שמות פרק א י-כב
אומר פרעה: בואו ונתאסף, כל זמן שבני ישראל עדיין מספיק מועטים, שעוד נוכל להתחכם אליהם, ולהתייעץ איך למנוע מהם מלהיות יותר מדי גדולים וחזקים. פירש רבנו סעדיה גאון: "'נתחכמה' - נבוא עליהם בתחבולות". וז"ל רבינו בחיי: "יש חכמה טובה ויש חכמה רעה. החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה, והחכמה בעניני ערמימות היא חכמה רעה. וזה התחכמות, לא חכמה... ואמר הכתוב (קהלת ז:טז): 'אל תתחכם יותר', הזהיר על ההתחכמות הזה... וההתחכמות הזה הוא שבאו עליהם המצריים בעלילות, תחלה בממונם... ואח"כ גזר עליהם שעבוד בגופן... ואח"כ הוסיף בגזירה ומררו את חייהם בעול כבד... והנה פרעה הרשע כיוון... להתיש כוחם של ישראל ולהמעיט זרעם שלא יפרו וירבו... ולפי שראה שלא היו מתמעטין... לפיכך גזר עליהם הריגה... אבל מפני שיהיה הענין בגידה גדולה... על כן לא רצה להרגם בפרהסיא, אבל רצה להתחכם עליהם להאבידם בסתר...". צריך לפעול עכשו, הסביר פרעה, כי אם נהסס עכשיו, ונחכה, הם עלולים להפוך להיות יותר מדי חזקים, וכבר לא נוכל לבלום אותם בלי אבידות גדולות. כוונתו היתה לשעבד אותם, ובכך מצד אחד ישלוט עליהם, ומצד שני יקטין בכך את הקצב הילודה, מכיון ששעבוד ועבודת פרך מצמצמים את כח האדם ואת חשקו להוליד.
הוא אמר "נתחכמה לו", מפני שבני ישראל כבר היו עם גדול, ואם היו מנסים מיד לתקוף אותם, היו המצרים מפסידים הרבה, ואולי גם היו נותנים לעמים סביבותיהם את ההזדמנות לתקוף אותם, מכיון שהיו מוטרדים בבעית בני ישראל. כך כתב הרמב"ן, והוסיף: "לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות [ברשות] המלך הראשון, וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ". מדבריו למדנו עוד כלל גדול בענין הגלות והדמוקרטיה: הרי אע"פ שבתחילה העם המצרי היה מתנגד לחמס הזה, בכל זאת, לאחר זמן, אכן שיעבד פרעה את בני ישראל, והעם המצרי לא מחה. והסיבה לכך היא, שלאחר זמן ראו שכדאי הדבר שיש להם עבדים כאלה, שהרי עבודתם נעשית ע"י אחרים, והאינטרסים הכלכליים שלהם גברו על שיקולים של מוסר ודמוקרטיה. ומזה יש ללמוד, שהעובדה שיש למדינה מסויימת מסורת של מוסר או דמוקרטיה, אינה מבטיחה כלום, כשזה נוגד אינטרסים כלכליים או מדיניים חיוניים.
הספורנו פירש: "'הבה נתחכמה לו' לבוא עליו בעקיפין, 'ועלה מן הארץ' מעצמו מבלתי שנגרשם בכח בלתי סיבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו". א"כ, גם הספורנו מפרש כמו הרמב"ן באופן חלקי, אבל הוא מפרש שביקשו עילה להוציא את היהודים מן הארץ; אם אפשר, להוציאם מרצונם, ע"י שמצבם יהפוך לגרוע ובלתי נסבל. והעיקר, שפרעה הבין ששני עמים שונים כל כך אינם יכולים לחיות ביחד באותה ארץ, כפי שמסיים הספורנו: "כי בהיותם נבדלים ממנו במילה, ובלשון ובדעות, העברים - באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם - יגלו שנאתם בעת המלחמה". כלומר, אין אפשרות לדו קיום - או שבני ישראל יֵצאו, או שינסו להשתלט על הארץ. וכן בפסוק יא, על "וישימו עליו שרי מסים למען ענֹתו", כותב הספורנו: "כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת". כלומר, פרעה הבין שהדרך לשכנע אותם לצאת היא למרר את חייהם.
בולטת כאן כפירת פרעה בטובה שעשו יוסף ובני ישראל למצרים. הרי בשיא המשבר, כאשר לא היה לעם לחם לאכול, באו המצרים ליוסף ואמרו (בראשית מז:טו): "הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך". ויוסף האזין לקריאה של "הבה" והציל אותם, ובו בעת גם חיזק את פרעה. והנה, כפוי הטובה הזה משתמש באותה לשון, "הבה", לשעבד את זרע בני ישראל שהציל את מצרים. ובאמת לא היתה לפרעה שום סיבה לחשוש שבני ישראל ירצו להשתלט על מצרים. מצד אחד, הרבה מהם רצו להיות מצרים, ומצד שני, חלק גדול מהם הסתפקו ברמה הכלכלית הטובה של מצרים. ונכון שמול עם זר שמתכוון להשתלט על הארץ, זכאי העם שגר שם לתכנן תכניות נגדו, אבל כאן לא היתה בכלל סכנה כזאת.
אמרו חז"ל (לקח טוב): "אמר להם הקב"ה: אתם פתחתם לשון 'הבה', כמו שהתחילו אנשי דור הפלגה (בראשית יא:ד): 'הבה נבנה לנו עיר'. כשם שפירעתי מהם, כך אני פורע מכם. הם אמרו 'פן נפוץ [על פני כל הארץ]' (שם) -'ויפץ ה' אֹתם' (שם:ח), ואתם [המצרים] אומרים 'פן ירבה' - [אם כן], 'וכאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ' (שמות א:יב)".
התנחומא (שמות ו) אומר: "'הבה נתחכמה לו' - חירף כלפי מעלה. אמר להן הקב"ה: וכאשר אתן מענין אותו כן ירבה...". כל מי שמתחכם לייסר את ישראל, מתחכם גם כנגד הקב"ה, שהרי שפלותם של ישראל היא חילול שמו. ובפירוש אמרו חז"ל (שמות רבה א:ט): "אמר: בואו ונתחכמה לאלקיהם של אלו... לא נדון אותם אלא במים, שכך נשבע הקב"ה שאין מביא מבול לעולם... והם אינם יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא; ועליהם אינו מביא, אבל הם באים ונופלים לתוכן... 'כי בדבר אשר זדו עליהם' (שמות יח:יא) -בקדרה שבישלו, בה נתבשלו". והמצרים בודאי רצו גם לתקוף את הדת העברית, שהיתה מסוכנת להם משתי בחינות: בודאי נשארה הסכנה של הדת של הפרעה אחנתון, שבלי ספק נוצרה כתוצאה מהשפעת יוסף; וחוץ מזה, חששו שהעם המצרי יראו את הצלחת היהודים כהוכחה לאמיתות דתם. והקב"ה שילם למצרים מדה כנגד מדה, כי שחרור בני ישראל במצרים היה גם שחרורו, כביכול, והוכחת אמיתות מלכותו.
כתב רבינו בחיי: "והנה כל ההתחכמות הזאת שעשו בנסתר ובנגלה לא הועיל להם כלום, והיתה הברכה משתלחת בזרעם בריבוי גדול כצמח השדה... 'רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי' (יחזקאל טז:ז). ואע"פ שהשליכו בניהם ליאור, הנה המושיע ניצל... כי לה' התשועה וההצלחה וכל הסיבות מאתו. והוא יתברך הפר עצתם והאביד חכמתם, כענין שכתוב (ישעיהו מד:כה): 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל', וכמו כן יארע לנו בגלותנו זה. בכל דור ודור חושבים עלינו מחשבות רעות, והם מתחכמים להאבידנו מן העולם, ואין לאל ידם, כי לא כן מחשבות ה' יתברך... וכשם שהרעו המצריים לישראל - תחלה בממונם ואח"כ בגופם, כך מדד להם הקב"ה מדה כנגד מדה ונפרע מהם תחלה בממונם... (שמות ט:ו): 'וימת כל מקנה מצרים', ואח"כ נפרע מגופם, שנאמר (שם:יא): 'כי היה השחין בחרטֻמים ובכל מצרים', אח"כ נפרע מהם במיתה, שנאמר (שם יב:ל): 'כי אין בית אשר אין שם מת'".
אין הגוי לומד ממפלתו של קודמו. כך אמרו חז"ל (מדרש תהלים ב:ד): "ארורים הן הרשעים שהן מקיימין עצה על ישראל. וכל אחד ואחד אומר: עצתי יפה מעצתך... הדא הוא דכתיב: 'הבה נתחכמה לו' - ניהוי חכימין יתיר מן קדמוי...".
והנה כתוב "נתחכמה לו", בלשון יחיד. וכן חוזרת לשון יחיד כמה פעמים בפרשה, כדברי חז"ל (פסיקתא דרב כהנא, פסקא יד): "קרוב לשמונה פעמים נעשו ישראל כתף אחת במצרים", דהיינו כאיש אחד. ויש ללמוד מזה רמז, שהאנטישמיות אינה מדלגת על שום יהודי, גם אם ינסה לברוח מיהדותו. בעיני הגוי, השונא את היהודי ומחפש תכנית להשתלט עליו ולהשמידו, כל היהודים הם "כתף אחת".
פן ירבה. כלומר, שאם לא נתכנן ולא נתחכם, הוא בודאי ירבה בכמות, בנוסף לאיכותו המעולה.
והיה כי תקראנה מלחמה כל שהיא, ובמיוחד מלחמה אפשרית עם ההיקסוס שהיו אויביהם המושבעים.
ונוסף גם הוא על שֹנאינו. שהרי שניהם מבני שם, וטבעי הוא שילכו יחד. והמלה "שונאינו", מכוונת ל"שונאינו" המיוחדים והמפורסמים, הלא הם ההיקסוס. ולכאורה, המלים "גם הוא" קצת קשות, שהרי היה צריך לומר "ונוסף הוא", ולמה נאמר "גם", שמשמע שאחר יתוסף וגם בני ישראל יתוספו? ונראה שהפירוש הוא לפי מה שכתבתי, שחששו המצרים ממלחמה עם ההיקסוס, ונשארו במצרים עדיין הרבה היקסוס שנכבשו על ידיהם, והמצרים חששו שבמלחמה יצטרפו אלה לאחיהם הלוחמים עם המצרים, וגם בני ישראל יצטרפו.
ונלחם בנו ועלה מן הארץ. הוא יילחם בנו, בתוכנו, ויעלה מארץ גושן, ששם הוא נאחז עתה, ויכבוש גם את שאר הארץ, ששם אנו יושבים. וכ"כ הרמב"ן: "ואולי יאמר, ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה - ירמוז לארץ גושן". וכ"כ בעל הטורים: "שיגרשו אותנו מן הארץ, ונוסף על נחלתו, שיקחו כל הארץ". ואבי מורי ז"ל פירש, בתורה ישרה כאן: הבה נתחכמה לו, שהרי הוא עלול להילחם בנו, ואם כן, עלינו לנסות בהתחכמות למצוא עילה וסיבה לגרש ול"העלות" אותו מן הארץ לפני שיצטרף לאויבינו. ולפי פירושו, "הבה נתחכמה לו" ו"ועלה מן הארץ", דבוקים. והרמב"ן כתב עוד פירוש: "ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו", כלומר, עם השלל שיקח ממנו. וחז"ל אמרו (סוטה יא.): "כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו". כלומר, שפרעה מתכוון לומר "בני ישראל יגרשו אותנו מן הארץ", אבל מכיון שלא רצה לקלל את עצמו, ניסח את דבריו בלשון סגי נהור.
הנה, בכל דבריו של פרעה כאן, שהם התחלת המרד בה', ה"לא ידעתי את ה'" - הוא מתנבא ואינו יודע מה הוא מתנבא. הוא אמר "פן ירבה", ואומר התנחומא (אות ו): "אמר להן הקב"ה: וכאשר אתם מענין אותו 'כן ירבה וכן יפרֹץ' (שמות א:יב)". הוא אמר "כי תקראנה מלחמה", וכל לשון של "תקראנה" היא לשון אסון, כמו אצל יעקב, שלא נתן לבנימין לרדת מצרימה, "כי אמר: פן יקראנו אסון" (בראשית מב:ד), וכן, אחרי שמתו נדב ואביהוא, אמר אהרן: "ותקראנה אֹתי כאלה" (ויקרא י:יט). הוא אמר "ונוסף גם הוא", וכתב בעל הטורים: "שלוש במסורה. הכא, ואידך: 'ונוסף על נחלת המטה' (במדבר לו:ג), [ואידך]: 'יש מפזר ונוסף עוד' (משלי יא:כד)... והקב"ה אומר: יש מפזר - אתם רוצים לפזרם ולמעטם? ונוסף עוד, שיוסף עליהם כהם אלף פעמים". ועוד: פרעה זה, שכפה בטובה שעשה לו יוסף, ואמר "ונוסף על שונאינו", לא יוכל לבלום את בניו של יוסף, שבט מנשה, שיֵצאו ממצרים וכשיתכוננו להיכנס לארץ ישראל, יאמרו (במדבר לו:ג): "ונוסף על נחלת המטה". הוא אמר "ונלחם בנו ועלה מן הארץ", ואמרו חז"ל (אבות דרבי נתן, נוסחא ב, פרק מג): "פרעה נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר 'ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. נתנבא שעתידים ישראל לעשות עמו מלחמה ולהעלות לשלום את הארץ" (ועיין במה שאכתוב לקמן בס"ד).
...ועלה מן הארץ. פרעה מתנבא ואינו יודע מה הוא מתנבא. בדרך שהוא מודד, כך עומדים למדוד לו. הוא מנסה למעט ולהשמיד את ישראל, אבל אין חכמה ואין תבונה נגד ה', ואפילו, ודוקא, בעת השפל של העם הנבחר, באה ישועתו. וכל כך למה? כדי להבליט את כוחו ואת אמיתותו של הקב"ה. ברגע של יאוש, ברגע שלפי ההגיון אי אפשר להינצל, ברגע שירד ישראל מטה מטה, דוקא אז הוא מתעלה וניצל. זה נרמז במלים "ועלה מן הארץ" - בשעה שמגיע לארץ, אז "ועלה...". כך אומר שמות רבה (א:ט): "כל זמן שישראל בירידה התחתונה - הם עולים! ראה מה כתיב: 'ועלה מן הארץ'. אמר דוד (תהלים מד:כו): 'כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו'. אותה שעה (שם:כז): 'קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך'". וכן (שמות רבה כה:ח): "'מקים מעפר דל' (שמואל א ב:ח) -אלו ישראל שהיו משוקעים בטיט ובלבנים במצרים, והוציאן הקב"ה בקומה זקופה, שנאמר (ויקרא כו:יג): 'ואולך אתכם קוממיות'... סיקוסים [מדה] נתן הקב"ה ליעקב, וא"ל: 'והיה זרעך כעפר הארץ' (בראשית כח:יד) -כשיגיעו בניך עד עפר הארץ, אותה שעה 'ופרצת ימה וקדמה' (שם). הוֵי, 'מקים מעפר דל', וריממן הקב"ה על הכל, שנאמר (דברים כח:א): 'ונתנך ה' אלֹקיך [עליון על כל גויי הארץ]'".
...ועלה מן הארץ. הקב"ה מפיר את עצת פרעה ומעלה את ישראל מן הארץ, למרות סירובו של פרעה ולמרות תכניתו. הסיבה לכך אינה משום שבני ישראל זכו לזה במעשיהם הטובים, אלא משום ששם ה' נקרא על ישראל, ופרעה חירף כלפי מעלה. וגם העלייה הסופית וההכרחית של ישראל תבוא - אם לא בזכות עצמם - כדי שהקב"ה ינקום בזה בגוים שחיללו את שמו. כך כתוב ביואל (ב:יז-יט): "...חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה, למשָל בם גוים, למה יאמרו בעמים: איה אלקיהם? ויקנא ה' לארצו, ויחמֹל על עמו [כלומר, חילול השם מתבטא גם בחילול עמו וגם בחילול ארצו]... ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים". ומשום כך ממשיך הנביא ואומר (שם:כ): "ואת הצפוני ארחיק מעליכם... ועלה באשו... כי הגדיל לעשות". כלומר, הצפוני, בבל, ייענש, כי הגדיל לעשות, כי ייסר את ישראל לא משום שהיתה זו פקודת ה', אלא להנאת עצמו. וכן היה בפרעה, ולכן באחד, "ועלה" ישראל מארצו; ובשני "ועלה באשו"; ושניהם ספגו מפלות מאת האלקים שחירפו.
(יא) וישימו עליו שרי מסים. בזאת מתחילה התחכמות פרעה. כותב אור החיים: "והנה רז"ל שאמרו כי היה הדבר במדרגה [בהדרגה]. בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך". הוא קורא לבני ישראל לבוא ולהשתתף בבנין ערים כחלק מהחובה הלאומית, וכולם ממהרים להתנדב. וזה ביאור דברי חז"ל (במדבר רבה טו:כ): "שבשעה שאמר פרעה 'הבה נתחכמה לו... וישימו עליו שרי מסים', קיבץ את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם, עשו עמי היום בטובה [כלומר, אנא התנדבו היום לבנייה למען המדינה]. היינו דכתיב (שמות א:יג): 'ויעבִדו מצרים את בני ישראל בפרך' - בפה רך [וכ"כ בסוטה יא:]. נטל סל ומגריפה. מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה?! מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כחן לפי שהיו בעלי כח וגבורים". ונ"ל שזה הפירוש הפשוט של הגמרא (סוטה יא.), על הפסוק כאן: "מלמד שהביאו מלבן [לבנה] ותלו לו לפרעה בצוארו, וכל אחד ואחד מישראל שאמר להם: איסטניס אני, אמרו לו: כלום אסטניס אתה יותר מפרעה?!" כלומר, שפרעה התחכם, וגם הוא כביכול יצא לעבוד כאילו הוא משמש דוגמא לאומית ופטריוטית; ולכן כל בני ישראל, מכיון שהרגישו את עצמם חלק מהמדינה, מיהרו להשתתף במשימה הלאומית, כביכול.
ממשיך המדרש: "כיון שחשכה, העמיד עליהם נוגשים, ואמר להם: חַשבו את הלבנים [שעשו בני ישראל]... ואמר להם [לבני ישראל]: כזה אתם מעמידים בכל יום ויום". כלומר, העבודה התחילה כמשימה לאומית בהתנדבות, ואז הגיע פרעה לשלב שני והכריז על העבודה כחובה, אבל גם זאת ב"פה רך", תוך הסבר שצריכים את הבניינים האלה (דהיינו פיתום ורעמסס) כדי לאצור נשק ואוכל כנגד איום של מלחמה מצד השונאים, ובמיוחד ההיקסוס (כדלקמן). ויתכן שאפילו שילמו להם בשלב זה, כדברי חז"ל במדרש הגדול (א:יג): "אמרו [אנשי פרעה]: כל מי שהוא עושה לבינה נוטל שקל; כדי לפתות את ישראל. והיו מייגעין עצמן יתר מדאי כדי ליטול שכר הרבה... ולבסוף מהוא אומר? (שמות ה:ח): 'ואת מתכֹנת הלבנים אשר הם עֹשים תמול שלשֹם תשימו עליהם לא תגרעו ממנו'".
והיהודים מיהרו בתחילה למלא את חובתם. מצד אחד, כדי שלא יחשדו בהם כבוגדים, מכיון שהשונא היה ההיקסוס ובני ישראל היו שֵמיים כמותם, ומצד שני, משום שהיו באמת אסירי תודה למצרים, והיו פטריוטים, וחשבו את עצמם כחלק אינטגרלי של הארץ שנאחזו בה. כך הוא תמיד עם היהודים, שמגיעים למדינה, ורוצים להיות חלק מהמדינה, ולהיות אהובים ואהודים על האוכלוסיה. הם תורמים את מיטב כשרונותיהם ומפתחים את המדינה, ומשום כך הם בטוחים עוד יותר שנתקבלו כאזרחים שוים - ואז נהפכת הקערה על פיה. והעיקר כאן, שבסוף השלב הראשון, כבר נגזרה עבודת חובה על ישראל, ועדיין במסווה של חובה לאומית, ולשם כך המצרים הטילו על היהודים מכסָה יומית די כבדה, והוא המס הנזכר בפסוק, היינו מס עבודה; והם מינו על המס שרים שיפקחו עליו, וידאגו שכל בני ישראל ימלאו את חובתם (וז"ל רבינו סעדיה: "'שרי מסים' - ממונים להשפילם ולהבזותם"). ויתכן שהמלה "מס" היא קיצור של "מכס" או "מכסה". ונ"ל שהמלה "מס" קשורה למלה "נמס", משום שהמס הכבד הזה מחליש את האדם וממיס אותו, כמו (ישעיהו י:יח): "והיה כמסֹס נֹסס" - כחולה שמתעלף, וכן "ישלח דברו וימסם" (תהלים קמז:יח), וכן "בדמעתי ערשי אמסה" (שם ו:ז). וחז"ל דרשו מלה זו (סוטה יא.): "דבר שמשים". כלומר, מסים הם דבר שמשימים על העם כחובה.
יש כאן מוסר השכל לישראל, ולקח לדורות. יש שתי אפשרויות בפני ישראל: להיות משועבד לתורה, או להיות משועבד לגוים - אין אפשרות אחרת; אין אפשרות להיות "חפשי" ובלתי משועבד. ועוד במצרים, לפני שנולדה האומה, הוזהרנו על זה. יעקב מברך את יששכר - שהוא סמל תלמוד תורה - ואומר (בראשית מט:טו): "ויט שכמו לסבֹל ויהי למס עֹבד", ופירש אור החיים שם: "שפונה עצמו לעבודת ה' ועשה עצמו כמס הניתן. כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש הערֵבה והנעימה". ואם איננו מוכנים להשתעבד לה' ולתת מעבודתנו לעבודתו, אזי "וישימו עליו שרי מסים". וכן אמרו חז"ל: "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ; וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג:ה).למען ענֹתו בסבלֹתם. הכוונה האמיתית היא, לְעַנות אותם בעבודתם הקשה הזו (ש"סבלותם" באה מהמלה "סבל", לסבול). אבל המצרים עדיין מתחכמים ומדגישים את הסבל כחובה לאומית המשותפת גם למצריים, ואפילו פרעה ממשיך את הרמייה הזאת. וזאת כוונת חז"ל (סוטה יא.) כשאמרו: "[למען] ענותם מיבעי ליה, [אלא] למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל". פירוש - שגם פרעה והמצרים סבלו עינוי זמן מסוים יחד עם ישראל, כדי לרמות אותם, עד שיוכלו להחליש אותם ולהשתלט עליהם לגמרי, ואז הסירו את המסווה. ובני ישראל, על אף שצריך היה להיות ברור להם מה כוונתם האמיתית של המצריים, לא רצו להאמין. ודוגמה לתופעה אומללה זאת ראינו בימינו בשואה, באי הנכונות של היהודים להכיר בכוונה האמיתית של הנאצים יש"ו.
עוד התכוונו המצרים בעינוי זה, להחליש את כוחם של ישראל לפרות ולרבות. כך כתב האבן עזרא: "וטעם 'ענותו', לייבש זרע הזכרים". וז"ל בעל הטורים: "היו מענים אותם כדי למעטן מתשמיש, לבטלם מפריה ורביה". וכן במדרש (שמות רבה א:יב): "והוא חשב למעטן מפריה ורביה". ויותר מזה נ"ל, שהמצרים שהיו שטופי זימה, קיוו גם לענות את נשותיהם של בני ישראל, ואולי גם להצליח לשכנע אותן להסכים לתשמיש אִתם, מכיון שבעליהן היהודים לא יוכלו לשמש אִתן מתוך עייפותם מהעבודה. וזה נרמז ב"ענותו", כמו שכתוב (שמואל ב יג:לב): "מיום ענֹתו [אמנון] את תמר אחֹתו", כלומר, כמו ששם "ענותו" מדבר בגילוי עריות, כך גם כאן.
