שמואל א - פרק יח

שמואל א - פרק יח

פרק יח

(א) ויהי ככלֹתו לדבר [דוד] אל שאול — שאמר: "[אני] בן עבדך ישי...".

מנהיג — שפלות

ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד. משמע שנפשו נקשרה בנפשו והוא אֲהָבו משום דברי דוד, והלא היה צריך להתרשם ממעשיו?! אלא, ודאי שהתרשם ממעשיו, ובמיוחד מהבטחון הנפלא שהראה כשיצא יחידי נגד גלית, שהרי גם יהונתן חונַן בבטחון כזה, שגם הוא יצא נגד הפלשתים (פרק יד) — אבל יותר מכל השפיעה עליו העובדה, שאחרי הנצחון הנפלא חזר דוד ודיבר למלך (שפחד ולא יצא בעצמו, כפי שהיה חייב לעשות) בענוה ובצניעות ולא התפאר עליו. וגם יהונתן היה אדם כזה שלא שאף לגדולה, אלא היה צנוע ושפל. ומשום כך ראה בדוד נפש דומה, ועל זה אמר הכתוב: "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד", ונעשו כאחת.

ויאהבהו יהונתן כנפשו. זה הסוד של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:  יח), שלכל יהודי יש נפש המיוחדת מכל גוי, ונפשותיהם דומות זו לזו, ולכן, כאילו נפש אחת לכולם, ואם כן, הרֵעַ היהודי הוא באמת "כמוך" — יש לו קשר הדוק אליך ונפשותיכם כאילו הן אחת. ומשום כך, חייב כל יהודי לרוץ ולעזור ליהודי אחר, כי הוא נפשו, הוא קשור אליו, וכאילו הוא הניזק. ועל אחת כמה וכמה, כאשר, כמו כאן, יהודי אחד רואה ביהודי אחר מעלות ותכונות שיש גם לו — שנפשו קשורה בנפשו, ונוצרת "אהבה". וזו האהבה האמיתית, שהאחד מרגיש שהוא והזולת הם כנפש אחת, ומשום כך אמרו (ברכות כד.): "אשתו כגופו".

(ב) ויקחֵהו שאול ביום ההוא, ולא נתָנוֹ לשוב בית אביו. לכאורה, הפסוק הזה באמת לא שייך כאן, שהרי הוא מפסיק בין שני פסוקים המדברים על אהבת יונתן לדוד. אלא כמו שכתב מהר"י קרא: "ודבר זה [אהבת יונתן] גרם שלא נתנו לשוב", כלומר, שיונתן ביקש מאביו שדוד יישאר.

(ג) ויכרת יהונתן ודוד ברית... (ד) ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו [מעיל בן המלך] ויתנהו לדוד, ומדיו ועד חרבו ועד קשתו ועד חגֹרו. ללמד את גדולת יהונתן ואת מעלתו — כמעלת דוד — של שפלות וצניעות, שהיה מוכן לוותר על המלכות לטובת דוד, מכיון שראה בו את האדם המתאים. כמה גדולה יש בזה! והנה הרד"ק (א) מביא: "המסורה מן ריש ספרא עד הכא 'יונתן', בר מן שתים (יד:  ו): 'ויאמר יהונתן... לכה ונעברה אל מצב הערלים...', (ח) 'ויאמר יהונתן...', ומן הכא עד סוף ספרא 'יהונתן'". ונראה שדבר גדול חידש כאן. הרי כאן הראה יהונתן את נמיכות רוחו, שפלותו וחוסר גאותו, ולעומת זאת, אמרו חז"ל שגס הרוח כאילו כופר בעיקר וכאילו עובד ע"ז, ושהקב"ה אומר עליו: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (עיין סוטה ד:  , ה.). וא"כ, כאשר אדם הוא שפל ונמוך רוח — עד כמה הקב"ה אוהבו ומצטרף אליו! ולכן, צירף הקב"ה את האות ה' אחרי האות י' של יונתן, וקראו יהונתן, להראות שהוא והשפל הזה דרים ביחד. וכן בשני המקומות בפרק יד, צירף לו ה' את שמו, משום גודל הבטחון שהיה ליהונתן.

