שמואל א -פרק כז

שמואל א -פרק כז

פרק כז

(א) ויאמר דוד אל לבו: עתה אֶסָפֶה יום אחד ביד שאול. דוד חושב לעצמו שהסכנה עכשיו גדלה, שהרי אנשיו עייפים כבר מכל המרדף והחיים הקשים, והנה, שאול הזמין אותו לחזור הביתה, והבטיח לו שלא יפגע בו — ועל אף שדוד עצמו יודע שאין לסמוך עליו, יתכן שאנשיו העייפים כן יסמכו על זה, ויתחילו לעזוב אותו, והוא יישאר עם קומץ קטן, ובקלות יפול בידי שאול או בידי יהודים הרוצים למצוא חן בעיני שאול. ולכן הוא מחליט:

ארץ ישראל

אין לי טוב כי הִמלט אִמלט אל ארץ פלשתים. דוד מדבר "אל לבו" בעצב, כמו "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו: ו). כלומר, בוודאי אין זה דבר טוב, אבל הוא הטוב שברע, הרע במיעוטו. הסכנה גוברת, ודוד רוצה לברוח מתחת שלטון שאול, כלומר, לצאת מתחומי השלטון של שאול. ואין ספק, שפלשתים הם דוקא האויבים העיקריים של היהודים, ויתכן שיותר מסוכן לצאת לשם מאשר לצאת לעמון, למואב או לשאר העמים, אבל דוד אינו רוצה לצאת מא"י — וארץ פלשתים היא הרי חלק בלתי נפרד מא"י. לכן מוטב לברוח לשם, למרות שאין הבטחון שם כל כך גדול כמו בארץ אחרת; וכן, מוטב לו לקבל עליו את הבוז של ישראל (שהרי אין ספק ששאול הצביע על בריחת דוד לארץ פלשתים כעל מעשה בגידה) — העיקר שלא לצאת מארץ ישראל, אם אין צורך בזה. כל זמן שאין ליחיד ממש בעיה של פיקוח נפש, אסור לו לצאת מארץ ישראל, ולכן בחר דוד בפלשתים. ואולי הוא למד את זה מיצחק, שלא יצא למצרים — אלא לארץ פלשתים. ואין ספק, שדוד חשב בלבו שהוא יוכל גם לעזור לישראל מבפנים, מתוך ארץ פלשתים. וכאן רואים שוב, שעל אף הבטחת שמואל לדוד, בכל זאת אין סומכין על הנס, וחייבים לנקוט גם באמצעים טבעיים.

ונואש [יתייאש] ממני שאול לבקשני עוד בכל גבול ישראל... המלה "ונואש" פירושה, ששאול יתייאש מהסיכוי לתפוס את דוד. ואם הכוונה היתה לומר, ששאול יפסיק את המרדף בתחומי שלטונו, היה צריך לכתוב "ויפסיק... לבקשני", היינו, שהרי יצאתי מתחומו; אבל "ונואש" משעה — שיתייאש ויֵדע שאי אפשר לבקשני בארץ פלשתים. וכתוב "בכל גבול ישראל", לומר לך שארץ פלשתים היא גבול ישראל.

מנהיג

(ב) ויקם דוד ויעבֹר הוא ושש מאות איש אשר עמו אל אכיש בן מעוֹך מלך גת. כאן מתבררת אהבת אנשי דוד אליו. על אף הפיתוי של שאול, והאפשרות, כביכול, לשבת במנוחה בארץ ישראל — הם עוזבים והולכים עם דוד לגלות פלשתים. ונראה, שאכיש זה אינו אותו אכיש שמדובר עליו בפרק כא, ולכן כתב הפסוק כאן את שם אביו כדי להדגיש זאת. ונראה, שמשום כך העז דוד להגיע לפלשתים; ונראה עוד, שדוד בא במגע קודם לכן עם אכיש כדי לברר את תגובתו.

(ג) ויֵשֶב דוד עם אכיש בגת, הוא ואנשיו, איש וביתו, דוד ושתי נשיו אחינֹעם היזְרְעֵאלִת ואביגיל אשת נבל הכרמלית. (ד) ויֻגד לשאול כי ברח דוד גת, ולא יסף עוד לבקשו. שאול משכנע את עצמו שבריחת דוד לפלשתים תבאיש את ריחו בעיני ישראל, ושעברה הסכנה. ואכן, בשני הפסוקים האלה רואים תמונה של חיי שלוה, שדוד לא ידע כמותם זמן רב. הוא ואנשיו יכולים לשבת ביחד עם אכיש, איש וביתו. והנה, הפסוק חוזר ומדגיש שוב, שדוד ישב עם שתי נשיו. ונראה לי, שההדגשה באה לציין את ההבדל בין ירידת אברהם ויצחק לפלשתים, שאז הפלשתים ניסו לקחת את שרה ואת רבקה בכח; לעומת כאן, שדוד בא עם שתי נשיו, ויושב עם אכיש, ובכל זאת יודע שלוה.

ודוקא השלוה אינה נותנת לדוד מנוחה, כי הוא רואה איך אנשיו יושבים "איש וביתו", וזוכר את ה"איש וביתו" הראשונים (שמות א: א): "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו". והרי גם אז הם ישבו בקרב הגוים שכבדו אותם והכניסו אותם כאורחים — והתוצאה היתה התבוללות וחיקוי התרבות הזרה, ומזה חושש דוד.

עם ישראל — עם נבדל ונפרד

(ה) ויאמר דוד אל אכיש: אם נא מצאתי חן בעיניך, יתנו לי מקום באחת ערי השדה ואֵשְבָה שם, ולמה יֵשֵב עבדך בעיר הממלכה עמך. פירש מצודת דוד: "כי אהיה למשא לך, כי יתייקרו המזונות בעבור אנשי" — משום שיגדל הביקוש. דוד רוצה להיבדל מהפלשתים, ובמיוחד מעיר הממלכה, שהיא גם מרכז התרבות הזרה ועיקר הפיתוי. לכן, הוא נותן לאכיש סיבה הגיונית, שהולמת את האינטרסים של הפלשתים, שמחמתה הוא מבקש עיר רחוקה מהממלכה, בקצה השדות (ועוד — בפקחותו הוא אינו מבקש עיר עם חומה, וכך אכיש לא יפחד שכוונתו למרוד בו). והנה, אכיש רואה בישיבת דוד אצלו יתרון, שבכך יהיה מנותק מצבא שאול, ולא יילחם נגד הפלשתים; וחוץ מזה, נראה שאכיש נקשר לדוד בקשר של כבוד. אבל אכיש מבין, בכל זאת, שעלולה להיווצר שנאה וכן בעיות אחרות, מקירבת הפלשתים ואנשי דוד, לכן הוא מסכים לבקשתו. וברור ששריו של אכיש חושדים בדוד, כמו שמוכח בפרק הבא, ולכן אכיש מבין שמוטב שדוד יֵצא מעיר הממלכה.

(ו) ויתן לו אכיש ביום ההוא את צקלג. אע"פ שצקלג היתה חלק מיהודה, הרי ארץ פלשתים היתה בחלק מיהודה באותו אזור, ובימי יהושע כבשו את צקלג, ואחר כך כבשוה הפלשתים.

לכן היתה צקלג למלכי יהודה עד היום הזה. א) לזכרון לשפלות חיי דוד, מייסד המלוכה, שהיה פליט בארץ נכריה — וה' שמר עליו וקיים את הבטחתו, והחזירו לגדולה, להיות מלך על ישראל. ב) כדי שיזכרו תמיד את חסדי ה' ויבטחו בו, כי הוא משפיל ומגביה.

ארץ ישראל

(ז) ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים — ימים וארבעה חדשים. כלומר, ארבעה חדשים וכמה ימים מהחודש החמישי — כך כתבו רש"י ורד"ק. כי אי אפשר לפרש "ימים" — שנה, כמו במקומות אחרים, שהרי שאול מלך רק שנתיים, ואחרי מות שמואל הוא מלך רק ארבעה חדשים (לרש"י) או שבעה חדשים (לרד"ק), והרי דוד לא ברח לפלשתים עד לאחר מות שמואל. ונראה, שהכתוב טרח לכתוב את הזמן הזה, וכל כך בדייקנות, כדי לרמוז איך ישיבת דוד בשדה פלשתים העיקה עליו. שהרי מצד אחד, הוא נחשב בעיני כמה מבני ישראל כבוגד; ומצד שני, אע"פ שזה היה חלק מארץ ישראל, מכל מקום הוא לא חי תחת שלטון יהודי, והוא היה מסופק אם בדרך זו הוא מקיים את מצות ישוב ארץ ישראל במלואה.

(ח) ויעל דוד ואנשיו, ויפשטו אל הגשורי והגִזרִי והעמלקי. ברור שאכיש הסכים לקבל את דוד בתנאי שהוא יעזור לו בדיכוי ישראל. וכן משמע בפירוש מדברי אכיש בפסוק י, שם הוא שאל: "אַל פשטתם היום?", ומהעובדה, שדוד היה מביא את השלל לאכיש (ט). וגם אין ספק, שזו אחת מהסיבות שאכיש הסכים לבקשת דוד לעבור לעיר בשדה, כי זה יקל על דוד לצאת למלחמה. אבל דוד בוודאי לא היה מוכן לנגוע אפילו בשׂערו של יהודי, ולכן — כדי להוכיח לאכיש שהוא, אכן, עושה את רצונו — הוא מתקיף את הגוים שסביב וקרוב לגבול של פלשתים. ונראה, שגוים אלו היו בעלי ברית עם הפלשתים, ומשום כך הרג דוד את כולם (יא), כדי שאכיש לא יֵדע מזה. עוד נראה לי, שעמים אלה היו מתקיפים את ערי יהודה שבסביבה, ומשום כך בחר דוד להילחם דוקא בהם. וזאת היא כוונת הפסוק:

כי הֵנָה יֹשׁבות הארץ אשר מעולם. מאז ומעולם ישבו עמים אלה בארץ ההיא.

ערבים

בואֲךָ שוּרה ועד ארץ מצרים. כלומר, שזה היה על הגבול הדרומי של ארץ ישראל, ומשם היו פושטים העמים האלה על יהודה. ואם כן, כשדוד הכה אותם, הוא גם נקם את נקמת ה', וגם הביא שלל לאכיש ואמר שהוא מיהודה. והנה, אין הוכחה מי היו "הגזרי", ויתכן שהיו חלק מבני ישמעאל, שהרי לישמעאל יש קשר הדוק עם מדבר שור, כמו שמצינו (בראשית טז: ז):  "וימצאה [את הגר] מלאך ה'... על העין בדרך שור", ושם הבטיח לה המלאך שישמעאל ייוולד, ואמר לה מה הוא יהיה. וגם זרע ישמעאל קשור למקום זה, כמו שכתוב (בראשית כה: יח): "וישכנו מחוילה עד שור". ומעניין, שגם לעמלק היה אותו שטח אדמה, כמו שכתוב (לעיל טו: ז): "ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור". ונראה, שלישמעאלים ולעמלק היה קשר הדוק, והם ישבו יחד בשטח זה "מעולם". וזה שהעמלקי היה שם, זה משום ששאול הכה את העמלקי ששכן מחוילה עד שור — אבל משור ואילך לא, ואלה הם העמלקים שמדובר עליהם בפסוק כאן.

(ט) והכה דוד את הארץ — "ית יתבי ארעא" (תרגום יונתן). וכתוב "הארץ", ללמדנו שהגשורי והגזרי והעמלקי היו בעלי ברית חזקים, והם חיו ביחד בארץ כבעלי הארץ.

מלחמה — מלחמת מצוה

ולא יחַיה איש ואשה. מלחמת מצוה היא מאחת משתי סיבות: האחת, מלחמת עמלק, שמצוה למחות את זכרו ולא להשאיר בחיים אחד מהם. והשנייה, מלחמה נגד האויב שבא על ישראל, וכמו שמגדיר הרמב"ם (הלכות מלכים ה: א): "ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". ואמנם, במלחמה מהסוג השני, אין מצוה למחות את זכרם, אבל כאן היתה סיבה אחרת לכך שדוד הרג את כולם — מצד פיקוח נפש, כי אם היו מחיים אותם, הם היו מספרים לאכיש את מה שעשה דוד, ובוודאי אכיש היה עומד והורג את דוד ואת אנשיו.