אך כל העינויים של הגוים לא יעזרו להם בסופו של דבר, כמו שהבטיח הקב"ה לדוד (שם ז:י): "ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד, ולא יֹסיפו בני עַוְלָה לענותו כאשר בראשונה". וברור שרק בא"י יכולה להיות הצלה מהעינוי הזה, כמו שמפורש בפסוק שם.
והנה בפסוק י' כתבתי, שהתורה נקטה בפרשתנו כמה פעמים לשון יחיד לגבי בני ישראל, לרמוז שהמצרים הסתכלו על כל יהודי ויהודי בשוה, ואף אחד מהם לא היה יכול לברוח מהמכות של המצרים (ואף ששבט לוי לא עבד, זה היה רק משום שכהני הדת המצרים לא רצו לפגוע בכהני הדת של בני ישראל, כדי שלא ישמש הדבר תקדים לגביהם). ומשום כך, גם כאן כתוב בלשון יחיד "ענותו", ומיד אח"כ לשון רבים "בסבלֹתם". אבל היה אחד שאכן היה יכול להינצל, וזה היה משה. אילו היה משה שותק ומתעלם מסבלות בני ישראל, לפי המהלך הרגיל של הדברים היה ניצל מכל הסבל; אבל הוא העדיף להרגיש את כאב אחיו. לכן, באותה המלה שמודגשת כאן להורות שכל ישראל היו כלולים במזימת המצרים, דהיינו: "למען ענֹתו בסבלֹתם", משבחת התורה את היהודי היחיד שהיה ביכולתו להינצל, שנאמר (שמות ב:יא): "ויצא אל אחיו וירא בסבלֹתם".
ומה היתה בדיוק העבודה והמשימה? - ...ויבן ערי מסכנות לפרעה. זאת ההתחכמות. פרעה קורא לבני ישראל להצטרף לבניית ערי מסכנות, ערים שתשמשנה כמחסנים ואוצרות נשק ומזון לקראת סכנת מלחמה. פרעה הציג את התכנית כמשימה פטריוטית ולאומית, ובני ישראל האמינו לו, מה עוד שבאמת היתה סכנה מתמדת של מלחמה מצד ההיקסוס.
ונ"ל שמשום כך נקראו אלה דוקא "ערי מסכנות" ולא "ערי אוצר" - משום שמטרתם היתה לשמש אוצר לשעת סכנה ומלחמה. וכן בדברי הימים (ב טז:ד), בא בן הדד מלך ארם (אחרי ששיחד אותו אסא בכסף וזהב מבית ה'), והכה את "כל מסכנות ערי נפתלי", שהיו שם אוכל ונשק לעת מלחמה. ויש בכך רמז לייעוד בני ישראל: אם יחטאו, יהיו משועבדים לגוי, ויבנו בשבילו ערי מסכנות; ומצד שני, אם ילכו בדרכי ה', יהיו להם ערי מסכנות. וכך נאמר ביהושפט (דברי הימים ב יז:ג): "ויהי ה' עם יהושפט כי הלך בדרכי דויד אביו", ואח"כ (שם:יב): "ויהי יהושפט הֹלך וגדל עד למעלה ויבן ביהודה בירניות וערי מסכנות". וכן נאמר בשלמה (שם ח:ד), וכן בחזקיה (שם לב:כח).
לשון "סכן" יש במשמעה גם שמירה מ"סכנה", ולכן "סוכן" הוא מי ששומר נגד סכנה כל שהיא, כמו אבישג השונמית ששמרה על דוד וחיממה אותו, וכתוב בה "ותהי למלך סֹכנת" (מלכים א א:ד); ו"מסכנות" שומרות מעוני, שהוא מסכן את האדם, שמשום כך נקרא העני "מִסְכֵן". בוא וראה, איך הקב"ה, המסובב את ההסטוריה, מפיר עצת רשעים. פרעה התחיל בתכניתו לשעבוד בני ישראל בערי מסכנות, שבהן חשב גם לסכן את חייהם של היהודים, וגם לשבור אותם ולמסכן אותם - להפוך אותם למסכנים, שבורים. כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:י): "'ויבן ערי מסכנות לפרעה' - רב ושמואל, חד אמר: שמסכנות את בעליהן [הבונים אותם, משום שעולים לגובה ועלולים ליפול משם], וחד אמר שממסכנות את בוניהם, שכל העוסק בבנין מתמסכן [מפני שהבנייה היא עבודת פרך]". אבל בסופו של דבר, הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים לארץ זבת חלב ודבש, "ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם" (דברים ח:ט). ועל הפרת התחכמות זו של פרעה, נרמז בקהלת (ד:יג): "טוב ילד מסכן וחכם, ממלך זקן וכסיל". כלומר, המסכן שהולך בדרכי ה', הוא באמת החכם, והמלך הזה שהתחכם, הוא באמת הכסיל.
את פתום ואת רעמסס. י"א שנקראה "פיתום" במובן "פי תום", כלומר, ביתו של האליל "תום", והיא היתה בקצה המזרחי של מצרים, לא רחוק מהגבול. כך נראה, שהרי המלכים בנו מחסני נשק בערים שעל הגבול להגנה לשעת חירום, כמו שנאמר בשלמה (דברי הימים ב ח:ד): "כל ערי המסכנות אשר בנה בחמת", וחמת היתה בגבול הצפון מזרחי. וכך עולה מדברי חז"ל, שהיו ליד הגבול, שהרי אמרו (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי א): "'[דבר אל בני ישראל] וישֻבו ויחנו לפני פי החירֹת... [לפני בעל צפֹן]' (שמות יד:ב)... 'פי החירות' - אין חירות אלא מקום חירותן של מצריים, מקום איטלין [מובחר שלהם], מקום ע"ז שלהם; לשעבר היתה נקראת פיתום, שנאמר 'ויבן ערי מסכנות...'...; חזרו להם להקראות פי החירות, שהיא מאחרת [את האויבים] לעובדיה". וי"א שנקראה "פי החירות" גם לרמז על חרות ישראל, כדאיתא בילקוט שמעוני (רמז רל): "שאתם [בני ישראל] בני חורין. לכך נאמר 'ויחנו לפני פי החירות...' - שם גידולם של מצרים; שם היתה תפארתם; שם היתה מקום מיוחס שלהם; שם כנס יוסף את הכסף ואת הזהב...; 'לפני בעל צפון' - נשתייר מכל היראות בשביל לפתות ליבן של מצריים".
מתוך כל זה, נ"ל לפרש כך: שתי הערים האלה היו ערים שכבר נבנו, כפי שאומר רש"י: "שלא היו ראויות מתחלה לכך, ועשאום חזקות ובצורות לאוצר". שתיהן היו בקצה המזרחי של המדינה: פיתום, כפי שברור מהפסוק לעיל, וכן פירש שפתי חכמים ברש"י (שמות יד:ב): "שבאותו מקום היה ע"ז שלא היה מניח לברוח אפילו עבד [אחד]" -מכאן שהיא היתה על הגבול; ורעמסס, מזה שבני ישראל יצאו מרעמסס לסוכות ומשם לאֵתם, ואז ציווה עליהם הקב"ה לחזור, ולחנות לפני פי החירות, ומכאן שלא היו רחוקות זו מזו. ובתחילה היו אלה ערי ההיקסוס (וי"א שרעמסס היתה בתחילה בירת ההיקסוס), וכשניצחו המצרים את אויביהם המושבעים, ההיקסוס, וכבשו את עריהם הגדולות, ראו בזה סימן שאליליהם ניצחו, ולכן קראו ל"פיתום" - "פי החירות", פירוש: עיר החֵירות או בית החֵירות. והיא היתה מיוחדת, משום שלידה - על הגבול - בנו אליל בשם בעל צפון לזכר נצחונם, ולשמור שהאויב לא ייכנס וששום עבד לא יוכל לברוח. ולא רחוק משם, היתה הבירה של ההיקסוס, שעכשיו קראו לה המצרים רעמסס, על שם הפרעה הזה.
ודוקא את שתי הערים המפוארות הללו, שנכבשו מאויביהם, ושעמדו על הגבול, ציוו על בני ישראל לבצר. ומשום כך, דוקא ליד פיתום, שהיא היתה גם מקום חילול בני ישראל וחילול השם, וגם מקום אלילי המצרים וגאוות המצרים על נצחונם, נקם הקב"ה במצרים. הוא השאיר בכוונה את האליל הזה מההשמדה שהשמיד את אלילי מצרים, ובכוונה השיב את בני ישראל למקום הזה, כדי שהמצרים יחשבו שהם נבוכים, ויראו סימן טוב בזה שישראל חזרו למקום הנצחון של מצרים; ודוקא שם אמר הקב"ה למשה: "ואִכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות יד:ד). ואמרו על זה חז"ל (תנחומא, בשלח ז): "מגיד שכשייפרע הקב"ה מן האומות, שמו מתגדל בעולם...". זהו מדה כנגד מדה - במקום שהתחילו לחלל שם את השם, שם נתגדל ונתקדש שמו.
(יב) וכאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ. השלב של העינוי, שמטרתו היתה לשבור את בני ישראל כדי שיוכלו להשתלט עליהם, וכן למעט את פרייתם ורבייתם, נכשל כשלון גמור. נגד כל הגיון, התוצאות היו הפוכות לגמרי. ככל שעינו אותם במס עבודה, בני ישראל פרו ורבו, עוד יותר ועוד יותר, עד אשר התחילו לפרוץ מארץ גושן ולגור גם בחלקים אחרים של מצרים (אבל האבן עזרא פירש: "'יפרוץ' - שעבר החוק בפריה ורביה, כמו: 'ופורץ גדר'"). והרי דוקא מזה פחד פרעה, כאשר אמר: "ועלה מן הארץ". ותכניתו למנוע את זה לא רק שלא פעלה, אלא שמסיבה בלתי מובנת, מאז התחילו המצרים לבצעה, גדל הריבוי של היהודים, והתחילו לעשות את מה שפרעה רצה למנוע! אמרו חז"ל (שמות רבה א:יא): "'כן רבו וכן פרו' לא נאמר, אלא 'כן ירבה וכן יפרוץ'. אמר רשב"ל: רוח הקודש מבשרתן - כן ירבה וכן יפרוץ!" עוד אמרו (שמות רבה א:יב): "ארבע גזירות גזר פרעה עליהם. בתחלה גזר וציווה לנוגשין שיהיו דוחקין בהן כדי שיהיו עושין הסכום שלהן ולא יהיו ישנין בבתיהם [בטענה שאם יחזרו כל יום לביתם לא יהיה להם זמן למלא את הסכום שלהם]. והוא חשב למעטן מפריה ורביה... א"ל האלקים: אני אמרתי לאברהם אביהם שאני מרבה בניו ככוכבים, דכתיב (בראשית כב:יז): 'כי ברך אברכך והרבה ארבה' וגו', ואתם מתחכמים להן שלא ירבו?! נראה איזה דבר עומד, או שלי או שלכם! מיד, 'וכאשר יענו אותו כן ירבה'...".
כל ההגיון והתכניות וההתחכמות לא יועילו נגד ה', שהוא הקובע. וכל הנסיונות של "יענו" של הגוים חייבים להיכשל, משום שהם בעצם גם נסיון להתקומם נגד אלוקי ישראל. וכן כתב דוד (תהלים צד:א-יא,יד): "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע [שתי נקמות, לנקום את נקמתו ואת נקמת בני ישראל]... השב גמול על גאים [הגוים הגאים, שחושבים את עצמם יותר רמים מהקב"ה]... עד מתי רשעים יעלֹזו... יתאמרו [יתגאו] כל פֹעלי און. עמך ה' [ששמך נקרא עליו] ידכאו, ונחלתך יענו... ויאמרו: לא יראה י-ה... בינו בֹערים בעם... הנֹטע אֹזן הלא ישמע... היֹסר גוים הלא יוכיח... ה' יֹדע מחשבות אדם כי המה הבל... כי לא יטֹש ה' עמו ונחלתו לא יעזֹב".
ודע, שרבינו סעדיה פירש: "'יפרוץ' - יצליח ויעשיר", כמו "ויפרֹץ האיש מאד מאד" (בראשית ל:מג). וגם לפי פירושו, רואים את היסוד הנ"ל: הבנייה שגזלה מהם כל כך הרבה זמן, עד שלא היה להם מספיק זמן לעסוק בעסקיהם, ושגזלה מהם כחות ועייפה אותם, לא רק שלא גרמה לירידה ברמת חייהם, אלא בנס, אף הצליחו ושגשגו!
מטרת ה"עינוי" היתה לשבור את הגוף בעינויים, ולהפוך את האדם לעני בגופו וברוחו, כדי שיצטרך להתרפס לפני המענה אותו, להפוך לעניו ושפל כלפיו, לענות לכל דרישותיו. ועוד: המצרים התכוונו - וקיוו - שהעינוי הזה שיביא לעוני ולהשפלה, גם ישבור את המוסר הגבוה של בני ישראל, שהרי ידוע שהעוני והרגשת המרירות שעמו מביאים לידי גניבה, פשע ומעשים אנטי-חברתיים, כמו שאמר שלמה (משלי ל:ח-ט): "רֵאש [עוני] ועֹשר אל תתן לי... ופן אִוָרֵש וגנבתי" - כי הרש קרוב להיות רשע. וזאת כוונת הפסוק (דברים כו:ו): "ויָרֵעו אֹתנו המצרים ויענונו" - המצרים ניסו להפוך אותנו לרעים על ידי העינוי. וזאת כוונת ההגדה של פסח באמרה: "'וירעו אותנו המצרים' - כמה שנאמר 'הבה נתחכמה לו'".
אך בעצם, אם היהודי מקדש את עצמו ומתעלה ומקיים את ציווי ה' של (ויקרא טז:לא): "ועניתם את נפשֹתיכם", אזי הקב"ה מרחיק ממנו את העינוי של הגוי. ובאמת, לאדם שרוחו גדולה והבנתו עמוקה, העינויים דוקא מצרפים אותו ומוציאים ממנו את הסיגים, כמו שכתוב (תהלים סו:י): "כי בחנתנו אלקים, צרפתנו כצרף כסף", וכן (דניאל יא:לה): "ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ...", וכן (מלכים א ח:נא): "כי עמך ונחלתך הם אשר הוצאת ממצרים מתוך כור הברזל", ופירש הרד"ק שם: "כמו שצורפין הכסף והזהב בכור, כן נצרפו במצרים בעבודה קשה". וז"ל אור החיים כאן: "'וכאשר יענו' - מה יערב נעימות הכתוב, על פי מה שכתוב בזוהר, בפסוק 'עת אשר שלט האדם באדם לרע לו' (קהלת ח:ט), כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע, ותסמוך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע".
ישראל התרבו והתעשרו על אף כוונות המצרים, כאמור, משום שהקב"ה עושה את רצונו נגד ה"הגיון", שהרי כל הצלחת האדם באה רק ברצון ה'. ומשום כך יש גם "ירבה" לטובה, כמו כאן, וגם לרעה, כגון (דברים ח:יא-יד): "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך... פן תאכל ושבעת... וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". אותו ה' אלקיך שהכשיל את יזמת פרעה וגזר עליך גזירה טובה, ש"כן ירבה", מזהיר אותך שמא בגלל ה"ירבה", תשכח את ה' ואת מצרים. אל תשכח, שכוחך כנגד המצרים היה רק בגלל ה'. וכך ממשיך הפסוק שם (שם:יח): "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל...".
הנה, מתוך העינוי יפרוץ ישראל, כמו שפירשו חז"ל את "ועלה מן הארץ", כפי שהבאנו לעיל. ובהדיא כתוב (בראשית כח:יד): "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה...". וכתב הכלי יקר שם: "לפי שאמרו במדרש שאין התשועה בא לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות", וכן כאן, כאשר יהיה "זרעך כעפר הארץ", בתכלית השפלות, אזי "ופרצת...". וכוונתו לילקוט שמעוני (תהלים מד, תשמו): "'כי שחה לעפר נפשנו, [דבקה לארץ בטננו - קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך]' (תהלים מד:כו-כז) -אמר רב יצחק: אמר הקב"ה לאברהם (בראשית יג:טז): 'ושמתי את זרעך כעפר הארץ' וכתיב (מיד, שם:יז): 'קום התהלך בארץ... כי לך אתננה'. הוֵי - 'כי שחה לעפר נפשנו', מה כתיב אחריו? 'קומה עזרתה לנו'. אם יש בנו מעשים, עֲשֵה עמנו, ואם אין... עשה למען שמך ופדנו למען חסדך [שהרי הישועה תבוא או "בעתה" או ב"אחישנה"; וגם אם אין בנו מעשים, היא תבוא בגלל חילול השם שיש תמיד בגלות ובשפלות היהודי]. אמר ר' ברכיה: אי מטית [מגיעה] מלכותא דאמתילא לעפרא [כלומר, שישראל מושפלים עד עפר, כלשון הפסוק "שחה לעפר נפשנו"; ונ"ל שלשון "אימתילא" גם היא כינוי לישראל, שהרי שמה של אמו של אברהם היה אמתלאי - עיין ב"ב צא.], צְפֵה לישועה. אמר הקב"ה לישראל: הרטיבו מעשים, עשו תשובה ומיד אני גואל אתכם". העיקר - שבידינו להביא את הגאולה מיד ע"י חזרה בתשובה; ואם לא נחזור בתשובה, נרד לתכלית השפלות, ותבוא הגאולה, אבל אז זה יהיה אחרי יסורים נוראים.
ישראל יעשה פרץ זה בשונאיהם ע"י משיח בן דוד, שבא מפרץ, שכתוב בו (בראשית לח:כט): "מה פרצת עליך פרץ".
...ויקֻצו מפני בני ישראל. הריבוי והשגשוג של בני ישראל, שהיה כל כך לא מובן ובלתי הגיוני, הפחיד כל כך את המצרים, שראו את הנטע הזר הזה מתפשט, עד שצמחה בתוך המצרים שנאה וזוועה כלפי העם המוזר הזה, שנאה המבוססת על קנאה ופחד. והשנאה הזאת הגיעה לשיא בלתי הגיוני, עד שהיהודים היו מוקצים בעיני המצרים מחמת מיאוס, מתוך פחד, ועם אובססיה לשים להם קץ. ההרגשה של המצרים היתה מסובכת, ומורכבת מכמה תחושות: א) פחד ואימה, ומשום כך אמרו חז"ל (סוטה יא.): "מלמד שהיו דומין בעיניהם כקוצים", דבר שמזיק ואינו מביא שום תועלת. ב) שנאה, כמו שאמרה רבקה (בראשית כז:מו): "קצתי בחיי מפני בנות חת". ג) תיסכול, שלא ידעו איך להיפטר מה"מחלה" הזאת. וזאת כוונת רש"י באומרו: "קצו בחייהם".
זאת ההרגשה הטבעית שמולידה אנטישמיות בכל ארץ שאליה מגיעים מספרים גדולים של יהודים. התפשטותם בארץ, והישגיהם בכל תחומי המדינה, מהווים סכנה כמותית ואיכותית לאוכלוסיית המדינה. מהקנאה והתיסכול באה שנאה, שבמשך הזמן, עקב אוירה של אי הבנת "סוד" ההצלחה של היהודי, הופכת לאיבה בלתי מוגבלת ובלתי רציונלית. ודבר כזה חייב להביא לידי השמדת היהודים או גירושם, כי לא מדובר על סתם שנאה ומאבק בין גזעים ואומות בתוך מדינה, אלא דבר הרבה יותר פסיכולוגי ועמוק, דבר שנוגע לחיה הטורפת שנמצאת עמוק בנפשו של כל אדם.
יש רמז במלים אלו גם לשינוי היסודי והמוחלט שחל ביחס המצרים לישראל, מהאהבה שהיתה כשנכנסו בני ישראל למצרים, לשנאה של עתה, שינוי מקצה עד קצה. אומר הירושלמי (פסחים ב:ה): "תנא ר' חייא... [למה אוכלין חזרת בפסח, לומר לך] מה חזרת תחלתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו במצרים. בתחילה [אמר פרעה ליוסף] 'במיטב הארץ הושֵב את אביך ואת אחיך' (בראשית מז:ו), ואח"כ 'וימררו את חייהם' (שמות א:יד)...".
והמצרים המתוסכלים, במאמץ נואש, עוברים לשלב חדש:
(יג) ויעבִדו מצרים את בני ישראל. עד עכשיו היו בני ישראל עובדים, פועלים, בתחילה בהתנדבות לאומית ואח"כ בעבודת חובה - אך עדיין במסווה של משימה לאומית, וגם בשכר. עכשיו הופכים הם ל"עבדים" - המצרים מעבידים אותם בעל כרחם, וגם מפסיקים לשלם להם, שהרי כל מקום שכתוב "ויעביד" - הוא לשון כפייה, כמו שכתוב (דברי הימים ב לד:לג): "ויעבֵד [יאשיהו] את כל הנמצא בישראל לעבוד את ה' אלקיהם". פירוש - הוא הכריח אותם לעבוד. וכתב אבן עזרא: "'ויעבידו' - רעות רבות חידש עליהם בראשונה לעשות מלאכתו" - כלומר, הפכם לעבדים.
ושים לב, שבפסוקים הקודמים המדברים על מה שעשו המצרים לישראל, לא כתוב השם "מצרים", וכאן כתוב "ויעבידו מצרים", וזאת משום שעכשיו הפכו המִצרִים למֵצֵרִים. ויתכן שבהתחלת העבדות התנהגו בהם כנהוג בעבדים, ובלי עבודה בלתי נסבלת, ואח"כ הוסיפו להם את העבודה האיומה, ואז, לא רק שהפכו את בני ישראל לעבדים, אלא גם העבידו אותם.
בפרך. "בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו" - רש"י; "לשון שברון" - רשב"ם; "בענוי והשפלה" - רבינו סעדיה. כלומר, לא רק ששינו את מעמד בני ישראל מבני חורין לעבדים, אלא גם העבידו אותם בעבודה קשה. וכן מצאנו שאמרה התורה (ויקרא כה:לט-מג): "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבד בו עבֹדת עבד, כשֹכיר, כתושב יהיה עמך... ושב אל משפחתו... כי עבדי הם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים - לא ימכרו ממכרת עבד. לא תרדה בו בפרך, ויראת מאלקיך". הרי, שיש שתי עבודות שאסור לעשותן בישראל. הראשונה - לעבוד בו עבודת "עבד", דהיינו אדם שאיבד לנצח כל זכות של חרות, אדם שחייב לעשות אפילו עבודות שפלות, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, בהר תרסו): "ולא יוליך אחריך כלים לבית המרחץ", ובמכילתא (משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשתא א): "ולא ינעול לו מנעליו", אלא יהא כשכיר וכתושב, כמו שנאמר בפסוק שהובא בתורת כהנים (בהר, פרק ז): "ביומו תתן שכרו" (דברים כד:טו). והשנייה - שלא תרדנו (בכח של רודן, ובציווי בלי ערעור) בפרך. וברור שפרך היא עבודה קשה מאד, וכן תירגם אונקלוס (ויקרא כה:מג): "לא תפלח ביה בקַשְיוּ". ו"פרך" קרובה למלה "פרק", במובן של פירוק עצמות. אבל עבודת פרך מתחילה אפילו במלאכה קלה שהאדון אינו צריך, והוא מעביד את העבד בה סתם, כדי לענות אותו. כך אומר תורת כהנים (בהר, פרשתא ו): "לא תאמר לו החם את הכוס הזה, ואינו צריך, הצין לי את הכוס, והוא אינו צריך...". וכן כתב הרמב"ם (הל' עבדים א:ו): "...ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה [וזה שובר את רוחו של האדם, כאשר אינו רואה סוף לעמלו, ואפילו סיפוק מועט אין לו מזה], ועבודה שאינו צריך לה".
אם כן, אנו רואים שעבדות היא מעמד של חובה, ואיבוד קבע של חרות; ו"פרך" הוא תואר לעבודה שאפילו עבד בדרך כלל אינו עושה. והמצרים הטילו על בני ישראל את שני הדברים. לכן כתוב: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים - לא ימכרו ממכרת עבד". ונ"ל שהאיסור על "פרך" בא גם על סתם שכיר ופועל, ואינו שייך דוקא בעבד, וגם את זה אסר הקב"ה מכח מה שעשו המצרים לבני ישראל. וכוונת הפסוק היא, שהקב"ה הוציא את בני ישראל מעבדות, כדי להראות את גדלותו ואת אדנותו ואת מלכותו, וגם כדי להראות את שפלות האדם, ללמד שאסור לאדם להסתכל על עצמו כאדון. ולכן האדון צריך להסתכל על העבד העברי כתושב. וכמו כן אמרו (תורת כהנים, בהר, פרק ז): "מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו... אא"כ העני? ת"ל 'כי ימוך... ונמכר'". ועוד אמרו שם (פרק ט): "'אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' - על תנאי שלא ישתעבדו בהם". ואע"פ שמותר לקנות עבד כנעני, זה דוקא כדי להראות לעולם את אדנות ה' המתבטאת דרך עם סגולתו בני ישראל, העם העליון.
חז"ל (סוטה יא:) פירשו "בפרך": "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים". היה בזה עינוי, לא רק בזה שלא ידע היהודי איך לעשות את העבודה כתיקונה, אלא גם בהשפלה שהיתה בזה לגבר (ודרשה זו מאשרת את דברי רבינו סעדיה "בעינוי והשפלה"); וזאת בדיוק היתה כוונתם של המצרים, להשפיל את הגברים בעיני נשותיהם, ולשבור בזה את רוחם, וכן לגרום למיאוסם ולביזויים בעיני הנשים, כך שלא ירצו לשכב עמהם, וירצו לשכב עם המצרים. אבל הנשים הצדקניות מסרו נפשן על בעליהן, כמו שאמרו חז"ל (כפי שנכתוב בסמוך בס"ד). ואומר הילקוט שמעוני (תשעג): "כדאי היה גידור ערוה שיגָאלו ישראל ממצרים בזכותו". וז"ל פסיקתא דרב כהנא (פ"י): "לפי שהיו אומות העולם מונין לישראל ואומרים שהן בניהם של מצריים, [בטענה]: בנפשותיהן של ישראל היו שליטין, לא כל שכן בנשותיהן!" וכן, היו מעבידים אותם גם בלילה, כדברי המדרש (שמות רבה יח:ט): "מצרים הפכו גזירתן על ישראל, שיהיו עושין ביום ובלילה... אף האלקים הפך עליהם את הדין והרגן בלילה".
אמרו חז"ל (סוטה יא:): "'בפרך' - ר"א אמר: בפה רך. ר' שמואל בר נחמני אמר: בפריכה". בעצם אין כאן מחלוקת: היו אלה שני שלבים בשעבוד המצרים, שהתחילו בפה רך והסתיימו בפריכה. וכן אמרו חז"ל (שמות רבה א:יא): "אמר ר' אויא: מודה ר"א [שאמר "בפה רך"] שהוא בפריכה". וז"ל האבן עזרא: "וכאשר ראה שלא חסר רבותם [כלומר, גידולם], נתן רשות למצרים ולשריהם להעבידם יותר מחק העבדים, וזהו 'בפרך'".
בפרך. דרשו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דשירה ו): "'קפאו תהֹמֹת בלב ים' (שמות טו:ח)... הים אין לו לב, וניתן לו לב... יבוא הים שאין לו לב וניתן לו לב, ויפרע מן המצרים שהיה להם לב ושעבדו את ישראל בכל מיני פורעניות, שנאמר, 'ויעבִדו... בפרך'". ועל זה ישלם הקב"ה לעתיד לבוא לכל הגוים, על שעינו את ישראל בלי לב ובלי רחמנות.
בפרך. כתבו התוספות (פסחים קיז: ד"ה למען): "ושמעתי מהר"מ שיש במדרש, לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל ב'פרך'. ו'פרך' בא"ת ב"ש [כלומר, בשיטת הכתיבה המכונה א"ת ב"ש, שמחליפים את האות הראשונה "א" באות האחרונה "ת", את "ב" באות "ש", וכן הלאה] -וג"ל, שהם מלאכות ארבעים חסר אחת [כלומר, שבגימטריה וג"ל שוה שלושים ותשע], וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת [שהיא כנגד החרות והגאולה, שפדאם ממצרים מעבדות לחרות כדי שינוחו כשירצו], לשבות מאותן ל"ט מלאכות". ואע"פ שבמסכת שבת (מט:) אמרו של"ט המלאכות הן כנגד ל"ט המלאכות שבמשכן, מ"מ עדיין יש לשאול, מדוע במשכן ציווה הקב"ה לעשות דוקא ל"ט מלאכות? והתשובה היא, כדאמרן. המשכן שסימל את מלכותו ואת אדנותו של הקב"ה, בהיותו מקום השכינה, הוא סמל הנצחון על המצרים, בזה שבני ישראל עבדו בו את עבודת ה' ולא את עבודת המצרים; ובשבת נחו ממלאכה, כסימן לזה שהפכו לבני חורין ע"י ידו החזקה של הקב"ה.
ה"פרך" עצמו עבר משלב אחד לשלב עוד יותר קשה וגרוע, כשהמצרים, במאמץ נואש ובתסכול גמור, הסירו כל רסן, והעבידו את בני ישראל בכל מיני עבודות (וכנגד זה ציווה הקב"ה לשבות מל"ט מלאכות, שהן כוללות את כל המכלול של סוגי מלאכה, כאמור), עד שציוו אפילו על רצח ילדים, כפי שנראה לקמן. וכתב הספורנו: "כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת, כן אבדה עצתם ויצאו מרעה לרעה". ועכשיו מתארת התורה בהרחבה את התפתחות עבודת הפרך, ואומרת:
(יד) וימררו את חייהם. עבודת הפרך הזאת באה כדי למרר להם את החיים ולשבור אותם פיזית ורוחנית, והכוונה - שיהיו חייהם מרים מאד. וכך אמרו חז"ל (מדרש הגדול): "ארבעה דברים נאמר בהן מירור: עצירתן מן הוולד... דכתיב (שמואל א א:י): 'והיא מרת נפש'; ושיכול הבנים... דכתיב (מלכים ב ד:כז): 'הרפֵה לה כי נפשה מרה לה'; ושבירות הלב... דכתיב (משלי יד:י): 'לב יודע מרת נפשו'; וחלאים רעים... דכתיב (איוב ט:יח): 'לא יתנני השב רוחי כי יַשֹבִעַני מַמרֹרים'. והיו המצרים משעבדין את ישראל וגורמין להן כל חולי". כלומר, שהמצרים עשו את כל ארבעת הדברים האלה לבני ישראל: נסיון לעצור בעדם מלהוליד; הריגת בניהם; שבירת לבם ונפשם בדכאון; שבירת הגוף. ויתכן שכנגד ארבעה דברים אלו נקבעו מצוות ארבעת כוסות וארבעת המינים, שהן זכר ליציאת מצרים. ואע"פ שאמרו שהן כנגד ארבע לשונות הגאולה (בשמות ו:ו-ז), ברור שזה נכון, אך מ"מ צריך להסביר מדוע השתמש הקב"ה דוקא בארבע לשונות גאולה? והתשובה היא, שזה מדה כנגד מדה, כאמור. ויש רמז לזה בדברי חז"ל (מדרש הגדול): "...רב ושמואל דאמרי: נאמר כאן 'עבדה' בפסוק זה ארבעה פעמים. מלמד שהיה שעבוד מצרים קשה מארבע מלכיות" - בבל, מדי, יון, ורומא. וזאת הוכחה למה שאמרתי, שהרי יש גם מ"ד שסובר שארבעת הכוסות הם כנגד ארבע המלכויות. והמדרש משווה את גלות מצרים לכל ארבע הגלויות, כי במצרים היו ארבעה סוגי מירור, כאמור.אבל המרירות הזאת באה גם במדה כנגד מדה לבני ישראל. שהרי יעקב, בברכתו ליוסף, עסק בשנאת האחים אליו, ואמר (בראשית מט:כג): "וימררֻהו ורֹבו וישטמֻהו בעלי חצים". כמו שהם מיררו ליוסף את החיים בגלל שנאתם הקיצונית והבלתי רציונלית, כך עשו המצרים לישראל. והמלה "רֹבו", פירושה שרָבו אתו ורצו להרגו; או, שירו בו (מלשון "רובה קשת") האחים, בעלי החצים. ומ"מ בלשון זו יש מדה כנגד מדה, שבני ישראל סבלו מהמצרים, בזה שרצו למנוע להם את הריבוי הטבעי.
תקופת מירור החיים שהתחילה עכשיו, הדהימה את היהודים, שלא האמינו שזה יקרה במצרים. ועמרם, כזכר למפנה הזה, קרא לבתו שנולדה לו בתקופה זו "מרים", כמו שאמרו (שמות רבה כו:א): "זו מרים, ע"ש המירור". והספורנו כתב: "כאשר הוסיפו לחטוא בדעות ובמעשים... וכן היתה יד מצרים עליהם הלוך וקשה". הידרדרות זאת לחטא היתה ע"י רוב הגברים, אבל בזכות הנשים נגאלו, כפי שנראה לקמן.
...את חייהם. פירש רבינו בחיי: "גם יתכן שתהיה הכוונה על הקב"ה, שהוא חיי הנפש... [כלומר, מיררו את הקב"ה, שהוא מקור חייהם של בני ישראל]. ואין לתמוה על זה, שהרי בפירוש דרשו רז"ל (תורת כהנים, בהר ט:ד): '"כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה:נה) -כל המשעבדן מלמטה, כאלו משעבדן מלמעלה' [פירוש - כאלו משעבד את הקב"ה מלמעלה]. ויותר מזה מצינו מקרא מלא (ישעיהו סג:ט): 'בכל צרתם לו צר' [כלומר, בכל צרת בני ישראל, גם לו, לה', צר]. וכתיב (תהלים צא:טו): 'עמו אנכי בצרה'".
...בעבֹדה קשה, בחֹמר ובלבנים, ובכל עבֹדה בשדה. מכיון שהמצרים החליטו להפוך אותם לעבדים, להעבידם בפרך, ולשבור אותם, התחילו עכשיו להעביד אותם בעבודה קשה, בקצב בנייה מהיר ומסחרר שלא נתן להם מנוחה. ואז עברו לשלב של "בחומר ובלבנים" - לא סתם עשיית לבנים או סתם בנייה. בתחילה עשו לבנים ולא בנו, ואח"כ, משהפכו לחייבי מסים, וחובה היתה עליהם לעבוד, בנו את הערים, אבל המצרים סיפקו להם את הלבנים. ועכשיו היו צריכים גם לעשות את החומר ואת הלבנים, וגם לבנות (כדברי הרמב"ן להלן). הם גם נתנו רשות לכל מצרי יחיד להעביד את היהודים לצרכיו הפרטיים (כדברי הרמב"ן, להלן), ובכך נפל לגמרי המסוה "הלאומי" לעבודה. ואח"כ החמירו עוד את העבודה, והכריחו את בני ישראל לעשות "עבודה בשדה". העבודה בשדה היתה קשה כשלעצמה, שהרי במצרים לא ירד גשם, והיו צריכים להשקות את השדות מהנילוס, וכמה מייגע ומפרך הצורך ללכת ליאור או לתעלת המים ולמלא את הדלי, ולחזור עוד פעם ועוד פעם. בנוסף על כך, בני ישראל היו רועי צאן, ואח"כ היו יושבי ערים, ולכן לא היו מנוסים בעבודת השדה. ולכן הקושי היה כפול ומכופל.
כוונת המצרים בהטלת עבודה בשדה היתה כפולה: לשבור את ישראל באופן פיזי, וגם למנוע מהם פריה ורביה, הן מחמת העייפות והן משום שיצטרכו להישאר בשדות. כך אומר הילקוט שמעוני: "וכי בשדה היו עובדין?... אלא שגזרו עליהן: אנשים ילינו בשדה והנשים בעיר, כדי למעטן בפריה ורביה". ונ"ל שזה היה גם כדי להביא את הנשים לגילוי עריות עם המצרים. ואותן שתי מטרות היו לעינוי שמתואר בתנחומא (ויצא ט): "לאחר שהיו עושין מלאכתן בטיט ובלבנים ובאין לנוח לערב לבתיהן, בא המצרי ואומר לו: צא לקט לי ירק מן הגינה, בקע לי את העץ הזה...". ונ"ל שזה היה בהתחלה, שהרי בסוף השיגו מטרות אלה ע"י שהטילו עליהם עבודת פרך בשדה, וגם הכריחו אותם ללון בשדה.
אומר שמות רבה (א:יא): "בתחלה 'בחמר ובלבנים', ולבסוף [כלומר, אח"כ] 'ובכל עבודה בשדה'; ולבסוף 'את כל עבודתם'". כלומר, הכריחו אותם לעשות את כל העבודות האפשריות (כמו שנפרש לקמן בס"ד). וכנגד "כל עבודתם", גזר הקב"ה ל"ט מלאכות שבת, כפי שהבאנו לעיל. הרמב"ן (פסוק יא) מסביר את השלבים בשעבוד: "'שרי מסים'... שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך [וזה היה אחרי שבתחילה ביקש מהם להתנדב ל"משימה הלאומית", וגם המס הזה לא היה עבדות, אלא עבודת חובה לתקופות]... חליפות חודש או יותר יהיו בבנין המלך ושאר הימים בביתו... וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם, קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו... ועוד גזרו עליהן עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחילה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נתנו העם בעבודה, וציוו שיהיו מביאים עפר ועושים החומר בידיהם וברגליהם, ולא יינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד... וגם כל עבודה קשה... בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים - הכל נתנו עליהם. וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו, ומכים ומקללים אותם".
אחרי השלב הזה, בא השלב של נסיון רצח הזכרים בסתר ע"י המיילדות, כי פרעה לא רצה עדיין שרצח העם יהיה בגלוי, וכאשר גם זה נכשל, איבד את כל השליטה העצמית, וגזר בגלוי על רצח העם. כך אמרו חז"ל (שמות רבה כו:א): "'ויבא עמלק' (שמות יז:ח) -הדא הוא דכתיב (איוב ג:כו): 'לא שָלַותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רֹגז'... 'לא שלותי' מגזירה הראשונה שגזר פרעה עלי, שנאמר 'וימררו את חייהם', והעמיד לו הקב"ה גואל - זו מרים, על שם המירור. 'ולא שקטתי' מגזירה שנייה (שמות א:טז): 'אם בן הוא והמתן אֹתו', והעמיד הקב"ה גואל - זה אהרן, ע"ש ההריון. 'ולא נחתי' מגזירה שלישית שגזר ואמר (שם:כב): 'כל הבן הילוד...', והעמיד הקב"ה גואל ע"ש המים - זה משה... 'ויבא רֹגז' - זה עמלק". מכאן אנו רואים שהיו שלבים שונים במדיניות של פרעה, ובתוך השלבים היו תת-שלבים. אומר הילקוט שמעוני (שיר השירים תתקפו): "'[הסתָו עבר] הגשם חלף הלך לו' (שיר השירים ב:יא) -אלו שמונים ושש שנים שחזק השעבוד על ישראל משנולדה מרים, ע"ש המירור". כלומר, שלב המירור, עבודת הפרך, ארך שמונים ושש שנים, וקודם לכן היתה עבודת חובה וסתם עבדות.
את כל עבֹדתם אשר עבדו בהם בפרך. כלומר, כל העבודה אשר העבידו המצרים אותם, היתה בפרך, כדי לשבור את רוחם. כ"כ אבי מורי ז"ל בספרו היקר "תורה ישרה", והוא פירוש נכון.
אך כל זה לא הועיל למצרים, כי נשי ישראל עודדו את בעליהן וסירבו לבגוד בהם, ואדרבה, הן חיזקו את רוח בעליהן, וגם באו אליהם לקיים איתם מצות פרו ורבו. כך אומר שמות רבה (א:יב): "דרש ר"ע: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. ומה עשו? בשעה שהיו הולכות לשאוב מים [בשביל בעליהן], הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן... ומוליכות אצל בעליהן ושופתות להם שתי קדרות, אחת של [מים] חמין ואחת של דגים. ומאכילות אותן ומרחיצות אותן, וסכות אותן ומשקות אותן ונזקקות להם בין ֹשפתָיִם, שנאמר (תהלים סח:יד): 'אם תשכבון בין ֹשפתָיִם [תיזהרו כמו] כנפי יונה נחפה בכסף'. בשכר ששכבו בין ֹשפתָיִם, זכו ישראל לביזת מצרים...". הֹשפתָיִם הם תילים או עמודים בשדה, שבדרך כלל משמשים כציוני גבול, והתחבאו שם כדי שהמצרים לא יראו, שהרי אין ספק שעצם כניסתן לשדות היתה אסורה, מה עוד תשמישן עם בעליהם, שנָגַד את כל כוונות המצרים. וכן אומר הילקוט שמעוני (קסג): "ונשיהם היו מחממין להן חמין, ומביאות לבעליהם כל מאכל ומשתה ומנחמות אותן ואומרות: לעולם לא משתעבדין בנו [נראה שבזה התכוונו באופן כללי, לעודד אותם ולומר שלעולם לא נתן ה' למצרים להשתלט עלינו, וכן באופן אישי, שלא נתן ה' למצרים לפתות אותנו לגילוי עריות], סוף הקב"ה גואל אותנו! מתוך כך באין עליהן ופרים ורבים. ומה שכרן? זכו לביזת מצרים וביזת הים, שנאמר 'אם תשכבון...' וכתיב (שיר השירים ד:יב): 'גן נעול [אחֹתי כלה...]'", כלומר, היו כגן נעול למצרים שרצו לפרוץ לתוכן ולשכב אִתן.
זהו המפתח לגאולה הזאת וגם לגאולות אחרות: בזכות מסירות הנפש והבטחון בה' שהפגינו הנשים, נגאלו ישראל. הנשים החלשות האלו גברו על הכח האדיר של מצרים בזכות זה. ראשית כל, בבטחונם ובאמונתם בה', שחיזק אותן, ושבו חיזקו את בעליהן. ושנית, בנכונותן לסכן את נפשותיהן ולמסור את נפשן על בעליהן ועל עמן. בשכר זה נגאלו וזכו לביזת מצרים. לקח הֹשפתָיִם הוא, שדבקות בה', בטחון בו ועשיית מצוותיו, מביאים את הגאולה. כך אומר ילקוט שמעוני (זכריה תקעד): "'אם תשכבון בין ֹשפתָיִם' - אם תאבו לקיים מצות עשה ומצות לא תעשה, תשכבון בין ֹשפתָיִם, יהודה ועבר הירדן. ואם לא, תתהלכו מגוי אל גוי". כלומר, שזה יביא את הגאולה ואת השלום, ותשבו בשלוה.
אותה מדה של מסירות נפש היתה בשוטרי ישראל במצרים, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני קסג): "היו באין הנוגשים ומונים את הלבנים ונמצאו חסרות [מהמתכונת]. היו השוטרים מוּכים על [מעשי] יתר העם, ולא היו מוסרין אותם... והיו אומרים: מוטב לנו ללקות ואל ייכשלו יתר העם. לפיכך, כשאמר המקום 'אספָה לי שבעים איש' (במדבר יא:טז), אמר משה: רבש"ע! איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר ליה: 'אשר ידעת כי הם זקני העם ושֹטריו' (שם) -אותם שמסרו עצמם ללקות עליהם במצרים, הם יבואו ויטלו בגדולה הזו. מכאן אתה למד: כל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה".
וימררו את חייהם בעבֹדה קשה.... בוא וראה בכמה אשליות חיים היהודים בגולה. מצד אחד, חושבים הם שארץ עשירה ומשגשגת ומתקדמת מחוסנת מפני שנאת היהודים. ומצד שני, הם אומרים לעצמם, שדוקא מדינה שבה נמצאים הרבה עמים והרבה מיעוטים היא בטוחה ויהיה בה שלום ליהודים. אוי למחשבותיהם המסולפות, שמביאות אותם לידי טרגדיה ואסון! הרי אמרו חז"ל (תנחומא, ויצא ט): "היו במצרים משבעים לשון ולא היו משעבדין אלא בישראל". שני דברים לומדים מכאן. ראשית, שגם במטרופולין גדולה ומשוכללת כמו מצרים, שלשם נהרו מכל העמים, וששם התפתחה התרבות, והיו - לפי ההגיון - פתוחים ורחבי אופק, בכל זאת התנכלו ליהודים. ושנית, על אף שהיתה שם קשת רחבה של עמים ומיעוטים, זה לא עזר לבני ישראל, אלא דוקא אליהם כוּונה השנאה; והמיעוטים האחרים לא עזרו להם (גם הערב רב וההיקסוס), משום שהם שמחו שנמצא שעיר לעזאזל שאליו הופנתה שנאת המצרים, ולא אליהם. וכך זה תמיד. וגם לא ימצא ישראל עזר מצד השכבות המדוכאות, כי העובדה שהם סובלים אינה הופכת אותם לאנשים יותר טובים, אלא הם רוצים להגיע למעמד של אלו הרודים בהם, והם נוקטים בדרך הקלה, ומחפשים שעיר לעזאזל. ועל זה אמרו חז"ל (תנחומא, בא ז): "...כוש ופוט ולוד [היינו, שאר עמים במצרים], מנין שמתו [גם] בכוריהם [במכת בכורות]? שנאמר (תהלים עח:נא): 'ויך כל בכור במצרים, ראשית אונים באהלי חם'... 'עד בכור השבי' (שמות יב:כט) -השבויים למה לקו? לפי שהיו שמחים בכל גזירות שגזרו מצרים על ישראל". אם כן, אחינו בני ישראל, נשליך מאחורי גוינו את האשליות האוויליות הללו, ונכיר בעובדה שהגלות היא בית קברות, וככל שהיא עשירה ונוחה ומשגשגת, כך סופה להיות יותר מסוכנת.
כתוב בהגדה של פסח: "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה, ומרור". ולכאורה קשה, שהלא כל אחד מאלה מסמל אירוע בעבדות מצרים, והסדר היה צריך להיות "מרור, פסח ומצה", שהרי המרור, המסמל את העבדות המרה, קדם לכל? אלא נראה, שר"ג רצה ללמדנו כאן דבר גדול על הגלות: דוקא גלות שלא היתה תמיד גלות של עוני, שבתחילה לא היתה המדינה ענייה אלא עשירה, והאוכלוסיה היתה נהנית מרמת חיים גבוהה, היא המסוכנת ביותר. אוכלוסיה כזאת לא תשלים לעולם עם הורדת רמת החיים עקב משבר כלכלי וחברתי שיביא אותם לעוני. מכיון שהעם טעם את טעמו הטוב של הבשר (הפסח) והלחם (המצה), לעולם לא יסכים לחזור לעוני (מרור), אלא הוא יחפש כל דרך וכל מנהיג שיבטיח לו את המשך קיומם של החיים הטובים, ויהיה מוכן לעשות כל רשעות וכל זוועה כדי לשמור על עושרו. לכן, דוקא מארצות הרווחה תִפָתח הרעה, רח"ל.
