שמואל א - פרק יא

פרק יא

חוסר בטחון; אהבת ישראל

(א) ויעל נחש העמוני ויחן על יבֵיש גלעד; ויאמרו כל אנשי יביש אל נחש: כרת לנו ברית ונעבדך. הקב"ה העניש את אנשי יבש גלעד במדה כנגד מדה: הם לא יצאו עם בני ישראל בענין פילגש בגבעה כאשר היו צריכים להם, ועכשיו בא עמון ויבש גלעד היה זקוק לעזרה.

היה כאן שיא השפלות וחוסר הבטחון בהקב"ה! שהרי יש להקשות: מדוע לא ניסו אנשי יבש לשלוח שליחים לבני ישראל לבקש מהם עזרה, כמו שאחרי שנחש בא, הם אכן ביקשו ממנו רשות לשלוח שליחים לבני ישראל (פסוק ג)? אלא, שבני ישראל היו כל כך שפלים, וכל כך חסרי בטחון וקטני אמונה, וכל כך נטולי הדר וכבוד עצמי (שהן מדות שראוי לכל איש ישראל שהוא בן למקום, לקנותן), עד שהיו מוכנים להיות עבדים ולוותר על עצמאותם ובלבד שלא ימותו. ורק אחרי שנחש הבהיר להם שהוא אינו מוכן שרק ייכָנעו אלא דרש גם עינויים, הם ביקשו ממנו שיתן להם רשות לשלוח לעזרה; ולא משום שדאגו מהחרפה לשם ישראל, אלא משום שדאגו מהעינויים ומהבושה האישית (ועל השאלה למה נתן להם נחש לשלוח לעזרה, אכתוב בע"ה בפסוק ג).

מהשפלות הזאת שרואים כאן, אפשר להבין שהסיבה ששאלו בני ישראל מלך, היא כי הם לא בטחו בהקב"ה ופחדו ממלחמה עם האויב, וחשבו שאולי מלך יעזור להם.

כתוב "כל" אנשי יבש, ללמד שכולם היו קטני אמונה ושפלים, ולא חששו לזה שברית להשתעבד לגוי בא"י היא חילול בני ישראל וחילול השם.

חילול השם וחילול בני ישראל

(ב) ...בזאת אכרת לכם — בנקור לכם כל עֵין ימין. האכזריות של הגוי הזה בלטה במליצתו: הם בקשו לכרות ברית, והוא לעג להם ודרש כריתה ממש, כריתת עין. הנה הרד"ק הביא מדרש (מדרש שמואל יד) (והובא בכל המפרשים): "הָביאו ספר תורה שהוא עין ימינכם, ואעקור מתוכו: 'לא יבֹא עמוני... בקהל ה'' (דברים כג: ד)". המדרש רומז בזה שחילול כבוד בני ישראל הוא חילול השם, שנחש בעצם בא לחרף ולגדף את הקב"ה ועלה במלחמה על התורה. וחולשת בני ישראל היתה חולשת הקב"ה, כביכול. ובזה מסיים הפסוק:

ושמתיה חרפה על כל ישראל. ופירש מצודת דוד: "על שלא יוכלו להושיע אתכם מבזיון גדול כזה". כל חולשה כזאת היא בזיון וחרפה; והחרפה הזאת היא בלשון רש"י כאן "גידוף", כלומר, שנחש לעג להם בהתמדה. והגידוף הזה מכוון להקב"ה שהוא אלקיהם החלש, כביכול. ועוד — מזה שנחש אמר שתהיה חרפה על כל ישראל, ברור שאפילו כאשר רק חלק קטן מישראל כמו יבש גלעד משועבד ונמצא בצרה, בכל זאת, אם עם ישראל אינו יכול לעזור להם, זאת חרפה לכל העם. ומכאן רואים שהחיוב לעזור ליהודי בצרה משום שהוא יהודי, נובע גם מאהבת ישראל וגם מהצורך למנוע בזיון וחילול שם ישראל שהוא חילול השם.

חילול השם וחוסר אמונה

(ג) ויאמרו אליו זקני יבֵיש: הרף לנו שבעת ימים, ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל [הרי שלא בטחו על שאול], ואם אין מושיע אֹתנו ויצאנו אליך. יש לתמוה, איך התיר להם נחש לשלוח לעזרה? התשובה היא, שנחש הסתכל על שפלותם של אנשי יבש, וכל כך בז להם ולאלקי ישראל, עד שהיה בטוח שלא יבואו בני ישראל לעזור. ורואים כאן כלל גדול: דוגמתם השפלה של יבש גלעד שיכנעה את נחש שכך יתנהגו כל שאר בני ישראל. ולכן אסור ליהודי לתת לגוי להכות אותו ולבזותו, לא רק משום שבני ישראל הם בנים למקום ויש להם כבוד אלקי; ולא רק משום שחילול היהודי הוא חילול השם; אלא יש עוד סיבה שמחמתה חייב היהודי להגיב — שהתנהגותו מייצגת בעיני הגוי את התנהגות כל היהודים. אם הוא יהיה פחדן — בעיני הגוי כל היהודים פחדנים. ואם הוא יגיב — הוא ירים את קרן כל עם ישראל. ובכן יש אחריות גדולה על היהודי הזה, שמא מתוך התנהגות שפלה מצדו הוא יביא מכות על עוד יהודי.

