צפניה - קטעי פירושים

נביא

(א:א) דבר ה' אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה... כתב הרד"ק: "ושלושה נביאים נתנבאו בימי יאשיהו... ירמיהו היה מתנבא בשווקים, וצפניה בבתי כנסיות וחולדה אצל הנשים". הנה ירמיהו סבל את הסבל הרב ביותר מביניהם, אך היה הגדול ביותר. ומכאן אנו לומדים: אל יתבייש הנביא, אלא ילך אפילו בשווקים.

חוסר בטחון

(א:ד_ה) ...והכְרַתִּי מן המקום הזה את שְׁאָר הבעל... ואת המשתחוים הנשבעים לה' והנשבעים במַלְכָּם. נראה לי שהכוונה כאן לשומרי מצוות שהם מחוסרי בטחון בעת משבר, שהם משלמים מס שפתיים לאמונה בה', אבל בשעת סכנה הם הופכים ל"הגיוניים" וסומכים על מלכם.

חוסר בטחון גם מצד הדתיים; צריכים לדרוש את ה'; עם ישראל

(א:ו) ואת הנְסוגים מֵאחרי ה' ואשר לא בקשו את ה' ולא דרָשֻהו. צריכים לדרוש את ה' אם רוצים עזרה ממנו. הישועה באה במדה שאנחנו מיחלים לה ודורשים אותה. אומר הרד"ק: "'ואשר לא ביקשו את ה'' — ואע"פ שלא עבדו עבודה זרה, אלא שאומרים בלבבם: לא ייטיב ה' ולא יירע, ומה תועלת לדרוש אותו". ומצודת דוד כתב: "'ואת הנסוגים' — רצה לומר, אותם שבתחילה האמינו בה' ולאח"ז פרשו ממנו". ולא נראה לי, שהרי אם זה היה הפירוש, לא היה כתוב לשון "נסיגה" אלא "עזיבה". אלא נראה שמדובר בשומרי תורה שהם שומרי פולחן, שמשלמים מס שפתיים לאמונה ולבטחון, אבל בעת משבר נסוגים ממנו ומאבדים את בטחונם. יש חוסר האמונה בה' הן מצד הכופרים והן מצד ה"מאמינים".

התבוללות וחיקוי הגוים וגם חוסר בטחון; עם ישראל

(א:ח) והיה ביום זֶבח ה', ופקדתי על השרים ועל בני המלך ועל כל הלֹבשים מלבוש נכרי. נראה לפרש שה' יעניש את השרים ואת המנהיגים שהתבוללו והפכו לרודפים אחרי תרבות הגוים, וגם בטחו בגוים, ועזבו את ה' ואת דרכיו, ומחטיאים את העם, והם בכלל אינם מבינים את פשר התהליכים והמאורעות, כי הם הפכו להיות כמו גוים במחשבותיהם. והרד"ק פירש: "אנשים שמראים עצמם פרושים וחסידים, ולובשים מלבוש נכרי שלא כשאר העם כדי שיכירום במלבושיהם שהם פרושים, ודרכיהם [באמת] רעים".

(א:ז_יח) בפסוקים אלו יש תיאור מבהיל של חורבן, שמתאים גם לחיסול הגולה.

(א:יז) והלכו כַּעִוְרים. ישראל הם כמו עיוורים, שאינם מבינים את פשר הצרה.

הצדיק נופל עם הרשע בשעת גזרה; הוכחה ונסיון להחזיר את הרשע לתשובה

(ב:א_ג) התקוששו וָקוֹשו... בטרם לא יבוא עליכם חרון אף ה'... בַּקשו את ה' כל עַנְוֵי הארץ אשר משפטו פָּעָלוּ... אולי תִּסָתְרו ביום אף ה'. אומר הרד"ק (ג): "...כי אע"פ שחטאו רוב ישראל, נשתיירו בהם רבים טובים... ואע"פ שהיו עבדי הא_ל יתברך וחסידיו, נפלו בחרב עם הרעים... 'בקשו צדק'... — השתדלו בכוחכם להשיבם אל דרך טובה... 'תיסתרו' — שלא תמותו בחרב עם הכלל. אבל מן הגלות לא הבטיחם, כי כבר נגזרה גזירה בימי מנשה". נראה לי ללמוד מדבריו, שאם כל העם או רובו חוזר בתשובה, ה' בוודאי יבטל את הגזרה. ואם לאו, הצדיק ייסָפה עם הרשע, אבל אם יבקש את ה', אולי יִנָצל מכליון בכל זאת.

עונש הגוים — שהרעו לישראל והתגאו; מדה כנגד מדה; קידוש השם; חילול השם; מלכות שמים בגאולה השלמה; חילול השם קשור לחילול ישראל

(ב:ח) שמעתי חרפת מואב וגדֻפי בני עמון אשר חֵרפו את עמי. פירש רש"י: "כשהיו מוליכין ישראל בגולה... היו [מואב ועמון] מונין אותן ואומרים [לישראל]: מה לכם להיות סגופים? מה תבכו? הלא לבית אביכם אתם הולכים; 'בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם' (יהושע כד: ב)!" זוהי טענת הגוים שישראל צריכים לחזור מא"י לגלות, שהיא מקורם.

ויגדילו על גבולם. אומר מצודת דוד: "לקחו מאדמת ישראל להגדיל ולהוסיף על גבולם, כמ"ש (ירמיהו מט: א): 'לבני עמון... מדוע ירש מַלְכם את גד...'".

(ב:ט) לכן חי אני נאֻם ה' צב_אות, אלקי ישראל. אשר חרפתם אותי כאשר חרפתם את ישראל, שהרי אני אלקיהם.

כי מואב כסדֹם תהיה, ובני עמון כעמֹרה. פירש רש"י: "גם אתם לקדמתכם תשובו; לוט אביכם הלא מסדום היה!" וזאת מדה כנגד מדה.

שארית עמי [שיחזור מהגלות] יְבָזום. מדה כנגד מדה: אתם ביזיתם את ישראל במלים, ולכן הם יבוזו את ארצכם. עבר הירדן תיכבש ע"י ישראל.

ויֶתֶר גויִ [זה שנשאר מישראל, שחזר] יִנְחָלום. מדה כנגד מדה: אתם לקחתם מנחלתם, והם יקחו את כל ארצכם.

(ב:י) זאת להם תחת גאונם, כי חֵרְפו וַיַגְדִלו על עם ה' צב_אות. וחיללו גם את העם וגם את אלקיו. מאחר שחרפו את עם ה' צב_אות, כלומר, חיללו את שם ה' שהוא א_ל הכח, ולעגו ואמרו שאין לו כח — משום כך ה' יעניש אותם. כך אומר מצודת דוד: "זאת יבוא להם בעבור גאונם, אשר חרפו ודיברו גדולות וקשות על עם ה'".

(ב:יא) נורא ה'. ה' שהוא נורא וכל יכול.

עליהם. "לקחת מהם נקם" — מצודת דוד.

כי רָזָה את כל אלהי הארץ. "כי החליש כוחם" — מהר"י קרא. כלומר, ביום הִוָדע ה' לעיני כל הגוים, יחליש את כוחם של כל האלילים, וכל העולם יֵדעו את ה'.

וישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגוים. אפילו הרחוקים ביותר, שלא שמעו על ישראל ועל הקב"ה.

עונש הגוים; גאוה

(ב:טו) זאת העיר [נינוה] העליזה [תרבות עליזה וחופשית] היושבת לבטח, הָאֹמְרָה בלְבָבָה: אני וְאַפסי עוד! היא בטוחה וגאה בעצמה, ואומרת: אין כמוני! אין עיר אחרת להדמות לי. איך היתה לשמה...

חוסר אמונה; עזרת האדם לשוא; יהודים לא מבינים

(ג:ב) לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר, בה' לא בָטָחָה, אל אלקיה לא קָרֵבָה. אומר מצודת דוד: "כי ביקשה עזר ממלכי הארץ".

נביאי שקר

(ג:ד) נביאיה פֹּחזים אנשי בֹּגדות.

אמונה; אזהרת ה'

(ג:ז) אמרתי, אך תירְאי אותי, תקחי מוסר, ולא יִכָּרֵת מְעונה... אכן, השכימו, השחיתו כל עֲלִילותם.

מלחמת גוג ומגוג; בעתה; ידעתי; עונש הגוים באחרית הימים

(ג:ח) לכן חַכו לי, נאֻם ה', ליום קומי לְעַד. אומר מצודת דוד: "הואיל ולא שבתם אלי, לא אמהר הגאולה, אלא הַמתינו לי על היום המוגבל שאקום לשלול את הגוים. ועל יום מפלת גוג יאמר".

כי משפטִי לֶאֱסֹף גוים... "משפט זה נתתי לעתיד, שאאסוף גוים וממלכות על ירושלים" — רד"ק.

לשפֹּך עליהם [על הגוים] זעמי, כל חרון אפי. "על שחטאו לי, ואז תחַכו ותקַוו אתם [ישראל] לישועתי" — מהר"י קרא.

כי באש קנאתי תֵּאָכֵל כל הארץ. "רוב אנשי הארץ [העולם]" — רד"ק. כלומר, שתהיה שואה עולמית. ואחר כך:

(ג:ט) כי אז אֶהְפֹּך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם ה'. "שלא יוציאו [הגוים הנשארים] בשפתם אלהים אחרים, אלא כולם יקראו בשם ה'" — רד"ק. וזאת תהיה ידיעת ה' ברורה. ומהר"י קרא פירש: "שידברו מלות לשון הקודש, שהוא לשון מובחר". וכ"כ אבן עזרא. וכתב מצודת דוד: "אחדות הלשון יהיה סיבה שיתאחדו באמונה לקרוא כולם בשם ה', לעָבדו שכם אחד ובדעה אחת".

לְעָבדו שְׁכֶם אחד. "חבורה אחת. שיתגיירו כולם לשם ה'" — מהר"י קרא.

גאוה; לא ידעתי את ה'; בטחון; כחי ועוצם ידי

(ג:יא_יב) ...כי אז אָסיר מקרבך עַליזֵי גאותֵך, ולא תוסִפִי לגָבְהָה עוד בהר קדשי. והשארתי בקרבך עם עני ודל, וְחָסו בשם ה'. החטא הגדול היה הגאוה, שבגללה סמכו על כוחם ועל עוצם ידם, או על מדיניותם לקבל עזרה מהגוים. אך יבוא יום שיישאר עם "עני ודל" — עני בגאוה, כלומר, שפל ועניו, שסומך לא על כוחו אלא על ה'.

עשרת השבטים ישובו

(ג:יד) הָריעו ישראל. פירש הרד"ק: "עשרת השבטים".

בטחון; ה' יושיע את ישראל; בעתה אחישנה

(ג:טז_יז) ביום ההוא יֵאָמֵר לירושלים: אל תירָאי! אל יִרפו יָדָיִך! ה' אלקיך בקרבֵּך, גבור יושיע... יַחֲריש באהבתו. פירש מצודת דוד (יז): "בעבור אהבתו לך, ישתוק על העוונות שעשית מאז".

חילול השם; א"י; גוג ומגוג

(ג:יט) הנני עֹשה את כל מְעַנַיִך... ושמתים לתהלה ולשם בכל הארץ בָּשְתָם. מפני שלהיות בגלות היא בושה.

לא יִשארו יהודים בגולה כי היא חילול השם וקללה

(ג:כ) בעת ההיא אביא אתכם, ובעת קַבצִי אתכם — כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ, בשובִי את שבותֵיכם לעיניכם — אמר ה'. אומר מצודת דוד: "ולכן לא יִשָאר מי מהם בגולה, כי בעבור שיהיו לתהלה בכל הגוים, יביאום למנחה לירושלים את מי אשר ימצאו בקצות הארץ". ולי נראה, שיביא אותם — את כולם — מהגולה, כי הם יהיו לתהלה בכל עמי הארץ, שראו את גדולת ה', ואיך יכול להיות שאלקים גדול כזה ישאיר את עמו בגלות. ולכן, כדי לקדש את שמו, הוא יחסל את הגולה.