...בעבֹדה קשה.... גאולת מצרים משמשת תמיד סימן לגאולה הנצחית בעתיד. כמו שהקב"ה הציל אותנו מעבודה קשה במצרים, כאשר המצב היה נואש ובני ישראל התייאשו, כך יהיה גם לעתיד לבוא, כמו שאמר ישעיהו (יד:א-ד,יב-טו): "כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם... והיו שֹבים לשֹביהם ורדו בנֹגשיהם. והיה ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבֹדה הקשה אשר עֻבד בך, ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת: איך שבת [בטל] נֹגשֹ!... איך נפלת משמים... חולש על גוים! ואתה אמרת בלבבך: השמים אעלה, ממעל לכוכבי א-ל ארים כסאי!... אדמה לעליון! אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור". הגאוה הזאת, שהיא חילול השם, תביא על כל הגוים שלא ידעו את שמו ובכך דיכאו את עמו ישראל, את העונש הגדול. ואז העבודה הקשה של הגלות תהפוך לעבודת צדקה והשקט, כמו שאמר ישעיהו (לב:יז): "והיה מעשה הצדקה שלום, ועבֹדת הצדקה, השקט ובטח עד עולם". ולכן נקרא קרבן פסח "עבודה", כמו שנאמר (שמות יג:ה): "ועבדת את העבֹדה הזאת בחֹדש הזה", ללמד שעבודת ה' שמסומלת בקרבן פסח הזה, קרבן שמסמל גם את חרותנו מהעבודה הקשה במצרים, היא תבטיח לנו גאולה מכל עבודת פרך שמעבידים אותנו הגוים.
ולכן אומר הפסוק (שם יב:כו-כז): "והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבֹדה הזאת לכם? ואמרתם: זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפוֹ את מצרים ואת בתינו הציל...", כלומר, מכיון שה' הוציאנו ממצרים מהעבודה של הגוים, מהיותנו עבדים להם, משום כך אנו - כהכרה וכהוקרה - עובדים את עבודתו. ויש שהקשו, שבהגדה של פסח מופיע הפסוק הזה בשאלת הרשע, אבל התשובה לרשע אינה התשובה הניתנת בפסוק כאן, אלא "אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים', לי ולא לו". ונ"ל פשוט, שהתשובה שניתנת בפסוק הזה היא התשובה שנותנים לכל הבנים, מהחכם ועד הקטן ביותר, שהרי זו התשובה היסודית. אלא שאח"כ הולכים עם החכם יותר עמוק; ועם הרשע, מנסים להסביר לו ולהחזירו בתשובה, ואם זה נכשל, רק אז נותנים לו את התשובה השנייה "הקהה את שיניו"; וכן עם התם.
הנה, כל התכנית של עבודת הפרך, שמטרתה היתה לשבור את רוחם של בני ישראל ולהמעיט את ריבויים, נכשלה, ופרעה הנואש עובר לשלב אחר - רצח הזכרים הנולדים. ובשלב זה, מפני גודל הזוועה, הוא מנסה להסתיר את התכנית, לא רק מבני ישראל אלא גם מבני עמו הפשוטים:
(טו) ויאמר מלך מצרים למילדֹת העבריֹת. בפסוק זה לא כתוב מה אמר, אבל הכוונה היא זו: פרעה מבין שמזימה זו היא מעבר לשלב אחר לגמרי. כאן לא מדובר סתם על שעבוד, ולוּ האכזרי ביותר, אלא מדובר ברצח עם, וברור שהוא חייב להתחיל בזהירות כדי שלא ירגישו היהודים. כך כתב אור החיים: "דבר זה עשאו המלך לבדו, כדי שיהיה הדבר בסוד, שלא ירגישו העבריות להסתיר הריונם..." (ובזה הוא מפרש מדוע כתוב "ויאמר מלך מצרים", לשון יחיד, ולא כלעיל, "וימררו", לשון רבים). וכאשר זה יתחיל להצליח, יוכל לשכנע את עמו לקבל את זה. ולכן התחיל במיילדות.
אלו היו מיילדות יהודיות, כמו שאמר רשב"ם: "למיילדות שהם העבריות", ולא מדובר במיילדות מצריות ששרתו את העברים, שהרי אסור ליהודיה ללכת למיילדת גויה. כך נאמר בע"ז (כו., והובא במדרש הגדול כאן): "ת"ר: בת ישראל לא תיילד את הנכרית מפני שמיילדת בן לע"ז. ונכרית לא תילד את בת ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי ר"מ. וחכמים אומרים, נכרית מילדת את בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה... ור"מ אומר, אפילו אחרות עומדות על גבה נמי לא, [משום] דזימנין דמנחא [שֹמה] ליה ידא אפותא [מקום רך שבמצחו] וקטלא ליה". וכך באמת הציע פרעה, כפי שנביא להלן.
פרעה פנה תחילה למיילדות של הבירה, כמו שכתב הספורנו: "'למילדות' - לאותן שהיו בעיר מצרים", שהיתה שטח קטן ומצומצם. ומשום כך הוא מדבר כאן רק עם שתי מיילדות, כמו שהעיר האבן עזרא: "כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מיילדות היו, אלא שתיהן שֹרות היו". וזה היה מכמה סיבות: הוא רוצה לדבר דוקא עם השרות, משום שמצד אחד, אם יוכל לשכנע את השרות היהודיות של המיילדות, בודאי הן יוכלו להשפיע על הפשוטות; ומצד שני, מכיון שלמעמד הראשי יש יותר להפסיד, הן מן הסתם תשתפנה אתו פעולה (ועיין מה שאכתוב בזה להלן בפסוק טז, בס"ד). ועוד: הוא מתחיל בבירה, משום שבעיירות רוב הנשים אינן מבקשות מיילדות, ודוקא העשירות רוצות אותן. ועוד, שבבירה נמצאת השכבה העליונה, שההגיון נותן שממנה יצמחו המנהיגים המסוכנים של היהודים, ופרעה הרי רצה להרוג את המנהיגים. ואילו מהשכבה התחתונה, שאינה משכילה, העייפה משעבוד, לא סביר שיֵצא מנהיג. וכן ראינו, שדוקא משה, שגוּדל באוירה של חופש ושל השכלה, היה המנהיג, כי הוא לא טעם טעם עבדות, ולכן רוחו לא היתה שפלה, ועוד, שהיה משכיל. ובתרגום יונתן יש חיזוק לדברים אלה, שפרעה פחד במיוחד ממנהיג יהודי; וע"ש שמפרש שפרעה חלם חלום ובו כף מאזנים, כשמצד אחד מונחת כל ארץ מצרים, ומצד שני מונח טלה (שה), והטלה הכריע והיטה את המאזנים; וחכמיו פתרו לו, שעתיד מנהיג אחד לצאת מישראל ולהחריב את מצרים, ומשום כך מיהר פרעה לגזור את הגזירה.
אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. שפרה היא יוכבד, ופועה היא מרים, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יא:): "רב ושמואל: חד אמר אשה ובתה [יוכבד ומרים]; וחד אמר כלה וחמותה [יוכבד ואלישבע, אשת אהרן]". ומכיון שיוכבד היתה אשת עמרם שהיה ראש הסנהדרין (עיין שמות רבה א:יג), והיתה בעלת השפעה על כל נשי ישראל, דיבר אִתה פרעה בנסיון לשכנעה לשתף אתו פעולה. ומרים היתה בעצם רק עוזרת, ליוכבד, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה א:יג): "ולא היו למרים אלא חמש שנים... הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה צרכיה והיתה זריזה, שעד שהתינוק [עדיין] קטן [כבר] הוא ניכר, הוא שאמר שלמה (משלי כ:יא): 'גם במעלליו יתנכר נער'". ומכאן אזהרה גדולה וחמורה לטפל ולהשקיע בחינוך ובהדרכת הבן והבת גם כשהם עדיין קטנים מאד, כי כבר בגיל צעיר נוצר האופי והכיוון.
הנה יש להקשות, מדוע לא נכתבו בפסוק כאן השמות שניתנו להן כשנולדו? התשובה היא, שכאשר אדם עושה מעשה טוב, מעניקים לו שם על זה, כדי שגם הוא וגם המעשה ייזכרו לטוב (עיין מה שאכתוב בפסוק כא). וכאן הן נקראו בשמות אלו, על שם מעשיהן הטובים ליולדות, ועל סירובן לשתף פעולה עם פרעה, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה א:יג): "'שפרה' - שהיתה משפרת את התינוק כשהוא יוצא מלא דם... שפרו ורבו ישראל עליה [כלומר, שפרו ורבו בזכות מסירות נפשה שלא להרוג אותם]... ששיפרה מעשיה לפני האלקים... שהעמידה ישראל לאלקים [שלמדו ממסירותה]".
הקב"ה, המפיר עצת רשעים, שילם לפרעה מדה כנגד מדה. הרשע הזה רצה לחסל את ישראל ע"י מיילדות; באו מיילדות אחרות והכריזו על שני בני ישראל, שעתידים לצאת מהם מלכי ישראל, אחרי שהקב"ה השפיל את מצרים והוציא את עמו לחרות. כך נאמר בהולדת בנימין (שיצא ממנו שאול, המלך הראשון) לרחל (בראשית לה:יז): "...ותאמר לה המילדת: אל תיראי, כי גם זה לך בן". וכן בהיוולד פרץ שממנו יצא דוד, נאמר: "...והנה תאומים בבטנה [של תמר]... ותקח המילדת ותקשֹר על ידו [של זה שהושיט ידו ראשונה] שָנִי, לאמר: זה יצא ראשֹנה. ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו, ותאמר [המיילדת]: מה פרצת עליך פרץ!" (בראשית לח:כז-כט).
וכדאי להעיר בדרך אגב, שמנהיגי ישראל גדולים יצאו ממשפחות בעלות ייחוס מפוקפק. דוד בא מרקע של מעשה יהודה ותמר, ורות הגיורת; משה, כפי שנכתוב בס"ד, בא מאוירה שכולה גויית; ועוד. כמה צריך להיזהר שלא ליפול לתוך הפח של התפיסה שהופכת את ענין הייחוס לדבר שפוסל את האדם על אף המעלות של עצמו. ואע"פ שאין לזלזל בייחוס, העיקר הוא האדם בעצמו. ראשית כל חשובים מדותיו, ומעשיו, ותורתו; ואח"כ - ייחוסו. שהרי כמה וכמה אנשים מייחוס טוב יצאו לתרבות רעה, וכמה גדולי ישראל באו מעבר שפל, ואף מעבר חוטא ולא יהודי.
גם שמה של שפרה רומז ברוה"ק להפרת עצת פרעה, על פי הפסוק (תהלים טז:ו): "חבלים נפלו לי בנעִמים, אף נחלת שפרה עלי". כלומר, חבלי עבדות מצרים נפלו מעלי, וגם נתת לי נחלה (א"י) יפה - והכל למרות הנסיון של פרעה להרוג את בני ישראל. וכן בפסוק (איוב כו:ב): "מה עזרת ללא כח, הושעת זרוע לא עֹז", כלומר, איך עזרת לחלשים, בני ישראל, שלא היו להם כח ועוז. והפסוק ממשיך (שם:יג): "ברוחו שמים שִפרה" - כלומר, משום שהוא ה' שבכוחו וביכולתו ליצור שמים ולשפר אותם. וזה ה' אשר הופיע בסיני עם "קול השֹפר הולך וחזק מאד" (שמות יט:יט). "עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר" (תהלים מז:ו). השופר והשיפור מוכיחים את ייחוד ה' בעולם.
...ושם השנית פועה. גם שמה ניתן לה על מעשיה, והוא ניתן ברוה"ק, כסמל של השגחת ה' ותבוסת אויביו. כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:יג): "'פועה' - שהיתה נופעת [שופכת] יין בתינוק [לרחצה, לנקיון]. [ובסוטה יא: שהיתה פועה לולד, כלומר, עושה קולות נעימים לשעשע את הולד; וכוונת שניהם דומה - שלא רק שלא הרגה את הולד, אלא אף שיפרה אותו]... פועה - שהיתה מפיעה [הנשימה אויר] את התינוק כשהיו אומרים מת... שהופיעה את ישראל לאלקים [בהתנהגותה]. ד"א, פועה - שהופיעה [בלי פחד, בהעזה] פנים כנגד פרעה וזקפה חוטמה בו [בפניו], ואמרה לו: אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלקים ליפרע ממנו [ולא הרג אותה משום שקטנה היתה]". הרי שכבר בקטנותה הפגינה את היסוד של המנהיג - נכונות להגן על עמה ולמסור נפש עליו. וכן, היה לה הבטחון השלם בהקב"ה שנתן לה את הכח לעמוד לא רק מול פרעה, אלא גם להוכיח את עמרם שהיה גם אביה וגם ראש הסנהדרין! כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:יג): "פועה - שהופיעה פנים כנגד אביה; שהיה עמרם ראש סנהדרין. באותה שעה [אחרי מעשה המיילדות], כיון שגזר פרעה ואמר 'כל הבן הילוד', אמר עמרם: ולריק ישראל מולידים! [כלומר, מוטב שלא נוליד, משנוליד וייהרגו]. מיד הוציא את יוכבד, ופירש עצמו מתשמיש המטה, וגירש את אשתו כשהיא מעוברת שלושה חדשים. עמדו כל ישראל וגרשו [גם הם] את נשותיהן. אמרה לו בתו: גזירתך קשה משל פרעה! שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה על הזכרים ונקבות. [ועוד] פרעה, רשע הוא וגזירתו ספק מתקיימת, ספק אינה מתקיימת... עמד הוא והחזיר את אשתו, עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהם". ומכיון שהיא הפגינה בטחון זה, החשיב אותה הקב"ה כראויה להיות נביאה, ומשום כך שרתה עליה רוה"ק, כדברי חז"ל (סוטה יא:): "שהיתה פועה ברוה"ק ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל".
מחובתי להצביע כאן על התנהגותה של מרים, שלא היססה להטיח דברים כלפי אביה, אע"פ שהיה גם גדול הדור. הנה, לצערנו הגענו בדורנו למצב של עיוות המצוה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז:יא), מתוך אי הבנה של מה שדרשו מזה: "אפילו מראים בעינך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, שמע להם" (ספרי, שופטים קנד). והכוונה היא, שגם אם ברור שהם טעו, צריך לשמוע להם, שהרי רש"י (שם) מוסיף: "וכ"ש כשאומר לך על ימין ימין, ועל שמאל שמאל" - כלומר, וכ"ש כאשר הוא פוסק נכון. בודאי, מצוה עלינו לשמוע לרב שלנו אפילו כאשר הוא טועה, אבל אם למישהו ברור על פי הוכחות וראיות שיש בידו, שהרב טעה, הרי במקביל לזה שהוא מציית כעת לפסק הדין, מותר לו וחובה עליו להביא את טענותיו בפני הרב ולערער על הפסק עוד פעם ועוד פעם, עד שהרב ישכנע אותו או שהוא ישכנע את הרב. וברור שאין זה סותר את המצוה, שהרי המצוה אינה אומרת לנו שכל מה שיוצא מפי הרב הוא אמת, אלא היא ניתנה כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל, ותהיה אנדרולומוסיה הלכתית (כמו במעשה עם ר"א ור"י בב"מ נט:), וא"כ האדם יוצא ידי חובת המצוה בזה שהוא מכבד את הפסק, אבל אח"כ חייב הוא להוכיח לרבו שהוא טעה. ויותר מזה: אם מדובר בענין השקפתי יסודי, מותר לאדם לעזוב את הרב הזה ולמצוא רב אחר. אבל למרבה הצער, הפכו בני תורה לרובוטים, שמקבלים כל מלה ומלה מרבם, בלי לחשוב ובלי להתבונן. השקפות ודעות ועמקות אין להם, והתורה הופכת מחמת זה לענייה ודלה.
...ושם השנית פועה. "אמר נבל בלבו אין אלקים" (תהלים יד:א, נג:ב) -זה פרעה שחשב להשמיד את היהודים באמצעות המיילדת פועה. ומדה כנגד מדה, מכריז הקב"ה על הפרת עצותיהם ומזימותיהם של כל שונאי ישראל (ישעיהו מב:יד): "החשיתי מעולם, אחריש אתאפק. [אבל עכשיו] כיולדה אפעה, אשֹם ואשאף יחד". אתה רצית להשמיד את בני ישראל בעזרת המיילדת פועה, ואני כיולדה אפעה ואשאג, ואשמיד את כל אויבי עמי. וכמו שהגוי אינו מאמין שהקב"ה הוא הכל יכול והקובע, כך ישראל - כשהוא חסר אמונה ובטחון - פונה לגוים לעזרה במקום לפנות להקב"ה, כגון בימי ישעיהו, כאשר פנו למצרים לעזור להם נגד אשור, וישעיהו צווח (ל:א-ג): "הוי בנים סוררים נאֻם ה', לעשות עצה ולא מִנִי... ההֹלכים לרדת מצרים ופי לא שאלו... והיה לכם מעוז פרעה לבֹשת..."; והוא ממשיך לתאר איך הם נוסעים עם עושרם לשחד את המצרים לעזור להם, ונוסעים במדבר המסוכן כדי לקבל את עזרת מצרים (שם:ו-ז): "משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה. לביא וליש מהם, אפעה [נחש מסוכן] ושרף מעופף... ומצרים הבל וריק יעזֹרו...". גם שונאי ישראל וגם ישראל חייבים לדעת שישראל נושע רק בה'.בילדכן את העבריות. פרעה המתחכם מבין שהוא צריך לשכנע אותן, כדי שלא ירגישו רגשי אשמה ובגידה בעמן. ולכן, בהנחה שהשכבה העליונה של בני ישראל יותר מוכנה משאר העם להתבולל, הוא מנסה לתת להן עילה ופתח להבין שהן אינן כשאר העם. ומשום כך, על אף שהעם נקרא וקורא לעצמו "בני ישראל" ולא "עברים" (וגם פרעה עצמו אמר [בפסוק ט]: "עם בני ישראל"), עכשיו קורא להם פרעה "עברים", שתמיד היה שם וכינוי שפל, כמו שאמרו הפלשתים בבוז (שמואל א יד:יא): "הנה עברים יֹצאים מן החֹרים אשר התחבאו שם"; זהו כינוי המתאר את הזרים המשונים הבאים מעבר לנהר. בזה התכוון פרעה לומר למיילדות: אתן ומשפחותיכן הלויים אינכם כהמון העם הזה, שהם "עברים", ואילו אתם באמת "בני ישראל". ולכן, אל תרגישו את עצמכן כבוגדות, אלא תבינו שאנחנו מוכנים לתת לכם לחיות אתנו בשלום ובכבוד, שהרי אנחנו מפחדים רק מההמון הגדול השפל, ואם תחלוף הסכנה הזאת ע"י הריגתם, אתם תוכלו לשבת אתנו במיטב הארץ כפי שהיה פעם. ובכן, בילדכן את העבריות:
וראיתן על האבנָיִם. הכוונה לזמן שבו היולדת העבריה יושבת על הכסא ("מקום מושב היולדת" - רבנו סעדיה) המיוחד ליולדת שהגיע זמנה ללדת, כלומר, הרגע האחרון לפני הלידה. כסא זה נקרא "אבנים", משום ששם האשה יולדת בנים, ובונה את העולם. ומשום כך נקרא גם מקום מלאכתו של היוצר "אבנָיִם", כמו שכתוב (ירמיהו יח:ג): "והנה הוא עֹשה מלאכה על האבנים". וכן קצה הרחם, שמשם יוצא הבן, נקרא אבנָיִם, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, ויקהל ד): "במקום שהולד נבנה", ובשמות רבה (א:יד): "במקום שהולד נפנה", כלומר - פונה לצאת לאויר העולם.
ומשום שהרגע הסמוך ללידה הוא הקשה והמכאיב ביותר, אמרו חז"ל (שמות רבה שם): "שהקב"ה עושה איבריה של אשה קשה כאבנים בשעה שיושבת על המשבר [הכסא] לילד". והטעם לכך מוסבר בתנחומא תזריע (ג): "שיהא בה כח כשהיא יולדת". וכ"כ הרד"ק: "הרחם עצמו ונקרא 'אבנָיִם' על שם הבנים".
רש"י כתב: "ובמקום אחר (מלכים ב יט:ג) קוראו 'משבר'" - "כי באו בנים עד משבר". גם הכסא נקרא "משבר", וגם קצה הרחם הנ"ל. והסביר הרד"ק: "כן נקרא 'משבר' על שבר האשה היולדת וחבליה... וקראו אבנָיִם בלשון שניים לענין הצירים שהם בפתח הרחם, שהם שניים כמו שני צירי הדלת. וכן אמרו רז"ל (בכורות מה.) '...כשם שצירים לבית [לדלת הבית], כך צירים לאשה'". ורבינו בחיי פירש: "וכן נקרא 'משבר' על שם שאבריה משתברים, וכן תרגומו: 'מתברא'".
אמר פרעה למיילדות: תהיו זהירות, ותחכו לרגע שהיולדת מגיעה ללידה, הרגע שהוולד מתחיל לצאת. תסתכלו היטב באשה היושבת על כסא האבנָיִם וברחמה, תמתינו לסימן שמראה שהיא עומדת מיד ללדת (והסימן הוא שיריכותיה מתקשות כאבנים, כפי שאמרו חז"ל [סוטה יא:]: "סימן גדול מסר להן: בשעה שכורעת לילד [כלומר, שהגיעה שעתה ללדת], יריכותיה מצטננות כאבנים"). ותסתכלו גם על הסימנים המראים אם זה זכר או נקבה. כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:יד): "סימן גדול מסר להם: אם פניו למטה, דעו שהוא זכר, שמביט באמו בארץ שממנו נברא [שהרי אדם הראשון נברא מהאדמה]. וכשהוא פניו למעלה, היא נקבה, שמבטת בברייתה בצלע". ורש"י (נדה לא.) פירש, שזה כדרך תשמישן. פרעה מסר להן את הסימנים האלה, לא שלא הכירו אותם כבר המיילדות, אלא הם היו חלק מהתחכמותו של פרעה, לנסות לשכנע ולהרגיע את המיילדות, שבוודאי היו נרתעות, שהרי מדובר כאן בשפיכות דמים. ומשום כך הוא מזכיר להן את הסימנים ללידה, ובכך הוא מרגיע אותן: הוא אומר, שכל זמן שהתינוק הוא עוּבר במעי אמו, אין זה שפיכות דמים (בדיוק כמו שהנשים בימינו, הרוצות להשתחרר מכל עול ואחריות, מצדיקות את רצח העובר לפי חוק ההפלות), ולכן, כדי להציל את עצמכן ואת משפחותיכן, ודאי מותר לכן למנוע את הלידה. ומשום כך אמר להן להסתכל היטב היטב בסימנים, ולא יחכו עד שיֵצא הוולד לאויר העולם כדי להסתכל על גופו. וכן כתב המהרש"א (סנהדרין נז:): "...'וראיתן על האבנים', קודם שיצא לאויר העולם, 'אם בן הוא' וגו'. וכיון שא"א להם לפטור משפיכות דמים רק בתחילת [כלומר, לפני תחילת] יציאת הוולד, קודם שיצא ראשו או רובו, הוצרך לתת להם סימנין...". וברור שאין הכוונה שקודם לכן מותר להרוג את העובר לפי התורה, אלא שאע"פ שחטא גדול הוא לרצוח עובר, ועתיד הרוצח לתת את הדין, מ"מ אינו נהרג על זה בבית דין.
