גאוה וענוה
הגאוה – שורש הרע
שורש הרע הוא הגאוה. כל הרע בא מתוך האנוכיות של האדם. כל החיים נועדו להתגבר עליה ולשבור את שליטתה על האדם. כשהאדם מצליח בזה, הוא מגשים את המטרה שלשמה נברא ושלשמה נברא העולם.
אין מדה מגונה מזו של הגאוה והאנוכיות, והיא שורש הרע ויסוד הכיעור. הקב"ה שונא את הגאוה, ואם הקב"ה שונא את הגאוה, ברור שמצוה גם עלינו לשונאה.
"ואהבת לרעך כמוך" - ברגע שאדם משווה את הזולת, את כבודו ואהבתו לעצמו, באותו רגע נופלות חומות האנוכיות, כי אז הוא אינו מיוחד ומרכז העולם ואין לו במה להתגאות. כי הגאוה, היא שורש הרע שבעולם.
המצוות באו לעקור את הגאוה שבאדם.
חמץ אינו תופעה המוגבלת למזון בלבד. הוא מופיע גם בנפש האדם. כמו שהחמץ גורם ללחם לתפוח, כך החמץ המסתתר בכל אדם גורם לו "להתנפח" ולהתמלא כוחות שליליים.
לשבור את ה"יש"
האדם צריך להבין מהו תפקידו. תפקידו הוא לבטל את ה"יש" שבתוכו ולהתעלות. הקב"ה ברא יש מאין, ואנו צריכים לעשות אין מ"יש"!
השפלות והענוה שבאדם, הן מביאות אותו לקדושה ולביטול ה"יש" והאנוכיות שבו. אדם שפל ועניו תמיד מבטל את עצמו לצרכי הציבור, ותמיד שומע את אנקת האסיר והמדוכא, והוא מגיע לקדושה.
היסורים הופכים את האדם לשפל רוח ולעניו. במצרים נצרפו בני ישראל בכור הברזל, ויצאו מזוקקים מגאוותם הבהמית, מטומאתם ומזוהמתם.
הקב"ה הוציא את בני ישראל מעבדות, כדי להראות את גדלותו ואת אדנותו ואת מלכותו, וגם כדי להראות את שפלות האדם, ללמד שאסור לאדם להסתכל על עצמו כאדון.
עוני, עינוי, ענוה - כולם כופים את האני, את היצר, את הגאוה והופכים את האדם מ"אני" ל"עניו". והרי זה כל תפקיד האדם.
גאוה פרטית – וגאוה לאומית
גאוות היחיד היא דבר פסול, אבל גאווה של עם ישראל, לא רק שהיא חיובית, אלא היא אף הכרחית.
הקב"ה רוצה מהיהודי קומה כפופה לגביו, וקומה זקופה לנגד אויבי ה' ועמו.
מנהיג וענוה
הענוה והשפלות הן חוק בל יעבור למנהיג העם. הלשון "מי אנכי", שבה האדם מקטין את עצמו, היא סימן לגדולתו.
לפני כל גדלות והתרוממות, יש שפלות. יהודי שמתחיל בגדלות, יהיה בסוף גאוותן וגס רוח. צריך להתחיל מ"ואנוכי תולעת".
כל גדולה באה רק מאת ה', ואל יחשוב אדם שכוחו ועוצם ידו עושים לו את הגדולה הזאת.
גאוה מביאה לדיכאון
השקוע בדכאון ובייאוש רואה את עצמו כמרכז העולם, שרק צרותיו ובעיותיו חשובות, ואין גאוה ואנוכיות יותר גדולה מזו.
גאוה וחסד
הגאוה של האדם, ה"אני" שבו, האנוכיות שלו, מונעת ממנו לעשות חסד וצדק. ראשית, הוא אומר: "זה לא לפי כבודי". שנית, הוא כל כך שקוע בעצמו, שאינו רואה ואינו חושב על הזולת.
האדם חייב להתחיל את תיקונו בעקירת הגאוותנות וגסות הרוח שבו ולהתבטל לגבי הזולת. ואין לך סימן של שפלות יותר מזה שאדם עובד ופועל למען הזולת, למען הנצרך.
ענוה וקדושה
ודע, שמטרת האדם היא להגיע להתרוממות קדוֹשה, שהיא השפלת הגאוה והאנוכיות. ככל שהאדם יותר שפל, ויותר משוחרר מהאנוכיות ומה"אני" שבו, הוא יותר מתעלה ומתרומם בקדושה.
הקדושה נכנסת לאדם ככל שהוא משפיל את עצמו, ואין לך מתועב יותר מבעל הגאוה.
מהות הקדושה היא שהאדם יהיה מוכן להקריב ולמסור נפש ובכך ישבור את האנוכיות ואת הגאוה שלו, ויתעלה ויתרומם מעלה מעלה.
ענוה מזויפת
לפעמים הגאוה מתבטאת כלפי חוץ בשפלות גדולה, וזוהי הגאוה הכי גדולה. להיות שפל יותר מדי, זהו סימן מובהק לגאוה!
ישמור אדם את נפשו ממצה ומריבה אם רק יוכל. גם במחלוקת שנדמה לו שהיא לשם שמים, יבדוק לראות אם אין בה שמץ של גאוה.
תלמיד חכם ושומר מצוות שהוא גאוותן, גם לא יהיה טוב לאנשים, משום שהגאוותנות מכניסה באדם אנוכיות וביטול הזולת. לא דבר פשוט היא הגאוה, שהרי לפעמים הגאוה כרוכה בהעמדת פנים של שפלות וענוה.
הגאוותן כביכול מגרש את ה' מן העולם והוא מחשיב את עצמו כחשוב ביותר בעולם - הוא האלהים. והתלמיד חכם, הגדול, בעל השררה, עומד בפני סכנה זו במיוחד, שהרי בחכמה או בגדולה שיש לו הוא חושב שאכן גדול הוא.
לא יודע עברית...
לא גדלתי בבית דתי. בתשכ"ג החלה דרכי "חזרה" בהליכה ל'ישראל הצעיר' בלורלטון. ...הפחד שלי היה שאוזמן לעלות לתורה ולברך את הברכות בקול רם. אכן, הוזמנתי, ומאחר שלא ידעתי את הברכות בעל פה כמו כל האחרים, והעברית שלי לא הייתה טובה, קראתי אותן מהתעתיק האנגלית.
בשבת אחר הצהריים, בתפילת מנחה, עלה הרב כהנא לתורה ראשון. הוא וידא שכולם רואים שהוא קורא את הברכות מתוך התעתיק. זו הייתה הדרך שלו "לכסות עלי". אני הערכתי ועדיין מעריך את החסד הזה.
ראשו היה כפוף
כשזכיתי ולמדתי ביחד עם הרב בחובשו את ספסל בית המדרש, קולו היה שקט ולחשני, עיניו מושפלות, לא היה מביט עלי בהבנת השקלא וטריא וראשו היה כפוף בהכנעה.
אני באמת אדם נחמד...
היתה לרב היכולת לגייס כוחות נפש על פי החלטת השכל כדי לעשות בהן שימוש חיצוני בניגוד לטבע. מי שהכיר אותו רק מהתקשורת, מקטעים "נבחרים" שלוקטו כדי להשיג דימוי מסוים ומכוון, דימוי מפלצתי וכד', יכול היה לחשוב שהסגנון החריף והבוטה מעיד על אישיות מלאת כעס, עצבנות ושנאה. לעומת זאת מי שהכירו באמת, פגש אדם אחר לגמרי.
מאז ילדותו היה ידוע כביישן, שקט בטבעו, מתמיד ומצטיין בלימודיו. אבל, כאשר העריך שכדי להשפיע הוא צריך לדבר באופן מסוים או לעשות פעולות "אלימות", הוא התגבר על טבעו ויצא כארי שואג.
כך הוא התבטא בעצמו לעיתונאית שהתלוותה אליו לראות מקרוב את סדר יומו. בדיווחה היא מספרת: בנסיעה לעצרת עם הם שוחחו בנחת וכשיצא מהרכב לנאום, האיש הנינוח, השקט והמופנם, נעלם ויצא אדם אחר, הרב כהנא המוכר יותר לציבור. הוא אמר לה: את חושבת שאני נהנה מזה? אני שונא את זה. זה קורע את ליבי לדבר ככה, כמו חיה... אני עובד קשה על הדימוי שלי. הערבים חושבים שאני אכזרי ואלים וזה מצוין. הלואי שיכולתי לדבר באופן אחד ליהודים ובאופן אחר לערבים. לומר ליהודים - אני באמת אדם נחמד וזו רק הצגה. היתה לו שליטה מופלאה במידותיו. הוא השתמש במידות כפי שבעל כל המידות דורש, ללא כחל וסרק, בלי שום נטיה לנסות להתאים קצת את התורה ודרישותיה לטבעו השקט, לרצונותיו האישיים, או למסקנות פופולריות ומקובלות. אדרבה, הוא התאים את עצמו, עשה רצון ה' כרצונו וביטל רצונו מפני רצון קונו.
בורח מהכבוד
בכל שמחה, בישיבה, או בחתונה של אחד החברים, כאשר היינו רוקדים והרב כהנא הגיע לרקוד איתנו, התחלנו לשיר לרב "שאו שערים ראשיכם", עם שרשרת ריקוד כלפי הרב, הרב לא היה מוכן להצטרף לריקוד בשום פנים עד שנחליף שיר.
הכבוד לבורא עולם
כשהייתי נער צעיר באור עקיבא, אחת לחצי שנה היה מגיע הרב כהנא לעצרת עם, כולם הגיעו לשמוע אותו. כשהרב היה יורד מהבמה, הוא היה מחבק ומנשק כל אחד באהבה אמיתית.
לאחר אחת העצרות ניגשתי אליו ואמרתי לו: הרב, כל הכבוד! הוא ענה: אין לזה שום קשר לכבוד, הכבוד מגיע אך ורק לבורא עולם. רק ה' יודע מה זה עשה לי בלב באותו הרגע.
הצום קשה לכולם
ביום הכיפורים האחרון לפני שנרצח התפלל הרב בישיבה. בהפסקה הקצרה לפני תפילת מנחה הלכו התלמידים לנוח. הרב, שהגיע בבוקר מביתו, חיפש מקום להניח את ראשו רק לאחר שכולם מצאו את מקומם. הבנין היה מלא בבחורים, אברכים ובני משפחותיהם וכל המקומות היו תפוסים. אחרי שחיפש מקום בכל חדר, נכנס הרב לחדרי ושאל האם יש מקום פנוי. כמובן שהצעתי לרב את מיטתי, אך הרב לא הסכים בשום פנים ואופן. הוא לא רצה שאקום בכלל, כי הצום קשה לכולנו. רק לאחר הצום התברר לי שהרב מצא מיטה, ללא מזרון, עליה שכב לנוח. בסוף הצום, לאחר הבדלה וקידוש לבנה, עלינו לטעום משהו, חיפשנו את הרב ולא ראינו אותו, התברר, שמייד בסיום הצום הרב הלך ברגל מרחק רב לביתו.
תקחו מהארכיון
לקראת הבחירות של תשמ"ח רצו לצלם את הרב תמונה רשמית, התמונה המפורסמת של הרב זו עם הדגל. הוא בתחילה התנגד ואמר: תמצאו משהו מהארכיון. לקח יום שלם לשכנע אותו להצטלם. האופי שלו היה הפוך לפרסום שקיבל, הוא עשה את הפרסום למען הצלת העם והארץ.
שליח הציבור שלכם
ביום כיפור בישיבה הרב עלה חזן לתפילת מוסף, לפני כן הוא שאל את התלמידים באיזה מנהג להתפלל, איך שאתם נוהגים כך אתפלל. אני שליח הציבור שלכם!
מאיר
עניו היה הרב עד כדי כך שידידיו ואוהביו לא הוסיפו שום תואר לשמו וקראו לו בפשטות, מאיר. כך היה בארה"ב ובתחילת דרכו בארץ, כך ביקש שיקראו לו. לימים כשראה שכבודו הוא כבוד העם והתנועה הסכים למילת התואר, הרב.
כשם שהגעתי לבד, כך גם אחזור לבד
כמנהגנו בכל תשעה באב, קראנו את מגילת איכה בשער השלשלת, אחד משערי הר הבית. ראינו את הרב מגיע מכיוון שער שכם, לבדו ללא פחד. לאחר התפילה רצינו ללוות את הרב לשער שכם, שם החנה את מכוניתו, אך הוא סירב. כשם שהגעתי לבד, כך גם אחזור לבד, אמר.
לפנים משורת הדין
אחד הפעילים באזור הצפון ציפה וקיווה לעשות הון מפעילות לקראת הבחירות. משהוסבר לו שהפעילות בתנועה היא בהתנדבות למען העם והארץ, כעס ופנה לבית המשפט, שם תבע את הרב. חשבנו שהרב ישיב מלחמה שערה וילחם למען הצדק, אך מה רבה היתה תדהמתנו שהרב שילם מכיסו את כל תביעותיו של אותו יהודי. כששאלנו את הרב מדוע נהג כך, ענה: שום כסף שבעולם לא שווה את הריב והמדון בין יהודים. כך היתה דרכו של הרב, להיות ותרן ועניו בכל ענין שבין אדם לחברו, מה שהיה ההפך הגמור מתקיפותו ומלחמתו למען הגאוה הלאומית של עם ישראל ומול עוכרי ישראל ואויביו.
כבוד הרב!
במסיבת עיתונאים רבת משתתפים שנערכה בארצות הברית, קם עיתונאי שונא ישראל ממצרים ופנה אל הרב בשאלה. הרב דרש ממנו שיקדים לשאלתו את התואר "כבוד הרב" (כמובן שדרישה זו לא נדרשה משאר העיתונאים). לאחר שלעיתונאי המצרי לא היתה ברירה ונאלץ לפנות לרב בתואר "כבוד הרב", הרב לא ענה לו והתעלם ממנו בבוז.
© כל הזכויות שמורות