שמואל א - פרק כח

פרק כח

אהבת ישראל; השגחה פרטית

(א) ויהי בימים ההם ויִקְבְצו פלשתים את מחניהם לצבא להלחם בישראל. אמרו חז"ל (מגילה י:): "דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה: כל מקום שנאמר 'ויהי', אינו אלא לשון צער". וכן כאן: ויהי בימים ההם שדוד ברח מעמו והיה מנותק מהם, וששאול היה שבוי בדכאון — לא ראו הפלשתים זמן יותר טוב מזה כדי לכבוש את ישראל. ולכן, הם מקבצים את כל מחנותיהם ומגייסים אותם לצבא, במטרה להלחם בישראל.

ויאמר אכיש אל דוד: יָדֹעַ תדע כי אִתי תצא במחנה אתה ואנשיך. אכיש מאמין שריחו של דוד הבאישה בעמו, ושאין לו ברירה אלא ללכת איתו, ואכיש מאמין שדוד אכן קיבל על עצמו את הדין. חוץ מזה, אכיש מכבד ואוהב את דוד, ורואה בו גדלות, ולכן הוא אינו מוסר לו כאן הודעה שהוא יֵצא איתם, כי זה מובן מאליו — אלא אומר לו, שהוא מוסר לו ולאנשיו תפקיד מיוחד ורגיש: לצאת אתו, ולשמור עליו. ואין לך אֵמון גדול יותר מזה. ודוד, שבוודאי אינו מוכן להרים יד נגד ישראל — מוצא כאן הזדמנות לשמור על עמו, ולהפנות את זרם המלחמה ע"י מכה מתוך המחנה. ולכן, הוא מקבל את הבשורה בשמחה מאופקת, ואומר:

(ב) ויאמר דוד אל אכיש: לכן אתה תדע את אשר יעשה עבדך. הלשון מעורפלת במתכוון, ומשמשת גם לשון הווה וגם לשון עתיד. מצד אחד, אכיש יכול להתרשם שדוד אומר: אתה יודע שעבדך יעשה מה שאתה רוצה ויהיה נאמן לך. אבל כוונת דוד היא הפוכה בדיוק: אתה כבר תדע בזמן המלחמה, את אשר אני באמת אעשה, כדי להכות בכם ולהציל את עמי ישראל. ואכיש, הרואה בדוד את עבדו לעולם, רק שומע את מה שהוא רוצה לשמוע, ואומר:

ויאמר אכיש אל דוד: לכן, משום שאני יודע שאתה נאמן לי,

שׂמֵר לראשי אֲשימך כל הימים. כלומר, בגלל זה, איני חושש לשים אותך ואת אנשיך לשומרי ראשי, ולא רק במלחמה זו, אלא, מכאן ואילך — כל הימים. ותשבו בגת, בעיר הממלכה, ולא איכפת לי שיש מתנגדים לזה.

(ג) ושמואל מת. ושאול נשאר בלי סיוע רוחני, כמו שכתב רש"י: "שאילו היה קיים, ממנו היה שאול דורש [עצה]" — ובגלל זה חזר הכתוב על מיתת שמואל. שהרי לעיל (כה: א) כבר נכתב "וימת שמואל", אלא, שם בא להודיע על מיתתו, וכאן שינה את הלשון ואמר "ושמואל מת", כלומר, וכידוע שמואל מת, ולכן שאול נשאר בלי עצה.

מנהיג; מדה כנגד מדה

ויספדו לו כל ישראל, ויקברֻהו ברמה ובעירו... מכיון שהזכיר את מיתת שמואל, המשיך לספר את גדולתו: לא רק "ויספדו לו", בשעת מיתתו בביתו ברמה, כמו שכתוב לעיל כה: א — אלא האבל נמשך גם אחר כך בכל ערי ישראל, וזאת כוונת "ברמה ובעירו". וז"ל הרד"ק: "ויונתן תרגם 'וספדו עלוהי אנש בקרתיה', כלומר... בכל ערי ישראל ספדו לו, בשכר שהיה מחזר בכל המקומות לשפטם" (וכאילו "ויספדו לו" נמשך על "ובעירו"). וזו מדה כנגד מדה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ח: , ט:): "במדה שאדם מודד בה מודדין לו... וכן לענין הטובה". ועוד: הפסוק כתב זאת כאן, כדי להוסיף עוד סיבה להחלטת הפלשתים להתקיף את ישראל דוקא עכשיו, שלא רק שדוד ברח מעמו ושאול היה במבוכה, אלא גם המנהיג הרוחני מת.