מנהיג — שפלות

(ה) ...וישִׂמהו שאול על אנשי המלחמה, וייטב בעיני כל העם וגם בעיני עבדי שאול. פירש הרד"ק: "שלא קינאו בו עבדי שאול אע"פ שנתן לו מעלה עליהם". ובוודאי היה זה בגלל ענותו ושפלותו, שלא התפאר על אנשים. ויתכן שהפסוק הזה הוא פסוק כולל על הארועים שאירעו מאז ואילך. שהרי בפסוק ו נאמר: "ויהי... בשוב דוד מהכות את הפלשתי" — משמע גלית, וא"כ זה היה קודם שמינהו שאול על אנשי המלחמה. גם לא סביר ששאול היה ממנה אותו על כל שריו מיד, אך ורק משום שהרג את גלית. וכן בפסוק יג: "ויסִרהו שאול... וישִמהו לו שר אלף...", שזה פחות מאשר "על אנשי המלחמה...". לכן נ"ל, שפסוק ו מדבר על הזמן ששב דוד מלהכות את גלית, ובישר את דבר הסרת ראשו בכל הערים, ויצאו הנשים ושרו, ושיבחו אותו. ומיד התקנא בו שאול, וחשד בו על המלכות, וכמו שאמר (ח): "ועוד לו אך המלוכה", לכן (ב): "ולא נתנו לשוב בית אביו". ויונתן הרגיש בקנאה, וכרת עם דוד ברית אהבה. ושאול מינה אותו לשר אלף (יג) בתקוה שיפול במלחמה, וכאשר זה לא הצליח, מינה אותו על כל שריו, כדי שיסתכן עוד יותר וגם כדי שיתקנאו בו, וגם זה לא היה. ואז מינה אותו על שרי המלחמה, ההולכים לקרב, שמסתכנים.

(ו) ויהי בבואם — שאול ודוד במסע נצחון להראות לעם את ראש גלית.

בשוב דוד [אחרי ששב דוד] מהכות את הפלשתי, ותצאנה הנשים... לקראת שאול המלך... (ז) ...ותאמרן: הכה שאול באֲלָפָו ודוד ברבבֹתיו! (ח) ויחר לשאול מאד, וירע בעיניו הדבר הזה, ויאמר: נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים — ועוד לו [ומה חסר לו עכשיו] אך המלוכה — שיתנו לו!

מנהיג; קנאה; גאוה

(ט) ויהי שאול עוֹיֵן את דוד מהיום ההוא והלאה. כאן רואים עד כמה חזק כח הגאוה והאנוכיות, ואיך ששאול, השפל והעניו, הפך לאנוכי עד שהיה מוכן להרוג אדם נקי מפשע, בחשבו שיטול ממנו המלכות. והרי הנשים יצאו "לקראת שאול המלך" (פסוק ו) — שעיקר הכבוד היה מופנה אליו (והדגיש הכתוב "המלך") כמלך. אבל אדם שכל מחשבתו היא על עצמו ושהפך לאנוכי ולגס הרוח, אינו רואה את הכבוד הגדול, אלא רק את ה"בזיון" המדומה. ולכן הוא לא הסתכל על הכבוד שנתנו לו, אלא רק שמע מה שרצה לשמוע — את השבח לדוד, ששיבחו אותו הנשים על הדבר הגדול שעשה, שאפילו שאול לא עשה. ולכן אמרו "הכה שאול...", כלומר, מכות שאול כאשר הוא לחם בכל המלחמות, היו מכות גבורה וכח כאילו היכה אלפים בכל מכה; אבל הפעם הזאת, מכת דוד, היתה כל כך נדירה כאילו היכה ברבבותיו. ובוודאי לא התכוונו לפגוע במלכות שאול, אלא רק להוקיר את דוד. אבל שאול, שהפך לאנוכי ושדאג כל ימיו רק למלכותו, ראה ושמע בזה את מה שרצה, שהרי הדבר הפך לפרנויה אצלו, עד שאמר (פסוק ח): "וירע בעיניו... ועוד לו אך המלוכה!" בעיני כל האנשים לא נראה היה שאמרו הנשים כלום, אבל בעיניים החולות של שאול הוא ראה מרד. והנה, בִּין רגע הוא הופך מאדם שאוהב את דוד ("ויאהבהו מאד" — טז:  כא) לשונאו המובהק: "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה". מה נשתנה היום ההוא? ובמה השתנה דוד? אלא, ברגע שראה שאול סכנה לעצמו, למלכותו, לעולם הצר שלו — לא היה איכפת לו שדוד הוא גבור ומושיע — הוא לא חשב על התועלת לישראל, אלא הפך ל"עוין". עיניו של שאול, כמו של כל גס הרוח, הפכו ל"עיניים צרות", "עינים רעות" — ומיד חשב איך לחסל את דוד. הוא התחיל בזה שלא נתנו לשוב הביתה, שרצה שיישאר אצלו, כך שימצא דרך להרוג אותו.

(י) ויהי ממחרת — כל הלילה לא ישן שאול, וחשב איך לחסל את דוד.

ותצלח רוח אלקים רעה אל שאול. כבר כתבנו (לעיל טז:  יד_טו), שהרוח הזאת היתה רוח רעה שבאה מגאותו של שאול, ומזה שריכז את כל מחשבותיו סביב הדאגה האישית שלו — ומזה באו דכאון ומחלת נפש. וקראו לזה "רוח אלקים" בלשון סגי נהור, כי באמת היא רוח רעה מהאדם. וקשה, שהרי לעיל כתוב (שם:  טו): "רוח אלקים רעה מְבַעִתֶךָ"; וכן (שם:  יד): "ובִעֲתַתוּ רוח רעה", ולמה כאן במקום "ובעתתו" כתוב "ותצלח", לשון "הצלחה"? ולכן נ"ל, ששאול השתמש בזה כתחבולה, שעשה את עצמו כמי שנאחז ע"י רוח רעה, כדי שדוד יבוא וינגן לפניו ויהיו לבד בחדר, ודוד לא ירגיש בסכנה, ויהיה עסוק בנגינה ולא יישמר מהחנית. ולכן כתוב "ותצלח", שהיתה הרוח הרעה תחבולה, שבה קיוה שאול להצליח לחסל את דוד. ובפסוק יש רמזים לזה: 

ויתנבא בתוך הבית — שכאשר באמת היה משתגע, היה מתנבא בבית, בחוץ ובכל מקום, בלי להתבייש. אבל כאן שהיה השגעון מדומה, התבייש לצאת ולהתנבא.

ודוד מנגן בידו כיום ביום — שלא חשב שיש כאן סכנה.

והחנית ביד שאול — הוא הכין כבר את החנית.

וחוץ מזה, מה נשתנו כל הזמנים שבהם הנגינה הבריחה את הרוח הרעה משאול, מהיום שלא רק שזה לא עזר — אלא שגם ניסה להמית את דוד? אלא ודאי, כל זה היה תחבולה כדי להרוג את דוד. ואין ספק, שמחלת שאול הגיעה כאן לשלב חדש. עד עכשיו היו פרקי הדכאון באים וחולפים, ועכשיו הוא הופך לחולה נפש מתמיד, שכל דאגתו ומחשבותיו מכוונות לחיסולו של דוד, "השונא המסוכן", והוא כבר אינו אחראי להתנהגותו.

