שמות פרק ב פסוקים יח-הסוף

שמות פרק ב פסוקים יח-הסוף

שמות פרק ב פסוקים יח-הסוף

(יח) ותבאנה אל רעואל אביהן. הבנות חזרו הביתה מוקדם, שמחות ומרוגשות, ורצו מיד אל רעואל אביהן לספר לו על מה שאירע להן. והוא התפלא על זה שבאו כל כך מוקדם:

ויאמר: מדוע מהרתן בֹא היום. רעואל חשש שמא אירע להן עוד אסון ותקלה, שהרי מן הזמן שפרש מע"ז, נידו אותו ואת משפחתו, והציקו לבנותיו כאשר באו לדלות מים, ומשום כך הפסיקו ללכת לבאר בעת שהלכו כל יתר הרועים, והמתינו עד לסוף היום כאשר כל הרועים עזבו כבר את המקום. וזה היה מִטרד עבורן לחכות למים עד סוף היום, ולכן חשבו אותו יום להשכים ולהגיע ראשונות כדי לדלות מים מוקדם, וגם כדי לא להסתבך עם הרועים. ורעואל לא ידע על זה, ולכן התפלא על שהקדימו לחזור, וחשש שאנשי מקומו הרחיקו לכת וגזרו עליהם שלא לדלות כלל וכלל מן הבאר, ולכן שאל בפחד: "מדוע מיהרתן בוא היום".

הנה המפרשים טיפלו בשאלה אם רעואל היה יתרו או לא, ואם רעואל היה אביהן או אבי אביהן. אומר שמות רבה (א:לב): "'רעואל אביהן' - זה יתרו; ולמה נקרא שמו רעואל? שנעשה ריע לא-ל", היינו בזה שכפר בע"ז. והספרי (בהעלותך עח) אומר: "'ויאמר משה לחֹבב בן רעואל המדיני חֹתן משה' (במדבר י:כט) -וכי חובב היה שמו? רעואל היה שמו! שנאמר 'ותבאנה אל רעואל אביהן'. כשהוא אומר (שופטים ד:יא): 'וחבר הקיני נפרד מקין מבני חֹבב חֹתן משה', [הרי נראה כי] חובב היה שמו ולא רעואל היה שמו. [וא"כ] ומה ת"ל 'ותבאנה אל רעואל אביהן'? מלמד שהתינוקות קורים לאבי אביהם אבא". כלומר, חובב היה חותן משה, והוא יתרו, ורעואל לא היה שמו אלא שמו של אביו; וכן כתבו האבן עזרא, הרמב"ן, הרשב"ם, ותרגום יונתן. והמדרש מביא גם דעה אחרת: "ר"ש בן מנסיא אומר: רעואל היה שמו, ריע של א-ל...", כלומר, לדעתו חובב היינו יתרו היינו רעואל. וגם לי נראה שיתרו היינו רעואל, ומה שנאמר "חובב בן רעואל" הוא משום ששמו היה כשם אביו, ושמו היה רעואל בן רעואל. אין זה סביר לומר שכל הסיפור הזה סבב מסביב לסבא, לרבות נתינת צפורה למשה לאשה. אלא ודאי, מדובר כאן באב ממש, ושמו היה רעואל, וגם אביו נקרא רעואל.

והנה, היו שמות רבים לאדם הזה. אומר המכילתא (יתרו, מסכתא דעמלק, פרשא א): "שבעה שמות נקראו לו:... יתר, שהותיר [הוסיף] פרשה אחת בתורה; יתרו, שייתר במעשים טובים; חובב, שהיה חביב למקום [ובספרי (שם) נאמר: "חובב - על שחיבב את התורה, שלא מצינו בכל הגרים שחיבבו את התורה כיתרו, וכשם שחיבב יתרו את התורה, כך חיבבו בניו את התורה"]; רעואל, שהיה כריע למקום; חבר, שנעשה כחבר למקום; פוטיאל - שנפטר מע"ז; קני, שקינא לשמים וקנה לו תורה. ד"א... מתחלה לא היו קוראין לו אלא יתר... וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת. וכן אתה מוצא באברהם, שמתחילה לא היו קוראין אותו אלא אברם, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא שמו אברהם. וכן אתה מוצא בשרה... וכן אתה מוצא ביהושע.. ויש אחרים שפחתו מהם [אות]: יש לך ללמוד מעפרון, שמתחלה היו קוראין אותו עפרון. וכששקל הכסף מיד אברהם [ותבע סכום גדול], פחתו אות אחת משמו, שנאמר (בראשית כג:טז): '...וישקֹל אברהם לעפרֹן את הכסף'... וכן אתה מוצא ביונדב, שמתחלה היו קוראין אותו יהונדב, וכשבא לאותו מעשה פחתו לו אות אחת ונקרא יונדב, שנאמר (דברי הימים ב כ:לז): 'בהתחברך לרשע [בשינוי מהנוסח בתנ"ך] פרץ ה' את מעשיך'. מכאן אמרו חכמים: אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה".

את ענין יונדב נ"ל לפרש כך: מדובר ביהונדב בן רכב שהיה צדיק, והלך ביחד עם יהוא בן יהושפט בן נמשי להכרית את בית אחאב, וזה היה לפי פקודת ה' (עיין מלכים ב י:טו-כח) (אך י"א שמדובר במכילתא ביונדב בן שמעה, אחי דוד [עיין שמואל ב יג], שהיה "חכם מאד" [שם:ג], ונתן עצה לאמנון איך להזדווג לתמר). ברם, אע"פ שהיה צדיק כ"כ, עד כדי כך שאמר הקב"ה: "לא יכרת איש ליונדב בן רכב עֹמד לפני כל הימים" (ירמיהו לה:יט), ואמרו על זה חז"ל (ספרי, בהעלותך עח): "שהיו יושבים כסנהדרין ומורים דברי תורה, וי"א מבנותיהן נשואות לכהנים והיו מבני בניהם מקריבים לגבי מזבח", מ"מ כיון שהתחבר לרשע פחת הקב"ה אות אחת משמו. והפסוק שהביאו במכילתא, "בהתחברך...", אינו מדבר על יונדב, אלא על תוכחת הנביא אליעזר בן דודוהו ליהושפט על שהתחבר עם אחזיה מלך ישראל בנו של אחאב, שגם הוא היה רשע. וחז"ל הביאו כאן את הפסוק הזה, כדי להשוות לזה את חטאו של יונדב, שגם הוא התחבר ליהוא אע"פ שהוא כבר הרשיע, כמו שכתוב (מלכים ב י:לא): "ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה'... לא סר מעל חטאות ירבעם". והבן מזה כמה מסוכנת היא ההתחברות לרשע אפילו כאשר היא נעשית לשם שמים, כמו שעשה זאת יונדב הצדיק בכוונה להשפיע על יהוא ולהחזירו למוטב. והסיבה לכך היא, משום שהרואים את הצדיק מתחבר לרשע יחשבו שהוא מסכים עם מעשי הרשע, וגם הם יעשו כמו הרשע. ועוד, יתכן מאד שדוקא הצדיק יושפע במקום להשפיע.

ודע, שיונדב בן רכב ובניו היו מבני יתרו, כמו שאמרו חז"ל בספרי (שם): "ומנין שבניו של יונדב בן רכב הן הן בניו של יתרו? שנאמר (דברי הימים א ב:נה): 'המה הקינים הבאים מחמת, אבי בית רכב'". ועליהם אמרו חז"ל (ספרי, שם): "ומה אלו שקירבו את עצמם כך, קירבם המקום - ישראל שעושים את התורה על אחת כמה וכמה!" פירוש: ישראל שעושים את התורה כקבלת עול מלכות שמים - והרי "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (ב"ק פז.) -על אחת כמה וכמה!

נראה ששמו המקורי של חותן משה היה "יתר", והוסיפו על זה ו', ואז נקרא "יתרו" (ויתכן ש"רעואל" היה השם שקיבל בתור כהן מדין, וכל כהן מדין היה נקרא רעואל, ומשום כך גם שמו של אביו היה רעואל, כי מן הסתם הכהונה הלכה בירושה, וגם אביו נקרא רעואל משום שגם הוא היה כהן מדין). הוספת אותיות לשם, ובכלל כל שינוי בשם, עושים רושם על האדם, וגם על בניו; וכאשר שינו את שמו וקראוהו למשל "חובב", הדבר הזה נשאר למורשת למשפחה ולגאוה בה. ומורשת זו שהיתה חזקה במשפחת הקיני, מוכחת דוקא מזה ששמרו בני יונדב על כל המורשת שהוריש להם, לרבות שלא לשתות יין ולא לגור בבתים ובמקום קבוע אלא באהלים, ועל זה אמר הנביא (ירמיהו לה:יח): "יען אשר שמעתם על מצות יהונדב אביכם ותשמרו אל כל מצוֹתיו...".

והנה, אדם שמפגין אומץ וגבורה ללכת בדרכי ה', נעזר לשם כך בשינוי שמו, שהוא סמל להיותו אדם חדש, עם גוף ונשמה חדשים וחיים חדשים, וזה מחזק אותו. אבל ראשית כל הוא חייב להתקרב בעצמו למקום, ולעשות בעצמו, והבא לטהר מסייעין לו. ועל זה אמרו חז"ל (ספרי שם): "כל המקרב עצמו, מן השמים מקריבין אותו". וכן אמרו חז"ל (סוטה יא.): "יתרו שברח [ולא השתתף בעצת בלעם לפרעה], זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית". מי שמקריב את עצמו, ובכך מקרב את עצמו למקום, זוכה לזה שהקב"ה מקרב אותו ומסייע לו. ודוקא ממשפחה כזאת לקח משה אשה, כי דבר זה היה מתאים לו, שהרי גם הוא בא ממשפחה כזאת; ודוקא שתי משפחות כאלו היו דוגמא לישראל. כך אומר הספרי (שם): "ואם תאמר בישראל [עצמו ולא רק בגרים] לא היתה כן [שהקב"ה קירב מי שקירב את עצמו ע"י הקרבה]? והרי כבר נאמר (שמות א:טו,יז,כא): 'ויאמר מלך מצרים למילדֹת העבריֹת... [ותיראן המילדֹת את האלקים... ויעש להם בתים]'... זכתה יוכבד לכהונה ומרים למלכות...". והעיקר - לא רק שהקב"ה נותן שכר של כהונה ומלכות ודיינות למי שמתקרב אליו, אלא שמסירות הנפש הופכת למסורת במשפחה, וגם הצאצאים דוגלים בה.

(יט) ותאמרנה: איש מצרי הצילנו מיד הרֹעים. משה היה לבוש כמצרי, שהרי ברח ממצרים, וכל ימיו היה לבוש כך, כמצרי. ואע"פ שבני ישראל ברובם דבקו בלבוש מיוחד, כמו שכתוב בלקח טוב (שמות ו:ו): "כנגד ארבע זכויות שבידם [נגאלו] -שלא שינו את לשונם ולא חילפו את שמלותם" וכו' (וכן אומר ילקוט שמעוני [בלק, תשסח]: "'הן עם לבדד ישכון' - מובדלין הן מהגוים בכל דבר: בלבושיהן ובמאכלן ובגופיהן ובפתחיהן"; ועיין גם בלקח טוב, דברים כו:ה), אבל משה גדל בארמונו של פרעה כמצרי, ולכן היה לָבוש לְבוש מצרי, ואך טבעי היה שבנות יתרו חשבוהו למצרי.

והנה חז"ל למדו מכאן את ההשגחה הפרטית הכבירה של הקב"ה, והבליטו אותה בדבריהם (שמות רבה א:לב): "'איש מצרי' - משל לאחד שנשכו הערוד [מין חיה שנולד מזיווג נחש וצב, ואם הערוד קודם למים מת האדם, ואם האדם קודם, מת הערוד], והיה רץ ליתן רגליו במים. נתנן לנהר, וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו. א"ל התינוק: אילולי אתה כבר הייתי מת. א"ל: לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו [למים] -הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה: יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים. אמר להם משה: אותו מצרי שהרגתי - הוא הציל אתכם. ולכך אמרו לאביהן: 'איש מצרי'. כלומר, מי גרם לזה שיבא אצלנו [משה ויצילֵנו]? 'איש מצרי' שהרג". כלומר, התורה הבליטה והדגישה כאן את השגחתו הנפלאה של הקב"ה. ומי מאתנו יוכל לדעת ולהבין את כל התהליכים והסיבובים והתולדות הסופיות של מעשה שאירע. הקב"ה מכוון כל מעשה לכיוון מסוים, שנוגע בחייהם של הרבה אנשים, שהרי ממעשה אחד מושפעים חייהם ועתידם של כמה וכמה אנשים, ולפעמים של עמים, ולפעמים אף של כל העולם. ולכן, אל לאדם להחליט שאירוע זה או אחר הוא "טוב" או "רע", שהרי רק הקב"ה יודע את ההשלכות הרחוקות של האירוע.

כאן כתוב "איש מצרי", וכן אצל יוסף, כאשר נמכר, כתוב (בראשית לט:א): "ויקנהו פוטיפר... איש מצרי". בזה רמזה לנו התורה על כך שיוסף לא הסתיר את זהותו, אלא אמר (שם מ:טו): "כי גֻנֹב גֻנבתי מארץ העברים", וכן אמר שר המשקים לפרעה (שם מא:יב): "ושם אתנו נער עברי". ושבח גדול הוא ליוסף, שאפילו בתוך השבי ובתוך הטומאה, לא ניסה להתכחש לזהותו ולעמו ולהתבולל בקרב הגוי, אלא הפגין בפומבי את יהדותו. ותוכחה סמויה היא למשה, שלא הבהיר לבנות יתרו מיד מי הוא ומה מוצאו. וכך אמרו חז"ל (דברים רבה ב:ח): "אמר לפניו [משה]: רבש"ע! עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ, ואני איני נכנס לארץ?! [כלומר, תן לי להיכנס לפחות במיתתי, כמו יוסף]. א"ל הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו, מנין? גבירתו אומרת (בראשית לט:יד): 'ראו, הביא לנו איש עברי...', ולא כפר, אלא אמר 'כי גנב גנבתי...' - נקבר בארצו... אַת, שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך. כיצד? בנות יתרו אומרות 'איש מצרי...', והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו". מכאן אנו למדים, שלא מספיק שאדם ישתוק ולא ינסה בפועל להיחשב כגוי, אלא חובה עליו להפגין בפועל ובפומבי את יהדותו. יש עוד תוכחה למשה על זה, ממעשה הנער המצרי, שאחרי פשיטת עמלק על צקלג, דוד ואנשיו רדפו אחריהם, "וימצאו איש מצרי בשדה" (שמואל א ל:יא), ושאלו אותו: "למי אתה ואי מזה אתה? ויאמר נער מצרי אנכי, עבד לאיש עמלקי" (שם:יג). הוא לא הסתיר לא את מוצאו ולא את מוצא אדונו; ואילו משה לא גילה כאן את זהותו מיד.

מהמדרש שם אנו למדים יותר מזה: הרי חז"ל לא אמרו "מי שהודה בעמו", אלא "מי שהודה בארצו". לא מספיק שהיהודי יודה בעמו, אלא הוא חייב גם להצהיר שארצו היא ארץ היהודים, ארץ ישראל, ולא להרגיש ולא לתת לאחרים להרגיש שארץ העמים היא ארצו. ומזה מובן, שאם יש לו אפשרות לחיות בא"י, בודאי ובודאי חייב היהודי לעלות ארצה.

מכל מקום, אפילו מגנותו של משה למדנו את גדולתו. אמרו חז"ל (בראשית רבה לו:ג): "חביב משה מנח; נח משנקרא 'איש צדיק' (בראשית ו:ט), נקרא [אח"כ] 'איש האדמה' (שם ט:כ). אבל משה משנקרא 'איש מצרי', נקרא 'איש האלקים' (דברים לג:א)". למדנו כאן כלל גדול. יש אדם שעולה ומתעלה, ויש אדם שיורד ונעשה שפל. אין אדם עומד במקום אחד - או שהוא מתקדם, או שהוא נסוג אחור במדותיו ובמעלותיו. אין שום אדם שאינו יכול להתגדל ולהתקדם. הרי משה גדל בארמון של פרעה, מרכזם של מ"ט שערי טומאה, ובתחלתו לא היה מעולה, ולאט לאט התגדל, כי הקריב את עצמו והשתדל. וכך יכול כל יהודי לעשות. אך מאידך גיסא, אפשר שיהודי טוב יסוג אחור, אם לא ישתדל תמיד להתקדם בהתמדה.

במלים "איש מצרי" רמזה התורה לעוד עקרון חשוב. הרי כתוב (שמואל ב כג:כ-כא): "ובניהו בן יהוידע בן איש חיל, רב פעלים מקבצאל... והוא הכה את איש מצרי, איש מראה [פירוש - איש מדה, גדול וחזק], וביד המצרי חנית, וירד אליו בשבט [במקל בלבד], ויגזֹל את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו". והנה בניהו היה גם כהן וגם ראש הסנהדרין, כמו שכתוב (שמואל ב כ:כג): "ובניה בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי", ואמרו חז"ל (ברכות ד.): "'בניהו בן יהוידע' - זה סנהדרין... וכן הוא אומר: 'ובניה בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי'. ולמה נקרא שמם 'כרתי ופלתי'? כרתי - שכורתים דבריהם, פלתי - שמופלאים בדבריהם". ובכל זאת, כשהיתה עת צרה לישראל, לא היסס מללחום בגבורה ואף להסתכן מאד ולמסור נפש על עם ישראל. כך פירש הרד"ק (שמואל ב כג:כ): "ואע"פ שהיה בניהו כהן ואסור להיטמא למתים, להילחם באויבי ה' היא מצוה. כשציווה הקב"ה להילחם בשבעה גוים ובשאר האומות המצירות לישראל [שזאת נקראת מלחמת מצוה], לא חילק בין כהנים לישראל. וכן ציווה להיות כהן משוח מלחמה ולהיכנס עם ישראל למלחמה. והנה פנחס [הכהן] טימא עצמו למצוה כשהרג זמרי וכזבי, וכן הלך למלחמת מדין עם ישראל". וכן עשה משה כאשר ראה בצער יהודי, והרג איש מצרי. ואין ת"ח או כה"ג פטור ממלחמת מצוה.

וגם דלֹה דלה לנו. בנות יתרו התפלאו לא רק על אומץ משה ועל גבורתו, אלא גם על מה שעשה אח"כ. הוא לא היה רק אמיץ, אלא היה גם עניו, ולא היסס מלהטריח את עצמו לדלות להן מים, על אף שמבגדיו היה ניכר שעשיר ובעל מעמד הוא. ומכאן אנו מבינים את השילוב שהוא הכרחי לגבור יהודי. לא רק כח ואלימות, שבמקומם הם באמת חשובים וחיוניים, אלא גם ענוה ושפלות וטוב לב. כי בלעדיהם, הכח והחוזק הופכים לאכזריות ולסתם אלימות לשמה.

וַיַשְקְ את הצאן. גם בזה הפגין משה את מדותיו הגדולות, כמו שדרשו חז"ל (שמות רבה א:לב): "'צאננו' לא נאמר, אלא 'הצאן', שאף צאן הרועים השקה". וכן בויקרא רבה (לד:ח): "...ורבנן אמרי: דלה לנו בזכות אבותינו, ולרועים בשביל להטיל שלום". מזה רואים את גדולתו של משה. הוא פתח בקְרָב כדי להציל בנות חלשות מידי תוקפיהן, ומ"מ רצה אח"כ להטיל שלום בין אלו לאלו. כך היא דרכה של תורה: להיות מוכן תמיד לשלום, אך לא להירתע מנקיטת דרכים אלימות למען הזולת כשיש צורך בכך.

