שמואל א - פרק ד

פרק ד

קידוש וחילול השם

(ג) ...למה נְגָפָנו ה' היום לפני פלשתים? נקחה אלינו משִלֹה את ארון ברית ה'... ויֹשִעֵנו מכף אֹיבינו... ובתרגום יונתן: "...בדיל יקר שמיה נתפריק מיד בעלי דבבנא". והם לא הבינו שלפעמים, כדי להעניש את ישראל, הקב"ה נותן ששמו יתחלל. ויש לשאול: הלא היהודים הפגינו כל כך הרבה אמונה בה', ומדוע נוצחו שוב? התשובה היא, שבאמת לא האמינו שה' הוא האלקים היחיד ולא בטחו בו לבדו, אלא שיתפו אלילים וה' ביחד וחשבו שכולם יצילו אותם. והראייה מלהלן ז: ג, ששמואל אומר: "אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה', הסירו את אלהי הנכר... והכינו לבבכם אל ה' ועִבדֻהו לבדו...".

ה' צב_אות; קידוש השם

(ד) וישלח העם שִלֹה וישאו משם את ארון ברית ה' צב_אות יֹשב הכרֻבים... לשון "צב_אות" היא תמיד לשון גבורה, וכל יכול, וקידוש שמו. והרד"ק פירש: "כי הוא אדון החילות להגביר אוהביו ולהחליש אויביו". ונראה לי שהקשר בין הארון שנקרא "ארון ה' צב_אות", שהוא הסמל של הכח, לכרובים, נועד להפגין את המושג של "מגביה שפלים": הכרובים — פני תינוק היו להם, והתינוק הוא סמל החולשה, ורצה הקב"ה להראות לנו שה' צב_אות מחזק את החלשים.

עם ישראל — "עברים"

(ו) ...מֶה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים...; (ט) התחזקו וִהְיוּ לאנשים, פלשתים, פן תעבדו לעברים... נראה שאצל הפלשתים (וכן אצל שאר העמים), המושג "עברים" היה מושג שלילי, של בזיון. כלומר, אלה שאינם שייכים לכאן אלא באו מעבר הנהר, וזאת לא ארצם, והם מיעוט, עם של נודדים; וכן — אלה ששונים מכל עם (כמו שאמרו חז"ל [בראשית רבה מב: ח] על "אברם העברי" [בראשית יד: יג]: "כל העולם מעבר אחד, ואברהם מעבר אחד"). וראיה לכך שזה כינוי שלילי בפיהם לישראל, שהרי להלן ה: ז, אחרי שה' הכה את דגון ואת אנשי אשדוד, אמרו הפלשתים: "לא יֵשֵב ארון אלקי ישראל עמנו...".

עם ישראל — כבוד עצמי

(ח) אוי לנו [לפלשתים]! מי יצילנו מיד האלקים האדירים האלה, הם האלקים המכים את מצרים... (ט) התחזקו והיו לאנשים, פלשתים! פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם והייתם לאנשים ונלחמתם. הנה, על אף פחדם מאלקי ישראל, בכל זאת האמינו הפלשתים בעצמם או באלהיהם, ואמרו: נתחזק ונהיה לאנשים, וגם אם ניפול, מוטב שנמות משנהיה עבדים. ומתוך כבודם של הפלשתים רואים אנו את גנותם של ישראל: שהם לא לחמו אלא העדיפו לעבוד את הפלשתים.

מנהיג — לפני שדואג לחייו הפרטיים, דואג לעם ולגורלו

(יז) ויען המבשר ויאמר: נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופינחס וארון האלקים נלקחה. (יח) ויהי כהזכירו את ארון האלקים, ויפֹל [עלי] מעל הכסא אחרנית... על פסוק יג: "והנה עלי ישב על הכסא יד דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלקים", כתב הרלב"ג: "וזה מורה על רוב חסידותו, שלא היה חרד לבניו עם מה שגילה לו איש האלקים ששניהם ימותו ביום אחד. גם בשמעו מות חפני ופנחס לא חרד מאד עד ששמע שארון האלקים נלקח — כי אז נפל אחורנית...". זהו מנהיג. הוא מבליג ומתאפק כשמדובר בצערו האישי, אבל כל חייו מוקדשים לציבור ולעם. וכן אצל כלתו, אשת פינחס — העיקר אצלה היה הארון, כמו שכתוב (כא_כב): "ותקרא לנער 'אי כבוד', לאמר: גלה כבוד מישראל, אל הִלָקח ארון האלקים ואל חמיה ואישה. ותאמר: גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלקים", ופירש מצודת דוד (כב): "וחזרה ואמרה: עיקר גלות הכבוד הוא בעבור כי נלקח הארון".

חילול השם מתבטא בכשלון במלחמה

(כב) ותאמר [אשת פינחס]: גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלקים — ויכולת הפלשתים לקחת את ארון אלקים ה' צב_אות יושב הכרובים, היא חילול השם הגדול ביותר!

עוד רואים מכאן שאין שיקול של פיקוח נפש כשיש חילול השם, שהרי על פסוק יב: "וירץ איש בנימן מהמערכה...", כתב רש"י: "זה היה שאול שחטף את הלוחות מיד גלית וברח לו". ותימה — הרי סכנה איומה היתה לנסות להיאבק עם גלית? אלא, מכיון שלקיחת הלוחות היתה חילול השם, הסתכן שאול. אבל ברגע שהצליח, מיד ברח.