נביא — הפירוש הנכון של "נביא"

...ותצלח רוח אלקים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית.... תימה — אם מדובר ברוח רעה, מה הקשר בין זה לבין נבואה? ועוד — על אילו עתידות התנבא? ומהר"י קרא פירש: "לשון דיבור, כמו 'ניב שפתים' (ישעיהו נז:  יט)". זו עוד הוכחה לכך שנבואה אין משמעותה דוקא שהקב"ה בא ומצוה לאדם לדבר דבר מסויים בשמו, אלא היא התוכחה וההדרכה שכל אדם חייב לומר כאשר הוא רואה בעם עוול וחוסר הבנה. וכל אדם שמבין ורואה שחסרים אנשי תוכחה, חייב לקום ו"לנבא" — היינו, להוכיח ולהכריז את האמת. והוא "נביא", במובן זה, שמדבר ומוכיח. ותירגם יונתן: "ואשתטי" ("היה מדבר דברי שטות" — רד"ק). ופירש רש"י: "'ואשתטי' — נביא ושוטה מדברים דברי רמזים שאינם ניכרים". וז"ל מהר"י קרא: "דברי תימה קורא נבואה — בין לחכמה בין לשטות". הכוונה היא, שדברים שאינם מקובלים, דברים שההמון אינו רואה כי צריכים להבין אותם מתוך דבר אחר, וכן דברי עתידות — ההמון דוחה אותם ולועג להם, ומשווה את הנביא עם השוטה, מפני ששניהם מדברים ב"רמזים" וב"דברי תימה", דברים שהעם אינו מבין ואינו רוצה להבין. והיינו מה שאמרו: "מיום שחרב ביהמ"ק ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות..." (ב"ב יב:  ), שכך מכנים האנשים את אלה שקמים לדבר את האמת המרה, שאינה נראית לעין ושאינה מקובלת. ומאידך גיסא, יש עוד צרה — שהשוטים האמיתיים, שאינם יודעים מה הם מדברים, מקובלים על העם כ"נביאים", מכיון שהם משמחים אותם בדברים המשביעים את רצונם, ומבשרים שלום כאשר אין שלום.

(יא) ויָטֶל שאול את החנית... ויסֹב דוד מפניו פעמָיִם. (יב) ויִרָא שאול מלפני דוד כי היה ה' עמו ומעם שאול סר. הנה, החשד מתחזק! דוד ניצל פעמיים, ואין ספק שה' עמו ומצליח דרכיו; ומאידך גיסא, ה' הסיר את חסותו משאול. הפחד של שאול הופך עתה ל"יראה". הוא ירא את דוד, וזה יותר חזק מפחד. ובכן, הוא מחליט להוציא את דוד מלפניו, ולהכניסו למצב מתמיד של סכנה, אולי שם הוא ייהרג: 

(יג) ויסִרֵהו שאול מעמו וישִמֵהו לו שר אלף, ויצא ויבֹא לפני העם. דוד מתנהג כמנהיג אמיתי; הוא יוצא ובא לפני העם, הוא בראש הסכנה, וקורא לעם: "אחרי!" וכך אמר ה' למשה לגבי יהושע: "...כי הוא יעבר לפני העם הזה" (דברים ג:  כח), וכתב רש"י שם: "אם יעבור לפניהם — ינחלו; ואם לאו — לא ינחלו". ומשום כך העם אוהב אותו (טז).

מנהיג; השגחה פרטית; קנאה וגאוה

(יד) ויהי דוד לכל דרכָו משכיל וה' עמו. הנה, שאול שם את דוד לשר אלף — שהוא הממונה על יחידות קרב — ומקוה שבכך ייהרג דוד. ודוד אינו טיפש; הוא כבר מבחין בשנאת שאול כלפיו, ויודע שאדם שניסה להרגו פעמיים, אינו הופך פתאום לאוהבו. הוא מבין למה שאול מינה אותו להיות שר, ובכן הוא משכיל ונזהר שלא לתת לשאול או לעבדיו סיבה להאשימו באיזו שהיא אשמה; וגם נזהר במלחמה. וה' עוזר לו, כמו שהוא עוזר לכל הבוטח בו, אם הוא גם אינו סומך על הנס אלא משתדל גם בעצמו.

