יהדות
יהדות לא דת
הדבר הראשון שה' ציוה את משה לומר לישראל היה שהם "גוי קדוש". לא דת, ובודאי לא סתם עם או לאום, אלא שילוב גדול של שניהם: עם, גוי - אך קדוש.
ההפרדה בין נושאים "דתיים" ו"לאומיים" היא סילוף היהדות האמיתית. המחנה הדתי צמצם במו ידיו את מהותה של היהדות.
ההבחנה בין דת יהודית לבין אומה יהודית, או סברה כי אפשרי קיום נפרד של דת, או אומה יהודית, הן סילוף האמת על קיום העם היהודי.
המסורת נותנת הצדקה ללאומיות, אין לדבר על יהדות בלי לחבר דת ואומה, היהדות היא דת – אומה.
כשלא היינו בארצנו, איבדנו את הקשר בין התורה למלכות. כך היהדות הופכת לדת בלבד.
לא תיתכן יהדות בלא היסודות הדתיים שלה, כפי שלא תיתכן בלא היסודות הלאומיים שלה. החטא הגדול של המחנה הדתי נעוץ בצמצום מושג הדת.
עם ישראל הוא לא דת ולא "קהילה קדושה", אלא עם וגוי קדוש ונבחר, הקשור בחובת ישוב ושיבה לארץ קדושה ומיוחדת.
אגרוף יהודי
היהדות מדגישה את הרוחניות ואני מסכים שאלימות היא רעה אם אינה נחוצה. אך הרוח לא תוכל להתקיים בלי הגוף, וכדי להגן על הגוף של היהודי צריך לפעמים אגרוף יהודי.
היהדות שמרה על קיומה רק משום שהיתה קשת עורף יותר מאלה שביקשו להכחידה, לסלפה או לשנותה.
אנו עייפים עד מוות מגויים שבאו לאזכרות של יהודים והיללו ושיבחו את "הרוח המוסרית היהודית". נמאסו עלינו עד עמקי נשמותינו אמירות קדיש, יארצהייטים והזלת דמעות. צו היהדות הוא לחיות.
מעשה בשני יהודים שהובלו לירייה על ידי אנטישמים. השניים הועמדו מול הקיר, ונקשרו עיניהם. אחד צעק: "הקשר חזק מידי"! מייד לחש לו השני בבהלה: "שקט, אל תעשה בעיות...".
פולחן ללא רעיון לא מועיל
העיקר בתורה ללמוד, לדעת, להכיר את מדותיו ואת מושגיו ואת רעיונותיו של הקב"ה, ללכת בדרכיו להידבק בו. המצוות והפולחן, אינם אלא הביטוי החיצוני לרעיון הפנימי.
הפכנו את הפולחן לעיקר. באמת העיקר אינו המצווה. וודאי צריך דקדוק במצוות, אלא המצווה היא ביטוי של רעיון. ואם לאו, זה סתם פולחן!
בלי הרעיון, הדרך והמידות של ה', היהדות הופכת לפולחן. ביהדות העיקר הוא הרעיון, והפולחן הוא הסמל החיצוני של הרעיון הפנימי. כשאין רעיון פנימי, עשיית המצווה לא מועילה לאדם.
לא הפולחן הוא העיקר אלא המחשבה והסיבה והמניע. ואם עיקר המניע הוא רע, לא רק שלא קיים מצוה אלא שעבר עבירה גרועה בגלימה ובאדרת של מצוה.
כאשר האדם אינו מבין את המצוה ואת הרעיון, או - יותר גרוע מזה - למד ואימץ ח"ו רעיונות ומדות זרות, מסולפות ומעוותות, הרי כאשר הוא מקיים את המצוה, הפולחן החיצוני, אינו אלא מדגיש ומבטא רעיון מוטעה או ח"ו המנוגד לאמת הנצחית של השם יתברך.
יהדות בשלימות
לאומיות חילונית היא מושג הזר לעם היהודי, ומי שאינו מבין ששמירת שבת חשובה כמו חברון - אינו מסוגל להציל אף אחד, גם לא את עצמו.
לו הייתי ראש הממשלה, הייתי פועל מיד לקבוע שתכנית הלימודים בכל בתי הספר במדינת ישראל תדגיש את היהדות, באופן שמי שמלמד אותה מאמין בה.
עלינו לשוב אל ההגדרה המקורית של היהדות כדת – אומה, המקיפה את כל תחומי החיים של היהודי.
יהדות אינה משחק שאדם משחק כאשר עולה הרצון מלפניו, וחדל ממנו כאשר מאס בו או התייגע ממנו.
מי שמקיים מצוות כמעשים שאין ביניהם קשר, כלבנים מפוזרות, פועל בלי הכרה בתכנית האלוקית וביעוד האלוקי, והרעיון הנשגב של היהדות נעשה "פולקלור" בעלמא.
אני זוכר רב בישיבת מיר שמת בנו בערב שבת, אשתו שמעה ומתה מהתקף לב. אך נכנסה שבת ואסור להתאבל. הוא קידש ושר. וברגע שיצאה שבת נפל על הרצפה והתחיל בוכה בכאב. זה יהודי! זאת יהדות!
הגיעה העת לעצב יהדות דתית-לאומית דינמית וגאה, אשר תפעל לא רק כמתגוננת אלא אף כיוצרת ופעלתנית. יהדות המנהיגה את העם בכל תחומי החיים.
ערבות הדדית
מושגים כמו חיים "פרטיים", וזכותו של היחיד לחטוא כל זמן שאינו מזיק לזולת, זרים ונכרים ליהדות, משום שעצם חטאו של היחיד מזיק לזולת, בזה שהוא מטמא את קדושת ישראל ומביא חורבן על כל ישראל.
אין די שהצעיר היהודי יהיה שומר מצוות. יש צורך והכרח לפתח בו את ההבנה בעומק ובגדולה של היהדות, צורך של חותם יהודי לעם ולמדינה.
ציונות = יהדות
חשוב לזעוק באזני העולם, "שמע עולם, אני ציוני"!. מפני שציונות היא יהדות, מפני שלא הרצל הוא זה שיצר את הציונות, אלא הקדוש ברוך הוא.
להיות יהודי "דתי" משמעו להיות יהודי "לאומי".
יהדות וציונות אינן מבטאות גזענות, אלא את ההבדלה והשוני של היהודים, מעמד שאינו ביולוגי אלא אידיאולוגי.
אני מוקיע את הגזענות האמיתית, לוחם בגזענות האמיתית. אבל הגזענות אינה ציונות ואינה יהדות. מי שלוחם למען מדינה יהודית - אינו גזעני. הוא יהודי טוב, הוא ציוני.
הציונות היא הייעוד היהודי, הייעוד שגזר ה' אלוקי הבריאה וההיסטוריה והיא מבוססת על הבטחה אלוקית.
יש ייעוד יהודי
יש ייעוד יהודי. הוא אשר חולל את ההיסטוריה היהודית, הוא אשר מעצב את ימינו אלה, וכל אשר יתרחש לעתיד לבוא אינו יציר תעתועיו של הגורל העיוור.
כלל גדול קבעה היהדות, כשהיא קשרה את ייעודו של עם ישראל - הכישלון והניצחון, היגון והשמחה - בדבקותו באלוקי ישראל ובמצוותיו.
הגיע הזמן לחינוך יהודי
לו הייתי ראש הממשלה, היה נפסק כל חילול השבת הלאומי והציבורי. הייתי מתחיל במערכה שכונתית של חינוך לערכים יהודיים בכל הארץ.
הערכים היהודיים חייבים להנחותנו ולא ערכים מערביים חולפים. לא ליברליזם, דמוקרטיה או השקפה מתקדמת כביכול, יקבעו מה טוב או רע לנו.
הייחוד שביהדות
היהדות אינה כופפת עצמה לרצונו של בן אנוש ואם תעשה כן תאבד את מהותה האלוקית.
מה בין היהדות לבין הדתות השונות, שמתארות את מייסדיהן כעל-אנושיים, כאילו נולדו בלידה אלוקית. לא כן היהדות. משה, רב האומה ונותן התורה, הוא ילוד אנוש, כמו שנאמר "והאיש משה ענו מאד".
דרך היהדות היא להאמין ולבטוח בה', ובכל זאת לעשות את כל מה שאפשר לעשות בדרכי הטבע, כל זמן שאין מפירים מצוה בכך.
יהדות היא דת בשביל ה"נבון", בעל התפיסה, האנאליטי, אלו שלומדים לקחים מלקחים קודמים.
קנה המידה: הזוהי דרך היהדות
קנה המידה היחידי חייב להיות: הזוהי דרך היהדות אם לאו? הזוהי חובתי או לא? אם חובתך היא – זנק אליה. ההצלחה תהי נחלתך, כי אלוקי היהודים הוא אלוקי ההיסטוריה.
החזיר את הגאווה ביהדות
אשתו של מו"ל ה'ג'ואיש פרס', התגייסה לתמיכה ברב כהנא לאחר מעצרו ופרסמה מאמר מערכת בכותרת "אני זוכרת את מאיר": אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא הגיע אלינו לפני שתים עשרה שנה, צנום ונאה כמו היום. אך לא רק יופיו החיצוני משך את העין, אלא גם הבעת הדאגה שבפניו, כאילו נשא את עול העולם על כתפיו. אם יש אדם שחש את צערם של אחיו, זהו מאיר כהנא. תחושה זו, שאמורה להיות לכל יהודי, עתידה היתה להוביל אותו למקומות שגם הוא לא צפה.
...הרב כהנא הצטרף למערכת (ה'ג'ואיש פרס') והתחיל "לומר את הדברים כהוויתם". אלפי צעירים הושפעו מדבריו. רבים הלכו בקומה זקופה יותר לאחר שהוא הזכיר להם ש"היהדות היא יפה". הוא החזיר להם את הגאווה ביהדותם. על כך בלבד הוא ראוי לתמיכתנו.
...עכשיו הוא בסכנה, ועלינו לעזור לו... עם ישראל חייב למאיר כהנא חוב תודה שלא ניתן לשלם אותו במלואו. לפחות נוכל להראות לו שאכפת לנו. נשלח מכתבים ועצומות (מי שיכול - מברקים ושיחות טלפון) לממשלת ישראל ונתחנן למען מאיר כהנא, הוא היה עושה יותר מזה למעננו!
© כל הזכויות שמורות