שמואל א - פרק יד

פרק יד

בטחון; כיבוד אב

(א) ויהי היום ויאמר יונתן בן שאול אל הנער נֹשׂא כליו: לכה ונעברה אל מצב פלשתים... ולאביו לא הגיד. (ב) ושאול יושב בקצה הגבעה תחת הרמון... והעם אשר עמו כשש מאות איש. כל הסיפור הזה בא להורות את בטחונו של יונתן מול חוסר הבטחון של שאול, ושבבטחון בה', תבוא התשועה על אף חוסר ה"הגיון" והמחסור באנשים ובנשק. כך כתב הרלב"ג: "זה הספר [אולי צ"ל הסיפור] כולו בא להורות שלא בחרב ובחנית יושיע ה'. הלא תראה כי יהונתן לבדו עם נושא כליו היו כנגד החיל הרב הזה, ונתן ה' תשועה גדולה בידו".

בפסוק הזה יש לשאול שאלות אחדות: א) מדוע כתוב "ויהי היום" — איזה יום מיוחד היה זה? ב) למה ייחס הפסוק את יונתן? ג) למה לא הגיד לאביו? ד) למה חשוב איפה ישב שאול? ה) למה חזר הפסוק על מספר האנשים שהיו אתו? נראה שיונתן ראה שמצב הפלשתים כבר יצא לעבר מחנה ישראל, והבין שבאותו יום יפתחו הפלשתים במלחמה; כי האסטרטגיה של הפלשתים היתה לשלוח "משחית", שתפקידו להתקיף ולהכות באויב, ומיד לאחריו עומד "מצב" שתפקידו למנוע מהאויב לברוח מהמשחית. והנה המשחית כבר יצא בשלשה ראשים (לעיל יג: יז_יח) ועכשיו יצא המצב (לעיל יג: כג: "ויצא מצב פלשתים אל מעבר מכמש"). ויונתן ידע שאם ישראל לא יפתחו במלחמה, משום שהם מפחדים ומתוך חוסר בטחון — הם ינוצחו. ולכן הוא הבין שנשאר לו רק היום הזה לפתוח במלחמה ולהפגין בטחון בהקב"ה. כמו כן, הוא ידע שאביו היסס אם לפתוח במלחמה, כי לא האמין שבשש מאות איש בלבד יוכל לנצח, ולכן ישב תחת הרמון בקצה הגבעה ודן שם עם שריו אם אפשר לנצח או לא, כי אולי יש בזה פיקוח נפש. לכן לקח יונתן על עצמו את התפקיד, בלי לשאול, כי ידע שאביו לא יאשר לו, ועל אף שהוא בנו של שאול וחייב לכבד את אביו, מ"מ כאשר יש מצוה שאביו מונע ממנו לעשות, אין חיוב לכבדו.

עם ישראל; תוכחה

(ג) ואחיה בן אחִטוב... נֹשׂא אפוד. כתב הרד"ק: "כי עדיין לא החלה קללת עלי, שהרי מבני בניו היו נושא אפוד, כי לא חלה הקללה ההיא עד שהוקם צדוק כהן גדול". זה בא ללמדנו שתוכחת ה' אינה ממהרת לבוא. הרי כאשר ישראל רואים שהנביאים מוכיחים ומנבאים רעה וזו אינה באה מיד, הם לועגים להם ומבטלים אותם. אבל הפסוק הזה מוכיח, שהעונש המיועד יבוא, אף על פי שיתמהמה. ונ"ל שהזכיר כאן את אחיה מגזע עלי, להורות שעל אף שכתר כהונה גדולה וכתר מלכות עוברים בירושה, זה תלוי ביראתם ובהליכתם בדרכי ה'. כך רומז לך הכתוב כאן: הנה משפחת עלי ומשפחת שאול שלשניהם ניתנה גדולה — והם עצמם השליכו אותה ע"י מעשיהם.