ועוד: נחש נתן לאנשי יבש לשלוח מלאכים כי רצה להוסיף על החרפה שהיתה, שהרי כאשר כל ישראל ישמעו ובכל זאת לא יבואו לעזור, החרפה תהיה עוד יותר גדולה. והרלב"ג כתב: "והנה הסכים בזה נחש כי דעתו היתה להילחם עם ישראל ולקחת את ארצם [כולה] אם יוכל".

עם ישראל — שפלותם של ישראל

(ד) ויבאו המלאכים [מיבש] גבעת שאול... וישאו כל העם את קולם ויבכו. מה היתה התגובה? לא כעס, לא נכונות ללכת מיד להציל; לא! רק "ויבכו". עד כדי כך הגיעה שפלותם וחוסר בטחונם בה'.

אהבת ישראל; קידוש השם

(ו) ותצלח רוח אלקים על שאול כשמעו את הדברים האלה ויחר אפו מאד. שאול, שהיה טמון בו לב אחר, ושהפך לאיש אחר (אלא שהיה עדיין חסר מספיק בטחון לפתוח במלחמה על הפלשתים החזקים), שמע את החרפה הזאת, ובאופן טבעי וספונטאני (כי קרי "כשמעו" וכתיב "בשמעו", ומשמע שהגיע לדרגה זו, שברגע ששמע, התרתח וכעס על הבושה הזאת), "חרה אפו", וזהו כעס הבא מתוך חרפה ("חרה אף"). וכתוב "ויחר אפו מאד", משום שמלבד האיום על בני ישראל, היתה גם החרפה הגלויה, החירוף והגידוף העירום, שביטא חוסר פחד מהקב"ה מצד עמון. ודבר כזה טעון תגובה מיידית, ויש חיוב על כל יהודי לחסל חילול השם, וכל העושה כך הולך ברוח אלקים. ולכן כתוב "ותצלח רוח אלקים", ותירגם יונתן: "ושרת רוח גבורא מן קדם ה'". ולי נראה שיש כאן רמז גדול לקשר בין חילול בני ישראל לחילול השם. הרי אמר הכתוב: "כשמעו את הדברים האלה". כתוב כאן "הדברים האלה", וכתוב בפרשת שמע (דברים ו: ו): "הדברים האלה". כלומר, שאול הבין שנחש בא גם לחרף ולגדף את הקב"ה (כנרמז בדברי חז"ל שעין ימין כאן היא התורה), ושהיתה בזה הצהרה הפגנתית מצדו: "לא ידעתי את ה'!", ושרצה להראות לבני ישראל שאין באלקיהם ממש (וכמו שגלית רצה לבטלם מק"ש — עיין רש"י לקמן יז: טז). לכן הבין שאול שיש כאן מלחמה על "ידעתי את ה'".

מלך — כפוף לתורה

(ז) ...אשר איננו יֹצא אחרי שאול ואחר שמואל... הוא הזכיר את שמואל, כי אמנם העם יוצא אחרי המלך, אך המלך חייב ללכת אחרי התורה, כפי שמצוֶה אותו הנביא. אך בוודאי לא היה צריך לקרוא לשמואל ולא לבקש ממנו רשות, שהרי זאת היתה מלחמת מצוה, כפי שהגדיר הרמב"ם (הל' מלכים ה: א): "ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים [כשישראל מתקיפים את ז' העמים, שאילו אם הם תקפו את ישראל לא היה צריך להשמיענו שזו מלחמת מצוה], ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

בטחון

(ח) ויפקדם [שאול מנה אותם] בבזק... הביא רש"י: "רבותינו אמרו (ע"פ יומא כב: ורש"י שם): בשברי חרסים". המטרה בזה היתה להראות להם שהאדם הוא כחרס הנשבר, ואין לו כח חוץ ממה שנותן לו הקב"ה, וא"כ אין לפחד מעמון.

אמונה ובטחון — יבש גלעד והַמָן

(ט) מחר תהיה לכם תשועה כחֹם השמש... כתיב "בחם" וקרי "כחם". ונראה שהקרי הוא כחם לרמוז על אותו חום השמש שהיה פעם, שכתוב אצל המן (שמות טז: כא): "...וחם השמש ונמס", ששם רצה הקב"ה ללמד את בני ישראל שצריך בטחון בו, שהם לא היו יכולים ללקוט אחרי חום השמש, משום שהמן היה נמס, כי ה' רצה שיבטחו בו ויאמינו שמחר יֵרד עוד מן. ובכן, אמר להם כאן, "כחום השמש" תהיה לכם תשועה, כמו שהמן היה נמס כחום השמש ובכל זאת למחרת ירד שוב, כך גם אתם תאמינו שמחר תבוא תשועה.

חילול השם

(יד) ויאמר שמואל אל העם: לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה. למה בגלגל, ולא במקום שהיה שם אוהל המועד או הארון או במצפה? נראה לי שזה היה משום ששאול הסיר את חרפת הגוים, נחש, מעל בני ישראל, ובגלגל מל יהושע את בני ישראל, ואמר על זה ה' (יהושע ה: ט): "היום גלוֹתי את חרפת מצרים מעליכם", שבאו לארצם והסירו את ערלתם הפיזית והרוחנית.

(טו) ...ויַמְלִכו שם את שאול לפני ה'... המלכת המלך חייבת להיות על פי ה' ולפני ה'.