שמואל א - פרק ו

פרק ו

לא ידעתי את ה'; הגוי, אע"פ שנענש, מחזק את לבו

(א) ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים. (ב) ויקראו פלשתים לכהנים ולקֹסמים לאמר: מה נעשה לארון ה'? הודִיעֻנו במה נשַלחֶנו למקומו. יש לתמוה, מדוע — אחרי המכות הנוראות — לא שלחו את הארון לישראל מיד, ומדוע חיכו שבעה חדשים? ואין ספק שהם פחדו מה', שלכן הם הוציאו את הארון מהערים, ויש רמז לזה ממה שכתוב שהיה "בשדה פלשתים", ונראה לי שכתוב כך משום שהוציאו את הארון מן הערים; וכן במקום להשתמש בביטוי "ארון אלקי ישראל" (ה: יא), אמרו עכשיו: "לארון ה'", והיתה בזה "ידיעת ה'" והודאה באמת. ומשום כך הפסיק ה' את המגפה, אבל עדיין לא נתרפאו הפלשתים (ועל זה נרמז בפסוק ג שהכהנים מציעים לשלוח את הארון עם אשם "אז תרפאו"), משום שבעצם הפלשתים היו עקשנים וניסו בכל הדרכים שלא להחזיר את הארון.

ונראה שפרץ ביניהם ויכוח חריף על זה (וזה פירוש פסוק ז כפי שנפרש מיד, בע"ה). ועוד נראה שהמעכבים והמתעקשים היו כהני הדת והקוסמים, שהפגיעה בדגון היתה פגיעה בהם. ורק תחת לחץ שאר הפלשתים, הסכימו להחזיר את הארון, ועשו זאת בהיסוס וגם בערמה. וכך אמרו:

(ג) אם משלחים את ארון אלקי ישראל. כלומר: אם אתם החלטתם להחזיר את הארון. והם השתמשו בביטוי "ארון אלקי ישראל", משום שעל אף שהעם קיבל את ידיעת ה', הכהנים עמדו בעקשנותם.

...השב תשיבו לו אשם, אז תֵרָפאו ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם. הם דיברו על נתינת אשם וכבוד לה', לא משום שהם רצו לכבד את ה', אלא משום שככהני דת, היה להם אינטרס שהעם יכבד את הכח העליון ולא חשוב מי הוא! כי כבוד לה' מצד הפלשתים — והוא שבא מפחד — יחזיק אותם כבולי פחד גם לאליליהם, והכהנים ירויחו מזה. והם קיוו שאולי, למרות הכל, כל זה לא בא מה', ולכן אמרו "ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם". כך כתב הרלב"ג: "...כבר היה דעתם שאם לא בא להם הרע בסיבתו, לא ישיבוהו לישראל".

ואפשר שכהנים אלה לא היו פלשתים, כי כהני הפלשתים סירבו לשלוח את הארון, ולכן קראו לכהנים מאומות אחרות. ויש ראייה לזה, שהרי כאן אמרו "אז תרפאו, ונודע לכם", "ידו מכם", וכן בפסוק ה אמרו: "אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם", משמע שזה לא קרה לכהנים שדיברו. ועל אף שבפסוק ט כתוב: "נגעה בנו, מקרה הוא היה לנו", יתכן שאת זה כבר אמרו הפלשתים עצמם — או שסרני הפלשתים אמרו זאת לעם, או שכהני הפלשתים אמרו זאת לעם, מאחר שראו שאין ברירה. והפירוש הזה נראה לי עיקר.

(ד) ...כי מגפה אחת לכֻלם ולסרניכם. שאף לסרניכם אין כח לעמוד נגדו.

והנה הדרך לדעת את ה' הוא לכבד אותו, וזאת ההודיה הגדולה ביותר, והיא קידוש שמו. ועל זה אמרו הכהנים:

(ה) ...ונתתם לאלקי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם. וכעין זה כתב הרלב"ג (ג): "כי הוא רוצה שיתנו לו כבוד תחת אשר חשבו לחלל שמו". ואז אמרו הכהנים:

(ו) ולמה תְכַבְדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם? הלוא כאשר התעלל בהם, וישלחום וילֵכו. כתב מהר"י קרא: "'התעלל' — לשון ליעוג. שהקב"ה מלעיג ברשעים [בעלי הגאוה], שנאמר (תהלים ב: ד): 'יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו'". מכאן אנו למדים כלל חשוב. המלה "להכביד" (להתעקש) באה מאותו השורש כמו המלה "כבוד", משום שהעקשן הוא בעל גאוה ורוצה לשמור על כבודו, ומשום כך הוא מתעקש ומכביד את לבו. וכדי לרמוז לזה נקט כאן הכתוב "כבדו" ולא "הכבידו".

(ט) ואם לא [ילכו הפרות לבית שמש], וידענו כי לא ידו נגעה בנו... עד הרגע האחרון התעקשו הכהנים.

ידעתי את ה'

(יב) ...ולא סרו ימין ושמאול... — פרות הפלשתים שהחזירו את הארון. ללמדנו: אם הפרות לא סרו ימין ושמאל, ישראל על אחת כמה וכמה ש"לא תסור ממנו ימין ושמאל".

חילול השם; הצורך להתגבר על הרגשות

(יט) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה', ויך בעם שבעים איש, חמשים אלף איש... יש כאן תימה: הרי כאשר חזר הארון, כתוב (פסוק יג): "...וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות", וכתב שם רש"י: "ומשמחתם נהגו בו קלות ראש שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד". ואם החטא נבע משמחתם בזה שהארון חזר, מדוע היכה אותם ה'? ועוד — מדוע חיכה הנביא מפסוק יג ועד פסוק יט לספר על חטאם? ועוד — במה היה זה חטא כל כך גדול עד שהיכה בהם הקב"ה מכה אדירה זו?

ונראה שלא הסתכלו בארון מיד, אלא בתחילה עשו משתה גדול, ועל זה כתוב (טו): "...ואנשי בית שמש העלו עֹלות ויזבחו זבחים ביום ההוא לה'", "ביום ההוא" — לומר שכל היום עשו משתה, והתהוללו והשתכרו... ואז בקלות ראש ובחוסר כבוד פתחו את הארון להסתכל בו, כמו שכתב התרגום (יט): "וקטל בגברי בית שמש על דחדיאו דחזו ארונא דה' כד גלי...", כלומר, ששמחו שמחת משתה והוללות, וזה היה בזיון וחילול השם. ובגמרא (סוטה לה.) נאמר: "חד אמר: קוצרין ומשתחוים...", ופירש רש"י שם: "לא בטלו ממלאכתן לכבדו, והאי 'ראו' לשון בזיון, כמו: 'אל תראֻני שאני שחרחֹרת'". ומהר"י קרא פירש: "'כי ראו בארון ה''... וי"א לשון בזיון, כגון 'אל תראֻני' (שיר השירים א: ו)". ויתכן שמתוך קלות ראשם גם ביזו את הארון, באמרם: איפה גדולתו, הלא הוא נכבש שבעה חדשים, ויותר מזה — נחלנו מפלה גדולה על אף היותו בקרבנו. ועל חילול השם הזה, היכה בהם ה' מכה גדולה.

גם אם נאמר שהחטא נבע משמחה אמיתית מקורית, נוכל להסביר את העונש, משום שיש כאן כלל גדול: עצם הקדושה מחייבת את היהודי לכוף את רגשותיו — בין של אבלות ובין של שמחה — לרצון ה'. היהודי חייב לכבוש את יצרו הטבעי ולהתגבר על רגשותיו, ובכך יקבל עול מלכות שמים ויקדש את עצמו. וזה טעם גדול לאיסור אבלות בשבת ויו"ט, משום שכך נשעבד את מחשבותינו ואת רגשותינו אליו. היהודי חייב לעבוד את ה' בכל כוחותיו.

קידוש השם

(כ) ויאמרו אנשי בית שמש: מי יוכל לעמֹד לפני ה' האלקים הקדוש הזה? הרי גם שונאינו הפלשתים הוכו על ידו כשהיה הארון אצלם, וגם אנחנו הוכינו.

קידוש השם

(כא) וישלחו [אנשי בית שמש] מלאכים אל יושבי קרית יערים לאמר: הֵשִבו פלשתים את ארון ה'; רדו, הַעֲלו אֹתו אליכם. יש לתמוה: מדוע חשבו אנשי בית שמש שאנשי קרית יערים יסכימו לקחת את הארון, אחרי המכה שהם נחלו? ומדוע פנו דוקא לקרית יערים? הנה שמה של קרית יערים היה לפנים

"קרית בעל": "...ותאר הגבול בעלה, היא קרית יערים" (יהושע טו: ט); "קרית בעל היא קרית יערים" (שם טו: ס); "...והיו תצאתיו אל קרית בעל, היא קרית יערים" (שם יח: יד). ונראה שבימי הכנעני היא היתה מרכז ע"ז, ולכן חשבו אנשי בית שמש שאם יהיה שם ארון ה', כסמל שה' שולט היום על מקום שהיה פעם מרכז ע"ז, דבר שהוא קידוש השם, לא יכה בהם הקב"ה.

יתכן שהתשובה היא אחרת: הרי קרית יערים היתה אחת מערי הגבעונים, שנאמר (יהושע ט: יז): "...ועריהם גבעון, והכפירה, ובארות וקרית יערים", ולכן העדיפו בני ישראל לשלוח את הארון לשם, כדי שהמכה לא תהיה בבני ישראל.