שמואל א - פרק יט

פרק יט

(א) וידבר שאול אל יונתן בנו ואל כל עבדיו להמית את דוד. כך הוא התהליך של ירידת האדם. שאול הופך מצעיר צנוע ושפל, למלך שמתנגד לציווי ה'; לאדם שכל כך מפחד ודואג על מלכותו, עד שהוא מנסה למצוא תחבולות להרוג את דוד, ועד כדי כך, שעכשיו הוא כבר לא מתבייש, והוא מתכנן בגלוי את מיתתו.

ידעתי את ה'; גאוה ושפלות; כיבוד אב וכבוד ה'

ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאד — משתי סיבות: א) הוא יודע שהוא נקי מחטא, ואיך ייהרג אדם נקי מחטא, ומה עוד ע"י אביו. ב) הוא אוהב את דוד במיוחד, משום שהוא רואה בו אישיות ואדם יוצא דופן. והנה, פתח וכתב: "יונתן בנו", וסיים: "יהונתן בן שאול". והכוונה היא: שאול לא היסס מלהגיד ליונתן את מחשבתו, שהרי בנו הוא ובוודאי ישמע בקולו. אבל, בעצם הוא "יהונתן", היהודי הכפוף לתורה, ושיודע שעל אף שהוא "בן שאול" — מעל ומעבר לכך הוא "יהונתן", החייב לשמוע להקב"ה ולכבדו יותר מאביו, והרי כתוב (שמות כ: יג): "לא תרצח!"

(ד_ה) יהונתן מנסה לשכנע את אביו שלא להמית את דוד, ומשתמש בשני סוגי טענות: א) איך תהרוג אדם שלא הזיק לך; ב) לא רק שהוא לא הזיק לך, אלא הוא גם עזר לך.

(ד) ...אל יחטא המלך בעבדו, בדוד. כלומר, הלא דוד מסתכל על עצמו כעבדך, ולא כמורד במלכות.

כי לוֹא חטא לך — וא"כ איך תחטא לו? ויותר מזה:

מסירות נפש

וכי מעשיו טוב לך מאד [דהיינו] (ה) וישם את נפשו בכפו. תירגם יונתן: "ומסר ית נפשיה כעל גב [כעל גב ידו, וזהו ביטוי, וכוונתו היא: להסתכן] לאתקטלא".

ויך את הפלשתי ויעש ה' תשועה גדולה לכל ישראל; ראית ותשמח. כלומר, הלא מה שעשה דוד — אפילו אם זה היה מזיק לך, בכל זאת הוא דבר חשוב וגדול, שהרי היתה מכך תשועה גדולה לכל ישראל, וזה עדיף מהחשבון הפרטי של היחיד. אבל יחד עם זה, זה הציל אותך, שהרי אלמלא דוד היינו ניגפים בפני הפלשתים ואולי היית נהרג, ומכל מקום בוודאי בני ישראל היו מאבדים את האֵמון בך; ואם כן, כיון שכל זה אמת: "ולמה תחטא בדם נקי...".

ידעתי את ה'

(ו) וישמע שאול בקול יהונתן. ניכרים דברי אמת, אפילו ע"י חולה הנפש, שאול. לרגע מתנוצצת בו האמת והוא חוזר להיות האדם שהיה, ושומע בקול בנו.

וישבע שאול: חי ה' אם יומת! עד כדי כך נרתע שאול מדברי יהונתן, עד שהוא נשבע בה'!

(ז) ...ויבֵא יהונתן את דוד אל שאול ויהי לפניו כאתמול שלשום. יהונתן התמים שמח, ובטוח שהכל הסתדר, ומחזיר את דוד לאביו. אבל דוד יודע שזה לא נכון, ולכן להלן כאשר הוא מנגן לפני שאול, הוא נשמר מאד לנפשו.

(ח) ותוסף המלחמה להיות. נ"ל שדוד פותח עכשיו במלחמות עם הפלשתים, למרות שאדרבה, עכשיו הם מפחדים, אבל בכל זאת דוד אינו מוכן לשבת בשלוה כאשר הפלשתים יושבים על אדמת א"י, מפני שזה חילול השם. ואע"פ שהפלשתים אולי מוכנים לתת ליהודים לשבת בשלום, דוד אינו מוכן להפקיר חלקי א"י.

