שמואל א - פרק טז

פרק טז

אהבת ישראל

(א) ויאמר ה' אל שמואל: עד מתי אתה מתאבל אל שאול... כמה חביב היה שאול על שמואל, וכמה גדלו האכזבה והצער כאשר נעקרה המלכות ממנו. ונראה ששאול היה אפילו יותר חביב עליו מדוד, שהרי הוא היה המלך הראשון שמשח שמואל, והוא גם ראה בו מעלות טובות של ענוה וחסד, אלא שלא שיעבד אותן לרצון ה', וקלקל בהן במקום לבנות בהן.

בטחון

...מלא קרנך שמן... פירש הרד"ק: "אמר 'קרנך', לפי שהיה הקרן הזה מזומן למשוח בו מלכי בית דוד". וכן ראינו (לעיל י: א): "ויקח שמואל את פך השמן...", לצקת על ראש שאול. משיחת המלך בקרן באה כסמל הבטחון בה' וקבלת עול מלכותו, והחובה להסתכן לקיום ציווי הקב"ה ולא לירא; והוא זכר לקרנו של האיל בעקידה, שהעקידה סימלה את כל הדברים האלה. והסיבה שלא משח את שאול בקרן אינה ידועה לי, וצ"ע למה דוקא למלכי בית דוד היה שמור הקרן.

...ולֵך, אשלחך. לך לאן שאשלח אותך, גם אם תצטער על זה.

מלך; ידעתי את ה'

אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך. פירש הרד"ק: "'לי', שיהיה לעבודתי וישמע אלי".

אמונה ובטחון; אין סומכין על הנס

(ב) ויאמר שמואל: איך אלך? ושמע שאול והרגני! ויאמר ה': עגלת בקר תקח בידך, ואמרת: לזבֹח לה' באתי. (ג) וקראת לישי... ומשחת לי את אשר אֹמַר אליך. מדוע לא אמר לו מיד את מי למשוח? כדי שיצטרך להעביר את כל הבנים, אחד אחד, ויראו שלא הבכור, ולא החזק, ולא היפה הוא שנבחר, אלא הקב"ה בוחר באדם עם מעלות מסויימות, והגאולה יכולה לבוא גם מצעיר, וגם מחלש. ועוד: הוא רצה להראות לשמואל שהוא לא ידע מי המשיח, וכפי שנכתוב שזה כעונש על שאמר לשאול (לעיל ט: יט): "אנכי הרֹאה".

כתב הרד"ק: "מצאנו כי אע"פ שהיה מבטיח הקב"ה הנביא או הצדיק, אעפ"כ הוא נשמר מלכת במקום סכנה [כלומר, שהלך אבל נשמר]... וכן בדברי המלחמות היו עושין תחבולות [אפילו] אחר הבטחת הא_ל יתברך... וגם פעמים היו עושין התחבולות במצות הא_ל... כי אע"פ שהקב"ה עושה נסים ונפלאות עם יראיו, ברוב הם על מנהג העולם. וכן על מנהג העולם היה לו ליעקב לירא מפני עשיו [ומ"מ לשוב לא"י], ולדוד מפני שאול [ולכן ברח], והיה לו [לשמואל] לבקש תחבולה 'איך אלך'... ולמדו רז"ל (יבמות סה: ) מזה הפסוק שמצוה לשנות בדברי שלום [וכ"ש לצאת מסכנה], שהרי הקב"ה אמר [בעצמו] לשמואל: 'עגלת בקר...', והראה לו שאין ראוי לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על הנס, משום שנאמר (דברים ו: טז): 'לא תנסו את ה' אלקיכם'". ומ"מ רואים שאחרי שעשה כל מה שאפשר לעשות בדרך ההגיון והטבע, הוא חייב לצאת בשליחות ה', וזה נחשב כבר שיצא מגדר "סמיכה על הנס", גם אם לפי ההגיון קשה לחשוב שיצליח.

קדושה

(ה) ויאמר: שלום... התקדשו ובאתם אתי בזבח. הזקנים פחדו ותמהו למה בא שמואל פתאום לעיר (ולכן כתוב [ד]: "ויחרדו... לקראתו", לשון חרדה ופחד); והוא הרגיע אותם. והנה המושג "קדושה" פירושו גם "הבדלה" וגם "הזמנה", שהאדם שמתקדש מזמין את עצמו להתרוממות ולהתגדלות, וחייב להכין את עצמו לזה, וגם להבדיל את עצמו (מלשון "הִבָּדֵל") מחיי ההבל היומיומיים.