חוסר בטחון

...והעם לא ידע כי הלך יונתן. אבל אילו ידעו, לא היו נותנים לו ללכת, כי מתוך חוסר בטחון חשבו שפיקוח נפש דוחה כיבוש א"י מן הגוים.

בטחון

(ו) ויאמר יהונתן... לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה — אולי יעשה ה' לנו; כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט. בפעם הראשונה (בפסוק א) אמר לנער רק לעבור לעבר הפלשתים, ועכשיו אמר לו לעבור ולהכות בהם. וכתוב כאן "יהונתן" מלא עם "ה", כי כאן הראה והפגין בטחון ואומץ ותקוה בה'. ואמר: הרי אנו העם הנבחר והסגולה, ואנו בנים למקום, והרי הקב"ה יגן עלינו ויושיענו מהערלים האלה שאינם מובדלים כמונו, אם אך נפגין אמונה ובטחון בו. ואז הוסיף: הרי תשועת ה' אינה ענין של מספרים, והוא יכול להושיע את ישראל גם במעט. ואע"פ שרוב רובו של העם ברח ולא האמין בה', ושש המאות הללו שנשארו, מפחדים לפתוח בהתקפת מנע ולקדש שם שמים במלחמת מצוה זו, ונשארנו רק שנים שמוכנים — אולי בזכות שנינו הקב"ה יעזור לנו.

בטחון; ידעתי את ה'

(ז) ויאמר לו נשא כליו: עשה כל אשר בלבבך... מכיון שיש לך בטחון כזה, וקיבלת עליך עול מלכות שמים ואמונה שלמה, וקיימת "והיו הדברים האלה... על לבבך" (דברים ו: ו), אני אתך בקיום "אשר בלבבך".

הקב"ה עוזר למי שעושה

(ט) אם כה יאמרו [הפלשתים] אלינו [ליונתן ולנערו]: דֹמו עד הגיענו אֲליכם, ועמדנו תחתינו ולא נעלה אֲליהם; (י) ואם כה יאמרו: עֲלו עלינו, ועלינו כי נתנם ה' בידנו. "בידנו" כתוב חסר, להורות שאפילו במעט שיש לנו, כאילו יד אחת ולא שתים, ה' נותנם לנו.

בטחון; אין סומכין על הנס

וזה לנו האות. המפרשים דנים האם היה בזה נחש שאסור מן התורה, כדכתיב (ויקרא יט: כו): "לא תנחשו". הרד"ק (ט) כתב: "אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים והאומר פתו נפלה מפיו... אל תתחיל כי שחרית הוא, ר"ח הוא, מוצ"ש הוא, הנה אלו הדברים וכיו"ב שנהגו בהן בעלי הדעות הרעות וקבעום חוק ומנהג עליהם [כלומר, שכל זמן שדבר כזה קורה יש לזה משמעות], וחושבים כי הם המטיבים והמריעים — זה הוא שאסרה התורה. אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה ויעשה דבר אחד לאות וסימן... כדי לחזק לבו... הדבר מותר". ועל זה אמרה הגמרא (חולין צה: ): "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש". כלומר, אין לסמוך על זה כסימן שמה שאתה רוצה לעשות יצליח או לא יצליח. מדבריו עולה, שצריך שני דברים להתיר לעשות סימן: א) שאתה קובע בעצמך את הסימן קודם לכן; ב) שהסימן שאתה קובע יהיה הגיוני ויהיה לו קשר למעשה שאתה רוצה לעשות. כך היה באליעזר שחיפש כלה הגונה, וקבע לו סימן שתזמין אותו לשתות. וכך היה ביונתן כאן, שרצה לבדוק את קו המחשבה הפסיכולוגי של הפלשתים, שהרי אדם שאינו מפחד, כאשר הוא רואה את האויב רץ לקראתו, הוא קורא לו לעצור, ואילו מי שמהסס ומפחד, קורא לאויב לבוא אליו (בתקוה נסתרת שלא יבוא). כמו כן, אם אין אדם קובע סימן הגיוני לעצמו, אבל אירע דבר מוצלח שלוש פעמים, כגון שאחרי שבנה בית אירעו שלושה דברים מוצלחים — זה קצת סימן שהבית מוצלח לו; וכן להיפך.