ויצא דוד [הוא יצא] וילחם בפלשתים — ויך בהם מכה גדולה וינֻסו מפניו. הם נסים מפני דוד, וכל זה מגביר את שמו. ומיד:

(ט) ותהי רוח ה' רעה אל שאול... הנה הסתירה והפרדוקס: ככל שדוד מכה את הפלשתים, והדבר טוב יותר לישראל, כך מצד אחד שאול שמח, ומצד שני, הוא מתקנא בדוד ורואה בו סכנה. ולכן שוב תוקפת אותו רוח דכאון, והוא מנסה להרוג את דוד.

(י) ...ויפְטַר מפני שאול ויך את החנית בקיר, ודוד נס וימלט בלילה הוא. ולעיל (יח: יא) כתוב: "ויסב דוד...". שעכשיו הבין שאין ברירה, הוא חייב להיפטר ולברוח משאול. הוא הבין עוד, שמעתה הוא פטור מרגשי אשמה על כך שהוא יהיה מלך.

מדה כנגד מדה

(יא) ...ותגד לדוד מיכל אשתו לאמר: אם אינך ממלט את נפשך הלילה, מחר אתה מומת. (יב) ותֹרד מיכל את דוד בעד החלון, וילך, ויברח, וימלט. דוקא בתו, כמו בנו יונתן לעיל, מצילה את דוד. שוב רואים, איך אדם שאינו זהיר תמיד ואינו לומד לקח — מידרדר. הרי דוד ראה איך ה' העניש את שאול בזה שמתוך ביתו, בניו, יצאו אלה שהכשילו אותו; וגם דוד עצמו, בחטא בת שבע, נענש בכך שדוקא מביתו, מאבשלום, יצא הרע.

הפסוק מורה על הסלמת רדיפת שאול את דוד. שלא רק שדוד היה צריך ללכת מנוכחותו של שאול, אלא ששאול החל לרדוף אחריו, ודוד היה צריך לברוח; וגם זה לא היה מספיק, כי היו אנשים המוכנים להעבירו לידי שאול, ולכן דוד היה צריך להימלט ולהתחבא.

(יג) ותקח מיכל את התרפים ותשם אל המטה... התרפים הללו היו סתם צורה של אדם לשימוש הבית, אבל לא תרפים לשם ע"ז, שהרי אסור לקיים ע"ז בבית, שאפילו איפה ומשקל מזויפים אסור שיישארו בבית (דברים כה: יד).

שאול שולח שליחים לקחת את דוד, ומיכל משקרת להם:

(יד) ...ותאמר: חֹלה הוא. השליחים מסתכלים ורואים את המטה ואת השיער ומאמינים לה, וחוזרים לשאול. אבל שאול חושד בדוד ומחזיר את השליחים, והרמאות מתגלה. ואומר שאול:

לא ידעתי את ה'; התדרדרות האדם וחייו

(יז) ...למה ככה רמיתִני [עם התרפים והשיער] ותשלחי את אֹיבִי וימלט, וגם לאחר שברח לא סיפרת לי. והנה, שאול כבר שיכנע את עצמו שדוד הוא האויב שלו. כך הוא טבע האדם. הוא חוטא נגד הזולת, ומוכיח לעצמו שהזולת אשם.

והנה היחסים בין האב לבת מידרדרים עוד יותר, ועכשיו היא גם משקרת לו:

...הוא [דוד] אמר אלי: שלחני, למה אמיתך! כלומר, הוא איים עלי שאם אספר על כך אפילו אחרי שיברח, הוא יחזור וימית אותי. וכך, נהרס לא רק בית מלכותו של שאול, אלא, בגלל אנוכיותו וסירובו לקבל את הגזירה, גם ביתו ממש נהרס.

מנהיג — יסורין אך לבטוח בה'

(יח) ודוד ברח... ויבא אל שמואל... ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול. דוד בורח לָאדם שמשח אותו למלך והבטיח לו גדולה. ואין ספק שהוא פונה אליו בתמיהה, ושואל אותו: איך זה שלא רק שלא הגיעה אלי הגדולה, אלא אדרבא — דוקא משום ששאול חושד בי על ענין זה, חיי השלוה שהיו לי בעבר חלפו, והפכתי לבורח על חיי?!

וילך הוא ושמואל וישבו בניות — "בבית אולפנא" (תרגום יונתן), כלומר, בית מדרש לנביאים. ונראה, שדבר גדול לימד אותו שמואל, ובכך גם הראה לשאול שבסופו של דבר, "אין המלך נושע ברוב חיל" (תהלים לג: טז). בית המדרש, סמל התורה, הופך למקום מפלט לדוד, ואפילו כאשר שאול מגיע לשם עם אנשיו — הקב"ה מפר את עצתו. ואת הלקח הזה לימד שמואל את דוד: בבטחון בה' ובשמירת מצוותיו, ה' יפר עצות אויביו. ואין ספק, ששמואל רצה ללמד בזה את דוד לקח כללי וחד פעמי, אך ברור, שאין לשבת סתם בבית המדרש כאשר סכנה מתקרבת, שאין סומכין על הנס. אך בפעם הזאת, רצה שמואל ללמד את הלקח הכללי של "ידעתי את ה'" ושל בטחון בו.

עם ישראל; מלשינים

(יט) ויֻגד לשאול לאמר: הנה דוד בניות, ברמה. עם כל האהדה והאהבה של העם כלפי דוד כאשר הוא היה מנצח — ברגע שנודע שהמלך רודפו, נמצאים מלשינים המוכנים למסור אותו למיתה.

(כ) וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד. הוא עצמו מתבייש משמואל, שהרי אפילו מתוך מחלת נפשו הוא זוכר את הנביא שראה אותו כבן ושמשח אותו למלך, ולכן הוא שולח שליחים.

ידעתי את ה'; גאוה; נביא; השגחה פרטית

וירא את להקת הנביאים נִבְּאִים... קצת קשה, שהרי היה צריך לומר "ויראו". מכל מקום, יונתן תירגם: "סיעת ספריא משבחין", ופירש מהר"י קרא: "תרגם 'משבחין' — משוררים [וכן עיין תרגום יונתן לעיל י: י_יג], וכן הרבה בדברי הימים לשון 'ניבא' אצל משוררים". מכאן שוב משמע שאין נביא דוקא מי שהקב"ה מדבר אליו, אלא גם אדם שכל כך שקוע בקדושת ה' ובאהבת ה', שהוא מתעורר לשבח אותו; ואדם כזה שמגיע לקדושה כל כך עליונה, מגיע למקצת רוח הקודש, ויוצא לזמן מה מגדר הגשמיות לגמרי, ומתעלה ומתייחד בקדושת ה', ומשבחו ומהללו במלים וכינויים ומושגים, מכיון שהוא פתאום רואה ומבין את היופי ואת ההדר הנפלא של קדושתו. וזה שאמר רד"ק: "היו אומרים שירות ותשבחות לא_ל ברוח הקודש".

והנה, החיילים האלה היו אנשים פשוטים — כי בוודאי למשימה של תפיסת דוד שלח שאול את החיילים הפשוטים והגסים ביותר. והחיילים האלה השקועים בעולם הגשמיות והטומאה, ההרג והביזה, פתאום רואים עולם אחר לגמרי! עולם של משוררים השרים זמירות קודש! עולם של קדושה וטהרה! והקב"ה משרה עליהם רוח הקודש לזמן קט, כדי להראות לשאול ש"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי, אמר ה'" (זכריה ד: ו).

ותהי על מלאכי שאול רוח אלקים, ויתנבאו גם המה. אפילו הגס והפשוט יכול להפוך לנביא ולמשורר, אם רק יחזיר את עצמו לדרך הזאת. והנה, שאול שומע את זה, והוא שולח משלחות עוד פעמיים, ובכל פעם קורה אותו הדבר. ועכשיו אין לו מנוס, ועל אף שהוא מתבייש משמואל, שנאתו ופחדו מדוד דוחפים אותו.