ידעתי את ה'

(ו) ...וירא את אליאב ויאמר: אך נגד ה' משיחו! כלומר, הוא ראה שהוא גבוה וחזק, ולכן חשב שהוא ראוי להיות מלך, כי ה' בוחר באנשים כאלה שיהא מוראם על העם, כמו שבחר בשאול. ולכן אמר: אך, הנה, משיח ה' (המלך) עומד נגד ה', כלומר, מולי, שאני בא בשם ה' למשחו. ועל זה אמר הקב"ה:

(ז) ...אל תבט אל מראהו ואל גְבֹהַּ קומתו — כי לא הדברים האלה הם הקובעים, ולא בחרתי בשאול מפני צורתו, ש"לא בכח יגבר איש", והקב"ה יכול להושיע במי ובמה שירצה.

כי מאסתיהו. פירש רש"י: "לפי שכעסן הוא, כמה שנאמר (לקמן יז: כח): 'ויחר אף אליאב בדוד'". הכעס בא מגאוה, ואין הקב"ה סובל את בעל הגאוה וגס הרוח (עיין סוטה ד_ה), כי גס הרוח הוא במהותו "לא יודע את ה'", וא"כ איך יהיה אדם כזה מלך "לי"? ונראה שלשון "מאס", שהתרגום תמיד מפרש אותה "רחק", שה' מרחיק את זה ממנו, באה תמיד על אדם או על דבר שיש בהם "לא ידעתי את ה'".

כי לא אשר יראה האדם [רואה הקב"ה], כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב. אפילו כאשר אדם חושב שהוא חכם ומעמיק ושאינו מסתכל בחיצוניות, אלא מסתכל בעינים ומנסה לראות בהן את האדם האמיתי — בכל זאת הוא יכול לטעות. רק ראיה ללבב, למחשבות האדם, מראה את האמת. והאדם השפל, רימה ותולעה, עם כל חכמתו, אינו יכול לעשות את זה. כך הוכיח ה' את שמואל, כדברי רש"י: "אע"פ שקראת לעצמך 'רואה', שאמרת לשאול (לעיל ט: יט): 'אנכי הרֹאה', כאן אני מודיעך שאינך רואה".

(יא) ויאמר שמואל אל ישי: הֲתַמו הנערים? הרי ה' אמר שאחד מהם ראוי להיות מלך, ובשבעה אלה לא מצא אותו.

מלך; ענוה ושפלות; ה' מגביה שפלים

ויאמר: עוד שָאַר הקטן, והנה רֹעה בצאן... רְאה באיזה ביטול התנהג ישי כלפי בנו דוד — הוא קורא לו "קטן", על אף שהיה אז קרוב לגיל שלושים, וזה כינוי של ביטול. וכן אמר "שאר" (ולא נשאר), לרמוז שזה רק שאר ושארית של החלק העיקרי שהם הבנים האלה; והנה הוא רועה בצאן, עבודה שנותנים בדרך כלל לשפלים. ובכלל, לא טרח ישי אפילו להזמין את דוד, ו"קידש" רק את שאר בניו, כי לא חשב שדוד ראוי לשבת עם שמואל, ובכלל אין צורך בו. ודוקא השפל הזה נבחר להיות מלך, שביתו יזכה למלכות עולמים. אין ספק שדוד חי חיים קשים בתוך משפחתו (במדרש [ילקוט המכירי, תהלים קיח: כח] מסופר שהוא נולד בטעות, שאביו רצה לבוא על שפחתו, והיא סיפרה לאמו, ואמו באה במקומה), וגם נרדף ע"י שאול, והנה — דוקא אדם זה יצא כסמל: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט: כא). ואפשר לתאר את המהומה בקרב האחים וישי, כאשר ה' אמר לשמואל:

(יב) ...קום, משָחֵהו — כי זה הוא! וכתב הרד"ק: "משיחי עומד, ואתה קדוש יושב? קום משחהו". ומכאן ברור שכולם קמו.

(יג) ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אֹתו בקרב אחיו — שבזו לו, ועתה הוצרכו לקום ולעמוד לפניו לאות כבוד. הנה ה' משפיל גאים ומגביה שפלים, ובכך מודיע את גדולתו ואת יכולתו.

מנהיג; רוח ה' כוללת רוח גבורה ונבואה

...ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה... ובפסוק יד כתוב: "ורוח ה' סרה מעם שאול". ואצל דוד תירגם יונתן: "רוח נבואה", ואילו אצל שאול: "רוח גבורה". ועוד — לגבי דוד, רש"י פירש רוח ה' כ"רוח גבורה". וז"ל הרד"ק (יג): "'רוח ה' אל דוד' — כתרגומו: 'ושרת רוח נבואה...'. וכן 'רוח ה' סרה מעם שאול', תרגומו: 'רוח גבורה מן קדם ה' דהות עם שאול, עדת מיניה'. וזאת רוח הגבורה העירה את דוד [היינו, באה אליו והעירה אותו] להרוג את הארי והדוב והפלשתי, וכן רוה"ק נולדה בו מהיום ההוא ומעלה [וזו "רוח נבואה"] ואמר השירים והמזמורים ברוה"ק שנולדה בו. כי בכלל רוח ה' — רוח הקודש [הנבואה] ורוח גבורה". אלה הן מתנות מה', שאינן בטבע של אדם זה, וה' חונן לו אותן כדי שיבין איך להנהיג את המשטר ואיך לנצח במלחמה. רוח הגבורה באה רק לחזק מנהיג שכבר היה בוטח בה' והיה מוכן ללכת בגבורה לעשות את פיקודיו; ורוח הגבורה מאת ה' היא כעין שמן, אבל צריכים גפרור להדליק אותו, והגפרור הוא הגבורה הטבעית.

