שמות פרק ג פסוקים ט-סוף

שמות פרק ג פסוקים ט-סוף

שמות פרק ג פסוקים ט-סוף

(ט) ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. כתב אור החיים: "...למה כפל האמור, שכבר אמר 'ואת צעקתם שמעתי' (לעיל, פסוק ז)?... ונראה כי מודיעו ה' למשה כי אז, בעודו מדבר עמו, באה צעקת בני ישראל מחדש, ולזה דקדק לומר 'ועתה', וגם אמר 'הנה', כמראה לומר: הנה היא לפני...". ופירוש יפה הוא. וכוונתו להדגיש את גודל הכאב, שלא היה לו הפסק והפוגה, אלא הוא נמשך בגלל העינויים והאכזריות מצד המצרים. והספורנו פירש: "'ועתה' - ובהיות זה כולו אמת. וזה טעם 'ועתה' בכל מקום. אמר [כאן], ובהיות זה אמת שידעתי את מכאוביו ונגעי לבבו". וגם זה פירוש אמיתי, ואפשר לצרף את שני הפירושים, ולפרש שהוא אומר כך: "ועתה" - אם כן, כיון שאמת היא שבגלל הסבל הנורא וכל הסיבות שאמרתי, חייב אני להציל את ישראל, אם כן אין זמן, ואסור לדחות את הגאולה, שהרי אפילו עכשיו ברגע זה שומע אני את צעקתם הבלתי פוסקת. וכן ה' ממשיך ואומר:

וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לֹחצים אֹתם. כלומר, הצעקה והכאב הללו נובעים מהלחץ האכזרי מצד המצרים הרשעים, ולכן אני חייב להציל אותם, ומיד. שהרי כשגזרתי על בני ישראל להיות בגלות במצרים ולסבול, כל כוונתי היתה שיסבלו במדה מספקת שתביא אותם להתפלל לגאולה, ואז יראו וידעו את גודל כחי כאשר אציל אותם; אבל לא רציתי שהם יסבלו עינויים ואכזריות, ורצח עם, ושואה נוראה כזאת. ועתה שהמצרים עשו דבר זה, יש שתי סיבות לקרב את הקץ ולגאול את ישראל מיד, ושתיהן קשורות זו בזו: האחת - רחמי ה' על בניו שסובלים יסורים בלתי-אנושיים; והשנייה - העובדה שהמצרים עושים את זה, היא חילול השם, בזה שהם מעיזים לעשות את מה שהם עושים בלי פחד ודאגה מנקמתו. שהרי הם אינם עושים את מה שעושים מתוך כוונה לעשות רצון ה', אלא כל מעשיהם הם רשעות לשמה. ומשום חילול השם הנורא, חייב הקב"ה לשים קץ לשעבוד - ומיד, בלי דיחוי. והרמב"ן כתב: "והנה הגיע צעקתם אל כסא כבודי... כי המצרים לוחצים אותם יותר מדאי, כענין 'עד לשמים הגיע' (דברי הימים ב כח:ט)... וטעם 'וגם ראיתי את הלחץ', לאמר: שיקח נקמה מפרעה ומעמו, מפני שעשו עמהם יותר מן הנגזר להם בלחץ גדול שלוחצים אותם...". וז"ל הספורנו: "ומצד רוב הלחץ ראוי לענוש את הלוחצים, כענין: 'וקצף גדול אני קֹצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה' (זכריה א:טו)". וכן באבן עזרא: "שהזידו עליהם". ולכן אומר הקב"ה למשה: אל תתפלא מדוע באתי עכשיו, כי אין הגאולה תלויה דוקא בעת האחרונה שקבעתי, אלא יש עוד "עתים"; וכן, אין היא תלויה בזכותם של בני ישראל.

"לחץ" הוא שם כולל לכל המעשים של עינוי, שמטרתם היתה לחסל את בני ישראל. היה לחץ של עבודה בלתי אנושית, מצד כובד המשא. והיה לחץ של המכסָה, סכום הלבנים ושאר העבודה שהיו צריכים להספיק. וכן כתוב בדברים (כו:ז): "ואת לחצנו", ופירש שם האבן עזרא: "כטעם 'אָצים לאמר כלו מעשיכם' (שמות ה:יג)", וכוונתו היא, שהמלה "לחץ" מתייחסת לדחיפה שהיו דוחפים אותם הנוגשֹים, והיו מזרזים אותם לגמור את מכסת הלבנים שלהם. והיה גם לחץ של תנאים בלתי אנושיים, כמו שהביא רבינו בחיי: "פירש רבינו חננאל ז"ל: מפני שנכנסו למצרים בשבעים נפש, והושיבם יוסף בארץ גושן, ולא היתה הארץ מכילה אותם... ומצריים לא היו מניחים אותם להתרחב בארץ, אבל היו לוחצים ודוחקים אותם. והביא ראיה לזה [ש"לחץ" הוא דוחק למקום צר] ממה שאמר הכתוב (שופטים א:לד): 'וילחצו האמֹרי את בני דן ההרה כי לא נְתָנוֹ לרדת לעמק'". ומאחר שהשטח היה צר ודחוק, בתוך השטח הזה גרו המשפחות בדחקות, הרבה אנשים ביחד, הרבה משפחות ביחד. והיה גם לחץ של תת-תזונה, של אוכל צר, כמשמעות הפסוק בישעיהו (ל:כ): "לחם צר ומים לחץ", ששני הביטויים הללו היינו הך, לומר שהיה מעט לחם ומעט מים. וכן מצאנו שציווה אחאב לשים את הנביא מיכיהו בבית הכלא, "והאכִלֻהו לחם לחץ ומים לחץ" (מלכים א כב:כז). ואין ספק שמתו רבים מבני ישראל מכל הלחץ הזה, חוץ מזה שחייהם היו נוראיים, שלא איפשרו מנוחה ושלוה ולוּ לרגע.

והנה הלחץ והדוחק של האויב, מטרתם להצר לקָרבן, לעשות את חייו צרים, ההיפך מרחבים, ומשום כך נקרא האויב "צר". בזה שהאויב גוזל אדמה ורכוש, הוא מֵצֵר לקָרבן, הוא ממעט לו את רכושו. וגם בזה שהוא מענה אותו ולוקח ממנו את חרותו, הוא מצר לו. וכך נאמר (תהלים קו:מב,מד): "וילחצום אויביהם... וירא בצר להם". ונראה לי ש"לחץ" ו"דוחק" הם דברים נפרדים, כנזכר בפסוק (שופטים ב:יח): "לֹחציהם ודֹחקיהם". דוחַק הוא פחות מלחץ. הדוחֵק דוחף את קָרבנו, ועושה את חייו צרים יותר, אבל הלוחץ ממש לוחץ אותו עד סוף הגבול, עד שלא נשאר לו שום מרחב, כמו ללחוץ מישהו אל הקיר, וזה שיא הדוחק. כך נאמר בבלעם (במדבר כב:כה): "ותרא האתון את מלאך ה' ותִלָחֵץ אל הקיר ותִלחַץ את רגל בלעם אל הקיר...". כלומר, הלחץ הוא כאשר דוחקים את הדבר ממש עד כדי רמיסה.

ויש להבין מכאן, שהמצרים שרצו לדחוק וללחוץ את ישראל, והיו מֵצירים להם (ונ"ל שלא לחנם נקרא שמם "מצרים", מלשון "מיצר", צר), כמו שאומר הילקוט שמעוני (תהלים תתעה): "'מן המצר קראתי י-ה' (תהלים קיח:ה) -מדבר במצרים", היו מֵצירים בזה גם לה', מפחיתים את רוחבו ומקומו של ה' בעולם. שהקב"ה נקרא "מקום", כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה סח:ט): "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו", ונ"ל שהכוונה היא, שהוא נמצא בכל מקום בעולם, אך אין הוא מוגבל לָעולם. ובזה שהמצרים לא פחדו מלהצר וללחוץ את ישראל, הפגינו את חוסר פחדם ויראתם מהקב"ה, כאילו ח"ו הוא לא נמצא ואינו קיים בעולם. כביכול, הם הצרו אותו, צמצמו אותו, וכפרו בו לגמרי. ושיא הצמצום, הלחיצה והמיצר, הוא חילול השם, כאשר נשאר רק חלל ריק בלי הקב"ה כביכול. ולכן השתמש הקב"ה כאן במלה "לחץ", כי לחץ על בני ישראל הוא חילול שמו. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מב:י-יא): "...למה קֹדר אלך בלחץ אויב, ברצח בעצמותי חרפוני צוררי, באמרם אלי כל היום איה אלקיך". וכן אמרו חז"ל (אסתר רבה ה:ד): "'והוא לחץ את [בני] ישראל בחזקה' (שופטים ד:ג) -מהו [לחץ] בחזקה? א"ר יצחק: בחירופין ובגידופין". כלומר, הלחץ החזק של סיסרא היה בחירוף וגידוף בני ישראל והקב"ה, היינו חילול השם. א"כ, גם כאן, שהלחץ מובלט ומודגש כחזק, משמעו חירוף וגידוף.

ונ"ל שגם הסיפור של בלעם ואתונו (שם) הוא בכיוון זה. הרי בלעם רצה לקלל את בני ישראל, ובזה הפגין גאוה, וגרם חילול השם. ומשום כך, הקב"ה העניש אותו ואת גאותו במדה כנגד מדה: דוקא אתונו השפלה, שהוא, הגאותן, היה רוכב עליה תמיד, ראתה את מלאך ה', ואילו בלעם בגאוותו לא ראה (כי הוא כפר בה'); האתון סטתה מהדרך, כמו שבלעם סטה; היא לחצה את רגלו, כמו שהוא רצה ללחוץ ולחלל את בני ישראל ואת הקב"ה מן העולם. ומשום כך נעשה בלעם חיגר, כמו שכתב הרשב"ם (במדבר שם): "'ותלחץ את רגל בלעם' - שעל זה נעשה חיגר, כדכתיב (שם כג:ג): 'וילך שפי'". וכן אמרו חז"ל (סוטה י.): "בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר 'וילך שפי'. שמשון חיגר בשתי רגליו היה, שנאמר [לגבי דן] (בראשית מט:יז): 'שפיפֹן עלי אֹרח'". וכוונת ה' בזה היתה להשפיל את בלעם מגאותו, שהוא חשב ללכת בלי הגבלות, ולרום על השמים, והקב"ה לחץ ורמס את רגלו.

מאחר שבני ישראל הרגישו את לחץ המצרים בכל מיני דרכים, לכן הזהירם הקב"ה (שמות כב:כ): "וגר לא תונה ולא תלחצנו", וכן (שם כג:ט): "וגר לא תלחץ". ואמרו חז"ל (ב"מ נט:) שהלוחץ את הגר עובר בשלשה לאוין. ועוד אמרו (שם): "מפני מה הזהירה תורה בל"ו מקומות - ואמרי לה במ"ו מקומות - בגר? מפני שסורו רע [כלומר, הוא עלול בנקל לשוב לאמונתו הקודמת אם ילחצו אותו; ול"נ שהפירוש הוא שהוא סר מרע, עזב את הרע כשהתגייר, וא"כ קל מאד לאנשים להעליב אותו על עֲבָרו]... רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך". כלומר, אתה היית גר במצרים, וא"כ אל תעשה מהמלה "גר" מילת גנאי, שהרי אתה הרגשת את סבל הגר. וזה הטעם לאיסור ללחוץ את הגר: אל תלחץ את הגר, כי אתה טעמת את טעם הלחץ, ולחץ שהיה בך אל תלחץ את חברך.

אומר ה': כיון שכך, אין לחכות (מהטעמים שהסברנו), אלא:

(י) ועתה, לְכָה ואשלחך אל פרעה - עכשיו, מיד, בלי היסוסים ודחיות. "לכה!" המלה נכתבה דוקא כך, כשמשמעותו "לֵך", ומבטאו "לְךָ". וכך אמר לו הקב"ה: קום וקבל על עצמך את שליחותי. לֵך אתה מיד בשליחותי, כי לְךָ נתתי את המנהיגות ואת התפקיד להיות שליחי לבוא אל פרעה ולהוציא את עמי ממצרים. אתה האדם שראוי לזה; אתה האדם שמסר נפש על ישראל; שנטש חיי מלך בגללם, והסתכן וברח לגלות; שהראה שיש לו לב של חסד ורחמים. כך אומר המדרש (מובא בתורה שלמה, ס"ק קמז): "חביב הוא המשפט [כלומר, צדק, יושר ושנאת עָול] מכל המצוות... וממי את לָמֵד? ממשה... וכל שהוא [משה] עושה משפט וצדקה [שהרג את המצרי, והוכיח את דתן ואבירם, והציל את בנות יתרו], גורם לישועה שתבוא על ידו... שנאמר (שמות ב:יג): 'ויצא ביום השני...'... א"ל הקב"ה: התחלת לעשות משפט, גרמת לישועה שתבוא על ידך, שנאמר 'ועתה לכה ואשלחך'". אומר ה': אם כן, "לכָה" - לְךָ השליחות, ו"לכה" - לֵך בשליחות הזאת מהר, כי בני ישראל מחכים ומקווים לגואל, ומכיון שהגיע הקץ, ח"ו שישהו ויסבלו אפילו שעה אחת מיותרת. כך כתב אור החיים: "[לך] תיכף ומיד בלא שום עיכוב, לצד הדחק אשר הם נדחקים, אין להמתין שום זמן".

אומר תנחומא ישן (שמות יז): "ר' אלעזר אומר: 'ועתה לכה' - לךָ היו ישראל מצפים, לְךָ היו ישראל מקוים... גדֻלה יש לך בדבר הזה. ר' יוחנן אמר: לךָ מסור הדבר הזה". וכן אומר שמות רבה (ג:ג): "'לכה' - וודאית ה'הא' שבסוף התיבה [כלומר, מה שנכתב "לכה" ולא "לך"] לומר, אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם". והכוונה בכל זה היא, שרק אדם נבחר ומסויים יכול לשמש כשליח ה' למשימה הגדולה של גאולת העם. לא כל מי שירצה ליטול את השם "מנהיג" יטול; לא כל אחד ראוי ומסוגל לזה. משה היה גדול במעלות הנחוצות לשליח ה': מסירות נפש, רחמים ושפלות. התפקיד הוא כמעיל, שצריך להתאים לגופו של האדם, והקב"ה נתן למשה את מעיל השליחות, ואמר לו: לכה! לך זה מתאים; תלבשהו ולֵך בשליחותי. ומה שנתוסף ה"א במלה "לכה" כאן, רמז הוא לשם ה', וכאילו אמר: לך עם ה'.

כמה קשה הוא וכמה גדול הוא כאשר הקב"ה בוחר באדם להיות שליחו, בעל תפקיד! הרי יש בפיו מסר שיתנגדו לו גם הגוים וגם חלק ניכר של ישראל. ומשום כך, התחמקו כל כך הרבה מהתפקיד, מחמת העול הכבד, היסורים, והסכנות; וכן מחמת העובדה שהמנהיג מביא את אזהרת ה', ואם לא ישמעו, ייענשו המסרבים, ונמצא שהשליח היה המכשיר שהביא אותם לידי עונש. כך, משה עצמו דחה בתחילה את התפקיד. יונה ברח, כמו שאמרו חז"ל בריש המכילתא: "אמר יונה: אלך לי בחו"ל שאין מקום השכינה נגלית, שהגוים קרובי תשובה הן - שלא לחייב את ישראל [שאינם קרובי תשובה]". ירמיהו אמר (א:ו): "לא ידעתי דַבֵר כי נער אנכי". ואמרו חז"ל (ויקרא רבה י:ב): "אמר ישעיהו... ושמעתי קולו של הקב"ה אומרת: 'את מי אשלח ומי ילך לנו' (ישעיהו ו:ח) -שלחתי את מיכה והיו מכין אותו בלחי, הדא הוא דכתיב (מיכה ד:יד): 'בשבט יכו על הַלְחִי'. שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס [מגמגם], דאמר רבי פנחס: למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוּס בלשונו. מעתה 'את מי אשלח ומי ילך לנו'? 'ואֹמר: הנני, שְלָחֵני' (ישעיהו שם). א"ל הקב"ה... בָנַי טרחנין, סרבנים הם. אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מבָנַי, את הולך בשליחותי, ואם לאו - אין אתה הולך בשליחותי...". יוצא מזה, שכאשר הקב"ה בוחר באדם לשליחות קבועה, כלומר, למנהיג או לנביא שכל חייו יהיו מוקדשים ומקודשים לשליחותו, הוא בוחר באדם שיודע את קושי המשימה, והוא מחזק אותו, ומבטיח לו שיהיו לו יסורים, אך הוא לא יישבר. כך אמר ה' לירמיהו (ירמיהו א:יח-יט): "ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוּד ברזל ולחֹמות נחֹשת על כל הארץ, למלכי יהודה, לשריה, לכהניה, ולעם הארץ; ונלחמו אליך ולא יוכלו לָך כי אתך אני נאֻם ה' להצילך". וכן אמר ה' ליחזקאל (ג:ז-ט): "ובית ישראל לא יאבו לשמֹע אליך כי אינם אֹבים לשמֹע אלי... הנה נתתי את פניך חזקים לעֻמת פניהם... לא תירא אותם ולא תחת מפניהם כי בית מְרִי המה".

הרעיון הזה, שיש אדם מסויים שרק לו מתאים תפקיד מסויים, נרמז בזה שנכתב "לכה", כלומר, לֵך כי לְךָ זה מתאים. ורעיון זה מובע בכמה מקומות, ביניהם גם לגבי תפקיד רע. כך נאמר בבלעם: "לכה נא, ארה לי את העם הזה" (במדבר כב:ו), משום שרק בלעם היה מתאים לזה. הוא היה נביא הגוים, שעמד בגודל רשעותו מול גודל קדושתו של משה, נביא ישראל. וכן, להבדיל, נאמר ביפתח, שרק הוא היה מתאים להושיע את ישראל בדורו (שופטים יא:ו): "לכה והייתה לנו לקצין". וכל זה כאשר הקב"ה בוחר באדם כי הוא יודע מי מתאים. אבל יש זמנים שהקב"ה אינו מופיע, ויש משימה קבועה, שיש ענין של קידוש השם, ובמקרה כזה היהודי חייב להיות איש, וללכת בצו ה', כי בזה יש צו מתמיד. וגם בזה מופיעה לשון "לכה". כך מצאנו ביהונתן, שקידש שם שמים ואמר (שמואל א יד:ו): "לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה, אולי יעשה ה' לנו, כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט". דבר גדול היה זה, שיהונתן התנדב ללכת בשליחות ה' כדי ללחום מלחמת מצוה, כי הוא ידע שעליו להסתכן, משום שאין מתחשבים בפיקוח נפש במלחמת מצוה, והוא ראה שרק הוא מתאים לתפקיד הזה. וכן גלית ניבא ולא ידע מה ניבא (וכבר אמרו [סוטה מב:]: "בשלשה מקומות לכדו פיו לאותו רשע"), כאשר אמר לדוד: "לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים" (שמואל א יז:מד). ואכן, המלה "לכה" היתה מתאימה, משום שדוד היה האיש היחיד שהתנדב אז לקדש שם שמים, כי הוא לא פחד, והבין שחייבים לקדש שם שמים ואפילו בסכנה. וכן מצאנו ביוסף, ששמע בקול אביו, כשהצטער על היעדרם של האחים, וכאשר יעקב אמר לו: "לכה ואשלחך אליהם" (בראשית לז:יג), אמר מיד: "הנני". ואומר על זה בראשית רבה (פד:יג): "יודע היית שאחיך שונאים אותך, והיית אומר לי [ליעקב]: 'הנני'".

מיהונתן, דוד ויוסף, אנו רואים, שאדם גדול שמקבל שליחות מצוה - הולך, אף אם יש בזה סכנה. כי מנהיג שמקבל את הפקודה "לכה", יודע שבסופו של דבר, כל תפקידו בעולם הוא "הליכה" בדרך שהקב"ה אומר שהיא מתאימה לו. ואותו אלקי ישראל שציווה לו "לכה", יגן עליו, כמו שכתוב (תהלים פ:ג): "ולכה לישֻעתה לנו". כאשר הקב"ה בא בעצמו ושולח את האדם בשליחות, השליח חייב להאמין שלא יוזק. כך אומר אור החיים: "'לכה' - ואם תחוש למקרה רע, 'ואשלחך' - שלוחי מצוה אינן ניזוקין". אולם יהונתן ודוד ואחרים הסתכנו לקדש שם שמים אע"פ שלא קיבלו שליחות מפורשת, ולא ידעו אם יחיו או לא - תן לבך לגדולתם. וכך מצאנו שאברהם מסר את נפשו בכבשן האש, אע"פ שלא ידע אם יצא משם. ולעומתו הרן, אחיו, לא נהג כך, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה לח:יג): "אמר [הרן]: מה נפשך; אם נצח אברהם, אנא אמר מן דאברהם אנא. ואם נצח נמרוד, אנא אמר דנמרוד אנא. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרין ליה: דמאן את? א"ל: מן אברהם אנא. נטלוהו והשליכוהו לאוּר, ונחמרו בני מעיו". והטעם לסופו של הרן הוא מה שאמרו חז"ל (תורת כהנים, אמור, פרק ט): "המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס, אין עושים לו נס". וזה כלל גדול באמונה. ואילו הצדיק האמיתי הולך לתפקיד ולמשימה של מסירות נפש באמונה ובטחון, לא בטחון שבודאי יינצל, אלא בטחון שזאת היא הדרך האמיתית, ויהיה מה שיהיה. הוא הולך ביחד עם ה' בתפקיד של "לכה", ואז הקב"ה הולך אתו, וזה נרמז בפסוק: "לכה דודי נצא השדה" (שיר השירים ז:יב), שאמרו על זה חז"ל (שיר השירים רבה ז:[יב]א): "רוה"ק צווחת ואומרת: נצא ונטייל בדימוסין של עולם [בתענוגים]".

בענין זה אמרו חז"ל (פסחים נג:): "עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה, מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו '[ועלו] ובאו בביתך [ובחדר משכבך ועל מטתך...] ובתנוריך ובמשארותיך' (שמות ז:כח) -אימתי משארות [כלי לישה] מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם [כלומר, הצפרדעים נכנסו לתנורים עם אש]. אנו שמצווין על קדושת השם, על אחת כמה וכמה!" כוונת המדרש היא, שבעצם, חנניה מישאל ועזריה לא היו מצווים למסור את נפשם, כי היו יכולים שלא להופיע ולא להיות במקום בעת ההשתחואה לע"ז. אלא שלמדו מהצפרדעים, שהיו יכולים להיכנס למטה, ובמקום זה נכנסו לתנור, כי אם שום צפרדע לא תיכנס לתנור, תתבטל גזירת ה', ואף כאן, הבינו שאם לא יהיו יהודים שיפגינו את סירובם להשתחוות, זה גופא יהיה חילול השם.

ואשלָחֲך אל פרעה, "להתרות בהם בטרם שאענישם" - ספורנו. להתראה זו היו שלוש מטרות. ראשית, לתת לגוים הללו את האפשרות לחזור בתשובה, שהרי כל כוונת הקב"ה היתה לקדש את שמו ולהודיע את כחו, את גבורתו, את אמיתותו ואת אלוקותו לבני ישראל, כדי שיקבלו עליהם את התורה ואת התפקיד של עם נבחר; ואילו היו המצרים, הממלכה החזקה ביותר בעולם, חוזרים בתשובה, מקבלים עליהם את ידיעת ה', ומשחררים את עמו ישראל מרצון, גם זה היה נס עצום שהיה מביא למטרה. שנית, כדי שאם לא ישמעו לאזהרה, לא תהיה להם הצדקה להתלונן על העונשים שיגיעו אליהם, וכמו שאמר ה' ליחזקאל (ב:ה): "והמה אם ישמעו ואם יחדלו כי בית מרי המה, וידעו כי נביא היה בתוכם", כלומר, שלא יוכלו לטעון שלא קיבלו אזהרה. ושלישית, כדי שכאשר יבואו המכות האדירות והנוראות, לא יוכלו לומר שזה סתם מקרה, אלא בגלל ההתראה יבינו את כחו של הקב"ה.

אומר התנחומא (תזריע ח): "'איֹם ונורא הוא, ממנו משפטו וּשֹאֵתו [התרוממותו] יצא' (חבקוק א:ז)... 'איום ונורא' - זה פרעה שהיה קוזאקרטור [שליט בכל העולם]... 'ממנו משפטו ושאתו יצא' - זה משה שהיה מתגדל בביתו והיה סבור שהוא בן ביתו... ועמד והביא עליו עשר מכות...". כלומר, מכאן רואים את גדולתו של הקב"ה, שמסובב את מה שקורה בעולם בדרכים נפלאות, ומביא דין על הרשעים מתוך ביתם עצמם, כמדה כנגד מדה. וזה מה שאומר לו עכשיו הקב"ה: אתה, שהיית בן שהמצרים רצו לחסל אותו ביחד עם כל הבנים העבריים, והקב"ה כעונש מפליא הציל אותך דוקא ע"י בתו של אותו רשע, והוא עצמו גידל אותך - אתה תחזור למצרים ותחריב את הארץ הרשעה הזאת. דוקא אתה - בסיפורך ובקורות חייך - משמש דוגמה חיה לכח ה' ולמלכותו.

והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. כלומר, אל תירא שמא לא תצליח, כי בשליחות זו אין ספק שתצליח, שהרי אני אהיה אתך, ותוציא את עמי בני ישראל ממצרים, על אף שזה נראה לך כמשימה בלתי אפשרית. ופירש רש"י: "יועילו דבריך ותוציאם משם". והיינו משום שזה עַמי, שאני כביכול חייב להצילם בגלל חילול שמי. ומשה רבנו זכר דבר זה כל חייו, וניצל אותו כדי לשכנע את הקב"ה שלא להשמיד את בני ישראל במדבר. כך אומר פסיקתא דרב כהנא (פיסקא טז): "בתחילה אמר הקב"ה למשה '...והוצא את עמי...', וכיון שעשו אותו מעשה [בעגל], מה כתיב תמן? 'לך רד כי שחת עַמְך' (שמות לב:ז). אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע! כד אינון חטאין דידי אינון [כאשר הם חוטאים הם שלי], וכד אינון זכאין דידך אינון [וכאשר הם צדיקים הם שלך]?! בין חטאין, בין זכאין דידך אינון - דכתיב (דברים ט:כט): 'והם עמך ונחלתך'". כלומר, הלא הם עמך שבחרת בהם ושמך נקרא עליהם, וגם אם תאמר לי עכשיו שהם "עמך" (כלומר, עמו של משה), הלא כל העולם יודע שהם עם ה', ואם תשמידם, "פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם: מבלי יכֹלת ה' להביאם אל הארץ... הוציאם להמִתם במדבר" (שם:כח). והטענה הזאת של חילול השם היא שעמדה לנו ולאבותינו, מתחילת האומה ועד עתה; והיא שתביא לנו את הגאולה גם אם לא נהיה זכאים לה. מכיון שאנחנו עם ה', העם שהוא אמר עליו "עמי בני ישראל", הוא חייב להצילנו כדי לקדש את שמו. וכך אומרת פרשה מלאה ביחזקאל (פרק כ:ח-ט): "וימרו בי [במצרים]... איש את שקוצי עיניהם לא השליכו... ואֹמר לשפֹך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי לבלתי הֵחֵל לעיני הגוים..." (וע"ש בכל הפרק).

ודע, שעד ימות המשיח יהיו שליחים שיגאלו את ישראל, בכל פעם שיצטרכו, אבל בגאולה האחרונה לא יהיו שליחים - לא בשר ודם ולא מלאכים - אלא הקב"ה בעצמו יגאל אותם. כך כתבו חז"ל (ספרי, האזינו שכה): "'לי נקם ושִלם' (דברים לב:לה) -אני בעצמי פורע מהם [באחרית הימים]... לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח. כענין שנאמר [כלומר, ולא כמו שנאמר] 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה', [ולא כמו] ואומר (מלכים ב יט:לה): 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור'".

(יא) ויאמר משה אל האלקים. משה רבינו עדיין המום ונרגש מהתגלות השכינה, ונרגש כפל כפליים מאחר ששמע שהוא נבחר להיות מנהיג העם, ונצטווה לחזור לגוב האריות ששמו מצרים, להוציא את העם מידי האומה החזקה ביותר בעולם, ולהביא עם של שש מאות אלף איש (מלבד נשים וטף) לארץ רחוקה שמוחזקת ע"י שבעה עמים חזקים. המשימה כה קשה, והיא כמעט בלתי אפשרית, והוא כה קטן, ואינו מסוגל לכך! ובכן, התגובה הטבעית היא:

מי אנכי כי אלך אל פרעה. מי אנכי אדם שפל ורועה, ועוד זקן בן שמונים שנה, שמטבעי הייתי צנוע ובדד ולא מחפש את השררה וההנהגה; שאני כבד פה ומגמגם; שאני זר לרוב היהודים, ולא היה לי איתם קשר זה שנים רבות; שהרגתי את המצרי והייתי מבוקש ע"י השלטונות, ומי יודע אם לא יזכרו אותי - איך יתכן שאני, הפחות מתאים מכל הבחינות, אוּכל להצליח לשכנע את פרעה? הלא מן הסתם לא אוּכל אפילו להיכנס לארמון, מכיון שאינני חשוב. וגם אם אוכל להגיע אליו, איזה רושם אעשה עליו - הלא אני אדם שאינו מחפש שררה ואינו מתאים להנהגה? ומה יאמר כאשר אדם כמוני יבוא עם דרישה נועזת כזאת, שהוא ישחרר את העם שתורם כל כך הרבה - כעבדים - לארצו ולכלכלתה? לכל הפחות יגרש אותי תוך צחוק ולעג, והרי אז יהיה בזה בושה לשם ה'; ויתכן שאף יתרגז ויהרוג אותי. ואין לטעון שמשה היה צריך לסמוך בזה על ה', שהרי בודאי, בנוסף על בטחון בה', אדם חייב להתנהג לפי חוקי הטבע ככל שאפשר, ולא לסמוך על הנס, שהרי ה' אמר לשמואל (שמואל א טז:א): "אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך", ושמואל ענה (פסוק ב): "איך אלך ושמע שאול והרגני", ואמרו חז"ל (פסחים ח:) שיפה אמר שמואל, כי אע"פ ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין, היכא דשכיח היזיקא שאני". כלומר, שהאדם צריך ללכת, אבל הוא צריך לנסות כל אפשרות למעט את הסכנה.

אם כן, אומר משה, משום כל הסיבות הללו, לא פרעה ולא בני ישראל יקבלו אותי כמנהיג רציני. הרי בני ישראל בלאו הכי שקועים בטומאה ורחוקים מאמונה, ונתפסו לנפש העבדות שמונעת מהם אומץ להתנגד לנוגשיהם, ולא היו שומעים אפילו למנהיג בעל אישיות, ועל אחת כמה וכמה שלא ישמעו אלי. והרי אם יסרבו לשמוע אלי - דהיינו אליך - אולי אני אהיה הגורם שתכעס עליהם ולא תגאלם. כי משה הצדיק ידע היטב היטב את נפשו הקשה של העם. ויתכן שזאת כוונת חז"ל (שמות רבה ג:ד) כשאמרו: "מה זכות יש בידם שאוכל להוציאם?" כלומר, הקב"ה כבר הסביר לו את המושג של גאולה מתוך חילול השם, בלי שישראל ראויים לה. אך משה אומר כאן: אם הם אינם ראויים לזה, יתכן מאד שלא יאמינו בי, ולא ירצו לצאת, ואז תכעס עליהם, ולא תגאלם, ותשמידם; וח"ו, איני רוצה לגרום להשמדת בני ישראל. והלא יותר טוב יהיה שאדם בעל אופי ואישיות ילך. ומכל הסיבות הללו, אמר משה, אני חושש שאדם כמוני, שכל כך לא מתאים, יזיק לעם ישראל ולא יעזור לו. ועוד טען: הלא יותר טוב אם אתה בעצמך תרד להצילם בלי מנהיג, כי אין מעצור נגדך. כך אומר שמות רבה (שם): "כך אמר משה לפני הקב"ה: רבון העולמים! כשירד יעקב למצרים, לא כך אמרת לו: 'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלֹה' (בראשית מו:ד), ועכשיו אתה אומר לי 'לכה ואשלחך...'? לא אנכי הוא שאמרת לו 'ואנכי אעלך גם עלה'"! כלומר, אני לא ה"אנכי" שהבטחת שיעלה את בני ישראל. מה חשוב ה"אנכי" שלי? אתה האנכי, לֵך אתה כמו שהבטחת. כל אלה הן הטענות הכלליות של משה. ולפרט יותר, הטענה בביטוי "מי אנכי כי אלך אל פרעה", מרוכזת סביב אי-האפשרות להגיע אל פרעה, וסוף הפסוק מתייחס לאי-האפשרות לשכנע את פרעה לשחרר את העם, וגם לסירובם של בני ישראל לצאת לארץ זרה ורחוקה, כמו שאפרש בס"ד.

כל הטענות הללו מקורן בעיקר בענוה הגדולה של משה רבינו. הענוה והשפלות הן חוק בל יעבור למנהיג העם. הלשון "מי אנכי", שבה האדם מקטין את עצמו, היא סימן לגדולתו. כך אמר גם דוד (שמואל ב ז:יח): "מי אנכי ה' אלקים ומי ביתי כי הבִאֹתני עד הלֹם". ודאי וודאי שלא ניסו משה ודוד לברוח מהשליחות מסיבות אישיות, אלא עיקר סירובם והיסוסם נבע מזה שהם היו כה ענווים וצנועים, עד שהיה נראה להם שמצד חולשתם וחסרונם הם יכשילו את ביצוע המשימה. ועוד, אך טבעי הוא שיהרהרו אחרי המשימה הנראית כל כך בלתי אפשרית, ושבדרך הטבע יגרום להם כל כך הרבה יסורים מהגוים, ובמיוחד ובעיקר יסורים מהיהודים, שהם הכירו אותם כעם קשה עורף ועז פנים. לכן, רק אחרי עידוד אלוקי יכלו המנהיגים הללו להיכנס למשימה. כך כתב האברבנאל: "הנה לא נשמט משה מלילך בשליחותו להיותו בלתי חפץ בברכה ובהצלת עמו, אבל הקטין עצמו כראוי לפני רבון העולמים בטענותיו, לראות מה ידבר בו ומה ישוב על תוכחתו [העיקרית, שהוא אינו ראוי להיות המנהיג]... וירמיהו בתחלת נבואתו סירב... עד שיורם ה' אמיתת הענין ודרכו, באופן שלא יישאר אצלם שום ספק, ואז מכניסים עצמם בסכנות עצומות מבלי פחד ויראה, בהישענם על אמיתות חזיונם ובוטחים באלקיהם".

הטענות שמנינו, כולן מקורן בחז"ל ובמפרשים, וכולן אמיתיות. כך אומר לקח טוב (שמות ה:ב): "ארורים הם הרשעים, שבזמן שהקב"ה נותן להם גדולה מיד מחרפין ומגדפין [מגאוה]... אבל צדיקים שבישראל, כל מה שמתגדלין, ענוה מתוספת להם. אברהם אמר (בראשית יח:כז): 'ואנכי עפר ואפר'; משה אמר 'מי אנכי', [וכן] 'ונחנו מה' (שמות טז:ז); דוד אמר (תהלים כב:ז): 'ואנכי תולעת ולא איש'. לכך נאמר (ישעיהו נז:טו): 'מרום וקדוש אשכון [ומ"מ] ואת דכא ושפל רוח'" - כלומר, אני גם שוכן עם אדם שהוא נמוך ושפל רוח. ענותנותו של משה הביאה אותו למנהיגות, וגרמה לכך שניסה לסרב, כי אכן האמין שלא היה ראוי ושהוא רק יזיק לבני ישראל.

אומר פרקי דרבי אליעזר פרק מ (עיין ילקוט שמעוני קעא): "אמר לו הקב"ה: 'לכה ואשלחך אל פרעה'. אמר לפניו: רבון כל עולמים!... אין בי כח [להיות מנהיג], שאני נפגם בלשוני", כלומר שזה הכניס בי פחד לדבר בפני רבים, ואהיה צחוק לכולם. משה לא הבין מדוע הקב"ה בחר בו, ולא בחר באדם שהוא באמת נביא, מלשון "ניב שפתים" (ישעיהו נז:יט), שפירושו - דיבור שפתים; והוא שאול מלשון "ניב" שהוא פרי, כמו בפסוק "ותנובת השדה" (יחזקאל לו:ל), וכן: "תנובֹת שֹדי" (דברים לב:יג), כי הדיבור הוא פרי השפתיים. כי עיקר ענין הנביא אינו דוקא בזה שה' מתגלה אליו, אלא בזה שהוא מדבר ומטיף דברי תורה בשם ה', כמו שאמר ה' למשה (שמות ז:א): "ואהרן אחיך יהיה נביאך", כלומר, יהיה זה שמדבר בשבילך. ואילו משה עצמו פחד מלדבר בפני אנשים, שהרי הגמגום גורם למגמגם לפחד לדבר, ודוחף אותו לבדידות, וככל שהוא מבודד, כך הוא מתרגל יותר שלא לדבר עם אנשים, ומתחזק הפחד, וחוזר חלילה. אם כן, הפחד האישי של משה התחבר עם שכנוע הפנימי שלו שאדם כמותו רק יהרוס את השליחות ויחלל שם שמים.

הטענות האחרות שמנינו, מקורן במפרשים אחרים. הרשב"ם פירש: "'מי אנכי'... אפילו להביא לו מנחה ודורון, וכי ראוי אנכי ליכנס בחצר המלך, איש נכרי כמוני?... ואפילו ראוי אני ליכנס אל פרעה... וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב שהם עבדיו, חפשי מארצו...?" הרמב"ן פירש: "אני שפל אנשים, רועה צאן, והוא מלך גדול; ואם אומַר אליו לעזוב את העם כולו, יהרגני". האברבנאל פירש: "כי אהיה נבזה בעיניו נמאס, ואולי יכעיס עלי ויהרגני". הכלי יקר פירש: "כי משה היה עניו מכל האדם, ובעיניו היה הוא שפל אנשים, לפיכך אמר... וכי שפל אנשים כמוני ידבר לפני המלך? והן מצד מעלת ישראל אמר 'וכי אוציא את בני ישראל', וכי אומה גבוהה ורמה כזאת, בני אברהם, יצחק ויעקב... איך ילכו אחרי שפל ובזוי כמוני?" ובשמות רבה (ג:ד) נאמר: "אמר [משה] לפניו: רבונו של עולם! היאך אני יכול ליכנס למקום לסטים ולמקום הורגי נפשות". כלומר, הלא הם רצו להרוג אותי כאשר ברחתי, ובוודאי, אם יזהו אותי עכשו, הרוצחים והלסטים הללו יהרגו אותי. וכן אומר פרקי דרבי אליעזר (פרק מ): "ולא עוד, אלא שאתה משלחני ליד אויבי ומבקשי רעתי. לא על כן ברחתי מפניהם?" ומכל אלה רואים את הפירוש הנכון בדברי משה. והוא ממשיך ואומר:

וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. גם אם אצליח בדרך כלשהיא (שאיני יכול לדמיין לעצמי) להגיע לפרעה בלי ליהרג, איך אשכנע אותו לשחרר את בני ישראל משעבודם? וגם אם אצליח לעשות גם את זה, ע"י נס עצום, באילו נימוקים אוכל לשכנע את בני ישראל לצאת ממדינה שהם יושבים בה מאות שנים, ורואים אותה כארצם לכל דבר, ושעם כל השעבוד, היא ארץ עשירה, ארץ של סיר הבשר, שלא חסר בה אוכל; לעבור מדברות וסכנות עצומות; להיכנס לארץ כנען, שבעיניהם היא בכלל ארץ נכריה וזרה, ולהילחם עם שבע עמים חזקים? הלא בני ישראל, למעשה, רוצים רק חירות, ואולי יסתפקו אפילו בהקלת השעבוד בלבד, ובשום פנים ואופן לא יהיה העם הזה - שהוא שקוע במנטאליות של עבדים וגם שקוע במ"ט שערי טומאה של עבודה זרה ותרבות זרה - מוכן לעזוב את "ארצו", ולהסתכן בהליכה אחרי אדם זר ובזוי כמוני לארץ נכריה.

כך פירש האברבנאל: "והלא היא [מצרים] ארץ שֹבֵעָה, ארץ מולדתם, הורגלו בה שנים רבות. אם תחפוץ לרחם עליהם, אנא ה'... הרויחה נא לב מלך... הטה את לבב פרעה לרחם עליהם ולהסיר את שעבודם הקשה ובזה תעשה עמהם חסד ואמת כאשר הם שם במצרים, כי אין צורך להוציאם". כלומר, אם כל כוונתך היא לרחם על עמך ישראל, למה לך לדרוש מהם דבר שלא ירצו לעשות ושהוא קשה למדי? תפעל להקלת השעבוד, או להשיג להם חרות בתוך מצרים, ואולי אז יסכימו ללכת אחרי. כי משה רבינו הבין את מהלך המחשבה של בני ישראל, שהיו מרוצים בארץ מצרים כארץ עשירה ונוחה, והבין שהרעיון של עזיבת מולדתם ללכת לארץ זרה לא ילהיב אותם. וכ"כ הרמב"ן: "והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלות מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני, ומשה נתיירא... ואמר... כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם... ועוד, כי הם עצמם ישמעו אל כל אדם כזה [שבא לשחררם], כי מי האדם שלא ירצה לצאת מעבודה קשה שאין כמוה? אבל העלייה לארץ הכנעני לא ישמעו בה". אם כן, משה מוחה על הבחירה בו; על המשימה לשכנע את פרעה לשחרר את עבדיו; ועל המשימה לשכנע את בני ישראל ללכת אחריו ולעזוב את מצרים. ועל אלה עונה לו הקב"ה ואומר:

(יב) ויאמר: כי אהיה עמך. הקב"ה משיב למשה על כל טענותיו, ומחלק אותן לשני חלקים: חלק אחד - טענותיו לגבי הבעיה של פרעה והמצריים, והחלק השני - טענותיו לגבי הבעיה של היהודים. הבעיה הראשונה היא פחות קשה, כי למעשה אין צורך לשכנע את המצרים, אלא די להזהירם, ואם לא ישמעו, הקב"ה יפעיל את כחו ואת זרועו. על טענותיו כלפי המצריים, עונה הקב"ה למשה בפשטות: אתה מעלה בעיות שונות, ושואל איך אפשר להתגבר על הסכנה לחייך, ואיך אפשר לשכנע את המצרים להוציא את בני ישראל? על כל הבעיות אני נותן לך אותה תשובה, אותו פתרון: "כי אהיה עמך!" הרי "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים" (ישעיהו מד:ו). וכי יש כח בעולם שיוכל לעמוד כנגדי? וכי יש משימה שלא אוכל לבצע? אתה חושש שלא יתנו לך אפילו להיכנס לארמון? "כי אהיה עמך"! אני מסובב את מאורעות העולם, ומכוון את מחשבות האדם ואת תחבולותיו. אם אני רוצה, אני אסובב את הענין. והלא: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלִם אתו" (משלי טז:ז). אתה צנוע, ומרגיש את עצמך בלתי ראוי ובלתי מסוגל משום שאתה זקן, מגמגם וביישן? "כי אהיה עמך!" אני אדאג שדבריך והופעתך לא ישימו אותך ללעג ולקלס. אני אצליח את דרכך ואחזק את צעדיך, שהרי: "מה' מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו" (שם כ:כד). אתה טוען שיש סכנה שיהרגו אותך על מה שעשית למצרי, או שפרעה יתרגז על דרישתך לשחרר את בני ישראל? "כי אהיה עמך!" ואומר שמות רבה (ג:ד): "אין אומר 'אהיה עמך' אלא למי שהוא מתיירא". וז"ל הלקח טוב: "אע"פ שברחת מפניו, אהיה עמך - אל תירא... כשם שהייתי עמך והצלתיך מחרב פרעה - כך אהיה עוד עמך". והרי (משלי כא:א): "פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפֹץ יטנו". ובכוחי זה, לא רק שאציל אותך, אלא גם אכריח אותו לשלח את ישראל.

אומר הקב"ה למשה: העיקר הוא שתבטח בי, ולא תפחד, כי כל ההבטחות שלי תתקיימנה אם אתה בוטח בהן. אני מבין שאתה ירא, וזה טבעי, אך אני הוא שברא את העולם, ופרעה ומצרים הם עבורי כחומר ביד היוצר. אני מבטיח לך שאצילך - ואל תירא. אומר בראשית רבה (עו:א): "שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו... הבחור שבאבות - זה יעקב, שנאמר (תהלים קלה:ד): 'כי יעקב בחר לו י-ה' [כלומר, מכאן ראיה שהוא היה בחיר]. וא"ל הקב"ה (בראשית כח:טו): 'והנה אנכי עמך', ובסוף [מ"מ] נתיירא, שנאמר (שם לב:ז): 'ויירא יעקב [מאד]'. הבחור שבנביאים - זה משה, שנאמר (תהלים קו:כג): 'לולי משה בחירו'. וא"ל הקב"ה 'כי אהיה עמך', ולבסוף [מ"מ] נתיירא [מעוג] (במדבר כא:לד): 'ויאמר ה' אל משה: אל תירא אֹתו', אינו אומר 'אל תירא אותו' אלא למי שנתיירא". הציווי הזה, "אל תירא", הוא ציווי קשה וחמור, אך האדם חייב לעמוד בשליחותו בבטחון בה', וגם אם יש לו חטאים, יבין שהחטא יכול אמנם לגרום לביטול הבטחת ה', אבל זה לא יקרה אם הוא הולך בשליחות מיוחדת, בציווי ספציפי של ה'. כך אומר דעת זקנים (מובא בתורה שלמה, ס"ק קנח): "'ותֵקע כף ירך יעקב' (בראשית לב:כה) -אע"פ שהבטיחו הקב"ה לשומרו... הזיקו המלאך לפי שנתיירא מעשו... וכן מצינו גבי משה, שא"ל הקב"ה 'כי אהיה עמך', [ומ"מ] הזיקו בדרך במלון, לפי שנתיירא מפרעה, כדכתיב: 'שלח נא ביד תשלח' (שמות ד:יג)".

מדבריהם רואים, שאע"פ שפחדו של יעקב מֵעֵשָיו נבע מחשש שמא יגרמו חטאיו לבטל את הבטחת ה', כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה עו:ב): "כל השנים הללו [עשו] יושב בא"י - תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת א"י... תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב ואם", מ"מ הוא לא צדק, והוא נענש על שהתיירא מֵעשיו. הרי הקב"ה ציווה עליו לחזור לא"י, בציווי מפורש, שהיה כרוך דוקא באמונה ובטחון בה', ולא היה הקב"ה מצוה לו לחזור לא"י ולהסתכן אילו חטאו היה עלול לגרום לביטול ההבטחה. אדרבה, הציווי נועד לבחון את בטחונו בה' מול עשיו, והוא פחד, ומשום כך נענש. כך אומר הרשב"ם (בראשית לב:כט): "ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה, או ממאנים ללכת, שנענשו. במשה כתיב: 'שלח נא ביד תשלח - ויחר אף ה' במשה' (שמות ד:יג-יד)... לפי שהיה מתעצל ללכת, כתיב (שם:כד): 'ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו'". ואילו הבטחון בה' והאמונה בו מצילים אפילו רשע, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים תשיט): "רבים מכאובים לרשע [והבוטח בה' חסד יסובבנו]' (תהלים לב:י) -רבי אליעזר ורבי תנחום בשם רבי ירמיה: אפילו רשע ובוטח בה', 'חסד יסובבנו'".

ממשיך הקב"ה ואומר למשה: בחלק השני של טענותיך, אמרת שישראל לא יאמינו בך שאני שלחתיך, וילעגו לך, כי אינם בני אמונה, ואינם ראויים לגאולה מצד עצמם; וחוץ מזה, לא ירצו לצאת לא"י; ועוד, איך תוכל להאכיל ולכלכל עם כל כך גדול? גם לכל אלה התשובה היא: "כי אהיה עמך!" אל תירא, כי גם אם בתחילת שליחותך לא יאמינו בך, מ"מ מכיון שאני אהיה עמך, והם יראו מיד את האותות והמכות שאתה תביא על מצרים, הם ירצו להאמין בך, כי אתה מביא להם סימן של תקוה, ועל ידי הצלחתך (שתבוא על יָדִי) אתה תוכיח להם שאתה אכן שליח ה'. והוכחתך זו (ע"י המכות) שאכן אני עמך, תתגבר בקלות על העובדה שאתה מגמגם, ואיש זר, ולא מנהיג טבעי, שהרי סוד ההצלחה היא הצלחה. והלהט וההתלהבות שלהם כאשר תגאל אותם, יהיו כל כך גדולים, עד כדי כך שיהיו מוכנים לעשות כל מה שאתה רוצה מהם בשלב הזה, ולכן הם גם יהיו מוכנים לצאת אחריך ממצרים, כל כך גדולה תהיה יוקרתך בעיניהם בזמן ההוא. כך אומר שמות רבה (ג:ד): "'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך' - ובדבר הזה ["כי אהיה עמך"] תהיה ניכר שאתה שלוחי, לפי שאהיה עמך, וכל מה שתרצה אעשה אני". וזה כמו שכתבתי, אלא שהמדרש פירש ש"כי אהיה עמך" הוא האות שנתן לו, ואילו לדעתי אין זאת האות גופא, כמו שאכתוב להלן בס"ד. אומר ה' למשה: כיון שאהיה עמך, אסור לך להיות מסופק, אלא אתה צריך לדעת שכמו שאהיה עמך, אני גם אוציא אותם, כי כך אגזור, ואני גם אכלכלם במדבר. כך אומר לקח טוב: "'כי אהיה עמך' - אחר שתוציא אותם, אני מזמין להם פרנסתם; מי שברא יום ברא פרנסתו... ומי רועה [באמת] את הצאן שהיית נוהג עד עתה? [הלא אני הוא הרועה האמיתי]; הוא יהיה רועה את ישראל במדבר...". ועכשיו, אומר ה', הנני נותן לך אות שתשמש לך עכשיו, קודם ההצלחה, כעידוד וכהסבר, וגם תשמש הוכחה, לאחר שתצליח להוציא אותם, שאין דבר שאני לא אוכל להגשים ולבצע:

וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. יש לפרש בפשטות כך: כדי שתבין כמה גדולה השליחות הזאת, שמשום כך אני מבטיח לא לך אלא לעצמי שהיא תצליח, אני אתן לך אות, כהסבר למה אני שולח אותך, ולמה אני מבטיח שתצליח:

בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. אני בחרתי באברהם, ביצחק וביעקב, כדי להקים מזרעם עם שיהיה סגולה ונבחר, וידע אותי, ויקבל על עצמו את עול מלכותי ואת התורה ואת המצוות, ויהיה אור לגוים. וזאת כל מטרת בריאת העולם, ובלי זה אין לי צורך בעולם. ולכן אני כביכול חייב להוציא את העם ממצרים, כדי להביאו להר הזה, שכאן יראה את התגלותי, ויֵדע שאני האלקים, ויקבל את התורה ואת התפקיד להיות עם קדוש ועליון. וזה סימן והסבר בשבילך, שתבין למה אהיה עמך.

עוד יש לפרש בדרך אחרת:

וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. המקום הזה גופא, וכל מה שראית היום, כולל הסנה, זה יהיה לך לאות עידוד, ויהיה גם הוכחה לך שאני ה' כל יכול ואין בלעדי. ראית את הסנה הבוער ואינו אוּכָל? זה אות בשבילך שאין כח בעולם שיכול להשמיד את ישראל ולמנוע את גאולתו, כי אני בראתי את חוקי הטבע, ויש לי הכח להשעותם. כשם שהאש לא ניצחה את הסנה, כך מצרים לא יוכל לנצח ולמנוע את יציאת בני ישראל. ועוד: הסנה הוא שפל ובזוי, ומ"מ בחרתי דוקא בו כסמל לישראל, וזה אות בשבילך, שאע"פ שאתה חושב שאתה שפל ולא ראוי, דוקא בך בחרתי ותצליח. ובדומה אומר כלי יקר: "הר סיני הנמוך שבהרים... ומזה תקח ראיה שהקב"ה בוחר ביותר בנמוכים, וזה ג"כ מופת על שליחותך". כלומר, ההר גופא היא אות למשה על כך. זכור את זה, את האות הזאת, ותבין שאנכי, שבראתי שמים וארץ, שלחתיך למטרה מסויימת, ולכן אהיה עמך, ומי יוכל לעמוד נגדי ולהפר את גזירתי? כך פירש שכל טוב: "אמר לו: בעירת הסנה יהי לך לאות כי אנכי שלחתיך". וכ"כ רש"י כאן: "וזה המראה אשר ראית בסנה, לך האות כי אנכי שלחתיך ותצליח בשליחותי... כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוּכל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק". וכ"כ הרשב"ם, ע"ש (ועיין במה שאכתוב להלן לגבי "אנכי").

עוד אומר ה': דע, שחוץ מהנ"ל, אחרי ההצלחה, המקום הזה גופא יהיה לך להוכחה להצלחת השליחות, ושאני ה' כל יכול. מהמקום הזה אתה תדע שגאולת בני ישראל חייבת להיות, כי במקום הזה תתקיים כל מטרתה של הוצאת בני ישראל ממצרים, ואין דבר יותר חשוב לי מזה, כי המטרה הזאת היא תכלית קיום העולם, ולכן בודאי אין דבר שימנע ממני לקיימה. והמטרה היא:

בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. ענין גדול יש לי בהוצאת בני ישראל. מטרתי בזה אינה רק לגאול אותם, שהרי כמה וכמה עמים נתונים בצרה ובעבדות. אלא הייחוד של בני ישראל הוא, שאני רוצה לקחת את העם הזה, שהיום אינו ראוי לגאולה מצד עצמו, ולהופכו לעם סגולה וקדוש, ליצור מהם עם נבחר ועליון, עם שיהיה קדוש ומקודש על ידי קבלת עול מלכותי וע"י קבלת התורה ומצוותיה. אם כן ברור שזאת מטרת בריאת העולם, שהרי אם האנושות לא תדע את ה' ולא תכיר בי ולא תתקדש, למה לי כל העולם? הייתי מעדיף להחזירו לתוהו ובוהו! אם כן, הגאולה ממצרים הכרחית היא, כשלב הראשון לקראת המטרה של קבלת התורה על ההר הזה. שליחותך מתחילה בהר הזה, ועיקר העבודה גם תסתיים בהר הזה. היום, בתחילת שליחותך, אני מראה לך את הסנה בהר הזה, כאות ש"אנכי" שלחתיך, כדי שתוציא את עמי ממצרים, ותביא אותם לכאן, וכאן ישמעו את קולי קורא להם: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים..." (שמות כ:ב). כך אומר שמות רבה (ג:ד): "הוי יודע שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה, הם יוצאים משם".

ודע, שהגלות והגאולה הראשונות הן סימן לגאולה האחרונה, משום שהן החוליה הראשונה בשרשרת שלא תיפסק ולא תינתק, ואם כן הן מבטיחות סוף לגלות האחרונה, ביאת הגאולה האחרונה. ויש כאן רמז לזה, שב"אות" הראשונה שנתן הקב"ה למשה, השתמש במלה "אנכי", משום שגלות מצרים התחילה ב"אנכי", וגם הגאולה האחרונה תבוא ב"אנכי". כך אומר שמות רבה (ג:ד): "מהו שאמר לו 'כי אנכי שלחתיך'? אמרו רז"ל, סימן לגאולה הראשונה, שב'אנכי' ירדו ישראל למצרים, שנאמר (בראשית מו:ד): 'אנכי ארד עמך מצרימה', וב'אנכי' אני מעלה אתכם [דכתיב "כי אנכי שלחתיך", וכן לעיל (פסוק ו): "אנכי אלקי אביך..."], וסימן [גם] לגאולה האחרונה, שב'אנכי' הם מתרפאין והן עתידים להיגאל, שנאמר (מלאכי ג:כג): 'הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא'". והמדייק יכול לפרש את המלים "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", כך: האות שתצליח היא, שאני האלקים של "אנכי", שהופעתי ליעקב ב"אנכי" והבטחתי לו שארד עמו וגם אעלה את בניו ממצרים, ותוכל לסמוך על ה"אנכי" הזה.

וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. דע, שהקב"ה אינו סובל חילול של שמו, וכשבא הרגע לחסלו, הוא דורש זריזות בחיסולו. ולכן, מאחר שהוא יודע שהמשימה לחסל את חילול השם היא קשה ומפחידה ומסוכנת, הוא מעודד את מי שהוא בוחר לתפקיד, או את מי ששומע בקולו ואינו מחלל שם שמים, ע"י נתינת אות. האות תחזק אותו ותדרבן אותו להחזיק מעמד על אף הסכנה הגדולה. ובגלל סכנה זו, כשאדם מבקש שהקב"ה יתן לו אות, אין בכך חוסר אמונה, אלא אך טבעי הדבר, שהאדם החלש שעומד בפני משימה כל כך מסוכנת, שהיא מעל לטבע, יבקש עידוד וחיזוק. ולכן, נתן הקב"ה כאן אות למשה, כדי לחזק אותו.

ה' נתן אות גם לחזקיהו. חזקיהו עמד מול הצבא האדיר של סנחריב, שחירף וגידף וחילל את ה' על ידי שליחו רבשקה, שאמר (מלכים ב יח:ל,לה): "ואל יַבְטַח אתכם חזקיהו אל ה' לאמר: הצל יצילנו ה'... מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי"; וזה היה חילול השם, וחזקיהו התפלל עליו (שם יט:טז): "ושמע את דברי סנחריב אשר שלחו לחרף אלקים חי". וחזקיהו עמד איתן מול סנחריב, ולא היה מוכן להיכנע, אע"פ שרוב העיר רצה להיכנע, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כו.): "שבנא [הסופר, שגדול הדור היה] הוה דריש בתליסר רבוותא [דרש לסיעה של 130,000 אנשים שהיו איתו ורצו להיכנע לסנחריב], חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא [110,000 בלבד, שהיו איתו ולא רצו להיכנע]... הוה קא מסתפי חזקיה, אמר: דילמא ח"ו נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא?... בא נביא [ישעיהו] ואמר לו: 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, [ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו, את ה' צב-אות - אֹתו תקדישו, והוא מוראכם והוא מעריצכם]' (ישעיהו ח:יב) [כלומר, אל תסכימו להחלטה שבאה ע"י הצבעה, אע"פ שהרוב תומך בה; ומדוע?] כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין ["ליחשב רוב" - רש"י]".

אם כן, חזקיהו עמד בפני הצבא המחריד של אשור מבחוץ, וגם היה עליו לחץ מבפנים מצד העם. והקב"ה רצה להבטיח שח"ו לא ייכנעו, משום שבכך יכפילו את חילול השם, ולכן הוא נתן אות לחזקיהו, בנבואת ישעיהו (מלכים ב יט:כט): "וזה לך האות: אָכול השנה ספיח ובשנה השנית סָחִיש [ספיחי הספיחים]...". ופירש הרד"ק: "זה שאמרתי לך בנבואה הראשונה [כשאשור צר על ירושלים קודם לכן, שישעיהו הרגיע את חזקיהו ע"י נבואתו]: 'ושמע [סנחריב] שמועה ושב לארצו' (שם:ז), וכן עשה, שהרי ראית ששלח מלאכיו ושב לארצו להילחם עם מלך כוש - ובזה האות שנתאמת אצלך דברי, תדע כי גם נבואה זאת [שאם לא תיכנע, הקב"ה יביס את אשור] תהיה אמת". ואין לומר שעיקר האות שנתן היא שיאכל ספיח, שהלא הקב"ה רצה לעודד ולחזק את חזקיהו עכשיו, קודם מפלת סנחריב, והבטחה עתידית אינה יכולה לעודדו כל כך. אלא, עיקר האות היא הראיה מזה שנבואתו הקודמת התקיימה. ומ"מ נתן לו גם את אות הספיח, לשם עידוד נוסף, כי הרי היתה עוד בעיה: האשורים החריבו את הארץ, והיתה על ישראל אימת רעב. ולכן פחד חזקיהו: גם אם יובס סנחריב, איך אכלכל את העם? ועל זה הוסיף הקב"ה: חוץ מן האות שאני נותן לך כעידוד לגבי מפלת סנחריב, דע שאני גם אכלכל את העם, כי הספיחים יכלכלוך, ואח"כ ספיחי הספיחים, עד שבשנה השלישית האדמה תחזור לתת את פריה.

כאשר יהודי קם מעצמו במטרה לחסל חילול השם, והוא מבקש אות שתדריך ותעודד אותו, הקב"ה עונה לו, אע"פ שבדרך כלל הקב"ה אינו נותן סימנים לבני אדם. כך היה עם יהונתן ונושא כליו. יהונתן רתח בחימה על הפלשתים שעלו על א"י, וחיללו את שם ה'; ובער בלבו הצורך לחסל את חילול השם הזה. ולכן, אע"פ שהיה עמו רק נושא כליו, החליט לעשות מעשה. ומ"מ הוא ניסה למצוא איזו אות שתעזור לו לדעת אם יוכל להצליח (שהרי רק העם מצווה על מלחמת מצוה, ולא היחיד, כמו שכתב מנחת חינוך במצוות מחיית עמלק ובמצות הריגת שבעת העמים). ולכן אמר יהונתן (שמואל א יד:ו,י): "...לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה; אולי יעשה ה' לנו [תשועה], כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט... ואם כה יאמרו [הפלשתים] עלו עלֵינו - ועלִינו; כי נתנם ה' בידנו וזה לנו האות". ואכן, הקב"ה סיבב את הענין, ואכן באה האות שיהונתן עצמו קבע כמבחן. ואע"פ שמה שעשה יהונתן היה נַחַש, כמו שאמרו חז"ל (חולין צה:): "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש", וכתוב (ויקרא יט:כו): "לא תנחשו", מ"מ במקום שיש חילול השם זה מותר, כמו שאמרו חז"ל (יבמות עט.): "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא". ונ"ל שמשום כך, כאשר נתן דוד את משפחת שאול ביד הגבעונים להמיתם כדי שלא יתחלל שם שמים בפרהסיא (כי שאול הרג את הגבעונים על אף ההבטחה של ישראל לתת להם לחיות, וזה היה חילול השם נורא), ביקש דוד רחמים שלא יקלוט הארון את מפיבושת בן יהונתן, ונענה (יבמות שם), כגמול ליהונתן שקידש שם שמים בנסיבות דומות.

ודע, שהקב"ה לעתים נותן גם אות של עונש למחללי השם, וזו אות שניתנת לעתיד, כלומר, שעכשו ה' מוסר בנבואה איזה עונש יבוא, למחלל השם, וכאשר מתגשם אותו עונש בדיוק, יֵדע שזה בא מה' על כך שחילל את שמו, ובכך יתקדש שם ה'. כך ראינו בבני עלי, חפני ופנחס, שביזו את הקדשים, ולקחו בחזקה, וחיללו את הקדשים ואת המקדש של שילה, כמו שכתוב (שמואל א ב:יב,יז): "ובני עלי בני בלִיָעַל ["בנים שפרקו עול שמים מעליהם" - מדרש שמואל ו:א] לא ידעו את ה' ["אמרו: אין מלכות שמים" - שם]... ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'". ואיש האלקים (אלקנה) הופיע אל עלי, וקילל את ביתו לדורות, ונתן לו אות לעתיד, שכאשר יתחיל העונש, יֵדע שאכן הוא בא בגלל חילול השם הזה, שנאמר (שם:לד): "וזה לך האות, אשר יבֹא אל שני בניך אל חפני ופינחס - ביום אחד ימותו שניהם". כמו כן, כאשר ישראל חיללו שם שמים אחרי רצח גדליה, וברחו כולם מא"י למצרים, והשאירו את א"י כמעט ריקה מיהודים, כי פחדו מבבל, וכדי להבטיח את שלומם קיבלו עליהם את אלילי מצרים, אמר ירמיהו על חילול השם הזה (מד:ז-ח,כט,ל): "למה אתם עֹשים רעה גדולה... להכרית לכם איש ואשה, עולל ויונק מתוך יהודה לבלתי הותיר לכם שארית, להכעִסני במעשי ידיכם לקטר לאלהים אחרים בארץ מצרים אשר אתם באים לגור שם [ועזיבת הארץ, וע"ז בפרהסיא כדי למצוא חן בעיני הגוים, הן שתיהן חרפה] למען הכרית לכם ולמען היותכם לקללה ולחרפה בכל גויי הארץ... וזאת לכם האות... למען תדעו כי קום יקומו דברי עליכם לרעה... הנני נֹתן את פרעה... ביד אֹיביו [נבוכדנצר, והוא יהרוג אתכם כאן]".

ודע והבן עוד, שחיסול חילול השם בולט דוקא כאשר מי שמקדש את השם הוא מועט ושפל, כי זה מדגיש את כחו של ה'. ומשום כך, נבחר דוקא משה הצנוע, המגמגם, הנרתע מאנשים, והזקן. כך אומר אור החיים: "...'על ההר הזה' סיני בקודש, פירוש ההר הנמוך שבהרים, ואין אני בוחר בהרים הרמים כתבור וחרמון. הא למדת כי אין אני חפץ אלא בנמוכים, כמוך העניו והשפל בעיניך, ובהר הנמוך הזה". וכן אצל גדעון (שגם הוא ביקש אות, וניתנה לו), בחר הקב"ה דוקא במשפחה קטנה במנשה, כמו שאמר גדעון (שופטים ו:טו): "הנה אלפִי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי". ולכן ציווה ה' לגדעון ללכת למלחמה עם שלוש מאות איש בלבד, כדי להגדיל את הנס, ולהוכיח שהנצחון בא מאת ה'.

הקב"ה מסיים ואומר:

בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. ואז, כאשר ישמעו את קולי, ויראו במו עיניהם את מציאותי ואת אמיתותי, יאמינו בך לעולמים, וכל הספקות ייעלמו. והעבודה על ההר היא תכלית הגאולה, שהרי אין שום תועלת ב"לאומיות" לעם היהודי, כי אם יהיה סתם עוד עם, עם ככל העמים וגוי ככל הגוים, אין סיבה לקיומו. יציאת מצרים היא השלב הראשון של הגאולה, הגאולה הפיסית, שמוביל לשלב המסיים, מתן תורה, הגאולה הנפשית, שבאה ליצור עם קדוש. חג הפסח בא על יצירת העם; חג השבועות - זמן מתן תורתנו - בא על יצירת העם הקדוש. אומר המדרש (מובא בתורה שלמה ס"ק קסז): "היה לו לומר 'תעבדו', אלא רמז לו [באות נו"ן הנוספת] -לאחר חמשים יום [כמספר נו"ן] תעבדון את האלקים". ולי נראה, שהקב"ה בחר במספר חמשים לימי הספירה, כדי לסמל את חמשים שערי הטהרה שעל בני ישראל לשאוף להגיע אליהם, כדי להתרפא ממ"ט שערי הטומאה שבני ישראל נשתקעו בהם במצרים. ונ"ל שלכן סופרים ספירת העומר בימים אלו, כי כל יום יָרַד מהם שער טומאה אחד, עד שהגיעו ביום החמשים למתן תורה, שעל ידה התקדשו בתכלית הקדושה.

עוד אמרו חז"ל (תנחומא, יתרו י): "ולמה לא ניתנה התורה כשיצאו ממצרים?... כשיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין מן השעבוד, אמר הקב"ה: אמתין להן עד שיתרפאו ואחרי כן אתן להם את התורה". ול"נ ללמוד מזה עוד יותר: שכל ישראל היו בגדר "בעלי מומין", בגלל הטומאה והאוירה שחדרו לתוך טבעיהם במצרים. ויותר מזה - הם היו שקועים במנטאליות של עבדות. כך רואים מן הפחד וההתמוטטות שהיו לישראל בים סוף, כאשר רדפו אחריהם המצרים, כמו שכתב האבן עזרא (שמות יד:יג): "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא יילָחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים, ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?... עד שקם דור אחר, דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה...". ודבר גדול הוא זה, ללמדנו שאין התורה יכולה לפעול אלא בעם שהוא בעל נפש גבוהה, ולא משועבד לגוי, כי פחד הגוי דוחק את רגליה של יראת ה'. לכן גם ביציאת מצרים, היה צורך לפחות בפסק זמן מסויים, כדי להסיר מהם באופן סמלי את הרוח השפלה, ולא יגיעו למתן תורה, שהוא סמל החרות, עם נפש של עבד.

(יג) ויאמר משה אל האלקים. על אף היסוסו העז ואי-רצונו ללכת, משה נוטה עכשיו ללכת בשליחותו, מאחר שהקב"ה הדגיש בפניו את סבל ישראל ואת הצורך למהר את הגאולה, וגם הבטיח לו שהוא יצליח את דרכו. והלקח טוב מסביר: "לפי שאי אפשר לסרב". אך משה מנסה להבטיח לעצמו שכל הנסיבות הטבעיות תסייענה לו, כי מנהיג שמקבל שליחות צריך להכין ולהכשיר את עצמו, ולעשות כל מה שאפשר באופן טבעי לפני שהוא פועל; הוא צריך לטרוח ולסלול את דרכו בעצמו ככל שאפשר, כי אין סומכין על הנס. ועל זה אמרו חז"ל (שמות רבה ד:א): "'[מי יעלה בהר ה'... נקי כפים] ובר לבב' (תהלים כד:ג-ד) -זה משה, שלא הלך בשליחותו של הקב"ה עד שנתברר על עסקיו". פירוש - עד שבירר היטב את כל דברי שליחותו, שלא ייכשל בדבר, שמא יגרום לכשלון שליחותו.

הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם: אלקי אבותיכם שלחני אליכם. כלומר, גם אם אני כבר מוכן ללכת, שהרי ראיתי את האות הגדולה הזאת שגילית לי, אבל בני ישראל לא ראו שום נס ושום אות, ואדרבה, יותר ממאתים שנה שומעים הם על ההבטחה שאלקי אבותיהם הבטיח להוציא אותם ממצרים, ולא רק שלא התגשמה ההבטחה, אלא הם אף משועבדים בעינויים רבים. לא מספיק שתאמר לי עכשו שתבוא עת שהם עצמם ישמעו את קולך ויראו את התגלותך בסיני, שהרי השאלה היא - מה אגיד להם עכשיו? וזאת כוונת שמות רבה (ג:ה): "אמר משה: עתיד אני להיעשות סרסור בינך וביניהם כשתתן להם את התורה ותאמר להם 'אנכי ה' אלקיך'". כלומר, משה שואל את ה': בעתיד יראו כל בני ישראל את התגלותך, אבל עד אז איך ישתכנעו, וכאשר אגיע אליהם, ואכריז שנגלית עלי וששלחת אותי להוציאם ממצרים, מה אומַר?

ואמרו לי: מה שמו. למלה "שֵם" יש שתי משמעויות. האחת היא, השם הפרטי של האדם, שבו הוא ידוע ובו מזהים אותו, כגון: ראובן בן שמעון. השנייה היא במובן "שֵמע", והיא תיאור של האופי, המהות או האיכות של האדם, אם הוא גבור או חכם, וכו', כמו בפסוק: "ויצא לך שֵם בגוים ביָפיֵך" (יחזקאל טז:יד). וזה מקביל למלה "שמע", בפסוק (יהושע ו:כז): "ויהי ה' את יהושע ויהי שָמעו בכל הארץ". וכאן שאל משה על שתי המשמעויות. שהנה, בימי קדם, השם הפרטי, שניתן לאדם (שבזמננו משמש רק לזיהוי), סימל מאורע או תכונה או הישג (כמו שם שניתן לחפץ), והשם של האדם סימל ואיפיין אותו רבות. והיו לאנשים כמה וכמה שמות, שנוספו להם ככל שהתפתחו או שעשו מעשים מסויימים, כגון גדעון שנקרא "ירובעל", שנאמר (שופטים ו:לב): "ויקרא לו... ירֻבעל לאמר: ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו". וכן "אברם" הפך ל"אברהם" כדי לסמל את שליחותו ואת ייעודו: "והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז:ה); וכן יעקב הפך לישראל (שם לב:כט): "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוּכל". וכך גם בהרבה אנשים (כגון נח, יתרו, ועוד), ששמותיהם ניתנו או שוּנו על שם ייעודם ומעשיהם. אם כן, השם של האדם לא היה רק זיהוי פרטי, אלא גם תיאור של אופיו, פרסומו והתנהגותו. ולכן, כאשר ביקש יעקב ברכה מהמלאך, המלאך שאל (שם:כז): "מה שמך?" ובודאי לא שאל סתם על הזהות שלו, שהרי הוא ידע את שמו. אלא, הוא שאל אותו, כדי שיעקב יבין שהוא משנה את שמו "יעקב", שניתן לו כסמל של דבר לא מכובד (הערמומיות), ל"ישראל", מכיון שעשה עכשיו דבר גדול, שנאבק עם מלאך. כך אומר רש"י שם: "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה כי אם בשררה וגלוי פנים".

ובהרבה מקומות המלה "שֵם" כוונתה רק לתיאור ולפירסום של מהותו ואיכותו של האדם, כי למעשה השם המתארו הרבה יותר חשוב משֵם של זיהוי. ועוד, שבעבר הזיהוי היה בנוי על התיאור. ובדוד נאמר (שמואל ב ז:ט): "ועשִתי לך שם גדול, כשם הגדֹלים אשר בארץ". כלומר, אעשה אותך מפורסם וידוע ומוּכר, ויכבדו אותך וייראו ממך, כמו שנאמר (דברי הימים א יד:יז): "ויצא שם דויד בכל הארצות". וחז"ל (פסחים קיז:) דרשו: "'ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים'... זהו שאומרים מגן דוד". כלומר, ששמו של דוד כבר נקבע ונתפרסם לנצח כאדם שהקב"ה מגן עליו. וכן נאמר (מלכים א א:מז): "יֵיטֵב אלקים את שם שלמה משמך". ובכל אלו בודאי אין מדובר על "שם" בתור זיהוי פרטי, אלא על תיאור ופירסום של כבוד ויראה, וברור שלפי מעשיו וגדולתו האמיתית, יתרשמו ממנו השומעים והרואים. כלומר, ה"שם" במובן של "הכרה", תלוי במעשים שעשה האדם, בכוחו וביכולתו. וכן אמר ה' (ישעיהו סב:ב-ג): "וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך וקֹרא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו והיית עטרת תפארת ביד ה'...". וברור שהשם החדש הוא לפי המהות והאיכות שהשתנו לפי המאורעות שאירעו.

וכמו שזה נכון לגבי אדם, כך גם לגבי האלקים. בעולם שבו מתחרות הרבה דתות (ובמיוחד בימי קדם, שהיתה ע"ז המונית), אמיתותו של האלקים נבדקת ע"י מעשיו וגבורותיו. אם אכן רואים העמים שיש לו כח ויכולת, יוצא לו שם, וזה משריש בבני אדם אמונה בו, כמו שכתוב (שמות יד:לא): "וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכן אמרו חז"ל (תנחומא, בשלח ז): "מגיד שכשיפרע הקב"ה מן האומות, שמו מתגדל בעולם". מעשיו מעניקים להקב"ה "שם", כמו בפסוק (נחמיה ט:י): "ותעש לך [לעצמך] שם כהיום הזה", וכן (ישעיהו סג:יב): "...בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם", וכן (שמות ט:טז): "...בעבור הראֹתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ".

העיקר: כאן שואל משה את הקב"ה: כאשר אני אגיע לבני ישראל, ואכריז שאני בא בשם אלקי אבותם, שהם לא ראו כלום מאלוקותו ומגדולתו, אין ספק שהם ישאלו: "מה שמו"? כלומר, מה השם המיוחד של אלקי אבותינו, מה עשה, איפה היה כל השנים הללו, למה נתן למצרים לעשות לנו את כל זה, ולמה לא הצילנו? איפה גבורתו ומעשיו וכחו וגדולתו, שיוכיחו את אלוקותו ואת יכולתו לגאול אותנו? מה ה"שם", הפרסום שלו כאלקים? וכוונת משה היתה לשאול: איך אוכל להגיע פתאום, כרעם ביום בהיר, ולומר שאלקי ישראל שלחני, בעוד שאין לך "שם" ופירסום בתור אלקים שכבר הוכיח את עצמו כביכול. וכך אומר לקח טוב: "'ואמרו לי: מה שמו' - כלומר, עוצם גבורתו, כמו: 'ה' איש מלחמה, ה' שמו' (שמות טו:ג)". ואכן, כאשר משה הופיע לפני פרעה ואמר (שמות ה:א): "כה אמר ה' אלקי ישראל: שלח את עמי", השיב לו פרעה (שם:ב): "מי ה' אשר אשמע בקֹלו... לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". כלומר, לא ידעתי את שמו, לא שמעתי על שם כזה ובודאי לא שמעתי על שמו במובן של שֵמַע. ולמעשה, כך היה, שרק במעשיו במצרים הוכיח הקב"ה את עצמו, וקנה לעצמו שם, שנאמר (שמואל ב ז:כג): "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם...", כלומר, שעד אז לא היה לו "שם". וכן יחזקאל אמר (לט:ז): "ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל". כלומר, הקב"ה צריך להודיע את שמו, את שמעו. ולכן מסיים שם יחזקאל: "ולא אחל את שם קדשי עוד", כי חילול השם הוא חילול השֵמַע, חילול התיאור והפירסום.

מה אֹמַר אֲלֵהם. איזו תשובה אתן להם, איזו הוכחה אתן להם על "שם" ושמע ועוצם גבורה והוכחה של אלקות? איך אסביר להם למה לא עזרת להם כל השנים, ולמה הסתרת את פניך כאשר הם סבלו וילדיהם נרצחו? וכן: איזה שם של זיהוי אתן להם, שיסמל את התיאור ואת השמע הזה? משה רצה תשובה שתסביר למה ה' לפעמים מסתיר את עצמו ונותן לרשעים להתגבר ולהשתלט, ונותן לנקיים מפשע וגם לילדים קטנים לסבול. הוא רצה להבין את הענין של שכר ועונש בעוה"ז, שלפעמים בא בלי שום הגיון, לכאורה. כך אמרו חז"ל (שמות רבה ג:ה): "באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול". כלומר, השם שבו יראה את גדולתו הבלתי מעורערת, ע"י שיסביר למה העולם אינו מתנהל (לכאורה) בהשגחה של משפט וגמול, של שכר ועונש. זהו "שמו הגדול" - ההסבר שיתן לו שֵמַע ושם לתפארת, שבו יבינו שכל דרכיו דוקא צודקות וגדולות. עוד אמרו חז"ל (ברכות ז.), על משה בסיני, לאחר חטא העגל: "שלשה דברים ביקש משה מלפני הקב"ה... שתשרה שכינה על ישראל... שלא תשרה שכינה על הגוים... להודיעו דרכיו של הקב"ה... שנאמר (שמות לג:יג): 'הודִעני נא את דרכך' [ופירש רש"י (ברכות שם), "'להודיעו דרכיו' - מנהג מדת משפטיו כגון מפני מה צדיק וטוב לו רשע ורע לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"]... דא"ר מאיר: שתים [הראשונים] נתנו לו ואחת לא נתנו לו [הודעת דרכיו], שנאמר (שם:יט): 'וחנֹתי את אשר אחֹן' - אע"פ שאינו הגון; 'ורחמתי את אשר ארחם' - אע"פ שאינו הגון". כלומר, לא גילה לו את סוד דרכיו, לא שם, בסיני, ולא כאן, שני המקומות שבהם שאל אותו הדבר.

חז"ל (סנהדרין קיא.) כתבו שהקב"ה הבחין בדברי משה גם בהרהור אישי: "אמר לו הקב"ה [למשה, אחרי שהתלונן לה' על זה שפרעה הכביד את העבודה]: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם, יצחק ויעקב ב'א-ל ש-די' [שזה מסמל את נכונות הקב"ה להמתין בעונש על חטאיו של אדם, כמו שאכתוב להלן בס"ד], ולא הירהרו על מדותי [על כך שאע"פ שהבטיח את הארץ לאבות, הוא המתין מלהעניש את הכנענים, ולא מימש את הבטחותיו], ולא אמרו לי: מה שמך? אמרתי לאברהם (בראשית יג:יז): 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה'. [ואח"כ] ביקש מקום לקבור את שרה, ולא מצא עד שקנה בארבע מאות שקל כסף - ולא הירהר על מדותי. אמרתי ליצחק (שם כו:ג): 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך'. ביקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר (שם:כ): 'ויריבו רֹעי גרר... לאמר: לנו המים' - ולא הירהר אחרי מדותי. אמרתי ליעקב (שם כח:יג): 'הארץ אשר אתה שֹכב עליה לך אתננה'. [ואח"כ] ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה [בשכם] במאה קשיטה - ולא הירהר אחר מדותי. ולא אמרו לי: מה שמך? ואתה אמרת לי: מה שמך? בתחילה, ועכשיו אתה אומר לי: 'והצל לא הצלת את עמך' (שמות ה:כג)". אין הפירוש שלמשה היה ספק באלוקות ה', בכוחו וביכולתו, ב"שמו", כמו שחשש שיהיה ספק כזה לבני ישראל, אלא הוא הירהר אחר מידותיו של הקב"ה: למה נתן הקב"ה לבני ישראל להיות בעבדות, ולסבול כל כך הרבה זמן, אע"פ שהיו נקיים מפשע, ולמה לא הציל הקב"ה את ישראל לפני כן. ואילו האבות, כאשר עמדו בפני קושיות בולטות, על כך שהקב"ה לא מימש את הבטחתו, ונתן להם לסבול, לא הרהרו ולא שאלו אפילו ברמז.

מ"מ, הקב"ה עונה למשה:

(יד) ויאמר אלקים אל משה: אהיה אשר אהיה. אתה מבקש ממני טענה מוחצת, שתוכיח את היותי ואת מציאותי ואת עליונותי על כל האלילים, ושתסביר למה לא הצלתי את ישראל עד עכשו, ולמה נתתי להם לסבול; טענה שתתן לי "שם" ושֵמע עבור ישראל. דע, שאהיה גדול ונורא ומפורסם כאשר ארצה לגלות את עצמי, בזמן שאני חושב שהוא הזמן המתאים, ובמקום שאני חושב שהוא הנכון, ובדרך שאני חושב שהיא המתאימה. ואז, כאשר ארצה "להיות", אהיה! אוכיח את עצמי. "אהיה" אשר אהיה - בצורה ובאופן המתאימים. "אהיה" - אוכיח את מציאותי, באשר אהיה - בכל מקום שאחליט להתגלות. "אהיה" - אוכיח את מציאותי, כאשר אהיה - בכל זמן שאחליט להפגין את מציאותי. ואז ידעו שאני קיים, ושאכן הנני אדון האדונים, האלקים שהוא אחד ושמו אחד. ולגבי ספקותיהם של בני ישראל ושאלותיהם, דע שדְרָכַי לא יושגו לעולם על ידי האדם המוגבל שנברא מחומר. דרָכַי ומדותי הן קבועות, ויש לכולן סיבות טובות ואלוקיות. ומה שאני פועל או לא פועל, עושה או לא עושה, הוא לפי הדרך שאני יודע שהיא דרך האמת. ולכן אם לא פעלתי עד הנה להציל את בני ישראל, ואם נתתי לרשעים לשלוט עליהם, ולא פרעתי למצרים את הגמול המגיע להם, ובני ישראל סבלו, כשהרבה מהם נקיים מכל חטא - יש לזה סיבה טובה, והיא: רצוני לקדש את שמי, שנתתי לו להגיע לשפלות השפלות, ולהעלותו לעילא לעילא.

ואם אין בני ישראל מסתפקים בזה, תאמר להם שהם יצטרכו פשוט להאמין בי בלי הוכחות, להאמין בהבטחתי שבעתיד הקרוב אתגלה ואגלה את קיומי ואת כוחי ואת גדולתי. אהיה אשר אהיה. אין לי הוכחות על מעשי בעבר, כגון נסים שראו כל העם; ועליהם להאמין שאני אכן קיים, ושדיברתי עם אבותיהם, ולחכות ולראות בעיניהם את מה שאני עתיד לעשות. ואז אהיה גדול כפי שאהיה, כלומר, כפי שאחליט להיות, ע"י המכות שאביא.

אני אהיה ואפעל כפי שאני רוצה להיות ולפעול. בעבר לא רציתי לפעול, אך עכשיו ובעתיד ארצה, ואז אהיה מה שאהיה - האלקים שמוכיח את מציאותו ואת כוחו על ידי מעשיו. עליהם להאמין ולהמתין בסבלנות, כי בשכר אמונה זאת אביא להם גאולה בלי יסורים. ומזה שלא פעלתי עד עכשיו, ילמדו גם לקח לעתיד; מהעבר יבינו את מדותי: לפעמים אני פועל מיד, ולפעמים אני מסתיר את פני, הכל לפי מה שאני מחליט להיות. שמי ודרכי אינם פשטניים. לפעמים אני מתנהג כך ולפעמים כך. לפעמים אני מחכה, ונותן ארכה לרשעים מתוך רחמַי, או משום שלא שלם עוונם, ולפעמים אני נוקם בהם - הכל לפי בינתי ולפי הבנתי. ועל פי זה, אהיה אשר אהיה. כך אמרו חז"ל (שמות רבה ג:ו): "שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא [נודע]... כשאני דן את הבריות אני נקרא 'אלקים'. וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא 'צב-אות'. וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא 'א-ל ש-די'. וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא 'ה''... הֱוֵי, 'אהיה אשר אהיה' - אני נקרא לפי מעשי".

ומ"מ, אומר ה', על ההוכחה שביקש משה: עצם מציאות העולם וקיומו, מעידים על קיומי ועל כוחי הבלעדי. שהרי דבר קיים אינו יכול להימצא בלי ממציא, והרי קיים עולם מלא, ומאיפה הוא בא? ודאי שיש כח אדיר שברא הכל יש מאין, והוא כה גדול, שהוא לא נברא אלא היה תמיד. וזאת ההוכחה שאביכם אברהם הגיע אליה בכוחות עצמו, ומשום כך האמין בי, ובגלל זה בחרתי בו, בזכות אמונתו ובטחונו בי; והבטחתי לו שאבחר בזרעו, ואציל אותם מארץ מצרים, ואביא אותם לארץ כנען. בוא אל ישראל ואֱמור להם, שכמו שאברהם האמין מכוח ההוכחה שהזכרתי, כך הם צריכים להאמין, שהרי אין נמצא בלי ממציא, והקב"ה הוא ממציא הכל, והוא היחיד שאין לו ממציא, כי הוא היה תמיד והוא הווה והוא יהיה, ויהיה דוקא אשר יהיה. כך אומר שמות רבה (שם): "ר' יצחק אומר: א"ל הקב"ה למשה, אֱמור להם: אני שהייתי, ואני הוא עכשיו, ואני הוא לעתיד לבוא. לכך כתיב 'אהיה' שלש פעמים [בפסוק]". וכן כתב הרמב"ן על פירוש הרמב"ם: "והרב אמר במורה הנבוכים (א:סג): הנמצא אשר הוא נמצא; כלומר, ראוי המציאות. יבאר להם כי יש נמצא ראוי להימצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר".

א"כ, אומר הקב"ה למשה, תגיד לבני ישראל שיש ראיה הגיונית לדבר, אבל אני רוצה שיאמינו בי מתוך שיראו את הנפלאות שאעשה כאשר אחליט להתגלות ולהציל אותם. ואת זה אעשה בעתיד הקרוב, ואז אַראה לדור הזה נפלאות ונסים שלא ראה שום דור קודם ולא יראה שום דור אחר, משום שאני רוצה להשריש בתוכם אמונה מתמדת ע"י ראייה, שיראו במו עיניהם. כי אחרי שאוכיח את האמונה בהוכחה גלויה לעיניהם, יוכלו לזכור את כל זה בצרות של העתיד, ויצטרכו לזכור את כל דרכי ומדותי, שלפעמים אני לא מופיע, ולפעמים אני מופיע, ויזכרו את הנפלאות שעשיתי כאשר אני אכן הצלתי; ויצטרכו להאמין בי שאהיה בכל דור אשר אהיה, כלומר, אהיה כאשר ואיך שאני אהיה, ואל יגיעו לספקות ולכפירה. אמרו חז"ל (ברכות ט:): "א"ל הקב"ה למשה, לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות". הכל תלוי בכם: אהיה אשר אהיה כפי שאתם תהיו אשר תהיו. אם תהיו ראויים לעזרתי על ידי מעשיכם הטובים, גם אני אהיה כך. הגאולה תבוא חיש מהר ע"י תשובה ומעשים טובים. וז"ל הרמב"ן: "ועוד אמר כיוצא בזה במדרש אגדה: ומהו 'אהיה אשר אהיה'? כשם שאתה הווה עמי, כך אני הווה עמך. אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי...". מכאן ואילך, אחרי ברית מתן תורה, אהיה אשר אהיה, לפי ההתנהגות שלכם: אם תשמרו את הברית, גם אני אשמור אותה ואהיה עמכם תמיד. ואם לאו, אסתיר את פני ולא אהיה עמכם.

אמרו חז"ל (שמות רבה ג:ו): "א"ר יוחנן: אהיה לאשר אהיה - ביחידים. אבל במרובים על כרחם שלא בטובתם [שלא ברצונם, אלא] כשהן משוברות שיניהן מולך אני עליהם, שנאמר (יחזקאל כ:לג): 'חי אני... אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם'". פירוש - היחיד יכול להתנתק מהעם היהודי ע"י התבוללות (אלא שהוא יקבל את עונשו בעוה"ב); אבל הקב"ה לא יתן לרבים, לקהלה גדולה שלֵמה, לצאת מתחת עול מלכותו, להיפרד מהעם היהודי, גם אם ירצו. אלא הוא יחזיר אותם ליהדות ע"י שבירתם, ע"י שואה שתכוף עליהם את יהדותם. וזה פירוש "אהיה אשר אהיה" - אהיה אלקיהם על אפם ועל חמתם, גם אם לא ירצו שאהיה. וכך גם לגבי א"י, כפי שממשיך יחזקאל (שם:לד): "והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות... ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה", כלומר, שאלה שלא ירצו לחזור, יוחזרו בחמה שפוכה.

את כל זה אמר הקב"ה למשה כדי שיבין הוא, ואולי שיסביר גם לאהרן ולזקנים. אבל לא התכוון שיגיד את כל זה לעם, ובמיוחד לא רצה שידבר עמהם על העתיד ועל הצרות שעלולות להיות, כי העם הזה אינו מסוגל להבין את זה. אנשים פשוטים רוצים אלקים שיציל אותם מצרתם של עכשיו, ולא שיספר להם על צרות שעוד יבואו עליהם! ולכן:

ויאמר: כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אֲליכם. כלומר, תגיד להם הכל, אבל אל תדבר על הצרות של העתיד. רק תסביר להם את כוחי, ותאמר להם שבעתיד הקרוב אני אוכיח להם את עצמי, ושעכשו יאמינו בי על אף שלא שמעו ולא ראו דברים גדולים שעשיתי בעבר. בשבילם אני בבחינת העתיד של "אהיה"; עוד אהיה אלקים וגדול בשבילם. כך אמרו חז"ל (שמות רבה ג:ו): "...אמר לפניו [משה]: וכך אומר אני להם? [כלומר, גם על הצרות העתידות שתעזור להם? והלא] דיה לצרה בשעתה! א"ל [הקב"ה]: לאו [אל תגיד להם את זה, אלא] 'כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם'. לך אני מודיע [את הצרות העתידות]; להם איני מודיע". יש קצת ראיה שהרישא של הפסוק מיועד דוקא למשה, כי הרי הקב"ה כבר דיבר אליו, היתה כבר שיחה ביניהם, וא"כ היה צריך לומר "ויאמר אלקים אליו", ולמה כתוב "ויאמר אלקים אל משה"? אלא, משום שרצו להדגיש שהחלק הזה מכוון דוקא למשה.

זה לגבי ההוכחות שיבקשו. ונוסף על זה, תגיד להם את שמי המיוחד, כי גם בזה יש משום תשובה לשאלותיהם. והשם הזה יהיה שמי הפרטי, המְייחד ומבדיל אותי ואת מעשי ואת רצוני, לְעולם. לנצח יהיה השם הזה ידוע כשם אלקי ישראל, להבדיל מכל אלהי העולם המדומים. ועל כן:

(טו) ויאמר עוד אלקים אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: ה' אלקי אבֹתיכם, אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב, שלחני אליכם. תלך למצרים, ואֱמור לבני ישראל בפשטות ובמישרין: ה', האלקים של אבותיכם, ששמעתם עליו, ושמסורה היא בידכם שהוא בחר באברהם להיות לו לאלקים ולהפיץ את שמו ואת תורתו בעולם; וכן בחר בבנו יצחק - ולא בישמעאל - שיהיה גם לו לאלקים ושיהיה ממשיך המשימה; וכן היה אלקי יעקב - ולא עשיו - ובחר בו להיות היורש של יצחק; ואחרי חזקת שלושת הדורות הללו, בחר בבני יעקב להיות עמו, שעליהם תחול הבטחתו לאבות שיגאלם מארץ לא להם, ושיתן להם את ארץ כנען; ה', שהוא אלקיכם, שמהיום ואילך תדעו שהוא אלקים מיוחד שלכם מול כל האלילים - הופיע ואמר שהגיע קץ העבדות, והוא שלח אותי להוציא אתכם ממצרים. ואל תפחדו ואל תהססו ואל תסתפקו, אלא הַאמינו בו ובכוחו. זִכרו את האמונה של אבותיכם אברהם, יצחק ויעקב; את אברהם שהושלך לכבשן האש וניצל על ידי אותו ה'; ושעזב את ארצו בפקודת ה', מתוך אמונה ובטחון בו; ושבגיל מאה נולד לו בן יחיד, כי הקב"ה, אע"פ שהוא מנסה את בחיריו, שומר את הבטחתו להם; וזכרו את יצחק שהיה מוכן לתת את נפשו בעקדה; וזכרו שעל אף כל הצרות של יעקב וסבלו וגלותו, הוא שמר אמונים לה'. ומשום כך נזכרה המלה "אלקי" על כל אב בנפרד, וגם נקבע כך בתפלה. כך נאמר במכילתא (בא, מסכתא דפסחא טז): "ומנין שאומרים [בתפלה] 'ברוך אתה ה'... אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב'? שנאמר 'ויאמר עוד אלקים...'". זה בא ללמד שכל אחד מהאבות סבל, ומ"מ נשאר נאמן לה'.

אומר ה' למשה, שיאמר לישראל: זִכרו שהקב"ה כבר קבע וניבא לכם שתהיו כאן זמן רב, וא"כ הוא כבר קבע וגילה את כל מה שקרה לכם, וגם זה מורה על אלוקותו. וא"כ, יש לכם להאמין עכשיו, שכמו שהתקיים כבר חלק ממה שקבע, כך, אם תאמינו בו ותלכו אחריו, הוא יוציא אתכם ויביא אתכם לא"י כמו שהבטיח. וא"כ, תאמינו לי שאני שלוחו אע"פ שלא הראה לכם עתה שום נס או אות. כי הוא מתכוון להוציא אתכם למען קידוש שמו, כי אכזריות המצרים כלפיכם, והסבל שסבלתם מידם, כל אלה הם חילול שמו. וכאשר כל זה יתקיים, תדעו שאכן הקב"ה שלחני; ובינתיים תאמינו. וזאת כוונת חז"ל באומרם (שמות רבה ג:ז): "לך ואמור להם בשמי [שם הויה] שהוא מדת רחמים בו אני מתנהג עמהם בזכות אבותם". "זכות אבותם" כאן פירושה הברית, שבה שיתף ה' את שמו בשם ישראל, ושמחמתה שפלותם היא שפלותו.

בלשון זו, "שלחני", הופיע גם זכריה כשדיבר עם היהודים שלא עלו מבבל, ושפחדו לבנות את ביהמ"ק משום שאסרו זאת הפרסים עליהם (זכריה ב:יב-יג,טו): "כי כה אמר ה' צב-אות: אחר כבוד שלחני אל הגוים השֹללים אתכם ["אחר כבודכם אני שלוח, להגדיל לכם כבוד" - רש"י], כי הנֹגע בכם נגע בבבת עינו [כי חילולכם הוא חילול שמו], כי הנני מניף את ידי עליהם והיו שלל לעבדיהם וידעתם כי ה' צב-אות שלחני... ושכנתי בתוכך וידעת כי ה' צב-אות שלחני אֵלָיִך". גם זכריה נשלח לעם שהיה בגלות, שחי תחת ידי עם כובש. וגם אז פחדו ישראל, והוא היה צריך לשכנעם שהוא נשלח ע"י ה'. והוא הופיע בפני ישראל כשהיו קטני אמונה, כמו שאמר הרד"ק (שם:י): "אמר כנגד הנשארים בבבל שלא עלו בראשונה שימהרו לצאת ולשוב ירושלים ולבנות הבית כי הגיע זמנו". וז"ל רש"י (שם:י-יא): "צאו גליות עמי מתוך בבל ואשור... הֵאספו עם גלות ציון והימלטו מתוך בבל". וז"ל האבן עזרא: "ציווי ה' ע"י הנביא לנשארים בבבל לבוא אל ירושלים לעזור לבנות הבית ולעשות המצוות שהם תלויות בארץ... שובי אל ארצך ואל תשכני עם זרים... כי אין להם פחד כל אויב בדרך לשוב אל ציון". וכמו ששם העם פחד והיה קטן אמונה, ולא רצה לעלות לא"י כי לא ידע אם זכריה נשלח באמת ע"י ה', כך היה עם משה; וכמו שזכריה הסביר להם שהגאולה תבוא בגלל קידוש השם, משום שהגוים הציקו לישראל - כך גם משה נצטווה להסביר זאת לבני ישראל.

במלה "שלחני" יש רמז לשליחות משה ע"י ה', במה שיוסף אמר לאחיו: "למחיה שלחני אלקים לפניכם" (בראשית מה:ה). כלומר, אומר משה: כל מה שקרה לכם במצרים היה מתוך השגחה, שהרי העברי הראשון שהגיע, יוסף, הגיע כעבד, ומ"מ הקב"ה גילגל את הכל.

משה יאמר לישראל: כיון שכל מה שקבע ה' כבר קרה, הַאמינו שגם אני "שלחני" ה', וגם אם לא ישלח אתכם פרעה מיד, זה משום שהקב"ה רוצה לשבור אותו ואת גאותו ולקדש את שם ה'. וגם על זה יש רמז מלשון "שלחני", במה שאמר משה לפרעה (שמות ז:טז): "ה' אלקי העברים שלחני אליך... והנה לא שמעת עד כה". וכל זה כדי להגביר את גאולתכם.

שלחני אליכם. הקב"ה שלח אותי אל פרעה, לצוות עליו שישלח אתכם ממצרים. אבל ראשית כל, הוא שלחני אליכם, כדי שתדעו אתם שהקב"ה מכין לכם יעוד גדול. אתם תהיו לו לעם, והוא יהיה לכם לאלקים. הוא שלחני אליכם - הוא מינה אותי להיות שליח, כדי לעשות אתכם שלוחיו. אתם תהיו עם סגולה ונבחר, קדוש ועליון, שליחי ה', אור לגוים. והוא יהיה לכם לאלקים, שישמור עליכם מכל רע, ויתן לכם ארץ משלכם, לבנות שם חברת סגולה ומדינת סגולה, ולחיות שם בשלוה אם תלכו בדרכיו. ואתם תתפרסמו ותהיו ידועים בשם הגדול והמיוחד - ישראל; וגם לאלקיכם - יש לו שם מיוחד ומדויק. וזאת כוונת הקב"ה שאומר למשה:

זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר. בודאי יש רק אלקים אחד בעולם, אבל עלולים לקום עמים ודתות שונים, שיאמרו בשם האלקים האחד דברים שלא אמרתי, ויאמרו שהתורה כבר בטלה, ושאין אתם השלוחים האמיתיים של האלקים האחד אלא הם שלוחיו; שיטענו שהוא בחר בהם, ושהם מדברים בשמו. ולכן יש צורך לכנות אותי בשם מיוחד ופרטי, בשם שמבדיל ומגדיר אותי כָאלקים של ישראל בלבד, דהיינו האלקים האחד שבחר רק בישראל; ובחר רק בתורת ישראל; ובחר רק בארץ ישראל. והשם הזה הוא: "אד-ני". לא "אַללַה" ח"ו; לא ישו ח"ו; ולא שום זיוף אחר. אני ה', אני הוא האלקים האחד. "כי כל אלהי העמים אלילים וה' שמים עשה" (תהלים צו:ה). כולם "אלילים", שם גנאי ולעג לאלה שחושבים את עצמם "אֵלים" (לשון כוח) "ואֵ-לים". רק אני הא-ל האמיתי. ואם כן, התעודדו וזִכרו: אני ה', האלקים שבכחו לעשות הכל, שיעשה הכל, שיודע הכל, שגדול בצדק וברחמים ובמשפט, ושישלם גמול לטוב ולרע בצדק ובמשפט וברחמים. אני ה', האלקים היחיד, שראוי להאמין ולבטוח בו. ומשום כך, כאשר ניצח אליהו את נביאי הבעל, קראו העם: "ה' הוא האלקים" (מלכים א יח:לט), כי המאבק בימיהם היה בשאלה מי הוא האלקים היחיד. גם עובדי הבעל האמינו בכח עליון אחד, האלקים שהוציאם ממצרים ועשה להם נסים, אבל הם אמרו שהוא ציווה לעבוד אותו בעבודת הבעל, ושהוא רוצה שיקראוהו "בעל". ואליהו וכל הנביאים לחמו בעד העקרון שה' הוא האלקים - כלומר, ה' וכל מצוותיו; ה' שציווה לשמור את כל התורה; ה' שציווה לחיות דרך חיים מסויימת ומיוחדת, עם עול מצוות התורה - הוא האלקים.

לכן אמר הקב"ה: "זה שמי לעולם" - מתחילת העולם ועד סוף העולם, שמי ה'. אני האלקים, ואין אלהים אחר וכל שם אחר הוא זיוף. זה המצב למעשה, זו המציאות. וא"כ, עליכם - שלוחַי - להשתמש בשם הזה, כדי להזכיר את זה מדור לדור, ולא לתת למזייפים לשנות את שמי ואת תורתי. שמי לעולם יהיה ה', ואתם לדור ודור עד סוף העולם תזכירו אותו, ותלכו רק בתורתי. וז"ל רבינו בחיי: "בשם הזה אני רוצה להיקרא לעולם, שיזכירוני בכל הדורות". אומר הקב"ה: הַקפידו על שמי, כי זה המבדיל בין האלקים שנתן את התורה ובחר בעם ישראל ובארץ ישראל, לבין הזיופים, של העמים ש"אימצו" את האלקים, ונתנו לו שם אחר ופולחן אחר ו"תורה" אחרת. "אד-ני" הוא שמי, ואני הוא מעולם ועד עולם, האלקים היחיד שיצר את העולם, שברא את כל האנושות, שעשה את כל מה שיש. ואני אהיה בשם זה האלקים היחיד בעתיד, לעולם. ואם תקפידו לעולם על שם זה, ותשתמשו בו, ותזכירו אותו, לא יהיה טשטוש וזיוף. הכל יֵדעו שכשם שיש עם מסוים בשם "ישראל", כך האלקים של ישראל - שהוא האלקים האחד והיחיד - שמו "אד-ני", ואין שם אחר במקומו, ואין תורה אחרת במקום תורתו, ואין עם נבחר ושליח אחר מלבד עמו. ואם תעשו זאת, ותשמרו על השם הזה, הוא יתן לכם גם בטחון המבוסס על האמונה. כי אותו ה', האלקים שברא את העולם ובחר בכם לעם והבטיח לכם גאולה, בודאי יקיים את דברו, כי הרי אותו אלקים שהיה לו הכח האדיר לברוא את העולם, בוודאי יכול לעשות הכל, ויאמת את הבטחתו.

אמר מיכה (ד:ה): "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלקינו לעולם ועד". ותירגם יונתן: "אֲרֵי כל עממיא יהכון לאבדון על די פלחו לטַעֲוָתָא". ול"נ שיש להוסיף לזה הסבר לאור העובדה שמיכה אמר "בשם אלהיו", וכן בישראל אמר "בשם ה'" - ולא אמר בפשטות "ילכו אחרי אלהיו". אלא, הדגש כאן אינו רק על האלהים הזרים, אלא על שם האלהים, שהגוים ינסו לאמץ להם את האלקים האחד, ולהצהיר שהם הם שלוחיו האמיתיים, ואילו ישראל יחבקו את האלקים לחיקם, בזה שהם ישתמשו ויזכירו תמיד את שמו "אד-ני". והדגש הזה על שמו של ה' כדבר שישראל דבק בו כדי לאַמֵת אותו ולשמור שלא תיטשטש זהותו, הרעיון ששמו המתמיד מורה על כוחו, ועל כך שהוא יאמת את הבטחתו, מופיע הרבה פעמים. כך, בתהלים (קלה) נמנות כל הגדולות של ה': "כי גדול ה' ואדֹנינו מכל אלהים..." (שם:ה), ואח"כ מסופר על כל הנסים שעשה ה' במצרים, ואח"כ (שם:יב): "ונתן ארצם [של הכנענים] נחלה, נחלה לישראל עמו", ומסיים (שם:יג): "ה' שמך לעולם, ה' זכרך לדֹר ודֹר". ופירש האבן עזרא: "וזה השם נודע [נודע ונועד] לישראל לבדו, ועליו הוא נקרא והוא יעמוד. כי השם יעמידנו, ואם עבר על ישראל רע, עוד ישוב כשהיה". ה' האלקים האחד לעולם יעמוד, ולכן צריך לבטוח בו ולהזכיר את שמו גם כשהמצב נראה עגום. "אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור" (איכה ה:יט). "ימלֹך ה' לעולם אלקיך ציון לדֹר ודֹר" (תהלים קמו:י). הוא האלקים שכולו טוב, חסד ורחמים. הוא לעולם, וחסדו לעולם. הוא נאמן לשלם שכר, ולקיים את הבטחתו, ולכן הַאמינו בו ובִטחו בו בכל דור ודור מול כל הצרות, שנאמר (תהלים ק:ה): "כי טוב ה' - לעולם חסדו, ועד דֹר ודֹר אמונתו".

ובאמת, מכאן המקור הראשון למצות קידוש השם. חובה היא לעמוד ולהזכיר ולקדש את השם הזה של אד-ני, מדור דור. ומלחמה מתמדת היא בין ישראל מקדישי ה', לבין הגוים הרוצים לחרפו ולחללו, מלחמה דור דור. וכן נאמר (שמות יז:טז): "מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר". מתחילת העולם - שהלא כל מטרת הבריאה היתה לקדש את שם ה' - היתה לה' מלחמה עם מחלליו, וכך יהיה לדור דור, עד סוף העולם. וחובה על היהודי בכל דור ודור לקדש את השם, ובכך להיאבק נגד חילול השם. כך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמה:ד,יג): "דור לדור ישבח מעשיך... וממשלתך בכל דור ודֹר". וכן (שם מה:יח): "אזכירה שמך בכל דֹר ודֹר". איסור מוחלט הוא לתת לחילול השם לשלוט בעולם אפילו דור אחד, אפילו שבריר שנייה אחת, אם יש אפשרות ולוּ הקטנה ביותר למחוק אותו מן העולם. וכאן, בשליחות הראשונה של משה, כבר קבע לו ה' את התפקיד, המשימה, הייעוד הגדול של עם ישראל.

חז"ל דרשו כאן דבר נוסף (פסחים נ.): "'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד:ט)... אטו האידנא לאו שמו אחד הוא?! אמר רנב"י: לא כעוה"ז העוה"ב. העוה"ז נכתב [השם] ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת. אבל לעוה"ב כולו [שניהם] אחד - נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י. סבר רבא למדרשה בפירקא ["קרייה דיו"ד ה"י דארבע אותיות דרשיה וטעמיה התלויים בו" - רש"י]. א"ל ההוא סבא: 'לעלם' כתיב [כלומר, חסר וא"ו, ללמד שצריך להעלים את השם הזה]. ר' אבינא רמי: כתיב 'זה שמי לעלם' [וכתוב] 'וזה זכרי לדֹר דֹר'? אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא - נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת". ובקידושין (עא.) אמרו: "שם בן ארבע אותיות ["קריאתו וכתיבתו" - רש"י] חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמיים בשבוע. אמר רנב"י: מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע, דכתיב: 'זה שמי לעֹלם'; לעלם [חסר] כתיב". ובסוטה (לח.): "'כה תברכו את בני ישראל' (במדבר ו:כג) -בשם המפורש... [דכתיב] 'ושֹמו את שמי [על בני ישראל]' (שם:כז), שמי המיוחד לי ["ככתבו" - רש"י]. יכול אף בגבולין [מחוץ למקדש] כן? נאמר כאן 'ושמו את שמי', ונאמר להלן (דברים יב:ה): 'לשום את שמו שם'. מה להלן בית הבחירה, אף כאן בבית הבחירה".

נ"ל שהקב"ה קבע את ההפרדה הזאת, כדי לרמוז לבני ישראל על שאלתם (שהזכרתי לעיל) על שמו, שהיא שאלה לדורות, שאלה שכל דור ודור בגלות ובמצוקה שואל: איפה הקב"ה? למה אין הוא משלם גמול לרשעים? למה הצדיק הנקי מפשע סובל? על זה בא ה' ואומר: שמי הוא "י-ה-ו-ה", שמשמעו היה, הווה, ויהיה, ושיש לו הכח תמיד לעשות לשונאיו מה שהוא רוצה, ושהוא רחום וחנון ויכול לעזור לצדיקים. ואם בכל זאת הוא מעלים עין, והוא כאילו נעלם, יש סיבה גדולה לזה, אלא שהיא נתעלמה מעיני בני האדם, משום שהם קטנים מכדי להבין את האמת ואת הצדק שבזה. לכן ציווה הקב"ה לכתוב את שמו כראוי, אבל להעלים את הקריאה, לרמוז שכך שמו, אבל הוא מעלים עין ומתעלם, ומשום כך איננו יכולים לקרוא את שמו, אבל עלינו לדעת שהוא קיים, ולכן אנו צריכים לכתוב אותו כראוי. ויבוא יום שהוא יינקם מאויביו, ואז שמו יתקדש, כך שלא יתעלם לעולם וָעד, ואז הוא יאחד את הקריאה והכתיבה. אז "יהיה ה' אחד ושמו אחד", בהתגדלות והתקדשות שמו בתבוסת הגוים.

ועוד: בעולם הזה, הגוים וחלק גדול של ישראל אינם מכירים באלוקותו ובאחדות שמו, ולכן שמו אינו שלם, וא"כ אין לקרוא שם זה עד שיתקדש שמו, בזה שכל העולם ישתחווה לה' ויודה שהוא אחד ושמו אחד, כי קריאת השם המקודש בעולם המחולל, דבר והיפוכו הוא. א"כ, דעו ששמו המקודש הוא "י-ה-ו-ה", וזכרו את זה דור דור, שכאשר יבוא הזמן לקדש את שמו ולחסל את החילול, יהיה ה' אחד לכל העולם, שידע את שמו ויודה בו, ואז ה' יאחד את הקריאה והכתיבה.

הקב"ה ברא את העולם, וזה מרומז בשמו ("לעולם"). הוא יצר בו בני אדם במטרה שיקבלו על עצמם עול מלכות שמים ויראת שמים, והם חייבים להבין ע"י עול זה וע"י יראת שמים זו, שהם כאפס, עפר ואפר, ושאינם יכולים להבין את הכל, ושהרבה מהאמת נעלמת מהם. כך נאמר (איוב יא:ה-ו): "ואולם מי יתן א-לוה דַבֵר... ויגד לך תעלֻמות חכמה...". ולכן נעלם מאיתנו כל המושג של מציאות ה', ומה היה קודם "היש" כאשר היה רק "אַיִן", ובכלל מה זה "אין"; ונעלמת מאיתנו גם הבנת גמול רשע וצדיק. כל זה נעלם מאיתנו, ומשום כך עלינו לקבל על עצמנו את העול בענוה ובשפלות, ולדעת ש"שמו" קיים לעולם אע"פ שהוא נעלם. וכל דור ודור צריך לקרוא אליו ולבטוח בו. וכל זה מסומל בהעלם השם של י"ה, וקריאת השם של א"ד.

עכשיו, שהקב"ה הסביר למשה שהשליחות היא חיונית; והבטיח לו שהיא תצליח משום שאין דבר יותר חשוב מלהקים עם נבחר וקדוש; וקבע לו את שמו המיוחד; והבטיח לו נסים שיגדילו את שם ה' בקרב בני ישראל ובקרב המצרים, הגיע הזמן לפעול למעשה:

(טז) לך ואספת את זקני ישראל. הצעד הראשון שעליך לעשות כשתגיע למצרים הוא לפנות למנהיגי בני ישראל. הרי לעבדים היתה הנהגה בדמות גוף של זקנים, כפי שראינו שעמרם היה ראש הסנהדרין בחייו (עיין שמות רבה א:יג). הם ניהלו את חייהם הרוחניים של בני ישראל, וניסו כל הזמן להילחם בע"ז ובטומאת המצרים. ואהרן היה נביא במצרים, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ג:טז): "שהיה משה אומר: עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים...". וכן ביחזקאל (כ:ז): "ואֹמר אֲלהם: איש שקוצי עיניו הַשליכו ובגִלולי מצרים אל תטמאו". ואין ספק שהם גם ניהלו את החיים הפנימיים של העם תחת חסותם של המצרים. מתחילת תולדות האומה, היה תמיד גוף כלשהוא שהנהיג את העם בדרך הטובה. כך אמרו חז"ל (יומא כח:): "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה [מועצה לדון בבעיות] מהם. היו במצרים - ישיבה עמהם, שנאמר 'לך ואספת את זקני ישראל'; היו במדבר, ישיבה עמהם... אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה [כדי להפיץ את ידיעת ה' בעולם]... יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה... יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה...". וברור שתמיד צריכים זקנים להורות את העם את הדרך הנכונה אשר ילכו בה, כי בלי זקנים אין התורה מתפרשת ונלמדת כתיקונה. ועוד: אם יש כמה גופים הטוענים שהם הזקנים האמיתיים והסמכות האמיתית, יש סכנה שהעם ילך אחרי גוף שאינו מוסמך, וילך בדרך מעוותת.

הקב"ה ציווה למשה לפנות קודם כל לזקנים, ולהביא להם את המסר תחילה, משלוש סיבות: ראשית, שלא יתכן שיבוא אדם זר וידבר אל כל בני ישראל, שמצד אחד, לא יבואו לשמוע אדם זר כזה, ומצד שני, אין לו אפשרות לאסוף את כל העם, ובודאי יהיו הרבה מהם שילשינו עליו ועל המסר שלו. שנית, שאם ינסה משה לעקוף את מנהיגי העם, הוא יהפוך אותם מיד לשונאיו, הן משום שמנהיגים הם בדרך כלל שמרנים ומקפידים על השקט והסדר כדי לשמור על מעמדם, והן משום שאך טבעי הוא שמנהיגים יסתכלו בעין רעה על אדם שטוען שהוא נבחר להיות מנהיג; ומעל הכל חשוב שתהיה אחדות (כמו שאכתוב בס"ד). ושלישית, משום שחשוב עד מאד לחלוק כבוד לזקנים, שהם מנהיגי המדינה, ולא לגרום להפקר. כי יש סכנה גדולה בערעור נגד ההנהגה, ובזלזול בה, כי אם כל גוף יקום עם טענות נגד ההנהגה, ויערער כנגד סמכותה או ינסה להקים גוף מתחרה, לא תהיה יציבות, ובלי יציבות לא תוכל ההנהגה ללמד ולהורות את העם. לכן אמר הקב"ה למשה שיצרף את הזקנים, המנהיגים, לשליחותו, ושהוא יהיה חלק מההנהגה הקיימת, ולא יתחרה בהם (וברור, שכל זה בתנאי שישמעו אליו).

חז"ל הדגישו את חשיבות הזקן והמנהיג כגוף שמבטיח את ההוראה הסדירה של התורה, שאם יקומו גופים מתחרים, יהיו ח"ו כמה וכמה תורות כביכול. כך אמרו חז"ל (שמות רבה ג:ח): "לעולם זקנים מעמידים את ישראל [על רגליהם]. וכן הוא אומר (יהושע ח:לג): 'וכל ישראל וזקניו... עֹמדים מזה ומזה לארון'. אימתי ישראל עומדים? כשיש להם זקנים. למה? כשהיה בהמ"ק קיים, היו שואלים בזקנים, שנאמר (דברים לב:ז): 'שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך'. שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל". ועוד אמרו חז"ל (שמות רבה ה:יב): "למה נמשלו ישראל כעוף [בפסוק "יונתי בחגוֵי הסלע" (שיר השירים ב:יד)]? מה עוף אינו פורח אלא בכנפים, אף ישראל אינן יכולין לעמוד אלא בזקנים... תני רשב"י: בכמה מקומות שנינו, שחלק הקב"ה כבוד לזקנים: בסנה, דכתיב 'לך ואספת את זקני ישראל' ["במצרים, דכתיב 'ובאת אתה וזקני ישראל' (שמות ג:יח)" -כך נוסף בויקרא רבה יא:ח]. בסיני, דכתיב: 'ואל משה אמר: עלה אל ה', [אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל]' (שמות כד:א). באהל מועד, דכתיב (ויקרא ט:א): 'קרא משה לאהרן ולבניו [ולזקני ישראל]'".

בוא וראה את התפקיד ואת הרמה הדרושה ממנהיג ישראל. אמרו חז"ל (במדבר רבה טו:כא): "'אספָה לי שבעים איש' (במדבר יא:טז) -והיכן היו הראשונים?... עד שהיו במצרים היה להם [כבר] שבעים זקנים, שנאמר 'לך ואספת...', ועמהם יצאו ממצרים. וכשעלה משה לקבל את התורה היו עמו, שנאמר (שמות כד:ט): 'ויעל משה... ושבעים מזקני ישראל'... כיון ששהה לירד... נכנסו כל ישראל אצל הזקנים ואמרו להן... 'קום עשה לנו אלהים...' (שמות לב:א). כיון ששמעו כך, אמרו להם [הזקנים]: מה אתם מכעיסין למי שעשה לכם כל אותן נסים והנפלאות? ולא שמעו להם והרגום...". מכאן רואים, שהמנהיג חייב להיות מוכן ללכת נגד העם כדי לקדש שם שמים, ולא להסכים איתם כדי להחניף להם או אפילו כדי להציל את חייו. ומאידך גיסא, המנהיג צריך להיות רווי אהבת ישראל. ועל רקע זה נבחרו שבעים הזקנים החדשים, כמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה טו:כ): "...מינה [פרעה] את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים התמנו על יתר העם, וכשאמר להם (שמות ה:ז): 'לא תֹאסִפון לתת תבן לעם', היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות... והיו השוטרים מוכין על יתר העם, ולא היו מוסרין אותן בידי נוגשים, ואומרים: מוטב אנו ללקות ואל יכָשלו יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה: 'אספה לי שבעים איש...'..., אמר לו: 'אשר ידעת כי הם זקני העם ושֹטריו' (במדבר יא:טז). אותן הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים... יבואו ויטלו בגדולה הזו... מכאן את לָמֵד, שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש...". ומי יתן שיהיו לנו מנהיגים כאלה בדור יתום זה!

הנה, מצאנו בכתובים כמה אסיפות. יש אסיפה לטובה ויש אסיפה לרעה. כאשר האסיפה היא כינוס צדיקים לקובץ ואוסף אחד, והם מתאספים למטרה טובה, אין יותר טוב מזה, שהרי האחדות היא שמביאה גאולה לישראל, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, נצבים א): "'אתם נצבים היום [כֻלכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושֹטריכם, כל איש ישראל]' (דברים כט:ט)... אימתי [אתם נצבים]? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת... בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא, שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר (ירמיהו נ:ד): 'בימים ההמה ובעת ההיא נאֻם ה' יבֹאו בני ישראל המה ובני יהודה יחדו' וגו'. כשהן אגודין, מקבלין פני שכינה". לכן, האחדות של צדיקים היא לטובת הצדק, והיא חשובה. שהאחדות מביאה לידי אהבה ואחוה, והיא גם מביאה לידי תיאום העצה הנחוצה כדי להגיע למטרה הטובה. אבל אותה אסיפה, כשהיא של רשעים, היא רעה, שהרי היא מביאה לידי תיאום למטרה רעה. ולכן אמרו חז"ל (סנהדרין עא:): "פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם; כינוס לרשעים, רע להן ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם". ומשום כך, פיזר הקב"ה את בוני מגדל בבל, שכל אסיפתם יחד היתה לשם מרד נגד ה', כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה לח:ז): "הסיעו עצמן מקדמונו של עולם [הקב"ה]. אמרו: אי אפשינו לא בו ולא באלוקותו". עוד אסיפה לטובה היא (דברים יא:יד): "ואספת דגנך ותירֹשך ויצהרך"; והיא תלויה ב"והיה אם שמע תשמעו אל מצוֹתי" (שם:יג), כמו שאמרו חז"ל (ברכות לה:): "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום". ואם לאו, תהיה אסיפה לרעה ח"ו, כמו זו שבפסוק (זכריה יד:ב): "ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה".

הקב"ה נתן למשה רבינו כמה רמזים להגיד לזקני ישראל, כמו שנפרש בס"ד. והוא התחיל כאן, בזה שאמר לו לאסוף את הזקנים, ומן הסתם הוא ציווה לו להגיד לזקנים שה' ציווה עליו לאוספם, וזה יהיה להם רמז לדברי יעקב האחרונים לבניו, כשציווה עליהם לקבור אותו בארץ כנען כי גם הם ישובו לשם, שהרי אז יעקב פתח במלים: "הֵאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט:א). אמר הקב"ה למשה: אֱסוף אותם,

ואמרת אלהם: ה' אלקי אבֹתיכם נראה אלי. אותו ה' שאתם מכירים את שמו, ושמסורת היא בידכם שהוא אלוקי אבותיכם שהבטיח שיתגלה ויבוא ויגאל אתכם, אכן התגלה; הוא נראה אלי ושלחני אליכם. והקב"ה אמר לו להשתמש בלשון "נראה" ולא בלשון "התגלה" כי גם בזה יש רמז לזקנים, כפי שהקב"ה אומר למשה שימשיך ויאמר:

אלקי אברהם יצחק ויעקב. כלומר, הוא נראה אלי, וההוכחה לדבר היא, שהלא אתם יודעים שהוא נראה גם לאבות באותה לשון, "ראייה", וא"כ זה שהוא אמר לי לדבר עמכם בלשון "נראה" הוא הוכחה שהוא אכן נראה אלי. והיכן הופיע לאבות בלשון "ראייה"? באברהם כתוב (בראשית יב:ז): "וירא ה' אל אברם ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו". ביצחק (שם כו:ב-ג): "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכֹן בארץ אשר אֹמר אליך... כי לך ולזרעך אתן את כל הארצֹת האל...". וביעקב (שם מח:ג-ד): "...א-ל ש-די נראה אלי בלוז בארץ כנען... ויאמר אלי... ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחֻזת עולם". וכיון שכל הראִיות הללו קשורות היו להבטחת הארץ, וגם אלי נראה ה' עכשיו כדי להתחיל להגשים את ההבטחה הזאת, לכן הוא ציווה עלי להגיד את זה לכם בלשון "נראה". וממשיך הקב"ה במה שמשה צריך להגיד לבני ישראל:

פקֹד פקדתי אתכם. זכרתי ולא שכחתי אתכם ואת הבטחתי לאבותיכם אודותכם, והגיעה עת גאולתכם. הקב"ה בחר בכוונה במלים האלה למסר שמשה יגיד לבני ישראל, כי מסורת היתה בידי הזקנים שהגואל ישתמש במלים הללו כאשר הוא יגיע, ובכך ידעו שאין כאן סתם משיח שקר. כך אמרו חז"ל (שמות רבה ג:יח): "א"ל: מסורה היא בידם מיוסף שבלשון הזה [פקד] אני גואלם. לך אמור להם זה הסימן". והרחיבו את זה חז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק מח): "ואברהם אבינו מסרן [את המלים הללו] ליצחק, ויצחק מסרן ליעקב, ויעקב מסרן ליוסף, ויוסף מסרן לאחיו...".

זאת ועוד: המלים "פקד פקדתי" נבחרו ע"י הקב"ה בזהירות ובכוונה, כי לשון "פקד" מורה על כמה וכמה דברים (ומשום כך גם כפל את הלשון), וכולם מכוונים לתת תשובה לשאלת בני ישראל למה לא הגיעה הגאולה עד עכשיו. לשון "פקד" מורה על "זכירה", כמו בפסוק (ירמיהו ג:טז): "ולא יזכרו בו ולא יפקֹדו". ויש עוד הוראות בלשון "פקד", וכולן מבוססות על המובן של "זכירה". המשמעות השניה של "פקד" היא לספור ולמנות, כמו בפסוק (במדבר א:ג): "מבן עשרים שנה ומעלה... תפקדו אֹתם לצבאֹתם". ועוד, שהספירה באה כדי לזכור כמה נמצאים. גם להיעדר דבר משתמשים בלשון "פקד", כמו בפסוק (שם לא:מט): "ולא נפקד ממנו איש"; כי גם היעדר דבר מתגלה ע"י ספירה וזכירה. "פקד" הוא גם לשון פקדון, כמו בפסוק (ויקרא ה:כג): "או את הפקדון אשר הָפְקַד אִתו". וגם זה קשור למובן של זכירה, משום שבעל הפקדון זוכר את פקדונו ויחזור לקחת אותו; וכן, הנפקד מניח את הפקדון במקום שיזכור איפה הוא נמצא. "פקד" בא גם במשמעות של ציווי, כמו בפסוק (תהלים יט:ט): "פקודי ה' ישרים". וכן קצין ושר נקרא "פקיד" משום שמינו אותו ובחרו בו לתת את הפקודות, שנאמר (בראשית מא:לד): "ויפקֵד פקִדים על הארץ". וגם פקודה היא זֵכר, זכר לְמַרותו ולשלטונו של המושל; והפקיד או המפקד ממוּנה להזכיר את גזירותיו לעם.

כל המשמעויות האלו כלולות במלים של הקב"ה לבני ישראל: "פקד פקדתי". כלומר, זכרתי אתכם ולא שכחתי אתכם. זכרתי את הבטחתי ולא שכחתי אותה, ומה שלא גאלתי אתכם עד הנה אינה משום שכחה אלא משום שלא הגיע הקץ, שלא הגיע מספר השנים לכדי גאולתכם. ובזה אמר הקב"ה: פקדתי, ספרתי את השנים, והנה

תם ולא נשלם

חבל על דאבדין