עמוס -קטעי פירושים

עמוס - קטעי פירושים

(א:ב) כתב הרד"ק: "לא ישגיח על אומות העולם לטובה ולרעה כי אם בעבור ישראל, אלא אם כן יהיה חמס גדול בדבר".

חילול השם וחילול ישראל

(ב:ז) ...ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי. פירש הרד"ק: "וזהו חילול שם קדשי, שאמרתי להם (ויקרא יט: ב): 'קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה'' מקדִשכם, וכיון שאתם מחללים קדושתכם הרי אתם מחללים את שם קדשי, שקידשתי אתכם ואתם נקראים בשמי, 'כי עם קדוש אתה לה' אלקיך' (דברים ז: ו, יד: ב,כא)...".

עונש הגוים באחרית הימים על חמס; עם ישראל

(ג:ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקֹד עליכם את כל עוֹנֹתיכם. אומר הרד"ק: "כי משפחת הגוים איננו חושש עליהם אם ייטיבו או יריעו, אלא אם יהיה חמס גדול כדור המבול...".

השגחת ה'

(ג:ו) אם יִתָּקַע שופר בעיר ועָם לא יֶחֱרָדו? אם תהיה רעה בעיר, וה' לא עשה? אילו הסתכל היהודי, היה רואה בבירור את כח ה' ואת השגחתו.

עשרת השבטים ישובו

(ה:ב) כתב הרד"ק: "עשרת השבטים שגלו... עוד עתידים לחזור". וכ"כ שאר מפרשים.

אמונה; בעתה אחישנה

(ה:ד) כי כה אמר ה' לבית ישראל: דִרשוני וִחְיו... (ו) דִרשו את ה' וִחְיו... אומר הרד"ק (ד): "אע"פ שנגזרה עליכם גזירה, עוד תחיו בארצכם אם תדרשוני". צריכים לדרוש את ה', ודרישת ה' מעבירה את הגזירה.

כוחי ועוצם ידי לא יועיל

(ה:ט) המבליג [המביא בחוזק] שֹׁד [חורבן] על עָז [החזק], ושֹׁד על מבצר יבוא. פירש מצודת דוד: "וכן יבוא חורבן על המבצר שאתם בוטחים בו...".

דתיים צבועים, שומרי פולחן; בעתה אחישנה

(ה:כא_כד) שָׂנֵאתי, מאסתי חגיכם — ולא אָרִיח בעַצְרֹתֵיכם. כי אם תעלו לי עֹלות ומנחֹתיכם, לא אֶרְצֶה; ושֶלֶם [שלמים] מְרִיאֵיכם [בהמות פטומות] לא אַביט. הָסֵר מעָלי המון שִׁרֶיך [שירי הלויים], וזִמְרת נְבָליך לא אשמע [אלא מה אני רוצה?] וְיִגַל [יגלה] כמים [כמעיינות מים היוצאים] משפט [שעתה הוא מכוסה], וצדקה כנחל אֵיתָן [חזק].

כוחי ועוצם ידי; בטחון

(ו:יג_יד) השמחים ללא דבר, האֹמרים: הלוא בחָזקנו לקחנו לנו קרנָים, כי הנני מֵקים עליכם בית ישראל נאֻם ה', אלקי הצב_אות, גוי, ולחצו אתכם מִלְבוא חמת עד נחל הערבה.

צבועי הדת

(ח:ד) שִמעו זאת השֹׁאפים [הבולעים] אביון. כשלוקחים את ממונו במרמה.

וְלַשְׁבִּית [להשבית מן העולם] עֲנִיֵי ארץ. כתיב "ענוי", מל' עניו ושפל.

(ח:ה) לאמר: מתי יעבֹר החֹדש ונַשְׁבִּירה שֶׁבֶר [ונוכל למכור תבואה] והשבת ונִפְתְּחָה בר. לפי פשוטו, הדתיים הצבועים האלה שומרים בקפדנות את החודש (ראש חודש, שהיה חג ולא עבדו בו) ואת השבת, אבל חיכו בחוסר סבלנות עד שיעברו החגים, כדי שיוכלו לעשות עסקי רֶשע, למכור בריבית ובאונאה ולרמות את השפלים כדי להרויח. ונ"ל שהנביא השתמש כאן בביטויים אירוניים: הוא אומר שמחכים לצאתה של ה"שבת" כדי "לשבית" את העני. הם חיכו בחוסר סבלנות לצאת החגים כדי שיוכלו:

להקטין איפָה. לעוות את המדה ולהגיד שהמדה יותר גדולה ממה שהיא באמת, וכך יתנו פחות סחורה.

ולהגדיל שקל. ולקבל יותר כסף בשביל פחות סחורה.

ולְעַוֵת מֹאזנֵי מרמה. והרי בדברים (כה: טז) אמר: "כי תועבת ה' אלקיך כל עֹשה אלה, כל עֹשה עָוֶל", ומיד אח"כ (פסוק יז): "זָכור את אשר עשה לך עמלק...", וכתב רש"י שם שבעוון עוול ועיוות הדין והמדות באות צרות מהגוי.

והמפרשים פרשו "מתי יעבור החדש", מתי תתעבר השנה בתוספת חודש. כך אומר רש"י: "ולפי שדוחין את הקרבת העומר והשנה נמשכת והישן מתייקר", לפי שכל התבואה החדשה, שהיא בזול משום שיש שפע, אינה מותרת (היא "חדש") עד הקרבת העומר, והחודש הנוסף הזה נותן לעשירים הצבועים האלה אפשרות למכור את הישן במחירים מוגזמים, ואז: "וימכור לעניים בריבית ויטלו שדותיהם" — רש"י. ומצודת דוד פירש שמחכים בחוסר סבלנות עד שיעבור חודש הקציר, כאשר העניים לוקחים חינם לקט, שכחה ופאה. ולגבי "והשבת" פירש רש"י: "מתי תבוא השמיטה [שלא זורעים וקוצרים, והתבואה יקרה] ותייקר התבואה ונפתח אוצרות בר שלנו [במחירים גבוהים]". ואת כל זה עושים הדתיים הצבועים בתקוה ובשאיפה לשאוף, לבלוע את העני (ונ"ל שגם בזה השתמש הנביא במילה "השואפים", בעלת שתי משמעויות) ולקנות את רכושו כאשר לא יוכל לשלם להם את חובו ואת ההלוואות ברבית, ויצטרך למכור את שדהו בזיל הזול. ועל זה אמר (ו): "לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעלָיִם...".

(ח:יא_יב) והשלחתי רעב בארץ... לשמוע את דבר ה'... ולא ימצָאו. הנבואה תיפסק, וגם דבר ה' האמיתי — מה לעשות ואיך להגיב — יֵעדר, גם בגלות וגם בא"י.

שכר ועונש לאומי; אין מנוס מיד ה'; א"י; גלות

(ט:א_ד) ראיתי את אד_ני נִצָב על המזבח ויאמר: הך הכפתור וירעשו הסִפִּים!... לא יָנוס להם נָס ולא יִמָלֵט להם פליט. אם יחתרו בשְׁאוֹל, משם ידי תִקָחֵם, ואם יעלו השמים משם אורידם. ואם יֵחָבְאו בראש הכרמל משם אחפש ולקחתים; ואם יִסָתְרו מנגד עינַי בקרקע הים, משם אֲצַוֶה את הנחש ונְשָׁכָם. ואם ילכו בַשְבי לפני אֹיביהם, משם אצוה את החרב וַהֲרָגָתַם, ושמתי עינִי עליהם לרעה ולא לטובה. ולי נראה פירוש פסוק ד, שאף אם ילכו בשבי, ויחשבו שאפשר לבנות חיים גם שם, ולא ירצו לחזור לא"י, "משם אצוה את החרב" ואבטיח שלא ימצאו מנוחה אלא סבל.

(ט:ה) ואד_ני אלקים הצב_אות, הנוגע בארץ וַתָּמוֹג [נמסה] וְאָבְלו כל יושבי בה... זוהי גדולת האיום של ה' וכוחו. ותיאור כח אדיר כזה בא ביחד עם ביטוי יוצא מן הכלל "ה' אלקים צב_אות", שבדרך כלל כתוב רק "ה' צב_אות" או "אלקי צב_אות". אומר מצודת דוד: "ה' הוא המושל בצבאות מעלה ומטה, ויוכל הוא לעשות חפצו בכל מקום ובכל דבר".

(ט:ו) הבונה בשמים מעלותָו ואגֻדתו על ארץ יְסָדָה... ה' שמו. פירש מצודת דוד: "'ה' שמו' — המורה שהכל שלו ובידו, ומוסב למעלה (א_ד) לומר, הואיל וכן הוא, לא תמצאו א"כ שום תחבולה להינצל מהפורעניות שהוא מייעד להביא". וצ"ע מה פירוש המילה "ואגודתו"? רוב המפרשים פירשו "בריותיו", כלומר, בני אדם, והחיים בארץ. ונראה שנכון הוא, שהקב"ה ברא את האנשים לחיות כאגודה אחת, לקבל את שלטון ה' ואת עול מלכותו, כמו שאנו אומרים בימים הנוראים: "ועשו כולם אגודה אחת...".

ה' לא ישמיד את ישראל; לא תהיה עוד גלות; השלבים וסימני הגאולה

(ט:ח_טו) כי לא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד את בית יעקב... ולא יִנָתְשו עוד מעל אדמתם.