שמואל א פרק ל

שמואל א פרק ל

פרק ל

(א) ויהי בבֹא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי מאז עזבו ללכת עם אכיש, והנה מצאו דבר נורא:

עמלק

ועמלקי פשטו אל נגב. היינו אל דרום יהודה, כמו שכתוב לקמן פסוק יד:  "נגב הכְּרֵתי ועל אשר ליהודה". כאן בולטת שנאת עמלק לישראל, שהרי גם הגשורי והגיזרי סבלו מדוד, אבל הם פחדו ממנו, ורק עמלק נדחף בשנאתו.

ואל צקלג, ויכו את צקלג וישרפו אֹתה באש. פירש הרד"ק: "כי חיפשו הדבר עד שמצאו כי מצקלג היו יוצאים להם השוללים". ולכן היכו מכה חזקה במיוחד בצקלג, ושרפוה, ואילו משאר המקומות רק גזלו.

(ב) ויִשְבּו את הנשים אשר בה מקָטֹן ועד גדול, לא המיתו איש. "ונס נעשה לדוד ואנשיו שלא המיתום" (מהר"י קרא), שהרי העמלקים היו אכזריים, וגם מצד ההגיון היו צריכים להרוג את כולם כנקמה על מה שעשה להם דוד. אלא ודאי סיבב הקב"ה את הענין כדי שיִנָצלו אנשי דוד. אבל באמת צריכים להבין, למה אירע מה שאירע? ואולי כעס הקב"ה על זה שדוד חזר לארץ פלשתים, ולא מצא איזו דרך להגיע למלחמה לעזור לישראל. ואע"פ שדוד לא הבין עד כמה גרוע המצב, ואם כן באמת לא חטא, מ"מ לא רצה הקב"ה שהוא ואנשיו יֵשבו בשלוה בעת צרה לישראל, ומשום כך הביא עליו את האסון, אבל נזהר שלא יארע שום דבר לנשי דוד או לילדיו או לאנשיו.

וינְהֲגו [אותם בשבי] וילכו לדרכם. לכל אדם יש דרכו אשר ילך בה. הצדיק הולך לדרכו, כמו שנאמר (בראשית לב: א): "ויעקב הלך לדרכו"; וכן:  "וילך דוד לדרכו" (לעיל כו: כה); וכן: "ותלך האשה [חנה] לדרכה" (שם א: יח); וכן: "וילך ירמיה... לדרכו" (ירמיהו כח: יא). וכן הרשע הולך לדרכו, שנאמר (בראשית לג: טז): "וישב... עשו לדרכו"; וכן: "וגם בלק הלך לדרכו" (במדבר כד: כה). וכן האדם הבינוני, הסתמי, הולך לדרכו, כמו שנאמר בבעלה של פילגש בגבעה (שופטים יט: כז): "ויצא ללכת לדרכו". איש איש לדרכו — הרשע בדרך שלו, הצדיק בדרך שלו; ורוב העם תועה ואינו יודע את הדרך אשר ילכו בה, כמו שנאמר (ישעיהו נג: ו): "כֻּלנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו". ובעוון השחתת ה"דרך", היינו הדרך היחידה שיש לאדם ללכת בה, יבוא גמול. כך נאמר (בראשית ו: יב_יג): "וירא אלקים... כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלקים לנח: קץ כל בשר בא לפני...".

(ג) ויבֹא דוד ואנשיו אל העיר, והנה שרופה באש, ונשיהם ובניהם ובנֹתיהם נשבו. אבל לא ידעו שהם רק נשבו ולא הומתו, כמו שאפרש בע"ה.

יסורים על האדם; אהבת ישראל

(ד) וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו, עד אשר אין בהם כח לבכות. יש לשאול: האם זאת היתה העת לבכות?! והרי היו צריכים לרדוף מיד אחרי העמלקי ולנסות להציל את הנשים ואת הטף! התשובה היא, שהם חשבו שכולם נהרגו ושגופותיהם נלקחו ע"י העמלקי כדי להתעלל בהן ולהתגאות בהן. ומאד סביר היה לחשוב כך, כי מי היה חושב שהעמלקים האכזריים הללו לא יחסלו את כולם מיד? ומשום כך פרצו בבכי, בחשבם שכל יקיריהם נשחטו. והמעיין הלאה ימצא הוכחה ברורה לזה מפסוק ח, ששם דוד שואל: "ארדֹף אחרי הגדוד הזה? האשִגנו?" והקב"ה עונה: "רדֹף, כי הַשֵג תשיג והַצֵל תציל". ומדוע לא שאל דוד "האציל"? אלא, שהיה בטוח שכולם נשחטו, ולכן שאל רק לגבי נקמה. והקב"ה בישר לו שהם בחיים, ושיצליח להציל אותם.

אשה ובעלה

(ה) ושתי נשי דוד נִשְבו, אחינֹעם היזרעֵלית, ואביגיל אשת נבל הכרְמְלי. וגם לעיל כז: ג כתוב: "הכרמלית". ויש לעיין, למה פעם אחר פעם מזכירים אותה בקשר לבעלה הראשון, הרשע? הסיבה היא, שדוקא משום שהיה רשע, מזכיר הכתוב לשבחה את העובדה, שהיא היתה נשואה לו ואעפ"כ נשארה צדיקה, ולא הלכה בדרך בעלה. ואע"פ שאשה צריכה להיות כפופה לבעלה, זה אינו אומר שהיא צריכה ללכת אחרי רשעותו.

הכתוב מדגיש שגם נשי דוד נשבו, אע"פ שלעיל הבהיר כבר שאכן כל הנשים נשבו, וזאת כדי להורות שגם דוד סבל, ולא היה חלקו פחות גרוע משל כל השאר, ובכל זאת התקוממו אנשיו עליו וזעמו ורצו להָרגו.

מנהיג — יסורים של מנהיג, כשהעם מתקומם נגד מנהיגו

(ו) ותֵּצֶר לדוד מאד, כי אמרו העם לסָקלו, כי מרה נפש כל העם, איש על בָּנָו ועל בנֹתיו. בתחילה הם כעסו על זה שהוא יצא עם אכיש (על אף שהם לא התנגדו בעת היציאה), שזה גרם להצלחת עמלק. אבל נראה שכיון שהתחילו, כבר מצאו עוד טענות, ואחת מהן היתה שאילו לא היו מתחילים להילחם עם עמלק, לא היה דבר זה קורה.

זאת הדמות האופיינית של העם: עד עכשיו, כשדוד הצליח למצוא להם עיר לשבת בה, והיה שלל לבוז, וחיו חיים טובים — לא התלוננו ולא התנגדו לצאת נגד עמלק, ולא התנגדו לצאת עם אכיש (כי ציפו גם אז לשלל). ואילו עכשיו, ברגע שגורלם השתנה, הם מתקוממים נגדו ורוצים להָרגו! כאשר באו לצקלג — שְבֵעים ומאושרים, כתוב (פסוק ג): "ויבֹא דוד ואנשיו" — לשון יחיד, כולם מאוחדים; אבל ברגע שהמזל אינו משחק להם, קמים העם להָרגו. וכך הוא אצל כל מנהיג, כמו שנאמר במשה במסה (שמות יז: ד):  "עוד מעט וסקָלֻני", וכמו שנאמר בדוד עצמו, כאשר ברח מאבשלום, שיצא שמעי בן גרא (שמואל ב טז: ו): "ויסַקֵל באבנים את דוד". כי העם הוא הפכפך, וכאשר המנהיג מצליח, הם אתו, אבל כאשר הוא נופל, הם פונים לו עורף, ועל אחת כמה וכמה אם בא עליהם סבל בגלל כשלונו! העם הולכים רק אחרי האינטרסים שלהם, ולא מעניין אותם הסבל של הזולת. אם להם מר, זה כל מה שחשוב. ולכן, כסמל לאנוכיות של העם, שהקדושה של התורה באה לשבור אותה, התלונה הראשונה על בני ישראל במדבר היתה במרה.

עוד אנו רואים, שהאנשים שנגררים אחרי מנהיג אנטי_מימסדי הם בדרך כלל טיפוסים שליליים, שאינם מגיעים אליו מתוך אהבת המטרה והמגמה שלו, אלא מתוך שנאת המימסד והחברה הקיימת. ובסופו של דבר, אי אפשר לבנות דבר קבוע על חומר אנושי כזה, שבגלל השנאה המוטבעת בהם, הם בעצם שונאים כל מנהיג וכל אדם, כי הם שונאים את עצמם.

בטחון בה'; ישועת ה' כהרף עין

ויתחזק דוד בה' אלקיו. בצדק היה יכול דוד להתקומם נגד ה' ולא להאמין בו. הקב"ה הבטיח לו שיהיה מלך על ישראל, והנה לא רק שאינו מלך, אלא מאז ששמואל בישר לו על כך, הפך מבנו של אדם עשיר ומכובד, שגר בביתו בבית לחם, לנודד, בלי בית, גולה מארצו, נרדף ע"י שאול ועמו, חי בקרב הגוים, ועכשיו (לפי מה שהוא חושב) נשחטו נשיו וילדיו! ובכל זאת מתחזק דוד בבטחון בה' אלקיו. בטחונו בה' כל כך חזק, עד שהוא מתחזק ממנו, והוא מסתכל על ה' כאלקים הפרטי שלו, שתמיד מוכן להציל אותו. ואמנם, ישועת ה' כהרף עין, ודוקא בשיא השפל, כאשר הכל נראה חשוך, עומד דוד על סף הגעתו למלכות. אין כדוד המלך ובטחונו. וכתוב גם לעיל כג: טז: "ויקם יהונתן... ויחזק את ידו [של דוד] באלקים". גם ליונתן היה הבטחון הזה, וזה מה שקשר אותם זה לזה באהבה עזה כל כך. ובזכות הבטחון והאמונה, נבחרו דוד וזרעו למלכות נצחית.

(ז) ויאמר דוד אל אביתר הכהן בן אחימלך, שידע גם הוא על הטרגדיה של השמדת העיר נוב: "הַגישָה נא לי האפוד; וַיַגֵש אביתר את האפוד אל דוד".

נקמה

(ח) וישאל דוד בה' לאמר: אֶרדֹף אחרי הגדוד הזה — האַשִׂגנו? דוד חשב שכל נשיהם וטפם נשחטו ע"י עמלק. ועכשיו הוא שואל שתי שאלות: א) האם רצוי שאעפ"כ ארדוף אחרי העמלקי לנקום את הדם שנשפך או לא? כלומר, האם תגובה שכל תכליתה היא לנקום את הדם השפוך בלי שום אפשרות להציל חיים — היא תגובה נכונה? וחוץ מזה: ב) שאלה פרקטית: האם אשיגם ואצליח בכך להינקם בהם?

המלה "גדוד" פירושה: קבוצה שבאה לשדוד ולהרוס, כמו (הושע ז: א): "פשט גדוד בחוץ". והגדוד פוצע פצעים עמוקים, ומשום כך כתוב (דברים יד: א): "לא תתגֹדדו... למת". וגם החרישה נקראת "גדוד" (תהלים סה: יא):  "תלָמֶיהָ רַוֵה, נַחֵת גדודֶהָ".

ויאמר לו: רדֹף — משום שהנקמה היא ענין של צדק ומשפט.

כי הַשֵג תשיג — מלבד מה שעצם ההשתדלות לנקום היא חובה, כאן אני מבשר לך שגם תשיגם. ועוד יותר:

והַצֵל תציל! דע, שהם לא נהרגו אלא נלקחו בשבי, ואם תרדוף אחריהם, גם תציל אותם. והבשורה המפתיעה, שמוכיחה את אמיתות אמונת דוד בה', מעודדת את האנשים, והם מפסיקים לבכות, וקמים כולם ללכת להציל.

(ט) וילך דוד, הוא ושש מאות איש אשר אתו, ויבֹאו עד נחל הבשׂור. כשהם שומעים שנשיהם וטפם עדיין בחיים, כולם יוצאים מיד במירדף נואש שמהירותו מפתיעה, ועוברים תוך זמן קצר את כל הדרך עד נחל הבשור (ויתכן שנקרא "נחל הבשור" על שם הבשורה הטובה והמפתיעה). ושם, בגלל המרדף המהיר, חלק מהעם — מאה במספר — מוכים בעייפות ואינם יכולים להמשיך, ולכן:

והנותרים עָמָדו. ארבע מאות עוברים את הנחל, והשאר — אלה שמתוך עייפות היו האחרונים והנותרים — עומדים מלעבור, ונופלים מעייפות.

אהבת ישראל

(י) וירדֹף דוד, הוא וארבע מאות איש. דוד — איש האמונה והבטחון — יודע שפדיון שבויים והצלת יהודים מחייבים אותו לרדוף, מחמת המצוה של "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט: טז), אע"פ ששליש מאנשיו פרשו עכשיו מהפעולה. ולכן חוזר הכתוב ונוקב במספר האנשים שלא המשיכו הלאה:

ויעמדו מאתים איש אשר פִגרו. לא פחות משליש מכלל אנשיו; ובכל זאת דוד ממשיך. ולשון "פיגרו" פירושה: לא יכלו להתקדם בגלל העייפות.

מֵעֲבֹר את נחל הבשור — שהרי דרוש מאמץ מיוחד לעבור את הנחל. והנה הסיבה לפיגור יכולה להיות חולשה, ויכולה להיות גם פחד. גם בחטא המרגלים ישראל פיגרו, שלא רצו לעלות לא"י מתוך פחד וחוסר אמונה, וכתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם" (במדבר יד: כט). והוא מדה כנגד מדה: אתם פיגרתם מתוך פחד, ולכן לא תגיעו לארץ מכיון שתמותו ופגריכם יפלו כאן. ועוד: האדם שמפגר מלעשות את דבר ה' מתוך חוסר בטחון, הוא כאילו פגר מת.

חסד

(יא) וימצאו איש מצרי בשדה. "על שם סופו אמר, כי בעת הימצאו לא ידעו שהוא מצרי" (מצודת דוד). ובוודאי לא ידעו שהוא ממחנה עמלק, ומה שעצרו ונתנו לו לאכול, היה כולו חסד, לשמה.

ויקחו אֹתו אל דוד, ויתנו לו לחם, ויאכל; וַיַשקֵהו מים. על אף רצונם למהר לשחרר את השבויים, הם לא יכלו לעבור ולתת לאדם הזה למות.

(יב) ויתנו לו פלח דבֵלה — חתיכת תאנים מחוברים יחד.

ושני צִמֻקים — שני אשכולות של ענבים יבשים.

ויאכל, ותָּשָב רוחו אליו. דוד ואנשיו ממש הצילו את חייו.

כי לא אכל [אפילו] לחם, ולא שתה [אפילו] מים שלשה ימים ושלשה לילות. ובמדבר אי אפשר לחיות יותר מזה בלי מים.

(יג) ויאמר לו דוד: למי אתה? מאיזה עם אתה?

ואי מִזה אתה? מאין אתה בא עכשיו? אחרי שהציל את חייו, מקווה דוד שהאדם הזה יוכל לעזור לו בחיפוש אחרי העמלקי. והנה:

ויאמר: נער מצרי אנכי. זאת תשובה לשאלה הראשונה.

עבד לאיש עמלקי. וכאן מראה הכתוב את אכזריותם של העמלקים:

עם ישראל; אמונה

ויעזבֵני אדנִי כי חָליתי היום שלשה — משום שחליתי ולא היה כדאי לו לטפל בי או לחכות עד שאחלים, ולכן השאיר אותי למות. כאן בולטים גם האכזריות של עמלק וגם הנס שעשה הקב"ה עם השבויים: ודאי שמנהג האכזרים האלה היה לשחוט את שבוייהם, אבל הקב"ה סיבב כאן את הענין שיעדיפו לקחת אותם כעבדים. ומשום כך יצאה גם עוד השגחה פרטית: מכיון שהיו להם מספיק עבדים, לא חשש העמלקי לתת לעבדו המצרי למות, ומזה יצאה טובה לדוד, שהמצרי הראה לו איפה חונים העמלקי. ולשם כך, כדי להסביר לדוד מדוע אדונו הניח לעבד צעיר למות ולא חס על ממונו, המשיך וסיפר (בפסוק הבא) על הפשיטה ביהודה וכיבוש צקלג:

(יד) אנחנו פשטנו נגב הַכְּרֵתי. אלו היו פלשתים שבאו מן האי כְּרֵתִים, והם חנו באזור מסויים בארץ פלשתים, והעמלקי תקף את דרום הכרתי. ונראה שחלק מהם התגיירו והפכו להיות יחידת צבא מיוחדת לדוד, ועל זה נאמר (שמואל ב ח: יח): "ובניהו בן יהוידע והכרֵתִי והפלֵתִי", ותירגם יונתן (והובא ברד"ק): "ובניהו... ממנא על קשתַיָא ועל קלעַיָא". וז"ל מהר"י קרא שם: "והם שתי אומות שנפלו על דוד להיות עמו אל כל אשר יפנה". ונראה, שגרים היו, ומנוסים במלחמה, ומ"מ העמלקי תקף את הכרתי.

ועל אשר ליהודה — וכן תקפנו אזורים ששייכים ליהודה.

ועל נגב כָּלֵב — במיוחד על דרום האזור של יהודה השייך לכָלב. ונ"ל שהכוונה למשפחת כָּלב בן יפונה.

השגחה פרטית

ואת צקלג שרפנו באש, ומשום כך כבשו הרבה עבדים ולא היה צורך בי. הנה השגחה פרטית! הם עצרו כדי לעזור לאדם, והקב"ה שילם להם גמול מיד, שדוקא אדם זה היה במחנה שהם מחפשים, והוא יכול להוליכם לשם.

(טו) ויאמר אליו דוד. דוד, בתודה לא_ל על ששלח אליו את האדם הזה, שואל: אחרי שהצלתי את נפשך,

התורִדֵני אל הגדוד הזה? מאחר שאני רוצה לקחת מהם נקמה, שהרי צקלג היתה עירי; וגם לך אין סיבה לאהוב את העמלקי אחרי מה שעשו לך. ועכשיו שהמצרי שומע שאת עירו של דוד היכו העמלקי, הוא חושש שגם בו ינקום דוד:

ויאמר: הִשָבעה לי באלקים אם תמיתֵני, כנקמה על מה שעשינו לצקלג.

ואם תסגִרֵני ביד אדֹני להיות שוב עבד. המצרי אינו יכול לתאר לעצמו שיש אנשים שהם אנשי חסד, מאחר שכל חייו חי עם גוים אכזריים. והוא אומר:  אם תעשה כן,

ואורִדך אל הגדוד הזה. גם המצרי אינו בדיוק טיפוס סימפטי — עד עכשיו הוא היה מוכן להשתתף בפשיטוֹת, ורק אחרי שאדונו בגד בו, גם הוא מתחיל לכנות אותם "גדוד", לשון גנאי. ודוד מסכים, ומבטיח לו את מה שביקש.

(טז) ויֹרִדֵהו. כנראה, התחבאו במורד, במקום נסתר, במחבוא בין ההרים והסלעים, והיו צריכים לרדת לשם. וירידה זו של דוד היתה בשבילו עלייה, וההיפך לעמלקי.

והנה נטֻשים על פני כל הארץ, אֹכלים ושֹׁתים וחֹגגים בכל השלל הגדול אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה. הבהמיות שבהם מתגלה, והם פורקים מעליהם כל רסן ומשמעת, ונטושים — מפוזרים — על פני הארץ, גם פיזית וגם רוחנית; התאוה והחמדה כובשות אותם והם הופכים לבהמות המתאוות לאכול ולשתות ולהתהולל. ואין ספק שהם מכינים את עצמם גם להתעלל בשבויים, לבזות את הנשים ואת הילדים. עמלק הוא פרוץ ועזוב, שפרק מעליו עול מלכות שמים וכפר בה' וחירף אותו, וגם פרק ממנו כל דיני בני אדם והלכותיהם. ובאותו רגע שהוא נטוש מיראת ה', וחושב לעשות בשבויים הישראלים את כל חפצו — מגיעה הנקמה, שהרי "כי לא יטֹש ה' את עמו" (לעיל יב: כב).

נקמה

(יז) ויַכֵּם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם. לפי הרד"ק, "נשף" פירושו "ערב", כמו (ישעיהו כא: ד): "נשף חשקי" — ערב (או ליל) החשק שלי. וז"ל הרד"ק: "מערב יום זה עד ערב יום שני, וכל אותו הערב [שני] עד הבוקר [השני] שהוא המחרת. ומ"ם [של] 'למחרתם' [פירושו] מחרת שני הנשפים שעברו". כלומר, דוד היכה את עמלק ערב, ויום שלם, וערב, עד הבוקר שלאחר הערב השני. ובאמת אפשר לפרש "נשף" גם מלשון בוקר, כמו שאמרו (ברכות ג:): "תרי נשפי הוו, נשף ליליא ואתי יממא, נשף יממא ואתי ליליא". ועוד כתב הרד"ק: "ובדרש אמר (עי' מדרש פנים אחרים על אסתר, פרשה ה) טעם המ"ם על העמלקים... המחרת שלהם; שהם לְמודים [רגילים] ללקות ב'מחרת', שנאמר (שמות יז: ט): 'וצא הִלָחם בעמלק מחר'". ובאמת יש להקשות, למה אמר משה ליהושע לצאת להילחם בעמלק "מחר", והלא זו מלחמת מצוה, וזריזים מקדימים למצוה? ועוד: מדוע לא חששו שעמלק יתקוף קודם לכן? אלא נראה, שהקב"ה רצה ללמד בזה את ישראל כלל גדול באמונה. הרי עמלק הוא סמל לאויב הקלסי של ישראל, סמל חילול השם וחילול בני ישראל. והקב"ה ידע שכשבני ישראל יחטאו, הם יצטרכו לקבל עונש, לצאת לגלות ולסבול מידי שונאיהם ומחרפיהם; והוא רצה שישראל יאמין שיש "מחר", יש הבטחה ברורה של גאולה ונצחון על עמלק "מחר", בקץ הגלות, אע"פ שהיום המצב שחור ועמלק שולט עליהם. לכן קבע בשני מקומות, גם בתחילת המלחמה עם עמלק (במדבר, בגאולה הראשונה), וגם אצל דוד שהוא סמל המשיח והגאולה האחרונה — שהישועה תבוא ל"מחרת". ועוד: כתוב כאן "למחרתם", גם כדי לרמז שמה שקרה אז יקרה גם בסוף הגלות.

עונש הגוי; קידוש השם

הנה, אמרו חז"ל (ב"ב קכג:): "'ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף' (בראשית ל: כה) [החליט יעקב לחזור לא"י] — מאי שנא כי אתיליד יוסף [שהחליט לחזור]? אמר ליה: ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשיו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר (עובדיה א: יח): 'והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עֵשָו לקש'. איתיביה: 'ויכם דוד מהנשף...' [ועמלק הוא מזרע עשיו, שהיה בן אליפז בן עשיו, ואעפ"כ נפל ביד דוד שהיה משבט יהודה! ועונים]: דכתיב (דברי הימים א יב: כא_כב): 'בלכתו אל ציקלג [בחזרה מאכיש] נפלו עליו ממנשה [נתוספו ממנשה]... [והמה עזרו עם דויד על הגדוד]...'". ופירש הרשב"ם: "לפי שנשתתפו עמו ממנשה, דהיינו, משבט יוסף, לכך נפלו בידו". הסיבה שהקב"ה קבע שעמלק, עשיו, וגוג יפלו ביד יוסף היא, מפני שיוסף היה היחיד שמסר את נפשו וקידש את השם נגד עשיו. בשעה שיעקב השתחוה לעשיו, כל השבטים יצאו אחרי האימהות, ורק יוסף עמד לפני רחל כדי שלא לתת לעשיו לחמוד אותה, כמו שכתוב (בראשית לג: ו_ז): "ותגשנה השפחות הֵנָה וילדיהן... ותגש גם לאה וילדיה... ואחר נגש יוסף ורחל...". וכתב רש"י שם (ז): "בכולן האימהות ניגשות לפני הבנים, אבל ברחל — יוסף ניגש לפניה. אמר: אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע. אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה. מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין" — כלומר, לברכה של (בראשית מט: כב): "בן פֹרת יוסף, בן פֹרת עלֵי עין" ("הגדלת עצמך יוסף עלֵי עין של עשיו, לפיכך זכית לגדולה" — רש"י). והקב"ה קבע שכאן עמלק יפול בידי דוד מיהודה ובידי בני מנשה.

ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינֻסו. כאן נסו ארבע מאות, וכן כאשר נפגש עשיו עם יעקב כתוב (בראשית לג: א):  "ועמו ארבע מאות איש", להדגיש את הקשר בין עשיו ועמלק. וכן ירדו ישראל למצרים ארבע מאות שנה, ויש בזה רמז: כמו שנגאלו אפילו אחרי כ"כ הרבה זמן, ארבע מאות שנה, כך בגאולה האחרונה יִגָאלו מארבע מאות השנה של מצרים ומארבע מאות האיש של עשיו ועמלק. וכן אברהם אבינו קנה את מערת המכפלה תמורת ארבע מאות שקל, כסמל לכך שא"י תתגבר ותבוא במקום הארבע מאות האחרים. ומשום כך סיבב הקב"ה גם את הנצחון של דוד כאן בארבע מאות איש, כמו שכתוב לעיל (י): "וירדֹף דוד הוא וארבע מאות איש, ויעמדו מאתים איש אשר פִגרו...". הקב"ה נתן בידי הארבע מאות את הנצחון, לרמוז שהארבע מאות ינצחו את הארבע מאות. והטעם שניצלו ארבע מאות אלה, פירשו חז"ל (בראשית רבה עח: טו): "נשמטו כל אחד ואחד [מארבע מאות איש של עשיו]... אמרו: שלא ניכָוֶה בגחלתו של יעקב. אימתי פרע להן הקב"ה? להלן [כאן]: 'ולא נמלט...'".

מנהיג — אהבת ישראל והגינות

(יח) ויַצֵל דוד את כל אשר לקחו עמלק, ואת שתי נשיו הציל דוד. דוד, המנהיג האמיתי של ישראל, דואג ראשית כל לכלל, ורק אח"כ לשתי נשיו ולאשר לו. זאת לעומת ההמון שרצו לסָקלו (לעיל ו), כי הם דאגו רק לעצמם ולא חשבו על כך שגם דוד סבל אבידה.

(יט) ולא נעדר להם מן הקטֹן ועד הגדול בנשים, כלומר, קטן וגדול במעמד.

ועד בנים ובנות; ומשלל [שלהם, היינו רכושם] ועד כל אשר לקחו להם. כלומר, שלקחו להם מהעמלקי, מה שהיה שייך לעמלקי או שלל ששללו העמלקי מהפלשתים ששדדו.

הכל השיב דוד — השיב לידו, והשיב לבעליו, חוץ משלל האויב, כמו שאכתוב בס"ד. בטובו של ה', נעשה הנס הגדול הזה, שכל מי שנפלו בידי עמלק האכזרי, ניצלו, ולא "נעדר" אף אחד. וכן עשה הקב"ה נס בשבילו בבָרחו מאבשלום, שעצת אחיתופל לא נתקבלה, וזה נתן לאנשי דוד שהות לעבור את הירדן, כמו שנאמר (שמואל ב יז: כב): "ויעברו את הירדן; עד אור הבֹקר עד אחד לא נעדר". כי ביד ה' הכח לעשות הכל, ואת כל הבריות שברא בעולם הוא זוכר, והוא משגיח על כולם. וכן נאמר (ישעיהו מ: כו): "שאו מרום עיניכם ורְאו מי ברא אלה; המוציא במספר צבאם... איש לא נעדר". שהקב"ה שומר על עמו כעדר, ואף צאן אחד לא נעדר.

(כ) ויקח דוד את כל הצאן והבקר, אשר נשלל ע"י עמלק ושהיה שייך לעמלק.

נהגו לפני המקנה ההוא — אנשי דוד רכבו לפני המקנה ששלל דוד מהשוללים, כדי להנהיג אותם ולכוון אותם.

ויאמרו [הכריזו]: זה שלל דוד! כל זה שלל דוד לפי הדין, וזה שייך לו, שהרי בעליו התייאשו ממנו, ורק דוד הסתכן במלחמה וכבש אותו. ובכל זאת נראה בסמוך שדוד לא חמד רכוש, ונראה איך הוא התנהג בהגינות והלך לפנים משורת הדין, כַיָאֶה למנהיג.

(כא) ויבֹא דוד — חזר בדרך שיצא בה.

אל מאתים האנשים אשר פִּגרו מִלֶכֶת אחרי דוד. לא משום שלא רצו, אלא משום שפשוט התעייפו.

ויֹשׁיבֻם דוד, מאחר שראה שהגיעו לקץ כוחם.

בנחל הבשור — בשפה הצפונית, שלא עברו את הנחל. והוא הושיב אותם לשמור על הכלים כדי שיהיה לו יותר קל לרדוף אחרי עמלק. אם כן, האנשים הללו תרמו תרומה חשובה למאבק.

ויצאו לקראת דוד ולקראת העם אשר אתו. יצאו לברך אותו בשלום, מסופקים שמא יסתכל עליהם בעין רעה מכיון שלא הלכו להילחם. אבל:

ויִגַש דוד את העם וישאל להם לשלום. דוד מפגין את הבנתו לנסיבות, ומראה שאין בלבו טינה.

לא ידעתי את ה'; בליעל וצר עין

(כב) ויען כל איש רע ובליעל — רע לאדם ובלי עול מלכות שמים. מי שפורק מעצמו עול מלכות ועושה כפי שהוא רוצה, בוודאי יהפוך בסופו של דבר לחומד רכוש ולבעל תאוה. כי ההגבלה של עול מלכות שמים היא שיא ההגבלות, וכשהאדם מסיר אותו ממנו, אין קץ לאנוכיותו ורשעותו. והם חלקו על דוד כאשר ראו שהוא מקבל בשלום את פני האנשים שפיגרו, כפי שיבואר בפסוק.

מהאנשים אשר הלכו עם דוד. יש טיפוס מיוחד שתמיד הולך עם אדם שמסמל אנטי_ממסדיות. זהו טיפוס שיש בתוכו התמרמרות ואיבה כלפי החברה; הוא בעצם אדם רע ושונא את הבריות, ומכסה על רשעותו במסוה של טענות כלפי הממסד והחברה. וטיפוסים כאלה היו בין האנשים שהלכו עם דוד, ואף דוד לא הצליח לשנות אותם.

ויאמרו: יען אשר לא הלכו עמי, לא נִתֵּן להם מהשלל אשר הצלנו. הם מוכנים למרוד גם בדוד, ואומרים: לא ניתֵּן להם אף אם תרצה! והנה ראוי היה לכתוב "לא הלכו עמנו", ולמה כתוב "עמי"? אלא, משום שכל אחד באנוכיותו חשב רק על עצמו, הפרט, היחיד, ולכן יש כאן פליטת פה בלשון יחיד. וכאשר הם מדברים על ההצלה, הם שוכחים את הנס הגדול שעשה להם הקב"ה, שמנע מעמלק להרוג את השבויים ולאכול את השלל, שאלמלא זה לא היה בכלל שלל להציל! את זה הם שוכחים, ומדברים רק על השלל אשר "הצלנו", בכוחנו.

"יען" הוא לשון מדה כנגד מדה, היינו מענה ותגובה למה שנאמר או נעשה, וכן (במדבר יא: כ): "יען כי מאסתם את ה'" — תאכלו בשר עד שיצא מאפכם; וכן (דברים א: לו): "יען אשר מִלֵא [כָּלֵב] אחרי ה'" — יִכָנס לא"י.

כי אם איש את אשתו ואת בניו — "אף [השלל] של עצמם לא יקחו" (מצודת דוד).

וְינהגו וְילכו. כלומר, ואם אינם מרוצים, שיוליכו את משפחותיהם וילכו ויעזבו אותנו.

(כג) ויאמר דוד: לא תעשו כן אֶחָי. דוד מדבר אפילו עם רשעים בלשון "אחי". אותו דוד שהלך למלחמה והרג את רשעי הגוים, מפגין רחמנות וחסד — למצרי החולה והרעב, לאנשים שלא הלכו למלחמה, ואפילו לבני בליעל.

לה' הארץ ומלואה

את אשר נתן ה' לנו. הדבר אינו כמו שאתם אמרתם "אשר הצלנו", שהרי מלכתחלה השלל הזה וכל הרכוש שיש לנו בעולם, הוא רכוש אשר נתן ה' לנו, ואינו שלנו; וגם הצלת השלל באה מה', והוא אשר נתן לנו את הנצחון הגדול, ובלעדיו לא היינו עושים כלום. וא"כ איך נעֵז למנוע מהאנשים האלה את רכושו של ה', שהוא החזיר לנו.

וישמֹר אֹתנו — הוא שמר אותנו בזה שחזרנו מהמלחמה ולא נפלנו, וא"כ איך לא נודה לו בעשיית משפט וצדק.

ויתן את הגדוד הבא עלינו — כלומר, על נשינו וטפינו.

בידֵנו. ומי מילל ומי פילל לנצחון כזה; ואם כן, הטענה שלכם שאתם הסתכנתם במלחמה והם לא הסתכנו, אינה טענה, שהרי הקב"ה הוא שעושה מלחמות והוא שנותן לכם את הנצחון ואת החיים. וזה אותו אלקים שציווה עליכם לאהוב את רעך מישראל ולחלק עמו את רכושך. כך פירש מצודת דוד: "ואם מה' נעשית, הלא כולנו עם ה' המה!"

(כד) ומי ישמע לכם לדבר הזה! אפילו בלי הטענה הזאת של ידיעת ה', אפילו גוי לא היה מקבל את טענתכם שאין לשומרי הכלים חלק שוה לחלקם של הלוחמים.

כי כחלק היֹרד במלחמה וכחלק היֹשב על הכלים — יחדָו יַחֲלֹקו. שהרי בלי עזרת אלה שמכינים את הציוד, ואלה ששומרים על הציוד הלא_נשקי, שזה מאפשר לחיילים הלוחמים לקחת איתם רק את מה שנחוץ לקרב, הסיכויים לנצחון היו פחותים בהרבה.

אדם טוב, שמוכן להשתתף עם חברו, מחלק חלק בחלק. ואילו אדם צר עין וקמצן, בא לידי מחלוקת על חלוקת החלקים.

אהבת ישראל; מלחמה

(כה) ויהי מהיום ההוא ומעלה וישִׂמֶהָ לחֹק ולמשפט לישראל. דוד מתגבר על בני הבליעל, וגוזר עליהם כמלך ומנהיג. ומקור גזירה זו הוא בשניים:  ראשית, שמכיון שכל נצחון במלחמה הוא מחמת חוק ה' וגזירתו, שהוא הקובע, ברור שלכל החיילים יש חלק שווה בנצחון, שהרי הלוחמים לא עשו יותר מהשומרים מכיון שהמלחמה לה' היא. ושנית, שברור שכדי למנוע קנאה ואיבה בקרב הצבא, צריכים לנהוג עם כולם בשווה ולשתף את כולם יחד. ועל זה אמר "חוק ומשפט", כלומר, מצד אחד יש כאן חוק של ה', סיבה רוחנית, ומצד שני, יש משפט, סיבה טבעית והגיונית. וכן כל מצוה של הקב"ה או תקנת גדולים, באה גם כמשפט, דבר הגיוני, וגם כחוק, כלומר, בין שאתה מסכים ומקבל או לא, אתה חייב לציית ולקבל את מרות המצוה.

את המושג "חוק ומשפט" מצאנו בפעם הראשונה במרה, כאשר בני ישראל מצאו מים מרים, שכתוב (שמות טו: כה): "ויורהו ה' עץ, וישלֵך אל המים, ויִמתקו המים: שׁם שׂם לו חֹק ומשפט ושם נִסָהו". והנה בגמרא (סנהדרין נו:) אמרו שנתן להם: "דינין ושבת וכיבוד אב ואם". ובמכילתא (בשלח, מסכתא דויסע, א): "'חֹק' — זה השבת. 'ומשפט' — זה כיבוד אב ואם... ר' אלעזר המודעי אומר: 'חֹק' — אלו עריות". ורש"י כתב (שמות שם): "פרה אדומה". ולי נראה שבאה התורה ללמד לבני ישראל את העיקר, יסוד היסודות: קבלת עול מלכות שמים. הקב"ה לקח מים מרים; והורה למשה לקחת עץ שהמתיק את המים. והנה ידוע שהמורה הוא שמלמד את הילד וכופה עליו את מרותו, שהרי המלה "מורה" או "מר" (תואר כבוד) פירושו אדנות, הטלת מרות. ובעיני הילד, המרות היא דבר מר, הן בעצם העובדה שהוא צריך לקיים את רצונו של אחר, והן משום שהוא מעדיף לעשות משהו יותר נעים. ובא הקב"ה ואמר שעל היהודי לקבל על עצמו את מרותה של התורה, גם אם הוא מתנגד וזה נראה לו "מר", משום שאדרבה, לא התורה היא מרה אלא החטאים והתאוה. ובזה שאדם לוקח על עצמו את מרותה של התורה — הוא ממתיק את המרים (ומשום כך אמרו חז"ל שהיה כאן נס בתוך נס, שהעץ היה עץ מר ודוקא הוא המתיק את המים; והעץ מסמל את התורה כמו שכתוב [משלי ג: יח]: "עץ חיים היא..."). ומשום כך הוא נתן שם מצוות מכל המינים: גם מצות פרה אדומה — שהיא חוק ממש בלי סיבה הגיונית, וציווה בכל זאת לציית לה; וגם מצוות מאד הגיוניות, שנמצאות אפילו אצל הגוים, כגון כיבוד אב ואם ודינים, ואמר להם שאת המשפטים ההגיוניים האלה צריכים לקיים לא משום שהם הגיוניים והאדם מסכים אליהם, אלא כאילו הם היו חוק בלי סיבה, וגם אם אתה מתנגד, אתה מקיים אותם משום שהקב"ה ציווה. ומשום כך, מיד אחרי זה כתוב (שמות טו: כו):  "ויאמר: אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו [לא בעיניך] תעשה...".

אמרו בבראשית רבה (מג: ט): "'והלאה' אין כתיב כאן, אלא 'ומעלה', וממי למד? מאברהם... שנאמר (בראשית יד: כד) [במלחמת ארבעת המלכים]: 'בלעדַי, רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים [אשר הלכו אתי]'". כלומר, "הנערים", אלה יושבי הכלים; ו"האנשים" אלה הלוחמים. א"כ, אברהם היה הראשון שנהג כך, אלא שממנו לא היה בזה חוק ומשפט, משא"כ אצל דוד שהיה מלך וגזר על זה. וטבעי שאברהם אבינו — הטיפוס הגדול של חסד מצד אחד ואמונה מצד שני — ינהג כך, בגלל שתי הסיבות שאמרתי לעיל.

עד היום הזה. דוד הנציח את זה כחוק, כל זמן שיש מדינה יהודית וצבא ישראל. ובזה רמזו לנו כותבי הספר (גד החוזה ונתן הנביא — עיין ב"ב טו.), שאע"פ שיבוא יום שהמלים האלה "עד היום הזה" לא יהיו מתאימות, משום שלא יהיו אז מדינה וצבא, בכל זאת יבוא יום אחר, שיחזור ישראל לארצו ושוב יהיה הדבר מעשי, ואז יהיה באמת "עד היום הזה".

(כו) ויבֹא דוד אל צקלג. ושם חילקו את מה ששייך להם וגם לקחו קצת משלל עמלק.

הכרת טוב והגינות

וישלח מהשלל לזקני יהודה לרעהו. לאלה שהיו חברים לו ורֵעיו בשעת צרתו ובבריחתו, כמו שכתוב להלן. ולי נראה ברור שמדובר כאן בשלל עמלק, ולא בשלל שנלקח מיהודה, שאת זה בוודאי החזיר לבעליו, שהרי ראינו שאברהם אבינו החזיר את השלל אפילו למלך סדום. וכאן הכיר דוד בטובה, והחזיר להם טובה תחת טובה, ושלח להם משלל עמלק, כמו שממשיך הכתוב:

קידוש השם; עם ישראל; מנהיג

לאמר: הנה לכם ברכה משלל אֹיבי ה'. ונראה שנתן להם גם מרכוש הפלשתים שלקחו העמלקי, כי שניהם היו אויבי ה'. ואמר דוד "אויבי ה'", כסימן שהנצחון היה מאת ה', והברכה שיש להם — החזרת רכושם וגם אכילת שלל אויביהם — באה רק מה'. כך פירש הרלב"ג: "ולפרסם הנס אשר עשה ה' יתברך". ועוד: לומר שמה שלחמו העמלקי (וכן הפלשתים) נגד ישראל, היה גם נגד ה', ואויבי ישראל הם אויבי ה'.

נ"ל שכתוב "לזקני יהודה לרעהו", משום שלא כל הזקנים היו רעהו, ולא כולם עזרו לו. ולכן, את שלל יהודה השיב לכולם, אבל את שלל האויב נתן רק לאלה ביניהם שהיו "רעהו".

(כז) לאשר בבית אל ולאשר ברמות נגב ולאשר ביַתִּר, (כח) ולאשר בערֹעֵר ולאשר בשִׂפמות ולאשר באֶשתמֹע, (כט) ולאשר ברָכָל ולאשר בערי הירַחְמְאלי ולאשר בערי הקֵיני. הנה — בני הגרים עזרו לו.

(ל) ולאשר בחָרמָה ולאשר בכוֹר עשן ולאשר בעֲתָך, (לא) ולאשר בחברון ולכל המקֹמות אשר התהלך שם דוד — הוא ואנשיו. "שהיו מחבאים אותו מפני שאול" (רש"י).

התהלך — בקפדנות, משום שהיה צריך להתחבא. ובכל זאת היתה לו אמונה בה', כרמוז בלשון זו, כמו: "את האלקים התהלך נח" (בראשית ו: ט).