רשעים

רשעים

אוהבי ה' שנאו רע

          כמו שה' אוהב טוב, כך האדם, חייב לאהוב טוב ולהידבק בטוב. וכן, מכיון שה' שונא את הרע ואת עושיו, הרי גם מתפקידו של האדם לשנוא את הרע ולבערו מן העולם.

     כמו שהקב"ה שונא כל פועלי אוון, כך על היהודי לשנוא את הרעים ולמנוע מהם מלהגשים את מזימותיהם. כן אמר דוד המלך ע"ה: "ראיתי בוגדים ואתקוטָטָה אשר אמרתך לא שָמָרו".

     "אוהבי ה' שִנאו רע". חובה היא על מי שאוהב את ה', לשנוא את הרע ואת הרשע שהם אויבי ה'.

     "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" - מי שאוהב ישראל באמת צריך לקרב את הרשע במטרה להחזירו למוטב, אך לא להצדיקו!

     מצוה לקלל וללחום ברשע בדיוק כמו שמצוה לברך את הצדיק, "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם".

אסור לרחם על הרשע

          המרחם על הרשע אינו רחמן אלא אכזרי, כי מי שאינו מסוגל לשנוא את הרע ואת הרשע, אינו מסוגל לעולם לאהוב את הצדיק ואת הישר.

     "יצר הרע נברא לאכזריות, וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם, נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת ה' עם יצר הרע". גדולים הם דברי רבינו יונה! וכמה מנוגדים הם לרעיונות התרבות הזרה בזמננו!

     "כי ברחמנות הטיפשים יאבד כל משפט". אלה דברי הרמב"ן העומדים מול צבא המתייוונים, שאימצו את רעיונות הגוים, רעיונות התרבות הזרה.

     רחמנות על האכזרים מביאה אך ורק לאכזריות על ישראל. כאשר מדובר בשונאי ישראל הבאים עלינו והצרים לנו והחפצים בהשמדתנו, בודאי חייבים אנו להכות אותם עד כלה. מצוה היא.

     חסד גדול הוא לעולם, לבער את הרע מקרבנו. משום שכל המרחם על אכזר סופו להיות אכזר על הרחמן, מכיון שברחמנותו המעוותת הוא נותן לרשע להמשיך ולעשות עוול.

ובערת הרע מקרבך

          לבער את הרע ואת הרשעים, הוא מצוה לדורות. כי לגבי המצוה לשנוא ולבער את הרע אמרו חז"ל "'ויכפר על בני ישראל' - וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה? אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן".

     כאשר ה' מבער את הרע ואת הרשע מן העולם, אינו עושה חסד רק עם הצדיק והחף מפשע, אלא גם עם הרשע. כי בכך הוא מונע ממנו להרשיע ולהוסיף על חטאו.

     כך היא יסודה של תורה. לבער את הרע מקרבנו ובכך לקדש שם שמים המחולל על ידי גוים שלא ידעו את ה'.

     מי שכובש וכופה את יצרו ואת מחשבותיו הנפסדות והסופיות, ילך לבער את הרע ולנקום ברשעים מפני צו ה' ותוך דבקות במידותיו וללא שום נגיעה אישית - ואז ייקרא רחמן וחסיד, שביער את הרע מהעולם.

     הימצאם של רשעים בעולם והשתלטותם עליו, מהווים אתגר ואיום למלכותו הבלעדית של הקב"ה, ועל כן מלחמת מצוה היא לבערם מן העולם.

שם רשעים ירקב

 יש המסכימים שחובה להילחם למען הטוב ולשבח את הטובים, אך סבורים שאין ללכת למלחמה נגד הרע, ובודאי שאין להתגרות ברשע ולקללו. טעות גדולה בידיהם, ואף עבירה נוראה. "ושם רשעים ירקב".

ערב רב

    הערב רב הם החלק של עם ישראל שפניו מועדות למלחמה נגד ה' ונגד האמת והאמונה של תורת ה'. יש לנו אִתם מלחמת חרמה ללא פשרות, מי שמסרב להילחם נגדם, שופך דמים הוא.

     מעולם לא פחדתי מהערבים, מעולם ידעתי כי האויב האמיתי, העיקרי, זה שמסכן באמת את קיומנו, הינו הערב-רב שבתוכנו, היהודי שפרק עול מלכות שמים, הבוגד שבגד בעמו ובמדינתו.

     הגר"א אמר שהמלחמה הקשה ביותר של משיח בן יוסף לא תהיה עם אדום וישמעאל, אלא עם הערב רב, שמכניסים לתוכנו את השקר.

     הטעות הפטלית של משה רבנו הייתה שלקח אתו ערב רב, ועד היום אנו סובלים מהם.

אין דו קיום עם הרשעים

          ודע, שיש מלחמת דור דור בין הטוב לבין הרע, ואין פשרה בין תורת משה לתורת הרשעים, ועל זה אמר הנביא עמוס: "שנאו רע ואהבו טוב".

     חובה היא להיבדל מן הרשע, גם אם צעד זה קשה וגם אם הוא נראה כאכזריות, כי האכזר והרשע ישפיעו על הטוב. אין דו-קיום בין הרשע ובין הישר רק הבדלה ופרישה.

     מי שמורד בה' ומתעב את מצותו להילחם ולבער את הרע והרשעים, לעולם לא יהיה לו שלום, כי אין שלום לרשעים.

     שונאי ישראל לעולם לא יסתפקו בפחות מחיסולה המוחלט של המדינה היהודית, הם אינם רוצים בהתפשרות, אינם מדברים על חזרה לשנה מסוימת, אלא על זמן שבו לא תהיה ישראל כלל.

הרשעים שבתקשורת

          יש כאלו שחושבים שערפאת הוא האיום החמור ביותר על מדינת ישראל. אני הייתי מציע שישקלו אם הטלוויזיה הישראלית היא הנושאת בתואר הזה.

     אין סכנה למדינת ישראל מצד הערבים. הסכנה היא דווקא מיהודים האמנים ואנשי רוח למיניהם, אנשי טלוויזיה, רדיו, חברי כנסת, האחוזים במחלת האיידס היהודית, קרי: שנאה עצמית חולנית.

     אני חולם על מדינה שתנקה מכלי התקשורת שלה את הגייס החמישי - השמאלנים המרעילים מדי יום את צעירינו, השוטפים את מוחם בתבוסתנות, ברגשות אשמה, בשנאה עצמית.

     לו הייתי ראש הממשלה, הייתי מחליף את הנהלת הרדיו והטלוויזיה באנשים המאמינים שהעם היהודי צריך להיות מזוהה עם היהדות, עם כל ארץ ישראל.

רשעים בחיים קרויים מתים

          אדם הממלא את תפקידו האלוקי חי תמיד – בעולם הזה ובעולם הבא, ואילו הרשע, המועל בתפקידו, מת כבר בעולם הזה וגם לעולם הבא. המבין את זה, לעולם לא יפחד מהמוות או מהיסורים.

     צדיק אפילו במיתתו נקרא חי, ורשע אפילו בחייו נקרא מת, כי תורתו של הצדיק ומעשיו הטובים נשארים לעולם לדוגמה ולמשל.

     הרשעים והרעים נקראים: מְתי שוא ונעלמים. כי כמו "מת" שבחילופי אותיות הוא "תם" - נגמר, כלה - כך הרשע, אף על פי שלכאורה הוא חי, למעשה אינו כן, וה"חיים" שלו כבר תמו.

     הרשע מנסה להתעלם מתפקידו וממשימתו בעולם, ובזה שהוא מתעלם, הוא פורק עול עולם, והקב"ה צווח "לא תוכל להתעלם".

קשר רשעים אינו מן המניין

          רוב ההולך נגד דין העם היהודי, אינו רוב, הם מפרי החוק, כשהם מחליטים להתנגד לחוק של עם ישראל, לאסור את החובה, ולחייב את האסור. הם העוררים על החוק, הם מפרי הסדר.

     רוב העם, ואפילו רוב מוחץ, ההולך נגד דין תורה; בג"ץ ההולך נגד דין תורה; כנסת ההולכת נגד דין תורה - אינם מן המניין, כי הם המפירים את החוק.

     לא בג"ץ ולא כל גוף חילוני אחר יקבע לנו את דרכנו בקודש. ההלכה עומדת מעל לכל רשע, מעל כל שופט, מעל כל חוק הכנסת.

מלחמת תרבות

          המאבק האמיתי היום הוא המאבק בין היהודים האמיתיים לבין המתייוונים.

     האויב האמיתי שיביא חס ושלום, לחורבן המדינה הזאת, הוא ההתייוונות וההתגויות, הכפירה והאפיקורסות של יהודים שאותם כינו חז"ל ובצדק, "שונאיהם של ישראל".

     הבועט במסורת היהודית, משולל כל תחושה של כבוד עצמי ומתעלם מכך שבזכות המסורת קיימת המדינה.

     הפחד הוא הנשק הגדול של הרשעים, משום שהם יודעים שרוב העם הוא קטן אמונה וחושש לחייו ורכושו, ואינו מסוגל להיות גדול ולחשוב במונחים של אמונה ובטחון.

     בדורנו, הרשעים שבשמאל עומדים בחוזקה תוך חירוף וגידוף כלפי שמיא ללא שום בושה. לעומת זאת, הימין תמיד נמצא בהתגוננות ובהתנצלות, ולכן הרשעים מצליחים.

     איני מטיל ספק בכך שעסקני מפא"י אוהבים את המדינה, אולם אהבתם למפלגתם ולשלטון גדולה יותר.

     הקב"ה נותן לרשעים להתגדל, ונותן ליהודים להסתכן ולהתבודד, שאז - כאשר יעשה דין ברשעים וישמיד אותם, כחו וגבורתו יהיו עוד יותר מפורסמים וברורים.

     התרבות הזרה של היום הרבה יותר גרועה ומסוכנת ומתועבת מהעבודה זרה של פעם.

חמורים אנושיים

          חמורים נולדו עם מגבלות. הם אינם יכולים לראות. חמורים אנושיים הם אחרת. הם יכולים, אבל הם גרועים מאלו עם ארבע רגליים, כי הם מסרבים לראות ולהודות במציאות.

     יש הרואים, המבינים, הרואים את המציאות ואת האמת. ויש שמסתכלים בדיוק באותו כיוון, על אותו מצב, ואינם רואים כלום. אך יותר מפליא, מאלה שאינם מסוגלים לראות, הם אלה שלא רוצים לראות.

  אותי לא משתיקים

להרצאתו באוניברסיטה בבופלו הגיעה קבוצה גדולה של סטודנטים יהודים שמאלנים, ואלו קטעו את הרצאתו בלי הרף בצעקות "הלאה הפשיזם הישראלי"! "הקץ לציונות"! ו"פלסטין תנצח"! הרב כהנא כתב: "עמדתי על הבמה ואמרתי להם שאני מוכן להישאר שם כל הלילה, אבל הם לעולם לא יצליחו לבטל את ההרצאה שלי". באוניברסיטת קולגיט בהמילטון שבניו יורק היו חילופי צעקות בין הרב כהנא לסטודנט ערבי שהגיע לאמריקה בתכנית לחילופי סטודנטים, אך הרב הפסיק את צעקותיו במילים: "אני לא נשיא קולג'. אותי לא משתיקים". והמשיך בהרצאתו.

יהודים טובים

ארבעה מחברי הליגה נעצרו בחשד להצתה ב"מרכז הבין-לאומי לכתבי הקודש" בהר הזיתים, מרכז להדפסת חומר מיסיונרי ולהפצתו. עדי ראייה סיפרו שכמה אנשים מחופשים לתיירים נכנסו למקום, הפכו תנור נפט והציתו כמה עותקים של הברית החדשה.

למחרת, כינס הרב כהנא מסיבת עיתונאים והכחיש כל "קשר רשמי" של הליגה להצתה. אבל, הוא אמר, אלו שעשו זאת הם "יהודים טובים". הוא הוסיף שהליגה אינה שוללת פעולות כמו הצתות, כל עוד אין הכנסת מחוקקת חוק נגד פעילות מיסיונרית, וציטט את ההלכה שמותר לעבור על איסורי תורה כדי להציל יהודי ממי שבא להעביר אותו על דתו. (ליבי כהנא)

מדד האיומים

הרב היה מקבל באופן תדיר איומים מאנשי שמאל וערבים. האיומים היו מגיעים בטלפון ובכתב, לבית ולמשרד. לנוכח האיומים היה הרב אומר: לפי כמות האיומים אני יודע שאנו בדרך הנכונה. אם הכמות יורדת, כנראה שאנו סוטים מהדרך.

אולקוס ליוסי שריד

עיקר הייעוד שלי כחבר כנסת יהיה לגרום אולקוס ליוסי שריד, בפרוטוקול הכנסת יירשם: "יוסי שריד עוכר ישראל"!, כך הכריז הרב עם היוודע תוצאות הבחירות לכנסת ב-. שריד, היה חבר כנסת מהשמאל הקיצוני, שלנגד עיניו עמדו פגיעה בארץ ישראל, במדינת ישראל כמדינה יהודית ובתורת ישראל. אכן, הרב לא אחת, כפי שמופיע בספר הנאומים של הרב בכנסת, הטיח בפני יוסי שריד דברים קשים אך נוקבים. בכל פעם השתולל שריד מזעם במליאה, עד שלא יכול היה להתמודד עם דברי הרב, וכילד קטן, בכל פעם שהרב עלה לנאום יצא מאולם המליאה, "שוברים את הכלים ולא משחקים".

זכור, אל תשכח!

המקום היה בית אגרון, בית העיתונאים של ירושלים. תנועת "כך" כנסה מסיבת עיתונאים עבור התקשורת הזרה כדי להציג בפניה כמה מהמועמדים המרכזיים ברשימתה לבחירות לכנסת. שעה שהסקרים מראים על עליה תלולה בתמיכה ב"כך", הסקרנות וההתענינות במועמדים היתה גדולה.

כנהוג, נציגי התקשורת נשאלו בכניסה לשמותיהם ולזהות הגוף אותו הם מייצגים, ואחד השיב - "אונגר, מאירופה". אירופה? שם לא מוכר כגוף תקשורתי, אבל אולי מדובר בפרילנסר קטן. מסיבת העיתונאים החלה והתנהלה למישרים. המועמדים דברו בקצרה ובנימוס ועשו רושם טוב. ואז הגיע שלב השאלות והתשובות.

הראשון שהרים את ידו לשאול היה האדון מאירופה. אדם חובש כיפה, יש לציין. אולם הפעם הוא אמר את המילים הבאות - "שמי אונגר, ואני מייצג את התקשורת הגרמנית והאוסטרית". בשמעי זאת, אמרתי על המקום - "אילו ידעתי על כך, לא היית מורשה להיכנס. יש לנו מדיניות ברורה לא להתראיין לנציגי התקשורת הגרמנית והאוסטרית, ואף לא לאפשר את נוכחותם במסיבות עיתונאים שלנו. נא לצאת."

בנקודה זו, עמד אחד הכתבים הזרים האנטי-יהודיים השוכנים דרך קבע בישראל, דן פישר מה"לוס אנג'לס טיימס", אשר הכריז בצדקנות - "הוא עמית". ואז גם הוא יצא. אחריו הלכו עוד כמה, כולל אשה הנראית באופן מובהק כדתיה, לסלי גוטסמן מהישוב אפרת.

זו הסיבה, יהודי יקר, אשר בגללה ה' כתב "זכור", וידע שחיוני להוסיף - "לא תשכח". (הרב כהנא)