עוד סיבה שמסר להן פרעה את הסימנים האלה, היא להרגיע אותן, שכיון שיהרגו את הוולד לפני יציאתו, לא יבחינו בהן הנשים, שאילו אם יבחינו, לא יתנו להן להולידן, ועוד, שתיהפכנה לבוגדות בעיני העם. כך פירש אור החיים: "אכן, רשע זה נתחכם כדי שתעלה בידו העצה, כי מי זאת האשה אשר תזמין עצמה למיילדת להרוג בניה? לזה נתחכם ואמר להם... כי קודם שייוודע הנולד מה הוא, אם בן אם בת [כלומר, קודם שיצא לעולם ויבכה וידעו הכל שנולד חי], יראו המיילדות על האבנים: אם בן הוא - ימיתוהו ויאמרו נולד מת, ולא ימתינו עד שיצא לעולם... ומנין ידעו לזה? אמרו רז"ל: סימן מסר להם...".
יתכן שפרעה ניסה לשכנע אותן גם בטענה שמוטב שלא ייוולדו ילדים אלה משייוולדו ויצטרכו לחיות חיים קשים של סבל. וגם כיום בטענה המרשעת הזאת משתמשות הנשים ה"מתקדמות", כביכול, שפרקו מעליהן כל עול, כשהן באות לעשות הפלות.
אם בן הוא והמתן אֹתו, "בסתר, שלא ייוודע הדבר, כי חמס היה עושה" - אבן עזרא. בזה ניסה פרעה להרגיע את המיילדות, ואמר שאפשר להרוג את הולד בקלות ובסתר, בלי שירגישו בזה האנשים. וחז"ל אמרו (מדרש שכל טוב): "כך אמר להן: אפילו משימת המיילדת אצבעה על חוטמו, מיד הוא מת". ודע, שכל מקום שנאמר במקרא: "והֲמִתם", רצח הוא, ולא הריגה צודקת. כך מצאנו שאבשלום אמר לעבדיו (שמואל ב יג:כח): "הכו את אמנון והמתם אֹתו". ושם, אבשלום ניסה להרגיע את עבדיו, ואמר (שם): "אל תיראו הלוא כי אנכי [בן המלך] צויתי אתכם", כלומר, מכיון שעושים אתם ע"פ ציווי של בן מלך, אין לכם פשע. ויתכן שגם פרעה ניסה לטעון כך למיילדות כדי שיסכימו. אך אין זו טענה אמיתית. כבר אמרו חז"ל (שמות רבה א:יד): "למה ציווה להרוג אותם ע"י המיילדות? כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו, [ובמקום זה] וייפרע מהן". פירוש - פרעה ידע שכלל גדול הוא שאין שליח לדבר עבירה, ואפילו אם מלך מצַוה לעשות עוול כזה, העושהו מתחייב בנפשו, שהרי "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?" (קדושין מב:).
פרעה ציווה להרוג את הזכרים בלבד, מכמה סיבות: ראשית כל, משום שהיו שטופי זימה. כך אומר שמות רבה (א:יח): "אלא כך היו אומרים: נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזימה". שנית, שבנוסף לתכנית הכללית להשמדת היהודים, חלם פרעה שעתיד להיוולד מושיע בעת ההיא, כמו שאומר תרגום יונתן (שהבאתי לעיל), וכמו שפירש רש"י: "לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להיוולד בן המושיע אותם". שלישית, הוא רצה שיישארו וולדות בחיים, כדי שלא ירגישו נשי העבריות כל כך מהר במזימת פרעה. והנה משום שטיפוּת הזימה של המצרים, חזר פרעה אחרי שכבר אמר "אם בן הוא והמיתן אותו", ואומר:
ואם בת היא וחיה. כל כך גדולה היתה תאוותם לנקבות העבריות, שהיה מוכן להשאיר אותן בחיים, אע"פ שתמיד נשארה הסכנה שישארו אפילו מעט זכרים, שיוכלו לקחת הרבה נשים ולהוליד מהן. כך אומר אליהו רבה ((פ"ז) פ"ח): "אילו אמרו 'אם בת היא והמיתן אותה'... כבר נתמעטו ישראל באותה שעה. דרכו של איש שישא עשר נשים ויהיו לו בנים... ואין דרכה של אשה שתינשא אפילו לשני בני אדם". תאוותו הכשילה אותו וקילקלה לו את השורה.
...וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אֹתו.... פרעה הרשע והטיפש חשב שיוכל להשמיד את עם ה' על האבנים. אך התורה רמזה לו שעצתו לא תקום. שכן כתוב בירמיהו (יח:ג-ז): "וארד בית היוצר והנה הוא עֹשה מלאכה על האבנָיִם. ונשחת הכלי אשר הוא עֹשה בחֹמר ביד היוצר, ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות. ויהי דבר ה' אלי לאמור: הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל...? הנה כחֹמר ביד היוצר, כן אתם בידי בית ישראל. רגע אדבר על גוי ועל ממלכה, לנתוש ולנתוץ ולהאביד". הקב"ה הוא היוצר והמשמיד; הוא היוצר על האבנים. מאבנָיִם אלה שמסמלים את השגחת ה' על כל העולם, ילמד פרעה את כשלונו באבנָיִם של הלידה.
כפי שהבאתי לעיל, שם אחר לאבנָיִם הוא "משבר". וכך כתוב אצל חזקיהו, כאשר רבשקה הופיע בשם מלך אשור, וחירף וגידף את ה' בפרהסיא, וחילל את השם (מלכים ב יט:ג): "כה אמר חזקיהו: יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה, כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדה". כלומר, חילות אשור האדירים צרו על ירושלים וכיתרו אותה, והאשורים האכזרים עמדו להשמיד את העיר ואת היהודים, במקביל לחילולם את השם. ולכאורה, לא היה סיכוי להינצל, והיתה זו עת צרה שאין כמוה, כיולדת שהגיעה עד המשבר, עם כאבים נוראים, והוולד אינו יוצא. ואז אמר ה' על סנחריב (מלכים ב יט:כב,כח): "את מי חרפת וגדפת ועל מי הרימות קול, ותשא מרום עיניך על קדוש ישראל?!... יען התרגזך אלי... ושמתי חחי באפך...". הגוי שרוצה להשמיד את ישראל על האבנָיִם, ושמביא את ישראל למצב של משבר - הגוי הזה יפול. והמעשים של מצרים הם סימנים ואותות לדורות, לגאולה האחרונה.
עוד אמרו חז"ל (מכילתא בשלח, מסכתא דשירה ה): "'ירדו במצולֹת כמו אבן' (שמות טו:ה)... במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. הן אמרו: 'וראיתן על האבנים' [להרוג את הזכרים], אף אתה עשית להם המים כאֲבָנִים [קשות], והיו המים מכין אותם על מקום האבנים [על אברי הזרע, הביצים, שנראים כאבנים וקשים כאבנים בעת תשמיש]". והכוונה היא, שאותם מצרים שרצו לרצוח על האבנָיִם את הזכרים, שיש להם אברי זרע כאבנים, ה' העניש אותם מדה כנגד מדה, בים סוף.
(יז) ותיראן המילדֹת את האלקים. הן פחדו ויראו מה', שהרי להרוג עוּבר הוא עוון ותועבה גדולה, ואע"פ שאין נהרגים על זה בב"ד, מ"מ רצח הוא בעיני ה', בדיני שמים. ולכן הפירו את גזירת המלך, כי ידעו ש"דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?" -בודאי את דברי הרב. וכך אמרו חז"ל (סנהדרין מט.): "כתיב (יהושע א:יח): 'כל איש אשר ימרה את פיך... יומת'. יכול אפילו לדברי תורה? [כלומר, שיומת גם אם עבר על גזירת המלך לבטל דברי תורה?] ת"ל (שם): 'רק חזק ואמץ'". כלומר, המלה "רק" היא מיעוט, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי, ברכות ט:ה) שכל "אכין" (אך) ו"רקין" (רק) הם מיעוטין, באים למעט מהכלל. ופירש רש"י שם: "שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו". ולכן אבנר ועשאל סירבו להרוג את כהני נוב למרות פקודת שאול (עיין סנהדרין שם), כמו שכתוב (שמואל א כב:יז): "ויאמר המלך... סבו והמיתו כהני ה'... ולא אבו עבדי המלך לשלֹח את ידם, לפגֹע בכהני ה'". והמקור לכך הוא בפרשת המלך, בציווי שהמלך תמיד ישא אתו ס"ת, ושם כתוב (דברים יז:כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". הרי, שהמצוות מוטלות גם על המלך, והוא וההדיוט שניהם חייבים בכבוד ה'.אע"פ שהמיילדות הסתכנו בנפשן בסירובן, שהרי פרעה ציווה להרוג את הילדים, מ"מ הן סירבו כי זה בין שלושת הדברים שאדם צריך ליהרג עליהם ולא לעבור. מה עוד, שהציווי היה לא רק גזירה לבטל מצוה, אלא להשמיד את כל העם, וא"כ זו גזירה לבטל את כל התורה, שהרי אם אין עם ישראל, מי ישמור את התורה? ועל כן מסרו המיילדות את עצמן על קידוש השם:
ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים. לא הרגו את הילדים, למרות גזירת פרעה ולמרות הסכנה שהיתה נשקפת להן, בהיותו מלך מצרים. ופירש הכלי יקר: "כמו שכתוב (קהלת ח:ב): 'אני [אומר לכם] פי מלך שמֹר, ועל דברת שבועת אלקים', כי באופן זה תשמור פי גזירת המלך - כשלא תתנגד לשבועת אלקים, אשר הַשְבֵע השביע אותנו לשמור כל מצוותיו. כך יראו המיילדות את האלקים, ושמו את נפשם בסכנה. כי ההריגה היא מן אותן שלוש שייהרג ואל יעבור...". ואע"פ שאין חיוב מיתת ב"ד על הריגת עובר, מ"מ זה נקרא רצח, כמו שכתבתי לעיל.
אמרו חז"ל (שכל טוב): "'כאשר דבר' - 'כאשר אמר' מיבעי ליה, דהא כתיב 'ויאמר, בילדכן'? אלא 'כאשר דבר' - בגזירה [כלומר, הוא דיבר בלשון גזירה], דהיינו לשון קשה [לאו דוקא בכעס, אלא בלשון החלטית, עם אזהרה], ודומה לדבר (בראשית מב:ל): 'דבר האיש, אדֹני הארץ, אתנו קשות'". וכן כתב אור החיים: "מן הדרך הוא כשיגזור מלך דבר, עכ"פ בתחילת הגזירה, דבר מלך חזק ואימת מלך רועשת לבל עבור עליה. ובאורך הימים, אחר הגזירה היא רופפת. ולזה הודיע הכתוב כי הצדקניות הללו ביטלו גזירת המלך סמוך לגזירה", כלומר מיד. וכוונת אור החיים לפרש את המלה "כאשר", שמיד כאשר ציווה, סירבו.
מי יכול לשער את גדולת המדה של יראת ה'! ועליה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיא:י): "ראשית חכמה יראת ה'"; וכן (תהלים קיב:א): "אשרי איש ירא את ה'"; ושלמה אמר (משלי א:ז): "יראת ה' ראשית דעת". ואמרו חז"ל (שמות רבה מ:א): "כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום. כל נגר שאין בידו ארגליא [כלי האומנות] שלו, אינו נגר. למה? שקפליות [המנעול] של תורה ביראת חטא, שנאמר (ישעיהו לג:ו): 'יראת ה' היא אוצרו'". כלומר, יראת ה' היא המבטיחה לאדם שתורתו תשתמר. ועוד אמרו חז"ל (אבות ג:ט): "רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת".
הכוונה בכל הדברים הללו היא, שמטרת יצירת האדם היא כדי שיגיע לקדושה, שהיא ביטול היש וההבל, ניתוק מהאנוכיות ומה"אני", שגוררים אותו לכל רע. והנה, כדי להגיע לזה, האדם חייב להאמין שהקב"ה כולו אמת, ושמדותיו ודרכיו וגזרותיו כולן אמת, ובנוסף לזה, להאמין ביכולתו לשלם גמול בין לטובים ובין לרעים, ושהוא כל יכול. ואם אדם באמת מאמין שהקב"ה קיים, והוא כל יכול, הוא בודאי יחוש את זה, ויעמוד ביראה ובפחד לפני ה', וימהר לקיים את גזרותיו באמונה ובבטחון שלמים, ובלי פחד מהגוי, ויהיה מוכן למסור את נפשו עליהן, משום שהוא יודע שזה רצון ה', ושגדול שכרו של כל מי שמוסר את נפשו, ושבסופו של דבר הקב"ה ישפיל את כל שונאיו, לרבות הגוים שגוזרים גזירות. אם כן, האמונה האמיתית מביאה לידי יראת ה', ויראת ה' מביאה לידי שמירת כל המצוות ולידי בטחון (שנאמר [משלי יד:כו]: "ביראת ה' מבטח עֹז"), ובטחון מביא לידי מסירות נפש, ומסירות נפש מביאה לידי קידוש השם, וקידוש השם מביא לידי גאולה, ועניית ה' לבקשות האדם.
זאת כוונת דברי חז"ל (ברכות כ.): "מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי [שלמדו יותר], בשני דר' יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי!... א"ל: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם". ונ"ל שמשום כך נענה ר' חנינא בן דוסא בתפלתו, אע"פ שלא היה יותר גדול בתורה מר' יוחנן בן זכאי, כפי ששאלה אשתו של ריב"ז: "וכי חנינא גדול ממך?" ההסבר הוא, כפי שענה ריב"ז לאשתו: "א"ל: לאו. אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך" (ברכות לד:). והכוונה היא, שר"ח בן דוסא, שיראת ה' קדמה לתורתו, עשה את היראה לחלק מנשמתו, עד שהרגיש כעבד לפני ה'. ובכך הגיע למוכנות לקדש את השם ולמסור את נפשו עליו, כעבד בשביל רבו, ומשום כך נענה בתפילתו. ולכן מי שלומד הרבה תורה בלי יראת ה', ותורתו קודמת ליראת ה', ייכשל ביום ההכרעה. ו"תורתו קודמת ליראת חטאו", פירושו שיש לו יראת ה' רק כלפי חוץ, אבל היא אינה איתנה ואמיתית באמת ובתמים, משום שהיא לא באה לתוכו בפני עצמה כמדה שהוא נאחז בה, אלא היא באה כתוצאה מתורתו, שלמד על המושג של יראת ה', וכמו עם כל שאר המושגים הוא יודע בהשכלתו ידיעה קרה שצריך לירוא את ה', ומשום כך הוא מתפלל בכוונה ושומר מצוות בכוונה, אבל בבוא יום של סכנה, כאשר יהיה מוכרח להוכיח שהוא באמת ירא ה', על ידי מסירות נפש והסתכנות, ביום ההוא ייכשל ולא יהיה מוכן לזה. וזאת הכוונה ב"קודמת ליראת חטאו". וזאת כוונת חז"ל (סוטה מח:) כשאמרו: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן", ופירש רש"י: "קטנות אמנה". הרי שאפילו צדיק יכול להיות קטן אמונה, היינו קטן ביראת ה', אם תורתו קדמה ליראתו.
אמרו חז"ל על המיילדות (שמות רבה א:טו): "עליהן נאמר 'אשה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא:ל)". ביראת ה' שלהן, אחזו בידיהן את מדת אברהם אביהן, כמו שאמרו חז"ל (שם): "קישטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם, כמה שהקב"ה מעיד עליו (בראשית כב:יב): 'כי עתה ידעתי כי ירא אלקים [אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני]'. [משם רואים שוב שההוכחה ליראת שמים היא נכונות האדם להקריב את מה שיקר לו מאד - הן את נפשו, הן את נפש אהובו; לפעמים היא מתבטאת בהצלת נפש מישראל, ולפעמים בנכונות להקריב נפש, כמו בעקידה]. אמרו: אברהם אבינו ע"ה פתח לו פונדק והיה זן... בני אדם ערלים; ואנו, לא דיינו שאין לנו להאכילן אלא להרוג אותן [והם יהודים]?! אנו נחייה אותן". כלומר, החזיקו ביראת ה' ובַנכונות למסור נפש שהיו לאברהם אבינו, כמו שכתוב (שמות רבה כג:ה): "ובאיזה זכות אומרים ישראל שירה? בזכות אברהם שהאמין בהקב"ה, שנאמר (בראשית טו:ו): 'והאמִן בה''. היא האמונה שישראל נוחלין בה, ועליו הכתוב אומר (חבקוק ב:ד): 'וצדיק באמונתו יחיה'". עוד אמרו על המיילדות (מדרש תהלים קיט:סט): "'טפלו עלי שקר זדים' - מהו? שנאמר '...בילדכן את העבריות'... ובאותה צרה - 'אני בכל לב אצֹר פקודיך'".
כל צדיק דוגל ביראת ה'. כך יוסף (בראשית מב:יח): "את האלקים אני ירא", וכן יונה (א:ט): "ואת ה' אלקי השמים אני ירא", וכן עובדיהו אמר (מלכים א יח:יב): "ועבדך ירא את ה' מנעֻרי" (והוא הסתכן והחביא מאה נביאים בעת גזירת אחאב ואיזבל). וכן ציוותה התורה (ויקרא יט:יד): "ויראת מאלקיך". וישעיהו הגדיר לנו את האמת על יראת ה' (נ:י): "מי בכם ירא ה', שֹמע בקול עבדו [הנביא]? אשר הלך חשכים ואין נֹגה לו, יבטח בשם ה' וישען באלקיו". וראוי לכל יהודי לחרוט פסוק זה על לבו. עוד נאמר (קהלת יב:יג): "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". ועל אחרית הימים נאמר: "וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם, ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי" (ירמיהו לב:מ).
והנה, היפוכה של יראת ה' המביאה לידי קידוש השם, הוא חוסר יראת ה' הנובע מכפירה ומחוסר אמונה בה', והמביא לידי חילול השם. כך, בדוגמה הקלאסית של עמלק, כתוב (דברים כה:יח): "ולא ירא אלקים", שזה הביא אותו לתקוף את ישראל ולחלל את שם ה'. וכאשר בא אברהם למצרים, אמר (בראשית כ:יא): "רק אין יראת אלקים במקום הזה". וכן נאמר (תהלים נה:כ): "ישמע א-ל ויענם... ולא יראו אלקים". ולא יהיה כסא ה' שלם עד אשר יחסל את חוסר יראת ה' מהעולם, שנאמר (שמות יז:טז): "ויאמר: כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר".
ותחיין את הילדים. נראה לי שהוסיפה התורה את המלים הללו ללמדנו שהן סיפרו לכל העבריות את מזימת פרעה, ובכך נכשלה כל תכניתו, ולא היה מצליח גם אילו היה מְמַנה מיילדות אחרות, מאחר שעכשיו נזהרו העבריות. ומשום כך, הוא נאלץ לעבור מיד לשלב של "כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו" (להלן, פסוק כב). ולפי זה, פירוש "ותחיין את הילדים" הוא שהחיו את כל ילדי העברים באזהרתן.
אומר שמות רבה (א:טו): "וכי מאחר שלא עשו כאשר דיבר אליהן, אין אנו יודעין שקיימו את הילדים? למה הוצרך הכתוב לומר 'ותחיין את הילדים'? יש קילוס בתוך קילוס. לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות. יש מהם שהיו עניות, והולכות המיילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות והן מחיות את בניהן, הוא שכתוב: 'ותחיין...'". ונ"ל שנקטו "הוסיפו", ללמד שעשו דברים שלא עשו קודם לכן, לפני הגזירה. וזאת גם כוונת האבן עזרא, הכותב: "'ותחיין' - בכל כוחן, יותר ממשפטן הראשון". והכוונה בזה להראות את הנפש הטהורה ואת מסירות הנפש של הצדיקות הללו. לא רק שהגזירה לא הרתיעה אותן, אלא שדחפה אותן לעשות יותר למען העם משעשו תחילה. דוקא הגזירה עוררה בהן הבנה יותר עמוקה של מה היא אהבת ישראל. ואע"פ שעד עכשיו טיפלו רק בנשים העשירות שבאזורן, עכשיו התחילו לטפל גם בעניות, ולא רק ליילד אותן, אלא גם לספק להן לחם ומים כדי שהתינוקות יחיו. וכל זה עשו באמונה טהורה ובבטחון בה', שנבעו מיראת ה'.
עוד אמרו חז"ל (שם): "יש מהם [מהוולדות] שראויים [מצד הטבע] לצאת חיגרים או סומים או בעלי מומין... עומדות [המיילדות] בתפילה ואומרות לפני הקב"ה: אתה יודע שלא קיימנו דבריו של פרעה; דבריך אנו מבקשות לקיים! רבון העולם, יֵצא הוולד לשלום, שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו, לומר: הרי יצאו בעלי מומים, שביקשו להרוג אותם... יש מהן שראויין למות בשעת יציאתן... והיו עומדות בתפלה... שלא יאמרו ישראל: הן הרגו אותן. והקב"ה עושה תפלתן...". והיינו מה שכתוב (תהלים קמה:יט): "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם", אבל זה רק ליראיו האמיתיים, כמו שאומר הפסוק לפני כן (יח): "קרוב ה' לכל קֹראיו לכל אשר יקראֻהו באמת", והיינו אלה שעושים את רצון ה' לא משום שהם מצפים לנס.
בוא וראה את כח הבחירה באדם. בשני מקומות כתוב "תחיינה", ושניהם בנשות ישראל. האחד הוא כאן, שהנשים בחרו להיות צדקניות, ויראו את ה', ומסרו את נפשן על מצוותיו, ולא רק הצילו את הילדים, אלא אף נתנו מעצמן, לספק להם לחם ואוכל. והשני הוא ביחזקאל (יג:יז-יט), ששם הוא מגנה את הנשים המכשפות שעושות מעשי כישוף, ואומרות לכל מי שבא לשאול אם ימות או יחיה (כאילו הן יודעות), ובעד זה נוטלות שכר באוכל, ושם כתוב: "שים פניך אל בנות עמך המתנבאות מלבהן... לצודד נפשות: הנפשות תצודדנה לעמי ונפשות לכנה תחיינה? ותחללנה אֹתי אל עמי [שהרי הן דיברו בשם ה', וכאשר הדבר לא התקיים, נתחלל שמו] בשעלי שֹעֹרים ובִפְתוֹתֵי לחם, להמית נפשות אשר לא תמותנה". זאת הבחירה! אותה אשה יכולה להיות גדולה כמיילדות, ויכולה לרדת לשפל של המכשפות. וההבדל בין אלה לאלה נבע מזה שבאלה היתה יראת ה', ובאלה חסרה יראת ה'. הכל בידו ובבחירתו של האדם. ועל זה אמר משה (דברים י:יב): "מה ה' אלקיך שֹאל מעמך, כי אם ליראה את ה'"; ומהפסוק הזה למדו חז"ל (ברכות לג:): "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
אותו רשע, פרעה, בזה שעצתו הופרה ע"י "ותחיין", היה הראשון ללמוד על בשרו את הבטחת ה' שעם ישראל יחיה לעולם, כמו שאמר ירמיהו (ל:יא): "כי אתך אני נאֻם ה' להושיעך, כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפִצותיך שם, אך אֹתך לא אעשה כלה". והפרת עצת פרעה היא סימן לעתיד, למה שנאמר בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז:ג): "בן אדם, התחיינה העצמות האלה?" ועונה ה' (שם:ה): "הנה אני מביא בכם רוח, וחייתם", שהיא הבטחה נצחית לעם ישראל לחיים נצחיים. אם כן, עוצו עצה, רשעי העולם, ותופר!המחשבה שחשב פרעה להרוג את הילדים, נרמזה במלה "הילדים". ומה שקרה לו יקרה לכל רשע שקם ורוצה להרוג את הילדים. אמרו חז"ל (בראשית רבה עח:יג): "'אדני [עשיו] יֹדע כי הילדים רכים, והצאן והבקר עלות [הרות] עלי [לשמרם], ודפקום [למהר אותם] יום אחד ומתו כל הצאן' (בראשית לג:יג) -זה משה ואהרן [שאע"פ שהם מנהיגי העם, מ"מ לגבי הגוים ואומות העולם, רכים הם כצאן]; 'והצאן והבקר עלות עלי' - אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד:לא): 'ואַתֵן צאני צאן מרעיתי'... אילולי רחמיו של הקב"ה... כבר מתו כל הצאן בימי אדריינוס".