(טו) וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו; (טז) וכל ישראל ויהודה אֹהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם. שאול נשבר מרוב תִּסכול. לא רק שדוד אינו נופל במלחמה — שהרי הוא משכיל וה' עוזר לו — אלא שהוא יוצא לפני העם, ובכך רוכש את אהבתו, ולא רק את אהבת שבטו יהודה, אלא של כל ישראל (וכאן ראוי לחזור לפסוק ה שהוא פסוק כולל). הנה, הוא הידרדר מפחד — ליראה, ועכשיו — "ויגר מפניו", שזהו פחד של רתת.

רְאֵה איך מביא הקב"ה מדה כנגד מדה כאשר הוא פורע מאדם; איך אי אפשר לברוח מגזירת ה'; ואיך העונש בא כתוצאה טבעית מהתנהגותו של האדם. שאול מכניס את דוד לצבא, למקום מסוכן, ודוקא ע"י זה הוא נותן לדוד, במו ידיו, את ההזדמנות לרכוש את אהבת העם, ולגדול כמנהיג. הוא מכשיר את דרכו להיות מלך!

(יז) ויאמר שאול אל דוד: הנה בתי הגדולה — מֵרַב. אֹתה אתן לך לאשה, כמו שחויבתי במות גלית.

ידעתי את ה'

אך הֱיה לי לבן חיל, והִלחם מלחמות ה', שמלחמות ישראל הם מלחמות ה', וקידוש בני ישראל הוא קידוש השם.

גאוה ושפלות; מדה כנגד מדה

ושאול אמר [בלבו]: אל תהי ידי בו — ותהי בו יד פלשתים. איך נהפך השפל והעניו לערום וצבוע! כאשר הגיע שאול לשמואל, הוא היה שפל רוח ותמים. ועכשיו — מתוך גאותו ודאגתו למלכותו שהפכו אותו לחולה נפש, הוא הפך לצבוע שמשתמש ב"יהדות" — הוא מדבר על מלחמות ה' — כאשר כל כוונתו היא שדוד ייהרג.

(יח) ויאמר דוד אל שאול: מי אנכי ומי חיי — מה ערך יש לחיים שלי, שאני אדם קטן, ומי —

משפחת אבי בישראל — "שהיה בא מרות המואביה" (רלב"ג).

כי אהיה חתן למלך! בוא וראה איך האדם שוכח מי הוא היה, ואיך שנהפך לרעה. שאול, ברגע ששמואל הודיע לו שיהיה מלך, אמר: "אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעִרה מכל משפחות שבטי בנימן — ולמה דברת אלי כדבר הזה?" (לעיל ט:  כא). והנה, הוא שוכח את שפלותו, ונענש בזה שיורשו עומד לפניו ומדבר איתו באותן מילים של שפלות. וכן דוד: הנה, הוא רואה ומבין ששאול משתמש באשה כדי להכניס אותו למצב מסוכן במלחמה, והוא יודע שזה רצח — ובכל זאת, כאשר הוא נהיה מלך, הוא נהג כך עם אוריה החתי בגלל אשתו בת שבע.

(יט) ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד, והיא נִתנה לעדריאל המחֹלתי לאשה. (כ) ותאהב מיכל בת שאול [הצעירה] את דוד... ויִשַר הדבר בעיניו — של שאול.

ידעתי את ה'; גאוה ושפלות; השגחה פרטית

(כא) ויאמר שאול: אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים; ויאמר שאול אל דוד: בשתים תתחתן בי היום. (כב) ויצו שאול את עבדָו: דברו אל דוד בלט לאמר: הנה חפץ בך המלך... ועתה התחתן במלך. (כג)... ויאמר דוד: הַנְקַלָה בעיניכם התחתן במלך! ואנכי איש רש ונקלֶה... (כה) ויאמר שאול: כה תאמרו לדוד: אין חפץ למלך במֹהר כי במאה ערלות פלשתים להנקם באֹיבי המלך; ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים. (כו)... ויִשר הדבר בעיני דוד להתחתן במלך ולא מלאו הימים. (כז) ויקם דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלשתים מאתים איש... ויתן לו שאול את מיכל בתו לאשה. (כח) וירא שאול וידע כי ה' עם דוד ומיכל בת שאול אהֵבַתהוּ. (כט) ויֹאסף שאול לֵרֹא מפני דוד עוד — ויהי שאול אֹיֵב את דוד כל הימים.

כל הסיפור הזה אומר דרשני. נראה, ששאול רצה מאד שדוד יתחתן בבתו, משום שכך ראה את הדרך הקלה והנוחה ביותר להרוג אותו במלחמה. ולכן, כפיתוי, הציע לו את בתו הבכורה שהיא יותר מכובדת וגם יותר עשירה. ודוד סירב בכל מיני טענות מלאכותיות: מי אנכי, מי משפחתי... אבל נראה, שהסיבה האמיתית היתה מפני שבזמן שהציעו לדוד את מירב, היא כבר היתה מאורסת לעדריאל. ושאול, בחשבו שדוד ירצה את הבת הבכורה, הציע אותה לדוד, שמכיון שהיתה רק מאורסת ועדיין בתולה, לא יהיה בה פגם אם תתגרש מעדריאל. אבל דוד, האיש הישר והטוב, נדהם, וחיפש כל מיני סיבות לסרב (והנה, שוב רואים איך אדם מידרדר מבחינה מוסרית: דוד הצעיר, שלא רצה כאן לקחת ארוסה שנתגרשה כדת וכדין, לקח מאוחר יותר אשת איש נשואה — בת שבע — באופן מזעזע). והנה, שאול המתוסכל אינו מבין את סיבת הסירוב של דוד, וחושב שאולי הוא מקפיד על הפגם של לקיחת ארוסה שנתגרשה, או שאינו רוצה את מירב שמא היא אוהבת את עדריאל ואם כן היא תשנא אותו. והנה, הוא שומע שמיכל אוהבת את דוד, ורואה בזה תקוה, שבכל זאת יתכן שימצא מוקש לדוד. והוא חושב, שאולי בכל זאת ישנה דוד את דעתו, ובכן, ליתר בטחון, הוא מציע לו אחת מהשתים, איזו שירצה (וכן תירגם יונתן [כא]: "בחדא מתרין תתחתן בי"). ולשאול לא איכפת את איזו מבנותיו יקח דוד — העיקר שיבחר באחת מהן. ולכן הוא מצוֶה לעבדיו לדבר עם דוד ולשכנעו עד כמה המלך חפץ בו, שהרי הוא מציע לו את שתי בנותיו.

ודוד אכן רוצה את מיכל מכיון שהיא פנויה לחלוטין, אלא שעכשיו הוא טוען טענה אמיתית, שהוא עני ואין לו כסף למוהר. ושאול מחכה לתשובה זו, ואומר לו בערמומיות שהוא אינו מצפה לכסף, אלא רק למאה ערלות פלשתים, תוך שהוא בטוח שדוד יפול בקרב. וגם דוד מבין בדיוק מה כוונת שאול בזה, אבל בכל זאת הוא מסכים, כי הוא רוצה לנקום את נקמת ה' בפלשתים. וגם אם לא היה צריך ללכת בשביל מוהר, הוא היה לוחם נגדם. ובכן, הוא בוטח בה' משום שהוא באמת ובתמים הולך לקדש שם שמים (אגב, מעניין איך דוד מבין את מחשבת שאול ומהתל בעבדיו — הוא משתמש בלשון נופל על לשון: "הנקלה בעיניכם... ואנכי נקלה").