הנה יונתן הבין שבני ישראל חייבים לבטוח בה' ולתקוף את הפלשתים, וידע בוודאות שאילו כולם היו עושים את זה, היו מנצחים ולא היה צורך בסימנים. אבל מכיון שפחדו, ויונתן ונערו היו לבד, הוא ידע שיש בעיה משום שאין סומכין על הנס. הוא חשש שמא כששני אנשים הולכים לבד לתקוף, זה בגדר סמיכה על הנס. לכן הוא רצה סימן הגיוני שהפלשתים פוחדים או שהקב"ה הכניס פחד בליבם.

(יא) ...ויאמרו פלשתים: הנה עברים יֹצאים מן החֹרים אשר התחבאו שם. ראֵה את הביזוי ואת החירוף! שוב השתמשו במלה "העברים", שזה היה כינוי של בזיון, ולעגו להם שיצאו מן החורים שהתחבאו בהם כחיות רועדות.

חילול בני ישראל

(יב) ...עלו אֵלינו ונודיעה אתכם דבר. ויאמר יונתן... עלה אחרי כי נתנם ה' ביד ישראל. על אף הביזוי והחירוף, ועל אף שמצד ההגיון לא היו צריכים לפחד מישראל, כמו שאמרו: "ונודיעה אתכם דבר", הקב"ה הכניס פחד לליבם. ויונתן הבין את זה, ואמר: "כי נתנם ה' ביד ישראל", שהקב"ה ראה את החירוף ואת הגידוף כלפי בני ישראל, שזה בעצם חילול שמו, והחליט לעזור בגלל נכונות יונתן למסור נפשו.

יונתן אמר: "כי נתנם ה' ביד ישראל", אע"פ שהיה צריך לומר "בידינו", וזאת משום שרצה לומר: יתכן שאנחנו ניפול בקרב, אבל אם נכה אותם תהיה התחלת הישועה, כי בסופה של המלחמה ישראל ינצח, ומוטב שנצא ונפול על קידוש השם (כמו שאמר אברהם במלחמת המלכים, עיין בראשית רבה מג: ב).

הוא אמר: "עלה אחרי", משום שהמנהיג יוצא בראש.

דוק גם, שהפלשתים אמרו "עלו אלינו", ואילו יונתן אמר (י): "ואם כה יאמרו 'עלו עלינו'", כי אין ספק שהפלשתים לא יאמרו "עלו עלינו", שמשמעו: והַכו בנו, אלא אמרו "אלינו", ויונתן אמר: זה סימן מהקב"ה "עלינו", שנתגבר עליהם.

מלחמה; גבורה; בטחון

(יד) ותהי המכה הראשֹׁנה... כעשרים איש, כבחצי מענה צמד שדה. כתב רש"י: "וגבורה גדולה היא זו שהיו קרובים זה לזה ונכונים לעזור זה את זה". תאר לעצמך, אם היה מישהו שואל, האם מול כל הסכנה הזאת צריך או מותר ללכת למלחמה — מה היו עונים לו? אך יונתן לא שאל, כי הוא ידע שבמלחמת מצוה אין צורך לשאול, משום שהיא קידוש השם, וחייבים לצאת, ואין שיקול של פיקוח נפש.

מלחמה; בטחון

(טו) ותהי חרדה במחנה... ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלקים. פירש הרד"ק: "כי מהאלקים באה להם החרדה כי הם לא היו רואים [מבינים] למה היו חרדים, כי אין נלחם אתם כי אם יונתן ונושא כליו". יש כאן כלל גדול בבטחון: במלחמת מצוה, אין להסתכל על ההגיון, כי הרבה שלוחים להקב"ה, והתשועה תבוא ממנו בדרכים בלתי צפויות ובלתי הגיוניות. כך היה בהקמת מדינת ישראל, כשהטילו ארה"ב והמערב אמברגו על משלוח נשק, וקטני אמונה יעצו שלא להכריז על הקמת המדינה מסיבות "הגיוניות", שהרי לא היה נשק מספיק — מי ציפה שדוקא הרודן הרוסי סטלין יש"ו יחליט לצוות לשלוח נשק?

בטחון

(יז) ויאמר שאול... מי הלך מעמנו... שאול הבין שמישהו יצא להילחם, והבין שרק ליונתן יש הגבורה והאומץ והבטחון לכך.

מלחמת מצוה

(יח) ויאמר שאול לאחיה: הגישה ארון האלקים כי היה ארון האלקים ביום ההוא ובני ישראל... (יט) וההמון אשר במחנה פלשתים — וילך הלוך ורב, ויאמר שאול... אֱסֹף ידֶך. נראה לי שלא התכוון שאול לשאול באורים ותומים האם לצאת למלחמה, כי במלחמת מצוה אין שואלים, אלא רצה רק לדעת מה קרה עם יונתן (כמו שכתוב בפסוק יז: "והנה אין יונתן ונשא כליו"). ואז, כאשר ראה שהשעה כשרה להכות בפלשתים, הוא אמר: חדל מזה, לא עת לשאול על יונתן עכשיו.

ונראה לי שהוצרך לכתוב "כי היה ארון האלקים ביום ההוא", כדי להסביר למה הביאו אותו במלחמת מצוה — משום שבני ישראל ביקשו שהוא יהיה שם, לחיזוק, ולא שההלכה מחייבת זאת, וזה פירוש המלים "ובני ישראל".

בטחון

(כ) ...והנה היתה חרב איש ברעהו [בפלשתים] מהומה גדולה מאד. לה' הישועה! וכתשובה לאותם קטני האמונה ששאלו ב"הגיון", איך ננצח בשש מאות איש את ההמון הזה, הקב"ה לקח את ההמון ועשה ש"ההמון נמוג וילך והלם" (הוכה — לעיל טז); וכן "וההמון... וילך הלוך ורב" (לעיל יט), כלומר — כפי שההמון היה גדול, כך רבתה המכה, וכן כאן "מהומה גדולה מאד".

עם ישראל; חוסר אהבת ישראל וחוסר בטחון

(כא) והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום אשר עלו עמם במחנה סביב. הפלשתים שלטו על ישראל, והכריחו מספר יהודים ללכת איתם למלחמה, אפילו נגד אחיהם היהודים; ולא נתנו להם להילחם ממש אלא שמו אותם מסביב למחנה ביחידות נפרדות, לשמש אותם בעניינים לא צבאיים. בוא וראה את שפלות היהודים, שהלכו למלחמה ועזרו לאויב נגד אחיהם, מתוך חוסר בטחון ומתוך פחד!

וגם המה להיות עם ישראל... — כאשר ראו שישראל מנצח, אבל לא קודם לכן, משום שהיו פחדנים וחסרי אמונה.

(כב) וכל איש ישראל המתחבאים בהר אפרים שמעו כי נסו פלשתים, וידבקו גם המה אחריהם במלחמה. אלו שנעשו "אמיצים" עכשיו, אחרי שהישועה באה, נוספו גם הם לקרב. יש כאן כלל חשוב, שנזכור ובל נשכח: כל מיעוט שחי בתוך עם אחר שהוא רוב, כל מיעוט שמשתעבד לרוב באיזו צורה שהיא — כל זמן שאין מנוס והוא מוכרח לעזור לרוב, הוא יעזור לו ויִצור אשליה כאילו הוא אוהב אותו. אבל ברגע שאחיו מבחוץ יתגברו על הרוב, המיעוט הזה ימהר להצטרף לאחיו. לכן צריך שנדע שערביי א"י — כולל ערביי המדינה — הם גייס חמישי, והם סכנה ופצצת זמן, וחייבים להעביר אותם מתוכנו.

קידוש השם

(כד) ...ויֹאל שאול את העם לאמר: ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאֹיבי... הנקמה מן האויב כאן היא על זה שחרפו וגדפו הפלשתים את ישראל ושעבדו אותם, שזה היה חילול בני ישראל וחילול השם. ולכן רצה שאול להכות בהם מכה מוחצת, כדי להסיר את החרפה והחילול. וברור ש"לחם" כאן פירושו — כל מאכל, שאם לא כן מדוע לא טעמו מהדבש?

עם ישראל וא"י חד הוא

(כה) וכל הארץ באו ביער... לכאורה, היה צריך לכתוב "וכל עם הארץ" או "כל האנשים" או "כל ישראל". מדוע נכתב "הארץ"? אלא, הפסוק רומז לנו כאן ש"הארץ" היא היא עם ישראל, שהם עם הארץ, שעם ישראל וארץ ישראל — חד הוא. וראיה לכך, שבפסוק כו חזר ואמר: "ויבא העם אל היער...", ולכאורה זה מיותר? אלא, זה בא ללמד את מה שכתבתי.

כבוד אב ומלך

(כט) ויאמר יונתן [על שהשביע שאול את העם לא לאכול] עכר אבי את הארץ. פירש רש"י: "בלבל את דעתם ואת ישועתם כמים עכורים". וגם כאן פירוש "הארץ" הוא עם הארץ, עם ישראל.

(ל) אף כי לוא אכֹל אכַל היום העם... כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים?! בזה חטא יונתן, שביזה אב ומלך (ועיין רלב"ג בפסוק כד). וגם אם צדק, לא היה צריך לדבר כך. ובאמת משום כך לא נענו שאול והעם ע"י האורים והתומים, וידע שאול שיש כאן חטא (להלן פסוק לז). כי באמת היה כאן חטא — לא בכך שיונתן אכל, שהרי זה היה בשוגג, אלא בכך שביזה את אביו, שהוא מלך. וחוץ מזה, נ"ל שיונתן טעה בטענתו, משום ששאול צדק כאשר אמר שבעת חילול השם אין לאכול, אלא צריכים לחסל אותו. ויש רמז לזה, שגם יעקב אמר לשמעון וללוי (בראשית לד: ל): "עכרתם אתי", והוא לא צדק בזה, משום שבעת חילול השם חייבים לחסל אותו. ועיין בראשית רבה פ: יב, שהם ענו: "עכורה היתה החבית וצללנו אותה".

ידעתי את ה'

(לב) ...ויאכל העם [של שאול שרדף אחרי הפלשתים] על הדם. רש"י מביא: "ורבותינו אמרו בשחיטת קדשים [עיין סנהדרין סג.], שהיו מקדישים אותם שלמים ואוכלים לפני זריקת דם". הפסוק בא לדבר בזכותם של ישראל, על אף שחטאו, שהרי העם לחם כל היום ולא אכל מאומה בגלל שבועת שאול, וכתוב עליהם (כח): "ויעף העם", ואח"כ (לא): "ויעף העם מאד"; והרי לא היו צריכים להקריב את הבהמות כקרבנות, וכדברי רד"ק: "אבל אם לא היו מקדישים, היה מותר לאכול בלא זריקת דם". ואעפ"כ, ואע"פ שהיו כ"כ רעבים, העדיפו לזבוח לה'. ומשום כך, נראה לי שהחטא היה רק בנקודה שהסביר הרלב"ג: "כי כל אחד היה שוחט במקום שהיה בו מהמקנה, ואחר היו אוכלים שם [במקום], וכבר דקדקה התורה שלא יאכלו אצל הדם במה שאמרה (ויקרא יט: כו): 'לא תאכלו על הדם' כדי שלא יסתבכו באמונות הנפסדות [ע"ז] שהיו אז", כלומר שהיו עובדי עבודה זרה זובחים לשדים ואוכלים סביב הדם. ולכן כתוב:

(לג) ויגידו לשאול לאמר: הנה העם חֹטִאים לה' לאכל על הדם. המלה "חוטאים" כתובה בהעלם האל"ף מהקריאה, ללמדנו שהחטא לא היה חטא מלא, שהרי אכלו כך מחמת עייפות ורעבון, ועוד היה לזכותם שהקריבו שלמים.

ויאמר [שאול] בגדתם. בגדתם במה שרציתם לעשות. רציתם לכבד את ה', והנה אתם מבזים אותו.

גֹלו אלי היום [מיד] אבן גדולה, שישחטו את הבהמות עליה ויישפך שם הדם ותאכלו את הבהמות במקום אחר. ובאמת, גם לפי פירוש חז"ל יש ללמוד אותו הלקח: זה היה לזכות עם ישראל שהקריבו שלמים, אך משום עייפותם ורעבונם מיהרו לאכול לפני זריקת הדם, ובזה ביזו את ה', שהרי צריכים לחכות לעבודת ה' קודם שאוכלים, כמו שאסור לאכול לפני התפלה.

והנה שאול אומר כאן, "גֹלו אלי היום אבן גדולה", ובפסוק לד: "ויגשו כל העם איש שורו בידו הלילה...", א"כ נראה שהתחילו לשחוט ולאכול כאשר עדיין היה יום; וקשה, איך עשו את זה, והלא עברו בזה על שבועת שאול? ואולי עשו זאת משום שהיו רעבים ועייפים עד מוות, וניסו לכפר על זה ע"י שחיטת קדשים, וגם על זה אמר שאול: "בגדתם", גם בזה שלא רדפתם אחרי הפלשתים עד חרמה וגם בענין הקרבן.

קידוש השם

(לו) ויאמר שאול: נרדה אחרי פלשתים לילה... ולא נַשאֵר בהם איש... ויאמר הכהן: נקרבה הלֹם אל האלקים. ואע"פ שבמלחמת מצוה אין צורך לשאול, חשש הכהן שמא גרם החטא של אכילת הקדשים שייכָשלו במלחמה, ולכן שאלו באלקים. ולכן אמר שאול:

(לח) גֹשו הלֹם כל פִנות העם ודעו וראו במה היתה החטאת הזאת היום. אין ספק בלבי שהחטא של היום של אכילת הבהמות הוא החטא שעליו כועס הקב"ה, וא"כ יש לבדוק מה גרם לחטא זה. ויתכן שהוא חשב שמישהו מהמנהיגים של העם היה אשם — או בזה שהסית את העם לאכול כך, או בזה שהיה לו למחות בעם ולא מחה. ואולי יש רמז לזה בזה ששאול אומר כאן "גשו הלם כל פנות העם", ופירש רש"י: "שרי העם". וזה סביר, שהרי הוא שם את עצמו ואת יהונתן מצד אחד (פסוק מ), ונראה ששם את כל שרי העם מצד שני. וזה מה שאמר:

(לט) כי חי ה' המושיע את ישראל, כי אם ישנו [אפילו] ביונתן בני כי מות ימות; ואין עֹנֵהו מכל העם. (מ) ויאמר אל כל ישראל [כל שרי ישראל]: אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד. ויאמרו העם... הטוב בעיניך עשה. הטרגדיה מתפתחת. שאול בטוח שאין החטא בו ולא ביונתן, והוא רוצה לקדש שם שמים בזה, להראות שאפילו המנהיג חייב מיתה אם הוא אשם בחטאי העם. והעם יודע שיונתן אכל מהדבש, ומזדעזע ואינו עונה, ומסתכל בחוסר אונים.

ידעתי את ה'; ה' צדיק ואינו נושא פנים

(מא) ויאמר שאול אל ה' אלקי ישראל: הבה תמים... פירוש: "תן גורל אמת" (רש"י). ויש לתמוה: וכי מי חשב שלא יתן ה' גורל אמת? ועוד: מה הוסיף כאן הכתוב במלים "ה' אלקי ישראל"? והנה הרד"ק (מה) כתב: "ויש לשאול: אחרי ששגג בזה יהונתן [היינו, שלא הזיד]... א"כ למה לא נענה שאול באורים ותומים? פירש הגאון רב סעדיה ז"ל: בעבור הראות לעם כי שוגג היה, כי היו אומרים משוא פנים יש בדבר, כי בן המלך עבר על החרם ולא נענש, ואילו היה אחר היה נענש. וכל העם לא היו יודעים כי לא היה שם יונתן בשעת השבועה, וכאשר לא נענה שאול... הוצרכו להפיל גורלו על מי היה החטא, ונפל על יהונתן, וחקרו ודרשו ומצאו כי לא היה שם בשעת השבועה, טענו כל העם עליו כי שוגג היה ואין עליו משפט מות". הקב"ה אוהב צדק ושונא עיוות דין ומשוא פנים במשפט, ולכן ציווה שכאשר יש שאלה אודות חטא, יפילו גורל לפני הארון, ולא ישאירו את זה להשערה של הכהן או של המלך, כי זה בוודאי יפתח פתח לעיוות ולמשוא פנים, משא"כ גורל, שהוא חייב להיות אמת. ולכן נ"ל שכל פעם שהיו מפילים גורל היו אומרים: "ה' אלקי ישראל (שהוא אלקי צדק ומשפט), הבה תמים, הבה נפיל גורל תמים", היינו גורל שחייב להיות אמת. ולכן, עצם הגורל הוא קידוש השם, שהוא מראה איך אין משוא פנים בפני ה', שאפילו מלך ובנו יכולים להילכד. ולכן, אע"פ שבגלל זה הצליחו הפלשתים להימלט, קידוש השם דחה את רדיפת הפלשתים.

מנהיג

(מב) הפילו ביני ובין יונתן בני. כלומר, גם אם יפול על בני, שאני אוהב אותו, אסור שיהא משוא פנים בדין.

מנהיג — אסור לערער נגד השופט או הרוב

(מג) ...ויאמר [יונתן]: טעֹם טעמתי בקצה המטה... מעט דבש; הנני אמות. יונתן ידע שהוא אינו בר קטלא, ובכל זאת לא רצה לערער על הסמכות של הארון. וכך בכל יהודי, אפילו כאשר הוא יודע שרוב הגדולים אינם צודקים, הוא חייב לציית להם, כי אם לא כן, הוא יערער את סמכותם ויביא לאנדרולומוסיה בתורה (ובכל זאת חובה עליו לנדנד להם ולשכנעם שאינם צודקים). ובכן, אומר כאן יונתן, על אף שלא ידעתי על השבועה, ועל אף שרק טעמתי ויש לומר שטעימה אינה קרויה אכילה, ועל אף שאמרת לא לאכול "לחם" ויש לפרשו לחם ממש ולא דבש — מ"מ אם אתה, המלך, תפסוק שעלי למות, הנני מוכן למות.

(מד) ויאמר שאול: כה יעשה אלקים וכה יוסִף כי מות תמות יונתן. אני חייב בענין בני ללכת לפנים משורת הדין לחומרא, כדי שלא יאמרו שנשאתי פנים לבני, ובכך יתחלל שם שמים.

יראת ה'; בטחון ומסירות נפש

(מה) ויאמר העם... היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל? כלומר: "רע ומר היה אם לא היינו מוצאים עליו טענה לפדותו מן המות, כי ישועה גדולה עשה בישראל" — רד"ק. כאן רואים את היחס שחייב להיות לעם כלפי מנהיג שעשה עבורם טובות: הם אמרו, שגם אם יתברר שיונתן חטא, בכל זאת הרי אנחנו חייבים לו כל כך! ולכן אנו חייבים למצוא איזו דרך להצילו.

חלילה! חי ה' אם יפֹל משערַת ראשו ארצה, כי עם אלקים עשה היום הזה. כלומר: "טובה עשה עם אלקים ועם עמו, כי הגדיל בטחונו באלקים ומסר נפשו על עם ה'" — רד"ק. ולי נראה לפרש, "כי עם אלקים עשה" — הרי רואים אנו שהוא ירא שמים וירא אלקים, שהוא כל כך מאמין בו עד שהוא מסתכן תוך בטחון שה' יעזור לו, וא"כ בוודאי אדם כזה לא עבר במזיד על גזירת המלך.

ויפדו העם את יונתן ולא מת. הביא הרד"ק (מדרש שמואל יז): "ר' יוחנן אמר: וכי לחם אכל? [ואם כן יש טענה שיחיה]... אמר ר' אבהו... מטעמת אין בו משום אכילה...", וגם זאת סיבה שיחיה.

ידעתי את ה'; מלחמה

(מז) ושאול לכד המלוכה על ישראל, וילחם סביב בכל איביו... ובכל אשר יפנה ירשיע. פירש הרלב"ג: "שהוא היה נלחם בכל אשר יפנה שיעשה לו חמס, וזהו אמרו בסוף (פסוק מח): 'ויצל את ישראל מיד שׂסֵהו'. כי לא היה נלחם בהם אם לא מפני היותם שוסים את ישראל ומרשיעים כנגדם". כלומר, יהודי אינו פותח במלחמה לשם התפשטות או לשם גדולה, אלא כדי להגן על עצמו נגד אויביו או כדי לשחרר את ארצו. ונ"ל עוד פירוש בזה: הרי לדאבוננו נמצאים בקרב היהודים אנשי "מוסר" כביכול, שהם מחליטים מה זה צדק ומה זה יושר. ולכן הם מסתכלים על כל מלחמה כ"רֶשע", ומתנגדים לאלימות אפילו כשחייבים להגן בכך על המדוכא. ולכן, על אף ששאול לחם נגד אויבי ישראל שהיו מוכנים לכבוש את ישראל ולדכאם, היו כאלה שראו את זה כרשעות. ולכן סמך לכאן:

(מח) ויעש חיל ויך את עמלק — שמחיית עמלק היא סמל "חוסר המוסר", כביכול, ועליה צווחים אנשי ה"מוסר", ואע"פ שכאן לא מדובר על מחיית עמלק, מ"מ עצם הזכרת "עמלק" כאן היא רמז. ומ"מ הכתוב נותן תשובה לכל אלה:

ויצל את ישראל מיד שֹׁסֵהו. נראה שעמלק במיוחד נקרא "שוסהו", כי עמלק רצה במיוחד להשמיד את ישראל פיסית מן העולם (משא"כ שאר האומות, שרצו רק לשעבד את ישראל), משום שרצה למחות את זכר ה', ח"ו. ולעמלק היתה שנאה ממש, שלא רק שרצה להשמיד, אלא לשסות, לקרוע את ישראל לגזרים; ובכל זאת הסתייג שאול מהשמדת עמלק כפי שנצטווה על ידי התורה.

(נא) וקיש, אבי שאול, ונר, אבי אבנר — בן אביאל. הנה השרשרת המשפחתית של שאול לפי פסוקים נ_נא:

אביאל (נר)

קיש נר

שאול אבנר

לכאורה, היה צריך לומר בני אביאל, כי כוונתו היא ששניהם היו בני אביאל? ואולי לשניהם היו אמהות שונות, ולכן אמר כאן שכל אחד היה בן לאביאל אך לא מאותה אשה.

בטחון

(נב) ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול... כלומר, הם עלו על הפלשתים על אף שהפלשתים תוארו בפרק הזה כרבים ובעלי נשק. ובכל זאת לא הצליחו לחסל את כח הפלשתים, מפני נצנוצי חוסר אמונה שמדי פעם בפעם הופיעו בשאול ובעם (כגון במעשה גלית). זאת לעומת דוד, שהצליח לחסל את הפלשתים כאויב רציני.