ולקח צאן ובקר וחמֹרים וגמלים ובגדים ויָשָב ויבֹא אל אכיש. הכתוב בא להראות את רשעותו של אכיש — שחיי אנשים לא עניינו אותו: העיקר שישלול את רכושם.

(י) ויאמר אכיש: אַל פְשַטתם היום. פירש רד"ק: "כמו 'אן' [פירוש:  אנה, לאן]... וכן תירגם יונתן: 'לאן אתנגדתון יומא דין'. והחכם רבי יונה פירשו בחילוף עי"ן לאל"ף... כלומר, על מי פשטתם. והחכם רבינו אבן עזרא פירש כמשמעו, והוא דרך שאלה: לא פשטתם היום?" ויש לדייק כאן, שפיו של אכיש ניבא ולא ידע מה שניבא: הוא אמר "אל", כלומר, לא פשטתם על יהודה היום? ואכן, זאת היתה האמת.

ויאמר דוד: על נגב יהודה, ועל נגב היְרַחְמְאֵלי ואל נגב הקֵני. תקפנו את כל אלה מהדרום, מהמדבר — והרי שללם. והנה, גם הירחמאלי היו מבני יהודה, ואולי הזכירם במיוחד, משום שירחמיאל היה הבכור של חצרון, שהוא היה הבכור של פרץ, שהיה הבכור של יהודה (עיין דברי הימים א פרק ב). וזה שאמר "אל" נגב הקיני, ולא אמר "על" כמו ביהודה וירחמיאל, הוא משום שלשניים הראשונים היה מקום קבוע שישבו בו, ולכן מתאימה בהם המלה "על", אבל הקיני — מזרעו של יתרו — היו כבדואים, נעים ונדים, ולכן דוד אמר שהוא פשט אל הכיוון הכללי שלהם. והנה, באמת דוד לא התקיף את הקיני, אלא התייחס אליהם כאל ישראל לכל דבר, כמו שחייבים להתייחס לגרי צדק.

(יא) ואיש ואשה לא יחַיֶה דוד להביא גת, לאמר. כלומר, משום שדוד אמר:

פן יַגִדו [השבויים] עלינו לאמר [=שיאמרו לאכיש]: כה עשה דוד. שפשט עלינו ולא על יהודה.

וכה משפטו [וכך היתה דרכו] כל הימים אשר ישב בשדה פלשתים. כל הימים שהיה דוד בין הפלשתים, הוא לא שכח את עמו אלא עזר להם, אע"פ שישראל חשבו שהוא בוגד. ומזה מובן כמה חשוב שלא לספר לשון הרע, אלא לדון את האדם לכף זכות.

(יב) ויאמֵן אכיש בדוד לאמר: הַבְאֵש הִבְאִיש בעמו בישראל, והיה לי לעבד עולם. גם אכיש חשב שדוד בגד בעמו ובייעודו. וזהו שאמר "בעמו", וכן "בישראל" — ביחיד שבישראל. הוא חשב: מכיון שהבאיש את ריחו בעמו, והם מסתכלים עליו כעל בוגד — הוא ניתק את כל קשריו ושרף את גשריו, ואין לו אפשרות לחזור לשם, ובעל כרחו הוא יצטרך להישאר איתי ולעבוד אותי. את כל הבזיון הזה סבל דוד גם מצד אכיש וגם מצד בני ישראל, משום שבחר לברוח לארץ פלשתים שהוא חלק מא"י, במקום לברוח לחו"ל שהוא מקום פחות מסוכן, וששם גם לא היה צריך להימצא במצב מביש. וכמה מהר שכחו בני ישראל את כל הטובות שעשה איתם דוד! ויש מכאן גם אזהרה לאדם, להבין שחיים של כבוד יכולים לרדת לטמיון בעקבות מעשים קטנים וחד_פעמיים של סכלות, כמו שאמר קהלת (י: א): "זבובי מות [מתים] יבאיש [וכן] יביע, שמן רוקח; [וכן] יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט".