רוב ומיעוט
ניסים אינם קורים באופן ניסי. הם קורים מפני שה"מעטים" מתעלמים מכל ההגיון של מספרים ועוצמה.
אנו חבים את עצם קיומנו לאותם מעטים שהבינו, לאותם מעטים שחוללו בבדידותם את ההסטוריה.
אף פעם אין ספק בליבם של ה"מעטים", שלא רק שהם צודקים, אלא גם שבסופו של דבר הם ינצחו.
את ציוני הדרך הגדולים בהסטוריה הציבו אנשי החזון הבודדים, המיעוט האמיץ, אותו קומץ שהבין והיה מוכן להקריב את הפחד על מזבח האידיאליזם. הם תמיד נתקלו בהתנגדות הרוב הפחדן ורך הלבב.
בכל דור, הצדיקים היו במיעוט מול שאר העם, כמו אצל משה רבנו ואצל המכבים. אף פעם לא יתקומם כל העם. אם רוב העם היה מקבל את האמת, המשיח היה בא.
דברים גדולים אף פעם לא נעשו על ידי רוב העם, אלא על ידי מיעוט.
הדבר בו מאמין המיעוט היום, הופך מחר לנחלת הרוב. את אשר המיעוט מעז לעשות עכשיו, יעשה הרוב הגדול כעבור זמן.
היהודי מעולם לא נגרר אחרי הרוב. אילו עשה כן, היה נעלם מזמן.
הרבי מגור למד עם בנו גמרא, והגיעו לביטוי "כולי עלמא לא פליגי". שאל הרבי: מי הם "כולי עלמא"? ענה לו: כולם. קירבו אביו לחלון, הצביע על העוברים ושבים, ואמר לו: הם כולי עלמא? לא. אנחנו כולי עלמא!
מי שדעותיו נפסלות על ידי רוב עמיתיו אינו בהכרח טועה. ההסטוריה מלאה בדוגמאות של אלה שעמדו בודדים והשמיעו את התנגדותם לדעת הרוב ושהוכחה לבסוף צדקתם.
© כל הזכויות שמורות