שמואל א - פרק א

שמואל א פרק א

עם ישראל — כל ישראל ערבים זה בזה

(ג) ועלה האיש ההוא [אלקנה] מעירו מימים ימימה להשתחוֹת ולזבֹח לה' צב_אות בשִלֹה... כתב רש"י: "בדרך שהיה עולה בשנה זו לא היה עולה בשנה אחרת כדי להשמיע ישראל ויעשו כמותו". כל ישראל ערבים זה בזה בשני דברים: א) בזה שכל יהודי חייב לנסות להביא את הזולת לדרך הטובה; ב) שהוא נענש על עוון הזולת.

מושגים; תפלה

ועלה האיש ההוא... להשתחוֹת ולזבֹח לה' צב_אות בשִלֹה... הרד"ק הביא מדרש (ע' ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז עז): "ר' אלעא בשם רבי יצחק: שקולה תפלה כנגד הקרבנות, שנאמר: 'להשתחוות ולזבוח'. ורבנן אמרי: חביבה תפלה יותר מכל הקרבנות, דכתיב 'להשתחוות' ואח"כ 'ולזבוח'".

אמונה ובטחון — אם אדם רוצה עזרה מה' הוא צריך לבקש ממנו

(ו) וכִעֲסַתָּה צרתהּ [פנינה הכעיסה את חנה] גם כעס בעבור הַרְעִמָהּ... הביא רש"י: "ורבותינו אמרו (ב"ב טז.): בעבור הרעימה שתתפלל, ולשם שמים נתכוונה". כלומר: מדוע לא ילדה חנה כל השנים? כי בלי תפלה אין עזרה.

ידעתי את ה'; ה' צב_אות

(יא) ותדֹר [חנה] נדר ותאמר: ה' צב_אות... כתב רש"י: "ורבותינו דרשו במס' ברכות (לא: )... עד הנה לא היה אדם שקראו להקב"ה 'צב_אות', אלא כך אמרה לפניו: רבש"ע, מכל צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך ליתן לי בן אחד?'" זהו האמונה והבטחון היסודי, שלהקב"ה יש הכח ליצור אדם.

מנהיג — אסור שיירא משום אדם; נזיר

[בבקשת חנה] ...אם ראֹה תראה בעני אמתך... ונתתה לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו. הרד"ק מביא: "ובדברי רז"ל (נזיר סו.) מחלוקת בזה. ר' נהוראי אומר: נזיר היה שמואל, שנאמר: 'ומורה לא יעלה על ראשו'. מה מורה האמורה בשמשון — נזיר, אף מורה האמורה בשמואל — נזיר. אמר ר' יוסי: אין מורה אלא של בשר ודם. אמר לו ר' נהוראי: והלא כתיב (לקמן טז: ב): 'ושמע שאול והרגני'. הרי שכבר היה עליו מורא של בשר ודם?" ולי נראה שיש לתרץ את קושית ר' נהוראי כך: אין ספק שאסור למנהיג ישראל כמו שמואל — שהוקדש לה' ולעבודתו ולעבודת עמו כל ימיו — לפחד משום אדם. אבל הכוונה היא שאסור לו לברוח מתפקידו בגלל הפחד הזה. אבל אין לומר שלא יפחד ולא ינסה למצוא דרכים להישמר מסכנה, שהרי דוקא מהפסוק הזה, "ושמע שאול והרגני", לומדים חז"ל (עי' פסחים ח: ) שאין סומכין על הנס! לכן נ"ל לפרש שיתכן ששמואל היה באמת נזיר, והמלים "ומורה לא יעלה על ראשו" מתפרשות גם על הנזירות שלו, וגם על הצו האלוקי לכל מנהיג, שמורא בשר ודם לא יעלה על ראשו, אלא: "לא תגורו מפני איש" (דברים א: יז). ונמצא שלמלה "מורה" יש שתי משמעויות.

תפלה

(יב) והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה'... הרד"ק מביא: "בדרש (ירושלמי, ברכות ד: א), ר"ש בשם רבי חלפתא ובשם ר"מ: מכאן כל המרבה בתפילה נענה". כלומר, שצריכים "לנדנד" להקב"ה...

מנהיג — לא תמיד מבין; ליקוי הדתיים

והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שׂמר את פיה. (יג) וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יִשָמֵעַ, ויחשבה עלי לשִכֹּרָה. (יד) ויאמר אליה עלי: עד מתי תשתכָּרין... (טו) ותען חנה ותאמר: לא אדני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני ה'. הנה יש לתמוה: הלא בגמרא (ברכות לא) לומדים את הדרך הנכונה להתפלל דוקא מהתנהגות חנה, הרי שהיא התפללה בדרך הטובה ביותר, וא"כ איך חשד בה עלי שהיא שכורה!? ונראה ללמוד מזה כלל גדול: שהעם לא היה רגיל להתפלל כראוי. הרי עלי ראה שחנה א) הרבתה בתפלה; ב) דיברה על לבה (בכוונה וברצינות); ג) לא הרימה את קולה. ועל אף שזאת הדרך הנכונה, בכל זאת העם לא התנהג כך, וגם הדתיים היו לקויים בענין הכוונה והרצינות בתפלה, ולכן חשד בה עלי. כך פירש הרד"ק (יד): "כי את נראית כשכורה ואין את עושה כשאר המתפללין שאומרים בקשתם בדרך שתוכל לשמוע". והוא חשב שעשתה כך מתוך גאוה. וכן כתב רש"י: "שלא היו רגילין להתפלל בלחש". ובנוסף, עלי לא הבין את התופעה של אשה הגונה כזו, תמימה ויראת שמים.

ועל זה אמרה חנה: "לא אדוני...", וכפירוש חז"ל (ברכות לא: ): "לא אדון אתה בדבר זה ולא רוה"ק שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה". ומכאן שמותר ליהודי לתקן מנהיג, גם אם הוא גדול הדור, אבל יעשה זאת בכבוד. והנה עלי הודה בטעותו, שהרי מיד אמר (יז): "לכי לשלום, ואלקי ישראל יתן את שֵלתך...".

תפלה

(טו) [חנה] ואשפך את נפשי לפני ה'. כדי שאדם ייענה בתפלה, הוא חייב להיכנע בפני ה', ולהודות שהוא עפר ורימה, ולשפוך את נפשו לפניו. וידוע שלפעמים הגאוה מונעת מן האדם מלבקש רחמים.

תפלה — המתפלל בכוונה ובתמימות ייענה

(יז) ...ויען עלי ויאמר: לכי לשלום ואלקי ישראל יתן את שֵלתך. יש לשאול, איך מיהר עלי לומר כך, בעוד שאך לפני רגע, הוכיח את חנה? התשובה היא, שהוא הבין שתפלה זו היא תמימה וראויה לתשובה.