שמואל א - פרק טו

פרק טו

מלך — כניעה להקב"ה

(א) ויאמר שמואל אל שאול: אֹתי שלח ה' למשחך למלך על עמו, על ישראל — ועתה, שמע לקול דברי ה'. כלומר, ה' שלח אותי למשחך למלך על ישראל, שזו הדרך שבה צריך לבוא מינוי מלך בישראל; ועיקר המצוה שיש על מלך היא לשמוע לקול ה'. וא"כ שמע היום בקול ה' במצוה זו של מחיית עמלק, על אף שהיא מצוה קשה ואולי היא בניגוד למצפונך (שהרי לעיל יד: מח ראינו שהכה את עמלק אבל לא השמידם). וכתב רש"י: "פעם אחת נסכלת, עתה היזהר בעצמך".

עם ישראל — יחיד ונבחר

...אֹתי שלח ה' למשחך למלך על עמו, על ישראל... כלומר, על עמו היחיד שבחר לו, והוא ישראל.

לא ידעתי את ה'; עמלק

(ב) ...פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלֹתו ממצרים. את לשון "שם" לו, פירש מהר"י קרא: "אורב בדרך". חטא עמלק היה שהוא תיכנן ויזם דרכים איך להכשיל את ישראל מלהגיע לא"י, וכך לחלל גם את שם ה'. ומפני זה השתמשו כאן בלשון "שם" שמשמשת גם במובן "לשים אורב", שתיכננו ויזמו איך להתנפל על היהודים ולהכשילם, וגם במובן של דברי חז"ל (סוטה ה: ): "השׁם [המתכנן ויוזם] אורחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר (תהלים נ: כג): 'ושם דרך — אראנו בישע אלקים'; אל תקרי 'ושׂם' אלא 'ושׁם' [שימה, תכנון, יזימת] דרך". וגם עמלק "שׁם", תיכנן את דרכו, אבל כוונתו היתה בדיוק ההיפך — לא לראות בישע אלקים אלא ח"ו בכשלונו. ומשום כך, משום שעמלק הוא הסמל של חילול השם —

(ג) עתה לך והכיתה את עמלק... ולא תחמל עליו. כי אסור לחמול על מחלל השם, ואין זו חמלה אלא טפשות, וסופה להגיע לאכזריות על הרחמן, שכל המרחם על האכזר סופו להיות אכזר על הרחמן.

והֵמַתָּה מאיש עד אשה... מגמל ועד חמור, לקיים את מצות "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה: יט), שלא יהיה דבר בעולם ששמו של עמלק נקרא עליו, ובכך יחוסל מהעולם האויב הסמלי של ה' ויתגדל ויתקדש שמו. שאין החיים העיקר, והקב"ה לא ברא את האדם עם זכות טבעית לחיות, אלא חייו הם מתוך תכנית ה' שיחיה באופן מסויים, ואם אינו חי כך, אין טעם שיחיה, ואדרבה, הוא מקלקל את תכנית בוראו.

(ד) וישַמַע שאול את העם [הכריז, אסף] ויפקדם [מנה אותם] בטלאים, מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה. מהי לשון "וישמע"? נראה שהיה צריך להשמיע ולהסביר להם את הפקודה הזאת, כי בטבעם נרתעו ממנה כי היא נשמעה "אכזרית", ולכן הסביר להם שאול את סיבת הפקודה, על אף שהוא עצמו לא האמין בה. ויתכן, שמשום כך לא שיכנע את העם לגמרי, כי אדם שאינו מאמין במה שהוא אומר אין דבריו יוצאים מן הלב, ולכן אינם נכנסים לגמרי ללב.

ויפקדם בטלאים. למה כתוב דוקא "ויפקדם" ולא "ויספרם", ולמה עם פַּתָּח מתחת ל_ב' של "בטלאים", שמשמעו — בטלאים המיוחדים? ועוד: יונתן תירגם: "ומנינון באימרי פסחיא"; ולמה כתב כך? אלא, נראה שכחלק מההסברה, ציווה הקב"ה למנות את בני ישראל באותן בהמות מיוחדות שהשתמשו בהן בפסח הראשון במצרים, ועשה את זה כדי להזכירם (לשון "פקידה"): הלא בפסח הראשון הכיתי את כל בכורות מצרים, ואתם ישבתם בבתיכם ושמתם מדם הפסח על המזוזות, ואז לא התלוננתם שאכזריות היא להרוג את כל הבכורים, שהרי רציתם לצאת לחרות, וחסתם על עצמכם — ועל כבודי אינכם חסים? וכמו שהרגתי את הבכורות במצרים כדי להוכיח את כחי ואת גדולתי שהיו מחוללים ע"י פרעה שאמר "לא ידעתי את ה'" (שמות ה: ב), כך אני עושה עכשיו עם עמלק.

צ"ע מדוע במלחמת עמון בני ישראל היו שלוש מאות אלף ויהודה היו שלושים אלף, שהם עשרה אחוז מהכל, וכאן היו רק חמשה אחוז? ויתכן שבבני יהודה היו כאלה שהסתייגו מהמלחמה הזאת מטעמי "מוסר": ראשית, לא היתה זו מלחמת הגנה, ושנית, השמדת עם נָגדָה את מצפונם.

עם ישראל

ויפקדם בטלאים... פירש רש"י: "לפי שאסור למנות את ישראל, שנאמר בם (בראשית לב: יב): 'לא יִסָפֵר מרֹב'". טעם לאיסור זה שמעתי מהרב י"ד בער סולובייצ'יק, שהלא אי אפשר למנות יחד דברים שאינם מאותו מין (כגון תפוחים ואבנים) ולתת להם סכום אחד (אלא צריך לחלקם, למספר אחד שהוא סכום האבנים, ומספר שני שהוא סכום התפוחים), ורק בדברים שהם מאותו המין אפשר למנות בסכום אחד; והרי כל יהודי הוא נפש קדושה, מיוחד ונפרד. ואפילו למנות את ישראל בדבר אחר אסור אם זה שלא לצורך. וז"ל רד"ק: "כל זמן שנמנו ישראל לצורך — לא חסרו; שלא לצורך — חסרו".

לא ידעתי את ה'; שאול ועמלק; קבלת עול מלכות שמים; אל תהי צדיק הרבה

(ה) ויבא שאול עד עיר עמלק, וירב בנחל. הרד"ק מביא: "ובדברי רז"ל (יומא כב: ), לשון דין הוא: רב ודן שאול בעצמו על עסקי 'נחל', כלומר, עגלה הערופה בנחל. אמר: ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה: ערוף עגלה, כל הנפשות הללו לא כ"ש! [אם אדם חטא, בהמה מה חטאה?]. יצאתה בת קול ואמרה: שאול, אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך". שאול היה בנפשו ובטבעו איש חסד ומוסר, אדם צנוע, ודוקא משום כך בחר בו הקב"ה להיות מנהיג (וממש ברגע זה של מלחמת עמלק, הראה שאול שוב את חסדו כאשר הציל את הקיני, כמו שכתוב בפסוק ו: "...לכו, סֻרו, רְדו מתוך עמלקי פן אֹסִפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים..." — מפליאה הדאגה של שאול: גם לכו, גם סורו וגם רדו...). ואמר הקב"ה: המעלות האלו של צדק, חסד ורחמים הן מעלות גדולות והן הן שמקדשות את האדם; אבל המעלות הללו חייבות להיות מבוססות על קבלת עול מלכות שמים, ואתה חייב להיות מוכן להגדיר אותן כפי שהקב"ה מסביר לך, כי הוא היודע את האמת, מה באמת נחשב חסד ורחמים. ואדם שאינו מוכן לעשות את זה, אלא מפרש את המעלות הללו כפי ששכלו מבין, לא רק שאינו כפוף להקב"ה ולכן עושה את מה שהוא עושה בגאוה עצמית ואינו שובר את גאותו ואינו מתקדש, אלא בדיוק כמו שהיום הוא עושה חסד — מפני שהוא רוצה בזה וכך הוא מבין — מחר הוא ישנה את דעתו וירשיע. ולכן נאמר אצל נוב עיר הכהנים (לקמן כב: יט): "ואת נֹב עיר הכהנים הִכה לפי חרב מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, ושור וחמור ושה לפי חרב", והביא שם הרד"ק (עי' יומא שם): "בדבר עמלק כתיב: 'ויחמול שאול...' — יצאתה בת קול ואמרה לו (קהלת ז: טז): 'אל תהי צדיק הרבה!'; ובנוב עיר הכהנים כתיב: 'מעולל ועד יונק...', יצאתה בת קול ואמרה לו (שם: יז): 'אל תרשע הרבה'".

כתב הרלב"ג (ו): "וידמה שהכוונה היתה בהחרמת עמלק בזה... להעיר כי הכוונה האלקית היתה בזה ללקיחת הנקמה ממה שעשה עמלק לישראל בדרך... ולא היתה הכוונה [של עמלק] בזאת המלחמה לקחת שללם וליהנות מנכסיהם [אלא להרוג את בני ישראל ולחלל שם שמים, ולכן הקב"ה רצה שגם מלחמתם של בני ישראל עם עמלק לא תהיה לשם שלל אלא לשם קידוש שם שמים]... וידמה שלזאת הסיבה בעינה, נשמרו ישראל בימי מרדכי ואסתר משלוח ידם בביזת אויביהם שהיו מעמלק". ויפה מאד כתב.

ידעתי את ה'; מכיר טוב

(ו) ...ואתה [הקיני] עשיתה חסד עם כל בני ישראל... יש שפירשו שחסדו היה בזה שיתרו יעץ לישראל למנות שופטים (רד"ק, מצודת דוד); ויש שפירש על כך שהראה לישראל את הדרך אע"פ שהיה להם עמוד ענן ואש (מהר"י קרא); ורז"ל (ויקרא רבה לד: ח) פירשו שעשה סעודה למשה ואהרן וזקני ישראל, ו"כל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאילו עושה חסד עם כל ישראל".

קצת קשה, איך ישבו הקיני עם עמלק, והרי לפי הדרש היו בני תורה, כמו שכתב רש"י: "שהלכו אצל יעבץ ללמוד תורה [כנגד ערד] וערד הוא עמלק", והלא ידעו שמצוה למחות את זכר עמלק ולכל הפחות שאסור לשבת איתם! אלא, לדאבוננו, לפעמים חשק לימוד התורה גובר על עשיית וקיום התורה, ומכיון שהמקום היה מקום טוב לתלמוד תורה, העדיפו לשבת בקרב העמלקי, בגלות הזאת, בטומאה הזאת, מלשבת במקום טהור. ויש גם בני תורה בימינו, שמעדיפים לשבת בטומאת הגלות והגוים מאשר לשבת בא"י. והנה לקיני היה חסד שעשו וזה הציל אותם, אבל לולי החסד הזה, היו נספים ביחד עם עמלק. ומה יאמרו בני התורה יושבי טומאת הגלות כאשר תבוא הסופה והסערה? ועל אלה שרק לומדים ולא מקיימים אמרה התורה (דברים כז: כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת...".

לא ידעתי את ה'

(יא) נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים... אדם שאינו מקיים את דברי ה', עושה את זה משום שהוא שב מאחרי ה', שאינו יודע אותו ואינו מוכן להכיר באמיתותו. ולכן אין כאן סתם חטא להנאתו, אלא מרד בה' שהביא אותו לזה. ולכן להלן, כאשר שאול טען שרצה להציל את מיטב הצאן כדי להקריבם לה', הבין הקב"ה שזאת לא היתה הסיבה האמיתית (וגם אילו היתה, אין היא מצדיקה את שאול), אלא שרוח המרד שנכנסה לשאול, שרגז ולא השלים עם ציווי ה' להחרים את עמלק, דחפה אותו למרד של להכעיס, להציל את הצאן במכוון. וזה נרמז בפסוק ט: "ויחמל שאול והעם על אגג, ועל מיטב הצאן... ולא אבו החרימם".

אהבת ישראל; מנהיג

...ויחר לשמואל [מעשה שאול בעמלק] ויזעק אל ה' כל הלילה. כתב מהר"י קרא: "'ויחר'... ואעפ"כ 'ויזעק'...". המנהיג יודע שהעם חטא, ובכל זאת הוא חייב להיות מלא רחמים ולזעוק לה', אפילו כל הלילה, שיסלח לבניו. שמואל הכיר את שאול, והבין את הטוב הטבעי שנמצא בו, ולכן זעק לה' לקחת את זה בחשבון. אבל הקב"ה ידע שדוקא אדם כזה שיש לו מעלות חזקות ועקשנות לטובה — אלא שהן נובעות משכלו — יכול להפוך למחרת לרשע עיקש, וכך היה.

ידעתי את ה'

(יב) ...ויֻגד לשמואל לאמר: בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד. פירש רש"י: "בונה לו מזבח, הוא המזבח שנאמר באליהו: 'וירפא את מזבח ה' ההרוס' (מלכים א יח: ל)". ונ"ל שמשום כך בחר אליהו במזבח ההוא דוקא, שהלא רצה לרפא את העם מהמחלה של שיתוף ע"ז ועבודת ה', כמו שאמר (שם: כא): "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים", וזה בדיוק היה חטאו של שאול, שלא היה מוכן לקבל לגמרי את מלכות ה' ואת כל דבריו וציוויָו, ופסח על שתי הסעיפים — עבודת ה' ועבודת שכלו וחכמתו האישית. לכן, המזבח של שאול נקרא "ההרוס", כי מלבד זה שהוא נהרס בגלל הזמן, הוא היה גם הרוס מלכתחלה, כי לא היה מזבח לה' אלא מזבח להקריב לה' את האיסור של עמלק. ולכן אליהו "ריפא" את המזבח — גם בנה אותו פיזית וגם ריפא אותו לעשותו מזבח שכולו לה'.

ויסֹב [שאול] ויעבר וירד הגלגל. שהמקום הזה היה חביב עליו משום ששם נתחדשה המלוכה. ויונתן תירגם: "אתר [מקום] לפלגא [לחלק] ביה ביזתא". הרי ברור שלא חשבו רק לזבוח את המיטב הזה לה'.

לא ידעתי את ה'

(יג) ...ויאמר לו שאול: ברוך אתה לה'! הקימֹתי את דבר ה'. שאול מופתע כאשר מופיע שמואל, כי לא ציפה לו. ולכן הוא מברך אותו כך בהתלהבות יתירה, כי הוא מבולבל ונרגש, שהרי עכשיו שמואל יראה שחמל על הצאן. לכן הוא ממהר לומר לו: "הקימותי את דבר ה'!" אבל שמואל, שיודע את האמת, אומר לו בלעג (ואולי גם מתוך רצון לתת לו עוד הזדמנות להתנצל, להודות על חטאו, ולחזור בתשובה):

(יד) ...ומה קול הצאן הזה... אבל שאול שבתוך תוכו אינו משלים עם המצוה, וגם מתבייש, מנסה למצוא תירוצים:

(טו) ויאמר שאול: מעמלקי הביאום. כלומר, נכון שהבאנו אותם מהעמלקי, אבל ראשית כל, זאת לא אשמתי —

אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, ולא יכולתי למחות. ועוד:

למען זבֹח לה' אלקיך. פירש מצודת דוד: "מה שחסו על מבחר הצאן היה למען יזבחום לה'... ולזה לא יכולתי למחות בידם כי אמרו שעוד למצוה יֵחָשב". והרד"ק כותב: "לא חמלו עליהם להנאתם אלא למען זבוח לה'".

הוא השתמש במלה "אלקיך", ובדרך כלל זה לשון של כבוד לנביא או לאדם גדול, שהוא קרוב יותר לה' (כמו שכתבנו לעיל יב: יט); אבל כאן יש עוד משמעות מלבד זה, שרוח המרד עדיין בוערת בשאול, והוא אומר: בענין הזה ה' הוא "אלקיך", שאילו אני איני יכול להשלים עם המצוה.

ואת היותר החרמנו. כלומר, האם זה לא מספיק לה' אלקיך?...

ידעתי את ה'

(טז) ויאמר שמואל: ... הרף!... (יז) ויאמר שמואל: הלוא אם קטֹן אתה בעיניך — ראש שבטי ישראל אתה! וימשחך ה' למלך על ישראל. שמואל מפסיק אותו ואומר: חדל לדבר את הדברים האלה, כי גם אתה וגם אני יודעים שדברי הבל הם. אם אתה טוען שהעם הוא אשם, למה לא מחית בהם?! ואם אתה עדיין קטן בעיניך וחושב שאינך כדאי, ומתוך ענוה ושפלות אינך מוכן למחות בידי העם, זכור שאמרתי לך מאז לעקור מעצמך את השפלות השקרית, מפני שאתה היום ראש שבטי ישראל, והקב"ה בעצמו משח אותך למלך וציווה עליך לרדות בהם ולהדריך אותם בדרך ה'. כי הלא למלך מותר לשלוט אך ורק אם הוא שומע בקול ה' וכופה את דבר ה' על העם, ואיך יראת מהם יותר משיראת מהקב"ה? ודע, שאף אם לא היית מלך, אלא סתם מנהיג, היה עליך לעשות את דבר ה' גם אם היה בזה סכנה (והנה תוכחה גלויה לרבנים ולמנהיגים). אלא, ודאי, אתה עצמך לא האמנת במצוה, ובגלל זה לא מחית, כי אדם שבעצמו אינו שומע בקול ה', לא ירצה ולא יוכל לשכנע את הזולת. וזאת כוונת דבריו בפסוקים הבאים.

אמונה

רש"י הביא: "תירגם יונתן: 'שבטא דבנימן עבר בימא בריש כל עמא' [בים סוף], כמה שנאמר (תהלים סח: כח): '[שם] בנימן צעיר רֹדֵם [שולט]'". וז"ל מצודת דוד בתהלים שם: "בעבור הירידה אל הים שירדו שם זכה בנימין — צעיר השבטים — לצאת ממנו שאול המלך... כי הם ירדו תחלה אל הים ובעבור זה זכו למלוכה". כי אחד מהדברים שהקב"ה מחפש במנהיג הוא האמונה.

(יח) וישלחך ה' בדרך — ה' שלח אותך בדרך ה', לשמור את מצוותיו.

ויאמר: לך והחרמתה את החטאים, את עמלק... עד כלותם אֹתם. ה' שלח אותך לקיים את מצוותו, שהיא לחסל את החטאים ואת הרֶשע מהארץ, ולא תוכל לחסל רֶשע וחטא ואכזריות אא"כ אתה מחסל את מי שמפעיל ועושה את הרֶשע, דהיינו הרָשָע, החוטא והאכזר.

(יט) ולמה לא שמעת בקול ה'... כלומר, למה לא שמעת אתה בקול ה', שהלא אתה עצמך לא רצית לעשות את המצוה.

ותעט אל השלל — אתה רצית לתת להם לנטות אל השלל, כי רוח המרד בערה בך.

ותעש הרע בעיני ה'. כל מקום שכתוב "ויעש הרע", פירושו מרד בה', וברוב רובם של המקרים זה כתוב אצל ע"ז. וז"ל הרד"ק (יז): "...ולפיכך משחך ה' למלך עליהם להנהיגם על הדרך הישרה ולמנעם מהעבירות... אלא אתה שהיה בידך למחות ולא מחית נראה כי רצונך וחפצך היה בדבר...". ומענין שבמלחמת פלשתים (לעיל יד: לב) כתוב: "ויעט העם אל השלל", ושאול צעק (שם: לג): "בגדתם", כאילו רוה"ק הכניסה בפיו את חטאו העתידי.

ידעתי את ה'

(כ) ויאמר שאול... שאול מפסיק את שמואל (וז"ל הרד"ק: "היה הפסק לדברי שמואל כי עדיין לא השלים דבריו"), ועדיין מנסה לתת לו תירוץ, ואינו מוכן להודות.

אשר שמעתי בקול ה' — אבל אני אכן שמעתי אליו, אע"פ שלא הסכמתי.

...ואביא את אגג מלך עמלק, [אך] ואת עמלק החרמתי. כלומר, שאול רואה ששמואל יודע הכל, גם אודות אגג, ולכן הוא ממהר לאמת את סיפורו ואומר: הרי הלכתי בדרך, והחרמתי את כל שאר עמלק, וזה שהחיינו את אגג לא היה כדי למרוד בה' אלא רצינו להציג אותו כסמל לנצחון ה', והלא זאת מצוה, לקדש שם שמים. ובאמת לא התכוון לעשות כך, אבל הוא תירץ כך את התנהגותו באזני שמואל. והוא ממשיך ואומר: בדיוק כמו שהמטרה בהצלת אגג היתה לשם שמים, כך באמת היתה מגמת העם בזה שחמלו על הצאן, ולכן לא מנעתי זאת מהם, כי ראיתי שיש בזה מצוה. וזאת כוונתו באומרו:

(כא) ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית [מובחר] החרם, לזבֹח לה' אלקיך בגלגל! שוב "אלקיך"!

(כב) ...החפץ לה' בעֹלות וזבחים, כשמֹע בקול ה'? הנה שמֹע מזבח טוב. שמואל ממשיך עכשיו לענין העיקרי כאן. ועל אף שהוא יודע שבעצם שאול והעם לא התכוונו מתחילה ל"מצוה" זו, הוא מתייחס לטענה הזאת של שאול שהוא עבר על דבר ה' לטובת ה' ו"לטובת הענין", ואומר: לשמוע לה' יותר טוב מלהביא זבח,

להקשיב [יותר טוב] מחלב אילים.

ידעתי את ה'; הרפורמים והקונסרבטיבים

(כג) כי חטאת קסם — מֶרי, ואָוֶן ותרָפים — הפְצַר... אומר לו שמואל: דע, שעיקר ויסוד היסודות של התורה הוא קבלת עול מלכות שמים, שעבוד רצונך לרצונו, שעבוד היצר לה', ו"ידעתי את ה'". רק אדם שמקיים את המצוות על בסיס זה, ועושה את כולן בדיוק כמו שהקב"ה ציווה, מגיע לתכלית הקדושה ושבירת היצר וה"יש" שלו. א"כ, מגוחך הוא שתביא קרבן לה' דוקא בדבר שעברת בו את מצותו, כי אתה טובל ושרץ בידך. אבל יש כאן עוד דבר: אדם שממרה את פי ה' בזדון — אע"פ שכוונתו טובה — פורק מעליו את העול, וכופר בה', כי איך יעיז לסרב לקיים את מצותו כפי שהוא תבע, אם באמת הוא מאמין בו? ומכאן ברור שאדם זה כופר בעליונותו הבלעדית של ה', שהרי הוא משתף את שכלו ואת הגיונו עם מצות ה', ועוד יותר — הוא שם אותם מעל המצוות, כלומר, הוא משנה את ציווי ה'. ועל זה אמר "הנה שמע מזבח טוב", ומהר"י קרא מפרש: "הרי חפצו של הקב"ה בלשמוע קולו יותר מזבח טוב ומעולה". כלומר, גם אם הדבר שאתה מביא ועושה בשבילו בהפרת קולו הוא דבר טוב ומעולה, הוא אינו רוצה את זה, אלא הוא רוצה דוקא שתשמע בקולו ותהיה שפל ומשועבד לו.

כי חטאת קסם — מרי... פירש הרד"ק: "כמו שחטא קסם הוא חטאה גדולה כי הוא מסיר בטחונו מהקב"ה ונותן בטחונו בקסם, כן הוא חטאת גדולה חטאת מרי — והוא מי שמורה פי הא_ל ואינו עושה מה שציווהו. כי אחרי שעבר על מצותו הרי הוא כופר בו ומסיר בטחונו ממנו ואומר כי אין בידו להטיב ולהרע, לפיכך לא יירא ממנו לעבור על מצותו והרי הוא כעובד ע"ז". וכן כתב מצודת דוד: "החטא שיש במעשה הקסם הוא החטא בעצמו שיש בהממרה בדברי ה', כי כמו השואל בקסם מסיר בטחונו מה', כן הממרה דברו בעבור הסתת או יראת האדם מסיר בזה בטחונו מה'".

בפירוש המלה "הפצר" כתב רש"י: "לשון 'תוספות'" — שאדם שמוסיף על דבר ה' ובכך משנה אותו, הוא כעובד ע"ז. ותירגם יונתן: "ארי כחוב גבריא דשאלין בקיסמא — כן חובת כל גבר דמסרב על פתגמא דה'; וכחובי עמא דטעו בתר טעותא — כן חובת כל אנש דפצר ומוסיף על מילי נביא". בזה שהאדם מפציר ומתחזק להצדיק את עצמו, הוא כאילו עובד ע"ז, שממשיך לכפור בה'.

ומסיים שמואל:

יען מאסת את דבר ה', וימאסך ממלך. זה שלא קיבלת את מצות ה', גם אם באמת רצית לשפר אותה "לטובת" היהדות, זה נקרא חטא והוא בגדר ע"ז. מה עוד, שלא הסכמת עם המצוה ומאסת במצות ה' וחשבת שיש "לתקנה", וזה חירוף וגידוף, ובכן אינך ראוי להיות מלך. וכתב הרלב"ג: "כי במה שחטא בראשונה [בגלגל] לא נאמר לו אלא שממלכתו לא תקום [לעולם], ואולם עתה אמר לו שה' יתברך מאס אותו [עצמו] מהיות מלך על ישראל, וזה מורה שימי מלכותו יהיו מעטים...". וז"ל מהר"י קרא (כו): "מדה במדה". והרד"ק (כח) הביא דעה דומה לרלב"ג, והביא גם דעה שניה: "אפשר שהחטא ההוא היה נמחל לו ע"י תשובה ומעשים טובים". ולי נראה שזה נכון מאד, שהרי החטא הראשון היה חוסר בטחון בה', והרי אחרי זה הוא נלחם עם פלשתים ועם אומות אחרות, וזה סימן שאכן בטח בה', והבטחון בה' הוא כפרה מלאה. משא"כ בחטא עמלק, שמדובר בחילול השם.

מילת המפתח שניתן להשתמש בה לתאר את אמריקה ואת מאפייניה המיוחדים, היא בלי ספק: פרגמטיות. מאחר שהוא מודד כל דבר, לא באמת המידה האידיאולוגית אלא באמת המידה ה"פרקטית", האמריקאי מוצא בדבר כלשהו אמת וערך רק אם הוא רואה בו "תוצאות" ו"התקדמות" פרקטית. התפיסה שאמת המידה של רעיון אינה התקדמותה הכמותית או אפילו האיכותית, זרה לו, ומשום כך הצידוק הגדול ביותר של היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית היא ש"זה עובד".

בדברים (כה: יז,יט), אנו מוצאים את המצוה בעלת העוצמה העוסקת ביחס היהודי לאויב הקלאסי, עמלק. היא נקראת בציבור בשבת המיוחדת, שבת זכור, כשיעור רציני שמלמדים אותו בכל בית כנסת: "זכור את אשר עשה לך עמלק... תמחה את זכר עמלק מתחת השמים; לא תשכח!"

וההפטרה בשבת זכור מספרת על פקודתו של הקב"ה, ששאול המלך יפעל על פי מצוה זו, וימחה את האויב עמלק, כל נשמה וכל פיסת רכוש. שאול מזדרז לעשות את רצון הקב"ה, ומשמיד את האויב. אבל לא את הכל. לא רק שהוא חס על חיי מלך עמלק, אלא הוא גם מציל את "מיטב הצאן והבקר והמִשנִים ועל הכרים ועל כל הטוב" (לעיל פסוק ט). הנביא שמואל מגלה ששאול לא קיים את המצוה בשלמות, ושואל בכעס (שם: יד): "ומה קול הצאן הזה באזני, וקול הבקר אשר אנכי שׂמע?"

האם שאול סירב לשמוע בקול הקב"ה מתוך גאוותנות ומתוך חוסר איכפתיות? ודאי שלא! הוא מקשיב לתוכחתו של שמואל, ומוחה: אין זה אמת שעשיתי רע; חס וחלילה! התכוונתי לטובה. למעשה, הרעיון שלי טוב יותר משל הקב"ה. התכוונתי לשפר את המצוה פשוט להשמיד את עמלק: "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זֹבח לה' אלקיך!" (שם: טו).

באמת, מה רוצה שמואל משאול? שאול הוא מלך, הוא אדם מודרני, והוא יודע מהי דרך עבודת ה' הטובה ביותר שתרשים את העם בגדולת ה'. לא סתם להשמיד את הבהמות, אלא לקיים טקס מלא גנדור והדר, בעל ריטואל ודראמה. שמואל, אתה אולי נביא ה', אבל שאול המלך יודע איך "לשפר" את בית הכנסת! מה אתה רוצה ממנו, כאשר השיפורים, החידושים והשינויים בתורה מיועדים לטובת ה'!

ושמואל שומע למילותיו של שמואל ואומר (שם: יט): "ולמה לא שמעת בקול ה'... החפץ לה' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול ה'? הנה שמֹע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים...".

אני תמיד מתרגש מאלו בזמננו, שקיבלו כל כך הרבה השראה מרוחו של הכל יכול, עד שהם מבקשים ממנו לזוז הצידה, בבקשה, כדי שיתן להם להראות לו איך הדברים צריכים להיעשות. לטובתו, כמובן. לא לנסוע במכונית בשבת? אבל בודאי, ה', אינך מבין. אם נתיר לבני קהילתנו לנסוע לבית הכנסת בשבת, הם יוכלו להתפלל אליך ולעשות את רצונך. לכן אני, ראביי ....... (הוסף את שמו של אחד מאלפים) אתיר להם לחלל את רצונך, כדי שיוכלו לקיים את רצונך.

אסור לנו לשאת גויה? אבל בודאי, ה', אינך מבין. אם אני, הראביי, לא אנהל את החתונה, הם יתחתנו בכל מקרה, ואם אנהל את החתונה לפחות נוכל להציל אותם עבור ה"יהדות". אני מחלל את התורה שלך מפני שאני מנסה לעזור לך. ולכן אני מנגן בעוגב בבית הכנסת, מפני שהוא נעים יותר וימשוך עוד מתפללים (ומאותה סיבה יש לנו תפלת רוק_אן_רול). ולכן אני מתיר לארגון הנשים שלנו לקיים "דינֶר" לא כשר, מפני שהנשים הן פשוט נהדרות באיסוף כספים עבור בית הכנסת שלך. בקיצור, א_לי היקר, אומרים ה"שָאוּלים" המודרניים שלנו, אל תראה דברים כאלו כחילולים, אלא כחידושים — לטובתך ולתהילתה של היהדות.

ושמואל מאזין לקולותיהם של השָאוּלים, ואומר: "הנה שמע מזבח טוב, להקשיב מחלב האילים של הטמפלים בווסטשסטר...".

לא ידעתי את ה'; רפורמים; אל תעשה "מצוות" יותר מה'

(כד) ויאמר שאול... חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך — כי יראתי את העם ואשמע בקולם. עכשיו, מודה שאול על חטאו, שעבר את פי ה' ואת פי הנביא, ומאחר שלא הסכים לציוויו, גם נתן ליראת העם להתגבר עליו (שאין ספק שאם באמת היה מאמין בציווי, היה שולט על העם, כמו שנאמר [לעיל יד: מז]: "ושאול לכד המלוכה על ישראל"). והנה מצאנו שלש טענות בפרק זה למה חטא שאול ולא החרים את הצאן: א) "ויחמל שאול..." (ט); ב) העם רצה לזבוח לה', והתכוון לטובת הענין (טו,כא); ג) "כי יראתי את העם" (כד). והנה, גם היום שומעים את כל שלש הטענות הללו מן ה"רבנים" וה"זרמים" הרפורמים והקונסרבטיבים שמנסים להצטדק על זה שסטו מהמסורת. יש שאומרים שהמסורת באמת צריכה תיקון, כי הם אינם מסכימים עם הרבה מהמצוות, ויש להם "חמלה" על העיוות שעושות המצוות, ולא חשוב מה היה בדורות קודמים, כי אין במצוות אלוקות. ויש כת שניה שטוענת שהעם לא יקבל את המסורת כמות שהיא, והם והעם דורשים שינויים, ומוטב שנשנה את התורה וכך יקבלו לפחות את המצוות שיקבלו, משלא יקבלו כלום; או שטוענים שבגלל שינויים בתרבות ובזמן יש הכרח לשנות את היהדות "לטובתה". וכת שלישית טוענת שאם הם לא יהיו גמישים ולא ילכו עם הקהילה שלהם, קהילותיהם יפטרו אותם, ולא רק שיפסידו את פרנסתם, אלא שקהילותיהם יקחו רב אחר שיעשה את רצונם, ואולי הוא יהיה עוד יותר גרוע. וכל הטענות הללו הן הבל וָריק, כמו שכתוב (יז): "ויאמר שמואל: הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה...", ופירש הרד"ק: "...אע"פ שאתה קטן בעיניך ולא רצית להתגדל על העם ולמנעם, הלא ראש שבטי ישראל אתה, ולפיכך משחך ה' למלך עליהם, להנהיגם על הדרך הישרה ולמנעם מהעבירה".

(כה) ועתה שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'. שאול מבקש משמואל, שמכיון שהודה בחטאו, ישוב איתו להקריב את הקרבן, כאות שתשובתו נתקבלה (ואולי רמז לכך במלים "ושוב עמי" — הרי אני שבתי בתשובה בהודאתי על חטאי). אבל שמואל אומר:

תשובה וחילול השם

(כו) ...לא אשוב עמך כי מאסתה את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל — וזה שחזרת בתשובה והודית על החטא, הוא דבר טוב, ובלי זה היית נענש לעוה"ב, אבל זה לבדו לא ימחק את החטא הגדול הזה, שחיללת את השם, בזה שהשארת את החילול של עמלק ולא מחית אותו לגמרי, וגם לא קידשת את שמי בתוך ישראל אלא עברת על מצותי ושמעת לעם. א"כ, איך אוכל לחזור אתך? הרי אם העם יראו זאת, הם יחשבו שלא חטאת או שנמחל לך העוון של חילול השם בקלות. והרי לא רק שחילול השם אינו נמחק אלא בתשובה ומיתה יחד, אלא שהקב"ה אף מאס אותך מהיות מלך, וא"כ איך אוכל לכבד אותך כמלך?

(כז) ...ויַחֲזֵק בכנף מעילו ויקָרַע. המעיל נקרע כדי שלא ישלה שאול את עצמו במחשבה שאולי יש אפשרות בתשובה. או ששמואל קרע את המעיל לאות לזה, או שמן השמים נקרע הבגד כאשר פנה ללכת. אבל העיקר, שבא ללמד את שאול שגזר הדין על אבדן המלכות נחתם. וזה מה שאמר שמואל:

(כט) וגם נֵצח ישראל לא ישקר ולא יִנחם, כי לא אדם הוא להִנחם. התשובה תעזור לך אישית למחוק מנשמתך את החטא לעוה"ב, אבל המלכות תצא מידיך. ואף הקב"ה, שהוא רחום וחנון, מצטער על שהוא צריך להעניש אותך, שהרי הוא בחר בך ותלה בך תקוות, אלא שעכשיו איכזבת אותו. וכמה קל היה לה' לקבל את תשובתך ובכך להינחם מצערו, אבל הוא יודע שדבר כזה יעשה שקר לקידוש שמו, שהרי אם הוא ימחל על חילול השם, זה יביא להתמוטטות כל מטרת היצירה ובחירת בני ישראל כעם קדוש, שאסור לחלל את הקודש, והוא דבר שלא יכופר. ומכיון שהקב"ה אינו מוכן לשקר ולעבור בשקט על חילול הקודש, והוא אינו אדם עם חולשות שמוכן לוותר על עקרונות כדי שלא יצטער וכדי להתנחם מהצער, לכן לא יבטל את הגזרה על אף שהוא מצטער מזה. וכל מקום שכתוב שהקב"ה מתנחם, כמו (לעיל טו: יא): "נחמתי כי המלכתי את שאול", או (בראשית ו: ו): "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ", הוא לשון של "צער", ולשון סגי נהור. ואין זה מראה על חולשה, אלא להיפך: אע"פ שהצעד שה' עושה יביא לו צער, בכל זאת הוא עושה אותו, לטובת הענין. וגם לשון זו בפסוק לה, "...וה' נחם כי המליך את שאול...", היא לשון סגי נהור, שבאמת הצטער, אבל יש בזה גם משמעות של נחמה — שאחרי שיבחר באחר, יתקן את המצב, וזאת תהיה לו באמת לנחמה.

עם ישראל חי לעולם

וגם נצח ישראל לא ישקר... פירש הרד"ק: "אע"פ שממלכתך לא תקום, נצח ישראל לא יסור ממקומו...". כלומר, אע"פ שהממשלה תצא מידך, עם ישראל יתקיים, כי הקב"ה ימצא מלך אחר או איזה אמצעי אחר לעזור להם. והעיקר — שהקב"ה הוא נצח ישראל, עם שתי משמעויות: הוא חי וקיים לנצח, והוא גם מנציח את ישראל לעולם, שהם קיימים לעולם, ואע"פ שיסבלו, אין הגוים יכולים לחסל אותם. וכתב הרלב"ג: "והנה הרצון [הפירוש] ב'נצח ישראל', חיי ישראל שהוא ה' יתברך. כמו הדם שהוא חיי הגוף, כי הדם יקרא 'נצח' כטעם: 'ויֵז נצחם [טפטופי הדם שהוא חייהם] על בגָדַי' (ישעיהו סג: ג)".

אך בכל זאת מפציר שאול בשמואל, ואומר:

אהבת ישראל — אסור לבייש אדם

(ל) חטאתי, עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל ושוב עמי... כלומר, נכון שחטאתי, ואין כפרה לחילול השם מלבד אבדן המלכות ומיתתי, אבל אל תביישני בפני הזקנים והעם. וז"ל מהר"י קרא: "שלא יזלזלו בי בעודי חי". ושמואל אינו מוכן לבייש את שאול ברבים, וכבוד היהודי הזה דוחה את החשש שלו שמא יחשבו אנשים שהוא מחל לשאול.

(לא) וישב שמואל אחרי שאול... לא רק שב אתו אלא אף הלך אחריו, כאות של כבוד.

עונש הגוים; גאוה

(לב) ...וילך אליו אגג מעדַנֹת, ויאמר אגג: אכן סר מר המות. הרד"ק פירש: "כתרגומו: 'מפנקא'... כלומר, אע"פ שהיה קרוב למיתה הלך אליו בגאוה". הגאוה הזאת היא הבסיס של ה"לא ידעתי את ה'" של עמלק. ועונש עמלק וכל הגוים יהיה על שלא הודו במלכות ה', מתוך גאוה.

יש לשאול: מדוע חמלו שאול והעם על אגג ולא על שאר עמלק? נראה שאגג היה גבור ואמיץ, אע"פ שהיה רשע, והעם הרגיש רגש של כבוד כלפי אומץ זה, ולכן חמלו עליו. והא ראייה, שאף ברגע שידע שמצפה לו מוות, מיתה מרה, בכל זאת הלך "מעדנות". ויש ללמוד מכאן את טפשות אנשי "המוסר", שמתפלאים מזה שיש מעלות לרשעים. ודאי שיש; אבל מה בכך! העיקר הוא לבער את הרעה.

מדה כנגד מדה; ובערת הרע מקרבך

(לג) כאשר שִׁכּלה נשים חרבך, כן תִּשְׁכַּל מנשים אמך. פירש הרלב"ג (לב): "...כי מות תמות מיתה אכזרית, וזה ראוי לך מדה כנגד מדה". שהקב"ה מחייב לבער את הרע מן העולם, ואם אפשר, יש לעשות זאת במדה כנגד מדה כאות להשגחת הבורא. והוא נענש לא בסתם מיתה אלא במיתה אכזרית, משום שכך היה עמלק עושה, שהוא היה השיא של אכזריות, שהתנפל דוקא על החלשים, הנשים והטף במדבר, ככתוב (דברים כה: יח): "ויזנב בך כל הנחשלים".

כתוב "תשכל מנשים אמך", משום שהיא תצטער יותר מכולם, כי היא היתה בטוחה שלאגג דבר זה לא יקרה.

וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל. דוקא לפני ה', כי בלעדי ה' אסור לאדם להיות אכזר.