מנהיג; הידרדרות וחוסר בטחון

...ושאול הסיר האֹבות ואת הידעֹנים מהארץ. הכתוב בא להפגין את ההידרדרות שחלה בנפשו של שאול: בתחילת מלכותו, שאול הלך באמונה, והסיר מיד את הכישופים — שמסמלים את חוסר הבטחון בה' ע"י פנייה אליהם. הוא האמין וביער את המכשפות מן הארץ. אבל עכשיו הוא הידרדר, ומתוך פחד הוא מכין את עצמו למצוא מכשף ולשאול אותו "מה יהיה".

והנה, התורה הזהירה (דברים יח: ט_יא): "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך, לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם. לא יִמָצֵא בך... קֹסם קסמים... ושׂאל אוב וידעֹני". ופירש רש"י (פסוק יא, על פי ספרי, קעב): "'ושואל אוב' — זה מכשפות ששמו 'פיתוס' ומדבר משחיו ומעלה את המת... 'וידעוני' — מכניס עצם חיה ששמה 'ידוע' לתוך פיו, ומדבר העצם ע"י מכשפות". וממשיכה התורה (שם: יב_יג): "כי תועבת ה' כל עֹשה אלה... תמים תהיה עם ה' אלקיך". וכתב אבן עזרא (שם: יא): "וכל אלה תועבות ה', כי האמת להיות לב האדם תמיד תמים עם בוראו, וכאשר יישען על חכמתו לבקש האמת ומה שיהיה חוץ מה', הנה לבו חסר, כי הוא משובש". וז"ל רש"י (שם: יג): "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קַבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו". וז"ל רמב"ן (שם): "שנייחד לבבינו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל". וכל הקוסמים האלה הם בוודאי הבל וריק, רמאים ונוכלים שמנצלים את הבורות וההבליות, האמונות התפלות, או את המצב הנואש של האדם. ובוודאי אין החטא כאן בזה שהקוסם מצליח, אלא בזה שהוא מקור ומוקד לאמונה שיש כח_על חוץ מהקב"ה.

(ד) ויִקָבצו פלשתים ויבֹאו [לתוך ישראל] ויחנו בשוּנֵם, ויקבֹּץ שאול את כל ישראל ויחנו בגלבֹּע. (ה) וירא שאול את מחנה פלשתים ויִרָא, ויחרד לבו מאד — "לפי שהיו פלשתים עם רב" (מצודת דוד). הנה, שאול כבר שכח את נצחון ישראל על הפלשתים ע"י יהונתן, כאשר הוא ונערו לבדם הצליחו להכניס פאניקה לתוך הפלשתים.

(ו) וישאל שאול בה' בכל מיני דרכים, כדלקמן.

ולא ענהו ה', גם בחלֹמות — "על יד בעלי החלומות הצודקים, כשהיו משימים רעיוניהם בהקיץ על זאת השאלה, כדי שתבוא להם ההודעה בחלום" (רלב"ג).

גם באורים. אולי שאול שלח לדוד לשאול את אביתר (רד"ק, מצודת דוד).

אמונה; צריכים לדרוש את ה'

גם בנביאים — התלמידים שהשאיר שמואל. והנה, כאן כתוב "וישאל שאול בה'", ובדברי הימים (א י: יד) כתוב: "ולא דרש בה', וימיתהו". ופשוט שהפירוש הוא כמו שכתב שם מצודת דוד: "מ"מ היה לו לדרוש ולחזור ולדרוש ולהפציר בתפלה, והוא לא עשה כן". והרד"ק הוסיף: "היה לו לבקש פני ה' עוד, ולשוב בתשובה שלֵמה". כלומר, חסרו כאן שני דברים: א) שאול רק ביקש מהקב"ה עזרה, אבל הוא לא חזר בתשובה שלֵמה וגמורה על חטאיו. ב) העיקר — לא מספיק שהאדם שחטא יפנה להקב"ה ואפילו הוא מבקש ממנו סליחה, כי החזרה בתשובה אינה דבר פשוט, והיא חייבת להיות רצינית. וגם אם היא כרוכה בהסתר פנים מצד הקב"ה, היהודי חייב בכל זאת לנסות שוב ושוב, ולבקש ולהתחנן — ובכך הוא מפגין את כֵנותו. וזאת כוונת המלה "דרישה", שאדם חייב לחפש, לדרוש ולחקור, ולא סתם לשאול. אבל שאול, שכל כוונתו לא היתה לחזור בתשובה, אלא רק לקבל תשובה לשאלה שהטרידה אותו — אינו מוכן לשפוך את תחנוניו לפני ה'. הוא מחפש תשובה — ולא איכפת לו מאיזה מקום היא תגיע, ולכן:

