שמואל א פרק כד

שמואל א פרק כד

פרק כד

גאוה; אהבת ישראל

(א) ויהי כאשר שב שאול מאחרי פלשתים ויגִדו לו לאמר: הנה דוד במדבר עין גדי. שאול דבוק בשגעון, ואינו שוכח לרגע את ה"תפקיד" שלו — לתפוס את דוד. ומיד לאחר שהוא חוזר מהמלחמה הבלתי נמנעת עם הפלשתים, הוא חוזר לשגעונו. ואמנם, אין בעיה למצוא מלשינים. תמיד אנשים מוכנים להלשין כדי למצוא חן בעיני המלכות והמימסד, והם אומרים לשאול שדוד עלה מעמקי מדבר מעון למדבר עין גדי.

(ב) ויקח שאול שלשת אלפים איש בחור. הוא גומר אומר לחפש את דוד ולא לחזור עד שיתפוס אותו, ולכן הוא בוחר צבא מיוחד ונאמן.

מכל ישראל. הוא מחפש את הטובים מכל השבטים. ויתכן שנאמר "מכל" כדי להודיע שגם משבט יהודה מצא אנשים שהיו מוכנים לתפוס את דוד.

אין סומכין על הנס

וילך לבקש את דוד ואנשיו על פני צורי היעלים — הסלעים הגבוהים בראשי ההרים, ששם שוכנים היעלים, תיישי הבר. הנה, שאול מוכן להגיע ולהסתכן ולטפס על ראשי הסלעים — העיקר שיתפוס את דוד. והסמליות בזה היא, שהוא מטפס על השמים לנסות ולהפר את עצת ה'. והרלב"ג כתב: "כי דוד, עם ראותו [=אע"פ שראה] יד ה' יתברך הטובה עליו, לא היה מוסר עצמו לסכנות, אך היה מחביא עצמו במקומות אשר יתכן לו בהם בהעלם יותר".

(ג) ויבא [שאול] אל גדרות הצאן [של דוד ואנשיו] על הדרך... — בדרך למחבוא של דוד. וידע שהיא הדרך הנכונה, משום שראה את הצאן.

ויבא שאול [למערה] להסך את רגליו [בצניעות] ודוד ואנשיו בירכתי המערה... — והמערה גדולה מאד.

אהבת ישראל וכבוד למלך; הבא להרגך; רודף

(ד) ויאמרו אנשי דוד אליו: הנה היום אשר אמר ה' אליך: הנה אנכי נֹתן את אֹיִבְך בידך! יש כאן נס כפול: הרי הם ישבו במערה בפחד, כי שאול ואנשיו היו בחוץ ולא היה מקום לברוח — ועל שאול ואנשיו לא היה אלא להיכנס למערה ולחפשם, והיו מוצאים אותם; והנה, שוב, הם ניצלו מסף המוות. אבל קרה כאן עוד נס — לא רק שהם ניצלו, אלא ששאול נכנס לבדו למערה, וניתן היה להרגו! ולכן אמרו אנשי דוד אליו: הלא הבטיחך שמואל שתהיה מלך, ובכך ממילא יתן ה' את אויבך בידך, וכל הימים האלה לא נתגשמה הנבואה, וסבלנו יסורים והגענו לסף המוות. עתה, בידך להגשים את הנבואה. הֲרוג את אויבך, ונוכל לחזור הביתה — ותהיה מלך! הלם הסכנה שהם עמדו בה עד עכשיו, דוחף את אנשי דוד לדרוש ממנו להרוג את שאול (ויתכן, ששמואל הבטיח לדוד כאשר הלך אליו [בפרק יט] שאויביו יפלו לפניו). והם אומרים, שאם כן:

ועשית לו כאשר יטב בעיניך — כי כך הבטיח ה'. ודוד מתחיל ללכת לכיוון של שאול, ובדרך הוא חוזר בו ממגמתו, ומחליט שלא להרוג את שאול, אלא:

ויקם דוד ויכרֹת את כנף המעיל אשר לשאול... דוד רוצה להראות לשאול שהוא היה יכול להרגו — ולא הֲרָגו; אבל הוא רוצה גם להסביר לשאול, שהוא לא יוכל להרוג אותו, שהרי המלוכה תִכָרֵת ממנו, שהמעיל הוא סמל המלוכה, וזה בדיוק כמו שקרה עם שמואל והמעיל של שאול בגלגל, אחרי חטא שאול (לעיל טו: כז). ובכל זאת, אפילו מצעד זה דוד מיד מתחרט.

ידעתי את ה'; לה' הארץ ומלואה; המושג של רכוש; מדה כנגד מדה

ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול... אמרו חז"ל (ברכות סב:): "כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם, שנאמר (מלכים א א: א): 'והמלך דוד זקן... ויכסהו בבגדים ולא יחם לו'". יש כאן לקח גדול: "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד: א), והוא נתן את הרכוש לאדם רק כדי שישתמש בו כראוי, ובתנאים מסוימים. האדם הוא כדייר שנכנס לחדר שכור ומרוהט, והלא אם ישחית את הרהיטים שאינם שלו — גזלן הוא. וכמו כן, מי שמבזה את הבגדים — מועל הוא, והקב"ה משלם לו מדה כנגד מדה: כאשר היו לך בגדים — ביזית אותם, עכשיו כשתרצה בגדים הם לא יועילו לך. ולא רק מי שמשחית בגד, אלא גם כפי שכתוב כאן "המבזה" — שיש אנשים מושחתים שערכיהם מאוסים, שקונים בגדים בכמות מדהימה כדי למלא את תאותם וכדי שהאנשים יקנאו בהם, והבגדים נלבשים פעם או פעמיים ואז נתלים בארון או מושלכים. והגמול של האדם הזה יהיה, שבסופו של דבר כל הבגדים לא ימלאו את תאותו, והוא יישאר מתוסכל ובלתי מרוצה.

(ה) ויהי אחרי כן, ויך לב דוד אֹתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול. כתוב "כנף אשר לשאול" ולא "כנף שאול", לרמז שדוד התחרט משום שבחתיכת המעיל הוא פגע וביזה את המלכות, וברגע שאדם בז למשהו, זאת היא תחלת ההידרדרות ביחסו אליו. שכל זמן שיש לאדם כבוד לזולת, הוא יתנהג איתו בכבוד ובדרך ארץ; אך ברגע שהוסר הכבוד, נפתחה לו הדרך לרמות אותו, לגנוב ממנו, ללעוג לו, להכות אותו, ואפילו להרוג אותו. ודוד חשש שמהצעד הזה יראו אנשיו פתח למרוד במלכות. ויש כאן לקח עצום בענין האנטישמיות: חשוב מאד לא לתת לאנטישמי לבזות את היהודי, כי למרות שהלעג או המכות נראים כדברים קטנים, אין זה כך. כי ההשמדה היא האילן הגדול, שצומח מזרעי וגרעיני הבוז והמכות.

דוד חוזר לאנשיו, והם רואים שהוא לא הרג את שאול, אלא סתם חתך את כנף מעילו. ואם כי דוד חשב שגם זאת היתה טעות, אנשיו אינם מבינים איך הוא לא הרג את שאול, ובמיוחד שעכשיו הם ימשיכו לסבול ולנוע ממקום למקום. והם מתווכחים איתו בכעס: למה לא הרגת אותו? והרי רודף הוא, ומותר להרגו, שהרי "הקם להרגך השכם להרגו"! ועכשיו, השארת אותנו בסכנת מוות (עיין לקמן פסוק יא). ועונה להם דוד:

(ו) ...חלילה לי מה' אם אעשה הדבר הזה לאדנִי, למשיח ה', לשלֹח ידי בו — כי משיח ה' הוא! כלומר, נכון שמותר לי להרגו, ושאם הוא היה אדם הדיוט ופשוט, הייתי עושה זאת. אבל הרי זה המלך, מלך בישראל, שהוא משיח ה'! האינכם מבינים את החשיבות והגדולה שבזה, ואת היראה והכבוד שצריכים לתת לו?! (ומשום כך חזר פעמיים על הביטוי "משיח ה'"). וזה שטענתם שמותר להרגו כי רודף הוא, ועכשיו תישארו בסכנה — הלא אתם בעצמכם אמרתם שה' הבטיח לי שלא אמות, אלא שאויבי יפלו לפני. אם כן, מכיון שיש הבטחה, אין צורך להרוג את שאול — שאין נוטלים נפש בחנם, אלא אם כן יש אפשרות ברורה שהוא יהרוג אותך. ומעניין מאד מה שכתב הרלב"ג (ד): "ואע"פ שהותר לו להרגו כי רודף היה, אמר 'חלילה לי...' מהפלגת חסידותו, עם שזה ג"כ יהיה סיבה אח"כ להקל בהריגת המלכים וידע דוד כי הממלכה תהיה לו...".

(ז) וישַסַע דוד את אנשיו בדברים. הוא בקע אותם מלהיות אגודה אחת — "כי אנשיו עשו אגודה אחת להמית את שאול" (מצודת דוד).

ולא נְתָנָם לקום אל שאול, ושאול קם מהמערה וילך בדרך. בו בזמן שדוד הציל אותו, הוא חושב להמשיך באותה דרך — היינו, להרוג את דוד.

כבוד המלך

(ח) ...ויקרא [דוד] אחרי שאול לאמר: אדני המלך!... ויקֹד דוד אַפַיִם ארצה וישתחו. איזה כבוד, ואיזו הוכחה לשאול שדוד באמת נאמן הוא! הרי שאול רודף אחריו להרגו, והוא משתחוה לו וקוראו "מלך"!

גאוה ולשון הרע

(ט) ...למה תשמע את דברי אדם. "לשון הרע של דואג" (רש"י).

לאמר: הנה דוד מבקש רעתך. דוד מוכיח את שאול על שקיבל לשון הרע, שהרי בלי הקבלה אין תועלת למלשין. בוא וראה את המקור של כל הטרגדיה הזאת — והיא הגאוה והאנוכיות. שאול המלך דבק במלכותו ועתידו — ומוכן להרוג למענם. דואג, גדול התורה, אחוז קנאה ושנאה וחושש למעמדו — מוכן שדוד ייהרג בשביל זה. ויתכן, שדוד מנסה לתת לשאול פתח לחזור בתשובה בזה שהוא מאשים את דואג, וכך יוכל שאול לזכות את עצמו עכשיו, ולהרפות מהמרדף אחרי דוד.

(י) הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה. פעמיים אמר "היום". כלומר, הנה, אתה קיבלת עלי לשון הרע מאדם אחר, ואינך יודע בבירור את האמת. אבל עכשיו יש לך הוכחה ברורה, שהרי עיניך רואות היום הזה — לא דבר ישן, אלא היום, עכשיו — איך שהייתי יכול להרוג אותך, ובצדק וע"פ ההלכה.

אהבת ישראל; צניעות

ואָמַר לַהֲרָגך ותָחָס עליך. לפי הפשט, חסרות כאן שתי מלים, וצריך להיות: ואמר העם שאיתי להרגך, ותחס עיני עליך. אבל חז"ל אמרו (ברכות סב:): "מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה: בא להרגך — השכם להרגו". והוסיפו שם מאמר על גודל הצניעות, ואמרו:  "אלא צניעות שהיתה בך, היא חסה עליך". ויש לשאול: למה אמר דוד לשאול שדוקא מעלה זו היא שהצילה אותו? ויתכן שאמר לו: אדם שבכל זאת הוא צנוע ומסתתר בשעה שהולך לעשות צרכיו, יש בו עדיין כח להתגבר על הגאוה שלו. ואם אתה כל כך חסיד וצנוע בענין של צרכיך הפרטיים — איך תוכל להרוג אדם נקי מחטא?

ואֹמַר: לא אשלח ידי באדני, כי משיח ה' הוא. ואיזו הוכחה גדולה מזו אוכל להביא לך, כדי שתבין שאני מכבד את המלכות!

כבוד אב; אהבת ישראל

(יא) ואבי. תירגם יונתן: "ורבוני". וכן כל "אבי" שבתורה הוא לשון "ריבונות". וכן אלישע, כאשר עלה אליהו לשמים, צעק: "אבי, אבי..." (מלכים ב ב: יב). וכן, כל אב הוא רבון על בניו, שרק בדרך זו יכול הוא להחדיר בתוכם את הדרך הנכונה. מכל מקום, דוד משתמש בלשון זו, כהוכחה נוספת לכך שהוא אינו מורד.

רְאֵה, גם רְאֵה. אין לך רְאִיה וראָיָה יותר ברורות.

את כנף מעילך בידי... ולא הרגתיך, [ומכאן] דע וראה. שוב "וראה", התבונן והבֵן סוף סוף, ותראה את האמת ולא את השקר של לשון הרע.

כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך. כלומר, מההווה, מהיום, תראה שגם בעבר לא חטאתי לך, ואם כן, התבונן על חטאתך.

תוכחה

ואתה צֹדֶה את נפשי לקחתה. האם אין זה פשע?! דוד מאריך בזה כי הוא רואה כאן שעת כושר, ויודע שמצות תוכחה מוטלת עליו — וזה שייך רק במי שחושב שיש סיכוי שהחוטא יקבל את התוכחה — ודוד יודע שאין שעת כושר כזו מזדמנת בכל יום.

נקמה

(יב) ישפֹט ה' ביני ובינך וּנקָמַני ה' ממֶךָּ וידי לא תהיה בך. ידוֹעַ תדע שמה שאתה עושה הוא חטא ופשע, וה' לא יסלח לך, והוא ישפוט בינינו, והוא ינקום את יסורַי ממך. ידי לא תהיה בך כי אתה המלך — אלא אם כן אראה שאין מנוס, והשאלה תהיה או חיי או חייך, שאז חיי קודמים. אבל אני בוטח בה' שלא אצטרך לזה, שאם לא תרפה ממני — הקב"ה ימצא כבר גורם אחר שינקום בך, וזהו שאמר:

(יג) כאשר יאמר משל הקדמֹני. הדבר הזה ידוע כבר מימי קדם, שהאנשים הראשונים הבינו את זה ועשאוהו למשל.

מרשעים יֵצֵא רֶשע — שמהרָשע עצמו יצא הרֶשע לעצמו, שהקב"ה משלם לו את גמולו, כתוצאה טבעית ומחוייבת של מעשיו. כי בדרך אשר אתה הולך, רק תוסיף עליך שונאים בגלל החשדות ובגלל רצח הנקיים, והם יהרגו אותך.

מדה כנגד מדה; השגחה פרטית

וידי לא תהיה בך. ידי לא תצטרך להיות בך. ומהר"י קרא הביא (ע"פ מכות י:): "'משל הקדמוני' — זו התורה שנקרא 'משל ומליצה' [כלומר, היא המשל שכל אדם חייב להידמות אליו ולהיות הנמשל לו, כלומר, לדבוק במצוותיה ולהגיע לקדושתה] וקדמה לבריאת עולם. והיכן אמרה תורה 'מרשעים יצא רשע'? דכתיב: 'ואשר לא צדה, והאלקים אנה לידו' (שמות כא: יג)... במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם, אחד הרג מזיד ואחד הרג שוגג, ואין עדים בדבר. הקב"ה מזמנן לפונדק; זה שהרג שוגג ירד מן הסולם... ונופל על זה שהרג מזיד ומת [המזיד]...". וכן יש לפרש "שמגלגלים חובה ע"י חייב" (שבת לב.) — שהרשע מת בידי רשעים כמוהו, שהקב"ה ימית את שאול בידי רשעים. הוא הרשיע לאחרים — עכשיו ישוב גמולו בראשו. וכן רואים, שהקב"ה אינו כופה רשעות על האדם ח"ו, שהרי הבחירה בידו. אלא, שרשע שכבר חייב מיתה, הופך לשבט אפו של הקב"ה, או שה' נותן לרשע לממש את מחשבתו הרעה, ואינו מונע זאת ממנו, אלא מסתיר פניו בעת הפורענות.

(יד) אחרי מי יצא מלך ישראל... אחרי כלב מת. לא סתם כלב, אלא כלב מת (רד"ק).

אחרי פרעֹש אחד. אחרי כינה "הקופץ ממקום למקום" — מצודת דוד. "מה מעלה הוא לך ומה גבורה שאתה רודף אחרי" — רד"ק. הנה, אחרי ששיבח אותו על צניעותו, עכשיו משתמש דוד גם בגאותו. אולי שני אלה יחד יעזרו לשאול לחזור בתשובה. מכאן, שצריכים להשתמש בכל הטענות האפשריות בעת התוכחה.

(טו) והיה ה' לדַיָן ושָפַט ביני ובינך, ויֵרֶא, ויָרֵב את ריבי וישְפְטני מידֶך. דוד מסיים באזהרה חמורה: דע, שאול, שאם בכל זאת לא תפסיק את רשעותך נגדי, הקב"ה הוא הדיין והשופט, ולא רק שהוא ישפוט בינינו, אלא הוא גם יריב את ריבי, ויצילני מידך במשפט. ולא רק שאנצל, אלא שברשעותך אלי, תביא עליך בעצמך את הקללה שדימית שתבוא עלי.

ידעתי את ה'; הכרת האמת

(טז) ...ויאמר שאול: הֲקֹלך זה בני דוד? איזו טרגדיה אנושית! שאול פתאום חוזר להכיר את הידרדרותו ואת גודל רשעותו, בראותו את חסדו של דוד. ועוד יותר: הוא פתאום מבין איך צדק הקב"ה כשבחר בדוד, ואיך עולה עליו דוד בגדלות. והוא כאילו רוצה לדחות את ההכרה הזו (שהרי כל חייו עומדים על כף המאזניים, וכתב אישום נורא עומד נגדו), ולכן הוא שואל בקול נואש: האם זה באמת אתה דוד? והוא קורא לו "בני", כלומר, אתה עשית בשבילי כל כך הרבה טובות — כבן עבור אביו — וכן קראת לי "אבי", שקיבלת את ריבונותי, והרי רְאֵה מה שעשיתי לך ולאחרים.

וישא שאול קֹלו ויֵבך. שאול פורץ בבכי. ואילו היה מת במקום, היו כל עוונותיו מתכפרים, כאדם שקונה עולמו בשעה אחת.

כפיות טובה

(יז) ...צדיק אתה ממני, כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה. ועל אחת כמה וכמה, שגמלתני טובה תחת הרעה שגמלתיך, ואילו אני שילמתי לך רעה תחת הטובה שגמלתני, והייתי כפוי טובה.

(יט) וכי ימצא איש את אֹיבו ושִלחו בדרך טובה?! שאול, שיודע שהוא אינו מסוגל לעשות דבר כזה, ושאין לו האופי והכח הנפשי להגיע למדרגה זו, מתפלא מגדולתו הרוחנית של דוד, ומוסיף בהבנה ברורה:

מדה כנגד מדה

וה' ישַלֶמך טובה תחת היום הזה אשר עשיתה לי. אין ספק, שהקב"ה ישלם לך מדה כנגד מדה, שכשם שלא שילמת רעה תחת רעה, הוא ישלם לך טובה תחת הטובה הזאת, ויציל אותך וימליך אותך למלך.

ה' כל יכול; הכרת נסי ה'; מדה כנגד מדה

(כ) ועתה הנה ידעתי [שאול] כי מלֹך תמלוך. עכשיו מוציא שאול את המלים הנוראות. הוא מודה שאין לו כח ואין לו תבונה נגד ה', ושדוד יצליח ויגיע למלוכה, וגם שהדבר מגיע לו. וכתב רש"י: "שרואה אני שהקב"ה מצילך מידי". דבר גדול אמר שאול, שהוא מכיר במאורעות שאירעו שהן כולן מודרכות ע"י הקב"ה, ושהוא מציל את דוד. ובדור יתום כדורנו, שאינו רואה ואינו מבין את פשר המאורעות, ושמסוגל לפרש את התהליכים כדברים טבעיים גרידא, זהו לקח גדול. וכן מביא רש"י: "ומדרש אגדה (עיין מדרש תהלים נז: ג): סימן זה מסר לו שמואל, שהקורע מעילו ימלוך תחתיו". ושוב, שאול רואה בזה את הגשמת ההשגחה, ושאי אפשר להכשיל את רצון הקב"ה, והוא אומר:

וקמה בידך ממלכת ישראל. פירש מהר"י קרא: "שלא תיקָרע הממלכה ממך". כלומר, אני שהרשעתי, נקרעה הממלכה ממני; אבל אתה, שצדיק אתה, הממלכה תגיע אליך, ותקום לעולם.

(כא) ועתה, הִשָבעה לי בה' אם תכרית את זרעי אחרי, ואם תשמיד את שמי מבית אבי. אין לך סימן גדול מזה, שברגע זה שאול מתקפל ונכנע ויודע שדוד ינצח. ולכן, הוא מנסה לתפוס את הדבר היחיד שנשאר לו — חיי משפחתו והנצחת שמו, שלא ייכָרת.

(כב) ...וילך שאול אל ביתו. שאול נדהם ומרוגש, ומפסיק את המרדף.

ודוד ואנשיו עלו על המצודה. אבל דוד אינו חוזר לביתו. הוא מכיר את מחלת הנפש של שאול וחושד בו.