שבת

שבת

  מצוה גדולה להקדים כמה שאפשר את השבת, שבזכות זה נקבל במדה כנגד מדה את הקדמת הקץ.

     בשבת אין היהודי מתעסק בפרנסתו, בחומרנות, בריצה אחר הכסף. ביום שבת היהודי דואג לנשמתו והוא מאמין שהקב"ה יפרנס אותו.

     כמה ברכות יחולו על ראשו של האדם שיקפיד ויקדים את השבת כל שבוע, ובזכות זה יחיש גם את ביאת השבת הנצחית לעולם!

     השבת מטילה עלינו משמעת עצומה. היא דורשת מאיתנו להתפנות ממחשבות על רווחים חומריים, להתמסר יום אחד שלם לדברים נשגבים ולהגיע להכרה שכל ההישגים החומריים תלויים ברצון ה'.

שאבעס! שאבעס!

כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, מי שעובר בשבת באזור הכניסה לירושלים יראה שם, קרוב לוודאי, מחזה מרשים: יהודי מבוגר, חסיד, עומד על יד הרמזור כאשר עוברות שם מכוניות, או עוצרות באדום, וקורא: שאבעס! שאבעס!

היהודי החסידי, החרדי הזה, אינו זורק אבנים, אינו מקלל, אינו מגדף. הוא רק עומד או מסתובב לאטו, ובקול שקט קורא: שאבעס! שאבעס!

אודה ולא אבוש, בראשונה, כאשר ראיתי את המעשה הזה, חשבתי לעצמי: מה רוצה היהודי הזה? מה הוא חושב? וכי עולה על דעתו שיש שמץ של תקווה שבכך ישפיע על הנוסעים ברכביהם, מחללי שבת קודש, לחזור מדרכיהם הרעות? וכי מקווה יהודי בודד שמרים את קולו וזועק "שאבעס" כלפי יהודים השקועים עמוק עמוק בבוץ הגשמיות החילונית להטותם לקדושה ולשמירת שבת?

ואז, ומאז, הבנתי. ראשית כול, מי יכול לקבוע את מידת הרגישות שבלב כל יהודי הנתקל באדם אמיתי, שכואב לו עד עומק נפשו כשהוא רואה יהודים מחללים את השבת? אולי בכל זאת נותר אדם רגיש אחד בסדום, שהתרשם עד עומק נפשו, לקח ללבו את המוסר המרגש "שאבעס! שאבעס!", ואכן יפסיק לחלל את השבת?

אך יותר מזה: הבנתי כי לפני כלל גדול ויסודי ביהדות. בעיני הקדוש-ברוך-הוא העיקר אינו התוצאה הפרגמטית, האם ניסיונו של אותו יהודי אכן יניב פירות או לא. היסוד הוא, שחילול שבת הוא פשע לאומי המערער את יסודות העולם, הוא מעשה של כפירה באדנותו של מי שאמר והיה העולם. הוא קריאת תיגר על התורה כולה, ולא בכדי אמרו חז"ל: "כל המשמר את השבת, כאילו קיים כל התורה כולה", וכן: "כל מי שמחלל את השבת, מעיד בפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא עולמו בשישה ימים ולא נח בשביעי". והעיקר: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת".

וכיוון שכל כך חמור המעשה של חילול שבת וכל כך איום ונורא זעמו ועונשו של הקדוש-ברוך-הוא כתגמול לאומי, הרי חובתו הכללית של היהודי למחות, לזעוק ולהוכיח את עמיתו חלה עליו ביתר שאת לגבי חילול שבת. (הרב כהנא)

יותר לא אסע בשבת

שבת אחת הלכתי עם הרב ברחובות ירושלים, אחד האנשים שנסע ברכב זיהה את הרב כהנא נופף לעברו וצעק: שבת שלום הרב. ענה לו הרב: שבת שלום תהיה כשתפסיק לנסוע בשבת. היהודי התבלבל מהתגובה של הרב, והבטיח לרב: יותר לא אסע בשבת.

שבת עם המשפחה

באחת מנסיעותיו של הרב כהנא אל מחוץ לעיר איחר מטוסו, והוא נחת בניו יורק שעה אחת לפני כניסת השבת. ארי קלדרון, שגר קרוב לנמל התעופה, הגיע לפגוש אותו כמתוכנן, אך היה ברור שאם קלדרון יסיע אותו הביתה לברוקלין, הוא עצמו לא יספיק לחזור לביתו לפני שבת. הרב שכנע את קלדרון להוריד אותו בדרך ולנסוע לביתו. קלדרון לקח את חפציו של הרב כהנא, והרב החל ללכת ברגל לברוקלין. בינתיים, כמובן, חיכיתי לו בבית בדאגה גוברת, אך ידעתי שאין מה לעשות. הדלקתי נרות, קידשתי על הין והגשתי לילדים את סעודת השבת, תוך כדי שאני מנסה לדחות את המחשבות המפחידות המתגנבות ללבי.

לבסוף הגיעה הדפיקה המיוחלת. הרב הגיע! לאחר כמעט שלוש שעות שבהן נאלץ לעבור גם בשכונות מסוכנות, הוא היה בבית. אף על פי שהיה יכול פשוט להתארח אצל משפחת קלדרון בשבת, הוא התאמץ לחזור הביתה, משום שהיה חשוב לו להיות עם המשפחה בשבת. (ליבי כהנא)