(ז) ויאמר שאול לעבדיו: בַקשו לי אשת בעלת אוב, ואֵלכָה אליה ואֶדְרְשָה בה. כאן שאול משתמש במלה "ואדרשה"; כשמדובר בכשפים, הוא מוכן לדרוש ולחפש, וזה רק מגדיל את חטאו. והוא ביקש אשה, משום שרוב הכשפים נעשים על ידי נשים, ומשום כך כתבה התורה (שמות כב: יז): "מכשפה לא תחיה", משום שדיברה בהווה.

ויאמרו עבדיו אליו: הנה אשת בעלת אוב, בעין דור. משמע, שהם ידעו מיד שיש שם אחת. ויש לשאול, הרי כתוב ששאול הסיר אותן, ואם כן, איך העיזו עבדיו שלא לספר לו עליה קודם לכן? הרד"ק מביא: "אמרו במדרש (פרקי דרבי אליעזר לג): זו אשת צפניה, אמו של אבנר". ואם כן, מכיון שהיא היתה קרובה למלכות, השאירו אותה בחיים. עוד נראה, שהיא כבר לא עסקה בכשפים, מתוך פחד, שהרי כאשר שאול בא אליה היא סירבה בתחילה.

הנה, כשהיה שאול בריא בנפשו, הוא ידע שכל הענין של כישוף אינו אלא הבל וָרִיק. אבל במחלתו ובהידרדרות נפשו ובמצבו הנואש, הוא מוכן להאמין לכל.

(ח) ויתחפש שאול — שינה גם את דמות גופו.

וילבש בגדים אחרים, ולא את בגדי המלך, משום שהוא לא רצה להפחיד את האשה, וגם משום שהוא עדיין התבייש, ולא רצה שיֵדעו שהוא בא לדרוש בכשפים.

וילך הוא ושני אנשים עמו. "אמרו בדרש (ויקרא רבה כו: ז): זה אבנר ועמשא" (רד"ק). ולא הלכו עמו יותר, כי שאול התבייש. והוא לקח את אלה, כי האשה הכירה אותם, ולא תחשוד בהם.

חוסר בטחון

ויבֹאו אל האשה לילה. הנה, בלילה שלפני המלחמה, שאול כל כך מדוכא, עד שאינו נשאר עם חייליו, אלא מחפש נואשות את התשובה ל"מה יהיה?" ורש"י מביא: "יום היה, אלא מתוך צרתם היה דומה להם לילה — כך דרש רבי תנחומא (עי' תנחומא, אמור ב)". והכוונה היא, שמי שמחוסר בטחון רואה שחור, יאוש וחוסר תקוה. ולעומתו, מי שבוטח בה' — חסד ובטחון עצמי יסובבנהו...

מדה כנגד מדה

ויאמר: קָסֳמי נא לי באוב והַעֲלי לי את אשר אֹמַר אלַיִך. יש כאן מדה כנגד מדה: שאול חטא, ודרש מבעלת אוב "להעלות לו" את המת; והקב"ה סיבב את הענין, שאכן כך תעשה, וששמואל יבשר לו שמחר הוא — שאול — "יורד" לקבר. וכך אמר ישעיהו (כט: ד): "ושפלת, מארץ תדברי... והיה כְאוב מארץ קולך...".

(ט) ותאמר האשה אליו: הנה, אתה ידעת את אשר עשה שאול — אשר הכרית את האֹבות ואת הידעֹני מן הארץ, ולמה אתה מתנקש בנפשי לַהֲמיתני? משמע, שהאשה — מרוב פחד — חדלה כבר מלהתעסק בכשוף, ודוקא שאול בא ומסית אותה להמשיך.

לא ידעתי את ה'; חוטא ומחטיא

(י) וישבע לה שאול בה' לאמר: חַי ה', אם יִקרֵך עוֹן בדבר הזה. בוא וראה איך האדם מידרדר, בגלל גאוה, אהבה עצמית ופחד. שאול מגיע לשפל כזה, שהוא עצמו מסית אשה להתעסק בכשפים — ומחטיא אותה. ויותר מזה: הוא נשבע לשקר בשם ה', שאין בדבר הזה עוון. ובכלל, כמה מגוחך ומדהים הוא להישבע בשם ה' בענין כשפים! אבל האשה משתכנעת, ומסכימה:

(יא) ותאמר האשה: את מי אַעֲלה לָך? היא יודעת שכל זה רמאות (וכן כתב הרד"ק [כד]: "וכולם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו... והיתול"), אבל מכיון שהיא כבר הסכימה, היא הולכת בדרך כל בעלי האוב — ומראה ל"קליינט" שלה כאילו היא באמת מוכנה ומסוגלת להעלות את מי שהוא מבקש.