(כב) וילך גם הוא הרמתה ויבא עד בור הגדול אשר בשֵׂכוּ וישאל, ויאמר: איפה שמואל ודוד? ההשגחה פועלת. שאול חוזר לאותה עיר ולאותו מקום שהגיע אליו כאשר היה רועה צאן פשוט מהשבט הקטן, בנימין, כמו שכתוב (לעיל ט: יא): "...והמה מצאו נערות יֹצאות לשאב מים, ויאמרו להן: היש בזה הרֹאה?" ועכשיו מגיע שאול — לא כאלמוני, אלא כמלך, אבל גם לא כצדיק העומד לקבל מלכות, אלא כמי שאיבד אותה ומוכן להרוג למענה את דוד. וקצת קשה, למה שאל איפה שמואל, והרי ידע? ויתכן שחשב, שאולי דוד ברח כבר; או שבכל זאת, מתוך בושתו משמואל, קיוה בתוך תוכו שאולי דוד כבר ברח, וכך הוא לא יצטרך לראות את שמואל.

(כג) ...ותהי עליו גם הוא רוח אלקים, וילך הלוך ויתנבא עד באו בניות ברמה. הנה, רוח ה' היתה על שאול לפני שהגיע לניות. ונראה, שהכתוב מלמדנו עד כמה חלה שאול, שאפילו רוח אלקים לא דחתה אותו מהחלטתו לחסל את דוד. שהאדם נתון תמיד במאבק קשה בין יצר הטוב ליצר הרע, והנה שאול נתפס ע"י רוח רעה חזקה, ועכשיו היתה מולה רוח ה' של שבח — והרוח הרעה היתה כה חזקה, עד שלא נתנה לו לעצור מהחלטתו, עד שהגיע לרמה. והנה, בהגיעו לרמה הקב"ה עוצר אותו ומראה לו שאין בכחו לעצור את ההשגחה:

(כד) ויפשַט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפֹל ערֹם כל היום ההוא וכל הלילה; על כן יאמרו: הגם שאול בנביאִם! המלך הוא סמל השלטון והמורא, וחייבים לירא אותו, ואסור לראותו ערום. ועכשיו בא הקב"ה ומשפילו ומוציאו מכבודו, והוא פושט את בגדיו ונופל ערום לעיני כולם למשך יום שלם, וזאת כדי שהבשורה תתפשט בקרב העם, ותהיה להם לאות ששאול מאבד את מלכותו. ולי נראה, שכאשר הנביאים התנבאו לא פשטו את בגדיהם, וזה שאמר "ויפשט גם הוא בגדיו", הכוונה היא שגם חייליו עשו כן.

הם לומדים כאן גם לקח גדול: כאשר שאול היה אלמוני, יהודי פשוט, והתנבא עם הנביאים — תמהו האנשים ושאלו (לעיל י: יא): "הגם שאול בנביאים?" היתכן שכח הנבואה ירים אדם שפל למעלה גבוהה? ועכשיו הם רואים היפוכו של דבר: שאול המלך — עם כל חילו וכוחו — הופך ע"י רוח ה' לשפל, לערום, והם שואלים: "הגם שאול בנביאים?" היתכן שגם מלך יפול על ידי הנבואה?

המפרשים הגדירו את הנבואה הזאת ופשיטת הבגדים כך: "כי בבוא הנבואה על האדם יתבטלו הרגשותיו ויפול האדם... ופעמים יקרא שיפשט בגדיו מפני רוב ביטול הרגשותיו ומחשבותיו הנפשיות, וישאר בכח השכל לבדו" (רד"ק). והנה, שמואל שאוהב את שאול כבנו ומצטער על אבדן מלכותו, בכל זאת כובש את הרגשותיו האישיות, ועומד על שאול כאשר הוא מתבזה.

השגחה פרטית

ויפשַט גם הוא [שאול] בגדיו ויתנבא גם הוא... הקב"ה מכריח את שאול, שבא להרוג את דוד ובכך לסכל את תכנית ה', להתנבא ולשיר לו שבחים. ועיקר השבח הוא שהקב"ה הוא כל יכול. ואת כל זה ראה דוד העומד עם שמואל, ועכשיו הוא מבין את הלקח שלימד אותו שמואל: אמונה ובטחון בה'. שאע"פ שיעברו עליו יסורים — יבטח בה' והוא ירים אותו מהשפלות להיות מלך. ודוד רואה איך שאול וחייליו נופלים לפני ה', והוא מאמין ובוטח בה' ומסכים להמשיך. ובכן: