שמואל ב פרק ג

פרק ג

חוסר אהבת ישראל

(א) ותהי המלחמה ארֻכה בין בית שאול ובין בית דוד. מכיון שבית שאול מבין שמדובר כאן בזכות הנצחית למלכות, הם מתעקשים ומסרבים להשלים עם משיחת דוד למלך; כלומר, כאן לא מדובר בסתם מאבק בין שני אנשים, אלא במאבק על בתי מלוכה, לדורות. וי"א שלא מדובר כאן במלחמת דמים, אלא במאבק מר של אי_רצון של אחד להכיר ברעהו כבית המלוכה האמיתי (דעת סופרים). והשנאה גוברת והיא "ארוכה", ומחמת שנאת החינם אין "ארוכה" לבת עמי.

ודוד הֹלך וחָזֵק ובית שאול הֹלכים ודלים — חלשים. "דוד", ביחיד, לעומת "בית שאול", הרבים. בית דוד הולך וחזק רק בזכות דוד ולא בגלל הכח של ביתו, שהרי ההתחזקות וההצלחה באות מהקב"ה ולא מחמת כח האדם, וכן להיפך. ולכן בזכות דוד היחיד, הולך בית דוד וחזק אע"פ שלבית שאול יש הרבה יותר אוכלוסיה ונכסים. אבל יש להעיר עוד, שכוחו והשפעתו של יחיד מבריק, שיש לו כושר הנהגה והדרכה, מאפשרים נצחון על המונים שאין להם מנהיג גדול, וכך היה כאן. מול דוד המבריק והמצליח, עומד רק "בית שאול", קובץ אנשים אפורים, לרבות איש בושת. בהתמודדות כזאת, היחיד המבריק מצליח.

מ"מ, השגחת ה' ברורה: בית שאול, שמָלַך בכח, הולך ונחלש; ואילו דוד, שברח משאול והיה כמעט לבד כפליט במדבר, הולך ומתחזק. גלגל חוזר בעולם. ונראה ברור שההתחזקות והחולשה כאן מתייחסים לעניינים חומריים. וממשיך הכתוב ומדבר על התפתחות החיים המשפחתיים של דוד:

קדושת החיים מול סכנת החמריות

(ב) ויִוָלדו לדוד בנים בחברון. ללמדנו על התפתחותו האישית והחומרית של דוד, וגם לספר ולהזהיר — לספר איך כמה מבניו התקלקלו מחמת החומרנות, ולהזהיר את האדם להישמר מזה ולקדש את חייו בַמותר לו. יש לזכור תמיד שהבנים האלה נולדו לו בחברון, כאשר הוא עדיין לא היה מלך על ישראל, ועדיין לא היה רם ונשגב ועשיר, ובכל זאת, במהלך הזמן, כאשר עבר לירושלים והפך למלך עשיר ונכבד, הם התקלקלו.

ויהי בכורו אמנון, לאחינֹעם היזרעֵאלִת. אמנון, שסטה מדרך התורה ואנס את תמר, נולד כבכורו של דוד. וניתן לתאר את שמחת דוד אחרי כל צרותיו ומסעיו, כשישב בעיר חברון וחיבק בן. אך מתוך שפינק אותו, כפי שפינק כנראה את כל ילדיו ("לא עֲצָבו אביו [את אדוניהו] מימיו" — מלכים א א: ו), יצא לתרבות רעה.

מנהיג; כבוד התורה גדול מכבוד המלך; קבלת עול מלכות; שפלות

(ג) ומשנהו [השני לו], כִלְאָב — לאביגיל, אשת נבל הכרמְלי. אמרו חז"ל (ברכות ד.): "'לדוד... שמרה נפשי כי חסיד אני' (תהלים פו: א_ב)... כך אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם! לא חסיד אני?! שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני — יָדַי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד, אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי... ולא בושתי... שהיה [מפיבושת] מבייש פני דוד בהלכה [כשתיקן אותו], לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב. ואמר ר' יוחנן: לא 'כלאב' שמו אלא 'דניאל' שמו [כמו שכתוב (דברי הימים א ג: א): "...שֵני דניאל לאביגיל הכרמלית"], ולמה נקרא שמו 'כלאב'? שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה" (ונ"ל שהשם "כלאב" פירושו: כמו שהוא [מפיבושת] עושה לאב, כך עושה לו [למפיבושת] הבן). העיקר — המלך משפיל את עצמו לפני כבוד התורה והקב"ה. ודוקא מאשה כמו אביגיל, אשה שעזבה את כל רכושה ועושרה כדי ללכת עם דוד, יצא בן כזה. ומאידך גיסא:

רש"י מביא: "א"ר יצחק, שהיו ליצני הדור אומרים: מנבל היתה אביגיל מעוברת — נהפך קלסתרו ונדמה לאביו". וכן ביצחק ואברהם. והעיקר: העם תמיד מוכן — מתוך קנאה ושנאה — לרנן על המנהיג, והמנהיג חייב לסבול את הלשון הרע של ההמון.

יפת תואר

והשלִשי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור. כתב הרד"ק: "דרשו בו (עי' תנחומא, כי תצא א) כי לפי שהיה בן יפת תואר... לפיכך היה אבשלום סורר ומורה באביו. לכך נסמכה פרשת סורר ומורה לפרשת יפת תואר, לומר לך: כל הנושא אותה או אשה שאינה הגונה יוצא ממנה בן סורר ומורה. ונכון הוא הדרש, כי מאחר שהיא שבויה הרי היא כמוכרחת לשוב [היינו, לקבל] לדת ישראל, ולבה לא נכון אל הדת, והנטע יוצא דמות השורש". כמה חשוב לבחור באשה או בבעל הגון! והעיקר הוא המעשים הטובים, ורק אח"כ השאר. האופי חשוב יותר מהיופי, ולב טוב חשוב יותר מראש גאוני.

(ד) והרביעי אדֹניה בן חגית. גם הוא יצא לתרבות רעה מרוב חמדת התאוה והגשמיות, ומשום שלא ייסר אותו דוד.

והחמישי שפטיה בן אביטל. מבן זה יצאו הלל ומשפחתו, ובכללה רבי יהודה הנשיא, כמו שאמרו חז"ל (כתובות סב: ): "ועיינו במשפחות, רבי אתי משפטיה בן אביטל".

גאוה

(ה) והששי יִתְרְעָם, לעגלה אשת דוד. אמרו חז"ל (סנהדרין כא.): "'עגלה' זו מיכל. ולמה נקרא שמה 'עגלה'? שחביבה עליו כעגלה". ומשום כך כתוב אצלה גם "אשת דוד", משום שהיא היתה אשתו הראשונה (שאילו קידושיו למירב היו טעות) וגם החביבה שבכולן. וממשיכה הגמרא: "ומי הוו למיכל בני? והכתיב (לקמן ו: כג): 'ולמיכל... לא היה לה ילד עד יום מותה'? אמר רב חסדא: עד יום מותה לא היה לה, ביום מותה היה לה... [ועוד תירוץ: ] עד אותו מעשה היה לה, מכאן ואילך לא היה לה". עונשה של מיכל בא על גאותה, שכאשר החזיר דוד את הארון לירושלים ורקד בפני העם לכבוד ה', אמרה מיכל (לקמן ו: כ): "מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום לעיני אַמְהות עבדיו כְהִגָלות נִגְלות אַחַד הרֵקים!" אבל דוד, שהשפיל את עצמו, ענה (שם: כא): "לפני ה' אשר בחר בי...". ויש שאמרו שעגלה לא היתה מיכל, אלא אלמנת שאול (רד"ק ורלב"ג), וזה לפי רבי יהודה במשנה (סנהדרין יח.): "נושא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר (לקמן יב: ח): 'וָאֶתְנָה לך את בית אדֹניך ואת נשי אדֹניך בחיקֶך'". וי"א שפסוק זה מדבר על רצפה בת איה, פילגשו של שאול.

אלה יֻלדו לדוד בחברון. אבל בירושלים נולדו לו בנים אחרים, כמו שכתוב בדברי הימים א ג: ה_ח.

(ו) ויהי בהיות המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד ואבנר היה מתחזק בבית שאול. המקרא מתאר איך רצון ה' וייעוד דוד ע"פ ה' מתגשמים על אף התנגדות אבנר ובית שאול. אע"פ שהקב"ה אינו רוצה להכות את ישראל, מ"מ לאט לאט מתמוטט בית שאול, ועכשיו הקב"ה מכין את השלב האחרון. הוא משגיח על האירועים ומקדים את מפלת איש בושת. אבנר אינו מוכן להודות במלכות דוד, ויתכן שגם על זה נענש לבסוף; ומ"מ עם כל התחזקותו בבית שאול, הסוף מתחיל להתגלות.

(ז) ולשאול פִלגש ושמה רצפה בת איה. ופילגש של מלך לכולי עלמא אסורה לכל הדיוט, או משום שיש לה דין אלמנה של המלך, או משום סברת הרד"ק: "כיון ששימשתו, הרי אמרו (סנהדרין כב.): אין משתמשין בשרביטו של מלך".

השגחת ה'

ויאמר אל אבנר: מדוע באתה אל פילגש אבי? לא כתוב מי אמר, אבל מהמלים "פילגש אבי", ברור שזהו איש בושת המאשים את אבנר בחטא כבד זה. ועיין מה שאכתוב בענין זה בפסוק יא בס"ד. כך משגיח הקב"ה על העולם. הוא מגלגל את האירועים בדרך הטבע. ה' יודע שאיש בושת מרוגז מן המלחמה, שבה הוא הולך ודל. ולכן הוא מסבב את הענין כך, שאיש בושת יעבור ויראה שאבנר ורצפה מדברים יחד, והחשדנות והעצבנות של איש בושת כבר יעשו את שלהן. ובמעשה זה, מכניס הקב"ה תריס בין איש בושת לבין אבנר, ומתחיל השלב האחרון של סיום מלכות בית שאול. כך כתב הרלב"ג (ח): "והנה סיבב ה' יתברך — אשר לו נתכנו עלילות — שנולדה קטטה בין אבנר ובין איש בושת". וכך עושה הקב"ה תמיד. ע"י כל שילוב של עובדות הוא יכול לגרום לאדם, על פי רגשותיו הטבעיים, לראות או לשמוע או להרגיש כך או כך. ולכן, הסומך על ה' ומאמין בו, יודע שלכל מצב או עובדה יש כמה וכמה פנים, והקב"ה מסבב את הענין בדרך הטבע לצד שישפיע על האדם לעשות את מה שה' רוצה.

(ח) ויחר לאבנר מאד על דברי איש בשת. לא ברור אם באמת עשה זאת אבנר כפי שמאשים אותו איש בושת. יתכן שאכן עשה את המעשה, משום שהיה סבור שפילגש אינה כאלמנה, מה עוד שאבנר מרגיש את עצמו ככח של מלכות; ומצד שני, יתכן שבאמת לא היו דברים מעולם, ומשום כך כועס אבנר כל כך; ושוב, כנגד זה, אפשר שההאשמה היתה אמיתית, ובכל זאת הוא זעם על כך שאיש בושת, שהיה חייב לו כל כך הרבה, לא דיבר אתו בנחת כידיד. והוא משיב לו:

ויאמר: הראש כלב אנכי אשר ליהודה?! איך אתה מדבר אלי?! וכי ראש ושר אנכי לכלב, דוד, אשר יושב ביהודה ומתיימר להיות מלך?! הלא אני הראש והשר שלך, ורק הודות לעזרתי אתה נשארת מלך על ישראל. ויש שפירשו (רש"י ורד"ק): וכי בעיניך איני יותר מראש ושומר כלבים, ועוד ליהודה שאתה במלחמה נגדה?! כלומר, גם אילו הייתי אדם שפל כזה, וגם אילו הייתי אויב מיהודה, מ"מ לא היית צריך לבזות אותי ולהאשים אותי בעוון זה. ויש כאן רמז למדה כנגד מדה. הרי אחרי שדוד חתך את כנף מעילו של שאול, אמר לו (שמואל א כד: יד): "אחרי מי יצא מלך ישראל... אחרי כלב מת...?!" ושאול רצה ונטה להתפייס ולהשלים עם דוד, אבל אבנר מנע את השלום, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין מט.): "בור וסירה [קוצים] גרמו לו לאבנר שייהרג", ופירש רש"י (שם): "כשכרת דוד את כנף מעילו של שאול... היה לו לאבנר ללמד זכות על דוד... רְאֵה, כמה חס עליך ולא הֲרָגְך... ולא לימד זכות אלא אמר: שמא כשעברתם אצל הקוצים והסירים נכנס אחד מן הקוצים... וחתכו". אם כן, כאן ניבא אבנר ולא ידע מה שניבא. הוא שמע איך דוד התחנן לשלום וכינה את עצמו "כלב", וגם אבנר כינה את עצמו "ראש כלב" — לבשר את עונשו, במדה כנגד מדה.

היום אעשה חסד עם בית שאול אביך. מהיום ואילך אתה מצפה שאמשיך לעשות חסד עם בית שאול,

אל אחיו ואל מרעהו, כמו שעשיתי עד היום, ולא רק אתך שאתה נחשב כראש הבית, אלא עם כל הבית — אֶחָיו של שאול וכל אנשי פמלייתו?! ואתה מצפה שאמשיך בטובה הגדולה ביותר מכולם:

ולא הִמצִיתִךָ ביד דוד?! הלא אני למעשה האיש החזק כאן, ואלי נשמעים החיילים, ובקלות הייתי יכול למסור אותך לדוד, אבל לא עשיתי את זה, מכיון שרציתי לעשות חסד עם בית שאול, אבל כך אתה משלם לי גמול?!

ותִפקֹד עלי עוֹן האשה היום! באותו יום, באותה שעה שאני מחזיק אותך כמלך, אתה מאשים אותי ומזכיר עלי חטא עם האשה הזאת!

(ט) כה יעשה אלקים לאבנר וכה יֹסיף לו, כי כאשר נשבע ה' לדוד, כי כן אעשה לו. השגחת ה' ורצונו בלתי נמנעים. הקב"ה מסובב, שאבנר, שעד היום לחם נגד דוד, יעזור לו להגיע למלכות. ואיך אבנר בעצמו אינו מבין את מה שהוא מוציא מפיו! הרי עתה מודה הוא שהקב"ה נשבע שדוד יהיה המלך, וא"כ איך הֵעֵז כל הזמן הזה ללחום נגד זה? וגם על זה ראוי אבנר לעונש. ורק גאותו הופכת אותו היום למי שמסייע לגזירת ה'. ומ"מ הוא אינו מבין איך הקב"ה מכריע את גורלו ואת גורל העולם.

(י) להעביר הממלכה מבית שאול ולהקים את כסא דוד [גם] על ישראל ועל יהודה — מדן ועד באר שבע. איזה אופי גרוע וגאוה שפלה נמצאים בדברי אבנר! האם זאת נאמנות לעקרון? האם זאת נאמנות למשפחה ולמלך? וכי משום שהוא נעלב, הוא פתאום בוגד במי שקרא לו מלך, והולך ליריבו? עד כדי כך חזק כח הגאוה!

(יא) ולא יכֹל עוד להשיב את אבנר דבר מיראתו אֹתו. שוב, כמו בפסוק ז, אין הכתוב נוקט במפורש בשמו של איש בושת. ואולי יש בזה רמז להתחלת הסתלקותו מהמלוכה: הקב"ה פותח בשלב האחרון של סילוקו, ואיש בושת כאילו כבר איננו, על אף שהוא אינו מבין את זה. ויתכן מאד שהיה לו מה להשיב לאבנר, אבל לא היה יכול, משום שפחד. איש בושת הוא חלש אופי, בכלל אינו טיפוס של מנהיג, והוא יודע שרק הודות לאבנר, האיש החזק, הוא מולך, ופחד מוות עובר עליו בחשבו שאולי אבנר יממש את איומו. לכן הוא שותק, בתקוה שאבנר יתפייס. אבל זה מאוחר מדי. הקב"ה כבר חרץ את גורלו.

השגחה פרטית; גאוה

(יב) וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתָּו. "תחתיו" היא מלה מוזרה כאן, וניתנת לכמה פירושים. לפי מהר"י קרא: "במקומו, שלא הלך הוא [בעצמו]". ויונתן, רש"י ומצודת דוד פירשו: "מאתריה", כלומר, שהוא שלח את המלאכים מהמקום שהיה. ונ"ל שאפשר לפרש שאבנר שלח מלאכים אל דוד במטרה להחליף את איש בושת בדוד, שדוד ימלוך תחתיו, כלומר, תחת איש בושת ובמקומו. וא"כ הפירוש הוא: אבנר שלח מלאכים לדוד תחת איש בושת, במקומו. אבל יש כאן גם רמז להשגחה פרטית שגזרה מוות על אבנר, שהוא בעצמו מקרב את המוות שלו, שהרי לפי חז"ל (כמו שהבאנו) נתחייב אבנר מיתה על שלא עזר להשלים בין שאול לדוד, ועל שהתייחס בקלות ראש למלחמה בין נעריו לבין נערי יואב; ונ"ל שאבנר נתחייב מיתה גם משום שלא היה מוכן להכיר בדוד כמלך אע"פ שידע שה' משחו למלך, ובזה גם בעט בה' וגם מרד במלכות. והנה, דוקא גאותו שהביאה אותו שלא להכיר בדוד, דוחפת אותו עכשיו לבגוד באיש בושת ולעבור למחנה דוד; וצעד זה מקרב את מיתתו, שהוא יפול ביד יואב. הקב"ה מסבב את העניינים באופן טבעי, ובוחר דוקא בדרך טבעית בעלת אופי מוסרי. הרי הצעד של אבנר גופא לא היה מוסרי — בגידה על רקע של גאוה; ונאות הוא שדוקא צעד זה יוביל לעונשו שכבר נגזר. ואפילו קודם לכן, סיבב הקב"ה את מיתתו, כאשר הרג את עשהאל, וגם על זה נרמז כאן, שהרי כתוב כאן "תחתָּו", חסר י', וגם אצל מיתת עשהאל כתוב (לעיל ב: כג): "וימת תחתָו", חסר י'; רמז לכך שמתוך צעדו של אבנר הוא יגיע לידיו של יואב, שיהרוג אותו על שעשהאל מת "תחתָּו" בידי אבנר.

חז"ל נתנו עוד פירוש למלה "תחתיו" (ויקרא רבה כו: ב): "אבנר למה נהרג?... רשב"ל אמר: על שהקדים שמו לשם דוד. הדא הוא דכתיב: 'וישלח אבנר מלאכים... תחתָּו...'. והכי כתב ליה: מאבנר לדוד".

לאמר. פעמיים בפסוק כתובה המלה "לאמר". ופירש בדעת סופרים, ששני חלקים היו באגרת. החלק הראשון היה כעין הקדמה, ובה כתב אבנר:

למי ארץ! ותירגם יונתן: "מקימנא [אני נשבע] במן דעבד ארעא!" כלומר, אני נשבע בהקב"ה שברא את הארץ ושאליו היא שייכת. והרד"ק ומהר"י קרא פירשו שאבנר התכוון לדוד, ואמר בהקדמתו מלים של כבוד ושל הכרה שהוא באמת ראוי להיות המלך, ואמר: "למי נאוה להיות מלך על הארץ? הלא לך!" (מהר"י קרא). ויש לצרף את שני הפירושים: מי שהארץ שייכת לו, נְתָנָה לך, וראוי אתה למלוך על כולה. ואח"כ כותב אבנר את החלק המהותי:

לאמר: כָּרְתָה בריתך אִתִּי. כְרות לי ברית שלא תהרגני באשמה שאני מרדתי במלכות,

והנה ידי עמך — ואז אעבור למחנה שלך, לעזור לך.

להָסֵב אליך את כל ישראל. אבנר שוב מזלזל בעם, וחושב שיוכל בקלות להסב את דעתם ואת נאמנותם מאיש בושת לדוד. הוא איש מנוסה במדיניות, ויודע שהעם הוא הפכפך, והוא בטוח ביכולתו להעביר אותו לתמוך בדוד. והוא ניבא את האמת, שהרי בסופו של דבר באו כל ישראל לדוד אחרי מות איש בושת, והמליכו אותו, כמו שכתוב (דברי הימים א יב: כד): "ואלה... באו על דויד חברונה להסב מלכות שאול אליו כפי ה'". אבל אבנר לא הבין שכל הענין הזה יבוא כפי ה', ולא הודות לו עצמו, ושאדרבה, הוא לא יחיה לראות זאת. והנה אבנר הבטיח להסב את ישראל אל דוד, ולגמור את מלכות שאול, וזה כמדה תחת מדה על שאמר שאול בנוב (שמואל א כב: יז): "סֹבו והָמיתו כהני ה'".

שלום

(יג) ויאמר [דוד]: טוב! אני אכרֹת אתך ברית. טוב מה שאמרת, ואני מוכן שלא להעניש אותך מכיון שחזרת בתשובה, והעיקר, משום שבכך נביא אחדות ושלום לישראל.

גאוה מסלפת את היושר; השגחה פרטית; אין מנוס מרצון ה'

אך דבר אחד אנכי שׂאל מאתך לאמר: לא תראה את פני כי אם לפני הֱביאֲך את מיכל בת שאול בבואֲך לראות את פני. דוד לקח את מיכל לאשה בנסיבות של ערמה ורמאות מצד שאול. שאול מעולם לא התכוון לתת לדוד את בתו, וראה בה רק אמצעי להמית את דוד, כמו שנאמר (שמואל א יח: כא): "אתננה לו ותהי לו למוקש", ולכן אמר לדוד שיתן לו את מיכל אם יֵצֵא ויכה בפלשתים ויביא לו מאה ערלות, ומאה הערלות יהיו הכסף בו תקודש מיכל; ושאול היה בטוח שדוד יפול. אך לתדהמתו חזר דוד בנצחון, ושאול לא הֵעֵז למחות ברגע ההוא, שהרי "וירא שאול וידע כי ה' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו" (שם: כח). ואח"כ, בהזדמנות שבאה לאחר שדוד נאלץ לברוח, קם שאול וטען ברמאות ובערמומיות שבאמת קידושי טעות היו, כמו שפירשו חז"ל (סנהדרין יט: ): "א"ל [שאול]: מילווה ופרוטה אית לך גבאי [המילווה הוא העושר הגדול שהבטחתי למי שיכה את גלית (שמואל א יז: כה), והפרוטה היא מאה הערלות שאמנם נתת לי]. שאול סבר מילווה ופרוטה — דעתיה [של המקדש] אמילווה [והמקדש במילווה אינה מקודשת], ודוד סבר מילווה ופרוטה — דעתיה אפרוטה".

בטענה טכנית זו ניסה שאול לפסול את הקידושין, ונתן את מיכל לפלטי בן ליש (שם כה: מד), אע"פ שידע שבנידון זה, דעתו של דוד ודאי היתה על ה"פרוטה", שהרי הוא רצה כל כך להתחתן עם מיכל עד שסיכן את נפשו על הפרוטה — מאה הערלות. אבל ברור שפלטי הרגיש שיש כאן לכל הפחות ספק בקידושין אלה, ומשום כך אמרו חז"ל (שם): "כתיב 'פלטי' (שם) וכתיב 'פלטיאל' (לקמן פסוק טו). אמר ר' יוחנן: 'פלטי' שמו; ולמה נקרא שמו 'פלטיאל'? שפלטו א_ל מן העבירה. מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה", ולא בא עליה. ובאמת, אף אם היה בא עליה נגד רצונה — שהרי אביה הכריח אותה להתחתן אתו — לא היתה נפסלת לדוד, בעלה, שהרי זהו אונס. ויש ללמוד מכאן מוסר הַשְׂכֵּל, איך הגאוה והשנאה מסלפות את היושר, שהפכו את שאול לאדם שמְרַמֶה ע"י טענות הלכתיות.

עכשיו בא דוד וטוען: הָשיבו לי את הגזלה; החזירו לי את אשתי. רק בזה אראה את פניך, כי אני רוצה את אשתי, ומלבד זה, תהיה בזה גם הוכחה שאתה באמת מקבל אותי כמלך ומכחיש במלכות בית שאול, בזה שאתה מתקן את העיוות שעשה שאול, ומודה ששאול טעה; ועוד, בזה שאתה משיב לי את רכושי, את אשתי, אתה מודה שאיני מורד במלכות שדינו הוא שרכושו נלקח ממנו (סנהדרין מח: ).

(יד) וישלח דוד מלאכים אל איש בשת בן שאול לאמר: תְּנָה את אשתי, את מיכל. דוד אינו מחכה לתשובה מאבנר. הוא דורש ממנו כניעה מוחלטת, ומיד מנסה אותו. הוא שולח מלאכים לאיש בושת בן שאול — עם דָגֵש על "בן שאול", שעליו לתקן את המעוות שעשה שאול אביו, ובכך להרים את קרנו ואת יוקרתו של דוד. הוא דורש את החזרת מיכל — שהיא באמת אשתו, שהרי גם שאול ידע שדעתו היתה על הפרוטה, מאה הערלות, והטענה "ההלכתית" שלו היתה טענה צבועה. דוד רוצה לראות בזה אם אבנר יכריח את איש בושת להיכנע, ובכך יביא לידי קרע עם איש בושת, וגם יוכיח את כוונתו לקבל את מלכות דוד.

אשר אֵרשׂתי לי במאה ערלות פלשתים. ואלו היו אירוסין של אמונה ושל אמת, שהרי דעתי היתה על הערלות, והכל ידעו את זה. ועוד: איני מורד במלכות שדינו הוא שרכושו נלקח ממנו ואין לו זכויות. ואין ספק שאיש בושת — שכל השנים עיכב את מיכל — לא היה מסכים פתאום, לולא אבנר שמכריח אותו, והוא פחד מעימות עם אבנר. הקב"ה — צעד אחר צעד — משלים את גזירתו.

אבל איש בושת ממשיך את מאבקו הנואש ומנסה לפייס את אבנר, ולכן:

(טו) וישלח איש בשת וַיִקָחֶהָ מעם איש. איש בושת מוכן לוותר על הכל, ובלבד שאבנר לא יפרוש ממנו. והוא אינו מבין שאבנר כבר בגד בו, ושגורלו נחרץ. הוא לוקח את מיכל מבעלה הנקרא כאן "איש", ולשם הבהרה מוסיף הפסוק:

קבלת רצון ה' מול סירוב

מעם פלטיאל בן ליש. הפסוק מגדיר אותו "איש" — מחמאה גדולה. כך נאמר (במדבר יג: ב): "שלח לך אנשים", ואומר הילקוט שמעוני (תשמב): "וכל מקום שכתוב 'אנשים', הן צדיקים". וכן נאמר (דברים א: יג): "הבו לכם אנשים", ואומר על זה הספרי (דברים יג): "'אנשים' — ותיקים, כסופים", פירוש — נקיים ככסף נבחר. וברור שזה מסייע לחז"ל שאמרו שפלטי — שחשש מקידושיו של דוד ובכל זאת אהב את מיכל אהבה עזה — לא נגע בה, ואין לך צדיק יותר גדול מזה, שמתגבר על יצרו, ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, את רצונו של מקום. ראוי הוא להיקרא "פלטיאל", שפלטו א_ל מן העבירה, כפליט שניצל ממלחמה קשה. אם כן, איש בושת, שמסמל את בית שאול ואת הסירוב להיכנע לרצון ה', מנסה להציל את מלכותו, ועומד בסירובו להיכנע, ע"י הקרבת פלטיאל, שקיבל את רצונו של הקב"ה בצער וביגון, אבל בכניעה.

(טז) וילך אִתָּה אישהּ. לא "בעלה", אלא "אישה", כדי להדגיש שוב את חשיבותו של פלטיאל ואת גדולתו.

הָלוֹך ובָכֹה אחריה. אין לך אהבה גדולה מזו! אע"פ שלא נגע בה, ויצרו בער בו, ואע"פ שחשד בלבו שהיא אהבה עדיין את דוד, מ"מ הוא כל כך אהב אותה, שהיה מוכן להסתפק במגורים יחד איתה בלי קשר פיזי; ועכשיו, אפילו זה נלקח ממנו, והוא הולך אחריה עד הרגע האחרון ובוכה. ורמז לשכרו ניתן במלים "הלוך ובכה", שכיוצא בזה נאמר (תהלים קכו: ו): "הָלוֹך יֵלך ובָכֹה... בֹא יָבֹא ברִנָה...". פלטי, שסבל יסורים עבור קבלתו את רצון ה', יזכה לשכר גדול, לרינה ולאושר בעולם הבא.

שכר ועונש

עד בַּחֻרים. גם כאן יש ענין סמלי והשגחה. פלטיאל, שהתגבר על יצרו, הולך בוכה עד בחורים — ויקבל שכר על זה. ואילו דוד לא התגבר על יצרו, ונענש על זה בעונש של אבשלום, שהיה צריך לברוח ממנו, וכתוב בו (לקמן טו: ל): "ודוד עֹלֶה... עֹלֶה ובוכה...". וגם הוא מגיע לבחורים, ושם מחכים לו עוד יסורים ועונש (לקמן טז: ה): "ובא המלך דוד עד בחורים [והיא עיר בשבט בנימין], והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא, יֹצֵא יָצוֹא ומקלל".

ויאמר אליו אבנר: לך שוּב, ויָשׂב. אבנר אומר לפלטי, שהגיעה השעה שהוא חייב לשוב, כי הם קרֵבים למקום שאנשי דוד מחכים לקחת את מיכל; ובצער וביגון מקבל עליו פלטי את הדין. ומכאן הוכחה שאבנר נכנע לדוד, ושהוא דרש מאיש בושת את החזרת מיכל, שהרי הוא בעצמו מפקח על הענין. ועכשיו:

(יז) וּדְבַר אבנר היה עם זקני ישראל לאמר. אבנר מקיים את דרישת דוד לגבי מיכל, ובכן בטוח הוא עכשיו בתמיכת דוד. א"כ, זה העיתוי הנכון להתחיל לשכנע את מנהיגי ישראל לסור מבית שאול ולתמוך בדוד. ואע"פ שרש"י כתב: "ודבר אבנר היה קודם לכן", זה אינו נראה לי, אלא נראה שאבנר חיכה עד לאחר קיום התנאי של דוד לגבי מיכל.

עם הפכפך

גם תמול גם שלשׂם הייתם מבקשים את דוד למלך עליכם. כלומר, יודע אני שגם אחרי מות שאול וגם קודם לכן, בתוך לבבכם ביקשתם את דוד למלך והזדהיתם אתו ואהבתם אותו, משום שהוא יצא עם העם למלחמה, כמו שכתוב (שמואל א יח: טז): "וכל ישראל ויהודה אֹהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם". ואכן כך באמת אמרו ישראל לדוד (דברי הימים א יא: ב): "גם תמול גם שלשום גם בהיות שאול מלך, אתה המוציא והמביא את ישראל". ומ"מ המעיין בהמשך דברי העם (דברי הימים שם) יראה כמה קשה לסמוך עליהם, שהרי המשיכו ואמרו: "ויאמר ה' אלקיך לך: אתה תרעה את עמי, את ישראל; ואתה תהיה נגיד על עמי ישראל". וא"כ, אם הם מודים שהם יודעים שהקב"ה בחר בדוד, מדוע לא יצאו בגלוי ובפומבי להמליך את דוד למלך עליהם? אלא, העם הוא הפכפך, ויש הבדל גדול בין מה שהוא אומר למה שהוא עושה.

יש כאן מדה כנגד מדה — הקב"ה משלם לרות המואביה שכר על פעולותיה. הרי בועז אמר לה (רות ב: יא_יב): "...וַתַעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך וַתֵלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשׂם; ישלם ה' פָעֳלך... אשר באת לחסות תחת כנפיו". בשכר לכתה אחרי עם שלא ידעה "תמול שלשום", נבחר דוד — מצאצאיה — למלך ע"י העם שרצה בו מ"תמול שלשום".

(יח) ועתה, עֲשו. אומר אבנר, אם כן, מכיון שרציתם אותו כל כך הרבה זמן, הגיע עכשיו הזמן לתרגם את הרצון למעשה.

השגחה פרטית; אין סומכין על הנס

כי ה' אמר אל דוד לאמר: ביד דוד עבדי הושיע את עמי ישראל מיד פלשתים ומיד כל אֹיביהם. יש לא מעט צביעות כאן, בזה שאבנר מאשר את בחירתו של דוד ע"י הקב"ה, ועכשיו מזרז את ישראל לקיים את רצון ה', אע"פ שהוא עצמו היה ראש המתנגדים לדוד. בוא וראה כמה צריכים לבדוק את המניעים של האדם, שהרי כל כך הרבה אנשים מסתירים את מניעיהם האישיים באיצטלא של מצוה.

לשון הפסוק הזה קצת דחוקה. יש שפירשו "אל דוד", כמו "על דוד" (רש"י). ותרגום יונתן פירש "הושיע" כגון "אושיע", שכתב: "אפרוק ית עמי ישראל..." (וכן כתב הרד"ק). והעיקר, נראה לי, שהקב"ה שוב מלמד אותנו שהגאולה באה בדרך הטבע, שהקב"ה מושיע את ישראל ביד מנהיג, ואין סומכין על הנס. המנהיג והעם צריכים להתאמץ ולצאת ללחום, ורק אז יעזור להם הקב"ה. ולכן כתב הפסוק "הושיע", משום שיש כאן דו_משמעות: הכוונה היא "ביד דוד עבדי אושיע (אני, הקב"ה) את עמי", אבל נכתב "הושיע" כציווי לדוד, שהישועה צריכה לבוא על ידו, בדרך הטבע.

השגחה פרטית

(יט) וידבר גם אבנר באזני בנימין. יותר קל היה לשכנע את שאר ישראל מאשר לשכנע את בנימין, שהרי איש בושת ובית שאול היו מבנימין, וקשה היה לשכנע את השבט לוותר על כבוד כזה. לכן חיכה אבנר עד ששיכנע את שאר ישראל, ורק אז התחיל לשכנע את בנימין. ונראה, שלכן לא היה די שאבנר ידבר עם זקני בנימין, כמו שדיבר (בפסוק יז) "עם זקני ישראל", אלא היה צריך לדבר עם "כל בית בנימן" (כמו שכתוב בסוף הפסוק כאן). ונראה שהצליח בזה משום שהוא עצמו היה גם מבית שאול וגם משבטם, בנימין, ולהסכמתו היה משקל. ונ"ל שלכן כתוב "וידבר גם אבנר" ולא "וידבר אבנר גם", לרמוז בזה שתי משמעויות: הראשונה, שאבנר דיבר לא רק עם ישראל אלא גם עם בנימין, אח"כ. והשניה, שגם אבנר שהיה משבט בנימין הסכים להצעה. ואבנר, שפיקח היה, בוודאי השתמש בכמה טענות, ביניהן: אנחנו רואים שדוד מצליח ואיש בושת הולך ודל; ועוד, ששאר ישראל מוכנים לעבור לצדו של דוד, וא"כ ימי איש בושת ספורים. ונראה שמאמציו מצליחים, ולכן:

וילך גם אבנר לדבר באזני דוד בחברון את כל אשר טוב בעיני ישראל ובעיני כל בית בנימן. עכשיו שאין מערער, ואפילו כל בית בנימין הסכים, הגיעה השעה שאבנר עצמו ילך לדוד ויבשר לו את הבשורות הטובות, שגם בעיני שאר השבטים וגם בעיני בנימין נראית ההצעה של אבנר להמליך את דוד למלך על כל ישראל. ובעוד שעד עכשיו אבנר שלח רק מלאכים לדוד (פסוק יב), עכשיו שהצליח לגמרי, מוכן הוא להגיע לשם בעצמו בלי לפחד (ומשום כך כתוב "וילך גם אבנר", ולא "וילך אבנר גם"). הנה, דבר ה' שנאמר כאשר שאול היה בעוצם כחו ודוד היה רועה פשוט, הולך ומתאמת.

(כ) ויבא אבנר אל דוד חברון ואתו עשרים אנשים. אבנר שם את מבטחו בהבטחת דוד שלא יארע לו שום נזק אם יגיע לחברון, על אף שהיה מראשי המתנגדים לדוד ואף הרג את עשהאל. לכן, הוא מגיע לחברון עם עשרים אנשים בלבד, שהוא ליווי של כבוד, אבל בהחלט לא מספיק להגנה.

ויעש דוד לאבנר ולאנשים אשר אתו, משתה. דוד רוצה שלום, ושוכח את כל העוול שנעשה לו, ומושיט את ידו לשלום.

(כא) ויאמר אבנר אל דוד. אבנר רואה שדוד אמנם הגון ורוצה שלום, ושהרגע הגדול אכן הגיע, ואומר:

שלום ואהבת ישראל

אקומה ואֵלֵכה, ואֶקְבְּצה אל אדֹנִי המלך את כל ישראל ויכרתו אתך ברית. מכיון שאני רואה שאתה מוכן להושיט את ידך לשלום, לא כדאי לי לשבת כאן. זה העיתוי הנכון לקום מיד וללכת ולקבץ את ישראל לכאן, לחברון, כאות הכרה שאמנם אתה ושבט יהודה נבחרתם ע"י ה' להיות המלך האמיתי; וכאן נכרות אתך ברית של קבלת מלכותך.

ומלכת בכל אשר תאוה נפשך. בכך תהיה מלך בלי ערעורים, ותוכל להתנהג כמלך בכל דבר וענין שתרצה, ובכל מקום ועל כל איש שתרצה. ומשום כך לא כתוב "ככל", אלא "בכל", שמשמעו בכל ענין, בכל מקום, ובכל אדם.

וישלח דוד את אבנר, וילך בשלום. דוד מסכים, ושולח את אבנר בשלום, להביא את השלום. אבל גורלו של אבנר כבר נחרץ, וכבר נקבע עונשו על כך שמנע משאול מלהגיע לשלום עם דוד, ובכך הביא לאיבה ולמות יהודים. ויש רמז לזה במלים "וילך בשלום", שהרי אמרו חז"ל (ברכות סד.): "הנפטר מחברו, אל יאמר לו 'לך בשלום' אלא 'לך לשלום', שהרי יתרו שאמר לו למשה (שמות ד: יח): 'לך לשלום', עלה והצליח; דוד שאמר לו לאבשלום (לקמן טו: ט): 'לך בשלום', הלך ונתלה". ובכן, דוד ניבא ולא ידע מה ניבא, שהרי אבנר הלך למיתתו ולא לשלום.

חוסר אהבת ישראל

(כב) והנה עבדי דוד ויואב בא מהגדוד. קשה לתאר שאירוע גדול כזה, ביאת אבנר — השונא הגדול — לחברון, לא היה בטכס ממלכתי, וששר הצבא יואב לא יהיה שם. אך נראה שדוד חשש משנאת יואב לאבנר, ובכוונה שלח את יואב מחוץ לעיר, כדי שלא יהיה שם כאשר יגיע אבנר, ולכן יואב אפילו לא ידע על ביאת אבנר. כאן, בפעם הראשונה, רואים אנו איך דוד נרתע מעימות עם יואב. במקום לנקוט עמדה תקיפה ולומר לו שדעתו נחושה להשלים עם אבנר — ונראה מאד שתמורת זה היה דוד מוכן למנות את אבנר כשר צבאו — הוא היסס ונרתע, והעדיף לעשות את הענין בחשאי, בלי שיֵדע יואב על כך עד לאחר מעשה. ומזה יצאה רעה גם לאבנר וגם לדוד לעתיד, כשחוסר יראתו מהמלך דחף את יואב למרוד בשלמה ולהמליך את אדוניהו. ואנו למדים מזה כלל גדול: לעולם אל יהיה אדם ערמומי, אלא יעשה בגלוי ובהגינות את דבריו ההגונים.

ארץ ישראל — הגבולות; מלחמת מצוה

כתוב שעבדי דוד ויואב באו "מהגדוד". יש שפירשו שיצאו להילחם עם גדוד פלשתי שפשט על הארץ. ורש"י כתב: "פשטו בגדוד לשלול על האויב". וכך נראה לי, שזאת היתה מלחמת התקפה ולא הגנה, שהם יצאו ותקפו את הפלשתים בארץ פלשתים. וכן משמע מדברי דוד בברכות (ג: ) שאמר לחכמי ישראל שבאו על עסקי פרנסה: "לכו ופשטו ידיכם בגדוד", כלומר, צאו אַתֶּם למלחמה, להתקיף. ואע"פ ששם היתה מלחמת רשות, כאן מדובר במלחמת מצוה, שהרי ארץ פלשתים שייכת לא"י ומצוה לכובשה ולצרור את הזרים היושבים עליה, כדברי חז"ל (בראשית רבה נד: ד): "אמר לו הקב"ה [לאברהם]: אתה נתת [לאבימלך] שבע כבשות... חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות...". וכן כתב הרשב"ם (בראשית כב: א): "'אחר הדברים' — שכרת אברהם ברית לאבימלך... וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם...". ונראה שכתוב "בא", בלשון יחיד, לרמז שבשביל יואב בלבד שלח אותם דוד לפשוט בגדוד, כי רצה להרחיקו מחברון עד שאבנר יבוא וילך.

ושלל רב עמם הביאו. ואעפ"כ לא נתפייסה דעתו של יואב, אחרי ששמע שאבנר היה שם ושדוד החליט להגיע לשלום אתו, ומן הסתם למנותו לשר צבאו.

ואבנר איננו עם דוד בחברון, כי שִלחו וילך בשלום. שוב מדגיש הכתוב שדוד ניסה לקבוע עובדות מאחורי גבו של יואב, כי לא רצה עימות עם אדם שיתכן שהיתה לו השפעה גדולה על צבאו של דוד. וכן שוב נאמר לגבי אבנר "וילך בשלום". המקרא מדגיש שני דברים: האחד — שדוד ואבנר אמנם הגיעו להסכם שלום אמיתי, והשני — שעם כל זה, אין מנוס מגזירת ה'. אבנר ודוד רצו שאבנר יצא בשלום, אבל הקב"ה כבר קבע את עונשו.

(כג) ויואב וכל הצבא אשר אתו באו. המצודת דוד דייק דיוק נפלא: "ולא נפקד מהם איש [גם זו קצת הוכחה שיצאו למלחמת מצוה, שהרי מי שיוצא למלחמה כזאת ומוסר את נפשו בבטחון גמור, נעשה לו נס]. ובא לומר [כלומר, הפסוק בא לגלות בזה] שבעבור זה ובעבור רוב השלל שהביא, מלאו לבו [בחוצפה כזו] לסכל מעשה המלך, וכאשר יאמר [להלן]".

ויגִדו ליואב לאמר: בא אבנר בן נר — האויב הראשי ורוצח עשהאל.

אל המלך, וישַלְחֵהו, וילך בשלום. יואב נדהם! האויב הראשי הוזמן ע"י דוד, והוא לא ידע מזה. ועוד: המלך נתן לו לצאת וללכת בשלום! יואב נדהם וזועם. היו מצד אחד רצונו האישי להתנקם באבנר, וכעסו על זה שדוד עשה את מה שעשה מאחורי גבו, וחשדו שדוד מסכים למנות את אבנר כשר צבאו במקום יואב; ומצד שני, החשש שאדם כאבנר, שמוכן לעבור ממחנה זה למחנה אחר, אינו נאמן, ואסור לסמוך עליו. והוא מחליט לסכל את העצה. שוב הפסוק מדגיש "וילך בשלום" — אבל לאבנר לא יהיה שלום.

גאוה וחוסר אהבת ישראל

(כד) ויבא יואב אל המלך ויאמר: מֶה עָשיתה?! הכעס של יואב מביא אותו לחוצפה כלפי המלכות. ושוב, דוד — ברצונו בשלום — אינו נוקט עמדה נחושה ותגובה חריפה מול העזות הזאת. ויש כאן אירוניה, שיואב — העומד על סף רצח של אבנר — משתמש באותה לשון שנקט הקב"ה כשפנה לרוצח הראשון, קין, ותבע ממנו (בראשית ד: י): "מה עשית?!"

הנה בא אבנר אליך — למה זה שִלַחתו? יואב אינו מעלה את טענתו על שדוד הזמין את אבנר וידע מראש שהוא בא, משום שאינו רוצה להראות את טענותיו האישיות, ועוד, שאינו רוצה להטיל יותר מדי האשמות על דוד, שמא תיגרם מזה תגובה הפוכה כאשר דוד יצטרך להתגונן. ולכן, יואב מדגיש רק את העובדה שניתן לאבנר לעזוב.

וילך הָלוֹך. נתת לו ללכת סתם בלי הגבלה, בכל מקום ובכל זמן שירצה, והלא זה מסוכן, שהרי:

(כה) ידעת את אבנר בן נר כי לפתֹתך בא. הלא אתה יודע שהוא שונאך מתמול שלשום, שמנע משאול מלהשלים אתך, וגם היה היחיד שנתן תמיכה איתנה לאיש בושת, וא"כ איך אתה יכול להאמין לו (ובלי להגיד את זה בפירוש, יש כאן תוכחה ישירה לדוד על זה שהוא מוכן להעמיד את שונאו בראש הצבא במקום יואב הנאמן לו)? הרי ברור שהוא בא רק לפתותך בהבטחת שלום ומלכות, אבל כוונתו האמיתית היא אחרת, דהיינו:

ולדעת את מוצָאֲךָ ואת מוֹבָאֶךָ. מכיון שהוא ואיש בושת הולכים ודלים, ואנחנו המנצחים, הוא נואש, ומנסה בצעד נועז זה לראות בדיוק את המקומות הנסתרים והבלתי שמורים ליציאה מן העיר ולביאה לתוכה, כדי שיוכל לתקוף אותך בפתאומיות.

ולדעת את כל אשר אתה עֹשה. כלומר, כמה אנשים יש לך, וכמה נשק, ואיך הייצור והמצב הפוליטי והמדיני וכו'. אך דוד אינו עונה ליואב. מצד אחד, הוא מסכים שאבנר היה שונאו, ושגם פנייתו כיום אינה באה משיקולים טהורים גרידא, מתוך חזרה בתשובה. ולכן הוא מרגיש לא נוח בידיעתו שהוא מעלה את האיש הזה מעל אנשים שהיו נאמנים לו כל השנים. אך מצד שני, הוא יודע שאבנר לא בא לשם בגידה בו, שהרי איש בושת כבר אבוד; ודוד רוצה רק להגיע לשלום במהירות ובלי שפיכות דמים. ולכן דוד מעדיף לשתוק, בתקוה שיעבור זעמו של יואב, ולכן למען השלום — גם עם יואב — הוא מוחל על כבודו ואינו מגיב. אבל מלך שמחל על כבודו, כבודו אינו מחול (קידושין לב: ), ויש לכך סיבה נכונה: הרי כל השפלה של כבודו מולידה בעיני המשפיל רגשי בוז, וגם הרגשת כח ומחשבה שיש סיכוי ללכת נגד המלך. וכן הדבר כאן:

(כו) ויצא יואב מעם דוד. יואב רואה חולשה בדוד, ומחליט לפעול.

וישלח מלאכים אחרי אבנר. אולי בשם דוד.

השגחה פרטית; מדה כנגד מדה

וישִבו אֹתו מבור הסִרה, ודוד לא ידע. הכתוב מעיד על דוד שהיה חף מפשע לגמרי בכל הפרשה המתפתחת לעינינו. בור הסירה היה מקום הנקרא כך "כי סירים וקוצים היה מקום הבור ההיא" (רד"ק). יש כאן השגחת ה', שמשלם מדה כנגד מדה, שהרי חטא אבנר היה בבור ובסירים (קוצים), וממקום כזה חזר למות. כך אמרו חז"ל (סנהדרין מט.): "מאי בור הסירה? אמר רבי אבא בר כהנא: בור וסירה גרמו לו לאבנר שייהרג". ופירש הרד"ק כאן: "שלא החזיק דברי דוד אל שאול אלא דחה אותם [ובכך מנע את השלום והביא לשפיכות דמים]... בצפחת המים שלקח [דוד] ממראשותיו [של שאול], אמר [אבנר] לו [לשאול]: אחד מן הנערים שְכָחָה בבור ומְצָאָה דוד שם; ושקר הוא שאמר [דוד] שלְקָחָה ממראשותיך [והיינו "בור" — רמז למים]. ובדבר כנף המעיל אמר [אבנר לשאול]: בסירים [בקוצים] נאחז כנף מעילך ונקרע ולא הרגשת בו כשנקרע, ומְצָאו דוד". ועל מניעת השלום, ועל שפיכות הדם שנבעה מזה, נגזר גזר דינו של אבנר.

(כז) ויָשָב אבנר חברון. בלי שום חשש וחשד, בחשבו שדוד ציווה עליו לחזור.

וַיַטֵהו יואב אל תוך השער. נראה שאמר לו שהוא רוצה לדון במיתת עשהאל, ונתן לאבנר את הרושם שהוא רוצה להתפייס. ואבנר לא חשד בו, שהרי לא עלה על דעתו של אבנר שיואב יעשה דבר בניגוד להוראות דוד, וחוץ מזה, יואב מביא אותו למקום השער, ששם יושבים הסנהדרין, כמו שכתוב בבן סורר ומורה (דברים כא: יט): "אל זקני עירו ואל שער מקֹמו", וכתב רש"י (סנהדרין מט.): "דסתם 'שער' לשון סנהדרי", ולכן אבנר לא פחד, שהרי הריגת עשהאל היתה על רקע דין "רודף", שעשהאל רדף אחריו להורגו, ואבנר היה בטוח, כתלמיד חכם, שהוא יֵצא זכאי. וגם יואב ידע את זה, אבל הוא היה ממורמר, ועשה את הכל בערמה, כי הוא גמר בלבו לנקום את נקמת אחיו, ויהי מה. וזה שכתב הנביא:

לדבר אִתו בַשֶלִי — לדבר איתו דברי אשליה, דברים שמעוררים הנחות כוזבות, מלשון "שלֵו" (רד"ק), שכן שלוה פירושה — חוסר דאגה מפני בעיות. ו"שלי" מורה גם על שכחה ורשלנות, מפני שכאשר אדם אינו חושב, הוא מגיע לרשלנות ולשגגה, וכמו שמצאנו בחזקיהו שהוכיח את הלויים על שהזניחו את בית המקדש ואת העבודה, ואמר להם (דברי הימים ב כט: יא): "בָנַי עתה אל תִשָלוּ". וכן, מי שמסיר ענין ממחשבתו, הרי זה כאילו כל הענין נופל ממנו, מלשון (שמות ג: ה): "שַל נעליך". וכן עוזה שכח ואחז בארון (ורק בני לוי מותרים בזה), וכתוב בו (לקמן ו: ז): "ויכהו שם האלקים על השַל".

נראה על פי חז"ל, שהם עמדו בשער וחיכו להתחלת הדין, ובינתיים התחילו הם לדון בזה. כך אמרו חז"ל (סנהדרין מט.): "אמר ליה: מאי טעמא קטלתיה לעשאל? [אמר לו: ] עשאל רודף היה [והבא להרגך השכם להרגו. א"ל: ] היה לך להצילו באחד מאיבריו [כלומר, לפגוע בו ולא להרגו. א"ל: ] לא יכילי ליה [שהרי רצתי ולא יכולתי לכוון. א"ל: ] השתא בדופן חמישית [דהיינו "החומש", כנגד הצלע החמישית, מקום שכבד ומרה תלויין] כוונת ליה, באחד מאיבריו לא יכלת ליה?!" ונראה שלא היה בזה ממש דיון של סנהדרין, שהרי אם היה דיון, הרי ממה נפשך, אם חייבו את אבנר — למה ליואב לרוצחו? ואם לא חייבוהו — לא נראה שיואב היה מֵעֵז להרגו; ועוד — אם כן, היה יואב מתחייב מיד בנפשו על רציחת אדם שלכולי עלמא חף מפשע. ולכן נ"ל כמו שכתבתי, שהם רק דיברו על זה ביניהם. ובינתיים סובב יואב את השיחה לשאלה על יבמה גידמת. כך אומר רש"י (סנהדרין שם): "לשון 'שַל [הָסֵר] נעליך [מעל רגליך]' (שמות ג: ה). שאל לו בערמה: יבמה גידמת [בלי ידיים] היאך חולצת? התחיל שׁוחה מלפניו ומראהו — כך היא חולצת בשיניה; והוא שלף חרבו וַהֲרָגו". ונ"ל שיואב בחר בדוגמה של חליצה, כי מדובר בה באדם שאינו רוצה להקים זרע לאחיו, ובזה הוא מנתק את השלשלת המשפחתית, וכן עשה אבנר לעשהאל.

רצח; מדה כנגד מדה

וַיַכֵהו שם החֹמש וימת בדם עשהאל אחיו. הסיבה הגלויה למיתתו היתה על שהרג את עשהאל אחי יואב. אבל זה נגזר על אבנר מן השמים, מדה כנגד מדה — הוא היכה את עשהאל בחומש וכן הוכה הוא בחומש. אבל העיקר נ"ל, שהוכה בחומש כעונש על חמש העבירות שיוחסו אליו. כך אמרו חז"ל (ויקרא רבה כו: ב): "אבנר למה נהרג? אמר ר' יהושע בן לוי: ... על שעשה דמן של נערים שחוק (לעיל ב: יד)... רשב"ל אמר: על שהקדים שמו לשם דוד, הדא הוא דכתיב (לעיל ג: יב): 'וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתָו...', והכי כתב ליה: 'מאבנר לדוד'. ורבנן אמרו: ע"י שהיה לו לשָאול להתפייס בדוד ולא הניחו אבנר [והיינו פעמיים, בבור ובסירה]...; וי"א ע"י שהיה סיפק בידו למחות בשאול על נוב ולא מיחה". נמנו כאן חמש עבירות, ועליהן הוכה בחומש.

רצח; מנהיג

(כח) וישמע דוד מֵאחרי כן. דוד אינו שומע מיד על המעשה הנורא. רק אחרי כן מעיזים לספר לו. והלשון קצת קשה, שהרי היה צריך לומר "אחרי כן". ומהמלה "מאחרי" נשמע ברמז שזה היה תוצאה ממעשה של דוד, כלומר, מאחר שעשה דוד כן, שלא התנהג כמנהיג איתן לגבי יואב, ופחד להגיד לו שהוא מזמין אליו את אבנר, אירע מה שאירע. שאילו היה אומר ליואב שהוא מתכוון להזמין את אבנר, לא היה יואב מֵעֵז לעשות את מה שעשה; אבל מאחר שדוד נהג כפי שנהג, הרגיש יואב את פחדו, ולכן פעל. כך יש לפרש גם את מה שכתוב (לקמן טו: א) גבי אבשלום: "ויהי מאחרי כן": שבפרק שלפני זה מסופר שאבשלום הרג את אמנון, ושדוד לא העניש אותו אלא מחל לו (שם יד: לג): "וַיִשַק המלך לאבשלום", ומיד אח"כ בא הפסוק "ויהי מאחרי כן", על מרד אבשלום בדוד, שגם זה קרה משום שהוא הבחין בחולשה של דוד. והכתוב עצמו מעיד על אי_רצונו של דוד ללכת בתוקף נגד בני ביתו (מלכים א א: ו): "ולא עֲצָבו [את אדוניה] אביו מימיו לאמר: מדוע ככה עשית". וכן לגבי חזקיהו, "מאחרי כן" משמעו תוצאה ממה שהיה, שאחרי שהאמין בה' ולא נכנע לסנחריב כתוב (דברי הימים ב לב: כג): "וַיִנָשא לעיני כל הגוים מאחרי כן".

ויאמר: נקי אנכי וממלכתי מעם ה' עד עולם מדמי אבנר בן נר. דוד נדהם! הנה הוא עמד על סף איחוד הקרע, ובמכה אחת סיכן יואב את כל הסיכויים לשלום. איך יאמינו לו שאר השבטים, ובמיוחד בנימין ובית שאול, שהוא לא היה יוזם הרצח ושהוא לא ציווה להרוג את אבנר? ועוד: גם שריו יתחילו לחשוד בו שהוא מסוגל לפנות נגדם כל רגע. וחוץ מזה, יש כאן תקדים מסוכן של רצח על רקע של נקמה, ואין לדבר סוף. ולכן דוד עושה הכל כדי להכריז שידו לא היתה בכל הענין הזה, ולכן הוא מפריז בקללת יואב, ולכן להלן הוא מתאבל בצורה קיצונית בפני כל העם. כל זה נועד לאמת את דבריו: נקי אני לגמרי מכל קשר למעשה המגונה הזה באופן אישי, ולכן אין שום סיבה שהממלכה שהקב"ה נתן לי ולביתי עד עולם תילקח ממני מחמת רצח אבנר (ועיין בתועלות הרלב"ג, לקמן כא, תועלת יט). נקי אנכי מהדם הנקי שנשפך.

ובערת הרע מקרבך; נקמה; מדה כנגד מדה

(כט) יחֻלו על ראש יואב. לא אני אחראי לדמי אבנר, ולא לי מגיע העונש, אלא יחולו (ינוחו) דמי אבנר על ראשו של האשם האמיתי — יואב. דוד מקלל (להלן) את יואב ואת ביתו — בין השאר — בנגעים. וזה מדה כנגד מדה, שהרי אמרו חז"ל (ערכין טז.): "על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין... על שפיכות דמים, דכתיב: 'ואל יִכָרֵת מבית יואב זב ומצֹרע...'" (וקילל אותו גם ב"נופל בחרב וחסר לחם" שהם תוצאות מאלימות, גם הם מדה כנגד מדה). ומאחר שמי שמביא לעולם את שבעת הדברים האמורים למעלה, הופך את העולם מקודש לחול, ומסלף את מטרת הקב"ה, לכן אמר דוד: "יחולו על ראש יואב", לשון "חול". מאחר שבמעשה הרצח הפך יואב קודש לחול — יחולו על ראשו דמי אבנר. וכן אמר ירמיהו (ל: כג_כד): "הנה סערת ה' חמה יֹצאה... על ראש רשעים יחול... באחרית הימים תתבוננו בה". ונראה לי שהקב"ה שולח נגעים כעונש על שבעה הדברים דלעיל, משום שנגעים מחלישים את האדם, וגם לא יוכל ליהנות מפרי מעלליו, ובזה הקב"ה מראה לאדם הזה, הגאותן, האלים, גס הרוח והקמצן — שלה' הכח, ואילו האדם הזה הוא רימה ותולעה.

ואל כל בית אביו. כתב הרד"ק: "לא אמר אלא על המסייעים והסומכים את ידו". ולי נראה, שאף אם היו כאלה שידעו ולא סייעו אך לא מחו בו, גם הם נענשו, שהרי כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, נענש עליו (שבת נד: ).

ואל יִכָּרֵת מבית יואב זב, ומצֹרע, ומחזיק בפֶלֶך, ונֹפל בַחרב, וחֲסַר לָחם. נראה לי, שהקללות האלו מיועדות רק לבית יואב, שבכל אופן לא היו חייבים מיתה, אבל לגבי יואב — דוד

[תם ולא נשלם]