ויאמר [שאול]: את שמואל הַעֲלי לי. לפי הרלב"ג (ח), האשה לא ידעה ששאול מתכוון לשמואל הנביא, אלא חשבה שכוונתו היא לסתם שמואל. ולכן, כאשר עלה שמואל, היא זעקה והבינה שהדורש הוא שאול. אבל יש לפרש גם, שהיא ידעה שהוא מתכוון לשמואל הנביא, והדבר לא היה מוזר בעיניה, כי טבעי שאדם ירצה לשמוע נבואות מהנביא. והאשה מתחילה לדרוש בכשפים, והנה:

(יב) ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול! המכשפה נדהמה! מעולם היא לא הצליחה להעלות מת, והנה, היא רואה בבירור שאדם מופיע (וכן פירשו רבינו סעדיה ורב האי גאון, והובאה דעתם ברד"ק [כד]: "הבורא יתברך הֶחיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבוא"). ואף שבעלת האוב לא הכירה את שמואל, היא הבינה שזה הוא, לפי הדרת פניו. ומכיון שמה שקרה הוא נדיר, היא הבינה פתאום ששאול הוא שיושב לפניה, והיא כל כך נדהמה, עד שהיא בטוחה ששאול עשה את זה כדי להתנקש בנפשה!

השגחה פרטית

ותאמר האשה אל שאול לאמר: למה רִמיתַני ואתה שאול?! הקב"ה סיבב את הענין כך, שהאשה באמת תצליח להעלות את שמואל, כמדה כנגד מדה לשאול. הוא סמך על ההבל הזה של כישוף — ולכן הקב"ה ימלא את בקשתו, והוא יֵדע שאמנם מחר הוא מת.

(יג) ויאמר לה המלך. כאן שאול נקרא "המלך", ללמדנו כמה נפל המלך הזה בתקופה קצרה של שנתיים.

אל תיראי. אני לא אגע בך. כי הדבר היחיד שעניין את שאול עכשיו, היה לדעת "מה יהיה".

כי מה ראית. כלומר, העיקר: מה ראית? שהרי האשה לא אמרה לו מה היא ראתה, שהביא אותה לידי תדהמה כזו.

ותאמר האשה אל שאול: אלהים ראיתי עֹלים מן הארץ. יש שפירשו כמו מצודת דוד: "אדם גדול, וכן 'אלהים לא תקלל' (שמות כב: כז)... [ולכן,] לפי שאמרה 'אלהים' בלשון רבים, כי כן יאמר בדרך לשון כבוד על ענין אדנות, לזה אמרה גם 'עולים' בלשון רבים. וכן: 'האלהים האדירים האלה' (לעיל ד: ח)". אך ראייתו קצת קשה, שהרי שם מדובר על הקב"ה, ואם כן, מתאימה שם לשון רבים, כי מדברים על האלקים, מה שאין כן כאן. ולי נראה, שהאשה הרמאית הזאת, שמעולם לא הצליחה להעלות מת, כל כך נדהמה ופחדה, עד שבדמיונה היא חשבה שהרבה דמויות של אנשים חשובים עולים מן הארץ. ואמרו חז"ל (חגיגה ד:) שכאשר שמואל נקרא לעלות — "היה מתיירא מן הדין", ולכן: "תרי משמע [במלה "עולים"], חד — שמואל, ואידך — דאזל שמואל ואתייה למשה בהדיה. אמר ליה: דלמא ח"ו לדינא מתבעינא. קום בהדאי, דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתיה". וכמה יש לנו ללמוד מזה, וכמו שאמרו שם: "רבי אלעזר, כי מטי להאי קרא, בכי: 'ויאמר שמואל... למה הרגזתני להעלות אתי?' (פסוק טו) — ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין, אנו — על אחת כמה וכמה!"

(יד) ויאמר לה [שאול]: מה תָאֳרו? שאול מתרגש; הוא חייב לדעת בוודאות שזה שמואל.

ותאמר: איש זקן עֹלֶה. ואם תשאל, והלא היה רק בן חמישים ושתים שנה כשמת? התשובה היא, שאכזבתו מהעם שדחה אותו, ומשאול שסר מדרכי ה' — הקפיצה עליו את הזקנה.

