פרק ז
פרק ז
א"י
(א) כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך... כתב הרשב"ם: "'ונשל' - והשליך. כל דבר הנעקר ממקום שהוא אדוק וקבוע בו". כלומר, אע"פ שהגוים האלה היו קבועים בכנען, תושבים בה, בכל זאת ה' נשל והשליך אותם.
א"י; בטחון
...ונשל גוים רבים מפניך... שבעה גוים רבים ועצומים ממך. כתב בעל הטורים: "'ונשל' שלושה במסורה: 'ונשל גוים רבים'; 'ונשל ה' אלקיך את הגוים האל מפניך' (לקמן פסוק כב); 'ונשל הברזל מן העץ' (לקמן יט:ה). אלמלא חטאו ישראל לא היו צריכין לכלי זיין. וזהו: 'ונשל גוים', 'ונשל הברזל'".
א"י
(ב) ונתנם ה' אלקיך לפניך והכיתם, החרם תחרים אוֹתם; לא תכרוֹת להם ברית, ולא תחנם. כתב רש"י: "לא תחנם:... דבר אחר: לא תתן להם חנייה בארץ".
(ג) ולא תתחתן בם... ה-וי"ו של "ולא תתחתן" מלמד שמלבד האיסור לתת להם חנייה, יש גם איסור להתחתן בם.
עם סגולה
(ו-ז) כי עם קדוש אתה לה' אלקיך. בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרֻבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם - כי אתם המעט מכל העמים. כתב הרמב"ן (ז): "'חשק' - שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא ייפרד מכם לעולם... 'ויבחר בכם' - מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו, כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים...".
עם סגולה; גאוה
(ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים. רש"י מביא: "ומדרשו (חולין פט.): לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה, לפיכך חשקתי בכם. 'כי אתם המעט' - הממעטין עצמכם, כגון אברהם שאמר (בראשית יח:כז): 'ואנכי עפר ואפר', וכגון משה ואהרן שאמרו (שמות טז:ח): 'ונחנו מה'. לא כנבוכדנצר שאמר (ישעיהו יד:יד): 'אדמה לעליון', וסנחריב שאמר (שם לו:כ): 'מי בכל אלהי הארצות', וחירם אמר (יחזקאל כח:ב): 'אל אני מושב אלהים ישבתי'".
עם סגולה; מסירות נפש; אמונה
(ח) כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבֻעה אשר נשבע לאבוֹתיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה... כתב הרמב"ן: "כי הנבחר לאוהב הידוע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראויים לכך מכל עם כמו שאמרו (ביצה כה:): שלשה עזים הם, ישראל באומות. כי יעמדו לו בנסיונות - 'או יהודי או צלוב!' (שמות רבה מב:ט)".
ידעתי את ה'
(ח-ט) ויפדך מבית עבדים... וידעת כי ה' אלקיך הוא האלקים הא-ל הנאמן... אומר על כך המדרש (דברים רבה ג:ג): "א"ר חייא בר אבא: למה הדבר דומה? לאוהבו של מלך שהפקיד אצלו [אצל המלך] פקדון, ומת אוהבו של מלך. בא בנו ומבקש את הפקדון מידו... א"ל המלך: מצאת אחר טוב ממני?... כך כשחטאו ישראל בימי ירמיה, א"ל הקב"ה לירמיה... (ירמיהו ב:ה): 'מה מצאו אבותיכם בי עָוֶל?' על כל מה שנשבעתי לאבותיכם לא קיימתי?... לפיכך אמר משה: 'ומשמרו את השבועה...' מן 'ויפדך מבית עבדים' אַת יודע שהוא הא-ל הנאמן".
ידעתי את ה'; גאולה; אמונה
(ט) וידעת כי ה' אלקיך הוא האלקים - הא-ל הנאמן, שוֹמר הברית והחסד לאוֹהביו ולשוֹמרי מצווֹתיו לאלף דור. כלומר, בִטחו בו ואל תתייאשו אם הגאולה תתמהמה, כי הוא ישמור את בריתו לשומרי הברית, ואף אם ביאת הגאולה תקח אלף דור - היא תבוא! כך כתב הרשב"ם: "ושמא תאמרו, הואיל ונשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ, למה הוצרכנו לשמור מצוותיו? כי יעשה מה שהבטיח מכל מקום! על זאת אני משיב לכם, כי אם לא תשמרו מצוותיו, לא תירשו את הארץ, והוא לא יעבור על שבועתו, כי זו היא מדותיו: שומר וממתין את הברית והחסד שנשבע לאבות לקיים מה שהבטיחן עד אלף דור - לאותו דור שיהיו אוהביו ושומרי מצוותיו". וכתב אבן עזרא: "זה הוא האלקים באמת שיש לו כח והוא נאמן... כי יש נאמן ואין בו כח למלאות שבועתו, ויש בעל כח שאיננו נאמן". כלומר, אל תבטחו בבני אדם.
כתב הרמב"ן: "וידעת מיציאת מצרים כי ה' אלקיך הוא האלקים שברא שמים וארץ... ועוד תדע מזה שהוא הא-ל הנאמן, שלא ישוב דברו ריקם".
עם ישראל - צבוע
...לאהביו ולשמרי מצותיו. כתב אבן עזרא: "אוהביו בלב הם שומרי מצוותיו בפה ובפועל". כלומר, רק מי שבאמת אוהב את ה' ומאמין בו בלבו, ישמור את מצוותיו גם בפה וגם בפועל כשיהיה משבר.
עם ישראל; צדק ואמונה; ידעתי
הא-ל הנאמן. אומר המדרש (דברים רבה ג:ג): "מאמונתו של בשר ודם את יודע אמונתו של הקב"ה. מעשה בר' פנחס בן יאיר [שהפקידו אצלו שתי סאין של שעורים]... מעשה בר' שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד... חמור לקחתי, אבן טובה לא לקחתי... וקרא עליו אותו ישמעאלי: ברוך ה', אלקי שמעון בן שטח...".
ידעתי את ה'; ה' מנהיג את הכל ומשלם שכר ועונש; רשע וטוב לו; אמונה
(ט-י) שמר הברית והחסד... ומשלם לשֹוֹנאיו אל פניו להאבידו - לא יאחר לשֹוֹנאו, אל פניו ישלם לו. כתב הרמב"ן (ט): "והמדה הזאת אשר הזכיר - אמת לעולם, אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו, לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד, והנה עשה [הרשע] שום טובה שצריך לשלם לו". כלומר, כמו שכתב כאן רש"י (י): "בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא". וכמו שכתב הספורנו (ט): "שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה". והרמב"ן (ט) מביא את דברי רבי יאשיה (קהלת רבה ז:לב): "מפני שלושה דברים הקב"ה מאריך אפיים לרשעים בעולם הזה: שמא יעשו תשובה, או עשו מצוות שהקב"ה ישלם שכרן בעוה"ז, או שמא יֵצאו מהן צדיקים".
בטחון
(יא) ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים... לעשותם. לעשותם אפילו כשיהיה קשה ומסוכן.
גאולה - בעתה אחישנה
(יב) והיה עקב תשמעון... ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד... נ"ל ש"הברית" מכוון ל"אחישנה", ו"החסד" - ל"בעתה". כלומר, שאם ישראל יעשה תשובה, יעזור להם מיד, מצד הברית; וגם אם לא יעשה תשובה, יש קץ, מצד החסד.
מושגים; ענוה ושפלות
והיה עקב תשמעון... כתב בעל הטורים: "ענוה, לְמַד מן העקב הזה שהולך אחר הרגל דרך ענוה, ולפיכך אינו ניגף כמו אצבעות הרגלים".
גאולה וגלות; א"י
אומר המדרש (דברים רבה ג:ב): "מהו 'על אדום אשליך נעלי' (תהלים ס:י)? אמר הקב"ה: הכל מוכן לעשות תשובה ואני דורך גיתה של אדום בעקב רגלי. אימתי? 'והיה עקב תשמעון'...". כלומר, הקב"ה מוכן להחיש את הקץ אם ישראל יעשו תשובה. ונראה, שאילו חזרו ישראל לא"י היה גואל אותם.
בטחון; עם ישראל
עוד אומר המדרש (שם ג:ב): "א"ר אחא: בשבועה נשבע הקב"ה שלא יניח את ישראל לעולם. מנין? שנאמר (עמוס ד:יב): 'לכן, כה אעשה לך ישראל, [עקב כי זאת אעשה לך - הכון לקראת אלקיך ישראל]'. ואין 'לכן' אלא שבועה... אעשה לך עד שתשמרו את מצוותי עד העקב".
מושגים; אל תהי צדיק הרבה; א"י
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה... כתב הרמב"ן: "והזכיר 'את המשפטים האלה' להזהיר מאד במשפטים, כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוות כולן שלא יחטאו בהן כלל. רק במשפטים יעמידו התורה". כלומר, הרמב"ן מפרש ש"המשפטים" הם העונשים שב"ד מעניש את עוברי העבירות כמו שציוותה התורה. וכן על הפסוק (לעיל ו:כ): "כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדוֹת והחֻקים והמשפטים...", כתב הרמב"ן: "מה המשפטים [העונשים] שנעשה במצוות האלה - שנסקול העושה מלאכה בשבת...". וממשיך הרמב"ן כאן: "כמו שנאמר בהן (לקמן כא:כא): 'וכל ישראל ישמעו וירָאו'. ועוד - כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשית העבירה, כמו שנאמר (שם יט:יג): 'לא תחוס עינך', ועוד שייראו מן התקיפים... כמו שאמר (לעיל א:יז): 'לא תגורו מפני איש'... והזכיר כל אלה במסית (לקמן יג:ט): 'לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו'... מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים, ו'לא תכסה' שלא תשתוק בעבור תקפו...". משפטי ה' הם אמת וצדק, וחייבים לשמור אותם ולהעניש את העבריינים לטובת החברה.
וכן על פסוק טז: "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נוֹתן לָך, לא תחוס עינך עליהם ולא תעבוֹד את אלהיהם כי מוקש הוא לך", כתב הרמב"ן (טו): "והזכיר תחלה ב'משפטים' לכלות ולהכרית עובדי ע"ז... ואמר: 'לא תחוס עינך עליהם' כאשר הזכרתי. כי ברחמנות הטפשים יאבד כל משפט". וכתב אבן עזרא (טז): "'ואכלת' - מצוה היא לכלותם כאוכל לחם, והעד [=והראייה]: 'לא תחוס עינך'". וכתב הספורנו (טז): "'לא תחוס' - ובזה האופן 'לא תעבוד את אלהיהם', כי אם תחוס יחטיאוך בלי ספק, 'כי מוקש הוא לך'".
ויש להוסיף שהטפשים ה"רחמנים" וה"צדיקים" יותר מהקב"ה, לא רק שמתנגדים לעונשים, אלא אף יביאו "הוכחות" מן התורה להצדיק את עמדתם.
עם ישראל; צדק, משפט, חסד ורחמים; אמונה
ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד. אומר המדרש (דברים רבה ג:ט): "א"ר שמעון בן חלפתא: למה הדבר דומה? למלך שנשא למטרונה והכניסה לו שנים אריסין; אף המלך זקף לה כנגדן שני אריסין. איבדה מטרונה את שלה; אף המלך נטל את שלו. לאחר ימים עמדה וכשרה את עצמה והביאה אותן שני אריסין; אף המלך הביא את שלו. אמר המלך: אלו ואלו יֵעשו עטרה ויתנו בראשה של מטרונה. כך אתה מוצא: אברהם נתן לבניו שני אריסין, שנאמר (בראשית יח:יט): 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו... [ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט]'. אף הקב"ה זקף להן כנגדם שני אריסין, חסד ורחמים, שנאמר: 'ושמר... את הברית ואת החסד', ואומר (לקמן יג:יח): 'ונתן לך רחמים, ורחמך...'. איבדו ישראל את שלהם, שנאמר (עמוס ו:יב): 'הפכתם לראש משפט, ופרי צדקה ללענה', אף הקב"ה נטל את שלו, שנאמר (ירמיהו טז:ה): 'כי אספתי את שלומי... את החסד ואת הרחמים'. עמדו ישראל וכישרו את עצמן והביאו אותן שני אריסין, מנין? שכך כתיב (ישעיהו א:כז): 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. אף הקב"ה הביא את שלו. מנין? שכך כתיב (ישעיהו נד:י): 'כי ההרים ימושו... [וחסדי מאתך לא ימוש... אמר מרחמך ה']'. וכיון שיביאו ישראל את שלהן והקב"ה נותן את שלו, אומר הקב"ה: אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשם של ישראל, שנאמר (הושע ב:כא-כב): 'וארשתיך לי... בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה''". הדרך לאמונה אמיתית היא בעשיית צדק, משפט, חסד ורחמים (ויש לעיין למה ה"אריסין" של בני ישראל היו "צדק ומשפט" ושל הקב"ה היו "חסד ורחמים").
עם ישראל; אמונה
עוד אומר המדרש (שם ג:ד): "א"ר חייא: שלשה מדות טובות יש ביד ישראל, ואלו הן: ביישנים, ורחמנים, וגומלי חסדים. ביישנים מנין? שנאמר (שמות כ:יז): 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם'. רחמנים מנין? שנאמר (לקמן יג:יח): 'ונתן לך רחמים ורחמך'. גומלי חסדים מנין? שנאמר (כאן): 'ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד".
שכר ועונש לאומי; א"י היא ברכה ואין ברכה חוץ לא"י
(יב-יג) והיה עקב תשמעון את המשפטים... ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבוֹתיך. ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירוֹשך ויצהרך, שגר אלפיך ועשתרוֹת צאנך על האדמה אשר נשבע לאבוֹתיך לתת לך. אל תחשוב שאם תקיים את המצוות, ה' יתן לך את כל הברכות האלו אפילו בגלות, כי אין זה נכון. רק "על האדמה אשר נשבע לאבותיך" יגיעו לך כל הברכות. ויש רמז לזה במלה "עקב", שאותיותיה הן "קבע", כלומר, יתכן שברכות ארעיות יגיעו אליך בגלות, אבל סופן לעבור, ואילו ברכת הקבע יכולה להיות רק בא"י.
מושגים; מילה; ידעתי
(יג) ואהבך... וברך פרי בטנך ופרי אדמתך... אומר המדרש (דברים רבה ג:ה): "מה פרי אדמתך צריכים עישור, אף פרי בטנך צריכים עישור - וזו המילה". כלומר, גם המושג של מילה הוא שאדם מקריב ממש מגופו, כסימן שהכל - אפילו גופו - שייך להקב"ה.
א"י; בטחון
...וברך פרי בטנך ופרי אדמתך... אומר המדרש (שם ג:ז): "למה הקיש פרי הבטן לפרי האדמה? שיהיו פרי אדמתך מכפרים על פרי בטנך. מנין? שכך כתיב (לקמן לב:מג): 'וכפר אדמתו עמו'". כלומר, שהאדמה תכפר בעד עם ישראל. ולי נראה שיש כאן כלל גדול: שלאדמת א"י יש כח הכפרה על עם ישראל אפילו כשאין להם זכויות אחרות. ואיך? כאשר ישראל יקיימו מצוות התלויות בארץ, כגון מצות ישוב הארץ (עלייה), ושלא להפקיר את אדמות א"י.
מושגים; פריה ורביה היא ברכה; שכר ועונש
(יב-טו) והיה עקב תשמעון... ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך... שגר אלפיך ועשתרת צאנך... ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והסיר ה' ממך כל חלי... ונתנם בכך שנאיך. יש כאן כלל גדול: הפריה והרביה היא מצוה וברכה לעם, ואם יקיימו ישראל את התורה, ביחד עם הפריה בילדים תבוא גם פריה בפרי האדמה ובבהמות, שאע"פ שיתרבו האוכלוסין מפני הריבוי בילודה והירידה במיתות משום שלא יהיו מחלות, בכל זה יהיה די אוכל לכולם.
בטחון
(יז-יט,כא) כי תאמר בלבבך: רבים הגוים האלה ממני - איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם. זכוֹר תזכוֹר את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה ולכל מצרים. המסוֹת הגדוֹלוֹת אשר ראו עיניך והאוֹתוֹת והמוֹפתים והיד החזקה והזרוֹע הנטויה אשר הוצִאך ה' אלקיך - כן יעשה ה' אלקיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם... לא תערץ מפניהם, כי ה' אלקיך בקרבך א-ל גדול ונורא. כתב אבן עזרא (כא): "רק תערוץ מה' שהוא א-ל גדול ונורא".
ידעתי את ה'
(יח-יט) ...זכר תזכר... המסת הגדלת אשר ראו עיניך...
ידעתי את ה'
(כא) ...כי ה' אלקיך בקרבך, א-ל גדול ונורא. ה' אינו "מושג" תיאורטי, אלא הוא קיים; הוא גדול ונורא; והוא "בקרבך" - כלומר, אדון ההיסטוריה והמציאות.
אמונה; אין סומכין על הנס; א"י
(כב) ונשל ה' אלקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט, לא תוכל כלוֹתם מהר, פן תרבה עליך חית השדה. קשה, הלא הקב"ה שהוא כל יכול, יכול לחסל גם את חית השדה? כך הקשה רש"י, ותירץ: "גלוי היה לפניו שעתידים לחטוא". ואין זה נראה, שהרי הפסוק הזה הוא בהקשר של שמירת המצוות והבטחת כיבוש הארץ, כמו שנאמר לפני כן (פסוקים יט-כ): "...כן יעשה ה' אלקיך [כמו שעשה במצרים] לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם; וגם את הצרעה ישלח ה' אלקיך בם...". וכן מיד אחר כך כתוב (כג): "ונתנם ה' אלקיך לפניך והָמָם מהומה גדוֹלה עד הִשָמדם". אלא נראה שודאי מדובר כאן בהבטחת הנצחון, אבל הקב"ה רצה ללמד את ישראל שאין סומכים על הנס, ושהקב"ה אינו עושה ניסים לחינם ואינו משנה את הטבע לחינם, אלא ישראל חייבים לצאת ולהילחם באופן טבעי. לכן אמר שודאי ישמיד את הגוים, אבל לא ברגע אחד, אלא בהדרגה. ועיין לקמן (ט:ג), על הפסוק: "והאבדתם מהר...", שכתב הרשב"ם: "ומ"מ לא תוכל כלותם מהר פן תרבה...".
א"י - הגוים שם
(כד-כה) ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים, לא יתיצב איש בפניך עד השמִדך אתם; פסילי אלהיהם תשרפון באש...
גאוה וגסות רוח
(כו) ולא תביא תועבה אל ביתך... כדאי, מאד כדאי, לעיין במה שאמרו חז"ל על תועבת הגאוה וגסות הרוח שהיא היפוכה של תכלית העולם. חז"ל האריכו בענין זה במסכת סוטה, ואלו דבריהם:
לא ידעתי; גאוה היא ההיפוך של קבלת עול מלכות, של "ידעתי את ה'", של קדושה
(סוטה ד:) "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא (משלי טז:ה): 'תועבת ה' כל גבה לב', וכתיב התם (כאן): 'ולא תביא תועבה אל ביתך'". והסיבה לכך היא פשוטה: האדם שהוא בעל גאוה אינו מסוגל להכיר בה', שהוא לבדו הוא, ולהשתעבד אליו לגמרי, ולקבל את עול מלכותו. והוא כעובד ע"ז שמשתף את הע"ז לעבודת ה', שהרי הוא עובד את עצמו ביחד עם ה'.
ועל זה בא ר' יוחנן ואומר: "ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר (דברים ח:יד): 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך'". כלומר, גס הרוח מרחיק לכת, שלא רק שמשתף את עבודת עצמו עם עבודת ה', אלא שהוא כופר בה' לגמרי, כי הוא אינו סובל שעבוד לדבר אחר.
"ר' חמא בר חנינא אמר: כאילו בא על כל העריות. כתיב הכא: 'תועבת ה' כל גבה לב', וכתיב התם (ויקרא יח:כז): 'כי את כל התועבוֹת [של עריות] האל...'". הוא בא להסביר שלבעל גאוה אין סוף ליצרו ותאותו, שהוא מלא גשמיות ורצון להשביע את יצרו, ולכן אין ערוה בעולם שאינו מסוגל לבוא עליה.
"עולא אמר: כאילו בנה במה, שנאמר (ישעיהו ב:כב): 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו ["שמחזיק עצמו כבעל נפש, דהיינו גאוה - שחשובה נפשו בעיניו" - רש"י] כי במה נחשב הוא'. אל תקרי 'בַמֶה' אלא 'בָמָה'". מוסיף עולא ואומר: לא רק שהוא כופר בה', אלא אף עושה את עצמו לכח עליון ובונה במה לעצמו.
"מאי 'יד ליד לא ינקה' [סוף הפסוק של "תועבת ה' כל גבה לב"]? אמר רב: כל שיש בו גסות הרוח אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ... לא ינקה מדינה של גיהנם". נראה שרב מתכוון ללמדנו, שאפילו כאשר בעל גאוה כביכול מכופף את עצמו להקב"ה ומודה שהוא קונה שמים וארץ, מ"מ אם הוא ממשיך בהתנהגות של גאוה, כל שעבודו הוא הבל ושקר, מפני שכל מטרת קבלת עול מלכות ה' היא שהאדם ישפיל את עצמו, לשבור את גאותו, ובכך להתקדש. וממשיכים (ד:-ה.): "אמרי דבי רבי שילא: אפילו קיבל תורה כמשה רבינו... א"ר יוחנן: אפילו עושה צדקה בסתר, דכתיב בה [במתן בסתר] (משלי כא:יד): 'מתן בסתר יכפה אף' [ישיב חמה, בכל זאת] לא ינקה מדינה של גיהנם".
לא ידעתי; גאוה
(שם ה.) "אזהרה לגסי הרוח מנין? אמר רבא, אמר זעירי: 'שִמעו והאזינו, אל תגבהו' (ירמיהו יג:טו)".
"כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט [מחשיבותו], שנאמר (איוב כד:כד): 'רומו [כשתתרוממו] מעט [תהיו מעט]', ושמא תאמר ישנו בעולם [שמתקיים]? ת"ל 'ואיננו'".
ידעתי את ה'; ה' יורד ומשפיל את עצמו למען השפלים
"'[מרום וקדוש אשכון], ואת דכא ושפל רוח' (ישעיהו נז:טו). רב הונא ורב חסדא: חד אמר 'אתי דכא' [אני מגביהו אלי], וחד אמר 'אני את דכא' [עם הדכא, שאני מרכין את שכינתי אצלו]. ומסתברא כמ"ד 'אני את דכא', שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה. א"ר יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים...". דבר זה חייב להיות, שהתורה שהיא מלמדת קדושה ושפלות ושבירת הגאוה, תינתן במקום כזה.
לא ידעתי; גאוה
"כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה ["יגדע וישרש אחריה כאשירה" - רש"י]. כתיב הכא (ישעיהו י:לג): 'ורמי הקומה גדֻעים', וכתיב התם (דברים ז:ה): 'ואשירֵהם תגדעון'". נראה שהטעם שאדם גס רוח הושווה לאשירה, הוא, שהוא מחשיב את עצמו כע"ז, ופורק את עול הקב"ה. ועוד, שהוא דומה לאשרה שהיא עץ גבוה.
"כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר (ישעיהו כו:יט): 'הקיצו ורננו שכני עפר'. שוכבי בעפר לא נאמר, אלא שוכני עפר - מי שנעשה שכן לעפר בחייו". כלומר, שהיה שפל.
לא ידעתי; עם ישראל
"כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו". מפני שבכל זאת "מעשי ידי טובעים בים...".
ידעתי; הקב"ה רואה את השפל
"בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל ["אדם גדול חולק כבוד למי שהוא גדול כמותו" - ערוך (ערך גב), כי אין זה לכבודו להתחבר לשפלים]. אבל מדת הקב"ה אינו כן: הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר (תהלים קלח:ו): 'כי רם ה', ושפל יראה'".
ידעתי; גסות הרוח
"כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא:ה): 'מלָשני בסתר רעהו [מי שמלשין בסתר על רעהו], אותו אצמית [אשמיד]; גבה עינים ורחב לבב, אוֹתו לא אוּכל'. אל תקרי 'אותו' אלא 'איתו'". וטעם הדבר הוא, שהקב"ה אינו סובל שיהיה לו שותף, אלא הוא לבדו ימלוך, וגס הרוח מסתכל על עצמו כשליט וגדול, והוא דוחק את רגליו של הקב"ה.
"כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא עוכרתו [מטרידה אותו], שנאמר (ישעיהו נז:כ): 'והרשעים [ומההקשר רואים שמדובר על גס רוח] כים נגרש'". כי גס הרוח אינו סובל אדם או ענין שסותר את רצונו. ומעניֵן, שאדם שהוא גס רוח (מלא רוח), נטרד ע"י רוח קמעא, משום שזה לא בדיוק לפי רוחו.
ת"ח - כבוד עצמו
"תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית [של גאוה, והסיבה היא, כי בלי שום גאוה לא תהא לו השפעה להשליט את החוק על העיר]... ומעטרא ליה [מעט הגאוה הזה נעשה לו כעטרת] כי סאסא לשבולתא [כמו גבהו של שבולת]". ומעניֵן שבמאמר לעיל, "כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט", מובא פסוק באיוב (כד:כד) שסופו הוא: "וכראש שבלת ימלו", ושאלו: "מאי 'וכראש שבולת'", ותירצו: "כי סאסא דשיבלתא". ונראה שהעטרה הזאת ראויה לת"ח, כי מטרתו וכוונתו אינה לכבוד עצמו אלא לכבוד התורה, משא"כ גס הרוח שהוא צבוע ומנסה להיראות כאדם שאינו רוצה הרבה כבוד, אבל באמת הוא משתמש ב"עניות" שלו למטרה של גאוה - חותכים לו את ה"סאסא דשיבולתא". אך קשה מאד לשער את מדת הגאוה שצריך ת"ח להשתמש בה, ועל זה אומר רבא: "בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה! ואמר רב נחמן בר יצחק: לא מינה [לא מהגאוה עצמה] ולא מקצתה [אפילו לא ממקצתה או מקצה הגאוה, שהרי] מי זוטר [האם זה דבר קטן] דכתיב ביה: 'תועבת ה' כל גבה לב'?!"
ידעתי; גאוה
(סוטה ה.-:) "כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת ["מתמעט מחשיבותו ונעשה פחות באנשים" - רש"י], שנאמר (ויקרא יד:נו): 'ולשאת ולספחת', ואין 'שאת' אלא לשון גבוה, שנאמר (ישעיהו ב:יד): 'ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות', ואין 'ספחת' אלא טפילה, שנאמר (שמואל א ב:לו): 'ספחני נא אל אחת הכהֻנות [המשמרות] לאכל פת לחם'". כלומר, הקב"ה מלקה את האדם בצרעת משום גאוה וגסות הרוח (ומשום כך, לטהרתו צריך לקחת מים עם עץ ארז ושני תולעת). ולכן גם קרא לנגעים "שאת" ו"ספחת", לרמוז על גסות הרוח ועל סופה (וצ"ע למה חזר כאן, הלא לעיל אמרו: "כל אדם.. לסוף מתמעט", ומה הוסיף כאן כאשר אמר "לסוף נפחת").
בטחון; ידעתי; גאוה ושפל רוח
(סוטה ה:) "א"ר יהושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה. שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה [בלבד] בידו... אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נא:יט): 'זבחי אלקים, רוח נשברה' [כלומר, רוח נשברה היא בעצם זבחי אלקים כולם, גם עולה, גם מנחה, וכו']. ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת [משום שהוא יודע שאין בידו לעזור לעצמו וסומך ובוטח בה'], שנאמר (שם): 'לב נשבר ונדכה, אלקים לא תבזה'". אגב, הגמרא משתמשת בלשון "נמוך" הרוח כהיפך של "גס" הרוח; ואם כן "גס" פירושו "גבוה".
© כל הזכויות שמורות