שמואל א - פרק כט

פרק כט

(א) ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אֲפֵקה, וישראל חֹנים בעַיִן [עין המים] אשר ביזרעאל. אפקה ויזרעאל היו הריכוזים העיקריים של המחנות, ומשום כך כתוב "את כל מחניהם". והם היו די רחוקים זה מזה, אבל חיילים כבר הגיעו לשטח העימות, החזית, כמו שכתוב (לעיל כח: ד): "...ויחנו [פלשתים] בשונֵם... ויחנו [ישראל] בַגלבֹע". ושאול כבר הגיע לגלבוע, כי עין דור אינו רחוק משם.

(ב) וסרני פלשתים עֹברים למאות ולאלפים. סרני המאות וסרני האלפים עוברים, זה אחר זה, עם אנשיהם, והמספר היה עצום.

אהבת ישראל

ודוד ואנשיו עֹברים באחרֹנה עם אכיש, משום שהוא מינה אותם להיות שומרי ראשו. דוד הולך ומחכה לרגע הנכון להכות באכיש ובעיקר בסרנים, להדהים את הפלשתים ולהציל את ישראל. כך כתב הרלב"ג: "והנה היתה מחשבת דוד בלכתו, להיות לשטן לפלשתים ולסכל עצתם על ישראל...".

(ג) ויאמרו שרי פלשתים. אמר "שרי" ולא "סרני", משום שמדובר כאן בראשוני הסרנים, היינו השרים הגבוהים ביותר — שרי וסרני הערים הגדולות.

זכותנו לארץ ישראל

מה העִברים האלה עושים כאן בתוך המחנה ובתוך המנהיגים?! שוב אמרו "העברים", לשון בזיון, כלומר, הגרים והזרים האלה שהגיעו מעבר הנהר, ולא קראו להם "עם ישראל", כי לא הכירו בהם כעם שיש לו זכות לשבת בארץ. ובלשון הזאת של בזיון השתמשו הפלשתים תמיד: "מה קול התרועה... במחנה העברים" — לעיל ד: ו; "התחזקו... פלשתים פן תעבדו לעברים" — שם: ט; "הנה עברים יֹצאים מן החֹרים" — שם יד: יא.

ויאמר אכיש אל שרי פלשתים: הלוא זה דוד עבד שאול מלך ישראל, אשר ברח ממנו, ולכן אין לו שום נאמנות כלפיו; אבל הוא עזר לשאול במלחמותיו, וגבור הוא, ויוכל לעזור לנו.

אשר היה אתי זה ימים או זה שנים. פירש הרד"ק: "היה עמי זה ימים, ואני מכירו לטובה כאילו היה עמי זה שנים". ומצודת דוד פירש: "'זה ימים' — שישב עמי בגת [שמיניתי אותו לשומר ראש], 'או זה שנים' — שישב בערי השדה". ואולי הכוונה היא, שהיה אתי כבר הרבה ימים, ושניסה לפני שנים להגיע לכאן כשהסתכן וברח (לעיל כא: יא).

ולא מצאתי בו מאומה [רעה] מיום נָפלו עד היום הזה. פירוש: מיום שנפל מגדולתו והגיע לכאן להשתכן. הכתוב רומז כאן להצלחת דוד בהסתרת התקפותיו על הגשורי והגיזרי והעמלקי שישבו באזור חוילה עד שור, שהרי כך כתוב גם על ישמעאל (בראשית כה: יח): "וישכנו מחוילה עד שור... על פני כל אחיו נפל".

אבל השרים חושדים בדוד ויורדים לעומק כוונתו:

(ד) ויקצפו עליו שרי פלשתים. אכיש אינו מלך אבסולוטי, אלא ראש קונפדרציה של חמש הערים הגדולות. ולכן אין הוא יכול להשליט את רצונו עליהם בכל עת שהוא רוצה.

ויאמרו לו שרי פלשתים: הָשֵב את האיש. דיברו עליו בבוז.

וְיָשׂב אל מקומו [צקלג] אשר הפקַדְתוֹ שם. הם ניסו לפקוד על דוד ולהפקידו במקום שהם רצו שיהיה, ואילו דוד הוא שאמר (תהלים לא: ו): "בידך אפקיד רוחי".

ולא יֵרֵד עמנו במלחמה ולא יהיה לנו לשטן במלחמה. "שטן" יש בו משמעות של שונא מבפנים, בנסתר, בעקיפין, כמו שאמר דוד לאבישי (שמואל ב יט: כג): "מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן".

ובמה יתרצה זה אל אדֹניו. לא אתה אדונו אלא שאול, ובאיזו דרך יכול דוד לרַצות את עצמו לשָאול, שימחול לו, אם לא בכך שיֵשֵב בתוכנו כאלו הוא בעל ברית, ובאמת הוא יחכה לשעת הכושר להכות בנו פתאום? ועל זה אמרו:

אהבת ישראל

הלוא בראשי האנשים ההם! הלא בראשינו (דיברו בלשון סגי נהור), שיכרות מעלינו ויביא לשאול, יוכל להתרצות אל אדונו. ובאמת הם אמרו כאן דבר גדול, ולא ידעו מה אמרו: אדוניו של דוד אינו שאול, אלא הקב"ה, ואין לך ריצוי יותר גדול מיראת ה' ועשיית רצונו, כמו שנאמר (תהלים קמז: יא): "רוצה ה' את יראיו". וזה מתבטא בין השאר באהבת ארץ ישראל ובמסירות נפש עליה, שנאמר (שם פה: ב): "רצית ה' ארצך". ודוד באמת רצה ללחום בעד עמו וארצו, ובכך להתרצות אל ה'.

(ה) הלוא זה [אותו] דוד אשר יַעֲנו לו במחֹלות לאמר: הִכה שאול בַּאלפָו ודוד ברִבְבֹתָו! הסרנים מבינים שאדם כמו דוד אינו משתנה, ומספיק להם שהוא יֵשב מחוץ לשלטון שאול ולא יעזור לו, אבל הם לא יתנו לו הזדמנות להיות לשטן להם.

(ו) ויקרא אכיש אל דוד ויאמר אליו: חי ה' כי ישר אתה. אכיש, משום שהוא מכבד את דוד וגם מרגיש לא נעים מזה שהוא צריך לסלק אותו, נשבע בשם אלוקי דוד. ויתכן גם שהשפעת דוד ניכרת כאן, וגם בזה הרגישו שרי הפלשתים, וזה העיק עליהם.

וטוב בעינַי צאתך ובֹאֲך אתי בַּמחנה [המלחמה], כי לא מצאתי בך רעה מיום בֹּאֲך אלי עד היום הזה; אבל מה אעשה, שאתה נמאסת בעיני הסרנים והם רוצים לשלחך אל מחוץ למחנה: "ובעיני הסרנים לא טוב אתה".

(ז) ועתה שוּב ולך בשלום ולא תעשה רע בעיני סרני פלשתים. מה שבעינַי (של אכיש) נראה טוב, בעיני הסרנים הוא רע. ואני חושש שמא אם לא תלך עכשיו בשלום, יהרגו אותך.

(ח) ויאמר דוד אל אכיש: כי [אבל] מֶה עשיתי, ומה מצאת בעבדך מיום אשר הייתי לפניך עד היום הזה, כי לא אבוא ונלחמתי באֹיבֵי אדֹני המלך? דוד מנסה בכל כוחו לשכנע את אכיש לתת לו ללכת אתו, כדי שיוכל באמת להיות לשטן לפלשתים. והוא אומר לאכיש שהוא אדונו (ולא כפי שאמרו הסרנים שהוא עדיין נאמן לשאול), ושאויבי אכיש הם אויביו, אף אם הם יהודים.

(ט) ויען אכיש ויאמר אל דוד: ידעתי כי טוב אתה בעיני כמלאך אלקים, ולא מצאתי בך רעה. עד כדי כך התרשם אכיש מדוד!

אך שרי פלשתים [הסרנים הראשיים] אמרו: לא יעלה עמנו במלחמה, והם הקובעים. והנה הסרנים אמרו (ד): "ולא ירד עמנו במלחמה", ורמזו בזה שחששו שדוד יוריד אותם לכשלון. ואילו אכיש אמר "לא יעלה", לכבוד דוד.

(י) ועתה, השכם [קום השכם] בבקר, ועבדי אדֹניך אשר באו אתך. הוא קרא לאנשי דוד "עבדי אדוניך", משום שלא רצה שדוד יפרוק מעליו לגמרי את כבוד שאול המלך, כי אם כן, כשירצה, יפרוק מעליו גם את עולו של אכיש.

והשכמתם [כולכם] בבקר [אפילו קודם הנץ החמה], ואור לכם [כשיאיר היום] וָלֵכו. אכיש חושש שסרני פלשתים יקשיחו את עמדתם אם דוד לא ימהר, ויחליטו להרוג אותו, ולכן הוא ממהר לשלוח אותו.

(יא) וישכם דוד, הוא ואנשיו, ללכת בבֹקר לשוב אל ארץ פלשתים, ופלשתים עלו יזרעאל. לא עבדי שאול הם, אלא אנשי דוד.