר טו: לט_מא): "והיה לכם לציצִת, וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצוֹת ה'... והייתם קדֹשים לאלקיכם, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים". כלומר, הָציצו בציצית שצצים מבגדיכם, ותבינו שכל מה שצומח ופורח לך הוא רק מהאלקים הגדול, שכוחו וגבורתו בכל, ושהוא המצמיח והוא המציץ ורואה את הכל, ואם תשמרו את מצוותיו, תציצו ותפרחו, ואם לאו, תֵבושו ותִבלו. אומר הספרי (שלח קטו): "למה נקרא שמה 'ציצית'? על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים... כל המקיים מצות ציצית [תתקיים בו הנבואה הזאת: ] מהו אומר (זכריה ח: כג): 'בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר: נלכה עמכם, כי שמענו אלקים עמכם'". ועוד ציווה לשים את הציציות על ארבע כנפות בגדיהם, לזכרון שהקב"ה שולט בכל ארבע רוחות העולם; וכן לרמוז לארבעה לשונות הגאולה במצרים: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי; וכן כנגד הבטחתו: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט: ד).

הציצית באה כדי להטיל על האדם עול מלכות שמים, והוא ההיפך של הכפירה ועזות המצח של בעיטה בה'. כך אמרו חז"ל (ספרי, שם): "למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה?... כשפדה הקב"ה את זרע אברהם אוהבו, לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים. כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם, אמר להם: עבָדַי אתם!... על מנת כן פדיתי אתכם, שאהיה גוזר ואתם מקיימים". ואין יסוד יותר גדול מזה של קבלת עול מלכות שמים — שנקבל על עצמנו את מרותו של ה' כאדון. ולכן נקבעה פרשת ציצית בקריאת שמע, כי שתי הפרשיות הללו קובעות את היסוד הזה של עול מלכות שמים. כך אמרו חז"ל (ברכות יב:): "פרשת ציצית, מפני מה קבעוה [בקריאת שמע]... מפני שיש בה חמשה [ויש גורסים: ששה] דברים: מצות ציצית; יציאת מצרים; עול מצוות; ודעת מינים; הרהור עבירה והרהור ע"ז". וכן בספרי (שם): "'וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצות ה'' — זו פרשת שמע [כלומר, שע"י הציצית תזכרו את הענין של פרשת שמע, דהיינו: ]... פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים ומיעט בה ע"ז".

ומשום כך מצות ציצית היא כל כך יסודית, עד שאמרו (מנחות מג:): "שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן. ותניא אידך: 'וראיתם אֹתו, וזכרתם... ועשיתם' — ראייה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה". כלומר, גדולת הציצית היא בעצם קבלת עול מלכות שמים שיש בה, שהיהודי שרואה אותן מיד חושב על גדולת ה', שמציץ ורואה את הכל, ומביא לפריחה ולציצה, ומשגיח ומסובב את העולם כולו. ומשום כך הוסיפו (מנחות שם): "כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה" — יהודי שהוא קשור להקב"ה, וכבול בכל מחשבותיו ומעשיו, שכל דבר שהוא עושה קשור יחד ממקור אחד, הוא מקבל עול מלכות שמים. ואולי משום כך נקראו הציצית במקום אחר: "גדִלים תעשה לך" (דברים כב: יב) — כמו שהמלה "ציצית" פירושה דבר שגדל ויוצא מהגוף, כך גם המלה "גדילים" משמעותה שהם גדלים ויוצאים, והם גם קלועים ושזורים יחד, לסמל את כל מעשיו של האדם וכל מצוותיו הקשורים יחד, ונובעים מקבלת עול מלכות שמים.

יהודי שרואה את הציצית נזכר מיד גם שעליו לקיים את כל המצוות כדי לעשות את רצון קונו. וכמה חיוני לזכור פעם אחר פעם את הענין הזה, לקיים את המצוות רק משום שהקב"ה ציווה אותן, ולא משום שאנחנו מסכימים אִתן. כי כל הקדושה באה רק מזה שאנחנו שוברים את האנוכיות ואת ה"אני" שבתוכנו, שהם המביאים אותנו לידי גאוה, שממנה נובעות כל העבירות והתועבות. ומי שמקיים את המצוות רק מתוך הסכמה ומתוך שכנוע שזה נכון, משום שהוא הגיע למסקנה אינטלקטואלית שזה "צודק", או משום שזה מקביל למסקנתו — אינו מקיים את מצוות ה' אלא את מצוות מוחו ורגשותיו. ובזה, לא רק שאינו מגיע לתכלית של כל מצוה ומצוה, שבירת הגאוה והאנוכיות, אלא שלמעשה הוא מגביר את הגאוה ואת האנוכיות. והקב"ה רצה שהמצוות יעטפו אותנו ויקשרו אותנו כטלית זו של ציצית, כאילו המצוות כבשו אותנו, ואנחנו משועבדים להן. ואם קיום המצוות הוא בדרגה פחותה מזה, הוא רק פולחן וענין של נוחות חברתית או אינטלקטואלית, וכאשר האדם לא יסכים אִתן, או כשיגיע למצוה שאינה נוחה לו, או שהיא אפילו מנוגדת למצפונו, לא יקיימנה.

ושעבוד זה הוא לטובתנו ולהנאתנו, כי דוקא שעבוד זה משחרר אותנו מהתועבות, ומגביה אותנו לקדושה. כך אמרו חז"ל (מנחות שם): "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות — תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה לפתחיהן". וכן אמרו (תנחומא, שלח טו): "'ועשו להם ציצית...' — זה שאמר הכתוב (תהלים צז: יא): 'אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה', [וכן: ] 'ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר' (לקמן מב: כא). זרע להם הקב"ה את התורה ואת המצוות לישראל, כדי להנחילם חיי העוה"ב, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל...". כלומר, לטובת ישראל ולשמחתם, לצרף את הסיגים, את החול, את הגאוה, ולקדש אותם, הוא שיעבד אותם במצוות בכל שטח ושטח של חייהם. ודע והבן, וקבל את עול מלכותו, ושְבור את האנוכיות שבך, ואל בינתך אל תִּשָען, וקַבל את מושגיו ואת ערכיו בצדק ובאמת, אע"פ שהם סותרים את "הצדק והמשפט" האוילי של הגוים. והציצית באה כזכרון קבוע כדי שיציץ בהן האדם ויזכור את המציץ הגדול. כך אמרו חז"ל (מנחות מד.): "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית. שמע שיש זונה בכרכי הים, שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שיגר לה... וקבע לה זמן... נכנס. הציעה לו שבע מטות... וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו. נשמט וישב לו על גבי קרקע... אמרה לו... מה מום ראית בי? אמר לה: העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציוונו ה' אלקינו, וציצית שמה, וכתוב בה 'אני ה' אלקיכם' שתי פעמים — אני הוא שעתיד ליפרע, ואני הוא שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי [הציציות] כארבעה עדים...". זו היא הקדושה האמיתית, וזאת מטרת הציצית.

ומשום כך אמרו (מנחות מג:): "כל שיש לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו — הכל בחיזוק שלא יחטא". כי האדם יכול להציץ על המצוה שהיא לפניו תמיד, והיא כעד שמציץ עליו. והכל מזכיר לו את מי שמציץ עליו מן השמים, שנאמן לשלם שכר ועונש, ושיציץ לו טוב או רע. וחבל על האוילים שאינם מבינים את כח הראייה התמידית והקיום התמידי של המצוות, ובוחרים ב"דת" כביכול בלי מצוות מעשיות ועם מושגים אינטלקטואליים בלבד. כי האדם החלש צריך סיוע והזכרה תמידיים. הוא חייב שתהיה לו תזכורת קבועה, שיוכל להציץ עליה ולזכור. ומצד שני, יש יהודים שמקיימים את כל המצוות המעשיות, אך בלי לחשוב על מה שהן מסמלות, והם הופכים את הכל לפולחן גרידא. והרי הסמליות של המצוה המעשית היא העיקר, כלומר, מה שמסמל הפולחן, הוא העיקר. ואשרי האדם שמקיים כל מצוה מעשית במחשבה כאשר הוא מציץ לתוכה.

בציצית יש גם ענין של פתיל תכלת, שנאמר (במדבר טו: לח): "ונתנו על ציצִת הכנף — פתיל תכלת". וגם הוא רמז לקבלת עול מלכות שמים. כך אומר הספרי (שם): "רבי מאיר אומר: 'וראיתם אותם' לא נאמר, אלא 'וראיתם אותו' — מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית [ורואה את התכלת] מעלים עליו כאילו הקביל פני שכינה, שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד". וגם בציץ, אחד מבגדי הכהן הגדול, כתוב (שמות כח: לו_לח): "ועשית ציץ זהב טהור, ופִתחת עליו פִּתוחי חֹתם: קֹדש לה', ושמת אֹתו על פתיל תכלת והיה על המצנפת, אל מול פני המצנפת יהיה; והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוֹן הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנֹת קדשיהם, והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'". ויש קשר הדוק בין הציץ לבין הציצית והתפילין, ולכל המושג הזה של הקב"ה כמציץ ומשגיח, וצץ ומפריח. והמשכיל יבין מדוע הציצית והתפילין קשורים יחד בהרבה מאמרי חז"ל, כדלעיל, ובמיוחד בק"ש. אמרו חז"ל (ברכות יד: _טו.): "כל הקורא ק"ש בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו... הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה [לנקביו], ויטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא ק"ש ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה".

ציץ; עול מלכות שמים; תפילין

נבלת עלה. כל בית המקדש, והכהן עצמו, סימלו את הענין של "ציץ" (מציץ וגורם שיציץ), כמו שכתבתי לעיל, ומ"מ הכהן הגדול בעבודתו לבש בגד מיוחד, שסימל בשבילו ובשביל כל מי שראוהו את המושג הזה של משגיח העולם ועול מלכות שמים — והוא הציץ. ומקורו בפסוק בשמות שהבאתי. ומה היה הציץ הזה? אמרו חז"ל (סוכה ה.): "הציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו שתי שיטין [שורות]: יו"ד ה"א [השם של ארבע אותיות] מלמעלה [בשורה העליונה] וקדש למ"ד [המלה "קודש" והאות למ"ד אחריה] מלמטה [בשורה התחתונה]". והסיבה שכתבו אותו בדרך זו, היא כדי ששם ה' יהיה תמיד למעלה, וש"הקודש" יהיה קודש לשמו, משועבד לו. המלים "קודש לה'" הן סיסמת עם ישראל. הכהן הגדול נושא את הסיסמה על מצחו כהפגנה קבועה — שכל מעשי ידינו, כל מחשבותינו, וכל חיינו מכוונים למטרה אחת: קודש לה'. להתקדש ע"י קבלת עול מלכותו. והאותיות בציץ היו בולטות, והעיר האברבנאל: "לא כמו השמות שבכתפות האפוד ובחושן, שהיו שם אותיות שוקעות... אבל האותיות אשר בציץ היו בולטות". וגם זה כדי לסמל שהקב"ה בולט ומצוי, ואע"פ שאין רואים אותו, הוא נמצא, מציץ ומשגיח.

הציץ הונח על מצח הכה"ג בין עיניו ובין ראשו, שעליו ישבה המצנפת. אמרו חז"ל (זבחים יט._:): "שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפילין". והסיבה פשוטה ויפה: העיניים מסמלות את הראייה, שהקב"ה רואה ומשקיף ומציץ על הכל; והראש מסמל את המחשבה, שהקב"ה חושב ומשגיח על העולם ומביא עליו שכר ועונש. ובזה הציץ משלים את התפילין של ראש, כי הציץ מזכיר לאדם את מחשבותיו הגדולות של הקב"ה, בעוד שהתפילין של ראש הוא סמל של שעבוד מחשבותיו של האדם והגיונו לאלה של הקב"ה. לכן שניהם עמדו במצחו זה מול זה, כדי לשבור את גאותו שמביאה לידי בעיטה וכפירה בה'. וזאת כוונת חז"ל שאמרו (זבחים פח:): "וציץ מכפר על עזות פנים. בציץ כתיב 'והיה על מצח אהרן', ובעזות פנים כתיב (ירמיהו ג: ג): 'ומצח אשה זונה היה לך'". ונ"ל שהכפרה הזאת היא כפרה בעד הכה"ג עצמו, אם ח"ו הרהר כך, כי לא יתכן שיכפר הציץ על עוון זה של כל ישראל, שהרי נראה בס"ד שהציץ מכפר רק על עוון קדשים. מ"מ, הציץ והתפילין יחד מצטרפים לשבור את גאותו ואת כפירתו, ולשעבדו בעול מלכות הקב"ה, המציץ והצץ.

ומשום כך אמרו חז"ל (יומא ז: _ח.): "ציץ — בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו, מרצה [על טומאת הקדשים, כפי שנראה בס"ד], דברי רבי שמעון [וסברתו היא שעצם נוכחות הציץ בביהמ"ק מספיקה לרצות תמיד, גם בזמן שאינו על מצחו, כי עצם הציץ מסמל את מקום המצח וכל מה שתלוי בו]. ר' יהודה אומר: עודהו על מצחו מרצה, אין עודהו על מצחו אינו מרצה... אמר אביי: בנשבר הציץ דכ"ע לא פליגי דלא מרצה [שהרי עתה אין נוכח וקיים בעולם ציץ שלם]. כי פליגי, דתלי בסיכתא [שתלוי ביתד, בבהמ"ק]. רבי יהודה סבר 'על מצח... ונשא', ור"ש סבר 'תמיד לרצון...' — תמיד מרצה הוא [וזה שכתוב "על מצח", מלמד רק שצריך לקבוע לו מקום קבוע במצח]. ולר"י... ההוא 'תמיד', שלא יסיח דעתו ממנו, כדרבה בר רב הונא... חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, ק"ו מציץ: ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה [שם ה'] אחת, אמרה תורה 'על מצחו תמיד', שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה". כי הציץ והתפילין משמשים ביחד אצל הכה"ג כסמל לכך שהקב"ה הוא המציץ הגדול.

ומה שהציץ מסמל לכה"ג, הציצית מסמלת ליהודי הדיוט, ובשניהם נכתב "פתיל תכלת". את הפסוק בציצית כבר הבאנו. לגבי הפסוק בציץ אמרו חז"ל (חולין קלח.): "כיפה של צמר היתה מונחת בראש [במצח] כה"ג, ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר (שמות כח: לז): 'ושמת אֹתו על פתיל תכלת'". והרמב"ם, אברבנאל ורבינו בחיי כתבו שהפתיל נכנס לחורים שבשני קצוות הציץ, וקשרו את שני קצוות הפתיל מערפו, ובכך החזיקו את הציץ ולא נפל. והעיקר הוא שגם בציץ, פתיל התכלת בא לאותה סמליות כמו בציצית, כי הציץ הוא לכה"ג מה שהציצית היא לישראל הדיוט. ובשניהם מופיעה המלה "פתיל", שפירושה — שזור וקלוע ומקופל ביחד, ולא ישר. והוא בא להזהיר מפני העיקשות והפתלתלות של יהודי שבועט בדרך הישרה של ה' וכופר בו, והולך בדרך עקלקלה, עקומה ומעוותת. כך נאמר (דברים לב: ה): "דור עקש ופתלתֹּל", ופירש הרמב"ן שם: "כי העקשות הֵפך היושר, כענין שנאמר (מיכה ג: ט): 'ואת כל הישרה יעקֵשו', והפתלתול הֵפך הצדיק" (ואולי המלה "פתי" קשורה ל"פתלתול"). ולכן בא הפתיל (וכן הגדיל) להוכיח על הפתלתול הזה והשזירה והקליעה של מחשבות רעות, ומול זה יש פתיל — שזור וקלוע וקשור יחד — של תכלת, סמל השמים וכסא הכבוד (ועיין מה שאכתוב בס"ד בפסוק הבא).

הציץ מסמל את הכח הבלתי מוגבל של הקב"ה. לדוגמה, אחרי המלחמה עם מדין, שרצו להרוס את ישראל בפריקת עול שמים, בע"ז שהיא מבוססת על עריות, הקב"ה ציווה להשמיד מתחת השמים לא רק את הזכרים אלא גם את כל הנשים הבעולות, וגם את אלה שהיו ראויות ומוכנות ליבעל לישראל. ואמרו על זה חז"ל (יבמות ס:): "מנא ידעי [מי ראויה ליבעל ומי לא]?... העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות, בידוע שהיא ראויה ליבעל... אמר ר"נ: סימן לעבירה — הדרוקין [ירוקת הפנים. ומקשה הגמרא, מדוע אחרי פילגש בגבעה, כאשר רצו להשאיר בחיים את כל נשות יבש גלעד הבתולות, הושיבו אותן על חבית של יין וכל בעולה ריחה נודף, ומדוע לא השתמשו בציץ?]... ונעברינהו לפני ציץ? [ועונים]: ... 'לרצון להם' (שמות כח: לח) כתיב — לרצון ולא לפורענות. אי הכי, במדין נמי [לא היו צריכים להשתמש בציץ]? אמר רב אשי: 'להם' כתיב, להם [לבני ישראל] לרצון ולא לפורענות, ולגוים אפילו לפורענות". זה היה כח הציץ, המסמל את כח הקב"ה המציץ ורואה את הכל — כוח הציץ לבחון נסתרות, ואין דבר נעלם ממנו. ולכן מרצה הציץ על טומאה שאינה ידועה לאדם. כך אמרו חז"ל (פסחים פ:): "נטמא טומאת התהום [טומאה ש"קבורה" ונסתרת, כמו בתהום], הציץ מרצה". וכתב האברבנאל: "ולכן יישאר שהעוון שהיה הכהן מכפר עליו עם הציץ היה הטומאה בלתי ידועה, כגון שנטמא המקריב בטומאת התהום... וכן אם נטמא הקרבן ולא נודע לו עד שהקריב את אימוריו, שהציץ מרצה עליו".

כוחו של הציץ גדול גם להפוך טומאה לרצון. אמרו חז"ל (יומא ז._:): "'ונשא אהרן את עוֹן הקדשים' (שמות כח: לח) — וכי איזה עוון הוא נושא?... הא אינו נושא אלא עוון טומאה, שהותרה מכללה בציבור". פירוש — התורה התירה קרבן ציבור שנטמא, כי טומאה הותרה או לפחות דחויה בציבור, ומכיון שיש מקום להתיר טומאה ואפילו רק בציבור, באה התורה והתירה גם טומאת יחיד ע"י הציץ. א"כ, בשני הענינים של הריצוי ע"י הציץ, רואים את כח ה', שהוא מציץ, מסתכל, וכן שהוא מפריח ומצמיח, צץ. בזה שהציץ יכול להבחין בנסתרות ובדברים שאינם ידועים לנו, הוא מסמל את ראיית ה' והשגחתו על כל מה שנעשה בעולם, ושאין דבר נעלם ממנו. ובזה שהציץ הופך טומאה לטהרה, הוא מפריח טהרה מדבר שלא היה יכול להיות טהור, והוא מוציא את ה"יש" של טהרה מה"אין" של טומאה, וכך ה' מציץ את הכל, כי הוא המצמיח והוא המנבל.

ואע"פ שהקב"ה יעניש את ישראל, ובחומרה, מ"מ אינו משתמש בציץ לפורענות על עמו אלא על הגוים. הציץ בא רק לרצות לישראל, ולא להענישם; והוא אינו בא לרצות לגוים אלא להענישם, ולכן אמרו חז"ל (זבחים מה:): "ובגוי [ששלח קרבן עולה ונטמא] בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה". כי הציץ מסמל את הגאולה הסופית שתבוא באחרית הימים, כמו שנאמר (לקמן מ: ח): "יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלקינו יקום לעולם!", ו"אין קטיגור נעשה סניגור" (ראש השנה כו.).

וּכגַנָה אשר מים אין לה. שוב במדה כנגד מדה, כמו שכתב רש"י: "בדבר שחוטאים בו משווה פורענותם". הגנה שבחרתם בשביל הע"ז ותועבותיכם, ושהיא מסמלת את גאותכם, את כוחכם ואת עצמאותכם, תיבול ותתייבש כאילו אין לה מים. כי אין מים אלא תורת ה' ודברו ופקודיו, כמו שנאמר (לקמן נה: א): "הוי כל צמא לכו למים", ומי שאינו שותה ממנו נובל, מתייבש, מת מצמאון רוחני. ואלה שחופרים בארות זרים ושותים ממים נכריים, גדול עוונם מנשוא, שלא רק שביזו את מי התורה וסירבו לשתות ולהשקות את חייהם ממנו, אלא אף בחרו במקורות זרים. ועל זה התלונן ירמיהו (ב: יג): "כי שתים רעות עשה עַמי, אֹתי עזבו מקור מים חיים, לחצֹב להם בֹּארות, בֹּארֹת נשברים אשר לא יָכִלו המים". ואומר ה', אם לא תשתו את מימי, לא יהיו לכם גם המים של הגוים שאתם רצים אליהם. כי ישראל בזמן ההוא פנו אל אשור ומצרים לעזרה מאויביהם, ולא סמכו על ה'. כך אומר הרד"ק שם: "והיו בוטחים במלך אשור ובמלך מצרים, שהיו בוטחים בו שיעזרום מהאויבים הצרים אותם". וארור הגבר אשר יבטח באדם, כי בצמאון ימות ולא ירוה את צמאונו מהאדם. ואם כן, גם הגן שבטחתם בו, הע"ז והגוים וגאותכם, וגם אתם — תפלו.

משפיל גאים; בטחון; חוסר בטחון

(לא) והיה הֶחָסֹן לִנעֹרת. כל אלה שישראל בוטחים וחסים תחת צִלם, נראים בעיני ישראל כחזקים ומובטחים. הע"ז, המסומלת ע"י האלָה הגדולה ורחבת הענפים, נראית חזקה שאין להפילה, וישראל ממש הולכים וחוסים בצילה. וגם הגוים שאליהם פנו ישראל בבקשה לעזרה, נראים כבעלי ברית אדירים ובעלי כח. וגם העושר והכסף של ישראל נראה להם כדבר חזק שיעמוד להם בעת צרה. ושלשתם נראים כחסונים, והוא לשון חוזק. אבל המלה "חסון" משמעותה חוזק כל כך אדיר, שהרואהו יכול לבטוח ולחסות בו. והמלה "חסון" באה מ"חסה", והמלה "חסה" באה מהמלה "כסה", לכסות. כי מי שבוטח במישהו שהוא חזק, רץ לכסות את עצמו בו, כדי שהחזק יגן עליו, כמו שנאמר (שמואל ב כב: לא): "מגן הוא לכל החֹסים בו". וכן בתהלים (קמג: ט) נאמר: "הצילֵני מאֹיבַי ה', אליך כִסִתי", ופירש אבן עזרא: "אמר רבי מרינוס ז"ל, כי 'אליך כסיתי' כמו 'בך חסיתי'". ומצודת דוד שם כתב: "לא גיליתי ריבי לבני אדם [כלומר, לא ביקשתי עזרה מהם], כי שוא תשועת אדם, ולזה כיסיתי מכולם, רק לגלות אליך לבדך". והעיקר, שהחסון הוא מי שחזק כל כך שאנשים חוסים בו בבטחון.

והנה הם שמו את הע"ז כמחסה עבורם, כמו שאמר ישעיהו (כח: טו): "כי שַׂמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו", ופירש רש"י: "שמנו ע"ז... מחסה שלנו... בע"ז בטחנו להסתירנו". והם שמו גם את עשרם כחוסן ומחסה, כמו שאמר יחזקאל (כב: כה): "נפש אָכָלו, חֹסן וִיקָר יִקָחו". ופירש מצודת דוד: "אוכלים הנפשות ולוקחים מהם החוזק והיקר". כלומר, העושר והכסף נקרא חוסן, כי הוא מבטיח לאדם אוכל ובטחון. ומזה בא הביטוי של אדם שחס על ממונו — חוסה על הדבר שנותן לו מחסה. והרשעים בטחו על ממונם כחוסן, שיוכלו להינצל בעת צרה ע"י זה שישחדו את האויב או יקנו להם בעלי ברית; וכן לא פחדו מזעם העם המדוכא, כי בכספם שילמו לחיילים ולשוטרים. כמו כן, הם שמו גוים מחסה להם, כמו שנאמר (לקמן ל: ב): "ההֹלכים לרדת מצרים ופי לא שאלו, לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים".

והקב"ה, שהוא החסון היחידי, כמו שאמר דוד (תהלים פט: ט): "מי כמוך חסין י_ה", והוא הכח הבלעדי — הוא יהרוס וישמיד את החסונים ואת המחסות המזוייפים. הוא יהרוס את הע"ז שחסיתם בו, כמו שכתוב (לקמן כח: יז): "ויָעָה [יטאטא וינקה] בָרָד מחסה כזב", כלומר, הברד יטאטה ויסיר מן העולם את מחסה הכזב של הע"ז שחסיתם בצילו. וכן יושמד הכסף והעושר שקראתם לו חוסן, כמו שנאמר (ירמיהו כ: ה): "ונתתי את כל חֹסן העיר הזאת ["ממון" — רש"י] ואת כל יגיעה ואת כל יקרה... אתן ביד אֹיביהם", וכן נאמר ביחזקאל (ז: יט): "כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה'". אין חסינות לממון, כמו שנאמר (לקמן כג: יח): "לא יֵאָצֵר ולא יֵחָסֵן". וכך גם לגבי המחסה על מצרים והגוים, כמו שממשיך ישעיהו (ל: ג): "והיה לכם מעוז פרעה לבֹשת, והחסוּת בצל מצרים לכלִמה". הקב"ה עתיד לבוא ולהשמיד ולחסל את כל אלו שאתם קוראים להם "חסון". הוא יהפוך את החסון לחלש.

כך הוא גם בפשתן, שהחסון הוא הפשתן שהופרד מן העץ אבל עדיין לא הוסרו ממנו הסיגים והדברים הקשים שבו, העצים וכו', כמו שאמרו חז"ל (שבת כ:): "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן... כיתנא [פשתן] דדייק ולא נפיץ". והוא עדיין חזק וכבד ולא עדין ודק. ורק אחרי שסורקים ומנערים את החוסן, וע"י זה מסירים את הפסולת החזקה, הופך הוא לנעורת, דהיינו פשתן שננער, ונזרקו ממנו הדברים הקשים שבו — לפשתן רך ודק (וזה גם הפירוש של "נער", צעיר ורך שאין לו הכח והחוזק של המבוגר; וכן פירוש "נער" הוא אחד שאין לו הבינה לדעת באיזה דרך ללכת, והוא מנוער, ונע לכאן ולכאן). ובכך רואים את החולשה האמיתית של החסון הזה. כל חוזקו היה מחמת הסיגים שהיו בו. אך ברגע שבאה יד חזקה ומנערת ממנו את הסיגים, הוא הופך לנעורת דקה וחלשה. וכך יעשה הקב"ה לכל החסונים האלה — הוא ינער ויניד אותם, ויוציא מהם את כל כוחם, כדי שבקלות ילכו לאיבוד.

עונשם יבוא על שהתעקשו ולא הלכו בדרך הישרה של הקב"ה, בדרך שהוא הורה, הדרך של קבלת עול מלכות שמים ויראת ה', אלא הלכו דרך עקלקלות ועקומה, שבעטו בדרך פתיל התכלת ובחרו בדרך הפתלתול. ועל זה בא הקב"ה במדה כנגד מדה: "ועם עקש תִּתַּפָּל" (שמואל ב כב: כז). ואילו הלך בדרך של פתיל התכלת, היה חסון וחזק, כמו שכל הפתילים של הציצית שזורים וקלועים וקשורים יחד. אבל עכשיו שבחר בדרך הפתלתול, יהיה כפתיל הנעורת, שעליו נרמז בשמשון (שופטים טז: ט): "וינתק את הַיְתָרים כאשר ינתק פתיל הנעֹרת בהריחו אש, ולא נודע כחו". וכאשר שמשון בגד ביעודו, והגיד לדלילה את סודו, והיא גילחה את שערו, כתוב (שם: כ): "ויאמר [שמשון]: אצא כפעם בפעם ואִנָעֵר [אתעורר, אתנער ואתחזק מהשֵנה], והוא לא ידע כי ה' סר מעליו". אדם שיש לו כח והוא חסון חושב שכל כוחו תלוי בו, והוא רק צריך להתנער מן השֵנה ויעשה חיל. אך הקב"ה הוא שנותן ליעף כח, וכאשר הוא גוזר, אין האדם מתעורר משנתו אלא מתנער (מתרוקן) מכוחו.

הקב"ה הוא החסון שמשמיד כל חסון מזויף ושקרי. ואיה האמונה של ישראל בו? והלא ראו את גבורתו, כחו וחוסנו נגד האמורי הגבורים שהיו כענקים? כך אומר עמוס (ב: ט): "ואנכי השמדתי את האמֹרי מפניהם, אשר כגֹבה ארזים גבהו וחָסֹן הוא כאלונים, ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת". ופירש אבן עזרא: "והזכיר האמורי כי הוא חזק מהשבעה... והנה משה הרג שני מלכי האמורי המזרחיים, ויהושע אמר 'לתת אֹתנו ביד האמֹרי' (יהושע ז: ז) המערבי; והנה ממנו יפחד". כלומר, אלו היו החזקים ביותר, שפחדתם מהם, ושאפילו משה פחד מהם, כמו שנאמר (דברים ג: ב): "ויאמר ה' אלי [למשה]: אל תירא אֹתו", ומדובר על עוג, וגם עוג וגם סיחון היו מלכי האמרי, כמו שכתוב (שם: ח): "ונקח... את הארץ מיד שני מלכי האמרי". דוקא את אלה הרס הקב"ה לגמרי, גם השמידם וגם השפילם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה לו.) שהצרעה "עמדה וזרקה בהן מרה, וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה", ואין לך השפלה והחלשה יותר מזה, לסרס את האדם במקור כוחו וגבורתו, ולסמא את עיניו, שיצטרך לבקש עזרה מהחלש שיכול לראות.

אם כן, אם ראיתם את זה, איפה אמונתכם בה'? ואיך סמכתם על אלילים ועל גוים? ואיך לא ידעתם שרק בטחון וחסיה בה' הוא החוזק, הכח והחוסן האמיתי? כך נאמר (לקמן לג: ו): "והיה אמונת עתיך, חֹסן ישועֹת חכמת ודעת, יראת ה' היא אוצרו". כלומר, החוסן שלך, האוצר והכח של ישועות חכמה ודעת, יהיה רק באמונה שהפגנת ובבטחון שבטחת בה' בכל עת ועת, העתות הטובות והעתות הרעות. האמונה, הבטחון, ויראת ה' הם שמביאים לך את הגאולה והישועה. כך אומר רש"י: "את שהאמנת בהקב"ה בעתים שעברו עליך וצפית לישועה, תהיה לך לחוסן". "אשרי הגבר יחסה בו" (תהלים לד: ט), כי הוא שהראה לכם את גבורתו וכחו על ים סוף, כאשר הפך את המצרים לנעורת, כמו שכתוב (שמות יד: כז): "וינער ה' את מצרים בתוך הים". ועכשיו שלא הלכתם בדרכי ה', ולא האמנתם בו, וחיללתם את שמו בעבודת ע"ז ובסמיכה על הגוי, הקב"ה ינער את ישראל מארצו שהוא נתן להם. כך אמר נחמיה, אחרי שהשביע את העשירים לעשות צדק ומשפט לעניים, להחזיר להם את רכושם, ולוותר על חובותיהם, וסיים (נחמיה ה: יג): "גם חָצְנִי נערתי ואֹמרה: ככה ינער האלקים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה, מביתו ומיגיעו...". ועוד אומר הנביא: לא רק החסון שסמכתם עליו יהפוך לנעורת, לחלש, ולחסר אונים, אלא גם:

וּפֹעֲלו לניצוץ. מי שפועל ועובד אותו וסומך עליו, וחושב לצוץ ולפרוח על ידו, לא יהפוך לציץ אלא לניצוץ. גם הניצוץ מתנוצץ ומתנוסס ומעופף לרגע, אבל זה רק כדי להרוס ולשרוף את מה שהוא אוכל, ובסוף ליהרס אִתו. וזהו דימוי נכון: החומר שיֵהרס וישָרף הוא הע"ז, הפסל, האלה, הגן, או הכסף והממון שישראל חוסה בו, או הגוים שישראל סומך עליהם להציל אותו. וכיון שהקב"ה יביא את העונש על הפועֵל, ישראל, ממילא יושמד גם החסון, זה שסמכו עליו. כי הגן גופא או האלה גופא אינם חייבים השמדה ועונש, אלא רק משום שישראל הפכו אותם לע"ז. ומשום כך, כאשר הקב"ה יביא חורבן על הארץ, גם הע"ז תחרב. ובזה ישראל הם כמו ניצוץ שגורם לשריפת הע"ז שהם יצרו. כמו כן, הכסף שגזלו והתאוו וחמדו, ושעשו ממנו חוסן ובטחון — גם הוא יחרב בכלל החורבן הכללי שיבוא על ישראל. וכן הגוים שפנו ישראל אליהם בבקשות לעזרה, וחסו בצילם, מאחר שהם באים לעזרת ישראל כבקשתם, נמצא שגם הם הולכים נגד רצון ה', ולכן גם ישראל וגם הגוים יאבדו, ובעצם ישראל גרמו לאבדנם. ודע, שבסופו של דבר, ה"עוזרים" האלה יהפכו לכובשים ולמציקים, כמו שהיה עם אשור ובבל, וזהו מדה כנגד מדה. כך אמר ירמיהו (יג: כא): "מה תאמרי כי יפקֹד עליך, ואַת לִמדת אֹתם עליך אלֻפים לראש". ופירש הרד"ק: "כי אחז שלח למלך אשור: 'עבדך ובנך אני, עלה והושִעֵני מכף מלך ארם...' (מלכים ב טז: ז); אמר [הקב"ה]: את גרמת לך שיגלוך אלה ויחריבוך, כי את הגלת אותם עליך, כי רחוקים היו מארצך. מה תאמרי כשיבואו להחריבך, כי כבר באו להושיעך".

הפועלים הרשעים והאויליים הללו מביאים על עצמם את החורבן. הם שכחו את פעולות ה' ושהוא הפועל היחיד, כמו שנאמר (לקמן מא: ד): "מי פעל ועשה, קֹרֵא הדֹרות מראש; אני ה' ראשון ואת אחרֹנים אני הוא", וכן (תהלים סו: ה): "לכו וראו מפעלות אלקים, נורא עלילה על בני אדם". והם בעטו בו, והלכו אחרי ההוללות, התאוה והחמדה, כמו שנאמר: "והיה כנור ונבל... ויין משתיהם, ואת פֹּעַל ה' לא יביטו" (לקמן ה: יב); ובחרו להיות פועלי אוון, שלעגו לה' שמציץ ורואה את כל מעשיהם, ורצו לצוץ ולפרוח בפעולות גשמיות ובתאוה, כמו שנאמר (תהלים צב: ח): "בפרֹח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פֹּעלי און...". ולכן הקב"ה יביא עליהם את ענשם במדה כנגד מדה. מה שעשו יהיה גם גמולם, כמו שנאמר (איוב לד: יא): "כי פֹעל אדם ישלם לו", וכן (משלי כד: יב): "והשיב לאדם כפָעֳלו". ואין בריחה ומנוס מזה, כמו שנאמר (לקמן מג: יג): "ואין מידי מציל, אפעל ומי ישיבנה". ואת כל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כח: ג_ה): "אל תמשכני עם רשעים ועם פֹּעלי און... תן להם כפעלם... כמעשה ידיהם תן להם... כי לא יבינו אל פעֻלֹת ה'...". האוילים שבאדם! הם בועטים בפועֵל האמת, וחושבים שפעולתם האנוכית תצליח. ואז, כאשר הקב"ה מביא עליהם את תשלום פעלם, הם קוראים לזה עוול.

צדיק וישר ה'

כך דרכו של האדם, לצעוק "עוול!" כאשר הקב"ה משיב לו את גמולו על ראשו. אך זכור ואל תשכח שאין עוול ואין עיוות הדין ח"ו בפני ה'. "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עָוֶל, צדיק וישר הוא" (דברים לב: ד). ואמרו חז"ל (ספרי, שז): "'הצור תמים פעלו' — הצייר שהוא צר העולם... 'תמים פעלו' — פעולתו שלמה על כל באי העולם, ואין להרהר אחר מדותיו... 'כי כל דרכיו משפט' — יושב עם כל אחד ואחד בדין, ונותן לו מה שראוי לו... כשתפשו את רבי חנינה בן תרדיון, נגזרה עליו גזירה לשרוף ספרו עליו... קרא מקרא הזה: 'הצור תמים פעלו'. אמרו לאשתו: נגזרה על בעלך גזירה לשרוף ספרו עליו ועלַיִך ליהרג. קראה המקרא הזה: 'א-ל אמונה ואין עול'. אמרו לבתו: נגזרה גזירה על אביך לשרוף ספרו עליו, ועל אמך ליהרג, ועליך לישב בקופה של זונות. קראה מקרא זה (ירמיהו לב: יט): 'גדֹל העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקֻחות על כל דרכי בני אדם, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו'". ושְמע בני והַשכיל, כי כל פעולות ה' הן צדק ומשפט, ואם תחסר מבינתך ההבנה, האשמה היא בך. כך אומר התנחומא (האזינו ד): "ללמדך שהקב"ה יתברך שמו, פעמים נראה ופעמים אינו נראה, פעמים שומע ופעמים אינו רוצה לשמוע, פעמים עונה ופעמים אינו עונה, פעמים נדרש ופעמים אינו נדרש, פעמים מצוי ופעמים אינו מצוי, פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב...".

ומי שמאמין בו ובוטח בו וחוסה בו אע"פ שהוא סובל, בסופו של דבר יש שכר לזה שהוא פועל את פעולת ה', כמו שאמר עזריהו בן עודד לאסא המלך (דברי הימים ב טו: ז): "ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעֻלתכם". וכן דוד שמח וצהל (תהלים לא: כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם". ואע"פ שהטוב הזה אינו נראה לעין, יֵדע כל יְרא ה' שאכן הוא רק צפוּן, רק נסתר, אבל הוא קיים, ובשעה המתאימה, הקב"ה יפעיל אותו למען כל החוסים בו, אלו שלא שמו את בטחונם בחסון מזויף. ואילו הרשעים, יחד עם החסון שלהם:

דעה; ידעתי

וּבָעֲרו שניהם יחדָו. שניהם, גם מי שמחלל את השם בכפירתו בו ובכחו, ובסמיכתו על ע"ז ועל גוים, וגם הדברים שישראל סומך עליהם, הע"ז והגוים — יבערו באש הניצוץ, ויבוערו מן העולם יחד. ובכן, "בינו בֹּערים בעם!" (תהלים צד: ח), הכסילים והאוילים שאומרים: "לא יראה י_ה ולא יבין אלקי יעקב" (שם: ז). אתם הבוערים, עַם הדומה לבְּעִיר, בהמה שהיא בַּעַר, נָעור מדעת וריק מתבונה, שיודע רק לאכול ולבער בשדה אחר (כמו שנאמר [שמות כב: ד]: "ושִלח את בעִירֹה ובִער בשדה אחר"), הבער שעליו אמר דוד (תהלים עג: כב): "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", מגיע לכם העונש של "ובערו שניהם יחדיו", כמו שאמר דוד (תהלים מט: יא): "יחד כסיל ובער יאבדו". כי הקב"ה ברא את העולם כדי שהאדם יֵדע אותו ויבין את גבורתו, את גדולתו, את אמיתותו ואת קדושתו, ובכך יתדמה אליו. ואם אין לו ידיעה זו, והוא כופר בה' ובקדושת החיים, למה לו להתקיים? א"כ, ה"אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו" (שם: כא). וכמו שאמרו חז"ל (ברכות לג.): "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות [שמות של ה'], שנאמר (שמואל א ב: ג): 'כי א-ל דעות ה''... וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר (לקמן כז: יא): 'כי לא עַם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עֹשֵׂהו'". כלומר, גדול האדם שניתן בו כח הדעה, לדעת את ה' ולהכיר את גדולתו ואת קדושתו וללכת בדרכיו. זאת התודעה היהודית, וזה תפקידו של ישראל, יעודו ומטרתו, כדי שיאמרו עליו (דברים ד: ו): "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אם יש ליהודי ידיעת ה' ויראתו, והוא מקבל עליו את עול מלכות ה' מכיון שהוא מבין ורואה ויודע את גדולת ה', יש סיבה שיתקיים בעולם. ואם לאו — "למה זה הוא?"

כל כך חשובות הדעת וההבנה, עד שאמרו חז"ל (ברכות שם): "גדולה דעה שניתנה בתחלת ברכה של חול". כי הרי בלי דעת אי אפשר להגיע לכל הברכות שאנו מבקשים בתפלתנו. וכן "אם אין דעה, הבדלה מנין?" (ירושלמי ברכות ה: ב). ומשום כך קבעו חז"ל את ההבדלה בתוך ברכת הדעת, כי אדם שאין לו דעת ה' ותורתו, הוא מבולבל ומטושטש, ואינו מסוגל להבדיל בין אמת לשקר, בין קודש לחול, בין טוב לרע, בין ישראל לעמים. והאוילים עם דעותיהם הפסולות לא יבינו את זאת, ומשום כך, כמו שהם אכזרים במקום שצריך להיות רחמן, כך הם רחמנים במקום שצריך להיות אכזר. לרע ולרשעות אין מקום בעולם, מפני שהקב"ה ברא את העולם אך ורק לכבודו, וכדי שהאדם ידע אותו וילך בדרכיו, כמו שאמרו חז"ל (אבות ו: יד): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (לקמן מג: ז): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו'". ואם אדם לא רק שאינו מוכן ללכת בדרך הטוב, אלא אדרבה הוא הולך אחרי הרע, הלא הוא מטמא ומלכלך את העולם, ואין מקום לאדם כזה, כי הוא מחלל שם שמים. ולכן הרבתה התורה להזהיר (דברים יג: ו, יז: ז, ועוד): "ובערת הרע מקרבך". ואיזה חסד עושה האדם עם העולם כאשר הוא מבער את הרע מהעולם! וכמה צער וסבל הוא מבטיח לעולם כאשר "בחסד" אוילי הוא מרחם על הרעים!

והסכת ושמע לדברים שאפרש עכשיו. הרי כאשר אברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק בנו, כתוב (בראשית כב: ד): "וירא את המקום מרחֹק". ואמרו חז"ל (בראשית רבה נו: א_ב): "מה ראה? ראה ענן קשור בהר... אמר ליצחק: בני, רואה אַת מה שאני רואה? א"ל: הין. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? א"ל לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה, ואתם אין אתם רואים — 'שבו לכם פה עם החמור'". ומיד אח"כ כתוב (שם: ו): "וילכו שניהם יחדָו". א"כ, בינו יהודים בוערים: הייתם יכולים להיות כמו הגדולים, אבות האומה, הרואים והמבינים, אשר "וילכו שניהם יחדיו" לגדולה ולחיי עולם; ובמקום זה בחרתם שלא לראות, ולא להבין את "ובערו שניהם יחדיו". אבותיכם ראו את התגלות הקב"ה בהר סיני, והצטרפו יחדיו לגדולה ולקדושה ולקבלת עול מלכותו, כמו שכתוב (שמות יט: ח) "ויענו כל העם יחדָו, ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה" — ואתם בחרתם בדרך של "המה יחדָו שברו עֹל, נתקו מוסרות" (ירמיהו ה: ה), ולכן סופכם יהיה "ובערו שניהם יחדיו". היש בוערים גדולים מאלה שראו את גדולת ה' ובכל זאת בעטו בו? הרי: "מה גדלו מעשיך ה'... איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת!" (תהלים צב: ו_ז).

ויש להוסיף שיש עוד סיבה לעונש של "ובערו", והיא מדה כנגד מדה: הרי מה שהביא אותם לבעוט בה' ולמרוד בו, היה אש היצר הרע והתאוה להנאה, כמו שנאמר (הושע ז: ד,ו_ז): "כלם מנאפים כמו תנור בֹּעֵרה מֵאֹפֶה... כי קֵרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה, ישֵן אֹפֵהם, בקר הוא בֹער כאש להבה, כלם יֵחַמו כתנור ואכלו את שפטיהם...". וכנגד זה שבערה בהם התאוה להנאה והחמדה האנוכית, שהביאה אותם לגזול, לרצוח, לנאוף, לעבוד ע"ז, ולהתבולל בגוים, יגיע להם העונש של "ובערו שניהם יחדיו".

ויש להבין שבלי תלמוד תורה אין דעת, ובלי דעת אין ידיעת ה'. ידיעה והבנה באות רק בעקבות דעת ותלמוד תורה. והלומד מעט, וחושב שהוא כבר למד ויודע, מביא חורבן לעולם, כי הוא מסתכל במעט שלמד, ואינו מוצא בו תשובות לשאלותיו ולקושיותיו, ומיד מגיע למסקנה שאכן יש דופי ח"ו בתורה. כמו כן, אפילו תלמיד חכם שלמד הרבה, אך למד בלי ההכוונה של מושגים ומסגרות לכל תלמודו, כלומר, שלמד הרבה דינים וסוגיות, אך אין להם כיוון והדרכה, גם הוא לא יגיע להבנת גדולת ה' ותורתו ולידיעתן. ואף אם יישאר שומר תורה, זה יהיה רק על בסיס של חמור נושא ספרים; ואיך ייתכן שנהפוך לעם שלומד ומ"מ דומה לחמור, ח"ו? אין ספק שלימוד שאינו מבוסס על מושגים ומסגרות, הוא כערימה של לבֵנים שעומדות במגרש, ובא קבלן לבנות מהן בית כאשר אין בידיו לא אדריכלות ולא מפות. איך יֵדע את צורת הבית, אם יהיה גבוה וצר או נמוך ורחב, מרובע או צורה אחרת? הלא רק אם יש לו כיוון ומפות, יֵדע בדיוק איפה חומר זה ולבֵנה זו צריכים ללכת. כך עם מצוות ה' — בראיית כל אחת ואחת בנפרד, אין רואים בהן כוונה ומטרה. לכל אחת יש מטרה רק בתוך מושג ומסגרת שהקב"ה קבע. והמושגים של התורה נקראים "דרכי ה'", מה שאמרה התורה (דברים ח: ו): "ללכת בדרכיו וליראה אֹתו", וכן "ללכת בדרכיו ולשמֹר מצוֹתיו" (דברים ל: טז). הדרכים הן השקפת עולם רחבה, והן כמו מפות המדריכות את האדם להבין את כוונת המצוה, ושמבהירות בשבילו את מטרתה.

כי המצוה בלי המושג, הדרך, הופכת לפולחן בלבד, כמו שאנו רואים היום עם שומרי מצוות, ואפילו תלמידי חכמים, שאין התורה עושה עליהם רושם של קדושה והתרוממות, והיינו כי כשלמדו, ראו לבֵנים סתם בלי צורה של מבנה. ובכן, היסוד של המבנה של התורה הוא יראת ה' וקבלת עול מלכות שמים; ואח"כ הדרכים והמושגים של ה' — הקדושה, הצדק, הרחמים, השפלות; ואח"כ כל המצוות, שצריך לעשותן ולקיימן לאור היראה, העוֹל, והדרכים. וזאת כוונת התורה (דברים י: יב): "ליראה את ה' אלקיך [כלומר, לקבל על עצמך את עול מלכותו בלי היסוס, כעבד המשועבד, ולא בגלל שום סיבה חיצונית], ללכת בכל דרכיו", ואומר על זה הספרי (עקב מט): "אלו דרכי הקב"ה, שנאמר (שמות לד: ו): 'ה', ה', א-ל רחום וחנון...' — המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון... הקב"ה נקרא צדיק... אף אתה הוי צדיק... הקב"ה נקרא חסיד... אף אתה הוי חסיד... ואומר (לקמן מג: ז): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו...'. ואומר (משלי טז: ד): 'כל פעל ה' למענהו'". ה' פעל למענהו, כלומר, כדי לשים בעולם את דרכיו, ולכן על היהודי לפעול באותן דרכים, באותן דרכי צדק, כמו שנאמר (תהלים טו: ב): "הולך תמים ופֹעל צדק". ואחרי שהוא מבין את הדרך הרחבה ואת הכיוון המדויק, חייב היהודי לקיים את כל המצוות לשם הדרכים, לשם המושגים.

רק כאשר היהודי רואה את כל המצוות יחד, ורק כאשר הוא לומד אותן עם המושגים והדרכים של התורה, יוכל להבין בדיוק מה המטרה הרחבה, ואיפה מוצאת כל מצוה — כל לבֵנה — את מקומה במבנה הזה. ועל זה נאמר (תהלים יט: י): "משפטי ה' אמת, צדקו יחדָו" — כלומר, רק כאשר רואים את המצוות ביחד, ורק כאשר האדם לומד את המושגים ואת דרכי ה' יחד עם המצוות, יֵדע ויבין את גדולתה של התורה. ואם לאו, לא יתפוס איך צדקו יחדיו, ויֵצא לתרבות רעה שסופה "ובערו שניהם יחדיו".

שכר ועונש; אש המזבח; קרבן עולה; גלות; שפלות; עונש הגוים; עם ישראל; חילול השם

ובערו שניהם יחדָו ואין מכבה. השרפה תהיה כל כך נוראה, והצרה תהיה כה איומה, שאע"פ שנמשלתם לפשתן שהאש בוערת ואוכלת אותו מהר מאד, והוא כלה, כמו שנאמר (לקמן מג: יז): "דעכו כַּפִּשתה כבו", ופירש הרד"ק: "כמו הפשתה שדולקת שכבה במהרה", הרי כאן הגלות והצרות ימשיכו ויימשכו כאש שבוערת ובוערת ואין מכבה. לא יהיה כח לכל אלה שבטחתם בהם לעזור לכם; ולא יהיה לכם כח לעזור לעצמכם; והגוים שיהיו בתוככם לא ירחמו עליכם. כך תירגם יונתן: "ולא יהא עליהון חייס".

בוא וראה איך קילקלו העם את הברכה הגדולה שניתנה להם. הקב"ה שבחר בישראל כעם קדוש, נתן להם בית מקדש — מרכז וסמל הקדושה בעולם הזה. ושם סימל את כוחו ואת גבורתו יחד עם קדושתו. ואם ישראל היו הולכים בדרכיו ושומעים בקולו ומתקדשים, היו זוכים לכל טוב שבעולם. אך דור עיקש ופתלתול הוא, "בנים סכלים המה ולא נבונים המה" (ירמיהו ד: כב). הם היו יכולים לקבל את ברכת אהבת ה' ואין מכבה, ככתוב (שיר השירים ח: ז): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", ואמרו חז"ל (במדבר רבה ב: טז): "שאם יתכנסו כל אומות העולם ליטול את האהבה שבינו לבין ישראל — אינן יכולין, שנאמר: 'מים רבים...', ואין מים רבים אלא אומות העולם...". הם היו יכולים לזכות בביהמ"ק ובשכינה ובקרבן התמיד ובאש המזבח, שמסמלת את כוחו ואת גבורתו התמידיים.

כך למדנו (ויקרא ו: ב_ו): "...זאת תורת העֹלה, היא העֹלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבֹּקר, ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד... והרים את הדשן אשר תאכל האש את העֹלה... והוציא את הדשן... והאש על המזבח תוקד בו, לא תכבה... אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". מדובר בעולת התמיד, שהיא סמל הנוכחות והקיום התמידי של הקב"ה, שהוא היה, הוא הווה, והוא יהיה, ושהוא העולה על הכל, העליון. ומשום כך, גם האש שמסמלת את הקב"ה, כמו שנאמר (דברים ד: כד): "כי ה' אלקיך אש אֹכלה הוא", חייבת להיות אש תמידית. ולכן פעמיים הזהירה התורה "לא תכבה". כך אומר הרמב"ן (ויקרא שם): "וציווה [לכהנים] שייזהרו בזה, ויערכו אש ועצים הרבה, שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם". וכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה ז: ה): "קרוב למאה ושש עשרה שנה היתה האש מתוקדת בו, עצו [של המזבח גופא] לא נשרף [מהאש], ונחשתו [שעל המזבח, שהרי המזבח היה של עצי שטים ועליו ציפוי נחושת] לא ניתך. ואם תאמר דהוה גלד [עבה], תני בשם ר' הושעיה [שהיה דק] כעובי דינר גרדיון [מטבע זהב רומי, והוא דק] היה בו". הרי שהמזבח ועולת התמיד והאש סימלו את תמידיותו ואת כחו המוחלט של הקב"ה, בזה שהאש לא אכלה את המזבח, ושאסור היה לכבות את האש. וכל זה היה לישראל, והם בעטו בה' ובאש אשר לא תכבה, ובמדה כנגד מדה, קיבלו את הקללה של "ואין מכבה". וכתב רבינו בחיי (ויקרא ו: ג): "'...לא תכבה' — לפי שהמזבח הוא מקום כפרה, ורשעים לא בעו [לא רוצים] כפרה, רמז לך הכתוב שהם נדונין באשָהּ של גיהנום, באש תמיד מאחר שכפרו באש תמיד. והוא הענין עצמו שהיה ישעיה הנביא ע"ה מזהיר בו ומוכיח הרשעים... בא להפחיד על אשה של גיהנום, שכתוב בה (לקמן סו: כד): 'כי תולעתם לא תמות ואִשָם לא תכבה', כלשון האמור כאן: 'תמיד', [וכן] 'לא תכבה'".

ודע שעיקר המטרה של העולה והאש והמזבח, היא להכניס באדם הכנעה ושפלות ויראת ה' וקבלת מלכות שמים. ולכן הודגשה כל כך הרבה פעמים בהבערת העולה, הלשון "יקד", שהיא לשון של שרפה כליל — כנגד ביטול ה"יש" באופן מלא וכליל. שהרי העולה היא כליל וכולה לה', ומשום כך באה לשון "יקד", שהיא גם לשון של נפילת אפיים, כמו שאמרו חז"ל (מגילה כב:): "קידה — על אפיים, שנאמר (מלכים א א: לא): 'ותקֹד בת שבע אפַּיִם ארץ'; כריעה — על ברכיים...; השתחואה — זו פישוט ידיים ורגליים...". א"כ, העולה באה ככניעה וקידה והשתחואה לפני ה', שאנחנו משליכים את עצמנו לפניו על אפינו בעולה זו, וכמו שכתב הרמב"ן (ויקרא א: ט): "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה [העבודות בקרבן], כי חָטא לאלקיו בגופו ובנפשו, ראוי לו שיישָפך דמו ויישָרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה". ועוד: העולה באה לכפר על חטא בהרהור הלב, דבר שמפגין את כחו ואת יכולתו של הקב"ה, שאין נסתר ממנו. כך אמרו חז"ל (ויקרא רבה ז: ג): "אמר רשב"י: לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב. א"ר לוי: מקרא מלא הוא (יחזקאל כ: לב): 'והעֹלֶה על רוחכם היו לא תהיה'".

אומר ויקרא רבה (ז: ו): "נימוס קלוסים הוא [חוק שראוי לקלסו הוא] — שכל המתגאה [נגד הקב"ה, ובכך מחרף ומגדף ומחלל את שמו] אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'היא העולה על מוקדה' [כלומר, מי שעולה ומתגאה, סופו להיות על מוקד, נשרף]. דור המבול ע"י שנתגאו... לא נדונו אלא באש... סדומיים ע"י שנתגאו... לא נידונו אלא באש... פרעה הרשע ע"י שנתגאה ואמר (שמות ה: ב): 'מי ה' אשר אשמע בקֹלו', לא נדון אלא באש... סיסרא הרשע ע"י שנתגאה ולחץ את ישראל, כמה דכתיב (שופטים ד: ג): 'והוא לחץ את בני ישראל בחזקה', מהו 'בחזקה'? א"ר יצחק: בחירופין ובגידופין, לא נדון אלא באש... סנחריב ע"י שנתגאה ואמר (לקמן לו: כ): 'מי בכל אלהי הארצות...' לא נידון אלא באש... נבוכדנצר ע"י שנתגאה... לא נידון אלא באש... מלכות הרשעה [שלפני הגאולה האחרונה], ע"י שהיא מחרפת ומגדפת ואומרת (תהלים עג: כה): 'מי לי בשמים', אינה נידונית אלא באש (דניאל ז: יא): 'חָזֵה הֲוֵית עד די קטִילת חֵיוְתָא והוּבַד גִשמה ויהיבת לִיקֵדַת אֶשָׁא'. אבל ישראל שהם נבזין ושפלים בעוה"ז, אינן מתנחמין אלא באש, שנאמר (זכריה ב: ט): 'ואני אהיה לה נאֻם ה' חומת אש סביב'". אבל הרשעים בישראל שפנו לגוים וכן אלה שעבדו ע"ז — חיללו את שם ה', כמו שאמר ישעיהו (סה: ז): "ועל הגבעות חרפוני", ופירש הרד"ק: "הנה חרפוני וביזוני וכפרו בי... כי העובד עכו"ם כופר בעיקר". ולכן גם הם יידונו באש, "ואין מכבה". אלה שבעטו במזבח ה', שהפגין את כוחו של הקב"ה בזה שהנחושת לא ניתכה 116 שנה, יקבלו את גמולם (ירמיהו ז: כ): "הנה אפי וחמתי נִתֶּכֶת אל המקום הזה... ובערה ולא תכבה".

ומ"מ בכל זה יש רמז לנחמה ולגאולה העתידה. הקב"ה יתנקם בגוים שהתגאו וחירפו אותו ואת ישראל, וישפילם, ויגביה את קרן ישראל מהעפר. כך אמר ישעיהו על צור (כג: יח): "והיה סַחְרָהּ ואֶתְנַנָהּ קֹדש לה', לא יֵאָצֵר ולא יֵחָסֵן". כל כספה ועושרה יושמד, ולא תוכל לשמור עליו באוצר ובמחסן; כל עושרה לא יעמוד לה כחוסן, ככח, ביום אף ה'. צור היתה מדינה עשירה וגאה, כמו שאמר יחזקאל (כח: ד_ה): "בחכמתך ובתבונתך עשית לך חיל, ותעש זהב וכסף באוצרותיך... ויגבה לבבך בחילך". צור התגאתה בעושרה ובהצלחתה, וחירפה את הקב"ה ואת ישראל, ולכן נתחייבה הבערה באש, כמו שנאמר (יחזקאל כח: ב,יז_יח): "יען גבר לבך ותאמר: אל אני, מושב אלהים ישבתי בלב ימים... גבה לבך ביפיך... ואוצִא אש מתוכך, היא אֲכָלַתך...". ומתוך עושרה הגיעה צור לחמס ולחטא, כמו שנאמר (שם: טז): "ברב רכֻלתך מלוּ תוכך חמס ותחטא". וצור גם שמחה על מפלת ירושלים, וגם על זה העניש אותה הקב"ה, שנאמר (יחזקאל כו: ב_ג): "יען אשר אמרה צֹר על ירושלים האח... לכן כה אמר אד_ני אלקים: הנני עליך צֹר...".

נעיין היטב בפסוק הנ"ל שאומר "ואתננה קודש לה'". "אתנן" הוא המחיר שנותנים לזונה, כמו שנאמר "אתנן זונה" (דברים כג: יט), וצור, מרוב עושרה, נתפסה לחיי הוללות וחמדה ותאוה, והיא זינתה אחרי התועבות. ולכן הקב"ה יחרים את כל רכושה, והכל יהיה "קודש לה'". מי שלא רצה לחיות חיי קודש, ולהקדיש את רכושו לה', יפסיד את רכושו בגזירת ה' שיחרים אותו. וזה לקח הציץ שעליו היה כתוב: "קודש לה'". אם חייך ורכושך יהיו קודש לה', תיהנה גם מהקדושה וגם מהרכוש. ואם לאו, תפסיד גם את זה וגם את זה. ודע, שהקב"ה מביא עונש וחורבן על הגוים בגלל הסיבות האלו: גאוה; החמס והעוול שיש בידיהם; הצקתם לישראל; חירוף וגידוף ה'. וכל אלה נמצאים היום, והקב"ה עתיד להביא על העולם מבול של אש שלא יכבה עד שכמעט כל הגוים יכלו. והיהודים שבתוכם, שמסרבים לחזור לא"י, יכלו איתם וביניהם (ועיין מה שאכתוב להלן בס"ד).

כשם שהחסון של הגוים לא יעמוד להם, כך אחרי שישראל יֵענש כנעורת, הקב"ה ינער אותו ויגאלנו, כמו שנאמר (לקמן נב: ב): "התנערי מעפר, קומי שבי [על כסאך] ירושלים". ומה הסיבה העיקרית לכך שהקב"ה יביא את גאולת ישראל ואת השמדת הגוים? לא צידקות ישראל, אלא חילול השם ע"י הגוים. ועל זה ממשיך ישעיהו ואומר (שם: ה): "כי לֻקח עמי חנם, מֹשלָו יהֵילילו נאֻם ה', ותמיד כל היום שמי מִנֹאָץ". כלומר, שבזה שישראל נלקח לגלות, הגוים שניצחו אותו מתהוללים ומתפארים. וההילול הזה הוא חילול השם, כי כל יום ויום שישראל הוא בגלות, הוא חילול השם. ומשום כך יביא הקב"ה על הגוים את עונשם, עונש אש וכלייה. והקב"ה מזהיר את ישראל לברוח משם, כי אלה שיישארו יכלו עם הגוים, ולכן הוא אומר (שם: י_יא): "חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים... סורו, סורו, צאו משם; טמא, אל תגעו; צאו מתוכה, הברו, נֹשאי כלי ה'". וכל זה נרמז גם במלים של הפסוק שלנו. כמו שישראל נענש ב"ביעור" של החסון והפועל, כך בגלל חילול שמו מציל הקב"ה את ישראל, כמו שנאמר (דברים לב: כו_כז,לז): "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם [של ישראל], לולי כעס אויב... פן יאמרו ידנו רמה, ולא ה' פעל כל זאת.. ואמר: אֵי אלקימו, צור חָסָיוּ בו". כמו כן, אמר ירמיהו (לא: יב): "אז תשמח בתולה במחול ובחֻרים וזקנים יחדו, והפכתי אבלם לששון ונחמתים".

וכמו שישראל נענש ב"בערו" וב"יחדו", כך תבוא ישועתו בלשון זו (לקמן סב: א): "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יֵצֵא כנֹגה צִדקה וישועתה כלפיד יבער". וגם הגוים יפלו ב"בעור" וב"יחדיו", שנאמר (תהלים פג, עיי"ש כל הפרק, והוא חשוב): "כי נועצו [הגוים] לב יחדָו [נגד ישראל], עליך ברית יכרֹתו... אלקי, שיתֵמו כגַלגל... כאש תבער יער... וידעו כי אתה שמך ה' לבדך, עליון על כל הארץ". והאש הזאת לא תכבה, כמו שנאמר (לקמן לד: ב,ח,י): "כי קצף לה' על כל הגוים... כי יום נקם לה', שנת שִלוּמים לריב ציון... לילה ויומם לא תכבה". האש והתבערה תבואנה כדי שידעו העמים וישראל שה' הוא האלקים, כמו שנאמר (יחזקאל לט: ו): "ושִלחתי אש במגוג וביֹשבי האיים לבטח, וידעו כי אני ה'". ואז יבין כל בשר יחדיו את גדולת ה' ואת שפלות האדם, וכולם ישליכו מעליהם את הגאוה ואת האנוכיות ואת התאוה, וישתחוו לה'. כך אומר ישעיהו (מ: ה_ו,ח): "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר. קול אֹמר: קְרא! וָאֹמר: מה אקרא? כל בשר חציר וכל חסדו כציץ השדה... יבש חציר, נבֵל ציץ, ודבר אלקינו יקום לעולם".

הנה ימים באים, ימי האש והתבערה של העונש הנורא של ישראל ח"ו, שעליו ניבא ישעיהו (סו: יז): "המתקדשים והמִטַהרים אל הגנות... אֹכלי בשר החזיר... יחדָו יסֻפו נאֻם ה'", וכן עונש הגוים ההמוני והעולמי. ובידינו להינצל מהשואה העולמית שתבוא אם אך נחזור בתשובה ובאמונה שלמה, ולא נפחד מהגוים, ונעשה את מה שמוטל עלינו: יראת ה' בלי פחד מהגוים. ואם נעלה ונירש את כל א"י, ואם נגרש משם את הישמעאלים מחללי שם ה', ואם נחזור בתשובה המונית, ונסמוך עליו — תבער אשו בגוים, אך אצלנו יקויים הפסוק (תהלים ב: יב): "יבער כמעט אפו, אשרי כל חוסי בו".