(יח) ויקרא מלך מצרים למילדֹת. פרעה זועם על הפרת תכניתו, ועוד יותר זועם על ההעזה שהעיזו המיילדות העבריות להפר את עצתו. אומר האבן עזרא: "הנכון, בנות מוות [ראויות למות] כי הפכתן [הפרתן] מצותי!"ויאמר להן: מדוע עשיתן הדבר הזה!, להעיז להפר את מצותי, מצות מלך. וכתב לקח טוב: "תוכחה ונזיפה, וכן הוא אומר (שמות ה:יד): 'מדוע לא כליתם חקכם ללבֹן'", שמשם רואים שלשון "מדוע" היא לשון תוכחה. והספורנו כותב: "שבגדתן בי, כי הנה כשצויתי לא מאנתם לעשות מצותי [לא סירבתן מיד], ובטחתי בכן שתמיתו הילדים, ותוחלתי נכזבה". וכן מוכח מחז"ל, שפרעה היה בטוח שהמיילדות יעשו את מצותו, שכך אומר סדר אליהו רבה ((פ"ז) פ"ח): "'ולא עשו כאשר דבר אליהן...' - ראה את הדבר כאילו נעשה, מיכן אמרו: אוה"ע נתפסין על המחשבה [בלבד] כמו שנעשה [כבר], אבל ישראל אין נתפסין עד שיעשה מעשה על ידיהן". ונראה שהסיבה לכך היא, שהנפש היהודית בטבעה מתנגדת לעבירה, ולוחמת נגד מחשבת עבירה, ולכן עד שהופכת המחשבה למעשה, אינה נידונה כמעשה. אבל הגוי שנפשו תאבה לעבירה, מחשבתו רצה בלי התלבטות להפוך למעשה, ולכן הוא נענש גם על מחשבה בלבד.
הסיבה שהמיילדות לא אמרו לפרעה מיד שהן מסרבות, היא משום שידעו שאם יסרבו, יחפש פרעה מיילדות אחרות, ואולי ההן יסכימו. לכן, נתנו לו לחשוב שהן מסכימות, ובינתיים יוכלו לסכל את המזימה, ולהזהיר את העבריות. ובזה הן היו חכמות יותר מפרעה. העיקר - שמכאן ברור שהיתה נשקפת סכנה אמיתית למיילדות, ובכל זאת לא היססו.
ותחיין את הילדים - כתוצאה מהפרת מצותי.
(יט) ותאמרן המילדֹת אל פרעה. כל הפסוק הזה נאמר ברוה"ק, ומנבא על השגחת ה'. עד כאן, בכל הפסוקים בפרשה, כאשר פרעה מדבר או מדברים אליו, לא כתוב "פרעה", אלא "מלך מצרים" (ראה פסוקים ח,טו,יז,יח) (ומה שכתוב בפסוק יא: "ויבן... לפרעה", אינו מתייחס לאדם המדבר ולא שמדברים אליו), וא"כ צריכים להבין, למה כאן כתוב "פרעה"? אלא, כל הפסוק מרמז להשגחת ה', שהוא מציל את ישראל מאויביו, משפיל גאים ומגביה שפלים. זה מתחיל בשימוש בשם "פרעה", שהוא רמז לעונשו, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, וארא ט): "'ראה נתתיך אלהים לפרעה' (שמות ז:א) -למה? 'כי גבֹה מעל גבה שֹמר [כלומר, יש גבוה שמשקיף מעל לגבוה, ורואה את מה שהוא עושה], וגבֹהים עליהם' (קהלת ה:ז) [ותחילת הפסוק הוא: "אם עֹשק רש, וגזל משפט וצדק תראה במדינה, אל תתמה על החפץ כי גבה..."]. אמר לו: 'ראה נתתיך אלהים לפרעה', לך והיפרע ממנו והָבֵא עליו עשר מכות". כלומר, ששמו פרעה רומז על הפרעון, העונש שיקבל. וכן אמרו (שם): "אמר לו הקב"ה למשה: פרעה הרשע עשה עצמו אלוה; הודיעו שאינו כלום. הריני עושה אותך עליו אלוה. ומנין שעשה עצמו [פרעה] אלוה? שנאמר (יחזקאל כט:ג): 'לי יאֹרי ואני עשיתני'. לפיכך, יראה אותך ויאמר שזה אלוה. פרעה היה אחד מארבעה בני אדם שעשו עצמן אלהות ונבעלו כנשים, ואלו הן: חירם, ונבוכדנצר, ויואש ופרעה". הם נבעלו כנשים בשעת נפילתם; או, עוד בגדולתם, נבעלו סתם מרצונם, מתוך תאוותם ותועבתם. והבעילה כנשים רומזת להשפלתם, כדברי העץ יוסף על התנחומא: "שלפי שהחזיקו עצמן לאלהות, צריכין להיות משפיעין כאלוה... וכזכר המשפיע בנקבה, כי הוא הנותן והיא המקבלת. לכן נבעלו כנשים, להראותם כי המה מושפעים ולא משפיעים. 'כי מי א-לוה מבלעדי ה'' (תהלים יח:לב)".העיקר, ששמו "פרעה" מרמז על שפרע ה' ממנו את החוב, והשמיד אותו, ורומז גם שבעצם היה חלש כנקבה, ונבעל כנקבה, כמו שאמרו בתנחומא (שם): "שהיה זכר ופרע עצמו [נבעל] כנקבה". ולכן, הפסוק שמדבר על סיכול תכניתו ותחילת מפלתו, משתמש בשמו "פרעה". עוד אומר התנחומא שם (י): "אמר הקב"ה: בעוה"ז פרעתי ממצרים בעשר מכות, אבל לעתיד אני נפרע לכם מגוג ומגוג, שנאמר (יחזקאל לח:כב): 'ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש, אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו'". שגאולת מצרים סימן לגאולה האחרונה, שתראה מכות עולמיות ושואה בינלאומית.
כי לא כנשים המצריֹת העבריֹת. על אף שמצוה לקדש את השם, ושלא לעשות מעשה שיחלל את שמו, אין צורך להתאבד סתם. אין סומכין על נס סתם, אלא צריכים לקדש שם שמים ובכל זאת לנסות גם לחיות אם אפשר. ולכן, המיילדות, שעמדו בפני סכנת נפשות, מחפשות תירוץ שיסיר מהן את עונש המוות. הן חייבות לתרץ, מדוע נתנו לפרעה לחשוב שהן אכן יקיימו את מצותו, ולבסוף לא קיימו. ולכן הן מסבירות, שנכון שהן מיילדות, אבל למיילדת יש שני תפקידים: ליילד, ולשמור על הוולד ולשפרו אחרי שנולד. והמצריות צריכות תמיד מיילדת ליילד, אבל העבריות הן חזקות ויודעות איך ללדת בעצמן (כמו שנפרש בס"ד להלן), ולכן נשאר לנו רק לשפר ולשמור על הוולד הנולד, ובתפקיד זה כבר א"א להרגו. כך כתב הכלי יקר: "ולדעת חז"ל שאמרו, 'שפרה' - שמשפרת הוולד, ו'פועה' - לשון דיבור אל הילד, נראה לתרץ בזה מה שדחו את פרעה בקש [בטענה קלושה]... שאמרו שהמה אינן מולידין העבריות כי חיות הנה. אך עיקר מלאכתן לשפר הולד... ומזה מצאו מקום אל התנצלות לומר שאנחנו אין מולידין אותם". ודבריו מתוקים כדבש.
גם כאן מצאנו רמז לישועת היהודים: כי לא כנשים המצריות הן העבריות -היהודים אינם כשאר העמים. בשאר העמים, אילו היה מלך אדיר גוזר עליהם, גזירתו היתה מתקיימת. אבל העבריות הן חלק מעם ה', שהשגחתו עליהם, ואי אפשר להשמידם.
כי חיות הנה - חזקות, בריאות ומלאות חיים, כמו חיות היער, ויכולות ללדת בעצמן. ועוד, הן בקיאות כמו חיות - מיילדות. כך כתב האבן עזרא: "לא עברנו על מצוותיך, כי העבריות אינן כמצריות כי כח חיים הרבה יש להם". ונ"ל שזאת גם כוונת חז"ל במה שאמרו (שמות רבה א:טז): "אומה זו כחיות השדה נמשלות שאין צריכות מיילדות [משום שהן בריאות ומלאות חיות, ועוד שניתנה להן בדרך הטבע ההבנה איך להוליד את עצמן]. יהודה נמשל כאריה, דכתיב: 'גור אריה יהודה' (בראשית מט:ט); דן - 'יהי דן נחש' (שם:יז); נפתלי - 'אילה שלוחה' (שם:כא); יששכר - 'חמֹר גרם' (שם:יד); יוסף - 'בכור שורו' (דברים לג:יז); בנימין - 'זאב יטרף' (בראשית מט:כז). ועל שאר, כתיב (יחזקאל יט:ב): 'מה אמך לבִיָא בין אריות רבצה'". ליהודים יש הכח, שהעולם אינו מבין, לעמוד נגד עמים גדולים ממנו, מעטים שמנצחים בסופו של דבר את הרבים, כאילו כוחם הוא כח של חיה, ולא כח של סתם אדם. ואין ספק שהמלים האלו, והכינוי "חיות", עשו רושם על פרעה והמצרים, שראו בעם הזה תעלומה מפחידה ועל טבעית.
התורה תמימה הקשה, מדוע הביא המדרש את הפסוק מיחזקאל ולא את הפסוק מהתורה, בפרשת בלק: "הן עם כלביא יקום" (במדבר כג:כד), ותירץ מה שתירץ. ול"נ, שהביאו את הפסוק הזה, משום שמדובר שם בפירוש על מצרים, שהרי כך כתוב (יחזקאל יט:ג-ד): "ותעל אחד מגֻריה, כפיר היה [יהואחז, שעליו כתוב (מלכים ב כג:לב): "ויעש הרע בעיני ה'"]... אדם אכל ["גוזל את ישראל, כי ישראל נקראו אדם" - רש"י], וישמעו [התאספו] אליו גוים... ויבִאֻהו בחחים אל ארץ מצרים". ורצו חז"ל להגיד לנו כאן שני דברים: שאכן ישראל הוא חיה, אריה, אבל גם החיה יכולה ליפול לפח של אדם, והכל תלוי ברצונו של ה'.
במדרש לקח טוב כתוב: "'חיות' - בריאות, כמו 'שתי צפרים חיות טהֹרֹת' (ויקרא יד:ד), ופי' - בריאות [ולא שחוטות ולא טריפות]". וכן כתוב בתורת כהנים (מצורע, פרשתא א) על הפסוק ההוא, שצריך להיות צפור דרור, חפשי לעוף. ונראה שיש שם רמז לענייננו, שהרי באותו פסוק כתוב: "ועץ ארז ושני תולעת ואזֹב", ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, ויקרא תקנט): "אמר שלמה: מפני מה מצורע זה מיטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים - בעץ ארז ואזוב? אלא, ע"י שאדם מגביה עצמו כארז, הוא לוקה בצרעת, וכיון שמשפיל את עצמו כאזוב, הוא מתרפא באזוב". כנגד פרעה וכל אלה הקמים בגאוה, שמגביהים את עצמם נגד האלקים, ורוצים לשעבד ולשחוט את היהודים, באות הצפורים, צפורים חיות - בריאות, ולא טרפות ולא שחוטות, צפורי דרור, בנות חופש וחרות, ולא כלואות ומשועבדות לאדון, לסמל את כוחו של ה' שמלקה את הגאוותן בצרעת, ואת פרעה במכות. רוה"ק צווחת: אתה אמרת "והֲמִתן אותו"; אני אומר "כי חיות הנה" - העבריות חיות ועם ישראל חי.
אונקלוס תירגם: "חכימן אינון" (וכן תירגם יונתן). וכן כתב רבינו סעדיה: "פקחות". ונראה שכוונתם פשוטה, שהן יודעות איך ללדת בעצמן בלי מיילדת. הרד"ק פירש: "'חיות' - מיילדות. כלומר, אינן צריכות למיילדות אחרות כי הן עצמן מיילדות". גם כוונתו היא, שהן פיקחות וחכמות ויודעות ללדת בעצמן. והרשב"ם כלל את כל אלה, וכתב: "בריאות, ופקחות, וממהרות לילד".
בטרם תבוא אלֵהן המילדת ויָלָדו. מאחר שהן בריאות וחזקות ומלאות חיים, ומאחר שהן יודעות איך ללדת בעצמן (כמו שכתבנו לעיל), הרי לפני שאנחנו מספיקות להגיע, הן כבר יולדות, ולא נשאר לנו אלא לשפר את התינוק. ורוה"ק צווחת: "בטרם תבוא אליהן" - על בני ישראל, הרעה, "וילדו" - יינצלו! וכן אומר הנביא (ישעיהו סו:ז-ט,יב-יד): "בטרם תחיל - ילדה! בטרם יבוא חבל לה - והמליטה זכר! מי שמע כזאת... היוחל ארץ ביום אחד, אם יִוָלֵד גוי פעם אחת? כי חלה [ברגע שהרגישה חיל של הלידה], גם ילדה ציון את בניה. האני אשביר [אביא את היולדת למשבר] ולא אוליד, יאמר ה'? אם אני המוליד - ועצרתי, אמר אלקיך?!... הנני נֹטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים, וינקתם... כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם... ונודעה יד ה' את עבדיו וזעם את אֹיביו". הקב"ה מביא את ישראל למשבר - ומי יחשוב שלא לתת לו ללדת?! מי חושב שיש באפשרות הגוים למנוע את הלידה, לחסל את עמו?! הלא עם ישראל נבחר ע"י ה' להיות עמו, ולכן יצירתו היא תכנית ה' מראש, ואיך יחשוב הגוי למנוע את זה? וכן נאמר (ירמיהו א:ה): "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך - נביא לגוים נתתיך". וכמו הנביא, כן העם כולו - עם קדוש, שיצירתו ולידתו תוכננו מראש. ואיך יחשוב הגוי להפר את עצת הקב"ה, שעליו כתוב (תהלים צ:ב): "בטרם הרים יֻלָדו ותחולל ארץ ותבל - ומעולם עד עולם אתה א-ל"?
יש עוד רמז כאן לכפיות הטובה המדהימה של פרעה: אתה, פרעה, רצית להרוג את הילדים בטרם ייוולדו, ושכחת את יוסף שהציל את מצרים, כמו שכתוב (בראשית מא:מט): "ויצבֹר יוסף בר כחול הים הרבה מאד", וכתוב בו (שם:נ): "וליוסף יֻלד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב".
כעונש פרעה כך יהיה עונש הגוים באחרית הימים, שיבוא כגמול על גאוותם, אשר בה חיללו את השם ואת בני ישראל, ועל זה אומר צפניה (ב:א-ג,ח-י): "התקוששו וקושו [התאספו לתשובה] הגוי לא נכסף [לא רצוי]. בטרם לדת חֹק [בטרם אוליד את גזר דינכם]... בטרם לא יבוא עליכם חרון אף ה', בטרם לא יבוא עליכם יום אף ה' [ולא תוכלו למנוע את לידת החוק הזה, כמו שפרעה לא מנע את לידת העברים]; בקשו את ה' כל עַנוֵי הארץ... בקשו צדק, בקשו ענוה - אולי תסתרו ביום אף ה' [כי רק בענווה במקום גאוותכם, תינצלו]... שמעתי חרפת מואב וגדֻפי בני עמון אשר חרפו את עמי ויגדילו על גבולם, לכן חי אני נאֻם ה' צב-אות אלקי ישראל כי מואב כסדֹם תהיה ובני עמון כעמֹרה... זאת להם תחת גאונם כי חרפו ויגדִלו על עם ה' צב-אות".
(כ) וייטב אלקים למילדֹת. בשכר האמונה ויראת ה' שהיתה להן, ובשכר מסירות נפשן, הקב"ה נותן להן שני דברים: ראשית, הוא מציל אותן מֵחֲמת פרעה, והופך את לב פרעה להאמין להן, על אף שתשובתן היתה מפוקפקת מאד. כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:טז): "מה היה הטובה הזאת? שקיבל דבריהם מלך מצרים ולא הזיק להן". ועוד הטבה, שבזכות מסירות הנפש, הִרְבה להן חומריות וגשמיות, ועמרם ויוכבד שיגשגו. וכן הוא אומר (תהלים קמה:יט): "רצון יראיו יעשה".שני דברים אלו מצאנו גם באברהם, כאשר ירד מצרימה ואמר לשרה (בראשית יב:יא-יג): "...הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אֹתך המצרים ואמרו: אשתו זאת, והרגו אֹתי ואֹתך יחיו [כי שטופי זימה הם], אמרי נא אחֹתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" - הרי הטבה שהיא הצלת הנפש. ולאחר מכן כתוב (שם:טז): "ולאברם היטיב [פרעה] בעבורה ויהי לו צאן ובקר..." -הרי הטבה גם בגשמיות. וכמו שאברהם הפגין בטחון ואמונה, ולא חש ספקות כאשר אחרי הבטחת ה' (שם:ב): "ואעשך לגוי גדול", וכן (שם:ז): "לזרעך אתן את הארץ", הוא נאלץ לצאת בעוני ולרדת למצרים מפני הרעב, ובשכר זה הקב"ה היטיב לו, ודוקא מתוך הגלות יצא בעושר רב - כך היטיב ה' גם ליוכבד בגלל אמונתה. וכך היה עם בני ישראל ביציאתם ממצרים. כך אומר בראשית רבה (מ:ו): "את מוצא, כל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו. באברהם כתיב (בראשית יב:י): 'ויהי רעב בארץ', בישראל כתיב (שם מה:ו): 'כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ'. באברהם כתיב (שם יב:י): 'וירד אברם מצרימה...', ובישראל כתיב (במדבר כ:טו): 'וירדו אבֹתינו מצרימה'... באברהם כתיב (בראשית יב:יב): 'והרגו אֹתי ואֹתך יחיו', ובישראל כתיב (שמות א:כב): 'כל הבן הילוד...' [וכן נאמר "אם בן הוא והמתן אֹתו ואם בת היא וחיה" - וזה ממש מתאים לאברהם ושרה, שהמצרים רצו להרוג את הזכר ולהחיות את הנקבה]. באברהם כתיב '...למען ייטב לי...', ובישראל כתיב 'וייטב אלקים למילדות'...". ובודאי עיקר כוונת התורה בהשוואה זו היא לטעת בנו אמונה, שכשם שכל היסורים האלה באו על אדם אחד, ועמד באמונתו, וה' הצילו, כך ברור שעם ישראל לא יושמד לעולם, על אף שהוא עם קטן מול רבים. ועוד: כדי שילמדו מזה שאם הם יעמדו באמונתם, ייגאלו בהדר ובתפארת. עוד אפשר קצת ללמוד מהשוואת הלשון לאברהם, את מה שאמרו חז"ל (שמות רבה א:טו): "שתבע אותן להזדווג להם ולא קיבלו ממנו", שגם זה קרה לשרה, ובשני המקומות כתוב שה' הטיב להם.
חז"ל (שמות רבה א:טז) אמרו: "לפי שיראה יוכבד מפני הקב"ה, העמיד ממנה משה שכתוב בו (שמות ב:ב): 'כי טוב הוא'", וזה פירוש "וייטב".
אם כן, סוכלה מזימת פרעה, ולא רק שלא הושמד העם, אלא:
וירב העם, בפקודת וגזירת ה', שהוא כל יכול. כמו שהקב"ה בגזרתו ובברכתו בבריאת העולם אמר (בראשית א:כב): "פרו ורבו... והעוף ירב בארץ", כך גזר ובֵרֵך את בני ישראל כאן. ואומר שמות רבה (א:טז): "לקיים מה שנאמר (איכה ג:לז): 'מי זה אמר ותהי, ה' לא צוה'. אם פרעה ציווה להרוג את הזכרים, מה הועיל בגזרתו? 'ה' לא צוה'! אלא 'וירב העם'".
ויעצמו מאד. לתדהמת המצרים, ישראל אף התחזקו בכח גופני למרות הנסיון לשבור אותם. ועיין מה שכתבתי בפסוק "ויעצמו במאד מאד" (פסוק ז), ושם הבאתי את הכלי יקר שכתב שגם גדלו בממון, ומשום כך כתוב "במאד" (ע"ש). ומטעם זה לא כתוב כאן "במאד", אלא סתם "מאד", שהרי אע"פ שרבו ועצמו, לא נעשו המון העם עשירים, שהרי היו עבדים. וכל הריבוי הזה בא בזכותן של המיילדות, בזכות יראת האלקים שהיתה להן. וההיפך נאמר ברשעים (תהלים נה:כ,כד): "...ולא יראו אלקים... לא יחצו ימיהם".
יש לימוד גם מהקשר בין "וייטב" לסיפא של הפסוק, "וירב העם...", והוא, שאחרי מסירות נפשן של המיילדות, והצלתן מכף המוות, לא הפסיקו את מעשיהן הטובים, ולא אמרו: "עשינו את שלנו, ועכשיו נשב ונהנה מהשכר", אלא אדרבה, עם העושר הזה סיפקו יותר ויותר מזון לתינוקות, ועודדו את הילודה, והצילו ילדים שהיו במצב שבדרך כלל היו מתים; והסתכנו עוד ועוד, ועשו גם דברים שלפני כן לא עשו. כך כתב אור החיים: "'וייטב'... נתן להם רב טוב, ובאמצעותו היתה להם יכולת לספק מזון, ובזה 'וירב העם'". ומשום כך כתוב בפסוק הבא: "ויהי כי יראו המילדֹת את האלקים, ויעש להם בתים", שמשמע שהטיב אִתן פעם שנייה - ואכן, זאת היתה הטבה שנייה, בגלל הזכות השנייה שתיארנו (ולא נראה מה שפירש רש"י ש"וייטב" בפסוק שלנו זהה עם "ויעש להם בתים" שבפסוק הבא, שהרי יש הפסק ביניהם).
דע, שההקרבה והנכונות לעמוד בעינויים מוכיחות את אמיתותה של אמונת האדם ושל יראת ה' שבו. ועל כן כתוב (דברים ח:טז): "המאכִלך מָן במדבר... למען ענֹתך ולמען נסֹתך להיטִבך באחריתך". כלומר, הקב"ה לא נתן לבני ישראל מקור מזון קבוע, שיהיה אצלם, שעי"ז יֵדעו שכל יום יש להם אוכל, אלא עיניהם היו תלויות תמיד, כל יום ויום, לשמים. והדאגה הזאת היתה נסיון, לראות אם הם באמת מאמינים - ואם יאמינו, תבוא ההטבה, השכר. ולכן המן נחשב לסמל האמונה. וכן היה אצל המיילדות. "לפום צערא אגרא" (אבות ה:כג).
(כא) ויהי כי יראו המילדֹת את האלקים - פעם שנייה, בנוסף לפעם הראשונה (כמו שכתבתי לעיל). עכשיו החליט הקב"ה, שמכיון "שלא יראו ממלך מצרים, רק יראו מה'" (אבן עזרא), ראוי שיצאו מהן גדולי ישראל ומנהיגיו, כדי שהמנהיגים ידעו תמיד שמסורת משפחתם ומקורם מבוססים על יראת ה', ושרק משום כך הם נבחרו להנהגה ולשררה, ומשום כך חובה עליהם להמשיך במסורת זו. ואין אדם ראוי להיות מנהיג אלא א"כ הוא מוכן למסור את נפשו על התורה ועל העם. וכך אמר דוד (תהלים סא:ו): "נתת ירֻשת יראי שמך", והכוונה למשה, אהרן ודוד, ובתי הכהונה והמלכות שלהם. וזאת הכוונה במה שממשיכה התורה כאן ואומרת:ויעש להם בתים. כך דורש הספרי (בהעלותך עח): "בתים אלו, איני יודע מה הם. כשהוא אומר (מלכים א ט:י): 'ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים, [את בית ה' ואת בית המלך]', 'את בית ה'' - זו כהונה, 'ואת בית המלך' - זו המלכות. זכתה יוכבד לכהונה ומרים למלכות... הא כל המקרב עצמו, מן השמים מקריבים אותו". ומשום כך, המלה "להקריב", פירושה גם להביא משהו יותר קרוב, וגם למסור נפש כקרבן - כי רק בהקרבת הנפש אפשר להתקרב אל ה'. וז"ל שמות רבה (א:יז): "רב ולוי - חד אמר: בתי כהונה ובתי לויה, וחד אמר בתי מלכות. בתי כהונה ולוייה - ממשה ואהרן; בתי מלכות - ממרים, לפי שדוד בא ממרים". וכן מצאנו שהבטיח ה' לדוד (שמואל ב ז:יא-יב): "...כי בית יעשה לך ה'... והקימֹתי את זרעך אחריך...". ובתנחומא (ויקהל ד): "'ותיראן המילדֹת את האלקים' וגו'. מה פרע להם הקב"ה? עשה להם בתים. ומה בתים עשה להם? בית כהונה ובית מלכות. יוכבד נטלה כהונה ומלכות: אהרן כה"ג ומשה מלך, [שנאמר] 'ויהי בישֻרון מלך' (דברים לג:ה). ומה שכר נטלה מרים? חכמה... שיצא ממנה בצלאל, שכתוב בו (שמות לא:ג): 'ואמלא אֹתו רוח אלקים'". וז"ל שמות רבה (א:טז): "הדא הוא דכתיב (איוב כח:כח): 'ויאמר לאדם: הן, יראת ה' היא חכמה'. מהו שכר היראה? תורה. לפי שיראה יוכבד מפני הקב"ה, העמיד ממנה משה... ומרים יצא ממנה בצלאל, שהיה מלא חכמה" (ועיין גם שמות רבה מ:א).
מכל זה יוצא, שבשכר אמונתן, יראת ה' שלהן ומסירות נפשן, הוציא מהן הקב"ה את המנהיגים הנצחיים של עם ישראל, שלחלק מהם קבע ירושת מלכות וכהונה עולמית. בעצם, ה' נתן להן את כל הכתרים שיש, דהיינו: כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות - דוד, כתר כהונה - אהרן, וכתר תורה - משה. אך זה שנתן הקב"ה ליוכבד את משה לא היה בגדר "בית", בכלל "ויעש להן בתים", אלא הטבה בשכר הפעולה הראשונה, כדברי המדרש (שמות רבה א:טז) שהבאתי לעיל: "'וייטב'... העמיד ממנה משה שכתוב בו (שמות ב:ב): 'כי טוב הוא', וניתנה התורה על ידו שנקראת לקח טוב". שהרי התורה היא כתר שאינו ניתן בירושה, כמו שאמרו חז"ל (קהלת רבה ז:[א]ב): "תני רשב"י: שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן ונטלו. כתר מלכות זכה בו דוד ונטלו. כתר תורה הרי מונח לדורות". וא"כ אינו בגדר "בית". ומ"מ, כבוד גדול היה לאיש הראשון שזכה לקבל את התורה מאת ה' ולמסור אותה לישראל. ובזה זכתה יוכבד, שבנה יהיה האדם הזה. ושוב - היא זכתה לזה משום שראשית החכמה של תורה היא יראת ה', שבלי זאת אין התורה מתקיימת. ואכן, מעשה אמו היה סימן למשה, שגם הוא היה סמל של יראת ה' ומסירות נפש, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, כי תשא שצא): "שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן ונקראו על שמו [בגלל מסירות נפשו]... על התורה... שנאמר (מלאכי ג:כב): 'זכרו תורת משה עבדי'... לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו, שנאמר (שמות לד:כח): 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום [וארבעים לילה]'... נתן נפשו על ישראל [כמו שאמרו חז"ל (ברכות לב.): "מלמד שמסר [משה] עצמו למיתה עליהם, שנאמר (שמות לב:לב): 'ואם אין מחני נא מספרך'"], ונקראו על שמו, שנאמר (שמות לב:ז): 'לך רד כי שחת עמך' וכו'".
עוד זכו יוכבד ומרים, בזכות מעשיהן, לכתר הגדול ביותר, והוא כתר שם טוב, וכמו שאמרו חז"ל (אבות ד:יב): "ר"ש אומר, שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות - וכתר שם טוב עולה על גביהן". וכן נאמר (קהלת ז:א): "טוב שם משמן טוב...". ולכן לא הזכירן התורה בשמות שניתנו להן בהולדתן, אלא בשמות "שפרה ופועה", שהם השמות שקנו במעשיהן, וכמו שאמרו חז"ל (תנחומא, ויקהל א): "את מוצא, שלשה שמות נקראו לו לאדם. אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו. תדע לך, שהרי בצלאל, ע"י שקנה שם טוב, זכה שיעשה מלאכת המשכן".
החכמה ניתנה כשכר גם ליוכבד וגם למרים. כך אמרו חז"ל (שמות רבה מ:א): "'ויאמר לאדם: הן, יראת ה' [היא חכמה וסור מרע בינה]' (איוב כח:כח)... שכר היראה - תורה [וביחד עמה חכמה, כדי להבין את התורה; ועוד, אין חכמה גדולה מהתורה, כמו שכתוב (דברים ד:ו): "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"]. שמיוכבד העמיד הקב"ה את משה, וזכה שתיכתב התורה על שמו... מרים, ע"י שסרה מן הרע ומן החטא, העמיד ממנה הקב"ה בצלאל וזכה לחכמה ולבינה". הקב"ה רצה ללמדנו בזה שהתורה וכ"ש החכמה (שבודאי אין חכמה בלי תורה), משועבדות ליראת ה', לעול מלכות שמים. ואין תורה בלי יראת ה' וקבלת עולו, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יג.): "למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואח"כ מקבל עליו עול מצוות". ואילו בן תורה שיש לו גאוה, היא עלולה להפוך לסם המות של גסות רוח אא"כ הוא ישפיל את עצמו ע"י יראת ה'. וזאת כוונת הפסוק (תהלים קיא:י): "ראשית חכמה יראת ה'" - שיראת ה' היא היסוד, והיא תַקְנה לאדם את החכמה האמיתית בלי הסילוף של הגאוה, שהרי חכמה מביאה לידי גאוה, אא"כ האדם מושפל ע"י יראת ה', ואא"כ הוא מכוון את חכמתו לאמת. וכן דוד מסר את נפשו על קידוש השם עם גָלְיַת, וצווח תמיד: "ראשית חכמה יראת ה'".
ולכן נבחר בצלאל, שזכה להיות האדריכל של המשכן, ולהיות מלא חכמה ובינה. הוא נבחר רק משום שהוא בא משרשרת של אבות ואמהות שידעו מה היא יראת ה' ומסירות נפש. הלא כל ת"ח ומנהיג חייב לרכוש את התכונות הללו, ועל אחת כמה וכמה מי שבונה את משכן ה'! והנה, אמר הקב"ה למשה (שמות לא:ב-ג): "...ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואמלא אֹתו רוח אלקים בחכמה...". ויש לשאול, מה פשר "קראתי בשם"? ועוד, למה נכתב כאן שם אבי האב, חור? ההסבר הוא, שכל זה מורה על שרשיו של בצלאל, שאבותיו הצטיינו במסירות נפש וקידוש שם שמים, שמשום כך נבחר בצלאל. הרי חור היה בנם של כלב ומרים, שהיא מסרה את נפשה על קידוש השם במעשה המיילדות, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה א:יז): "'ויקח לו כלב את אפרת [ותלד לו את חור]' (דברי הימים א ב:יט) -אפרת זו מרים. למה נקרא שמה אפרת? שפרו ורבו ישראל על ידיה". וחור הוא סמל האמונה השלמה והמלאה שנבחנת בנכונות למסור נפש. כך כתוב במלחמת עמלק (שמות יז:יא-יב): "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים... ואהרן וחור תמכו בידיו... ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". והנה ידי משה הם סמל האמונה, כלשון הפסוק "ויהי ידיו אמונה", וכמו שאמרו חז"ל (תנחומא, בשלח כז): "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים, היו מתגברין; ואם לאו היו נופלין". א"כ, חור ואהרן סימלו את האמונה, בזה שהחזיקו בידי משה. אלא שאמונתו של חור היתה גדולה מזו של אהרן, בזה שהיא היתה שלמה ומלאה. הרי אצל עגל הזהב, כאשר דרשו בני ישראל מאהרן לעשות להם עגל, הוא ניסה לדחות אותם, אבל על חור אמרו חז"ל (תנחומא, ויקהל ד): "מה צורך לחור להיזכר כאן [אצל בצלאל, כמו ששאלתי]? אלא שנתן נפשו להקב"ה. בשעה שביקשו לעשות את העגל, עמד כנגדם וגער בהם, ועמדו עליו והרגוהו". ועל האמונה המלאה הזאת, ועל זה שקידש את שם ה', נאמר כאן: "ראה קראתי בשם", מדה כנגד מדה - חור קרא בשמי וקידש את שמי, ולכן אני אקרא בשם נכדו ואבחר בו לבנות את ביתי. והוא נקרא "בצלאל", משום שאדם שמקריב מעצמו, מתקרב לה' ועומד קרוב אליו, והוא בצל ה'. ועוד: לחור היתה אמונה מלאה, ולכן נאמר על נכדו "ואמלא אֹתו רוח אלקים".
עוד יותר רואים דבר זה באבי סבו של בצלאל - כלב, בעלה של מרים. הרי כלב ויהושע היו שני המרגלים שלא היו קטני אמונה. ועל כלב כתוב (במדבר יד:כד): "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו... והביאֹתיו אל הארץ...". וקשה, מדוע הצביע הקב"ה רק על כלב, ולא גם על יהושע? אלא, שאע"פ שגם יהושע האמין, אמונתו של כלב היתה מלאה, שהרי הוא היה זה שקפץ ועמד בפני ההמון הסוער והמסוכן, ומחה בפניהם (במדבר יג:ל): "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: 'עלה נעלה'!" הוא הסתכן כאשר רצו העם לרגום אותם ממש, כמו שכתוב (שם יד:י): "ויאמרו כל העדה לרגום אֹתם באבנים". ומשום שאמונתו היתה מלאה, הצביע עליו הקב"ה ואמר: "עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי...". משמעות "וימלא" היא שאמונתו היתה מלאה, והוא הוכיח את זה בנכונותו לקדש את שם ה'. ובמדה כנגד מדה, הזכיר הקב"ה במפורש שבצלאל הוא נכדו של חור, וכן אמר שבצלאל הוא "למטה יהודה", רמז לכלב, שעליו כתוב בפרשת המרגלים (במדבר יג:ו): "למטה יהודה - כלב בן יפֻנה". ונאמר "ואמלא אֹתו" - כנגד "וימלא אחרי"; "רוח אלקים" - כנגד "עקב היתה רוח אחרת עמו".
אך יש מפרשים שפירשו "בתים" באופן אחר. הרשב"ם כתב: "'בתים' - לשמרם פן ילכו לעבריות היולדות", כלומר "ויעש" מוסב על פרעה ולא על ה', והכוונה שפרעה עשה להן בתים בין עבדיו המצרים, כדי שלא תלכנה ותעזורנה לעבריות. וכ"כ דעת זקנים. ורבינו בחיי כתב: "ויש שפירשו 'בתים' - בתי כְלָאִים, שיהיו סגורות שם לעולם", כמו "ובבתי כְלָאים הָחבאו" (ישעיהו מב:כב). ורבינו בחיי פירש פירוש נוסף: "'ויעש להם בתים' - לישראל [מדלא כתיב "ויעש להן"]. כלומר, שהושיב להם שומרים והעמיד בית מצרי אחד בין שני בתים של ישראל, כדי שלא יוכלו להסתיר הילדים מהם". והוא ע"פ הלקח טוב: "עמד ותיקן בתים למצריים להיות שכנים לישראל. כיון שנולד בן לישראל הן מרגישים בהם" (ועיין במה שאכתוב בס"ד לקמן ב:ג). נ"ל שהכוונה היא, שפרעה הפך את גושן ואת מגורי בני ישראל לגיטו גדול, והכניס לשם מצרים כשומרים וכמלשינים. ואבי מורי ז"ל פירש בתורה ישרה, שעשה בתים מיוחדים לעבריות, ללדת בהם.
כיוון אחר נותן מדרש הגדול: "ששלח פרעה להרגן וכיסה אותן הקב"ה כשתי קורות שלבתים". והרד"ק פירש: "שהסתירם [ה'] מפרעה שלא להרע להם, כדרך שנאמר בירמיהו ובברוך (ירמיהו לו:כו): 'ויסתִרם ה''". וכ"כ רבינו סעדיה. והרד"ק פירש פירוש נוסף, בפשטות: "'ויעש להם בתים' - בני בית. כלומר, שפרו ורבו".
ויעש להם בתים. פרעה הרשע, בעל הגאוה, חשב להרוס את בתי ישראל, להרוג את הזכרים ולתפוס את הנשים, ובסופו של דבר להשמיד את העם; ובא הקב"ה והשפיל אותו, ונתן למיילדות בתים, והכה את פרעה בביתו, שנאמר: "ושרץ היאֹר צפרדעים ועלו ובאו בביתך" (שמות ז:כח); וכן בערוב (שם ח:יז): "ומלאו בתי מצרים את הערֹב"; וכן בתחלת התמוטטות אמונת המצרים, כאשר האמינו למשה במכת הברד (ועיין מה שאכתוב שם), כתוב (שם ט:כ): "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים"; וכן בארבה (שם י:ו): "ומלאו בתיך... ובתי כל מצרים"; וכן במכת בכורות (שם יב:ל): "כי אין בית אשר אין שם מת". ושם החג עצמו נקבע על שם זה, כמו שכתוב (שם:כז): "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל... ואת בתינו הציל". ולכן נקבעה חלוקת קרבן הפסח לפי הבית, כמו שכתוב (שם:ג): "ויקחו להם איש שה לבית אבֹת שה לבית". ולכן גם "והיה הדם לכם לאֹת על הבתים" (שם:יג). הכל במדה כנגד מדה.
כך גם בהמשך: ה' הוציא את בני ישראל ממצרים לא"י, והפך אותם לעמו, עם ישראל ובית ישראל, כמו שכתוב (תהלים קטו:יב): "יברך את בית ישראל...", ושם "ויירשו בתים מלאים כל טוב" (נחמיה ט:כה), וכן (דברים ו:יא): "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת" - אלא כבשת (ואגב, יש ללמוד מזה שכל מה שהגוים בנו ורכשו כאשר היהודים לא היו בא"י, נרכש שלא כהוגן, וגזל הוא, משום שהארץ אינה שלהם, ומותר להפקיע מהם אדמות, ורק אם קנו רכוש תחת שלטון יהודי, זהו רכושם).
גם לעתיד לבוא, כאשר יעניש הקב"ה את הגוים על גאוותם, יתקדש שמו ושמם של ישראל בחזרם לא"י ובבניית בתים ובתחיית הארץ, שהם הסימן הגלוי לגאולה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח.): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו:ח,י): 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתֵנו ופרְיכם תשאו לעמי ישראל [כי קֵרבו לבוא... והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כֻלֹה ונושבו הערים]'". וכן כשגער הנביא בצידון, אמר (יחזקאל כח:כד-כו): "ולא יהיה עוד לבית ישראל סִלון ממאיר וקוץ מכאִב... בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפֹצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגוים... וישבו עליה לבטח ובנו בתים... וידעו כי אני ה' אלקיהם". ה"בתים" הם גם סמל של האמונה הגדולה בגאולת ה' מתוך החושך המוחלט, כמו שמצאנו, שממש לפני כיבוש ירושלים ע"י הכשדים, ציווה ה' לירמיהו לקנות שדה מחנמאל, ואמר (ירמיהו לב:טו): "כי כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל: עוד יִקָנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת".
אך כמה עגומה העובדה, שכאשר הקב"ה רוצה לשקם את בית ישראל, ולהחזיר את עמו לארץ ישראל ולקדש את שמם ואת שמו, יש שהם אינם רוצים בכך, כמו בבית שני, שרוב העם לא עלו מבבל, ועל זה קונן נחמיה (ז:ד): "והעיר [ירושלים] רחבת ידים וגדֹלה, והעם מעט בתוכה ואין בתים בנוים". והחטא הזה גרם לטרגדיה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ד.): "'עד יעבֹר עמך ה' עד יעבֹר עם זו קנית' (שמות טו:טז). 'עד יעבר עמך ה'' - זו ביאה ראשונה [ממצרים]; 'עד יעבור עם זו קנית' - זו ביאה שנייה [מבבל]. מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא ["לבוא ביד רמה" - רש"י] כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון [שהרי הוקשו זה לזה בפסוק], אלא שגרם החטא", ופירש רש"י: "ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם...". וברור שהחטא שנזכר במדרש היה שלא רצו לקיים את מצות ישוב א"י, שהרי בסוגיא שם קושרים את הענין הזה ליעקב, שפחד מעשיו אע"פ שהקב"ה אמר לו (בראשית כח:טו): "והנה אנכי עמך ושמרתיך...", ומסבירה הגמרא שפחד "שמא יגרום החטא"; ומפני איזה חטא פחד? אמרו חז"ל (בראשית רבה עו:ב): "אמר: כל השנים הללו [עשיו] יושב בא"י, תאמר [שמא] שהוא בא עלי מכח ישיבת א"י!"
ברור, שכשם שה' משגיח בעולם ובונה בתים לישראל בא"י על אפם ועל חמתם של הגוים, כך כאשר ישראל חוטא, הוא משגיח להיפך, כמו שכתוב (צפניה א:יג-יד): "ובנו בתים ולא יֵשֵבו... קרוב יום ה' הגדול...". וכן, מאחר ששלמה התחתן עם בת פרעה, והפגין בכך חוסר אמונה, נגזרה גזירה שתיחלק הממלכה ל"ו שנה כנגד שנות נישואיו (עיין מלכים א יא:לט, ובמה שכתבתי שם), והכל התחיל במה שכתוב: "ובית יעשה לבת פרעה" (מלכים א ז:ח).
הנה, הקב"ה השפיל את פרעה, והפר את עצתו, והשפיל את אלהיו, והוציא את ישראל לעבוד לא את פרעה אלא אותו, במשכן, בית ה'. ודוקא הכהנים והלויים, הבתים שעשה ליוכבד, שיצאו מאהרן וממשה - "בית אהרן" ו"בית הלוי" - נתמנו לשרת בביתו. והם נשאו את המשכן ואת כליו ע"י הבדים שהושמו בבתים (בטבעות) שעשו, כמו שנאמר במזבח העולה (שמות לח:ה): "ויצֹק ארבע טבעֹת... בתים לבדים", וכן בשולחן (שם לז:יד): "לעֻמת המסגרת היו הטבעֹת, בתים לבדים". וכן נאמר בקרשי המשכן (שם לו:לד): "ואת הקרשים צפה זהב ואת טבעֹתם... בתים לבריחִם". גם הבתים שיצאו ממרים, שימשו את המשכן - בצלאל, שבנה את המשכן ואת הבתים שבו, ודוד, שכתוב בו (דברי הימים א טו:א): "ויעש לו [דוד] בתים בעיר דויד, ויכן מקום לארון האלקים". כלומר, הוא הכין את הבית לארון ה', לפני ששלמה בנו בנה את הבית הגדול, בית המקדש (ונ"ל שעשה בתים, לשון רבים, אחד לארון והשאר ללויים ולכהנים). ואין לך הוראה גדולה מזו מאת ה', שהלויים - משה; הכהנים - אהרן; והמלכים - דוד, כל הבתים שעשה ה' למרים ויוכבד כשכר על יראת ה' שלהן ועל מסירות נפשן, כולם באו יחד לבנות את בית ה'.
אמרו על זה בילקוט שמעוני (רות, תרו): "'יתן ה' את האשה [הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל]' (רות ד:יא)... כל הנושא אשה כשרה כאילו קיים את כל התורה מראש ועד סוף. ועליו הוא אומר (תהלים קכח:ג): 'אשתך כגפן פֹריה'. לפיכך נכתבה אשת חיל (משלי לא) מאל"ף ועד תי"ו. ואין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור, שנאמר (שם צח:ג): 'זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל'. לבני ישראל אין כתיב כאן אלא לבית ישראל", דהיינו הנשים, שבהן תלוי הבית, ורק בגללן בכלל נשאר בית ישראל, בזכות מרים ויוכבד. ומשום כך, בכל מקום שכתוב "בית" שלא בהקשר זכרים (כלומר, מלבד "בית הלוי" ו"בית אהרן"), הכוונה לנשים, כגון (שמות יט:ג): "כה תאמר לבית יעקב", שפירש רש"י: "אלו הנשים".
והנה, פרעה הנואש והמתוסכל, כאשר הוא רואה שתכניותיו נכשלות והעם פָרה ורָבה (וכן תירגם יונתן בפסוק כב: "וכד חמא [ראה] פרעה כדין [את זה]"), וגם באים אליו אצטגניניו פתאום ואומרים שראו שעתיד להיוולד מושיע לישראל (כמו שנכתוב בס"ד), הוא משליך מעליו בבהלה כל רסן ומסווה, ובנסיון אחרון, הוא קורא לכל עמו למאמץ עליון לחסל את בני ישראל, אחת ולתמיד. ובזה שהוא צריך להגיע לצעדי רצח פשוטים וגלויים, כבר נכשל כשלון עצום, שהרי הוא לא רצה את זה, וניסה להתחכם, כמו שאמר: "הבה נתחכמה לו". כך כתב אור החיים (פסוק כב): "וכשלא עלתה בידו [לעשות בחכמה], עשה הדבר בפרסום, וציווה לכל עמו על כל הדבר, כי חשב כי אין נמלט מהם לצד היותם רבים וניכרים" (ומכאן שלגבי כל עם יש סכנה חמורה בנוכחותו של עם זר בתוך המדינה, כשהם רבים וניכרים; והדבר אמת, והלקח ברור לגבי גויי א"י). העיקר - עתה פונה פרעה ומתחיל בשלב חדש:
(כב) ויצו פרעה לכל עמו לאמר. פרעה מכריז לכל עמו על צו וגזירה, ואומר:כל הבן הילֹד היאֹרה תשליכֻהו. כל בן זכר יהודי (וכן תירגם אונקלוס: "דיתיליד ליהודאי", וכן תירגם יונתן) שנולד, חייבים להשליכו ליאור כדי להמיתו. מותר לכם וחובה עליכם לחפש את הילדים האלה, ומותר לכם להיכנס לבתי היהודים לשם כך, וחייבים אתם למסור לנו כל מידע עליהם, כי זה משימה לאומית, וצריך לעשות מאמץ עליון. ואכן, העם המצרי נכנס לפעולה זאת לחפש, להלשין, ולהרוג. וגם אלה שלא השתתפו לא מחו, ועל זה באו כולם על עונשם (כמו שאכתוב בס"ד). אומר מדרש לקח טוב: "כיון שנולד בן לישראל, הן [השכנים המצריים] מרגישים בהם, שהרי התינוק בוכה... והן מרגישין ונוטלין אותו וזורקין אותו ליאור. עליהם אמר שלמה (שיר השירים ב:טו): 'אחֱזו לנו שוּעלים, שֻעלים קטנים [מחבלים כרמים]'. שעלים כתוב, שהיו זורקין אותם למים כענין שנאמר (ישעיהו מ:יב): 'מי מדד בשעלו מים'" (פירוש "שעלו": כף ידו). המדרש הזה מבואר ע"פ דברי חז"ל (ילקוט שמעוני שיר השירים, תתקפו:): "...'שועלים' - אלו המצריים הזקנים. 'שועלים קטנים' - אלו בניהם, שהיו לישראל רעים מן הגדולים... ותינוקי ישראל נתפשים על ידיהם". ומה שהמדרש משווה "שועל" שם ל"שעל" של ישעיהו, כוונתו היא, שכמו ששם מדובר על מים, כך גם כאן, ה"שועלים הקטנים" השתתפו בהשלכת התינוקות למים. ויש בזה גם רמז להפרת עצתם, שהרי הפסוק בישעיהו הוא חלק מלעג הנביא ותוכחתו לעמים, והוא מתאר את גבורות ה' שיצר את הימים ואת הארץ, ואת כל תבל, ואומר (שם:כה): "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש". ואכן, מי ש"מדד בשעלו מים", יטביע את ה"שועלים" במים, בים סוף. ונמשלו המצרים לשועלים גם מסיבה אחרת, שאומר שיר השירים רבה (ב:[טו]א): "ערומין היו המצריים, לפיכך הוא מושלן בשועלים".
וכן נאמר בסדר אליהו רבא ((פ"ז) פ"ח): "ומה היו עושים בני מצרים הרשעים? הולכין ומחזרין בעיירותיהן של ישראל, וכיון ששומעין קולה של אשה שצועקת בלידתה, הולכין ואומרים לאבותיהן, ובאין ונוטלין בניהן של ישראל ומשליכין אותם בנהר".
מדוע השליכו אותם ליאור דוקא, ולא מצאו דרך אחרת להרגם? מסביר במדרש חמאת החמדה (הובא בתורה שלמה, ס"ק רז): "כדי שלא ייראה דם בארץ מצרים, שקשה עליהם ראיית דם, ובעבור זה לא היו שוחטין הבהמה, ובדם לקו ביאוריהם". זהו דבר נפלא, ויש לפרשו ולהרחיבו. הנה, יש לגוי הרשע טבע מוזר ומרושע: על בהמות הוא חס, שאינו רוצה לראות בהריגתן ובדמן, אבל על אדם אינו חס. ומשום כך לא אכלו המצרים בשר, ואדרבה, העברים שאכלו בשר היו להם לתועבה, ובזו להם, והסתכלו עליהם כברברים, בתחושה שהמצרים עם יותר עליון ויותר תרבותי. וזאת כוונת הפסוק (בראשית מו:לד): "כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן", וכן "כי תועבת מצרים נזבח לה' אלקינו; הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם!" (שמות ח:כב) -כי אכילת הבשר היתה תועבה בעיניהם בגלל ה"מוסר" שלהם, והגזימו עד כדי כך, עד שלא יכלו לגור יחד עם העברים ואפילו לא לאכול אִתם, כמו שכתוב (בראשית מג:לב): "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה היא למצרים". אבל אותם מצרים שחסו כל כך על בהמות, בעלי חיים, רצחו באכזריות בני אדם (וכן בימינו, אנו רואים שאחוז ניכר של הלוחמים למען בעלי החיים, אינם חסים כלל וכלל על בני אדם), ובצביעותם לא רצו להרגם בשפיכת דמם, אלא בהשלכתם ליאור. וכנגד זה הקב"ה הִלקה את היאור בדם, מדה כנגד מדה, כאילו אמר: אתם שפכתם דמים ע"י היאור בלי שהיה דם ממש, וקיוויתם שזה יכסה על פשעיכם; אני לוקח את היאור הזה והופך אותו לדם, כדי שהכל ידעו מה נעשה בו. ומוסר מסולף זה נרמז גם בהושע (יג:ב): "זֹבחי אדם עגלים ישקון".
התורה שלמה (שם) ממשיך ואומר: "ויש להעיר מהמבואר בשמות רבה (ט:ט): '[למה לקו המים תחילה בדם? מפני] שפרעה והמצריים עובדים ליאור'. א"כ יש לומר שגזירת כל הבן הילוד היתה מין עבודה זרה, כעין ההקרבה למולך".
כנגד גזירת פרעה כאן, שילם הקב"ה למצרים מדה כנגד מדה, והטביע אותם בים סוף. כך אומר איכה רבה (ג:מ, כמובא בתורה שלמה ס"ק ר): "'מי זה אמר ותהי, ה' לא צוה!' (איכה ג:לז) -פרעה ציווה, דכתיב 'ויצו פרעה לכל עמו'. הקב"ה לא ציווה, דכתיב (שמות טו:ד): 'מרכבֹת פרעה וחילו ירה בים'". לא רק שהפר את העצה, אלא אף שילם להם מדה כנגד מדה - כמו שהם הזידו לעשות, כך נעשה להם. וכן אמרו בתנחומא (תולדות ה): "אמר להן הקב"ה [לבני ישראל]: מה הן מועילין? גוזרין עליכם גזירות, ואני מבטלן ושוברן... 'ויצו פרעה לכל עמו...'... פרעה ציווה, ה' לא ציווה, אלא 'וכאשר יענו אֹתו כן ירבה...' (שמות א:יב). המן ביקש להשמיד את כל היהודים, וה' לא ביקש - 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים [המה בשֹנאיהם]' (אסתר ט:א). בלק ובלעם ביקשו לקלל את ישראל, וה' לא ביקש... לפיכך כתיב: 'מי זה אמר ותהי, ה' לא צוה!' הוֵי, 'כל כלי יוּצַר עלַיִך לא יצלח' (ישעיהו נד:יז). אדריאנוס אמר לרבי יהושע: [וכי] גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים? [כלומר, וכי תוכל היא להתקיים?] אמר לו: גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה ושוברן לפניה".
כל המצרים קיבלו עונש זה בים סוף, כי כולם או שהשתתפו בפועל, או שלא מחו. כך אומר אליהו רבה ((פ"ז) פ"ח): "ומפני מה טבעו בים? לפי שהוא אומר: 'ויצו פרעה לכל עמו'... ואין צויה אלא כרוז [כלומר, הכרזה פומבית], שנאמר (שמות לו:ו): 'ויצו משה ויעבירו קול במחנה'... מה אותה ציוה כרוז, אף ציוה האמורה כאן כרוז". והכוונה היא, שכל העם ידע על הגזירה, ואף אחד לא היה יכול לטעון שלא ידע. רובם השתתפו בפועל, והשאר, עד רוב רובם, ואולי כולם, לא מחו, ומי שאפשר לו למחות ואינו מוחה נתפס בעוון עירו ועמו.
אומר המכילתא (בשלח מסכתא דשירה ד): "במדה שמדדו בה מדדת להם. הם אמרו: 'כל הבן הילוד...' אף אתה באותה מדה מדדת להם, שנאמר (שמות טו:ד): 'מרכבֹת פרעה [וחילו ירה בים]'". וכן בבמדבר רבה (י:ב): "מה פרעה הכהו הקב"ה עשר מכות כנגד עשרה דברים שגזר על ישראל, ולבסוף טבעו כנגד 'כל הבן הילוד', כך יעשה הקב"ה לכל האומות שעושים רעה לישראל, מדה כנגד מדה". שיטת המדה כנגד מדה מדגישה את קידוש השם, ומוכיחה שה' הוא האלקים, ובכך יודעים העמים את ה', כמו שאמר יתרו (שמות יח:יא): "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם", ותירגם אונקלוס: "בפתגמא די חשיבו מצראי למידן ית ישראל, ביה דנינון".
הנה חז"ל כתבו שפרעה גזר גזירה זו גם על עמו. כך אומר התנחומא (ויקהל ד): "...שאמרו לו אסטרולוגין שלו: ביום הזה גואל ישראל נולד, ואין אנו יודעים אם מצרי הוא אם ישראל. באותה שעה כינס את כל המצריים; אמר להם: השאילו לי בניכם יום אחד, שנאמר: 'כל הבן הילוד'. 'מישראל' אין כתיב כאן, אלא 'כל הבן הילוד', בין מצרי בין ישראל...". ובשמות רבה (א:יח) הנוסח שונה, ולפיו האסטרולוגין אמרו לפרעה שאותו יום נתעברה אמו של מושיען של ישראל, ולכן פרעה כינס את המצריות וביקש שיתנו לו את ילדיהן אחרי "תשעה חדשים שאשליכם ליאור".
ונראה לי שהיו גזירות נפרדות בענין רצח הילדים. בתחילה ניסה פרעה לרצחם באמצעות המיילדות, ואח"כ גזר על עמו לרצוח את ילדי העברים (ורק אותם), מתוך פחד שבלי צעד דרסטי כזה עלולים בני ישראל להשתלט על הארץ. ונ"ל שבאותה תקופה באו אליו האסטרולוגין, ואמרו שראו שמושיען של ישראל עתיד להיוולד, ולא ידעו מתי. ומשום כך, מתוך בהלה, ציווה פרעה לזרוק את הילדים היהודיים ליאור, ורק אותם, כי מן הסתם המושיע יהיה יהודי, ועוד, שא"א היה לגזור על המצרים לתקופה ארוכה להרוג את ילדיהם. ואח"כ, ביום שנולד משה, ראו היועצים פתאום עוד סימן שהמושיע נולד באותו יום, וכאשר אמרו לפרעה שמושיען של ישראל נולד אותו יום, פרעה הפך לפאראנואיד, וליתר בטחון ציווה גם לעמו, כלומר שגם ילדי המצרים שנולדו באותה שעה יושלכו ליאור (ומ"מ גם אחרי אותו יום לא ירד הסימן הזה לגמרי, שהרי משה לא נזרק ליאור עד אחרי שלשה חדשים, ואז ירד הסימן לגמרי, כפי שאכתוב בס"ד). ויש ראיה לזה מדברי חז"ל (סוטה יב.): "שלוש גזירות גזרו. בתחילה - 'אם בן הוא והמתן אֹתו' (שמות א:טז); ולבסוף 'כל בן הילוד...'; ולבסוף אף על עמו גזר". הרי בפירוש, שהגזירה על עמו באה אחרי הגזירה על ישראל. ובזה מיושבת הסתירה שיש לכאורה בין המדרשים הנ"ל לבין תרגום אונקלוס ותרגום יונתן הנ"ל, שאמרו שהגזירה כאן היתה על ילדי ישראל, וכמותם כתב אור החיים: "פשט הכתוב אין הדברים אמורים אלא בישראל, כי גזירה זו בתמידות היתה [ולא רק יום אחד], והראיה כי יוכבד נתנה משה ביאור [רק] אחר שלושה ירחים".
על משך קיום גזירה זו, כתב הרמב"ן (שמות א:י): "ונראה שעמד זה ימים מועטים [יחסית], כי בלדת אהרן [עדיין] לא היתה הגזירה, וכשנולד משה [אחרי שלוש שנים ושליש שנה] נראה שנתבטלה". וזה תואם בדיוק למדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק מח), שאומר שהגזירה נמשכה שלוש שנים ושליש: "והלא לא העבידו המצרים את ישראל אלא שעה אחת מיומו של הקב"ה, [דהיינו] שמונים ושלש שנים ושליש שנה [שהרי כאשר תחלק אלף שנה, יומו של הקב"ה, לפי הפסוק (תהלים צ:ד): "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", בשתים עשרה שעות, מקבילה כל שעה לשמונים ושלוש שנה ושליש], עד שלא נולד משה [כלומר, השעבוד, השלבים הראשונים של הסבל עד לגזרת רצח הילדים, נמשכו שמונים ושלוש שנה ושליש], שאמרו החרטומים לפרעה: עתיד נער להיוולד, והוא יוציא את ישראל ממצרים... שלש שנים ושליש שנה [השליכום ליאור] עד שנולד משה. ולאחר שנולד, אמרו לו: הנה נולד והוא כמוס [נסתר] מעינינו [נ"ל שהכוונה היא, שאמרו זאת אחרי שנולד והושם ביאור]. אמר להם: הואיל ונולד [ונהרג], מכאן ואילך אל תשליכו הילדים היאורה, אלא תנו עליהם [על הילדים] עול קשה למרר את חיי אבותיהם, שנאמר 'וימררו את חייהם' (שמות א:יד)". זהו ביאור חדש ל"וימררו", והוא ביאור יפה, שהרי אין סבל ומרירות של אבא עצמו קשים עליו כמו כשרואה את סבל בנו.
ונ"ל שעל פי מדרש זה אפשר להבין גם את המדרש המובא בילקוט שמעוני (תהלים כב, תרפה): "'כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו' - ואמר כל מי שאינו ממלא מלאכתו תשימו אותו בתוך הבנין [וכך ימות]. ומי שהוא ממלא מלאכתו לא היו עושין לו כלום". ולכאורה קשה, מה הקשר בין "היאורה תשליכוהו" לבין עינוי זה? אבל ע"פ המדרש הקודם, הקשר מובן: שאחרי גזירת "היאורה", והיעלמות הסימן שראו האסטרולוגים, הפסיקו את הרצח ביאור, וגזרו שהילדים יעבדו עבודת פרך כדי לשבור אותם ואת אבותיהם, וכן גזרו שהילדים שלא ימלאו את מלאכתם, ימותו במיתה אכזרית וייקברו בתוך הלבנים. ולפי זה אפשר לפרש את מה שאמרו (ספרי, תבא שא): "'ואת עמלנו' - כמה שנאמר: 'כל הבן הילוד היאֹרה...'", שלכאורה אין קשר בין זה לעמל, אבל לפי מה שפירשנו שהיה קשר בין רצח הילדים ביאור לבין עמל הלבנים, ניחא.
הסיבה שהפסיקו את ההשלכה ליאור, אולי היא משום שהמטרה של רציחת היהודים לא הושגה, מכיון שהנשים הצליחו ללדת בסתר וגם להסתיר את הילדים, כמו שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי מז, קפט): "בשעה שגזרו המצרים על ישראל... היתה בת ישראל, בזמן שהיתה מרגשת קרובה לילד, היתה יוצאת לאשפה ויולדת שם". וכן אמרו (שמות רבה א:יב): "וכיון שהגיע זמן מולידיהם, הולכות ויולדות בשדה". וכן יתכן מאד, שהמצרים ראו את הסכנה שהיתה לבניהם שלהם במדיניות זו, ולחצו על פרעה להפסיקה (לא מתוך רחמים אלא מתוך אינטרס אישי), ולמצוא דרך אחרת לשבור את ישראל. ויש קצת ראיה לזה משמות רבה (א:יח): "ולא רצו [המצרים] לקבל ממנו [לקבל את עצת פרעה לתת לו את ילדיהם], שאמרו: בן מצרי לא יגאל אותן [את העברים] לעולם, אלא [בן] מן העבריות". עוד סיבה אפשרית להפסקת הרצח יש בדברי הרמב"ן (א:י): "וכשנולד משה נראה שנתבטלה. אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן". וסברה יפה היא, כי הרבה שלוחים יש להקב"ה להציל את עמו. ולפי המדרש הנ"ל, נפסקה הגזירה של היאור מיד, וזאת הוכחה לסברה שהמצרים ראו שזה מסכן אותם, ולכן לחצו על פרעה בו ביום להפסיק אותה.
בוא וראה, איך ה' מפיר עצת רשעים, ולא זו בלבד, אלא שהוא אף מעניש אותם באותו דבר שהזידו בו על ישראל, מדה כנגד מדה. כך אמרו חז"ל (סוטה יב:): "ראו [איצטגניני פרעה] שמושיען של ישראל במים הוא לוקה. עמדו וגזרו 'כל הבן הילוד...'. כיון דשדיוה למשה, אמרו: תו לא חזינן כי ההוא סימנא; בטלו לגזירתייהו. והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה". וכן אמרו (סנהדרין קא:): "שלושה ניבטו [ראו נבואה בחלום] ולא ראו [לא הבינו]... נבט ואחיתופל ואיצטגניני פרעה". ה' נתן לאיצטגנינים לראות שמשה לוקה במים, ובכוונה לא פירש להם איך ובאיזה מים. והמצרים היו בטוחים שהסימן הזה בא מאת אליליהם, לומר להם שדוקא ביאור - הנילוס, האליל - ימות מושיען של ישראל, ולכן גזרו להשליך את הילדים ליאור (חוץ מהסיבה שהסברנו לעיל לבחירת היאור כאמצעי לרצח). הקב"ה רצה לשלם להם ולאליליהם, לגמול להם על רשעותם, ולכן הטעה אותם, כדי לשלם להם במים, בים סוף, ולהראות להם שדוקא במה שהזידו לעשות, הם נענשים, ודוקא במים, הדומים לאליל שלהם. ולכן הטעה אותם עוד יותר, כאשר בהיוולד משה שיבש את הסימן, וחשבו שאכן מת המושיע.
יותר מזה, כתב בעל הטורים: "'הילוד' - שניים במסורה: הכא, ואידך (שמואל ב יב:יד): 'גם הבן הילוד לך, מות ימות', גבי דוד [שהוכיח אותו נתן הנביא על בת שבע], לומר לך: כשם שנענש דוד [בגלל אותו חטא], שהקים עליו מביתו, שאבשלום בנו רצה להרגו [כמו שנאמר באותו פרק, פסוק יא: "הנני מקים עליך רעה מביתך"], גם פרעה, משה שנתגדל בביתו, קם עליו והביא עליו כל המכות". בוא וראה את נפלאות ה'!
וכל הבת תחיון, לקחת לעצמכם להנאתכם. פרעה ידע שהמצרים היו שטופי זימה, ולכן אמר דברים אלה כפיתוי עבורם להשתתף במעשה הרצח. כך אומר שמות רבה (א:יח): "כך היו אומרים: נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים לפי שהיו המצריים שטופים בזימה".
מעשה אבות סימן לבנים, וכל מה שקרה לאבות קרה לבנים, וכשם שהם ניצלו מהסכנה, כך בטוח שבניהם יינצלו. כך אומר בראשית רבה (מ:ו): "מה שכתוב באברהם כתיב בבניו... באברהם כתיב [כאשר ירד למצרים] 'והרגו אֹתי ואֹתך יחיו' (בראשית יב:יב), ובישראל כתיב: 'כל הבן... [וכל הבת תחיון]'". הקב"ה, שהפיר את עצת אויבי ישראל בעבר, יפיר את עצתם בעתיד.
כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו וכל הבת תחיון. אין דבר יותר חשוב מהרחמים והחסד, והם הסימנים של צאצאי אברהם אבינו; אבל לא כל החייאה היא טובה, ולא כל השמדה היא רעה. השמדת זכרי ישראל, אע"פ שנותרו הנקבות, רעה ואכזרית היתה; אבל מה שנצטוו ישראל (דברים כ:טז): "לא תחיה כל נשמה", לגבי שבעת העמים, ו"תמחה את זכר עמלק" (שם כה:יט) -השמדה זו היא חסד וצדק ורחמים לעולם, כמו שכתוב (איוב לו:ו): "לא יחַיה רשע". כי הקב"ה ברא את העולם לשם מטרה מסויימת, לשם ייעוד מסויים, והוא, לברוא שם אדם שיגיע לקדושה ויגשים בעולם את הקדושה המלאה; ולשם כך ברא את בחיר האנושות, ישראל, שהוא נקרא בחירו וראשיתו, כמו שאמר ירמיהו (ב:ג): "קֹדש ישראל לה' ראשית תבואתֹה", כדי שישראל יגיע לקדושה זו, וילמד את הקדושה לעמים. וישראל יעשה זאת ע"י קיום המושגים והחוקים והמצוות ואורח החיים של התורה, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א:ד): "העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה"; וכן, התורה היתה מפת התכנית שבה הסתכל הקב"ה ובנה את העולם, כמו שאמרו (בראשית רבה א:א): "...והאומן אינה בונה אותה [את הפלטין] מדעת עצמו אלא דיפתראות [דפים שעליהן ציורים של הבנין] ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים... כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם". וכוונת המדרש היא, שחוקי הטבע והבריאות נקבעו בהתאם למושגים של התורה, שהאדם שאינו מתקדש, בהכרח מתמוטט ומידרדר. והעיקר - שהעולם נבנה רק בזכות הגשמת מושגי התורה והקדושה. וכן אמרו בתנחומא (בראשית א): "שהעולם לא נתייסד אלא על התורה, והקב"ה נתנה לישראל שיתעסקו בה ובמצוותיו יומם ולילה... שבשביל שומרי התורה העולם עומד... שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית... אם ישראל מקבלים התורה... מוטב, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתהו ובהו".
אם כן, קיומו של העולם, ועל אחת כמה וכמה, קיומם של אומה או יחיד, תלוי ומותנה בקיום הקדושה, ואם אדם זה אינו מקיים את היעוד הזה, או - יותר גרוע - מכשיל אותו או משפיל אותו ומביא טומאה ורע לעולם, בודאי ובודאי שאין סיבה לקיומו, ואדרבה, יש כל הסיבות לחסלו ולהוציאו מן העולם. הקב"ה קבע לנו מהו הצדק והחסד ואמת, שהרי הוא המציא אותם וברא אותם, ואיך יצדק אדם יותר מבוראו? ועל זה נענש שאול, ועליו אמר קהלת (ז:טז): "אל תהי צדיק הרבה", ובקהלת רבה (ז:טז) דרשו מזה: "אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך, מדבר בשאול...". וחסד גדול הוא לעולם, לבער את הרע מקרבנו, משום שכל המרחם על אכזר סופו להיות אכזר על הרחמן, מכיון שברחמנותו המעוותת הוא נותן לרשע להמשיך ולעשות עוול. ולכן, "היאמר חֹמר ליֹצרו: מה תעשה!" (ישעיהו מה:ט); אלא נקבל על עצמנו את עול מלכותו באהבה ובנעימות, בהבנה ואמונה שאכן הוא אמת וכל דבריו אמת וצדק. והנה, על הפסוק (דברים יא:כב): "...ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו", אומר האבן עזרא: "'ולדבקה בו' - בסוף; והוא סוד גדול". ובפירוש "אבי עזר" על האבן עזרא (לגאון רבי שלמה הכהן מליסא) פירש: "נכונים דברי הרב, כי 'סוד ה' ליראיו' הדבוקים במדותיו, כמאמר חז"ל: 'הידבק במדותיו'. ובדבקות עצמו יש סוד עצום, שלא להחליף עבודת איש באחיו, ולאחוז ברחמנות במקום שצריך לכעס, כגון על תלמיד או על עבריין, או שלא להחזיק בענוה במקום שצריך להלביש גאוה או נקמה, כמעשה פנחס. ומועטים המה בני עלייה אשר יאחזו במדות על דרך אמת ואין כושל בם. הלא המה הגדולים אשר בארץ...". חֲקוק את המלים האלה על לבבך.
© כל הזכויות שמורות