תחיית המתים

והוא עֹטֶה מעיל, כדרכו של כל אדם גדול, ובמיוחד שמואל, שמקטנותו לבש מעיל, לזכר אמו, כמו שכתוב (לעיל ב: יט): "ומעיל קטן תעשה לו אמו". ורש"י כאן כותב: "ובמעילו נקבר — וכן עלה. וכן לעתיד לבוא יעמדו בלבושיהם". וכל זה לכבוד אמו שהקדישה אותו לה', ורק בזכותה הוא יצא כפי שיצא. ולי נראה, שבזה רמז כבר לשאול את הבשורה הרעה, כי המעיל היה סמל של נפילתו וקריעת המלכות ממנו, שהרי כאשר נקרע מעילו, אמר לו שמואל (לעיל טו: כח): "קרע ה' את ממלכוּת ישראל מעליך היום".

ויֵדע שאול כי שמואל הוא, ויקֹד אפים ארצה וישתחו. שאול איבד כל הבנה. הרי היה לו להבין, ששמואל יתרגז על זה שהוא דרש בבעלת אוב, ואילו הוא משתחוה לו כאילו ששמואל ימחול לו על זה.

(טו) ויאמר שמואל אל שאול: למה הִרגַזתני להעלות אֹתי? יש שלש משמעויות למלה זו: למה הנעת אותי ממקומי, כמו "המרגיז [המניע] ארץ ממקומה" (איוב ט: ו); למה הפחדתני, שחשבתי שמעלים אותי לתבוע אותי לדין (על פי חגיגה ד:); וכן: למה הכעסתני, להעלות אותי ע"י החטא של דרישה לאוב.

ויאמר שאול: צר לי מאד. עת צרה היא לי, וגם צרות ודחוקות הן הדרכים שאליהן אני יכול לפנות. כלומר, אין לי תשובות, ואין לי למי לפנות חוץ ממך. זו הדרך היחידה שיש לי. והרי לפניך ההבדל בין שאול לבין דוד, והסיבה שה' בחר בדוד. כאשר צר לשאול — הוא אינו שם את בטחונו בה', אלא פונה לכל אפשרות שהיא; ואילו כאשר דוד עמד בפני בעיה חמורה, אחרי שהוא ספר את העם ללא צורך מתאים ובלא כופר, וגד הנביא נתן לו אפשרות לבחור איזה עונש יבוא עליו — אמר דוד (שמואל ב כד: יד): "...צר לי מאד [כלומר, כל העונשים רעים ואין לי הרבה מרחב תימרון, ובכל זאת], נִפּלָה נא ביד ה'... וביד אדם אל אֶפֹּלָה". כלומר, דוד היה יכול לבחור במלחמה נגד האויב ולסמוך על כוחותיו, אבל הוא העדיף לסמוך על ה' באמונה "כי רבים רחמָו". ובזכות אמונה זו, זכה דוד למלכות, ובגלל חוסר אמונה — הפסיד אותה שאול.

שאול מסביר למה צר לו, שהרי:

ופלשתים נלחמים בי, ואלקים סר מעלי ולא עָנָני עוד, גם ביד הנביאים, גם בחלֹמות, וָאֶקרָאֶה לך, להודיעני מה אעשה. "אבל באורים ותומים לא אמר לו... שהיה בוש ממנו על שהרג נוב עיר הכהנים" (רש"י).

לא ידעתי את ה'; מדה כנגד מדה

הנה, שאול אמר: "ואלקים סר מעלי", ונכון הוא — כי הוא סר מאת ה'. והקב"ה ענה לו עכשיו במדה כנגד מדה, רק כדי לומר לו שמחר הוא מת. ומשום כך כתוב (בפסוק יג): "אלהים ראיתי עֹלים מן הארץ". כלומר, אתה אמרת "ואלקים סר מעלי", והנה הוא עולה לך — אבל זה כדי לבשר את מותך.

(טז) ויאמר שמואל: ולמה תִשאָלני, וה' סר מעליך. כלומר, למה אתה מטריח אותי לתת לך תשובה מאת ה'? הלא אתה עצמך ראית שה' סר מעליך, ולא ענה לך — והיית צריך להבין שזה מפני שאתה סרתָ ממנו.

וַיהי עָרֶךָ. ה' הפך לשונאך. ויונתן תירגם: "והוה בסעדיה דגברא די את בעיל דבביה" — דהיינו, של השונא שלו, שהוא דוד. והכתוב השתמש במילה "ערך", ורמז לכל זה מצאנו בתהלים (קלט: יט_כ): "אם תקטֹל א_לוה רשע ["אם" כאן פירושו "כאשר", כלומר, בוודאי אתה תקטול רשע, כמו ה"אם" בפסוק "אם כסף תלוה את עמי", בשמות כב: כד], ואנשי דמים סורו מֶני, אשר... נָשוּא לשָוא עריך". פירוש: שהרי שונאיך נושאים את שמך לשוא. והכוונה היא, ששונאי ה' הם אלה שבאמת אינם מאמינים בו ובעזרתו וביכולתו לפעול. ואילו מי שבאמת מאמין, מאמין בו אפילו כאשר המצב נראה נואש וצר, וכמו שאומר דוד באותו פרק בתהלים (בפסוק יא): "ואֹמַר [אם אומַר]: אך חשך ישוּפֵני [יכסה אותי], ולילה אור בעדֵני [הלילה יהיה בכל זאת אור בשבילי]". אם כן, ראוי שהקב"ה יעזור לשונאך דוד, ולא לך.

(יז) וַיעש ה' לו כאשר דִבֶר בידי. הקב"ה כבר עשה בשבילו את מה שהוא אמר לך על ידי, דהיינו, שהוא בחר בו להיות המלך במקומך, ובחר בביתו במקום בביתך, כמו שאמרתי לך (לעיל יג: יד): "ועתה, ממלכתך לא תקום; בִקש ה' לו איש כלבבו ויצוֵהו ה' לנגיד על עמו"; וכן (לעיל טו: כו): "...כי מאסתה את דבר ה', וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל". והנה, לשון "מאס" היא לשון של התנגדות נפשית עמוקה לדבר, שהדבר מגעיל את האדם. ואכן, בחטא עמלק שאול באמת חָלַק בעומק נפשו על פקודת ה', ופרק מעצמו את עול מלכותו, ומאס ברעיון של ה' בענין מחיית עמלק. ואין לך כפירה ו"לא ידעתי את ה'" יותר גדולים מזה. ולכן, מבקש הקב"ה איש "כלבבו", איש שיקח את ההרגשות הטבעיות שלו, וישעבד אותן לרצון ה'. ושמואל שואל כאן: בעצם, למה הדבר הזה תמוה בעיניך? והלא אמרתי לך שכך יהיה, וגם אמרתי לך: "כי לא אדם הוא להִנָחם" (לעיל טו: כט).

ויקרע ה' את הממלכה מיָדֶך. כמו שאמרתי בקריעת המעיל (לעיל טו: כח): "קרע ה' את ממלכוּת ישראל מעליך היום".

ויתְּנָה לרעך לדוד. כמו שסיימתי שם: "ונתָנָה לרעך הטוב ממך". ואף ששם לא נקטתי בשמו, זה היה משום שפחדתי שתהרגנו, אבל היום אפשר כבר להגיד לך את זה בגלוי, מפני שמחר אתה מת. ויש לשאול, לפי תרגום יונתן בפסוק הקודם ש"ערך" — שונאך, הוא דוד, איך הוא מכנה אותו כאן "רעך"? התירוץ הוא, שדוד באמת לא היה שונא אותו אישית, ואדרבה, הוא התנהג אליו בחיבה, אהדה וכבוד, כאילו הוא הרֵעַ הטוב ביותר — אבל שאול הסתכל על דוד כשונא, ובמחשבתו ראה בו שונא.

והנה, גזר הדין הזה נקבע כבר בחטא עמלק:

(יח) כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק. מדה כנגד מדה: כמו שאתה לא שמעת בקול ה' לעשות חרון אף בעמלק —

על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה — כמו כן, היום ה' לא ישמע בקול תפלתך, ולא יוציא את חרון אפו על הפלשתים.

נקמה; אל תהי צדיק הרבה; חרון אף; רצון ה'; קבלת עול מלכות

כאשר לא שמעת בקול ה', ולא עשית חרון אפו בעמלק... ביטול הרצון מפני רצונו של הקב"ה — זהו עיקר קבלת עול מלכות שמים. והסכמה או הזדהות עם הרעיון או הפקודה — אינה רלוונטית. את מה שאמת, מוסרי או צדק — הוא קובע, ולא האדם ש"תצא רוחו ישֻב לאדמתו" (תהלים קמו: ד). ואע"פ שחרון אף, נקמה וחיסול אנשים, הם דברים המנוגדים לרעיון ולהשקפה של אדם בן התרבות המערבית, בכל זאת — עשה רצונך כרצונו.

שכר ועונש; חייבים למחות

(יט) ויתן ה' גם את ישראל עִמך ביד פלשתים, מכיון שהעונש שהבטחתי מגיע. שהרי גם לעם מגיע עונש על חטא עמלק, וגם על חטא הריגת נוב עיר הכהנים, כי הם לא מחו בידך — והרי חייבים למחות אפילו נגד מלך שאינו הולך במצות ה', וכל מי שאינו מוחה נתפס בעוונות החוטא, גם בפעולת החטא וגם בעונש.

ומחר אתה ובניך עמי. שהרי מגיע לך עונש מיתה על מעשה נוב, מלבד עונש אבדן המלכות על חטא עמלק. וגם בניך, שלא מחו, חייבים מיתה, שהרי ראינו שגם בני ביתו של אדם שבידם למחות ואינם מוחים — מתחייבים בעונשו, וכמו באשתו של ר' חנניה בן תרדיון (ע"ז יח.). ובכן, מחר תהיו איתי בעולם המתים.

גם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלשתים. כנגד המיתה הפיזית שלכם, הקב"ה יעניש את ישראל בכיבוש ע"י הפלשתים ובאבדן חרותם — ועם שנכבש דומה למת.

מלחמת מצוה; תשובה

...ומחר אתה ובניך עמי. הרד"ק מביא: "...ודרשו בו (ברכות יב:): 'עמי' — במחיצתי [כלומר, שנמחל לו עוון נוב ויזכה לחיי עולם הבא]. ובשכר שתרד למלחמה על מנת למות ולא תברח, יכופר לך עוון נוב... ותהיה עמי במחיצת הצדיקים". ובאמת, יש לשאול, איך הכניס שאול את עצמו לסכנה ברורה כזו? הרי אם אדם יודע בוודאות שהוא הולך למות, חל עליו החיוב של פיקוח נפש?! אלא, שכאן מדובר במלחמה שהפלשתים באו להצר ליהודים, והיא מלחמת מצוה שאינה נדחית מפני פיקוח נפש, משום שבה מקדשים את השם. ובזכות קידוש השם הזה, והידיעה שיפול על קידוש השם — נתכפר לשאול אפילו עוון רצח כהני נוב. וכן אמר אברהם אבינו (בראשית רבה (מג: ב): "'וירק את חניכיו' (בראשית יד:יד)... ר' נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדו. אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום".

תשובה ובושה

...ומחר אתה ובניך עמי. אמרו חז"ל (ברכות יב:): "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו, שנאמר (פסוק טו)...: 'ואלקים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים, גם בחלומות...', ואילו 'אורים ותומים' לא קאמר [אע"פ שגם בהם דרש, לעיל פסוק ו] משום דקטליה לנוב עיר הכהנים [ועכשיו התבייש]. ומנין דאחילו ליה מן שמיא? שנאמר: 'ומחר אתה ובניך עמי' — וא"ר יוחנן: 'עמי' — במחיצתי".

מדה כנגד מדה; קבלת עול מלכות שמים

(כ) וימהר שאול ויפֹל מלֹא קומתו ארצה. כששמע את דברי שמואל הנוראים, נבהל שאול ופחד פחד מוות, ומיהר להשליך את עצמו בכיוון הקול של שמואל, כדי להשתחוות לפניו, ולהתחנן לפניו תחינה נואשת וסופית, להציל אותו מגזר הדין. ויש כאן מדה כנגד מדה: זהו אותו שאול שנבחר למלך כאשר (לעיל י: כג): "ויגבה מכל העם משכמו ומעלה", גם פיזית וגם במעמד ("ויאמר שמואל... הראיתם אשר בחר בו ה'? כי אין כמֹהו בכל העם; ויָרִעו כל העם ויאמרו: יחי המלך!" — שם: כד). ושאול היה יכול להיות עכשיו בכבוד ובמעמד הגבוה הזה, אבל מתוך גאותו הוא מאס בדברי ה' ו"גָבַה בקומה", וכמו שאמר יחזקאל (לא: י_יא) על פרעה: "יען אשר גבהת בקומה... ורם לבבו בגבהו — ואתנהו ביד אֵיל [חזק] גוים...". וכנגד זה, הקב"ה השפיל והפיל אותו "מלוא קומתו" בפני שמואל. הנה: השפל והמשפיל עצמו לפני הקב"ה, ומקבל עליו את עול מלכותו, הוא האדם שעולה למעלה, וקם ומוגבה. "מלא הקומה" האמיתי הוא מי שהולך בחוקות ה', ומקבל עליו את עול ה', ומושפל לפניו. אותו הקב"ה מברך בברכה (ויקרא כו: יג): "וָאשבֹּר מֹטֹת עֻלכם [של בני אדם] וָאולֵך אתכם קוממיות".

ויִרָא מאד מדברי שמואל, ולא היה יכול לזוז.

גם כח לא היה בו כי לא אכל לחם כל היום וכל הלילה, וגם זה גרם לחולשתו.

(כא) ותבוא האשה אל שאול ותֵרֶא כי נבהל מאד, אע"פ שלא ידעה בדיוק מדוע.

ותאמר אליו: הנה שָמעה שפחתך בקולֶךָ, כאשר באת בתחילה וביקשת שאדרוש באוב.

מדה כנגד מדה

וָאשים נפשי בכפי, וָאשמע את דבריך אשר דברת אלי, אע"פ שפחדתי שאנשי שאול יתפסו אותי, כי לא ידעתי שאתה שאול. והנה, בלילה האחרון של חייו, שאול שומע צלילים שרומזים לצלילים מן העבר, מדה כנגד מדה. הרי יונתן בנו התחנן לפניו שלא לרדוף את דוד, ואמר לו (לעיל יט: ה): "וישם [דוד] את נפשו בכפו ויך את הפלשתי...". ואז שאול דחה את זה, ורדף את דוד מתוך גאותו ומתוך חרדתו למלכותו, ומזה יצא רצח כהני נוב. ועכשיו, האשה משתמשת באותן מילים.

(כב) ועתה, שמע נא גם אתה בקול שפחתך, וְאָשִׂמָה לפניך פת לחם, וֶאֱכול; וִיהִי בך כח כי תֵלֵך בדרך. האשה יודעת ששאול לא יתחמק מהמלחמה, למרות שברור שהוא שמע משהו מבהיל. וכיון שוודאי ששאול ילך בדרך כדי להגיע למלחמה — היא ביקשה ממנו לאכול, כדי שיהיה בו כח להילחם כראוי.

(כג) וימאן, ויאמר: לא אֹכַל. אולי משום שרצה להתענות; ואולי בגלל היאוש הגדול.

ויפרצו בו עבדיו וגם האשה. בדרך כלל, אומרים "ויפצרו", כלומר, שדיברו על לבו בנסיון לשכנעו — אבל כאן נאמר "ויפרצו", שפרצו את עקשנותו: "וישמע לקֹלם ויקם מהארץ וישב אל המטה".

(כד) ולאשה עגל מַרְבֵק בבית, מפוטם במקום מיוחד שנקרא "מרבק". וזה רמז לתגמול ולשכר, שהרי מצרים התגאתה ולא ידעה את ה', ואמר הנביא (ירמיהו מו: כ_כא): "עגלה יפֵה_פִיָה מצרים... גם שכִרֶיהָ בקרבה כעגלי מרבק, כי גם המה הפנו, נסו... כי יום אידם בא עליהם...". ומאידך גיסא, נאמר (מלאכי ג: כ): "וזרחה לכם יִרְאי שמי שמש צדקה... וִיצָאתם ופִשְתֶּם [תגדלו] כעגלי מרבק".

מסירות נפש

ותמהר ותִזְבָחֵהו, ותקח קמח וַתָּלָש, וַתֹּפֵהו מצות. שוב רמז והזכרה: אצל אברהם אבינו, זה שהאמין רק בה', והיה מוכן למסור את עצמו על עבודתו התמימה, כתוב (בראשית יח: ה_ז): "ואקחָה פת לחם וסעדו לבכם — אחר תעבֹרו [הַשְוֵה לפסוק כב כאן]... וימהר... ויאמר [לשרה]: מהרי שלֹש סאים קמח סֹלת, לושי ועשי עֻגות; ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב...". זוהי תזכורת לשאול שסטה מדרכי האמונה של אברהם אבינו.

קידוש השם

(כה) וַתַגֵש לפני שאול ולפני עבדיו ויאכֵלו; ויקֻמו וילכו בלילה ההוא — בלילה ההוא שהקב"ה תיכנן את השגחתו. והנה, יש לשאול זכות גדולה שלא ניסה לברוח, אלא יצא למלחמה נגד האויב שרצה להצר לישראל — והיא מלחמת מצוה. ובזכות זה שיצא ונפל על קידוש השם — נמחלו לו עוונותיו, ואחד מצאצאיו, מרדכי, זכה בהשגחה פרטית לטובה, שגם אצלו כתוב (אסתר ו: א): "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", ובלילה ההוא התחיל מרדכי לעלות לגדולה, והמן התחיל ליפול.