אהבת ישראל

...ויקם שמואל וילך הרמתה. אין זכר לשיחה בינו לבין דוד, כי הנביא הזקן שאהב כל כך את שאול והתאכזב ממנו, הצטער על שהיה צריך למשוח אחר, ובכל זאת עשה את מה שנצטוה, ומיהר לשוב הביתה בלב כואב.

השגחה

(יד) ורוח ה' סרה מעם שאול, ובִעֲתַתוּ [החרידה, הפחידה] רוח רעה מאת ה'. שאול ידע שמלכותו נקרעה ממנו ושימיו ספורים, ורוח הגבורה ורוח הנבואה סרו ממנו פתאום, וידע שנבואת שמואל מתחילה כבר להתקיים, ולכן נכנסה לתוכו רוח דכאון ופחד בגלל דברי ה'. לכן הוא איבד אפילו את הבטחון הטבעי שאדם יכול לרכוש בעצמו, מה עוד ששאול תמיד סבל משפלות מיותרת ומתסביך נחיתות.

גאוה

(טז) ...והיה בהיות עליך רוח אלקים רעה — ונִגן בידו וטוב לך. עבדי שאול, היינו שריו, הבינו שהמחלה הזאת באה מפני ששאול התרכז סביב פחדו והיה שקוע לגמרי בתוך דאגותיו האישיות. ודבר זה, הנובע מגאוה — שהאדם חושב שרק הוא חשוב בעולם — נקרא על ידי העבדים "רוח אלקים" בלשון סגי נהור, כי באמת זה ההיפך של רוח אלקים והוא גסות הרוח. גסות הרוח מביאה לידי דכאון, והדכאון בעצמו מגביר את גסות הרוח. לכן אמרו להביא מנגן שיהנה את המלך ויסיר ממנו את הדכאון כשלב ראשון, ואח"כ יוכלו לטפל בשרשי המחלה. ולכן אין רוח הקודש שורה על מי שדואג וכועס, כמו שראינו בשאול והנביאים (פרק י) ובאלישע (מלכים ב ג: טו).

גדול בתורה — גם יכול להיות רשע

(יח) ויען אחד מהנערים ויאמר: הנה ראיתי בן לישי... יֹדֵע נגֵן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תֹאר וה' עמו. קשה, הלא שאול ביקש רק מנגן, וא"כ מה הצורך בכל השאר? לכן כתב רש"י: "'אחד מהנערים' — מיוחד שבהם ["אביר הרועים" — מהר"י קרא], דואג האדומי... כל עצמו נתכוין להכניס עין רעה... בדוד שיתקנא בו". אפילו הגדול שבסנהדרין יכול להיות רשע.

עוד דבר רואים כאן: אחד מהתארים הטובים הוא "איש מלחמה", ותשובה ברורה היא לכל אלה ששוללים כל אלימות.

ה' א_ל ההיסטוריה; השגחה

(יט) וישלח שאול מלאכים אל ישי ויאמר: שלחה אלי את דוד בנך אשר בצאן. איזו אירוניה! שאול מרים את דוד, אשר יירש את מלכותו, מן הצאן, מן השפלות, מן האנונימיות, ומביא אותו לתוך הארמון, והוא בעצמו מכניס אותו לדרך שבה יתחיל להיבנות כמלך.

(כ) ויקח ישי חמור לחם ונאד יין... וישלח... אל שאול. ישי מפחד שמא שמע שאול ששמואל משח את דוד, ולכן הוא ממהר לשלוח לו דורון.

השגחה — גאוה

(כג) והיה בהיות רוח אלקים אל שאול, ולקח דוד את הכנור... ורָוַח לשאול וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה. זו ראיה שרוח הרעה לא באה מה' אלא מדאגת שאול לעתידו, שאילו היה זה עונש מה', איך תועיל נגינת הכנור? אלא ודאי, הרוח הזו נקראה "רוח אלקים" רק בלשון סגי נהור, כפי שפירשתי, ובאמת היא באה מההתרכזות העצמית של שאול ומדאגתו ומגאותו; ולכן ע"י הנאת הכנור, שהסירה את הדאגה, סרה גם הרוח. וסוף הפסוק מגדיר באמת מה היא הרוח — "רוח הרעה".