והנה, פיו של שאול הכשילו. קודם לכן (בפסוק יז) לבש טלית של צדיק ואמר: "והִלחם מלחמות ה'", ועכשיו הוא אומר: "להנקם באויבי המלך". ורְאֵה כמה פעמים הפסוקים חוזרים על מחשבת שאול ותחבולתו "להפיל את דוד ביד פלשתים", כי הדבר הפך אצל שאול ל"דיבוק", והוא חושב רק על זה, ונדבק לרעיון של חיסולו של דוד.

ועכשיו שאין סיבה שלא להתחתן — דוד רוצה להתחתן. עכשיו גם אצלו ניכר שינוי. הוא מתחיל להבין את ההשגחה הפרטית שסובבת אותו, ורואה שאכן יעודו הוא להיות מלך, ומבין שכל נסיונות שאול ייכשלו, ואדרבה — כמדה כנגד מדה — יהפכו להצלחה לדוד. ובכן, הוא רוצה להתחתן במלך — דבר שיהפוך אותו מרש ונקלה, לעשיר ומכובד — וזה יהיה עוד צעד קדימה למלכותו. ולכן הוא אינו מחכה לקץ הזמן שנתן לו שאול, אלא עושה שני דברים כדי להראות לשאול שהוא יודע שהוא מנסה להרגו, ובכל זאת תוּפר עצתו: א) הוא ממהר למלחמה ואינו מחכה. ב) כסטירת לחי לשאול הוא מביא במקום מאה ערלות — המספר שחשב שאול שהוא בלתי אפשרי — מאתיים ערלות פלשתים, פי שנים. וכך, תוך תסכול ודכאון חייב שאול לתת לדוד את מיכל.

כתוב (בפסוק כז): "וילך הוא [דוד] ואנשיו". להודיע, שאהבו את דוד כל כך, עד שגם אנשיו הלכו איתו למלחמה ולמשימה הקשה, וגם זה הוסיף תסכול ופחד לשאול.

והנה, זו הפעם הראשונה שכתוב (כח): "וירא שאול וידע". עכשיו אין צל של ספק בלבו, שדוד הוא האדם שבחר בו ה' לקחת ממנו את מלכותו, ושכל נסיונותיו הופכים ע"פ השגחה — להצלחות. שהרי אפילו בתו אוהבת את דוד, "ולא יוכל לגרום לו מיתה על ידה" (רד"ק). מעכשיו אין דבר שיוכל לשנות את האיבה. עד עכשיו פחד שאול מדוד. עכשיו הוא שונא אותו.

מלחמת מצוה

(ל) ויצאו שרי פלשתים, ויהי מִדֵי צאתם, שָׂכַל [החכים והצליח] דוד מכל עבדי שאול — וייקר שמו מאד. הרד"ק מביא: "ובדרש (מדרש שמואל כב): 'וייקר שמו' — בהלכה. כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה — 'ויצאו שרי פלשתים'. אמרו: כתיב בתורתם (דברים כד:  ה): 'כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא', נלך ונלחם עמהם. ולא היו יודעים כי דוד חכם היה ודורש: במה דברים אמורים? במלחמת רשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין — אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". המלחמה הזאת היתה סתם מלחמה שהפלשתים יצאו להלחם בישראל ולהצר להם — והיא מלחמת מצוה. והנה יש לשאול, במה שָכל דוד מכל שאר החכמים? רחוק מאד הוא הפירוש שדוד ידע שהכל יוצאים למלחמת מצוה והם לא ידעו. אלא נראה, שהשאר לא הבינו שמלחמת מצוה היא גם אם האויב בא סתם לצער את ישראל, גם אם הוא לא בא להעבירם על הדת. הם נטו לפסוק, שאין זאת נקראת מלחמת מצוה, ואם כן, היא תלויה בעניינים כגון פיקוח נפש וכו'. ודוד "שָכל מכל עבדי שאול", והבין ופסק שכל מלחמה שהאויב פותח בה כדי לצער את ישראל — היא מלחמת מצוה.