הקב"ה נתן שתי אותות של ברכה למשה כשכר על מה שעשה, ונ"ל שהם באו גם כסימן ורמז ללמדו שיֵשֵב במדין וימצא שם את בת זוגו. האות הראשונה היא מה שאמרו חז"ל (אדר"נ כ): "כל זמן שהיה משה עומד על שפת הבאר, היו המים צפין ועולין לקראתו, וכיון שחזר, חזרו המים לאחוריהם. באותה שעה אמר: אוי לי שהנחתי את עמי ובאתי לדור עם גוים". והנס והסימן הזה נעשה גם ליעקב אבינו כאשר עמד ע"י הבאר, וכך נעשה לרבקה, כמו שאמרו (בראשית רבה ס:ה): "כיון שראו אותה המים מיד עלו. אמר לה הקב"ה: את סימן לבָנַיִך. מה את, כיון שראו אותך המים, מיד עלו, אף בניך כיון שהבאר רואה אותן, מיד תהיה עולה. הדא הוא דכתיב (במדבר כא:יז): 'אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר'". ונ"ל לפרש, שהיה זה סימן גדול: שהמים, סמל לנסיונו של פרעה להרוג ביאור את בני ישראל בכלל ואת משה בפרט, עלו לקראת ישראל והשתעבדו להם; וסימן ברור היה שלא יוכל פרעה ולא יוכלו הגוים לנצח את ישראל. ולשון התנחומא (שמות יא) בענין זה הוא: "שהבאר מַכרת את אדוניה". כלומר, הבאר - המים - ניתן לישראל, והם הבעלים עליו. ומשום כך אמר משה לעצמו: הרי יש לי כח וברכה מאת ה', ואולי לא הייתי צריך לברוח מאת פרעה, אלא הייתי צריך להישאר שם על אף הסכנה, והקב"ה היה עוזר לי. ומשום כך הראה לו הקב"ה עוד סימן, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה א:לב): "'דלה דלה' - דלייה אחת דלה והשקה את כל הצאן שהיו שם, ונתברכו המים על ידו". פירוש: סימן שני הראה לו הקב"ה, שאחרי שהמים עלו לקראתו והוא מילא את הדלי, הספיק הדלי האחד להשקות את כל הצאן. והבין מזה משה, שהאות הראשונה לא באה ללמדו שהוא צריך לחזור למצרים, אלא הקב"ה חזר על הנס שהיה ליעקב, כדי להראות לו שהוא צריך להיות כמו יעקב, שגם הוא ברח מפני פיקוח נפש, ונשאר בארם, והתחתן שם, עד שהקב"ה אמר לו שהגיעה השעה לחזור. ומשום כך החליט משה לשבת במדין ולהתחתן עם צפורה.

(כ) ויאמר אל בנֹתיו: ואַיוֹ? רעואל שומע את כל הסיפור הנפלא הזה, על אומץ לבו של הזר הזה, על שנאתו לעושק, על החסד שגמל לבנות, על המים שעלו לקראתו, על ענוותו - ושואל בתמיהה: אם כן, אם הוא עשה בשבילכן חסד כל כך גדול, איה הוא? למה לא הזמנתן אותו לבית, להכניס אורח תחת צל קורתנו? והרי גם סתם אדם ראוי היה ליהנות מהכנסת אורחים, ואדם שגמל לנו חסד כזה על אחת כמה וכמה!

למה זה עזבתן את האיש! "מאחר שהוא אורח ואיש חסד היה, לכן ראוי לגמול עמו חסד הכנסת אורחים" - ספורנו. וכן כתב אור החיים: "כי אינו מהמוסר שיעשה עמהם איש נכרי חסד ויבאו ויניחוהו לעמוד בחוץ".

קִרְאן לו ויאכל לחם. במלה "ואיו" נרמזו כמה גילויים של השגחה פרטית, המזכירים לנו את חולשת האדם ואת קוצר ימיו ואת אי-הוודאות שבגורלו, ושרק הקב"ה הוא הקובע. הרי משה - רק אתמול! -היה כבנו של פרעה, גדול ומכובד, שר ובעל השפעה, מאוכלי כל טוב שעל שולחנו; ועתה - חזר הגלגל בעולם, והוא לבד, זר בארץ נכריה, בלי לחם לאכול. וכך כתבו חז"ל (קהלת רבה ט:[יא]ב): "'וגם לא לחכמים לחם' (קהלת ט:יא) -זה משה. אתמול, עביד קומיס קלטור בפלטין של פרעה [פירוש - אתמול נעשה שר הממונה על דברים חשובים], שנאמר 'ויגדל משה ויצא אל אחיו'. מהו 'ויגדל'? שהיתה גדולתו להכניס ולהוציא [אנשים לראות את פרעה], והיום - 'קראן לו ויאכל לחם!'". אי-הוודאות הזאת בגורלו של האדם החלש מופיעה באיוב (יד:י): "וגבר ימות ויחלש, ויגוע אדם - ואיו!" וכן (איוב כ:ו-ז): "אם יעלה לשמים שֹיאו [של אדם], וראשו לעב יגיע, [מ"מ, בסופו של דבר] כגלְלו לנצח יֹאבֵד, רֹאָיו יאמרו: איו!" כלומר, מי האדם הזה המתיימר להתנשא ולהתגדל? הלא כחציר יבש הוא וכענן חולף, ואף אם יגיע לזמן קצר לגדולה, בסוף הוא יאבד ו"איו" - כאילו לא היה ולא נברא, נשכח מן הלב, ואין זכר לראשונים. גם משה וגם יתרו היו אתמול בגדולה והיום הם בשפל. אך ההבדל ביניהם לבין שאר בני אדם הוא, שהם הגיעו למצב זה משום שבחרו בגדלות רוחנית, ובחרו בָאמת, ומסרו נפש עליה. ובזכות זה, שילם להם הקב"ה בכך שעלו לגדולה רוחנית, היסטורית, נצחית. ירידתם הביאה לעלייתם, שהרי כל עלייה וירידה בעולם אינן בידיהם של בני אדם אלא בידיו של הקב"ה, שמשפיל גאים ומגביה שפלים.

אך הגוי אינו מבין את זה, בגאותו, והוא גאה בכוחו ובעוצם ידו. ואדרבה, הוא רואה בשפלותם של ישראל חולשה ח"ו של הקב"ה, ואי-מציאות ח"ו של הקב"ה, וכמו שאמר רבשקה, שליח סנחריב (מלכים ב יט:י,יג): "אל יַשִאך אלקיך אשר אתה בֹטח בו, לאמֹר: לא תנתן ירושלים ביד מלך אשור... איו מלך חמת ומלך ארפד ומלך לעיר סְפַרְוָיִם, הֵנַע ועִוָה". וכן (מיכה ז:י): "ותרא אֹיבתי ותכַסהָ בושה, האֹמרה אלי: איו ה' אלקיך! עיני תראינה בה, עתה תהיה למרמס, כטיט חוצות". ברור שחולשת היהודי מתפרשת בעיני הגוי כהסתלקות הקב"ה מן העולם וכהיעדרותו ח"ו, וזהו חילול השם האמיתי, כאילו זהו חלל ריק, והוא לא נמצא בעולם; ורק ע"י גבורה וכח ונצחון במלחמה, כשגויי הארץ נדרסים ומושפלים בה, יכול הקב"ה להוכיח את מציאותו ואת כוחו הגדול.

והנה, חוץ מזה שיתרו הכיר בחובתו לשלם למשה טובה תחת טובה, חסד תחת חסד, הרי כאשר שמע על הנסים שאירעו עם המים, הבין שיש כאן איש מיוחד. אמרו חז"ל (שמות רבה א:לב): "אמר להם: סימן שאתן אומרות... זה מבני בניו של יעקב שעמד על הבאר והבאר מתברכת בשבילו" ("שהבאר מכרת את אדוניה" - תנחומא, שמות יא). וכן אמרו (מדרש אבכיר, בתורה שלמה ס"ק קנו): "שמא הוא מאותו זרע 'איה שרה אשתך' שכל העולם כולו מתברך בהם". הרי יתרו עיין בכל הע"ז שבעולם, וחיפש דת אמיתית, ובדק וחקר (כמו שנאמר במכילתא דרשב"י [שמות יח:א]: "'פוטיאל' - שפט [כלומר, שבז ל-] כל ע"ז שבעולם"). ובודאי למד גם על דת העברים והתרשם ממנה (אך עדיין לא עד כדי כך שיהיה מוכן להתגייר), ומשום כך רצה מאד מאד להיפגש עם העברי. ועוד, הוא חשב מיד שאולי אותו איש יתאים להתחתן עם אחת מבנותיו, כדברי שמות רבה (א:לב): "שמא ישא אחת מכם, ואין אכילת לחם האמור כאן אלא 'אשה', ודומה לו: 'כי אם הלחם אשר הוא [פוטיפר] אוכל' (בראשית לט:ו)", פירוש - שגם שם מדובר באשתו של פוטיפר. יתרו הבין שתמיד חשוב להזדווג עם אדם מיוחס, ממשפחה חשובה או מעם חשוב, ואין לזלזל בייחוס, משום שבמקרים רבים, אדם הבא ממשפחה גדולה, יורש את גדלותה הביולוגית, וגם מושפע מאוירתה, וגם יש לו תחושה פסיכולוגית של חובה להמשיך בדרכה.

כמה גדולה גמילות חסד של הכנסת אורחים והאכלת נצרכים! אמרו חז"ל (סנהדרין קג:-קד.): "גדולה לגימה ["אכילה שמאכילין אורחים" - רש"י] שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר (דברים כג:ד-ה): '[לא יבֹא עמוני ומואבי בקהל ה'...] על דבר אשר לא קִדמו אתכם בלחם ובמים'. ורבי יוחנן... אמר... מרחקת את הקרובים [עמון ומואב, ונקראו קרובים משום שהם שכנים לא"י, או משום שלוט אביהם היה תמיד עם אברהם משום שהיה אחיינו, וידע ולמד הרבה ממנו, ובמיוחד הכנסת אורחים, ואעפ"כ צאצאיו הזניחו את זה]... ומקרבת את הרחוקים - מיתרו, דאמר ר' יוחנן: בשכר 'קראן לו ויאכל לחם', זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית [ונראה שמדה כנגד מדה היא - יתרו גמל חסד עם זר ונכרי, והקב"ה לקח צאצאיו של גר ונכרי והושיבם בסנהדרין]... ומעלמת עינים מן הרשעים, ממיכה [פירוש - מיכה שעשה את הפסל היה ראוי להימנות בין אלה שאין להם חלק לעוה"ב, במה שאמרו (שם צ.): "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעוה"ב", אלא שאמרו חז"ל (שם קג:): "מפני מה לא מנו את מיכה? מפני שפיתו מצויה לעוברי דרכים"]; ומשרה שכינה [אפילו] על נביאי הבעל - מחבירו של עידו הנביא, דכתיב (מלכים א יג:כ): 'ויהי הם יֹשבים אל השלחן ויהי דבר ה' אל הנביא [השקר, נביא הבעל] אשר השיבו'". פירוש - עידו הנביא התנבא על מזבח בית אל שיחרב, מפני שירבעם העמיד שם עגל; ובא נביא השקר והטעה אותו לחזור ולאכול אצלו בביתו (כנראה משום שהתרשם מנביא האמת, ורצה לכבדו ולעשות עמו חסד). ואע"פ שה' ציווה לעידו שלא לאכול בבית אל, נביא השקר כ"כ רצה שישב אתו עידו, עד שהטעה אותו ואמר שגם הוא נביא, ושה' אמר לו להזמין את עידו. ואע"פ שהטעה אותו והיה נביא שקר, מ"מ בזכות גמ"ח של הלגימה שהאכיל את עידו, שרתה עליו שכינה וניבא. וממשיכה הגמרא שם: "ושגגתה עולה זדון - דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי הלווהו [פירוש - אילו נתן לו לחם ללוותו כאשר יצא לדרך] יהונתן לדוד שתי ככרות לחם [כאשר דוד ברח משאול], לא נהרגה נוב עיר הכהנים [כי מחמת זה בא דוד לאחימלך כה"ג בנוב, והוא נאלץ לתת לו מלחם הפנים], ולא נטרד דואג האדומי [כי לא היה מלשין על דוד ואחימלך], ולא נהרג שאול ושלושת בניו [בעוון רצח כהני נוב]".

גדולתן של גמילות חסד ופריסת לחם לנצרך, נובעת מזה שהן מוכיחות את שבירת ה"יש" והגאוה של האדם, שהיא התנאי המוקדם להתעלות לקדושה. אדם המוכן לתת משלו, מבטל מעצמו את האנוכיות ואת גסות הרוח ואת ה"אני" שלו. וככל שהוא מוותר מנכסיו ומשפיל את עצמו ואת מעמדו, כך הוא מתעלה ומתקדש. והכנסת אורח זר ונכרי שאין לך שום חובה לפרנס אותו, היא מעשה שכולו חסד, והיא שיא ביטול ה"יש". כך אומר ויקרא רבה (לד:ח): "...מי הוא שעשה חסד עם מי שלא היו צריכין [לחסד הזה]? אברהם עם מלאכי השרת [שהרי הם לא צריכים לאכול]... ומה פרע הקב"ה לבניו? המן יורד להם והבאר עולה להן והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפין אותם [ונותנים להם מכסה]... והרי דברים ק"ו: ומה אם מי שעשה חסד עם מי שאינו צריך לחסד, פרע הקב"ה לבניו, מי שעושה חסד עם מי שצריך על אחת כמה וכמה!... מי הן שלא עשו חסד עם מי שלא היו צריכין לחסד? עמוני ומואבי עם ישראל [שהרי באמת לא היו צריכים בני ישראל לחסדם]... אלא דרך ארץ הוא - הבא מן הדרך מקדימין להם במאכל ובמשתה... והרי דברים ק"ו: ומה אם מי שלא עשו חסד עם מי שאינו צריך חסד, ראה מה פרע להם שכרם [שהעניש אותם הקב"ה בזה שלא יבואו בקהל ה', כפי שהבאנו לעיל], מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד, על אחת כמה וכמה!... מי הוא שעשה חסד עם מי שחייב לו? יתרו עם משה [שהרי משה הציל את בנותיו]... ואימתי פרע לו הקב"ה שכרו?... בימי שאול. הדא הוא דכתיב (שמואל א טו:ו): 'ויאמר שאול אל הקיני: לכו, סֻרו, רדו [מתוך עמלקי פן אֹסִפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל...]'. וכי עם כל ישראל עשה חסד? והלא לא עשה אלא עם משה לבדו! אלא ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל, מעלין עליו כאילו עושה חסד עם כל ישראל [עוד נ"ל להסביר בפשטות, שזה שהציל את משה גרם שמשה הוציא אח"כ את כל ישראל ממצרים, הרי שעשה חסד עם כולם]. והרי דברים ק"ו: ומה מי שעשה חסד עם מי שחייב לו, ראה מה פרע לו הקב"ה, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה!... מי הוא שעשה חסד עם מי שצריך חסד? זה בועז עם רות...". והרי ארבע מידות בעושי חסד.

מהמדרשים שראינו יוצא שיתרו, בזכות חסדו למשה, זכה לשלשה דברים: א) שישבו בניו בלשכת הגזית; ב) שניצלו בניו ממחיית עמלק; ג) שכיבדו אותו הזקנים כאשר באו לאכול אתו לחם (עיין שמות רבה כז:ז).

אמרו חז"ל דבר גדול בענין צדקה, והוא אמת לכל המצוות בין אדם לחברו, וז"ל (ויקרא רבה לד:ח): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב. שכן רות אומרת לנעמי (רות ב:יט): 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום - בועז'. 'אשר עשה עמי', אין כתוב כאן, אלא 'אשר עשיתי עמו'. אמרה לה: הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי". נכון שבפשטות הפירוש הוא, שבעה"ב מקבל שכר מהקב"ה יותר ממה שהוא נותן לעני. אבל דברי חז"ל הם הרבה יותר עמוקים. גדולתה של מצות צדקה אינה טמונה בזה שהעני מקבל, אלא בזה שבעה"ב נותן. הרי אין גדלות בזה שאדם מקבל גשמיות, אבל גדול הוא האדם שנותן משלו, שמפריש מההנאה שהוא יכול לקבל מכספו, ונותנה לאחר. עשיית מצוה זו פועלת בנפשו, ומורידה מהאנוכיות ומהקליפה שעליה, ומרימה אותה ומקדשת אותה. ומשום כך אמרה רות: "הרבה פעולות... עשיתי עמו". וכך גם בכל חסד שאדם עושה עם הזולת: גדולתו אינה בזה שהזולת מקבל, אלא בזה שהעושה נותן. וזה ההבדל הגדול בין התורה לבין הסוציאליזם: התורה מדגישה את הנתינה, והסוציאליזם מדגיש את הקבלה; והרי הקבלה רק מגבירה את האנוכיות של האדם, שלעולם לא יסתפק במה שהוא קיבל.

למה זה עזבתן את האיש, קִרְאן לו ויאכל לחם. שהרי כל מי שעוזב אדם שצריך אותו, הקב"ה יעזוב גם אותו. כך היה באלימלך, כפי שאמרו חז"ל (רות רבה א:ד): "אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור. וכשבאו שני רעבון אמר: עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו. עמד וברח לו מפניהם". ומפני זה נענש בזה שמתו הוא ושני בניו בגולה. כל מי שעוזב את מצות החסד שנצטוינו בה ע"י הקב"ה, הקב"ה יעזוב גם אותו במדה כנגד מדה, כמו שכתוב (דברי הימים ב יב:ה): "כה אמר ה', אתם עזבתם אֹתי, ואף אני עזבתי אתכם...", וכן (שם כד:כ): "כי עזבתם את ה' ויעזֹב אתכם". ובמלה "קִרְאן" יש רמז לכל מה שאמרנו: יתרו שהבין את החובה לגמול חסד עם הזולת, אמר לבנותיו: "קראן לו", ועל זה קיבל שכר נצחי. לעומתו, אלימלך, שברח מחובתו ולא רצה לחלק מרכושו לנצרכים, נענש, ולכן כאשר חזרה נעמי לא"י אמרה (רות א:כ): "אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא [מלשון מר], כי המר ש-די לי מאד". הקב"ה, בסופו של דבר, קובע את הנעימות ואת המרירות, את העושר ואת העוני. ועל זה כתוב (משלי יא:כד): "יש מפזר ונוסף עוד, וחֹשֵך מיֹשר אך למחסור".

יש כאן רמז גדול לעומקה של מצות גמילות חסדים: שאף לאויבך, כלומר, אדם שאתה מסוכסך אתו, תעשה חסד כאשר הוא בעת צרה. כתוב כאן "ויאכל לחם", וכתוב (שם כה:כא): "אם רעב שנאך האכילהו לחם"; וכן כתוב כאן "למה זה עזבתן את האיש", וכתוב (שמות כג:ה): "כי תראה חמור שנאך רֹבץ תחת משאו וחדלת מעזֹב לו - עזֹב תעזֹב עמו". כלומר, אדם צריך לגמול חסד אפילו עם שונאו (כלומר, שונא פרטי, שהסתכסך עמו), בשעת דחקו. על אחת כמה וכמה לסתם אדם, ופי אלף כהנה וכהנה, לאדם שעזר לך. והעיקר: "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית; כי תראה ערֹם - וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח:ז).

הנה, אנו יודעים שכל מה שהיה בגלות מצרים ובגאולה ממנה, שהן הגלות והגאולה הראשונות, הוא סימן לגלות ולגאולה האחרונות. כמו כן, משה כמנהיג, על תכונותיו ומעלותיו, הוא דוגמה למנהיג ישראל. כך אומר פסיקתא רבתי (פ"ד): "[ויקח אליהו וגו'] (מלכים א יח:לא) -כך פתח ר' תנחומא [בי ר' אבא]: 'ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים' (הושע יב:יד) -זה משה, 'ובנביא נשמר' - זה אליהו. אתה מוצא, שתי נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי, משה ראשון ואליהו אחרון, ושניהם גואלים את ישראל בשליחות. משה גאלם ממצרים בשליחות (שמות ג:י): 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה' וגו', ואליהו גאלם לעתיד לבא בשליחות (מלאכי ג:כג): 'הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא' וגו'. משה שגאלם ממצרים תחילה, עוד לא חזרו ונשתעבדו במצרים. ואליהו כשיגאל אותם מן הרביעית מאדום, עוד אינם חוזרים ומשתעבדים אלא היא תשועת עולם. ואת מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר. משה נביא, אליהו נביא. משה נקרא איש האלקים (דברים לג:א), ואליהו נקרא איש האלקים (מלכים א יז:יח). משה עלה למעלה, ואליהו עלה למעלה, שנאמר (שם ב ב:א): 'ויהי בהעלות [ה' את] אליהו'. ומשה הרג את המצרי ואליהו הרג את חיאל (הושע יג:א): 'ויאשם בבעל וימת'". הכוונה למה שמבואר בילקוט שמעוני (מלכים א יח, רמז ריד): "מלמד שחיאל [נראה שזה חיאל שבנה את יריחו חרף הקללה של יהושע] עשאו נבוב [פירוש - עשה חלל בתוך המזבח של הבעל שעל הר הכרמל], ושָמו [נביאי הבעל] אותו בתוכו, ואמרו לו: כשתשמע את הקול [של הנביאים הצועקים לבעל לשלוח אש מן השמים], מיד חֲתֵה האש אשר בידך והדלק מתחתיו [כדי שהעם יחשוב שבעל עשה נס]. מיד זימן הקב"ה נחש ונשכו ומת". נמצא שאליהו גרם למותו של חיאל.

ממשיך הפסיקתא רבתי שם: "משה נתכלכל על ידי אשה, על ידי בתו של יתרו (שמות ב:כ): 'קראן לו ויאכל לחם', ואליהו נתכלכל על ידי הצרפית (מלכים א יז:יא): 'לקחי נא לי פת לחם'. משה ברח מפני פרעה, ואליהו ברח מפני איזבל. משה ברח ובא לבאר, ואליהו ברח ובא לבאר, דכתיב (שם יט:ג): 'ויקם וילך... ויבא באר שבע'. משה (שמות כד:טז): 'ויכסהו הענן ששת ימים', ואליהו עלה בסערה (מלכים ב ב:א): 'ויהי בהעלות' וגו'. במשה נאמר (במדבר טז:כט): 'אם כמות כל האדם ימֻתון אלה', ובאליהו (מלכים א יז:א): 'חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי'. במשה (שמות לד:ו): 'ויעבֹר ה' על פניו', ובאליהו (מלכים א יט:יא): 'והנה ה' עֹבר'. במשה (במדבר ז:פט): 'וישמע את הקול', ובאליהו (מלכים א שם:יג): 'והנה אליו קול' וגו'. משה כינס את ישראל להר סיני, ואליהו כינסם להר הכרמל. משה ביער עובדי ע"ז (שמות לב:כז): 'שימו איש חרבו על ירכו' וגו', ואליהו ביער ע"ז ותפש נביאי הבעל ושחטם. משה קנאי (שם:כו): 'מי לה' אלי', ואליהו קנאי (מלכים א יח:ל): 'ויאמר אליהו לכל העם גשו נא אלי'. משה נטמן במערה (שמות לג:כב): 'ושמתיך בנקרת הצור', ואליהו נטמן במערה ולן שם, כדכתיב (מלכים א יט:ט): 'ויבא שם אל המערה וילן שם'. במשה (שמות ג:א): 'ויבא אל הר האלקים', ובאליהו (מלכים א שם:ח): 'וילך... עד הר האלקים'. משה בא למדבר, ואליהו בא למדבר (שם:ד): 'והוא הלך במדבר'. משה השיח עמו על ידי מלאך (שמות ג:ב): 'וירא מלאך ה' אליו', ואליהו על ידי מלאך (מלכים א שם:ה): 'והנה זה מלאך'. משה שהה ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ושלא שתה, וכן אליהו הלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום. משה העמיד גלגל החמה (דברים ב:כה): 'היום הזה אחל תת פחדך' וגו', ואליהו העמיד גלגל החמה (מלכים א יח:לו): 'היום יִוָדַע כי אתה אלהים בישראל'. משה התפלל על ישראל (דברים ט:כו): 'אל תשחת עמך ונחלתך', ואליהו נתפלל על ישראל (מלכים א שם:לז): 'ענני ה' ענני... ואתה הסבת' וגו'". ומכאן ראייה שאע"פ שאליהו התלונן על ישראל, כאשר ברח למדבר, ואמר (מלכים א יט:יד): "קנא קנאתי לה' אלקי צב-אות כי עזבו בריתך בני ישראל...", מ"מ אהב את ישראל, עד כדי כך שהטיח כלפי מעלה עבורם, כמו שאמרו חז"ל (ברכות לא:-לב.): "אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: 'ואתה הסִבֹת את לבם אחֹרנית'... מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו? דכתיב (מיכה ד:ו): 'ואשר הרעותי'".

עוד ממשיך הפסיקתא רבתי: "משה, כשנתפלל על ישראל תפש זכות אבות (שמות לב:יג): 'זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל', וכן אליהו (מלכים א יח:לו): 'ה' אלקי אברהם יצחק וישראל'. משה קיבלו ישראל על ידו אהבתו של מקום (שמות כד:ז): 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', ואליהו קיבלו על ידו אהבתו של מקום, שנאמר (מלכים א שם:לט): 'ה' הוא האלקים'. משה עשה משכן בתוך בית סאתים זרע, ואליהו עשה דכסומני [שביל] בתוך בית סאתים זרע. בדבר אחר מצינו משה גדול מאליהו. שלמשה אמר (דברים ה:כח): 'ואתה פה עמֹד עמדי', ולאליהו (מלכים א יט:ט): 'מה לך פה אליהו'. משה הוריד את האש, ואליהו הוריד את האש. משה כשהוריד את האש היו כל ישראל עומדים ורואין אותה (ויקרא ט:כד): 'וירא כל העם וירֹנו', ואליהו (מלכים א יח:לט): 'וירא כל העם ויפלו על פניהם'. משה בנה מזבח, ואליהו בנה מזבח. משה קרא שם ה' למזבח (שמות יז:טו): 'ויקרא שמו ה' נִסִי', ואליהו שם מזבחו ה' (מלכים א שם:לב): 'ויבנה את האבנים מזבח בשם ה''. משה כשבנה את המזבח בנה אותו של שתים עשרה אבנים למספר בני ישראל, ואליהו כשבנה את המזבח בנה אותו למספר שבטי ישראל, שנאמר (שם:לא): 'ויקח אליהו שתים עשרה אבנים'".

זהו דיוקנו של המנהיג היהודי. הוא אדם שצריך להיות מוכן לברוח ולסבול גלות ויסורים, חוסר לחם, והישענות על חסדי אחרים. ומ"מ הוא חייב להיות קנאי למען ה' ונגד ע"ז, ולא להסס אפילו להרוג את שונאי ה', אם יש צורך בכך. וכן, הוא חייב להיות עטוף אהבת ישראל, ולהתפלל בעדם, ואפילו להיות מוכן להתחצף כלפי שמיא כביכול, כדי לבקש זכות עבורם. ומזה אפשר לראות כמה דורנו הקטן והמבולבל סילף את השקפת התורה, שהרי המדרש משבח תכונות כמו הקנאות והנכונות לשפוך דם בעד הקב"ה, ואילו דורנו הפך אותם דוקא לדברים של גנאי. וכן אפשר לראות ממדרש זה כמה גדול המרחק בין המנהיג היהודי האמיתי לבין הגמדים והננסים של ימינו, שלעולם אינם מוכנים למסור נפש על האמת, שאוחזים במשרותיהם ולא באמת, ושדבקים לכס השררה ולא לה'.

אגב, מהפסיקתא שם יש ראייה נוספת לכך שהשיבה לא"י בזמננו היא התחלת הגאולה, ושלא יכולה להיות עוד גלות מא"י, שהרי אמרו שם: "משה שגאלם ממצרים תחילה, עוד לא חזרו ונשתעבדו במצרים. ואליהו כשיגאל אותם מן הרביעית מאדום, עוד אינם חוזרים ומשתעבדים אלא היא תשועת עולם". והרי הגלות הזאת היא גלות אדום, שנקראת החיה הרביעית, כמו שכתב הרמב"ן (דברים כח:מב): "וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית, ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו".

(כא) ויואל משה לשבת את האיש. משה הסכים (מלשון "הוֹאל נא ולִין וייטב לבך" - שופטים יט:ו) לשבת עם האיש, ולהתחתן עם בתו. לא כתוב בפשטות "וישב משה", אלא "ויואל", במשמעות שהסכים תוך ויתור, משום שהיו בזה בעיות, והיו לו סיבות טובות שלא לשבת במדין ולהתחתן, ומשה שקל אותן, ומ"מ בסוף החליט להסכים (אבל כל הזמן, כל השנים שהיה מחוץ למצרים, לא שכח את עמו, והצטער עליהם צער עז, ומשום כך נבחר לנביא, ועיין מה שאכתוב להלן ג:ב). הוא הסכים לעבוד בשביל יתרו, שהרי הגיע כפליט ממצרים, בורח מפרעה, וא"כ היה תמיד בצל סכנת מוות, שמא יגלה פרעה שהוא הגיע למדין (שאין ספק שאילו ידע זאת פרעה, היה מבקש את הסגרתו, או אפילו היה בא למדין ולוקח את משה משם בכח); והוא היה בלי כסף, והיה צריך למצוא מקור פרנסה. הוא הסכים להתחתן עמה אע"פ שהיתה נכריה, מכיון שזה היה קודם מתן תורה, והוא גם היה במצב של פיקוח נפש.

כאמור, בפשטות "ויואל" פירושו - הסכים. אבל בחז"ל (שמות רבה א:לג) יש פירושים אחרים: "'ויואל משה' - ר"י אומר: שנשבע לו [שלא לחזור למצרים עם בתו, אלא יישאר במדין]... ור' נחמיה אמר: קיבל עליו ללון עמו [כלומר, לא נשבע לו, ובודאי לא נשבע לו להישאר באופן קבוע, אלא הסכים להישאר תקופה מסויימת של "לינה"], ואין 'ויואל' אלא לשון לינה, שנאמר (שופטים שם): 'הואל נא ולין'. ורבותינו ז"ל אמרו: קיבל עליו לרעות את צאנו, ואין 'ויואל' אלא לשון התחלה [כמו בפסוק "הואיל משה באר את התורה" - דברים א:ה], כיון שנשא בתו התחיל וקיבל עליו לרעות את צאנו". לפי הפירוש האחרון, "ויואל משה לשבת את האיש" פירושו, שהוא התחיל להניח (מלשון "שובה ונחת") את יתרו מעמלו, ע"י עזרה ברעיית הצאן, ולא מדובר כאן כלל וכלל על ישיבה במדין לתקופה כל שהיא, ובודאי אין כאן שבועה (ועיין לקמן עוד על זה). ודע, שיש מ"ד בתנחומא (שמות יב) שסובר, שאמנם "ויואל" הוא לשון שבועה, אבל השבועה היתה אחרת: "ולמה נשבע? שלא יעשה לו כמו שאמר לבן (בראשית לא:נ): 'אם תענה את בנֹתי'". כלומר, הוא הבין שמשה, כאיש קדוש, תהיה לו נטייה לפרוש מהנאות, ולכן השביע אותו שלא יימנע מתשמיש המטה. ומ"מ הוא פרש מאשתו במדבר משום חשש טומאה כשידבר עם הקב"ה, וצריך לומר שהתיר לו הקב"ה את נדרו.

אך דע, יותר מזה, שיונתן תירגם כך: "וכד חכים רעואל דערק משה מן קדם פרעה טלק יתיה לגובא, והות צפורה... מפרנסא יתיה בסיתרא...". פירוש: כשנודע ליתרו שמשה ברח מלפני פרעה, הכניס אותו לכלא, וצפורה היתה מפרנסת אותו בסתר. וסיפור דומה מובא ב"דברי הימים דמשה". ואע"פ שהאבן עזרא (לקמן, פסוק כב) כתב: "ואשר כתוב בדברי הימים דמשה אל תאמן, וכלל אומַר לך: כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי [כלומר, מה עוד] יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה", מ"מ מכיון שהביא יונתן את הסיפור בחלקו, אין ספק שיש כאן גרעין של אמת. ועתה ננתח ונבין את מה שאירע כאן. משה הגיע לבית יתרו, והבין שאע"פ שהורידו את יתרו מתפקידו משום שפרש מתפקיד פעיל ככהן ע"ז, מ"מ נשאר לו קצת כבוד, והאנשים לא היו מעיזים להזיק לו, כי אע"פ שנידוהו מ"מ פחדו להזיק לו ממש. ולכן, כאשר יתרו ראה את משה, והתרשם ממנו, ומיד הציע לו את בתו, הסכים משה מיד. כך אומר רבינו בחיי: "מה ראה משה ליטפל ביתרו עובד ע"ג? [ואע"פ שפרש מתפקידו, עדיין היה עובד ע"ז ומחפש בע"ז האחרות את ה"אמת"; וחוץ מזה, איך נשא משה רבינו גויה?] אלא, היה משה בורח מפני פרעה ומתיירא ממנו שמא יגלגל עלילות בכל מקום שהוא כדי שיהרגוהו, ועל כן הלך להתחתן עם אחד הכהנים שהם כומרים לע"ג, מפני שהיו כל נכסיהם בני חורין, אין למלך עליהם שום נגישֹה ולא שום תביעה, כענין שכתוב (בראשית מז:כו): 'רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה'... ועל כן רצה להתחתן עם אחד מהם...". ולכן היה משה מוכן להתחתן עם צפורה, וגם יתרו רצה בזה, אלא שפתאום שמע יתרו שמשה ברח מפרעה, ופחד יתרו, משום שהוא כבר היה במצב עדין ומסוכן, וחשש שיהרגוהו אם ישמעו שנתן מחסה לשונאו של פרעה. אך הוא לא רצה להרוג את משה ולא להסגירו, ולכן הוא שם אותו בכלא, עד שיהיה לו זמן לחשוב מה לעשות. וגם יתרו עשה את מה שעשה מתוך פחד לחייו. ואחרי שעבר הרבה זמן, כשהעריך שכבר אין מחפשים את משה, החליט לשחררו, ומאחר שנודע לו שצפורה עזרה למשה בכלא, הוא התנה את השחרור בתנאי שישא את צפורה בתו לאשה, ויישאר אתו במדין, וירעה את צאנו.

אמרו חז"ל (סנהדרין פב.): "אמר לו [זמרי למשה]: בן עמרם, זו [כזבי בת צור] אסורה או מותרת? ואם תאמר: אסורה, בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכיה [על שמשה לא ענה ולא הגיב]...". ובשמות רבה (לג:ה) נאמר: "וכיון שראו [בני ישראל] אותו [את משה שותק], היו בוכים". ופירש עץ יוסף שם: "משה היה בוכה על חילול השם, והוא לא ידע מה לעשות להינקם ממנו, כי נתעלמה ממנו הלכה [שקנאים פוגעים בו], וישראל היו בוכים, איך בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא וכאן רפו ידיו". בוודאי היתה למשה תשובה לעצם השאלה של זמרי, איך נשא את צפורה לאשה, והיא, כמו שכתב רש"י (סנהדרין פב.): "משה קודם מתן תורה נשא, וכשניתנה תורה כולן בני נח היו, ונכנסו לכלל מצוות [באופן אוטומטי] והיא עמהם...". כלומר, שקודם מתן תורה, מותר היה לישראלי להתחתן עם בת נח, ורק אחר מתן תורה אסור הדבר, ומי שכבר התחתן קודם מתן תורה, התחתן בהיתר, ודין אישות חל עליהם, ולכן גם אחרי מתן תורה לא חל איסור עליהם למפרע. ואין ספק שאילו היתה למשה אפשרות להתחתן עם בת ישראל, היה צריך לעשות כך, אבל בלית ברירה, כיון שזה היה קודם מתן תורה, היה מותר לו להתחתן עם בת נח, כדי לקיים את המצוה המוטלת על כל בני נח: "לא תהו ברָאָה, לשבת יְצָרָה" (ישעיהו מה:יח). ומה שלא ענה כך לזמרי, היה משום שמשה ידע שהתשובה היתה ברורה לזמרי, שהרי הוא היה נשיא שבט שמעון והיה ת"ח, ומשה ידע שהוא בא רק לקנתר; ומשום כך קצף ורגז עד שלא רצה אפילו לענות לו, ומרוב כעסו גם שכח את ההלכה שקנאים פוגעים בו, כמו שאמרו (פסחים סו:): "כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו". וכן אמרו בספרי (מטות קנז): "משה רבינו, לפי שהיה בכלל כעס [במלחמת מדין], בא לכלל טעות".

כמו שהבאתי לעיל, רבותינו נחלקו האם היתה כאן שבועה מצד משה או לא. נביא כאן את לשונם בשלמות (שמות רבה א:לג): "ר"י אומר: שנשבע לו, ואין 'ויואל' אלא לשון שבועה, שנאמר (שמואל א יד:כד): 'ויואל שאול את העם'. ולמה השביעו? א"ל: יודע אני שיעקב אביכם, כשנתן לו לבן בנותיו, נטלן והלך לו חוץ מדעתו [כלומר, מרשותו], שמא אם אתן לך את בתי אתה עושה לי כך? מיד נשבע לו" - נשבע שלא יֵצֵא ממדין בלי רשותו. וכן אמרו (מדרש תהלים כד:ז): "מלמד שנשבע משה ליתרו שלא יחזור למצרים שלא ברשותו". ואם תאמר, איך לקח משה על עצמו בשבועה שלא יחזור למצרים, הרי הוא היה צריך לנסות להציל את בני ישראל? י"ל, שהוא עשה כך משום שפחד שמא יתרו יסגיר אותו למצרים. ומ"מ, אע"פ שבתחלה היתה לו סיבה טובה, בסופו של דבר התרגל לגלות ונשאר בגלות, שלא כפי שהיה צריך לעשות (ועיין מה שאכתוב על זה בס"ד).

מהגמרא בנדרים (סה.), ומדברי רש"י שם, משמע שהיתה ליתרו סיבה יותר עמוקה להשביעו, וז"ל הגמרא: "המודר הנאה מחבירו, אין מתירין לו אלא בפניו". פירוש, אם נדר ראובן בפני שמעון, על פי בקשתו של שמעון, שראובן לא יהנה מדבר מסויים, אין מתירין לראובן אלא בפני שמעון. וממשיכה הגמרא: "מנא הני מילי?... דכתיב (שמות ד:יט): 'ויאמר ה' אל משה במדין: לך, שוב מצרים כי מתו כל האנשים [המבקשים את נפשך]'. אמר לו [הקב"ה]: במדין נדרת, לך והַתֵר נדרך במדין". ופירש רש"י: "במדין נדרת לפני יתרו, לך והתר בפני יתרו... ויתרו הדירו למשה שלא לשוב מצרים מפני אותן אנשים המבקשים להורגו". אם כן, רואים שהסיבה שיתרו לא רצה שמשה יקח את צפורה למצרים, היתה משום שחשש לחיי משה ולחיי משפחתו אם יחזור לשם. ומשה הסכים להישבע על כך, ואע"פ שהיתה עליו חובה לנסות להציל את בני ישראל, מ"מ הוא סבר שמותר לו להישבע, משום שבתור אדם יחיד היה פטור משום פיקוח נפש. ובאמת לא היתה דעת הקב"ה נוחה משבועה זו. ומ"מ הוא היה צריך להתיר את שבועתו בפני יתרו, כשהחליט לחזור למצרים, משום החשד, שכן אילו היה הולך סתם, בלי הסבר, היה יתרו חושד בו שהוא פשוט מזלזל בנדרו, ושהבטחה שלו אין לסמוך עליה, מה עוד שכיון שיתרו היה גוי, זה היה עלול ליצור חילול השם. ועוד, שהמדרש (הובא בתורה שלמה כאן ס"ק קס"ח) אומר שמראש גילה יתרו שהוא חושד במשה: "אמר לו יתרו: יודע אני שכולכן רַמָיִין. כך עשה יעקב זקינך כשהלך לחוץ [לארץ] אצל לבן, והשיאו את בנותיו, ובסוף גנב לבו של חמיו... ומי אומר לי שאין אף את גונב את לבי... אלא אֱסור עצמך בשבועה". מכל הסיבות הללו הלך משה ליתרו, והודיע לו שהוא מפר את נדרו (אך ברור שגם אם יתרו היה מתנגד, היה משה הולך). זאת, אע"פ ששבועתו היתה נגד המצוה של "לא תעמוד על דם רעך", ואע"פ שהשיקול של פיקוח נפש - גם אם היה שיקול מוצדק - כבר עבר, שהרי "מתו האנשים המבקשים את נפשך", ואע"פ שהקב"ה התיר את נדרו, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ד:ד): "אמר לו הקב"ה: אם יאמר לך יתרו כלום מן השבועה, אמור לו: בעל השבועה התיר אותי מן נדרי" - בכל זאת הלך אל יתרו להודיע לו. בוא וראה כמה חשובה מלה של אדם, וכמה חשוב לדאוג שלא יחשדוהו שהפר את הבטחתו, שהרי אע"פ שמשה היה יכול ללכת למצרים בלי לבקש רשות מיתרו, הלך אצלו לבקש רשות. ועל זה אמרו חז"ל (מדרש תהלים כד:ז): "'ולא נשבע למרמה' (תהלים כד:ד) -זה משה, שנאמר: 'ויואל משה...'". וגם המשך הפסוק שם הוא במשה, כדברי אליהו רבה (יז): "ומה שכרו של משה? זכה שקיבל ברכה מלפני אלקיו, שנאמר (תהלים כד:ה): 'ישא ברכה מאת ה''".

יש להסביר את הסיבה שהקב"ה נתן רשות לאדם להפר את נדרו, שבעצם הנדר והשבועה, מהתחלתו, נקבעה האפשרות שלא יגמור את מה שנדר ונשבע לעשות, שהרי המלה "אלה", שהיא שבועה, קשורה למלה "הואיל", שאחד מפירושיו הוא: התחיל, כמו שאומר המדרש (שמות רבה א:לג) שהבאתי לעיל, כלומר, שהשבועה או הנדר נאמרים ע"י האדם כהתחלה, ואם יראה בסוף שאינו יכול להמשיך, ניתן להתיר אותם בדרך המקובלת.

ויואל משה לשבת את האיש. דברי פלאים אמרו לנו חז"ל בדבר השבועה שהשביע יתרו את משה. כך אמרו חז"ל (מכילתא, יתרו, מסכתא דעמלק, פ"א): "ר' אלעזר המודעי אומר: 'בארץ נכריה' (שמות יח:ג) -'נכר י-ה'; [כלומר] אמר משה: הואיל וכל העולם עובדי ע"ז, אני אעבוד למי שאמר והיה העולם". ובילקוט שמעוני (שמות יח) הגירסה היא: "הואיל וכל העולם כולם עובדים ע"ז, למי אני אעבוד? למי שאמר והיה העולם". פירוש - אע"פ  שכל העולם שקוע בע"ז, או דוקא משום כך, חייב אני לעמוד ולעבוד את הקב"ה, ובכך לשמור על האמת, לפחות אני. אמנם אני נכרי, לבד, בודד בארץ נכריה, אבל אני נשאר שלם עם ה' (ואע"פ שיתרו פרש מתפקידו ככהן לע"ז, הוא לא פרש מע"ז, הן משום שעדיין חיפש את ה"אמת" בע"ז אחרות, והן משום שפחד שיהרגו אותו). וממשיך המכילתא: "אמר לו יתרו: קַבֵל עליך דבר זה... בן שיהיה לך תחלה יהיה לע"ז, מכאן ואילך לשם שמים. וקיבל עליו. אמר לו: הישבע לי. ויישבע לו, שנאמר: 'ויואל משה'...". נראה שיתרו עשה את זה משום שפחד שהעם יהרוג את כל משפחתו על שנתן את צפורה למשה, שאינו עובד ע"ז, שאע"פ שיתכן שמשה היה יכול להסתיר את העובדה שאינו עובד לע"ז, אבל לא יתכן שיוכל לגדל את בנו כך בלי שאנשים יראו, ובמיוחד אם ימול משה את בנו ויהיה ניכר לכולם (והמלה "ניכר" והמלה "נכרי" דומות, משום שנכרי שחי במדינה שהיא נכריה לו, ניכר מיד שהתנהגותו ומראהו שונים)! לכן, מתוך פחד, רצה להשביע את משה. ומה שהסכים שהבן השני יהיה לשם שמים, אולי אמר זאת רק כדי לשכנע את משה עכשיו, ודיה לצרה בשעתה, וחשב שיתכן שאחרי שמשה יתרגל לבנו הראשון שעובד ע"ז, יסכים גם לאחרים.

אבל קשה להבין, איך הסכים משה לדבר כזה? ואפשר לפרש, שמשה עשה את מה שעשה משום שחשש לחייו, שפחד שאם לא יסכים, יסגיר אותו יתרו למצרים, ומשום כך הורה היתר לעצמו ואמר: "וחי בהם, ולא שימות בהם", כלומר, שפיקוח נפש דוחה את המצוות. ואע"פ שבע"ז ייהרג ואל יעבור, הרי לא הסכים לעבוד ע"ז בעצמו אלא הסכים שבנו יעבוד ע"ז, ואין ספק שהוא אמר לעצמו, שכיון שהילד קטן אין בזה איסור, וכאשר יגדל הילד הוא כבר יֵצֵא ממדין. והביא התורה שלמה כאן (ס"ק קס"ו) עוד כמה היתרים שהורה משה לעצמו, כגון שראה שיתרו היה משוטט בדעתו לדעת את האמת והיה מחליף ע"ז לע"ז, וחשב משה שהוא ישפיע עליו בסופו של דבר לקבל את האמונה בה', ואז כולם יֵצאו ממדין. והתנאי של יתרו כלל גם שבועה שלא למול את בנו בכורו, וגם לזה הסכים משה, כדברי מדרש לקח טוב (שמות יח:ג): "'נכריה' בדת - שהתנה עמו יתרו שלא למול את הראשון. לפיכך הקדימו המלאך להרוג אותו" (את גרשום או את משה, וידועה המחלוקת בזה, ועיין במה שאכתוב על זה לקמן ד:כד, בס"ד). וכן תירגם יונתן (שמות ד:כד): "ובעא למקטליה מן בגלל גרשום בריה דלא הוה גזיר [נמול], על עיסק יתרו חמוי דלא שבקיה למגזריה". וגם על זה נשבע משה בגלל פיקוח נפש, ומשום שהורה היתר לעצמו, שכיון שמצות פריה ורביה מצוה רבה היא, דוחה היא את העשה של מילה, מה עוד שהאיסור הגדול שלא למול, שיש בו כרת, הוא דוקא על הבן עצמו, ולא על אביו.

ומ"מ לא עשה משה כהוגן בזה שנשבע, שהרי הוא הבין שהוא מסמל את היהדות, וראה שהוא היה המנהיג, והיה צריך להבין שמוטל עליו יותר ממה שמוטל על שאר העם; ואע"פ שעל פשוטי העם יש חיוב רק לחסל חילול השם בולט (כגון של גלית), מ"מ על מנהיג יש חובה מתמדת לחסל גם חילול השם תמידי, ומשה היה צריך למסור נפש על זה ולסמוך על הקב"ה שעזר לו עד עתה. הרי כאן מדובר על יסודות עולם - ע"ז ומילה, ואם יש "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט:קכו), יש גם עת לעשות לה' לחזק את התורה. ובאמת משום כך נענש משה, כפי שכתב בעל הטורים (שמות יח:ג): "ומ"מ ע"י התנאי יצא ממנו יהונתן [בן גרשום], שנעשה כומר לפסל מיכה". ויש רמז לזה בהשוואת המלים: נאמר כאן "ויואל משה", ונאמר בפסל מיכה (שופטים יז:יא): "ויואל הלוי [יהונתן] לשבת את האיש" - לשבת עם מיכה, ולהיות לו כהן לע"ז. והוא מדה כנגד מדה, על שנשבע שבנו יעבוד ע"ז. וגם על הסכמת משה שלא למול את בנו גרשום, נענש בזה שהמלאך רצה להרוג אותו (או את משה או את גרשום, כפי שנראה להלן, בס"ד) במלון כשהיה בדרך למצרים, כפי שאמרו חז"ל (מכילתא שם): "גדולה מילה, שכל זכויותיו של משה לא עמדו לו בשעת דחקו, כשאמר לו המקום: לך הוצא את עמי בני ישראל ממצרים, ועל שנתעצל במילה שעה אחת ביקש המלאך להרגו". מדוע חיכה הקב"ה להענישו עד אז? משום שכל זמן שהיה במדין הורה היתר לעצמו כנ"ל, אבל ברגע שיצא ממדין היה חייב מיד לתקן את המעוות. כך אומר החזקוני (שמות ד:כו): "כל זמן שהיה בבית חמיו לא נענש, לפי שלא היה בידו סיפק [יכולת] לעשות, בשביל [בגלל] חמיו שהיה מעכב [וגם לא היה בזה חילול השם, משום שלא היה גלוי]... שביקש המלאך להמיתו במלון בשביל בנו בכורו שעדיין לא מל. ודבר זה גרם לבן בנו להיות עובד ע"ז...". מאד מאד ייזהר היהודי מהפח המסוכן של הוראת היתר לעצמו, אלא יהיה תמיד הגון, ואל ירמה את עצמו, ויהיה מוכן להודות על האמת אפילו כאשר היא מרה ומסוכנת. ואזהרה זו אמורה אף לגדול, ובמיוחד לגדול.

נראה שלשון "ויואל" במשמעות "אלה" ושבועה, יש בה רמז למצוה הגדולה של ישיבת ישראל בא"י, המלוּוָה בקללה אם אין מקיימים. שהרי בניגוד ללשון הפשוטה של "שבועה" או "נדר", לשון "אלה" משמעה שבועה שיש אִתה "אלה" או קללה. לכן משמשת לשון זו כאן, שמשה נשבע להישאר בגלות מדין. ואמנם אצל משה לא היה בזה חטא, משום שהיה יחיד, שלגביו יש פטור של פיקוח נפש, מ"מ ברבים יש איסור בזה גם אם יש פיקוח נפש, וזה גם חילול השם. ולשון זו מופיעה בכל המקומות שעברו בני ישראל על הציווי של: "והורשתם את כל יֹשבי הארץ מפניכם" (במדבר לג:נב), כמו שכתוב (יהושע יז:יב): "ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה, ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת"; וכן (שופטים א:כז): "ולא הוריש מנשה את בית שאן... ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת"; וכן (שם:לה): "ויואל האמֹרי לשבת בהר חרס...". והנה, בזה עברו בני ישראל על הלאו הגדול של התרת ישיבת גוים בא"י, חרף העובדה שלא היו מוכנים להשלים עם ישראל ולקבל עליהם את המעמד של גר תושב, דהיינו: הזנחת ע"ז וקבלת ז' מצוות בני נח; מסים; ושעבוד. כך כתב הרד"ק (יהושע ט:ז): "ואם היו משלימים ועוקרים ע"ז ומקבלים שבע מצוות, צריך עוד שיהיו למס ויהיו עובדים לישראל ונכבשים תחת ידיהם, כמו שהוא אומר (דברים כ:יא): 'יהיו לך למס ועבדוך'". וכן בספרי (שופטים ר): "אמרו, מקבלים עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים - אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זה וזו". וכ"כ הרמב"ם (הל' מלכים ו:א): "והעבדות שיקבלו היא שיהיו נבזים ושפלים למטה, ולא ירימו ראש בישראל, אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם". ועוד כתב הרמב"ם (שם א:ד): "'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא' (דברים יז:טו) -ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל: לא שר צבא, לא שר חמשים, או שר עשרה; אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות. ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר (שם): 'מקרב אחיך תשים עליך מלך' - כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך".

גודל האיסור הזה של עזיבת הארץ, ואפילו חלק ממנה, תחת בעלות גוי שאינו מקבל עליו את עבדות ה' ועמו ואת מרותם, או אפילו סתם השארת גוי כזה בארץ, מובלט בדברי חז"ל (סוטה לד.): "עודם בירדן, אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן - על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם שנאמר 'והורשתם...' אם אתם עושין כן, מוטב. ואם לאו, באין מים [כמו נד הירדן שעומד עלינו עכשיו] ושוטפין אותיכם. מאי 'אותיכם'? אותי ואתכם". ונראה לי שהכוונה ב"אותי ואתכם" היא "אותי" - הקב"ה, ו"אתכם" - בני ישראל, שהרי אם הקב"ה יצטרך לגרש את בני ישראל מהארץ, גם הוא כביכול "מגורש", כי חילול בני ישראל הוא גם חילול שמו. הנה, בני ישראל עמדו באמצע הירדן בזמן שהמים עמדו בגובה של 12 מיל על רוחב 12 מיל, והדבר היחיד שאמר להם היה מצות גירוש גויי הארץ! וזה בא ללמדנו את חשיבות הדבר, כי טמון בו חילול וקידוש השם. ובזה שנתנו בני ישראל לגוים לשבת בארץ, שנאמר "ויואל הכנעני...", הביאו על עצמם אָלָה וקללה, כמו שהוכיח אותם המלאך בבוכים (שופטים ב:א-ג). כך אומר רש"י (שופטים א:כז): "'ולא הוריש מנשה' - סיפר הכתוב בגנותו, שהתחילו למעול בהקב"ה, שציווה אותם 'והורשתם'...". ורש"י כתב "שהתחילו למעול", אע"פ שמעילה היא לשון גזילת קדשים, וכוונתו בכך פשוטה: כי א"י שייכת לה', והוא שנְתָנָה לנו עם תנאים, ואם עוברים אנו על התנאים, א"כ אנחנו מועלים וגוזלים את ארץ ה'.

מלשון הכתוב "ויואל הכנעני", אנו לומדים שכל זמן שהגוי חושב שבעתיד הוא יחזור וישלוט בנו, הוא יואיל ויסכים לשבת בינינו אע"פ שהוא קצת תחת ידנו, אבל זה על דעת להילחם בנו בעתיד, וטפשות ואווילות היא לחשוב שאם ניתֵן לו תנאים טובים, הוא יאהב אותנו. לכן, רק אם הוא מוכן להסכים לקבל על עצמו עבדות ולהתנהג בשפלות, מותר לנו להשאיר אותו בינינו, וגם זאת רק כל זמן שמספריו אינם מסכנים את עתידנו. ומעניין, שאחרי שכתוב "ויואל הכנעני לשבת בארץ...", וכתוב (שופטים א:ל): "וישב הכנעני בקרבו", נאמר (שם:לב): "וישב האָשֵרי בקרב הכנעני", ללמד, שאם ניתֵן להם לשבת בקרבנו, הסוף יהיה שאנחנו נשב בקרבו, שהם ישתלטו עלינו.

ב"ויואל" יש תמיד רמז לחילול השם, כמו שכתבנו, וזה פשוט. אך גם אצל דוד שיצא להילחם בגלְיַת מלחמת מצוה וקידוש השם, כתוב (שמואל א יז:לט): "ויֹאל ללכת", כשרצה ללכת עם כלי המלחמה. ובסופו של דבר - כשראה שלא היה יכול משום שלא היה מנוסה בהם - הוא יצא רק עם הנשק הטוב ביותר שהיה לו. ואע"פ שמול החרב, החנית והכידון של גלית, נראה הנשק של דוד כבלתי יעיל, מ"מ דרך התורה היא שהאדם צריך להאמין בה', ולקדש את שמו ביציאה למלחמה בנשק הטוב ביותר שיש לו, ולעשות את המאמץ המירבי האפשרי (כי אין סומכין על הנס), ואז הקב"ה יעשה את שלו.

ויתן את צפורה בתו למשה. אחרי שמשה הסכים לתנאים שהציב יתרו, נתן לו יתרו את בתו צפורה לאשה. ומדוע דוקא צפורה מכל הבנות? משום שהיא רצה מיד להביא את משה לבית, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה א:לב): "מיד רצתה צפורה אחריו כצפור והביאה אותו". וכן, צפורה היתה זו שהאכילה אותו כאשר יתרו שם אותו בכלא. היא בלטה גם במעשיה הטובים וגם ביופיה, כמו שאמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך צט): "'אשה כֻשית' (במדבר יב:א)... יש לך נוחה ביופיה ולא במעשיה, במעשיה ולא ביופיה, כמה שנאמר (משלי יא:כב): 'נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם'. זאת נאה [בכל] -נוחה בנויה [יופיה] ונוחה במעשיה. לכך נאמר 'אשה כושית לקח'". והכוונה היא למה שכתוב בספרי שם לפני כן: "מה כושי משונה בעורו, כך צפורה משונה בנויה מכל הנשים... כיוצא בו אתה אומר (עמוס ט:ז): 'הלוא כבני כֻשיים אתם לי בני ישראל'. וכי כושים היו? אלא כושי משונה בעורו, אף ישראל משונה במצוות יותר מכל אומות העולם...". יופיה של צפורה היה מרשים, כמו שאמרו בספרי (שם): "שכל מי שהוא רואה אותה היה מודה בנויה... ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: 'צפורה' - 'צפו וראו' מה נאה!" וכן כתב החזקוני: "למה נקרא שמה צפורה?... היתה יפה ומאירה כבוקר דמתרגמינן 'צפרא'".

אך לא בזה היתה גדולתה, שהרי בנות רבות הן יפות, אך "שקר החן והבל היֹפי, אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא:ל), ועל צפורה אמרו חז"ל (מו"ק טז:): "מה כושית משונה בעורה, אף צפורה משונה במעשיה" (ושם אמרו כך גם על שאול, שנקרא "כוש בן ימיני" [תהלים ז:א], ופירש רש"י [ד"ה משונה במעשיו]: "צדיק גמור"). ואיזו גדלות ומסירות נפש מצינו בצפורה, שפרש ממנה משה ממתן תורה ואילך! כך כתוב בילקוט שמעוני (בהעלותך יב, תשלח): "כיון שנתמנו זקנים [שבעים האיש, לסנהדרין], הדליקו להן כל ישראל נרות ושמחו להם... אמרה מרים: אשריהן נשים של אלו... אמרה לה צפורה: אוי להן, שמעכשיו אינם נזקקין להן לתשמיש... שמשעה שנתקדש [משה] לדיבור אינו מכיר למיטתו". ובזכות הנשים הצדקניות הללו, שסובלות הרבה יותר מבעליהן, ומוסרות נפש כל יום, ולא רק בדברים "גדולים" - מתקיימת התורה.

ראוי להעיר כאן הערה חשובה על הענין של "כושי משונה בעורו", שנזכר במדרש הנ"ל. יש לשאול, מדוע עשה הקב"ה בריות משונות בצבע עורם, דבר שגורם להפרדה ולשנאה, ומדוע לא עשה את כל בני האדם עם אותו צבע עור? וכן, מדוע עשה אומות שונות, שגם זה מפריד את האנושות בהבדלי לאום, שפה ותרבות? וכן, מדוע עשה את האנשים שונים זה מזה ברמת החכמה והשכל והתפיסה? כללו של דבר - מדוע לא עשה את כל בני האדם שוים בגופם וביכולתם? התשובה לכך (כפי שאביא אותה, בחלקה, בדברים לב:ח, על הפסוק "בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם", ע"ש), בקיצור, היא שאחידות העולם עלולה לגרום לקטסטרופה, אם כל העולם יתאחד תחת ממשלת רשע עם תרבות רשעה. ולכן הפריד הקב"ה בין האומות, כדי למנוע כינוס רשעים, שהוא רע לעולם. אך יש עוד סיבה לזה: כמו שהקב"ה ברא את האדם עם יצר הרע, כדי שתפקידו בעולם יהיה להתעלות ולהתגבר עליו, ובכך להתעלות ולהתגדל ולהתקדש (דבר שהמלאכים אינם יכולים לעשות, מכיון שכך הם נבראו - כולם קדושים בלי יצר הרע - וא"כ לא מגיע להם שום שכר), כך רצה הקב"ה שהעולם יגיע לידי אהבה ואחוה על אף שיש פירוד והבדלים; הוא רצה שילמדו להתגבר על ההבדלים ולאהוב את הזולת בלי להתחשב בלאומו ובצבע עורו. וברור, שכל זה בתנאי שהאדם יקבל עליו את התנאים היסודיים של ז' מצוות בני נח, ואפילו אז אין אפשרות לאהבה ולאיחוד גמור, אלא א"כ יגלה האדם את האמת השלמה - תורת ה' - ויתגייר.

יש עוד סיבה גדולה להפרדה הפיזית של האנושות: הרי בזמנינו המטורפים, כאשר הותר כל רסן, וטושטש כל הגיון, מכח האהבה העצמית ורדיפת התאוה והאנוכיות, פשטה תורת השויון עד שהגיעה לזוועה של מחיקת ההבדלים בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אור לחושך. ומאחר שהאדם מבולבל ואינו יודע מה הוא אמת, וגם אינו רוצה שום אמת שתרסן אותו מתאותו ומחופש מוחלט, שפירושו האמיתי הוא הפקרות, המציא לו האדם את הרעיון שלמעשה אין "אמת" אובייקטיבית, אלא הכל הוא יחסי, וכל תרבות מוצאת את האמת שלה, ואין מי שמוסמך לקבוע מהי "אמת". וברור שהבל זה מוליך, בסופו של דבר, על פי ה"הגיון" שלו, להשתקת כל ביקורת, אפילו על המעשים הנוראים ביותר בעולם, שהרי מי יקבע שדבר מסויים הוא "נורא"? לכן, בא הקב"ה והפגין את קיומם של הבדלים אמיתיים ואובייקטיביים בין מושגים ורעיונות שונים, ע"י יצירת הבדלים מוחשיים פיזיים בין בני  האדם, ללמד שכשם שאדם אחד שונה מחברו בעורו ובעמו ובגופו ובחכמתו, כך קיימים הבדלים אמיתיים בין רעיונות ומושגים שונים.

אמרו חז"ל (שמות רבה א:לב): "ולמה נקרא שמה צפורה? שטיהרה הבית כצפור". המדרש מתכוון להלכה, שעל ידי צפור נטהר מי שמצורע בגופו, או בית מנוגע (עיין ויקרא יד:ד-ז,מט-נג). הוא צריך לקחת שתי צפורים, ולשחוט אחת מהן, באופן שדמה יֵרד לתוך כלי חרס עם מים חיים, ולטבול עץ ארז, אזוב, שני תולעת והצפור השנייה בַמים המהולים בַדם, ולהזות על המצורע או על הבית שבע פעמים, ואז שולחים את הצפור השניה לדרור. והנה ענין המצורע הוא דבר גדול. אמרו חז"ל (ערכין טז.): "על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין". כיון שהוא חטא בגזל ובצרות עין (קמצנות), הוא צריך לשבת בודד מחוץ למחנה, ובכך להפסיד כסף מעסקיו, וגם לפעמים נהרס ביתו המנוגע. ועל שפיכות דמים מרמזים לו בדם שמזים עליו, והוא לוקה בגופו בעינויים וביסורים, כעונש על זה שהכה את גופו של חברו. הוא רץ אחרי גילוי עריות, לכן עכשיו הוא נעשה מגונה, ששום אשה לא תרצה אותו. הוא דיבר לשון הרע והפריד בין בני אדם, עתה הוא נפרד ומבודד. ועוד: הוא לא שמר את לשונו, לא מלשון הרע ולא משבועת שווא, ועל זה אמרו חז"ל (שם טז:): "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה, יביא 'שתי צפרים' (ויקרא יד:ד) לטהרתו? אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט [דיבור, פטפוט], לפיכך אמרה תורה - יביא קרבן פטיט [שהציפורים מפטפטות]". ועל חטאו בגסות הרוח, הוא מביא עץ ארז, שהוא אחד מהגבוהים והגאים בעצים, ביחד עם אזוב שהוא הקטן שבצמחים, כפי שאומר פסיקתא רבתי (פרה יד, דף ס:): "מפני מה מצורע מיטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים?... ע"י שאדם מגביה כארז לוקה בצרעת, וכיון שהוא משפיל עצמו כאזוב, מתרפא". ובזה הופך חטאו שהיה אדום כשני תולעת, להיות לבן כשלג. ונ"ל שעיקר החטא הוא גסות הרוח, וממנה נובעים כל שאר החטאים, כמו שאכתוב בס"ד בסמוך.

הצפורים הללו מסמלות דברים חשובים. הפסוק אומר: "שתי צפרים חיות טהֹרות" (ויקרא יד:ד). ודרשו בתורת כהנים (מצורע פרק ה:יד): "ר' יוסי הגלילי אומר: צפור שחייה חוץ לעיר, ואיזו זו? זו דרור". ועוד שם (פרשתא א:יב): "'חיות' ולא שחוטות, 'טהורות' ולא טמאות... ולא טריפות". צפורה זו, צפורת דרור, שהיא חייבת להיות עוף טהור, משמשת כסמל לאדם: האדם נולד למעשה כשר, בלי עוון, בלי מום, טהור, והוא חפשי, כצפור דרור, ללכת בדרך שהוא רוצה, חפשי לבחור בטוב וברע. אם יעשה טוב, יחיה ויבוא על שכרו, ואם יעשה רע, ייענש. והדרך להגיע לטוב היא ע"י שפלות וענוה, ואילו גסות רוח וגאוה מביאות לכפירה ולפריקת עול. א"כ, טוב לאדם להיות ענו ושפל ושקט, ולא להגביה את קולו או את ראשו - כי מה הוא, עפר ואפר, רימה ותולעה? "ונחנו מה"! וכאשר הוא עובר על מצוות ה', והופך את נשמתו הנקיה והנאה והפלאית למכוערת, הקב"ה מעניש אותו. ומכיון שא"א לראות את כיעור הנשמה, הקב"ה מכה אותו בנגעים, והוא נעשה מכוער בגופו לעיני כל, כסמל לכיעור נשמתו (ולפעמים, הקב"ה מכה רק את בגדיו או את ביתו, כדי שיראה את זה כמשקף את נשמתו). ואז הוא צריך להשפיל את עצמו, לשבת בבידוד - אדם זה שרצה להתגאות בפני אנשים; ולסבול יסורים - אדם זה שרצה רק הנאת הגוף. ולוקחים שתי צפורים, את האחת שוחטים ואת האחת משחררים. שתי הצפורים מסמלות את הבחירה - לטוב ולרע.

האברבנאל שם פירש: "לרמוז ששתי הצפורים האלו היו חיות קודם לכן, ובמצות ה' ודברו מתה אחת מהן. כן הם בני אדם, שאם אחד מהם יחלה או ימות ואחר חיה יחיה, הכל הוא בגזירת ה'. ולכן ציווה שישחטוה על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך... ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה... כי בסיבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה... ואמר בסוף (ויקרא יד:ז): 'ושִלח את הצפור החיה על פני השדה', כלומר, למעונה ולנפשה, לרמוז שהמיטהר ישוב אל המחנה וילך לנפשו כרצונו אנה ואנה ולא ייסגר עוד". ויש לי להוסיף על פרט אחרון זה, שהכוונה היא שניתנת לו הזדמנות שניה של בחירה חפשית, ולוואי שילמד את לקחו. וז"ל רבינו בחיי (ויקרא שם): "ולא היה רשאי לשלחה [את הצפור] לא למדבר ולא לים". דין זה מקורו בתורת כהנים (מצורע פרשתא ב). ונ"ל ששולחים אותה דוקא לשדה, כדי לרמוז שהצפור הזו היא סמל האדם, שכתוב בו (דברים כ:יט): "כי האדם עץ השדה". עוד נ"ל שהצפור היא סמל האדם וסמל חופש בחירתו בטוב וברע, כדברי הרמב"ן (ויקרא יד:ד): "ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבוקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית 'צפרא'", ויש בזה רמז לאדם, שבשחר חייו הוא טהור מכל חטא, ורק בחירתו בדרך הרעה מלכלכת אותו. ועוד: לשון "צפור" מרמזת לצפורניים הבולטות בצפור; וידוע שהצפורניים נשארו אצלנו כזכר לאדם הראשון שהיה מכוסה כולו בצפורן, עד שגורַש מגן עדן בגלל שהקב"ה נתן לו מצוה אחת בלבד לשמרה, עם בחירה חפשית, והוא מעל בה.

צפורה זו, זוגת משה, היתה שפלה וטהורה, והיא שטיהרה את ביתה (כלשון המדרש הנ"ל) -על ידי שבסופו של דבר השפיעה על יתרו להתגייר, ובכך להיטהר מהנגע של ע"ז. וכמה היא סבלה מ"דם הצפור" שהיא נתנה, כמו שאמרה (שמות ד:כה): "כי חתן דמים אתה לי!"

(כב) ותלד בן ויקרא את שמו גרשם כי אמר: גר הייתי בארץ נכריה - משום כך קרא לו משה "גרשם", שם המורכב מהמלים "גר שם". ואע"פ שעדיין היה במדין, אמר "גר שם", משום שתמיד היה בדעתו לצאת משם ולחזור לאחיו. והנה, בפסוק הזה אפשר לראות גם עצב וגם נחמה, ומ"מ גם מהנחמה יוצא כבר קצת קלקול. משה נתן לבנו שם שרומז גם לסבל של גר הנודד ומגיע לארץ נכריה, וגם להודיה לה' שבכל זאת הצליח למצוא מחסה. משה אומר בזה: ברוך המקום שהביאני לארץ נכריה, כגר, זר ונכרי, ועתה נתן לי בית ואשה ובן. אמרו חז"ל (שמות רבה א:לג): "דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לענין המאורע. ביוסף מהו אומר? 'ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, [כי נשני [השכיח ממני] אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי, ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי]' (בראשית מא:נא-נב)... כדי להזכיר את הנסים שעשה הקב"ה עמו. אף משה קרא שם בנו 'גרשום' על הנס שעשה לו ה', שגר היה בארץ נכריה והצליחו הקב"ה לשם". ויש בזה שבח לצדיקים, שהם מכירים בחסדי ה', ומבינים שכל הצלחתם באה מאת ה' ולא מכוחותיהם ולא מ"מזל".

ומ"מ נ"ל שיש הבדל בין משה לבין יוסף, שמשה הזכיר "ארץ נכריה", כאילו אמר: באתי לכאן כגר, כזר, כנכרי, לארץ זרה ונכריה, ועתה ה' נתן לי מחסה ואשה ובן, ומ"מ יש לי עדיין ההכרה והידיעה שאני אכן נמצא בארץ נכריה (כדברי תרגום יונתן: "בארעא נוכרייא דלא דידי"), ושאני חייב לחפש כל הזדמנות לצאת ממנה כדי לחזור לעמי, ובפרט כשהם נתונים בצרה. כשיהודי נמצא בחו"ל, הידיעה הזאת שהוא נכרי וזר בתוך עם לא לו ובארץ נכריה, חייבת להיות בפניו תמיד, כאילו הוא נמצא עם אשה זרה, כמו שכתוב (משלי ה:כ): "ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חֵק נכריה". משה ידע שהוא רק גר במדין, ושהוא חייב לחזור לאחיו, כי הוא ידע את גזרת והבטחת הקב"ה לאברהם (בראשית טו:יג,טז): "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם... ודור רביעי ישובו הנה". חו"ל הוא תמיד "ארץ לא להם", גם אם יש שם תנאים טובים. טבעו של האדם הוא, שהצרות שלו נשכחות ממנו כשהוא מוצא מחסה, והוא חי חיים של שלוה, והזמן עובר, ובכך הופך הנֵכר והנכרי לנִיכר ומוּכָר, והארץ הזרה הופכת לביתו של האדם. ובאמת מצאנו את זה ביוסף עצמו, כדברי בראשית רבה (פז:ד): "יוסף הרהר, אמר: כשהייתי בבית אבא... והיו אַחַי מכניסין בי עין רעה [קנאה], עכשיו שאני כאן, מודה אני לך שאני ברווחה. אמר לו הקב"ה: הטליס [פירוש - בועט מרוב טוב], חייך שאני מגרה בך את הדוב". וכן אומר התנחומא (וישב ח): "כיון שראה יוסף את עצמו בכך [בגדולה אצל פוטיפר], התחיל אוכל ושותה, מסלסל בשערו ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי. א"ל הקב"ה: אביך מתאבל עליך בשק ואפר, ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך! הרי אדונתך מזדווגת לך ומצירה לך".

אנו למדים מכאן, שגם אם הצדיק מכיר בחסדו של הקב"ה, לא די בכך, אלא הוא חייב לדעת את מטרת החסד הזה, שהוא בא רק כדי לעזור לו למלא את חובתו ואת ייעודו. יוסף היה אמנם צריך להודות להקב"ה על שניצל ומצא חיים טובים, אבל לא היה לו לשמוח ולא ליהנות כל זמן שאביו באבל ובסבל. עוד אנו רואים משם, שאע"פ שמצבו האישי בא"י עם משפחתו היה הרבה יותר גרוע ממצבו הנוכחי בגלות, תחושה זו נחשבה לו כחטא, משום שאסור ליהודי לשכוח ועל אחת כמה וכמה להשכיח את ביתו. ויוסף נענש על זה פעמיים. האחת, בזה שהושלך למאסר. והשנייה, בזה ששכח את תלמודו, כמו שאמרו (בראשית רבה עט:ה): "'ויבא יעקב שלם' (בראשית לג:יח) -ר' יוחנן אמר: שלם בתלמודו. אבל יוסף שכח, שנאמר 'כי נשני אלקים את כל עמלי', ולהלן הוא אומר (משלי טז:כו): 'נפש עמל עמלה לו' [ושם מדובר בעמלה של תורה]". ואע"פ שיוסף לא היה יכול לצאת ממצרים, כי פרעה לא היה נותן לו, וגם לא היתה לו משימה לאומית לצאת לא"י, שהרי משפחתו היתה בא"י ולא היתה נתונה בצרה לאומית, מ"מ הוא נענש על זה שלא הרגיש את הצרה האישית של אביו.

אצל משה, החובה היתה יותר גדולה, שהרי אחיו היו במצוקה, והיתה עליו חובה לנסות לראות אם יוכל לצאת. והוא באמת לא שכח את אחיו, וקרא את בנו בשם "גרשם", כדי שלא ישכח שהוא גר ונכרי בארץ נכריה, ושרק בגלל הסכנה היה חייב להתפשר ולהבטיח ליתרו שלא יחזור לאחיו בלי רשות, ושלא ימול את בנו. וזאת כוונת האברבנאל הכותב: "האמנם לא קרא הבן הנולד לו ראשון 'אליעזר', לאמר 'כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה', לפי שעדיין היה בורח מחמת... פרעה, והוצרך מפחדו ללכת מגוי אל גוי... וגם שם לא היה בטוח". אבל ברגע שידע שניצל מסכנת המוות, ויצא ממדין, הוא קרא לבן השני "אליעזר" מטעם זה.

מ"מ, הקב"ה לימד אותנו אצל משה, שחטא הוא להתפשר על העקרונות, ושמשה היה צריך לסרב לתנאי של יתרו, ולסמוך על ה'. הרי משה הסכים לתנאי של יתרו משום שהיה במצב של פיקוח נפש, ומ"מ נענש על זה (כמו שכתבנו לעיל), שנכדו יהונתן היה לכומר לע"ז, וזאת משום שחטא בעשיית פשרה, כשהורה לעצמו היתר. והוא מדה כנגד מדה. אמרו חז"ל (ב"ב קי.): "אמרו לו [שבט דן ליהונתן]: לאו ממשה קאתית... תֵיעשה כהן לע"ז?! אמר להן: כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות. והוא סבר לע"ז ממש [כלומר, עבודת אלילים], ולא היא; אלא עבודה זרה - עבודה שזרה לו [כלומר, עבודה ומלאכה שאינו מכיר, או שאינה לפי כבודו], כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא [שהיא עבודה לא מכובדת], ושקול אגרא, ולא תימא: גברא רבא אנא [אני אדם חשוב], וזילא בי מילתא [ואין זה מכובד בשבילי]". וכתב הרשב"ם שם: "הפשיטנה בשכר בשוק לעין כל, ואין כאן חילול השם כלל...לעשות מלאכה להתפרנס אין כאן גנאי". ונ"ל שהסיבה שיהונתן הבין שיעבוד עבודה זרה ממש, היא משום שידע שמשה הסכים לתנאי של יתרו שבנו יעבוד ע"ז, ולכן, כאשר שמע שאמר משה: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה... חשב שלע"ז ממש התכוון.

עוד אמרו חז"ל (שיר השירים רבה ב:[ה]ג): "הוה בר נש [אדם] אתי למסגד ליה [בא להשתחוות לפסל מיכה], והוה [יהונתן] אמר ליה: בר כמה שנין את [בן כמה אתה]? הוה א"ל: בר ארבעין שנין או חמשין... והוה [יהונתן] א"ל... והדה ע"ז לית היא עבידא אלא מחמשה או תרתי עשרה שנין [כלומר, הלא ע"ז זו נעשתה רק לפני כמה שנים; כלומר, אתה יותר מבוגר ממנה, ואיך אתה עובד לה?]... א"ל: ומה את יתיב הכא ועבד בה [א"כ, מדוע אתה בעצמך יושב כאן ועובד ע"ז]? א"ל אנא נסיב אגרי ומסמי עיניה [אני לוקח כסף, בשביל פרנסה, וסוגר את עיני]... כך אני מקובל מבית אבי אבא: מכור עצמך לע"ז ולא תצטרך לבריות... כיון שראה דוד שהממון חביב עליו [פירש הרי"ף בעין יעקב בב"ב שם, שאל"כ היה מסתפק בכסף שקיבל ממיכה, ולא היה מסכים להיות כהן לשבט דן; ועץ יוסף (שיר השירים רבה ב:טז במהדורתו) פירש: "אע"פ שהוא לא אמר שעשה אלא שלא להצטרך לבריות, הכיר דוד כי לא זאת, דא"כ משהיה לו ממון כדי להתפרנס בו הוה ליה לפרוש; אלא שהיה חומד ממון הרבה"], עמד ומינה אותו קומסין תסברין [נגיד על האוצרות]". והכוונה למה שכתוב בדברי הימים (א כג:טו-טז): "בני משה גרשום ואליעזר; בני גרשום - שבואל הראש", כלומר, השר, הנגיד. וכתב שם תרגום יונתן: "הוא יהונתן". ועוד כתוב (דברי הימים א כו:כד): "ושבֻאל בן גרשום בן משה נגיד על האֹצרות". ואמרו בגמרא (ב"ב שם): "וכי שבואל שמו, והלא יהונתן שמו? א"ר יוחנן: ששב לא-ל בכל לבו". ויתכן שהסיבה שחי כל כך הרבה זמן, מזמן השופטים עד זמן דוד, היא שהקב"ה רצה שהוא יהיה סמל חי לאיסור של פשרה בענינים עקרוניים.

את האיסור של פשרה לימדונו חז"ל אצל אהרן הכהן (סנהדרין ו:): "ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע [לפשר בדין, בין שני בעלי דינים]... וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י:ג): 'ובֹצע בֵרֵך נִאֵץ ה''... רבי מאיר אומר: לא נאמר 'בוצע' אלא כנגד יהודה, שנאמר (בראשית לז:כו): 'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרֹג את אחינו'. וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: 'ובוצע...'". ונראה שרבי מאיר סובר  שבדין פרטי בין בעלי דין, מותר לבצוע ולפשר, והאיסור הוא רק להתפשר על עקרון. ופירש רש"י שם: "שהיה לו [ליהודה] לומר: נחזירנו לאבינו, אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו". כלומר, היה מקום לומר שצריך לשבח את יהודה, שהרי הציל את חיי יוסף, ודי בזה, ולא חשובה העובדה שלא הרחיק לכת לנסות להחזירו, וזה אינו ממעט ממה שאכן עשה - קמ"ל שאין להתפשר בעקרונות, והיה צריך להשתדל להחזירו. וממשיכה הגמרא (שם ז.): "...דאמר רבי תנחום בר חנילאי: לא נאמר מקרא זה ["ובוצע..."] אלא כנגד מעשה העגל [ששם היתה סכנת נפשות לאהרן, ומה שעשה אהרן היה לשם שמים, כמו שנראה בס"ד], שנאמר (שמות לב:ה): 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו'. מה ראה... ראה חור שזבוח לפניו [שמָחָה נגד עשיית העגל, ונרצח]. אמר [אהרן]: אי לא שמענא להו, השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי (איכה ב:כ): 'אם יֵהָרֵג במקדש ה' כהן ונביא', ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל - אפשר הויא להו תקנתא בתשובה". א"כ, רואים שאע"פ שהתכוון אהרן לשם שמים, וגם עמד בפני פיקוח נפש, מ"מ במקום שיש שאלה של קידוש השם או חילול השם, אין מקום לשיקול של פיקוח נפש, ואין פשרות.

יהודי חייב תמיד לדעת שהוא מובדל ומופרש ושונה מכל השאר. יש ניכור בינו לבין שאר התרבויות. הוא והם נכריים אחד לשני; ארצו נכריה לארצם; תרבותו נכריה לתרבויותיהם. הקב"ה מבדיל "בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים...". כל התקרבות רק תזיק לרעיון היהודי הטהור. ובסופו של דבר, מן ההתנכרות הזאת, שתאפשר ליהודי לבנות וליצור חברה ומדינה על טהרת התורה, שתהיה אור לגוים, ייהנו הגוים, שיבואו להתגייר כגרי צדק. מההתנכרות תבא היכרות.

חשוב להזכיר את דברי אור החיים כאן שכתב: "כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום ישוב". ומוסר השכל גדול הוא למנהיג בישראל (ועיין מה שכתבתי על זה בפסוק הראשון בפרשת וישב).

(כג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים. הקץ הגיע! ואף על פי שהיו בני ישראל במצרים רק 210 שנים, ויש מקום לומר שמתוך זה היו עבדים רק 116 שנים (עיין בשפתי חכמים [שמות ו:טז] שכתב שמכיון שהעבדות לא התחילה עד שמתו כל האחים, ולוי היה האח האחרון שנפטר, יוצא לפי החישוב של אורך חייו וגילו כשהגיע למצרים, שבני ישראל עבדו רק 116 שנה, ע"ש באריכות), והרי הקב"ה אמר לאברהם (בראשית טו:יג): "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה", מ"מ הרי הקב"ה לא אמר בפירוש שבני ישראל יצטרכו להיות עבדים במצרים 400 שנה. כך אומר רש"י על הפסוק (שמות ו:יח): "ושני חיי קהת, שלש ושלשים ומאת שנה", וז"ל: "מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה שאמר הכתוב, שלא בארץ מצרים לבדה היו אלא מיום שנולד יצחק".

הסכת ושמע כלל גדול, שיש לו השלכות גדולות ורבות לגאולתנו: בידוע, שהגאולה במצרים היא סימן לגאולה האחרונה, והדברים הגדולים שאירעו במצרים יהיו גם בגאולתנו. כמו כן ידוע, שהגאולה שלנו תבוא באחת משתי דרכים, כמו שאמרו חז"ל בסנהדרין (צח.): "ריב"ל רמי: כתיב 'בעתה' וכתיב 'אחישנה' ["אני ה', בעתה אחישנה" - ישעיהו ס:כב]? זכו - 'אחישנה', לא זכו - 'בעתה'... ריב"ל רמי: כתיב (דניאל ז:יג): 'וארו עם ענני שמיא כבר אנש אָתֵה', וכתיב (זכריה ט:ט): 'עני ורֹכב על חמור'? זכו - 'עם ענני שמיא'; לא זכו - 'עני ורכב על חמור'". כלומר, אם ישראל יזכה לגאולה ע"י מעשים טובים - תבוא הגאולה חיש מהר, ותהיה בלי סבל, בגאון ובתפארת, ובקלות (ומשום כך הביאו חז"ל שני פסוקים - האחד להורות על משך זמן הגאולה, והשני על מהותה ואיכותה). אבל אם ח"ו לא יזכה ישראל לגאולה, לא תהיה גאולה של "אחישנה", ומ"מ חייבת הגאולה לבוא, ב"עת" שהקב"ה קובע, וזה לא משום שמגיעה לנו גאולה מצד מעשינו, אלא כדי שלא יימשך חילול שמו של הקב"ה, כמו שאמר יחזקאל (לו:כב): "לא למענכם אני עֹשה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם". וההבדל בין "בעתה" ו"אחישנה" הוא ברור: שבניגוד למהירות ולשלוה של "אחישנה", הגאולה של "בעתה" לא תבוא אלא לאחר ימים רבים של סבל, ותהיה מלוּוָה באסונות איומים, לפני שתבוא הגאולה הסופית.

הנה הקב"ה, ברחמיו הגדולים, קבע יותר מ"עת" אחת לגאולה, כלשון הפסוק (תהלים לא:טז): "בידך עִתֹתָי". הוא יכול להקדים את הגאולה לעת מוקדמת, אם הוא ימצא לנכון לעשות את זה, בהתאם לנסיבות. ולא שאז הסבל יהיה פחות והיסורים לא יבואו, שהרי האיכות והמהות של הגאולה של "בעתה" אינן משתנות, ורק הזמן יכול להיות יותר מוקדם. וכן בשעבוד בני ישראל במצרים, הקב"ה קבע יותר מ"עת" אחת, והוא יכול היה לפרש בכמה אופנים את ה"ארבע מאות שנה" שקבע. הוא היה יכול לספור ממש מהזמן שהגיעו למצרים; הוא היה יכול לספור מהתחלת העבדות גופא. אבל הוא גם היה יכול ברחמיו לפרש את כל דיבורו לאברהם כך: ארבע מאות שנה יסבלו בניך - החל מלידת הבן הראשון, יצחק (ישמעאל לא היה רלבנטי כי הוא לא היה חלק מהשרשרת), והסבל לא יהיה דוקא עבדות, אלא יהיה בעצם העובדה שלא תהיה להם ארץ עם ריבונות שלהם, דהיינו שאפילו בארץ כנען לא יחיו כאדוני הארץ אלא כגרים וכזרים, שהרי בסופו של דבר בלי ארץ שלהם אין ליהודים אלא קללה וצרה. ובנוסף לזה, יהיה עוד סבל של "ועבדום וענו אותם". והכל ביחד - הגרות בארץ כנען והעינוי במצרים - יהיו 400 שנה. ואמנם, בגלל הסבל הגדול והעינוי הנורא שיצא מחוץ לכל פרופורציה לגזרה, החליט הקב"ה להביא את הגאולה בעתה, כפי הפירוש ש-400 השנה התחילו בלידת יצחק.

כך אמרו חז"ל בפירוש במדרש תהלים (יח:כב): "'שלח נא ביד תשלח' (שמות ד:יג) -והיה [משה] מסרב ואמר להקב"ה: רבון העולם! כבר חשבתי מה שאמרת לאברהם... ועדיין לא נשלמו ולא עשו שם אלא מאתים ועשר [ומשה חשש שהקב"ה אינו שולח אותו לגאול את ישראל, אלא להיות נביא המוכיח, ויהיו לו צרות רבות]. א"ל הקב"ה: לא כמו שאתה מחשב לעצמך, שמיום שנולד יצחק הקדמתי להם הקץ... וכבר נשלם". ואומר תנחומא ישן (שמות ט): "שהקב"ה בלבד היה יודע את הקץ של גלות מצרים". והכוונה היא כמו שאמרו בפסיקתא דרב כהנא (פ"ה): "שמשה רבינו חשב משעה שירדו למצרים... אמנם הקב"ה חשב הקץ משנולד יצחק". ומסביר הכלי יקר: "אמנם בעיני ה' יתברך היו רעים וחטאים ובלתי ראוי להיגאל, כי אם מצד העבודה [שהעבידו אותם המצרים], כמו שכתוב (זכריה א:טו): 'וקצף גדול אני קֹצף על הגוים [השאננים] -אשר [אני] קצפתי מעט והמה עזרו לרעה'. לכך נאמר [בהמשך הפסוק]: 'ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה', שעזרו [המצרים] לרעה, כאמור". מכאן אנו לומדים, שסבל עצום ואיום מקדים את הקץ. והסיבה לכך היא, שסבל גדול שמשפיל את היהודי בצורה מדהימה, או שמשמיד מספר עצום מהעם, הוא חילול השם, שהקב"ה כבר אינו מוכן לסבול. ועוד, שסבל בלתי נסבל לאורך זמן גם מכניס בלב היהודים ספקות, שמא ח"ו הקב"ה אינו קיים. כך אמר ישעיהו (סג:יא): "איה הַשָם בקרבו את רוח קדשו", ופירש הרד"ק שם: "למה ארך לנו זה הגלות כ"כ, עד שנצטרך לומר: איה הוא המושיע את אבותינו? כאילו היום אינו נמצא". ומשום כך, ה' מוכן להקדים את הקץ לעת יותר מוקדמת, על אף שבלי הסבל הגדול הזה, כלומר, חילול השם הנורא הזה, לא היו בני ישראל ראויים לזה. וזה, בנוסף לרחמיו וחסדיו הגדולים, מכריעים את הגזרה, וגורמים להקדים את הקץ.

זה בדיוק מה שקרה במצרים. אמרו חז"ל (ירושלמי, תענית א:א): "מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים: מתוך הקץ, מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה". פירוש: הקב"ה הקדים את הגאולה ממצרים בגלל הדברים הללו. היה מקום לקבוע שייחשב שהקץ כבר בא אז, אם היו סיבות טובות לזה. ואכן היו סיבות. היתה זכות אבות, דהיינו שבגלל זכות אבות בחר ה' בעם ישראל לעמו, ושיתף את שמו בשמם, והודיע לעולם שהם עמו, ולכן שפלותם והשפלתם ועבדותם הן חילול השם עבור הקב"ה. וזה היסוד לכל המושג של גאולה בקץ, כשאין בני ישראל ראויים לה. יש ראיה ש"זכות אבות" היא כינוי לקידוש השם, מדברי חז"ל (שמות רבה א:לו): "ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו בעבור הברית שכרת עם האבות. וכן הוא אומר 'ויזכֹר אלקים את בריתו' (להלן פסוק כד), וכך הוא אומר ע"י יחזקאל (כ:ט): 'ואעש למען שמי'". ויש עוד ראיה שזכות אבות היא ענין של חילול השם, ממה שאמר משה, כאשר התפלל לה' בחטא העגל (שמות לב:יב): "למה יאמרו מצרים לאמֹר: ברעה הוציאם...", דהיינו, שיאמרו שאין לה' היכולת להביא את ישראל לארץ כנען, ומיד אח"כ (שם:יג): "זכֹר לאברהם, ליצחק ולישראל...". וכן, בחטא המרגלים אמר משה (דברים ט:כז): "זכֹר לעבדיך לאברהם, ליצחק וליעקב...", ומיד אח"כ (שם:כח): "פן יאמרו הארץ... מבלי יכֹלת ה'...". ובנוסף לחילול השם, יש צורך בצרות נוראיות, וגם כאלה היו (כפי שנראה בס"ד); וכן יש צורך בצווחה וצעקה ממעמקי הנפש של היהודי; וצריך גם תשובה לפחות של מקצת העם, ולוּ חלק קטן ממנו.

יתכן שעצם הצעקה שצעקו רוב בני ישראל לה' (כמו שאכתוב לקמן בס"ד), הפגינה אמונה בכך שיש לה' הכח להציל אותם. והרי בזכות האמונה באה הגאולה, ובזכות האמונה לבדה מתקרב הקץ, כמו שנרמז בויקרא רבה (מובא בילקוט שמעוני, תהלים לב, תשיט): "'רבים מכאובים לרשע, [והבוטח בה', חסד יסובבנו]' - ר"א ורבי תנחום בשם רבי ירמיה: אפילו רשע ובוטח בה' 'חסד יסובבנו'". ומ"מ ברור שהיתה להם אמונה כזאת, שהופגנה כאשר משה הגיע בפעם הראשונה והכריז בפניהם שה' שלח אותו, כמו שכתוב שם (שמות ד:לא): "ויאמן העם". ואומר שמות רבה (כג:ה): "לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמנה, שנאמר 'ויאמן העם'...". אבל אילו לא הפגינו אמונה, היתה הגאולה באה מלוּוה אסונות. וכתב הספורנו (לקמן פסוק כד): "'וישמע אלקים את נאקתם' - ותפלת קצתם שהתפללו אז מצדיקי הדור". ומ"מ תפילתם לא היתה מספיקה להציל את ישראל מאסונות, אם לא היו מאמינים. ולכן נ"ל שה"תשובה" שעליה דיבר הירושלמי הנ"ל מכוונת גם לאמונה שהפגינו ישראל כאשר משה בא. וכוונת הירושלמי היא, שהתשובה המועטה של מיעוט הדור הביאה לקביעת הקץ הזה, והתשובה של אמונה של כל ישראל שבאה אח"כ, הצילה אותם מאסונות ומעונש איום. ודע, שבמדרש הגדול כאן נמנו חמישה עשר דברים שבזכותם ייגָאלו ישראל באחרית הימים, והוסיפו על "זכות אבות" (שיסודה הוא חילול השם, כמו שכתבתי) גם "קנאה". וברור שהכוונה בזה היא כמו שכתבתי, שאם חילול השם יהיה כה נורא עד שהוא ירגיז, וכביכול יחר אפו של הקב"ה שהוא "א-ל קנא", אזי הוא יקדים את הקץ בעבור שמו המחולל. ומשום כך הוא יפעיל את הגאולה של "בעתה" בקץ מוקדם, אבל היא תהיה מלוּוה באותם האסונות שהיו צריכים להיות בקץ האחרון, אא"כ יחזרו בני ישראל בתשובה קודם לכן, או לפחות יפגינו אמונה אמיתית וכֵנָה בה'.

ודע, ושמור ידיעה זו, שהשואה הנוראה בימינו שבאה עם יסורים שאי אפשר לתאר, הביאה את הקב"ה לקבוע את הקץ בימינו, ומדינת ישראל היא האתחלתא דגאולה. אך גאולה הבאה ב"עתה" תהיה מלוּוה אסונות נוראים נוספים ח"ו, אם לא נחזור בתשובה ונהפוך את ה"בעתה" ל"אחישנה". וה' יפקח עיני עיוורים.

כל מה שכתבתי הוא פירוש הפסוק:

ויהי בימים הרבים. הכוונה היא, שהימים היו רבים ורעים, גם באורך הזמן, וגם באיכות הסבל והצרה, שהיתה נוראה כל הזמן, ובמיוחד באותו פרק זמן, והיא שהביאה לקביעת הקץ. ובפשטות הכוונה היא, שאחרי כל כך הרבה שנים של עבדות וסבל, ימים רבים מאד, מת פרעה (שי"א שהוא היה רעמסס השני שמלך 67 שנה, והוא היה הפרעה שאימץ את משה). כותב הספורנו: "'בימים הרבים ההם' - מיום שברח משה... שהיה משה אז קרוב לבן שמונים שנה... [מת] אותו המלך שהיה רודף את משה". וכן הרשב"ם מפרש את הביטוי כסיפור על כל השנים שעברו (ששים) מאז ברח משה ועד עתה, כשהיה בן שמונים. וכתב הרמב"ן: "ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח... ועכ"פ לא הגיע לעשרים, ובעמדו לפני פרעה היה בן שמונים... והנה עמד [משה] ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי... ובסוף הזמן [של ששים השנה] בא למדין ונתעכב שם" (לפי הרמב"ן יתכן שמה שכתוב בספרים שונים על מסעות משה לכוש וכו', הוא נכון). העיקר: אין ספק שמדובר כאן על הזמן הרב של עבדות וסבל שעבר על העברים, אבל הודגש כאן גם שבתקופה ההיא במיוחד, גדל וגבר הסבל, וגזרו עליהם המצרים גזירות קשות ונוראיות, שהפכו את חיי העברים לבלתי נסבלים. כך אומר שמות רבה (א:לד): "ימים של צער היו, לפיכך קורא אותן 'רבים', וכוותה (ויקרא טו:כה): 'ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים'. לפי שהיו [ימים] של צער, קורא אותן 'רבים'". כלומר, הכוונה כאן לאיכות הסבל הגדול בימים המסויימים ההם. ושניהם נכונים.

[ודע, שכשהקב"ה מעניש את הגוי, הוא משתמש באותה לשון ששימשה לגבי מה שהוא עינה את היהודי, במדה כנגד מדה. ולכן בגוג כתוב (יחזקאל לח:ח,י): "מימים רבים תִפָקֵד... וחשבת מחשבת רעה", ואח"כ הקב"ה ישמיד אותו. וכן הגאולה של ישראל מתוארת בדניאל (ח:כו) באותה לשון: "ואתה סתֹם החזון, כי לימים רבים"].

ומה היתה הסיבה לסבל המיוחד שהיה אז?

וימת מלך מצרים. אומר שמות רבה שם: "שנצטרע; והמצורע חשוב כמת, שנאמר (במדבר יב:יב): 'אל נא תהי [מרים שנצטרעה] כמת'... שאמרו חרטומי מצרים: אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל ק"נ בערב, וק"נ בבוקר... כיון ששמעו ישראל גזירה קשה, התחילו מתאנחים וקוננים". ויונתן תירגם: "ופקיד לקטלא בוכרייא דבני ישראל". ויש שפירשו שמשום כך הרג הקב"ה את בכורי מצרים. ודע, שעוד דברים נוראים גזרו המצרים בעת ההיא, עם התמשכות השעבוד. כך אומר חמדת הימים (הובא בתורה שלמה כאן, ס"ק קפ): "שגזר לעבוד אפילו בשבת וגם על ראשי העם" - כלומר, הלויים, שעד עכשיו היו פטורים מעבודה; וזאת היתה פגיעה בדת. עוד אומר הריטב"א, בפירושו להגדה של פסח (הובא בתורה שלמה, ס"ק קפא): "דרשו רבותינו ז"ל... שהתחילו להעבירם לע"ז", ואע"פ שהרבה מהעם כבר עבדו ע"ז מרצון, הכוונה היא, שהכריחו גם את אלה שלא רצו לעבוד ע"ז. וחמור מזה, אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מח): "ספקלטורי פרעה [המוציאים להורג] היו מחנקים את ישראל בקירות הבית בין לובן הלבנים [עשו את זה לתינוקות], לפיכך היו צועקים מתוך הקירות, והקב"ה שמע את נאקתם, שנאמר (שמות ב:כד): 'וישמע אלקים את נאקתם'". וכן במדרש אבכיר (ילקוט שמעוני, בשלח רמג): "וטס [גבריאל] למצרים... ושמט לבנה עם טיטה, ותינוק אחד, מה ששקעוהו בבנין...".

והנה, אחרי היגון הנורא הזה, מת פרעה באמת, כפשוטו. ובני ישראל שמחו שמחה גדולה, משום שחשבו שלא יתכן שהמצב יהיה יותר גרוע, וקיוו שהפרעה החדש יבטל את הגזירות; אך הם התאכזבו. כך אומר דעת זקנים: "כל זמן שאותו מלך קיים היו מצפין: מתי ימות, שמא תתבטל הגזרה. וכשמת לא נתבטלה. אמרו: מעתה ידענו שאין לדבר סוף" (וקרוב לזה פירש הרמב"ן). ולכן בני ישראל נפלו לתוך יאוש גמור, ולא יכלו לסבול את העינויים עוד, ובייאושם:

ויאנחו בני ישראל מן העבודה. ממעמקים, מן המצר, יצאה אנחה מזעזעת, כמו "יגעתי באנחתי" (תהלים ו:ז), ובקעה שערי שמים, והגיעה לכסא הרחמים. האנחה הזאת היתה ספונטנית, תגובה טבעית, אנקת מדוכא ומעוּנה שאין יותר מר ממנה. אנחה של: "ובמשֹל רשע יֵאָנַח עָם" (משלי כט:ב); אנחה המשברת את הגוף והנפש, כמו שכתוב (תהלים קב:ו): "מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי", וכן (יחזקאל כא:יא): "בשברון מתנים ובמרירות תאנח", וכן (תהלים לא:יא): "כי כלו ביגון חיי, ושנותי באנחה". כזאת וכזאת היתה האנחה הנוראה של בני ישראל! כותב אור החיים: "לא שצעקו [באנחה זו] לא-ל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו... מצער העבודה". ותירגם אונקלוס: "מן פולחנא דהוה קשי עליהון".

והנה, אם הכאב של הנדכא הוא כל כך גדול, כך צריכה להיות גם התגובה של היהודי שאינו סובל, שהרי גם הוא צריך להרגיש את הכאב של אחיו ואחיותיו הסובלים מהכאב הנורא הזה, להרגיש בדיוק כמותם. ואם התגובה הטבעית של הכואב היא לצעוק צעקה גדולה ומרה בלי "הגיון" - שהרי מה תתן לו האנחה והצעקה הזאת - א"כ גם אדם אחר המבין את כאבם צריך לצעוק בלי לעשות חשבונות כמו "מה יֵצֵא מזה" או "האם הוא מציאותי". אם כואב לך כאב אחיך - צעק! והקב"ה כבר יעשה את שלו. ואם אינך צועק - סימן שלא כואב לך... וכמו שהאנחה כאן בקעה שבעה רקיעים, והצליחה לשכנע את הקב"ה לגאול את ישראל, כך כל צעקה והפגנה למען יהודים במצוקה, שנעשית בלי חשבונות, תצליח לשכנע את הקב"ה לעזור. וזכור את זה ואל תשכח. כי כה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כד:י): "הִתרפִיתָ ביום צרה, צר כֹחכָה", ופירש האבן עזרא: "וישוב לאדם כמוך כפעלך, שתהיה בצרה כמוהו ולא תמצא מציל".

כתוב בלקח טוב: "אין ישראל נגאלין אלא מתוך דוחק גדול. וכן הוא אומר (תהלים מד:כו): 'כי שחה לעפר נפשנו', וכתיב [מיד אח"כ] (שם:כז): 'קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך'". כלומר, אם ישראל אינם זוכים לגאולה בתשובה, הקב"ה מצילם מתוך דוחק גדול, גם כדי לשים קץ לחילול השם המופרז, וגם כדי להוכיח את נוכחותו ואת אמיתותו, בזה שהוא מציל אותם ממצב שאין לתארו, שנראה שאי אפשר להינצל ממנו. ועוד כתוב (דברים לב:לו): "כי ידין ה' עמו... כי יראה כי אזלת יד", ועיין במפרשים שם, שמהם כתבו שהכוונה לעונש על הגוים (רשב"ם), ומהם פירשו שזה מכוון לישראל (רש"י), ושניהם נכונים, שבשעת "אזלת יד", יקבע ה' את גאולת "בעתה", ויעניש את הגוים, אבל גם ישראל יסבול. וכן כתוב (ירמיהו ל:ז): "ועת צרה היא ליעקב וממנה יִוָשֵעַ".

ויזעקו. האנחה שברה את הלב ואת הגוף, והיא לוּותה בזעקה גדולה ומרה, שהיא צעקה אבל יותר מצעקה, וזעזעה את עמודי תבל ואת רקיעי השמים. זה היה קול זעקה של בני ישראל שסבלו עינויי גוף ונפש, עינויים שבעיניהם הם בלי סוף. הם הגיעו לסף היאוש, ומתוך היאוש בקעה הזעקה הספונטנית. אם כן, האנחה והזעקה לא היו תפילות לה', אלא "צווחה" טבעית מתוך העבודה והעינוי, וזו הצווחה שהזכיר הירושלמי (שהובא לעיל). כתב הספורנו: "זעקו מכאב לב על עבודתם, כענין 'הֵילִילִי שער, זעקי עיר' (ישעיהו יד:לא)". ורבינו בחיי כתב: "מן העושק שהיו עושים להם, כענין שכתוב (איוב לה:ט): 'מרֹב עשוקים יזעיקו'". וז"ל מדרש הגדול: "זעקה - שגזלו ממונם". ובשמות רבה (א:לד): "ואין 'ויזעקו' אלא לשון קינה, כדכתיב (יחזקאל כא:יז): 'זעק והֵילֵל בן אדם'".

בקרב העם, היה חלק, ואולי הרוב, שזעקתם היתה מכוונת אל ה', הן מתוך יאוש והן מתוך בטחון אמיתי. הם השליכו את יהבם על הקב"ה, וזעקו אליו, והפגינו בכך אמונה, שדי בה להיחשב "תשובה", הדרושה (כדברי הירושלמי שהובא לעיל) להביא את הגאולה, אם לא מיד (שכך היה קורה אילו היתה תשובה שלמה, על פי הפסוק [תהלים צה:ז]: "היום - אם בקֹלו תשמעו"), לפחות מהר ובלי יסורים גדולים. ואין ספק שרוב העם דאז הגיעו לזה רק מתוך יאוש, לאחר שניסו את הכל, ושום דבר לא עזר להם, והתאכזבו, ולכן פנו אל ה'. וכן בדורנו, אם יש סיכוי שהוא יחזור בתשובה ויתלה את עיניו בהקב"ה, זה רק אם יגיעו לשיא היאוש. כך אומר מדרש תהלים (כב:כ): "'בך בטחו אבותינו' (תהלים כב:ה) -במצרים; 'בטחו ותפלטמו' - מיד פרעה; 'אליך זעקו' - כמו שנאמר: 'ויאנחו... ויזעקו'; 'ונמלטו' - דכתיב: 'ויושע ה' ביום ההוא...'; וכל כך למה? משום 'בך בטחו ולא בושו'. הכל בזכות הבטחה". כאן נאמר בפירוש, שלפחות חלק מבני ישראל זעקו אל ה', וזאת נקראת "בטחה" ובטחון ואמונה בה', והיא היתה מספיקה להביא את הגאולה, שהרי לא היו בידיהם מעשים טובים, כמו שאמרו בשמות רבה (א:לה): "שלא היה בידם מעשים טובים שייגָאלו בשבילם". מכאן רואים כמה גדול כוחם של האמונה והבטחון בה', אך דוקא אמונה ובטחון אמיתיים, שכוללים נכונות למסור נפש על זה, ולכן הכריח משה את ישראל לקחת את השה, שהיה אליל מצרים, ולשחוט אותו בגלוי, שהיתה בזה מסירות נפש, כי אמונה שהיא רק בפה אינה אלא מס שפתים.

עוד אמרו (שמות רבה לו:א): "'זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך' (ירמיהו יא:טז) -[כמו שהזית חובטים וטוחנים אותו ורק אח"כ הוא מוציא את שמנו]... כך ישראל - באין אומות העולם וחובטין אותם ממקום למקום, וחובשים אותן, וכופתין אותם... ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם. מנין? שנאמר 'ויאנחו בני ישראל' וכו'". ברור שהתשובה הנזכרת כאן אינה תשובה שלֵמה של מעשים טובים, שהרי בפירוש אמרו בשמות רבה (א:לה): "שלא היה בידם מעשים טובים שייגָאלו בשבילם. וכן הוא מפורש ע"י יחזקאל (טז:ז): 'רבבה כצמח השדה... [ואת ערֹם ועריה]'. הגיע הקץ של גאולה ואת ערום ועריה - בלא מעשים טובים". וכן במכילתא (בא, מסכתא דפסחא, פרשה ה): "הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם [אבינו] שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שייגָאלו... נתן להם הקב"ה שתי מצוות: דם פסח ודם מילה... שנאמר (יחזקאל טז:ו): '...ואראך מתבוססת בדמיך ואֹמר לך: בדמיך [חיי]'" (והסיבה שנתן דוקא מצוות אלו של "דמים", היא משום שהדם מסמל את נכונות ישראל להקריב מעצמם ולקדש שם שמים, ועוד, שהן היו מצוות מסוכנות: בפסח היה עלבון ופגיעה באליל המצרי, וברית המילה החלישה אותם, ורק בכאלה מוכיחים את האמונה שמביאה את הגאולה אפילו בלי שמירת כל המצוות). אלא ברור שה"תשובה" שנזכרה כאן היתה תשובה של אמונה ובטחון, והיא סימן לנו, שאם אך נאמין בו ונתפלל אליו, ונפגין את האמיתות של אמונתנו ע"י קיום מצוות מסוכנות - הגאולה תבוא.

לי נראה, שבוודאי היתה כאן תשובה של פנייה לה' ובטחון בו, אבל האנחה כאן היתה קריאה ספונטנית של כאב, מתוך סבל ועינויים, ולא היתה מכוונת כתפילה, ומ"מ היא עוררה וקבעה את הקץ. ומה שכתוב בכל המדרשים ודאי נכון וקיים, שה"זעקה" שאח"כ היתה בתפילה, כמו שנאמר (שופטים ג:ט): "ויזעקו בני ישראל אל ה'"; וכן (שמואל א יב:ח): "ויזעקו אבֹתיכם אל ה'"; וכן (תהלים קז:יג): "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצֻקותיהם יושיעם". ואומר שמות רבה (לח:ד): "אבותיכם כשנשתעבדו במצרים, לא בתפלה פדיתי אותם? שנאמר: 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו'". ודע, שעשרה לשונות תפלה הן, כמו שאמרו חז"ל (דברים רבה ב:א): "עשר לשונות נקראת תפלה, ואלו הן: שועה, צעקה, נאקה, רנה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול, ותחנונים". והנה, גם אנחתם וגם תפלתם עלו אל הקב"ה, ועל זה נאמר:

ותעל שועתם אל האלקים. ופירש אור החיים: "'ותעל שועתם... מן העבודה' - פירוש - לצד שהיתה מצרת העבודה. וכפי זה 'שועה' זו - היא תפלה; ו'צעקה' - כאב הצרה". גם הכאב עצמו וגם התפלה עליו הגיעו אל ה'.

מן העבודה. כלומר, העבודה הקשה והסבל הנורא הביאו את בני ישראל גם לצעוק וגם להרהר בתשובה של אמונה בה' ופנייה אליו. גם הסיבה שהשוועה הצליחה להגיע לכסא הרחמים של הקב"ה והוא קיבל אותה והחליט להקדים את הקץ, היתה "מן העבודה", שהסבל הבלתי נסבל גרם לו להחליט לקבוע את הקץ עכשיו. ז"ל התרגום יונתן: "ואמר במימריה למפרוקינון מן פולחנא". כל כך גדולה התפלה האמיתית לה' כאשר היא באה מן המיצר, שהיא דוחה את הקץ ומבטלת את היסורים (כשהיא מלוּוה בנכונות להסתכן ולמסור נפש). ורבינו בחיי כתב: "כי אע"פ שהגיע הקץ כבר, לא היו ראוים לגאולה, אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קיבל תפלתם". וכן כתב הרמב"ן, ע"ש. אומר המדרש (מובא בתורה שלמה, ס"ק קפז): "כשנאנחו בני ישראל וזעקו לא-ל ושמע זעקתם... מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: 'ברוך אתה ה', שומע תפלה'". כלומר, התפלה מתוך שבירת לב ושפלות והכנעה וקבלת עול מלכות שמים, בוקעת את חומת הברזל שבין ישראל לאביהם שבשמים. ומה שמלאכי השרת אמרו "ברוך... שומע תפלה", הכוונה היא שכאשר עם ישראל (או רובו) נכנע לה', ותולה עיניו בו, ומתפלל מתוך צרה גדולה בבטחון בו, אזי הקב"ה חייב לשמוע, כי הוא "שומע תפלה". עוד אמרו חז"ל (שמות רבה כא:ה): "שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן... ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה... התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". וכן אמרו (שיר השירים רבה ב:[יד]ב): "כשהיו ישראל במצרים היו המצריים משעבדין אותם והתחילו צועקין ותולין עיניהם להקב"ה... מיד 'וישמע אלקים את נאקתם'". פירוש - שהרי כל מטרת העבדות במצרים היתה כדי שיבינו בני ישראל שכל כולם תלויים בהקב"ה, ושרק הוא עוזרם ומגינם, ובזה הוא רצה להגביה את השפלים שהכירו בהשפלתם ובתלותם בה', ואח"כ להשפיל את הגאים. לכן, כשפנו אליו בני ישראל בזעקה ובשוועה מרות של יאוש, גאל אותם.

כתב אור החיים: "עוד ירצה, ע"ד אומר (תהלים קיח:ה): 'מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה', כי אחת מהתפלות המתקבלות, היא תפלה שמתוך צרה". ושוועה היא תפלה שבאה מתוך צרה, כמו בפסוק (יונה ב:ג): "מבטן שאוֹל שִוַעתי". וכן אמרו חז"ל (שמות רבה א:לד): "'ותעל שועתם' - אינו אומר 'צעקתם' אלא 'שועתם', כמה דתימא (איוב כד:יב): 'ונפש חללים תְשַוֵעַ'". כלומר, שוועה היא תפילה של יגון ואנחה, וכאשר אדם מגיע לסף המוות, הוא משווע לה'. והשוועה היא צעד יותר מתקדם מזעקה, כמו שכתוב (איכה ג:ח): "גם כי אזעק ואשַוֵע".

כפי שאמרנו, אם עם ישראל מתפלל מתוך צרה, ה' חייב לשמוע. ואם העם ניסה, וקיווה לה', ועוד לא באה הגאולה - אין להתייאש, כי בוא תבוא הגאולה! כך אומר ילקוט שמעוני (תהלים מ, תשלו): "'קוֹה קויתי ה', ויט אלי, [וישמע שועתי]' - זה שאמר הכתוב (ישעיהו כה:ט): 'ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו' - אין ביד ישראל אלא הקיווי. כדאי הן לגאולה בשכר הקיווי... שמא תאמר (ירמיהו ח:כ): 'עבר קציר, כלה קיץ, ואנחנו לוא נושענו!' [ולפני זה כתוב (שם:יט), "הנה קול שועת בת עמי"], ת"ל 'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'' (תהלים כז:יד) -קויתם ולא נושעתם? קוו ושובו וקוו". וע"ש. ולכן המלה "שוועה" קרובה באותיותיה למלה "ישועה", מפני שכשישראל תולה את עיניו בהקב"ה בשוועה, מובטח לו שייוושע. וזה בדוק ובטוח.

ויאנחו... ויזעקו ותעל שועתם. הקב"ה משלם שכר טוב ליראיו, ומביא גמול על ראשם של אויביו. ובאותה דרך שבני ישראל סבלו, כך לעתיד לבוא כשייגָאלו, יביא הקב"ה פורענות על אויביהם. באנחה סבלו - ולעומת זה כתוב (ישעיהו נא:ז-ח,יא): "אל תיראו חרפת אנוש ומגדֻפֹתם אל תֵחָתו, כי כבגד יאכלם עָש... ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה... ששון ושמחה ישיגון, נסו יגון ואנחה". זעקו מצרה - ולעומת זה: "קול זעקה מבבל ושבר גדול מארץ כשדים" (ירמיהו נא:נד). וכן (ישעיהו סה:יט): "וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא יִשָמַע בה עוד קול בכי וקול זעקה". שוועתם עלתה מתוך היגון - ולעומת זה (ישעיהו נח:ח-ט): "אז יבקע כשחר אורך... אז תקרא וה' יענה, תְשַוַע ויאמַר: הנני". וכן (תהלים יח:מא-מב): "ואֹיבי נתתה לי עֹרף... ישַועו ואין מושיע".

(כד) וישמע אלקים. הקב"ה עומד כל רגע ורגע, ואזניו פתוחות וקשובות לכל צעקה וקריאה של תשובה. הוא מצפה בכליון עינים לתשובה אמיתית, וזאת כוונת מאמר חז"ל (שמות רבה כא:ה) שהבאנו לעיל: "שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן". והנה, אפילו לפני הפנייה והתפילה של תשובה, בקעו לשמים קולות הסבל והיגון והאנחה של בני ישראל, שהתייאשו ועמדו על סף כלייה, ולבו נתמלא צער וזעזוע על בניו, כששמע:

את נאקתם. אומר על זה שמות רבה (א:לד): "נאקת החללים, כמה דתימא (יחזקאל ל:כד): 'ונאק נאקות חלל' [כלומר, צעקות ואנחות של אנשים שהיו חללים חיים, שהעדיפו למות על פני חיים נוראים כאלה], וכמה דתימא (איוב כד:יב): 'מעיר מְתִים ינאקו [ונפש חללים תשַוֵעַ]'". כלומר, "וישמע אלקים את נאקתם" - אין הכוונה לתפלה שיש בה תשובה, אלא ראשית כל שמע את הצעקה ואת האנחה הספונטנית מתוך סבל בלתי נסבל, וכבר אז, מיד:

ויזכור אלקים את בריתו. מחמת הסבל הנורא והבלתי-אנושי, אלקים שומע את אנחת היגון, וזוכר את הברית שכרת עם האבות, ברית עולם, לבחור בבניהם כעמו, עם נצח. הוא ידע שכיון ששמו משותף בשמם, שפלותם של ישראל היא חילול שמו, וגורמת לעג לו, כביכול; והוא ראה שהעינויים האלה עברו כל גבול. ומשום כך נכמרו רחמיו של הקב"ה, וזה הביא אותו לקבוע שחילול השם שנעשה ע"י היגון הזה הוא בלתי נסבל, ושהוא חייב לשים לזה קץ. הרי כל המטרה של שעבוד בני ישראל במצרים היתה לקדש שם שמים, ועכשו חילול השם הזה עובר כל גבול, וא"כ חובה עליו לעזור לישראל ולהצילם.

בכל מקום שכתוב "ויזכור", הכוונה היא שהקב"ה זכר שיש סיבה לעזור לאדם מסויים או להצילו. כך בפסוק (בראשית ח:א): "ויזכֹר אלקים את נח" - זכר ש"את האלקים התהלך נח" (שם ו:ט). וכן בפסוק (שם ל:כב): "ויזכור אלקים את רחל" - זכר שהיתה צדקנית, ולכן ראוי לו לעזור לה. וכן בפסוק (תהלים עח:לט): "ויזכֹר כי בשר המה", כלומר, הרבה פעמים ראויים ישראל לעונש, ומ"מ הקב"ה מוחל להם ונותן להם עוד הזדמנות, משום שהוא יודע שהם חלשים, הם רק בשר (אך זאת רק עד גבול מסויים, אבל אם קיבלו הרבה הזדמנויות, שאפילו החלש היה צריך לשים אל לבו, ובכל זאת לא חזרו בתשובה, ה' כובש את רחמיו ומענישם). סוד הברכה והטוב הוא, שאם נזכור אנחנו את חובותינו בברית, אזי גם ה' יזכור את חובותיו, ויזכור תמיד שאנחנו עמו ושמגיעה לנו ברכה. אם נקיים את הפסוק (במדבר טו:מ): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוֹתי והייתם קדֹשים לאלקיכם", אזי גם הוא יזכור.

משום כך החליט ה' להקדים את הקץ, בגלל זכות אבות, דהיינו, חילול שמו. כך אומר הספרי (האזינו, שו): "ומנין אתה אומר שלא ירדו אבותינו למצרים אלא כדי שיעשה להם הקב"ה נסים וגבורות בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם? שנאמר: 'ויהי בימים הרבים ההם... [ויזכור אלקים את בריתו]', ואומר (דברים לב:ג): 'כי שם ה' אקרא [הבו גֹדל לאלקינו]'". הרי במפורש שברית אבות פירושה דחייה של חילול השם, ולא שבזכותם וכשכר להם, גואל הקב"ה את ישראל. וז"ל הילקוט שמעוני (תהלים, תתסו): "'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר' (תהלים קז:א-ב)... זה שאמר הכתוב (ישעיהו מח:יא): 'למעני, למעני אעשה' - למה 'למעני למעני', שני פעמים? אמר הקב"ה: כשהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי שלא יתחלל בגוים. הדא הוא דכתיב (שמות ו:ז): 'וידעתם כי אני ה'', אף מאדום איני עושה אלא למען שמי, שנאמר (תהלים קו:ח): 'ויושיעם למען שמו'. אמר רבי הונא הכהן: הוא שמשה מוכיחן בסוף משנה תורה (דברים ט:ה): 'לא בצדקתך וביֹשר לבבך [אתה בא לרשת את ארצם]'. הרי שאמר הקב"ה: לא עשיתי לא בזכות אברהם, יצחק, ויעקב אלא בשביל שמי הגדול". כלומר, לא זכות האבות קובעת בדילוג הקץ, אלא ברית אבות, דהיינו ההבנה ששם ה' משותף בשם ישראל, וחייבים לשים קץ לשפלותם, כי היא חילול השם. וכן אומר פרקי דרבי אליעזר (פרק מח): "שדילג את הקץ בזכות אבות".

העיקר: שמיעת הצעקה הנוראה, וזכירת שמו המשותף בישראל, שמחמתה הצעקה היא חילול השם נורא, כבר העלו בלבו של הקב"ה רחמים, וקבעו בלבו החלטה לדלג את הקץ, אף שברגע זה לא היו בידי בני ישראל לא מעשים טובים ולא אמונה ובטחון בו (שהרי עדיין לא פנו אליו בצעקה ושוועה של תפילה). אומר שמות רבה (א:לד): "'ויזכור'... ולא היו ראויין ישראל להינצל, לפי שהיו רשעים, אלא בזכות אבות נגאלו". וכן בתנחומא (שמות יב): "ראה שאין בידם מעשים טובים וגאלם, שנאמר (תהלים קו:ח): 'ויושיעם למען שמו'". וזאת כוונת הפסוק (שמות ו:ה): "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבִדים אֹתם ואזכֹר את בריתי", ובהמשך (שם:ז): "...וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". כלומר, תדעו שאני ה' רק כאשר אני אקדש את שמי ואקח אתכם ממצרים ואשפיל את הגאים ואגביה את השפלים; וזכירת הברית - כלומר, שיתוף שמו בשם ישראל - מביאה להפעלת הברית, והפדות והגאולה. וכן נאמר (תהלים קיא:ה,ט): "יזכר לעולם בריתו... פדות שלח לעמו, צוה לעולם בריתו, קדוש ונורא שמו". כלומר, הוא שלח פדות וגאולה לישראל, ע"י שציווה להפעיל את בריתו, והוא עשה זאת משום ששמו הקדוש והנורא נקרא עליהם, והוא היה מחולל.

את אברהם, את יצחק, ואת יעקב. כל אחד נזכר לחוד, כי כך הגיעו ישראל להיות עם ה' ששמו משותף בשמם. אברהם היה צדיק והלך בדרכי ה'; וכן היה בדור השני - שיצחק המשיך כך; וכך גם בדור השלישי - יעקב. ואז כבר היתה חזקה, וכל הנולדים מיעקב היו נבחרים, ומאז ואילך נקבע שם ה' לנצח בעם ישראל, וכל חילול בני ישראל נחשב חילול השם. ומשום כך כתוב (תהלים קה:ט-י): "אשר כרת את אברהם", כלומר - עיקר הברית היתה עם אברהם; "ושבועתו לישחק" - ה' המשיך את השבועה ליצחק; "ויעמידה ליעקב לחק, לישראל ברית עולם" - כלומר, שביעקב היתה כבר חזקה, והקב"ה שם את זה לחוק עולם.

הקב"ה שומע ועונה בכל עת צרה וצוקה, ובלבד שיקראו אליו מתוך תשובה אמיתית. כך נאמר (תהלים קמה:יח): "קרוב ה' לכל קֹראיו, לכל אשר יקראֻהו באמת", וכן אמר מיכה (ז:ז): "ואני בה' אצפה, אוחילה לאלקי ישעי - ישמעני אלקי". והתנחומא אומר (האזינו ד): "ישעיהו אמר: 'דרשו ה' בהמצאו [קראֻהו בהיותו קרוב]' (נה:ו). ודוד אמר (דברי הימים א טז:יא): 'דרשו ה' ועֻזו'. למה אמר 'בקשו פניו תמיד'?... ללמדך שהקב"ה יתברך שמו, פעמים נראה ופעמים אינו נראה; פעמים שומע ופעמים אינו רוצה לשמוע; פעמים עונה ופעמים אינו עונה; פעמים נדרש ופעמים אינו נדרש; פעמים מצוי ופעמים אינו מצוי; פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב... וכשהיו ישראל במצרים בשעבוד פרך - 'וישמע אלקים...'; כיון שחטאו [ולא חזרו בתשובה], 'ולא שמע ה' בקֹלכם...' (דברים א:מה)... ובזמן שישראל עושין תשובה, מצוי להם...". ורק בו יש לישראל לבטוח. אומר שיר השירים רבה (ב:[טז]א): "לכשיהיה לי דבר [של צרה], לא תבעתי אלא מידו, שנאמר: 'ויהי בימים הרבים ההם ...', וכשהיתה לי צרה לא תבעתי אלא ממנו (שופטים ד:ג): 'ויצעקו בני ישראל אל ה''". וז"ל הילקוט שמעוני (תהלים תשפ): "'ותפלת צדיקים ישמע' (משלי טו:כט) -בכל מקום שקראו ישראל להקב"ה, ענה אותם. קראו לו במצרים, [ענה אותם], שנאמר 'וישמע אלקים...'. על הים... במדבר... משנכנסו לארץ... אף אנו עכשיו שגלינו, עֲנֵה אותנו, שנאמר (איכה ג:נה): 'קראתי שמך ה' מבור תחתיות', ועכשיו שאנו מקצה הארץ אליך אקרא. א"ל הקב"ה: מקצה הארץ קראתם אותי, כשהייתם בארץ לא קראתם אותי!"

אך דע, שקריאה לה' בלי תשובה, לפני הקץ, ולפני שבא העונש שהוזהרו ישראל מפניו ולא התייחסו אליו, לא תעזור, והקב"ה לא ישמע. כך אמר מיכה (ג:ד): "אז יזעקו אל ה' ולא יענה אותם, ויסתר פניו מהם בעת ההיא כאשר הרעו מעלליהם". רוב הפניות לה' אינן מלֻוות תשובה אמיתית, אלא הן סתם בקשה להינצל מהסבל. ואם כבר נגזר עונש על החטאים, והקץ בכלל לא בא, או שהוא יכול לבוא אבל הסבל עדיין אינו מספיק חזק - לא ישמע הקב"ה את התפילה. כך נאמר (ירמיהו יא:יא,יד): "...וזעקו אלי ולא אשמע אליהם... ואתה, אל תתפלל בעד העם הזה... כי אינני שֹמע בעת קראם אלי בעד רעתם". אבל אם מאיזו סיבה שהיא, ראויים בני ישראל לעזרה ולגאולה, הקב"ה יחוש לעזרתם. כך אומר הילקוט שמעוני (שמות קסט): "'כי התרפים דברו אָון' (זכריה י:ב) -משל לשני נערים, אחד מת אביו וקברו, ואחד אביו קיים. זה שאביו קיים, קורא לו אביו ומיד עונה אותו; וזה שמת אביו, הולך על קברו וצועק: אבי, אבי, עד שתש כחו ולא משיבו. כך ישראל, אביהם קיים ומיד הוא עונה אותם, שנאמר: 'וישמע אלקים את נאקתם', [וכן] 'והיה טרם יקראו ואני אענה' (ישעיהו סה:כד)... אבל הגוים - 'יצעק אליו [לאלילם] ולא יענה' (שם מו:ז)...".

כמו שזכירת ברית האבות היא זכירת חילול השם שייווצר אם ישמיד את ישראל או אם יסבלו יסורים נוראים, כמו כן, עצם העובדה שישראל בגלות ונזרקו מא"י ע"י הגוים, היא עצמה חילול השם. כך אמר יחזקאל (לו:כ): "ויבוא אל הגוים... ויחללו את שם קדשי באֱמֹר להם [כלומר, בזה שהגוי אמר עליהם]: 'עם ה' אלה ומארצו יָצָאו'". כלומר, העובדה שהגוי הצליח להגלות את ישראל, שהוא עם ה', מארצו - מוכיחה לפי דעת הגוי שאין לה' יכולת, ח"ו, וזה חילול השם איום, כשהגוי מתפאר בזה. ועל זה כתבה התורה (ויקרא כו:מב): "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכֹר - והארץ אזכֹר". כלומר, כמו שהברית עם האבות הפכה את העם לעם של ה', ששמו עליהם, כך היא הפכה את הארץ לארצו, ששמו עליה. וכמו שכאשר העם מחולל, גם ה' מחולל, כך כאשר הארץ מחוללת ע"י גלות בניה, גם הקב"ה מחולל. ואין פתרון אחר למחיקת החילול, אלא חזרת העם לארצו.

(כה) וירא אלקים את בני ישראל. אלקים רואה את הכל. הוא רואה את הטוב, שנאמר (בראשית א:י): "וירא אלקים כי טוב"; הוא רואה את הרע, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (שם ו:ה); הוא רואה את כל מה שנעשה בארץ ואין נסתר מנגד עיניו, שנאמר (שם:יב): "וירא אלקים את הארץ, והנה נשחתה". הוא רואה את חוטאי ישראל, ומעניש אותם, ומסתיר את פניו ואינו רוצה לראות בסבלותם, ונותן להם לסבול, שנאמר (דברים לב:יט-כ): "וירא ה' וינאץ... ויאמר אסתירה פני מהם". והוא גם שומע את שוועתם בעת קץ, ופונה אליהם ורואה בצרתם ועוזר להם, כמו כאן.

לאחר ששמע ה' את קול היגון, והחליט שעליו לדלג את הקץ ולהתחיל בתהליך הגאולה, הוא שם קץ להסתר פניו, ופנה אל ישראל להשגיח על מה שנעשה: לשים קץ ליגון ולפתוח בגאולה. כך פירש רש"י (כאן): "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו". שהנה, בגזרת הדין הסופית, יסתיר הקב"ה את פניו, כמו שכתוב: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם... ומצאֻהו רעות רבות וצרות... ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה..." (דברים לא:יז-יח). והכוונה היא, שהקב"ה כולו רחמים על עמו, וכאשר הוא רואה בצרתם ושם לב אליה, מיד הוא מתמלא רחמים ועוזר להם. א"כ, כשמגיע זמן הפורענות, הוא כביכול מתעלם ומסתיר את פניו, ואינו רוצה לראות. כך פירש הספורנו (דברים שם): "אעלים עינֵי חמלָתי מהם, כבלתי רואה בצרתם". אבל כשמגיעה עת הגאולה, הקב"ה פותח את עיניו כביכול, ונושא את פניו אלינו (וזה חלק מהמשמעות של "ישא ה' פניו אליך" [במדבר ו:כו], ועיין מה שאכתוב שם). אף כאן, החליט הקב"ה לראות ולהתרכז במה שקורה; ועצם הסרת הסתר הפנים, והראייה, כבר הביאו לרחמים על בני ישראל. וז"ל אור החיים: "כי ראיית ה' במצטער תועיל להסרת הצער, כי הוא רחמן מלא רחמים". ומה ראה? ראה את עוני עמו.

וידע אלקים. כיון שראה והתבונן, ידע את עומק הכאב של עמו, וידע שחובה עליו לדלג את הקץ ולגאלם. וז"ל שמות רבה (א:לה): "'וירא אלקים את בני ישראל' - כמה דתימא (שמות ג:ז): 'ראֹה ראיתי את עני עמי...' 'וידע אלקים' - 'כי ידעתי את מכאֹביו'". והספורנו פירש: "ידע נגעי לבבם". ובלקח טוב: "'וידע' - לשון רחמנות, כענין שנאמר (משלי יב:י): 'יודע צדיק נפש בהמתו'". והאבן עזרא (כאן) כתב: "וירא החמס שהיו המצרים עושים בגלוי, וידע - העשוי בסתר". כלומר, הקב"ה ראה וידע את כל היגון הגופני, המוחי, הרוחני והנפשי, כל מערכת הסבל שעוברת על המעוּנה, הסובל; והיא היתה ידיעה אינטימית וכוללת, כמו ידיעה של איש ואשה, שיודעים כל פרטי גופיהם כאשר האדם בא על אשתו, כמו שנאמר (בראשית ד:יז): "וידע קין את אשתו". והנה, עוד לפני הראייה, שמע ה' את היגון, וזכר את חילול השם, והחליט לשים קץ לעבדות. ועכשיו שהתעורר וראה, לא רק שנכמרו רחמיו עוד, אלא שראה דבר אחר ששינה את התמונה. הוא ראה שבני ישראל גם פנו אליו בקריאה, בתקוה נואשת שהוא יעזור להם. וזאת היתה תקוה של אמונה ובטחון בו, שהביאה את ה' להחליט להביא את הגאולה במהרה ובלי רוב היסורים (ואילו היו חוזרים בתשובה שלמה של מעשים טובים, היתה הגאולה באה מיד ובלי יסורים). כך אומר המכילתא (יתרו, מסכתא דבחודש, פ"א): "ראה בהם שעשו תשובה, והם לא ראו זה את זה". וברור שהכוונה היא, שהם עשו תשובה כזאת שלא היתה תלויה במעשים ניכרים, אלא התפללו וקיוו לה', והתשובה הזאת של אמונה בו, היתה מספיקה להחיש את הגאולה, ושתהיה בלי רוב היסורים. וכן רמזו לזה בשמות רבה (א:לו): "'וירא אלקים' - שעשו תשובה הבינונים, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה". כלומר, המצב היה כ"כ איום, והגיעו לשפל היאוש, עד שאפילו הרשעים הרהרו שאולי בכל זאת כדאי לנסות לקוות לה'. הבטחון בה' ביטל את רוב היסורים, כי עיקר הגאולה באה לשם קידוש השם, שזאת היתה מטרת הכניסה למצרים, כדי שיצאו ויקדשו שם שמים; וכל כך גדול כחו של קידוש השם והצורך לבטל את חילול השם, שהקיווי והאמונה בה', אפילו בלי מעשים טובים, פעלו להחשת הגאולה ולביטול רוב היסורים. ומי יפקח עיני עיוורים, שיבינו את זאת, ויחסוך מהם ומכולנו את היסורים של חבלי משיח.

ובכן, הפירוש המלא הוא כך: 'וישמע' את קול היגון, את הצווחה מהצרה הנוראה, ונכמרו רחמיו (מכיון שהסתר הפנים מעלים רק את הצרה הרגילה, ולא את הבלתי נסבלת). 'ויזכור' ששמו משותף בשמם, ושלכן הסבל הבלתי נסבל הוא חילול השם איום בעיני הגוים (ויתכן שיביא גם את בני ישראל ליאוש טוטאלי, ולכפירה ולחילול השם גם מצידם); ולכן הוא החליט להקדים את הקץ האחרון לזמן הזה, לשנות את הקץ ולהתחיל למנות מלידת יצחק, ולגאול את ישראל - אך ביסורים. ואח"כ 'וירא', לא רק את כל תמונת היסורים, אלא גם שעשו תשובה של קיווי ובטחון בה', וזה ביטל את רוב היסורים של הגאולה. 'וידע' - אז ידע על כל הסבל, וגם ידע שחובה עליו לדלג את הקץ ולהביאו במהירות. ואונקלוס תירגם: "ואמר במימריה למפרקהון ה'". ועיקר החובה הזאת נבעה מהמטרה של כל העבדות הזאת, דהיינו קידוש שמו, כמו שכתבתי לעיל. כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:לו): "ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו בעבור הברית שכרת עם האבות. וכן הוא אומר: 'ויזכור אלקים את בריתו'; וכן הוא אומר ע"י יחזקאל (כ:ט): 'ואעש למען שמי'". ואומר ילקוט שמעוני (תהלים, תשמו): "'אלקים, באזנינו שמענו, אבותינו ספרו לנו [פֹעַל פעלת בימיהם, בימי קדם]' (תהלים מד:ב) -זה שאמר הכתוב (ישעיהו סג:יב): 'מוליך לימין משה... [לעשות לו שם עולם]'. מכאן אתה אומר שלא היו ביד ישראל מעשים לא לגאולה ולא לקריעת ים סוף. אלא על מה נגאלו? לעשות לו שם עולם... א"ר אלעזר: אמר להם משה: לא במעשיכם אתם נגאלין אלא 'למען תספר באזני בנך'... וליתן שבח להקב"ה, לספר גדולתו ותהילתו בין הגוים".

יציאת מצרים היא קידוש השם, והיא סמל הגאולה האחרונה. ואל ילחש לך אדם שאי אפשר שתהא גאולה בלי תשובה, גאולה כאשר ישראל אינם ראויים לה. מחשבת הבל היא זאת, והיא נובעת מחוסר הבנה ומהשקפה מוטעית, ומשום כך הגיעו טובים ויראים לטעויות גדולות, ובמיוחד לסילוף ההכרה האמיתית של מקומה של מדינת ישראל בעיני הקב"ה. אמרו חז"ל (מכילתא דרשב"י, וארא ו:ו): "'אני ה'' (שמות ו:ו) -אני יודע שסופן למרוד בי ולהכעיס לפני, ואעפ"כ הריני גואלן למען שמי... ר' יהודה בן לקיש אומר: 'וירא אלקים' - ראה שעתידין להכעיס, 'וידע אלקים' - שעתידין למרות ולנאץ, אעפ"כ גאלן למען שמו, שנאמר 'ואעש למען שמי'". כלומר, אע"פ שלא היו אז בידיהם מעשים טובים, ואע"פ שידע שבעתיד יכעיסו אותו ויכפרו בו, ושיצטרך להגלות אותם פעמיים, אעפ"כ גאל אותם. א"כ, בגאולה הזאת שתהיה האחרונה, ושאין ישראל עתידים לחטוא אחריה, שהרי נאמר (יחזקאל לו:כו): "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירֹתי את לב האבן...", על אחת כמה וכמה שהקב"ה יביא לנו את הגאולה (ולוּ גם ביסורים) גם אם לא נהיה ראויים לכך. שהרי יחזקאל אומר באותו פרק, מיד אח"כ (לו:לב): "לא למענכם אני עֹשה... יִוָדַע לכם; בושו והִכלמו מדרכיכם בית ישראל". בושו מדרכיכם, הדור של היום, וחִזרו בתשובה, כדי שנינצל מחבלי המשיח הנוראים. כך כתב רבינו בחיי: "ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו זאת העתידה, שהיא תלויה בתשובה ובתפלה, כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפלתם ובא להם הגואל מיד". אך בכל מקרה, הגאולה תבוא, ומדינת ישראל, אע"פ שהמלכות הזלה שולטת בה, היא ההתחלה. והמעיין יראה שבפסוקים כג-כה, כתוב חמש פעמים "אלקים", מדת הדין, ומ"מ חילול השם של היגון בגלות הפך את מדת הדין לרחמים. ולכל השוללים את מדינת ישראל, נאמר: שימו לב לחילול השם שנוצר ע"י עצם קיומה של הגלות, ושיביא שואה וכליון על ראשם של היושבים בה, ח"ו. ואילו היושבים בציון יֵשבו בטח, בידעם ש"בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה" (יואל ג:ה).

דע, שאע"פ ש"וירא" כאן מורה על ראיית ניצוצי תשובה, של קיווי אל ה' ובטחון בו, מ"מ הוא מרמז גם על ראייה שה' היה רואה בלאו הכי, גם אילו לא היתה שום תשובה, ראייה שהיתה מתעוררת ע"י הסבל הבלתי-אנושי, שדי בו כדי לגרום להקדמת הקץ (אך בליווי יסורים ואסונות), כדי לקדש את שמו המחולל. כך אמר ישעיהו (נט:טו-יז): "...וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט; וירא כי אין איש... ותושע לו זרֹעו... וילבש צדקה כַשִריָן וכובע ישועה בראשו, וילבש בגדי נקם תלבֹשת, ויעט כמעיל קנאה". ופירש רש"י (שם:טז): "ועתה בהינחמו על הרעה לעמו, רואה כי אין צדיק לעמוד בפרץ... ותושע לו זרועו ויינקם מאויביו... ואע"פ שאין אנחנו הגונים להיוושע". והטעם שילבש בגדי מלחמה ונקמה, הוא כי מה שיחליט לגאול את ישראל בעתיד אינו מחמת זכויותיהם, אלא כדי לקדש את שמו המחולל בגוים, וקידוש השם יבוא ע"י נצחון של נקמה וקנאה לשמו המחולל.

וירא אלקים את בני ישראל. כמו שהאלקים מרגיש את כאב עמו, ורואה תמיד בסבלותם, ורואה את הרע, ואינו מעלים עין ממנו, אלא מקנא לטוב ולצדק, כך הצדיק. ודוקא באדם כזה, שרואה ואינו מתעלם מהטוב ומהרע, ושמוכן למסור נפש על העם ועל האמת - בוחר הקב"ה להיות מנהיג של ישראל. הנה במשה, לפני שהקב"ה דיבר אתו, לפני שהיה לו קשר אלוקי, נאמר "וירא" שלש פעמים, ובכל פעם זה מורה על החוש שהיה לו לצדק וליושר ולאהבת בני ישראל. א) נאמר (שמות ב:יא): "וירא בסבלֹתם" - הוא יצא אל אחיו, אל מחוץ לארמונו, לראות את אחיו העבדים, ולא ניסה להתעלם מסבלותם. ב) נאמר (שם): "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" - הוא ראה אח שלו מוּכה, ולא התכחש לו, לא פנה ממנו, לא הסתיר את פניו, ולא התעלם. ג) נאמר (שם:יב): "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" - כיון שלא היה שם גואל אחר, הוא לא הורה היתר לעצמו לומר: "אם כולם אדישים ופוחדים, גם אני אהיה כך", אלא יצא לבדו והכה את המצרי תוך הסתכנות, תוך מסירת נפשו על בני ישראל. גם פנחס עמד לבד, בלי איש אחר לעזור לו, כאשר כולם עמדו בעת חילול שם ה' הנורא, כשהמגיפה פרצה בתוך המחנה, וגם עליו נאמר (במדבר כה:ז-ח): "וירא פינחס... ויקם מתוך העדה ויקח רֹמח בידו... וידקֹר את שניהם... ותֵעָצַר המגפה מעל בני ישראל". ודורש על זה הספרי (בלק, קלא): "'והנה איש מבני ישראל בא...' (שם:ו) -נענה פינחס באותה שעה ואמר: אין כאן אדם שיהרוג זמרי?! היכן הן אריות 'גור אריה יהודה' (בראשית מט:ט); 'דן גור אריה' (דברים לג:כב)?... כיון שראה שהיו הכל שותקים, עמד מתוך סנהדרי שלו...".

עתה, שהגיע הזמן לראות בעוני בני ישראל ולהצילם, החליט הקב"ה לדבר עם משה - הרואה ומרגיש - ולמנות אותו להיות מנהיג. כך אמרו חז"ל (תנחומא, שמות יב): "אמר הקב"ה: משה הצדיק נתן נפשו על בָנַי, וברח למדין - ייעשה גואלם". ומשום כך מתחיל הפרק הבא ואומר מיד: