ארץ ישראל

ארץ ישראל

ארץ ישראל רק לעם ישראל

לשון הקודש, קבעה את המילה "ארץ" כנקבה, לא זכר, לרמוז לנו שכמו שאסור להיות בת זוג של שני גברים, כך ארץ ישראל שייכת לעם אחד, ורק אחד יכול לתבוע בעלות עליה.

המלים "ירושה" ו"הורשה" דומות כל כך בלשון הקודש, כי ה' ידע שבלי הורשת - גירוש - עמי הארץ, לא תהיה הארץ ירושה לישראל.

אין לנו זכות על הארץ הזאת, כי אם חובה לכבוש אותה, לדור בה, להוציא מכאן את הדיירים האויבים. אדם יכול לוותר על זכותו, אבל לא על חובתו.

אין ארץ זו יכולה להיות שייכת לאחר. עובדה זו אינה נותנת מקום לאשליות של שלום.

אין דבר כזה "פלסטין". זוהי ארץ ישראל. היא שייכת לעם ישראל שקיבל אותה מידי אביו שבשמים.

  אין כל חובה מוסרית להתיר את גזלת ביתו של אדם, רק מפני שהגזלן כבר נמצא בתוך הבית. אין שום רע בהרחקת מי שמבקש לשדוד ממך את ארצך, לפני שיספיק לבצע את זממו.

     רק ארץ ישראל נקראת "ארץ" לעם ישראל, והיינו "הארץ של עם ישראל", ואין לעם הזה ארץ אחרת, ומשום כך אין לעם ישראל מקום בעולם, בית בעולם, אלא בארצו האחת והמיוחדת.

     שני עמים השונים זה מזה בכל, אינם יכולים בשום אופן להיות שותפים לאותה ארץ.

     איני חש בצערו של מי ששדד ממני את ארצי, ואין חשיבות לעוצמת הקול שבו הוא משמיע את טענותיו הכוזבות.

     אשליה מדהימה היא להתחיל להאמין שבימינו, יכולות שתי אומות גדולות לדור בשלום על אותה קרקע, כשההבדלים ביניהן מאפיינים כל תחום אפשרי - לשון, דת, תרבות ולאום.

     כל מה שהגוים בנו ורכשו כאשר היהודים לא היו בארץ ישראל, נרכש שלא כהוגן, וגזל הוא, משום שהארץ אינה שלהם, ומותר להפקיע מהם אדמות.

     מעולם לא היו ולעולם לא יהיו מדינה פלסטינית ועם פלסטיני. ארץ היהודים – ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, לאף עם אחר מלבדו אין בה חלק ונחלה.

     הארץ היא קדושה, ומיוחדת רק לקדושים לגור בה כבעלים. ארץ קדושה לעם קדוש.

     הארץ היא שלנו, והמדינה שלנו גם-כן, הבה נשמח, נעלוז ובעיקר נהיה משוכנעים. ישראל היא הארץ היחידה של העם היהודי, ולעם היהודי הזכות - והחובה - לדרוש אותה לעצמו.

     הארץ נלקחה מן הגוים - הכנענים - לאפשר ליהודי לקיים בה את חובת ייעודו. ה', בורא העולם - כל הארצות שלו הן. הוא לקח מהכנענים ארץ מארצותיו ונתן אותה לעם ישראל.

     הארץ תהיה רחבה, והיהודים יוכלו לגור בה, רק בהבדלה מן הגוים. לכן חובה להוציא מארץ ישראל את הגוים שאינם מוכנים לקבל על עצמם לקיים את שבע המצוות, לשלם מסים ושעבוד ולגור לבד, בהפרדה.

     בלי פתרון לבעיית התושבים הערבים לא תהיה התנחלות רצינית, לא תהיה ישיבת נצח. הדוגל בהתנחלויות ומסרב לטפל בבעיה של ישמעאל כשׂל יכשל.

ארץ ישראל מצוה מהתורה

          ארץ ישראל... אין זה ענין פוליטי, אין זה ענין דיפלומטי, אין זה ענין של ישראל והערבים. זהו ענין דתי, האמת של היהדות מול דתות ואידיאולוגיות אחרות.

     ריבונות יהודית על ארץ ישראל היא החלת שם ה' על האדמות, והיא מצווה דאורייתא.

     "אף שעל" אינה סיסמה פוליטית, כי אם דתית. היא מדיניות יהודית בשביל עם יהודי מאמין.

     ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל לא כזכות שיוכל לוותר עליה ולומר "אי אפשי בה", אלא כחובה שאי אפשר להיפטר ממנה.

     כל מי שאינו אומר "ברית ותורה" בברכת המזון לא יצא ידי חובתו, כך גם מי שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה" לא יצא ידי חובתו. יש שצולע על רגל ימין, ויש שצולע על רגל שמאל, אך שניהם צולעים.

ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה.

אין "לאומיות" גרידא לישראל. ארץ ישראל השלמה – בוודאי, אבל, אך ורק על פי יהודים שלמים המבססים את אהבת הארץ על אמונת בוראם.

     ודע, שמי שהולך להילחם אפילו למען ארץ ישראל, אך לא על פי תורת ישראל, לא יצליח, כי הקב"ה רוצה שארץ ישראל תהיה בידיהם של עם ישראל כדי שהארץ תהיה מקום קדוש, לא מקום חסר מה'.

     חובה קדושה ומוחלטת על כל יהודי לדור בארץ ישראל, כי הישיבה בגלות סותרת ומחללת את רצונו של ה' יתברך.

תורה רק בארץ ישראל

          אדם שאינו חי בארצו, יהודי שאינו חי בארץ ישראל, לא מסוגל לקיים באמת את מצוות התורה ולהבין את הרעיון האמיתי.

     שלמות אפשר לקנות רק בארץ ישראל. כדברי הספרי: "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים..." סילוף התורה הוא בלתי נמנע כאשר אנו נמצאים בגלות.

     אי אפשר להקים עם קדוש, נבחר ועליון אלא אם כן הוא בארץ משלו, מובדל ומחוסן מהתרבות הזרה של הגוים.

ארץ קדושה

          בארץ ישראל אין גלות. מביאים תרומות ומעשרות מהקיבוץ השמאלני ביותר, אבל אין מביאים תרומות ומעשרות מברוקלין. ארץ ישראל היא קדושה, אין בה גלות.

     אנחנו מחוייבים לארץ ישראל מפני שהיא הכלי המחזיק את העם הנבחר, שחי בתוכה במטרה ליצור חברה נבחרת וקדושה.

     ודע, שכאשר ישראל אינם ראויים לכך, ארץ ישראל נראית כענייה, רעה וצרה, מחוסרת אוצרות. אך האמת היא, שמתחת לאדמת ארץ ישראל נמצאים כל האוצרות, מכל טוב, והקב"ה יגלה לנו אותם אם נהיה ראויים לכך.

ארץ ישראל שלנו

          חבל שאנשים שמתנגדים לנסיגות משאר חלקי הארץ אינם מבינים את האסון ואת האיסור שיש בנסיגה מסיני.

     ישוב פה וישוב שם, כאשר האדמה עליה הם יושבים אינה חלק מהמדינה היהודית – לא יועילו ולא יכפרו על עווננו.

     המקבל בחזרה רכוש או חפץ אשר אבדו לו, מרים את האבידה ומכריז על בעלותו ללא היסוס "שלי היא"! זה אשר אינו נוהג כך, מעמיד בסימן שאלה את בעלותו.

     הנסיגה מן הארץ אינה שאלה צבאית, כי אם שאלה יהודית. הנסיגה מסירה מעל ארץ הקודש את שמו ואת בעלותו של ה'. זהו מעשה של כפירה.

     באותו רגע של אמת ניתן לראות מיהו האוזר את חלציו והחוגר את חרבו, ומי עם כל התחסדותו וצדקתו, מוכן להקריב מצוות ועקרונות ושטחי ארץ משום "פקוח נפש".

     לו הייתי ראש הממשלה, הייתי מספח מיד את כל השטחים המשוחררים, ומתיר התיישבות יהודית בלתי מוגבלת בכולם.

     מנענו התישבות יהודית בערי יו"ש, כמו חברון, שכם, בית לחם, רמאללה, ג'נין וכו'. איזה מסר זה מעביר לנוער הישראלי? שהערים הללו הן ערים ערביות ולא יהודיות.

     סירוב להחיל ריבונות ושלטון יהודי מלא על כל חלק וחלק מהארץ שחוזר לידינו, וכל שכן הפקרת חלקים לגוי – הוא מעוות שלא יוכל לתקון.

     סכנת חיים אין בה כדי להתיר הפקרת חלק מן הארץ, שאם לא כן, חייבים היינו להחזיר את המדינה כולה, שאינה אלא צירוף של שטחים.

     ה' נתן לנו את הארץ, לא האו"ם ולא בן גוריון. הארץ הזאת אינה זכות אלא חובה. אין לנו זכות לוותר עליה, והוויתור הוא איסור דאורייתא.

     הארץ שייכת לקב"ה, והיא אדמת קודש, ברגע שיהודי מפקיר אותה, היא כבר לא אדמת אלוקינו אלא אדמת אלוהיהם. לתת לזרים לשלוט בחלקים מן הארץ, כמוהו כהסרת שם ה' מהאדמות שבידיהם.

     הדבקות בארץ, ההתעלמות מלחצים מצד ידיד ואויב גם יחד – הן שתבטחנה את זירוז בואו של הנצחון האחרון.

     תנאי לגאולה שלמה של קידוש ה', הוא שליטה וריבונות של עם ישראל ואלקי ישראל על כל שטחי ארץ ישראל אשר בידינו.

יריחו תחילה

לאחר הפינוי המביש של התנחלות גוש אמונים על יד שכם החל הרב לרקום תכניות להתיישבות יהודית ביריחו. הוא ציין בעלונו שבאזור זה לא ניסו יהודים להתיישב, ולמעשה, האזור היה בבחינת "יודנריין" (ריק מיהודים). הוא הסביר את חשיבות ההתיישבות דווקא שם: השלמת חלק ניכר של קו הגנה חדש מערבית ליריחו מבהירה שישראל וירדן הסכימו לנסיגה ראשונית. אזור זה עלול להיות הראשון שיימסר למלך חוסיין.

תכניותיו של הרב כהנא להקים ישיבה והתנחלות ביריחו פורסמו על ידי הרב אריה יוליוס. שמו של הרב לא הוזכר בשום הודעה או פרסום הקשור לישיבה ביריחו, כדי שהממשלה לא תתנגד לתכנית. בעיתון 'ידיעות אחרונות' דווח שקבוצת תלמידי ישיבה מישיבות ברחבי הארץ ובראשם הרב אריה יוליוס ומנחם כרמל, שלחה מכתבים לראש הממשלה רבין, לשרים ולסוכנות היהודית וביקשה סיוע בהקמת "ישיבה מתנחלת" ביריחו. מנחם כרמל כתב לרבין: "התארגנו במגמה לקיים מצווה שהזמן גרמא, אשר היא בלי ספק החשובה ביותר והחיונית ביותר: הגנה על ארץ ישראל, שלמותה וייחודה היהודי".

הרב כהנא בחר לקרוא לישיבה בשם 'אדרת אליהו' על שם מעשה שאירע סמוך ליריחו: בשעה שעלה אליהו הנביא בסערה השמימה, הוא השליך את אדרתו לתלמידו אלישע, סמל להעברת תפקיד הנביא אליו. התכנון של הישיבה הביא בסופו של דבר לפתיחת "גרעין יריחו" ולהקמת היישוב "מצפה יריחו". (ליבי כהנא)

דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?

באמצע שנות ה- כשממשלת ישראל מנעה מיהודים להתיישב בשומרון, החליט הרב לארגן עליה להקמת התנחלות בהר גריזים. התארגנו כמה פעילים ובחשכת לילה כשהציוד על הרכבים, נסענו בדרך לא דרך והגענו לראש ההר. מיד החלנו בגידור השטח ובעבודות שונות לשהייה במקום.

לא עבר זמן רב וחיילי צה"ל הופיעו ובידיהם הפקודה - לגרש את המתנחלים, אנשי "כך". לאחר מאבק עיקש גורשנו משם והובלנו חזרה לירושלים. כל הענין קיבל פרסום רב ברדיו. מטרתנו היתה לחשוף את מדיניות השלטונות שאינם מאפשרים ליהודים להתיישב ברחבי ארצם. באותו ערב נערך באחת מישיבות בני עקיבא כינוס ארצי, ובו נאם אחד מרבני ומראשי הציונות הדתית, וכך אמר: חילול ה' ארע היום בהר גריזים כשאנשי "כך" אילצו את הצבא לגרש יהודים מאדמתם. עוד באותו ערב, כתב הרב צבי יהודה הכהן קוק מכתב תמיכה נלהב למתיישבי הר גריזים. כשפורסם המכתב פנינו איש לרעהו ואמרנו: דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?

מזוזה בשער שכם

היעדר המזוזה בשער שכם צד את עינו (של הרב) באחד מלילות שבת בדרכו הביתה מהתפילה בכותל המערבי, כשעבר דרך שער שכם וראה שיש שקע באבן במקום שבו הייתה מזוזה בעבר. לאחר מלחמת ששת הימים נקבעו מזוזות בכל שערי העיר העתיקה, אך הערבים הסירו את זו של שער שכם. החזרת המזוזה נועדה להדגיש את האופי היהודי של ירושלים ואת הריבונות היהודית בארץ.

למחרת הודיע הרב לראש עיריית ירושלים טדי קולק על כוונתו לערוך טקס לקביעת מזוזה בשער שכם. כצפוי, המשטרה דחתה את בקשת הליגה לקיים את הטקס. הרב כהנא עתר לבג"ץ וביקש שיורה למשטרה להתיר את קיום האירוע.

שופטי בג"ץ קיבלו את טענת פרקליט המדינה שהטקס עלול לעורר מהומות בקרב הערבים ודחו את העתירה. אף על פי כן, למחרת בשעה ארבע אחר הצהריים התאספה קבוצת פעילים על יד שער שכם, וכנגדה הגיע כוח משטרה גדול. בתצלום מהאירוע נראה הרב משוחח עם שוטרים, מוקף תומכים המקשיבים קשב רב, ומן הצד צופים בעלי דוכנים ערבים. בעיתונים דווח שחברי הקבוצה פנו לעבר שער שכם בשירה ובריקודים, וכשהרב הרים את המזוזה, חטף אותה סגן ניצב אברהם תורג'מן מידו. הרב ותשעה משתתפים נעצרו והובאו לפני שופט. הם הואשמו ב"התקהלות בלתי חוקית העלולה להפריע לסדר הציבורי" ושוחררו בערבות. (ליבי כהנא)

מבצר "קידוש ה'" – המאבק על ימית

ביום ראשון יצאתי לכיוון ימית עם ארבעה אנשי "כך". האזור חסום אבל תמיד אפשר לחדור פנימה. טיפה אמונה, דמיון ותחבולנות - זהו המתכון הבדוק והמנוסה.

אנחנו נוסעים דרך השטחים המשוחררים, עוברים את חברון, לתוך באר שבע. שם שכרנו מכונית של אוויס, כדי להיראות כתיירים. אני חמוש בכובע טמבל, שמכסה את החלק העליון של פני, משקפי שמש כהים, דרכון אמריקאי ואנגלית עם מבטא אמריקאי חזק. למשך ארבעים קילומטר אחרי באר שבע, הכביש פנוי. אנחנו נוסעים מהר, עוברים את נתיבות ואת אופקים, עד לצומת מגן, שם אנו פונים - והנה הוא, ארבעים קילומטר מימית, המחסום הראשון. עשרות חיילים מסתובבים אנה ואנה. אני מתקרב, נראה תייר אמריקאי לכל דבר. החייל שואל לאן אני מגיע. אני מחייך בטיפשות (מקווה להיראות כתייר), ואומר שאנחנו קבוצת אמריקאים ופנינו לחופשה בסיני. הוא אינו מבין אנגלית. הוא קורא לחייל אחר. הוא אמריקאי. הוא מבהיר שאין מתירים לשום מכונית לעבור. אני מחייך, מתחנן, מאיים, מנופף בתיאור ידידותי עם השגריר האמריקאי - שום דבר לא עובד.

אנחנו פונים אחורה, וחונים על שולי הכביש. המפה מראה שלשמאלנו יש כביש שמגיע לקיבוץ נחל עוז. משם המפה מראה דרך מעורפלת, שמזהירה בבירור את הנוסע שהנהיגה תהיה בדרך משובשת. לא נורא, אין לנו ברירה. אנחנו מוצאים את הדרך, פונים לשדות נחל עוז. אנחנו מופתעים לטובה. הכביש הוא בעל נתיב אחד סלול, שעד מהרה הופך לדרך עפר. אבל העפר הוא דחוס, וה' מיטיב עם מי שמתאמץ.

אנחנו נוסעים בעקבות השמש, פונים לעיתים מערבה, ולעתים דרום מערבה, תלוי בגחמותיהם של הכבישים, הדרכים, הוואדיות, ומה לא. נסענו דרך שדות, פרדסי תפוזים, אבל אנחנו מתקדמים. תוך חצי שעה, התקדמנו כ- קילומטר לכיוון ימית. לא רע. אנחנו מוצאים את עצמנו שוב בכביש הראשי, הרבה אחרי המחסום. ה' מיטיב עמנו.

משם זה קל יחסית. אנחנו מתגברים על המחסום השני בטענה שבמחסום הראשון נתנו לנו לעבור. כך גם בשלישי. ברביעי נמצא קצין שדורש לראות את הדרכון שלי. הייתי מעדיף שלא יראה את "מאיר כהנא", אפילו באנגלית, ולכן אני אומר לו שהדרכון באילת, לשם נשלח על ידי סוכן הנסיעות. בתחילה, הוא אינו מוכן לתת לנו לעבור, אבל שטף של אנגלית מהירה וכעוסה משכנעת אותו. אנחנו עוברים. אנחנו בחבל ימית.

אנחנו מחליטים לפנות תחילה לחצר אדר, היישוב החדש ממערב לעיר ימית, שהוקם בעיקר על ידי אנשי "כך". היישוב מרוחק כחצי שעה נסיעה מימית, וכשאנחנו מגיעים אנחנו מוצאים שהיישוב חסום על ידי קבוצה קטנה של חיילים. אנחנו מתעלמים מהם, ונוסעים. היישוב הוא אות להקרבה העצמית של יהודים צעירים ולאמונתם. כעשרים משפחות דחוסות בתוך קראוואנים, בתנאי מחייה פרימיטיביים. אחד הקראוואנים משמש כחדר אוכל, ושם מקבלים את פנינו בקריאות שמחה (כבר הסרתי את הכובע המגוחך ואת המשקפיים). אשתו של מיכאל בן חורין, מנהיג היישוב ובונהו שאין דומה לו, יושבת לידי, מחזיקה את בנה התינוק. היא נראית עצובה, אבל כמו תמיד - מלאה אמונה...

אנחנו ממשיכים לכיוון ימית, בצומת שבו פונים לעיר מהכביש הראשי, יש התקהלות גדולה, כשלוש מאות איש מתרוצצים הנה והנה. אני רואה את ברוך מרזל, פעיל "כך" שנמצא כאן יותר משנה. הוא אחד מן האגדות החיות של האזור, נותן מעצמו יומם ולילה, לעזור לעצור את הנסיגה. נמאס לו. הוא מצביע על קבוצה של אנשים שנאספו, ואומר: הם מקשיבים לגאולה כהן. היא חיסלה אותנו היום.

מספר מתיישבים העומדים לידינו מהנהנים בעצבות. הטענה שלהם פשוטה. ב"תנועה לעצירת הנסיגה", שהיא בעיקרה ארגון-חזית של "התחיה", איימו במוצאי שבת שאם עד השעה : בבוקר ביום ראשון, לא יוסרו המחסומים, הם יסירו אותם בעצמם. השעה עכשו חמש אחר הצהרים, והמחסומים עדיין שם. אומר מרזל: היה לנו כאן ציבור של אלפיים איש. הם היו נזעמים. הם היו מוכנים, מבחינה נפשית, לפרק את המחסומים, ואף אחד לא היה יכול לעצור בעדם. ואז גאולה הופיעה עם חנן פורת (עוד ח"כ של התחיה וראש "התנועה" כאן). הם שכנעו את הקהל להביא את רפול (הרמטכ"ל, רפאל איתן) לכאן. הוא בא ואמר להם שלא יוכל להבטיח דבר, אבל ידבר עם שרון. הכל יודעים שאין לו השפעה. זוהי החלטה פוליטית של בגין ושרון. אבל גאולה וחנן ניצלו את ההזדמנות להתחמק מהצורך לומר לקהל להתפרץ לעבר המחסומים. נמאס לי.

לי יותר מנמאס. אני יודע שעכשו ימית אבודה, חס ושלום. אני יודע שהמומנט הפסיכולוגי - שהוא כל כך יקר - של קהל זועם שמוכן לפרוץ את המחסומים, אבד לנצח. הזעם המוחלט שלהם התאדה, ולעולם לא ישיגו את השיא הזה שוב. אני חושב לעצמי, כמה חשובה היתה אותה פריצת מחסומים, אילו התממשה. בגין ושרון נטלו סיכון מחושב. הם מפחדים משפיכות דמים ומעימות המוני. אילו "התנועה לעצירת הנסיגה" היתה מכה ביום הראשון, בגין היה יודע שיש לו עסק עם קבוצה מסוכנת. הוא היה נסוג; אולי, כך יש לקוות, היה מתפטר. חוסר האומץ מצד הנהגת התחיה חרץ את דינה של ימית. היום כל מדינת ישראל יודעת שההתנגדות לנסיגה היא נמר של נייר. מי שמאיים, קובע אולטימטום, ואז נסוג ממנו - אין סיבה לפחד ממנו.

אילו ידע בגין שיש לו עסק עם אלפי "משוגעים" של "כך", הוא היה חושב מאה פעמים לפני נתינת הפקודה לצבא. אבל הוא יודע שיש לו עסק עם "מתונים". לכן אין לו סיבה לפחד, וזה מה שמבטיח את הנסיגה המלאה מסיני בסופו של דבר, חס ושלום....

שלום אורן פוגש אותי. הוא כתב של "קול ישראל". מה דעתי על המצב? אני מספר לו. מה בדעתי לעשות בעניין? אני מקים עמדת פיקוד שניה שתתמוך בשימוש בתגובה כוחנית על כל נסיון לגרור יהודים בכוח. אני מבהיר שאני מתנגד לכל שימוש בכוח, אם הצבא אינו משתמש בכוח, אבל ההלכה ברורה: "שאם בא המלך לבטל דברי תורה, אין שומעים לו" (רש"י, סנהדרין מט ע"א).

באותו ערב, הראיון משודר ברדיו הממלכתי. מתפתח בימית ויכוח. שלטים מוצבים ברחבי העיר ובהם קריאה לאנשים לבוא לעמדת הפיקוד, בבית של הרשקוביץ. מגיע זרם קבוע של אנשים. לכל אחד אני מסביר מהי ההלכה, ומוסיף: אני מכבד כל אדם שמסרב להרים יד על חייל. אבל על האדם הזה לדעת שהוא לא יעצור את הנסיגה. הצבא משתמש בכוח, ויהודי אינו סומך על הנס. אמונה, כן, אבל יחד עמה גם ההקרבה העצמית הדרושה, והאמצעים הטבעיים שהיהודי מצווה להשתמש בהם.

כמה רבנים, במיוחד אלו ממרכז הרב, כמו גם חנן פורת, מזדעקים. הם חשים שרבים מהמתיישבים מתוסכלים, ורוצים תשובות קונקרטיות. חלק מהרבנים, ובכללם הרבנים נריה ואבינר, אוסרים כל אלימות. הרב נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, מצוטט בעיתונות כמי שאמר לשנים מתלמידיו, שהם עכשו חיילים, שאם הצבא פוקד עליהם לגרור מתיישבים, עליהם לציית. אני נחרד. ברור שההלכה היא להיפך.

בליל חמישי, מגיע האלוף חיים ארז, מפקד פיקוד הדרום. הוא מבקש מהרבנים "להרגיע את הציבור". הוא מציע להם שיבקשו מהתושבים לארוז את מזוודותיהם כשיקבלו את ההודעה, שיכבו את הגז ואת האור, וישאירו את הדלתות פתוחות. הוא גם אומר שהוא מחפש את מאיר כהנא.

ימית – כ' באדר, ימי הפורים הגיעו וחלפו, חג סכיזופרני, מר-מתוק עבור ימית. כעת הגיעה אמצע מרץ, ועמו - התחושה שהגעת הצבא, שנדחתה, מתקרבת. אני יושב בבונקר שכינינו "מבצר קידוש ה'". באופן רשמי, הוא רשום כמקלט מס' , אחד מתוך כחמישים מקלטים כאלו שנבנו בימית. תפסנו אותו והפכנו אותו למקום היחיד בעיר שתהיה בו התנגדות רצינית.

אין ספק שהצבא - והממשלה - מודאגים. הבוקר, בשעה :, מסוק שנשא את אלוף פיקוד הדרום, חיים ארז, ירד כמעט לגובה הגגות, וצילם את המקלט. קירותיו החיצוניים של המבצר מכוסים בפסוקים מהתנ"ך, במאמרי חז"ל ובקריאות לחיילים לא לציית לפקודות בלתי חוקיות הכרוכות בפינוי יהודים מחלק מארץ ישראל.

בשעה : הופיע ארז שוב, הפעם עם שיירה של קצינים גבוהים ושוטרים. הם עמדו מחוץ לאזור הבונקר, באזור שנקרא "המוטל", שנבנה במקורו עבור אורחים ותיירים. כעת, הוא מאוכלס ב"בלתי חוקיים", היהודים שהבריחו את עצמם לחבל ימית כדי לעצור את הנסיגה מסיני.

ברור שהצבא מודאג מאוד בגלל הבונקר. כל השבוע, המשטרה ניסתה למצוא אותי. פעם אחת הצליחו לפגוש אותי, ואחד הבלשים שאל אם אהיה מוכן לבוא עמו לתחנת המשטרה ל"שיחה". לאחר שאמרתי לו שאני מודה על ההזמנה אבל מעדיף שלא לבוא, נעשו נסיונות להיפגש עמי יום יום. מה שמפריע להם הוא השאלה: מה יש לנו בתוך הבונקר? שינחשו.

אכן, זה מה שמעורר את סקרנותם של אנשים רבים במדינה. זה, כמובן, היה יכול להיות הקלף הרציני היחיד במאמץ לעצור את הנסיגה.

כך, כשהגעתי, שמתי לב למקלטים הרבים, מבנים מוצקים שהיו המקומות האידיאליים לשמש כבתים מבוצרים. אף אחד מהם לא היה בשימוש. כמעט לאף אחד מהם לא היו תאורה, אוכל, מים, כלי שינה והדברים הבסיסיים הנחוצים לעמידה במצור. וכמובן, הסיבה לכך היתה שההנהגה הרשמית לא התכוונה בכלל להתעמת ברצינות עם הצבא.

בשיחתי עם אחד מהמנהיגים, נאמר לי: איננו מוכנים להילחם עם הצבא. אמרתי לו שאני מוכן לכבד עמדה זו, אבל נשארה השאלה: האין הוא מרגיש חוסר יושר בעידוד אנשים לעזוב את בתיהם ולהקריב כל כך הרבה, בלי לומר להם שלא יתעמתו עם הצבא?

הרגשתי תחושה עמוקה של עצבות על המתיישבים הרבים שהלכו לימית תוך הקרבה עצומה, ושבאמת היו קרבנות לאשליה. הדרך - הדרך היחידה - לעצור את מכבש בגין-שרון היא לתת להם לחשוב שיש להם עסק עם "פאנאטים" ו"קיצונים" שמסוגלים לעשות הכל.

בשבוע שעבר תפסנו את המקלט הראשון. לא היתה תאורה; הבאנו תאורה. לא היו מתקנים - מצאנו מתקנים והכנסנו אותם. מזרונים, שמיכות, אוכל, מיכלי מים גדולים, תנור גז, מקרר. הובאה מכונת ריתוך, ודלתות הברזל רותכו למקומן. מספר אנשים סוננו והותר להם להישאר, בתנאי שיקבלו על עצמם התחייבויות נוקשות ומשמעת. שיעורי תורה קבועים נקבעו, כיון שכשלונה של "התחיה" בא מהעדר האידיאולוגיה שעליה ניתן לבסס תוכניות. שום אידיאולוגיה לא-תורנית אינה יכולה להיות כוח מניע קבוע ביהדות. האנשים בבונקר, המכונה "מבצר קידוש ה'", הם אנשים בעלי רקע אידיאולוגי עמוק.

כפי שאמרתי, על הקירות החיצוניים של הבונקר נכתבו פסוקים מהתנ"ך, מאמרי חז"ל וסיסמאות. המרשים ביותר, כולל ציטוט מהרמב"ם, שמלך שציווה על יהודי לבטל מצוה - אין שומעים לו. זוהי נקודה שחזרתי עליה פעם אחר פעם בשיעורים שאני נותן למתיישבים, בנאומים ובחוברת המיוחדת שהוצאתי, בשם "חוק וסדר בישראל".

אכן, בשבת זכור, השבת שלפני פורים, ציינתי שבעוד ההפטרה שנקראת בשבת זו עוסקת בחולשתו של שאול המלך בסרבו לקיים את צו ה' נגד העמלקים האכזרים, היא אינה מטפלת בצד השני של המטבע - אכזריותו בפקודה שנתן להרוג את כהני נוב בשל עזרתם לדוד. מי שמעיין בפרק הזה (שמואל א כב), אמרתי, רואה ששאול ציווה על חייליו לקחת את חרבותיהם ולהרוג את הכהנים. והפסוק אומר, בשקט של עמידה על האמת: 'וְלֹא אָבו עַבְדֵי הַמֶלֶך לִשְלֹחַ אֶת יָדָם, לִפְגֹעַ בְכֹהֲנֵי ה''. הלקח היה ברור, וגם הצורך בו היה ברור. מפני ששנים מן הרבנים החשובים ב"תנועה לעצירת הנסיגה", הניצים כביכול, הרב משה צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, והרב חיים דרוקמן, פסקו שחייל דתי שקיבל פקודה לפנות מתיישבים, חייב לציית, על אף העובדה שהפינוי הוא נגד ההלכה. הפסיקה הזאת, שנגדה כל כך בבירור את הפסיקה הברורה בתלמוד (סנהדרין מט) וברמב"ם (שם), הביאה את הרב ישראל אריאל, רבה של ימית, לרוץ לרב נריה, שהיה רבו בכפר הרואה, לשאול אותו מה מקורו ההלכתי. לפני שבועיים, התחנן הרב אריאל מחיילים העומדים במחסומים, לסרב לפקודה לפנות מתיישבים. דבריו, שהתבססו על ההלכה הנ"ל, הביאו לדרישה מצד שמאלנים שייעצר. נחמתו היתה שהוא עמד בהתאם לקביעת התורה. עכשו, לאור העמדה המפליאה שנקטו הרבנים נריה ודרוקמן, הוא נראה עייף וחיוור כשישב בביתו וסיפר לי על איום מצד רב מפורסם שידרוש שהרב אריאל ייעצר!

חשתי חמלה אמיתית על הרב אריאל, שלמדתי להכיר כל כך טוב במשך מערכת הבחירות (הוא היה מספר שתיים ברשימת "כך"). הוא צדיק אמיתי, איש של כנות ונאמנות טהורה. כרבה של ימית, הוא היה זה זמן רב סמל להתנגדות לנסיגה, הרבה לפני ש"התחיה" וניצים רבניים הגיעו לזירה. להיות נבגד על ידי רבנים מחבריו, שלא היה להם אומץ לומר את האמת ההלכתית, היה מכה קשה בשבילו. אני כותב את זאת, כמובן, ארבעה ימים לאחר שנעצר הרב אריאל כשהשתתף בנסיון נפל לחזור ליישב את חצר אדר, שנמחקה מעל פני האדמה, כפשוטו, לפני שבועיים. הוא הועבד מבית סוהר לבית סוהר, וכרגע נמצא בעזה, והושם - איזו חוצפה - באותו תא עם אסירים ערבים, עד שמחאות נרגזות כפו את העברתו. היום הוא קיבל הארכה שנייה של ארבעה ימים, ואנחנו חוששים שהוא לא ישוחרר בעתיד הנראה לעין. זה הוא שכרה של העמידה על היושר... (הרב כהנא)

מבצר קידוש ה', הוא המקום האחרון שנשאר מיושב בחבל ימית החרב, משנוכח הרב שדבר לא יעצור את בגין מלגרש את מתיישבי סיני והתאבדותם של המתבצרים במקלט לא תעזור, הורה להם לחזור בהם מהחלטתם להתאבד ואמר: לצערי, בקצב הזה זה יגיע גם ליהודה ושומרון ונהיה זקוקים לאמיצים כמוכם במאבק, אליו נהיה מוכנים.