שלום ומלחמה
עת מלחמה ועת שלום
מי שאינו מוכן לעת מלחמה במקום ובזמן הראוי והמצוּוה, הוא חוטא ופורק עול בדיוק כמו מי שאינו מוכן לעת שלום.
מי שחושב שהוא מסוגל להציל את העם ללא דמים וללא ייסורים אינו אלא משלה את עצמו.
יהודי מלומד לא יכחיש כי השלום הוא היעד הסופי, ועם זאת יודה כי עד לבוא אותו עידן נכסף - עלינו להמשיך ולחיות על פי הכלל התלמודי: "הקם להרגך השכם להרגו".
כתוב בתנ"ך "עת מלחמה ועת שלום". לפעמים, לאחר שניסינו הכל, אין בררה אלא לנקוט אלימות. לתת את הלחי השניה לא כתוב בתנ"ך שלנו.
אילו ראתה היהדות בשלום דרך מוחלטת ויחידה בחיים, לא היינו מציבים בין גיבורינו כל כך הרבה דמויות שחייהם כרוכים במעשי אלימות.
השלום הוא נפלא, אך לא לשלום בא יהושע לכבוש את ארץ כנען, ולא לשלום, כמטרה העליונה, החזירנו הקדוש ברוך הוא לארצנו היום.
מלחמת מצווה
כל מלחמה שבה עולים הגויים על ארץ ישראל נקראת מלחמת מצווה.
כל אומה אחרת וכל גוי אחר המחרף ונלחם בהקב"ה - נדבק בו חטאו של עמלק, והוא כעמלק. והבן וזכור כלל זה לימינו אלה.
בכל מקום שיהודי נשבה על ידי גוי, או שישראל נמצא במצוקה, על המדינה היהודית ועל כלל ישראל ללכת להצילם משום קידוש ה', והיא מלחמת מצווה.
כאשר הצו האלוקי פוקד על היהודי לצאת למלחמת מצווה, על היהודי לעשות שני דברים: להתפלל לה' ולהשליך את יהבו על אביו שבשמים, ובמקביל לצאת למלחמה בנשק הכי יעיל שיש בידו.
"כי תצא למלחמה על אויבך" - משמע שבבית אף פעם אין אויבים. במצב טבעי, תמיד האויבים בחוץ, אבל בבית אסור שיהיו אויבים.
מאז ומתמיד היתה דרכו של העם היהודי במלחמה – שילוב אמונה בה' בעמידה איתנה ונכונות למסירות נפש במשימות מסוכנות, יחד עם נקיטת כל האמצעים הטבעיים במאבק.
לא שייך לסלוח לגרמנים - לעולם! מחייתם היא מחיית אויבי ה', ועל זה לא שייך ויתור.
דמם של רשעים במלחמת מצווה אינו אלא כדם שאין בו ממש, לא כדם של מי שנברא בצלם אלוקים, אלא, בגלל שהשחיתו את הצלם, דמם אינו אלא כמים, וכדם של חיות, כגון הצבי והאיל, שאינם כשרים למזבח.
הבא להרגך – לפחות – השכם לסלקו.
המצווה להציל את היהודי מתוך אהבת ישראל, וכן המצווה לנקום נקמת יהודים, נקמת הצדיק מהרשע, ולבער את הרע ואת חילול ה' מהארץ, נכללות במושג של מלחמת מצווה.
במלחמה אין רחמים
מי שמרחם על ילד קטן שזורק אבן, צריך לחזור לביתו. במלחמה אסור לרחם. "'כי תצא למלחמה על אויבך' - מהו 'על אויבך'? אמר ה': צאו עליהם כאויבים. כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם לא תרחמו עליהם".
"כי תצא למלחמה על אויביך..." למה נאמר "אויביך"? הרי ברור שאדם יוצא למלחמה על אויביו ולא על חבריו. אלא, צריך לזכור שהם אויבים ולא חברים. כמה חסר כלל גדול ופשוט זה בימינו!
חייבים להפסיק את הטרור בכל דרך הדרושה להפסיקו. אלה אשר יש לאל ידם להפסיקו ויודעים כיצד להפסיקו ואשר בכל זאת מסרבים לנקוט באמצעים הנחוצים - הינם בעצמם שותפים לפשע.
התגובה לברוטליות אינה חסד. התשובה לרצח אינה "מתורבתת". המענה לטרור חייב להיות טרור.
אני חולם על מדינה הקובעת שכל שונאינו, אנשים נשים וטף, אינם שווים חייו של חייל יהודי אחד.
"'צרור את המדינים' - למה? כי צוררים הם לכם. מכאן אמרו חכמים: [אם] בא להורגך השכם להורגו". אכן השכם להורגו - ולא לאוהבו.
אומר הרמב"ן: "אמר הפסוק 'לא תחוס עינך עליהם' - כי ברחמנות הטפשים יאבד כל משפט". רחמנות הטיפשים, זאת הקללה שדבקה בנו.
במלחמת מצווה אין מושג של פיקוח נפש
כיבוש הארץ וישובה אינם נדחים מפני פקוח נפש, אלא אדרבא, זוהי המצווה היחידה אשר בה מצווה היהודי להעמיד עצמו בסכנה, כאשר העם נקרא להגן עליה.
לדחות מלחמת מצווה בגלל "פקוח נפש", פירושו למחוק לנצח מצווה מתורת משה. שהרי אם כן ביטלת כל מלחמת מצווה לעולם, שהלא אין מלחמה בלי סכנת מיתה.
בלי מלחמה, אין ארץ ישראל לעם היהודי, ולא תיתכן מדינה יהודית בטוחה מפני אויבים. מצוות ישוב הארץ קשורה קשר טבעי בסכנת חיים.
מלחמה נגד ישראל היא מלחמה נגד ה'
כל סכין וכל רימון וכל פצצה הפוגעים ביהודי - פוגעים כביכול באלוקי ישראל.
יהודי היוצא למלחמה, יוצא גם בשם ה' וגם בנשק, כמו שכתוב: "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם".
כאשר שוברים את האויב, אז "נודע ביהודה אלוקים", ושמו מתגדל ומתקדש בעולם. אך ח"ו כשזה הפוך, כשיהודים מפחדים, אין חילול ה' גדול מזה.
ציווה ה' לגדעון ללכת למלחמה עם שלוש מאות איש בלבד, כדי להגדיל את הנס, ולהוכיח שהנצחון בא מאת ה'.
אין להתייחס באהבה ובסלחנות למי שקם נגד הקב"ה, והלכה היא שכל אויב שקם נגד ישראל כאילו קם נגד הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל: "...שכל מי שקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד הקב"ה".
היהודי הוא בן של ה'. אם ליהודי אסור להשחית את גופו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור ליהודי לתת לגוי להשחית את גופו.
אסור לאדם מישראל להזיק לעצמו, לגופו. רש"י מסביר שזה משום שישראל הוא עם ה', וגופו של כל אחד מישראל הוא חלק מעם ה'. לכן גוי המכה יהודי חייב מיתה.
לעיתים אלימות נחוצה
לפי היהדות האלימות היא דבר רע - אבל לפעמים היא נחוצה. הלוואי שהיינו יכולים לעשות הכל בדרכים נחמדות יותר. הלוואי שהיינו יכולים לשבת ולדבר כמו בני אדם - למשל, כמו שאתם עושים כאן באוניברסיטה.
כל היהודים חוגגים את חג החנוכה ומהללים ומשבחים את המכבים. בביקורינו במצדה גואה הגאווה בליבנו. האנשים האלה, שאנחנו גאים בהם כל כך, לא פתרו בעיות "בלי אלימות".
נמאס לנו למות מות קדושים. נתינת הלחי השניה אינה דרך היהדות. לחיות - זוהי דרכה של היהדות.
על היהודי לדעת שצרתו של כל יהודי אחר היא צרתו שלו, ושעליו לעשות את כל מה שצריך - אפילו באלימות - כדי להגן על אחיו היהודי.
עלינו להפוך את תדמית היהודי מתדמית של יצור נפחד וחסר ביטחון, לתדמית של מי שמוכן לרוצץ את גולגולתו של האויב ולהגן פיזית על זכויותיו, בדיוק כמו כל אדם אחר.
כנגד כל יהודי ברוסיה, שני דיפלומטים סובייטים ברחבי תבל, עין תחת עין, שן תחת שן.
יש כאלה שיאמרו שתקיפה פיזית אינה הדרך היהודית. אבל, אם היו נוהגים כך בגרמניה, לא היה קם היטלר.
כח יהודי הוא שם המשחק. באמצעותו נינצל. בלעדיו אין סיכוי.
אם יש צורך נוותר על המכובדות הנעימה ועל ההיצמדות לפעולות חוקיות, זו אינה מלאכה נעימה, היא אינה מיועדת לאנשים שמפחדים ללכלך את הידיים.
אם מישהו קורא לך ממזר יהודי, תן לו מכה חזקה כל כך עד שהוא לעולם לא יעשה זאת שוב. אתה יודע מה תקבל? כבוד!
אינני מטיף לאלימות לשמה או לאלימות שאינה חיונית לחלוטין. אני רק מגנה את אלה הרוצים להגביל אותנו לפעילות "מכובדת" ובכך קושרים את ידינו.
"קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים". כלומר, הגוי החרש והאטום, שאינו מבין את גדלות ה' דרך תורתו וחכמתו, מסוגל לשמוע רק את קול ה' בכח!
הפסיקו לדאוג כל הזמן מה חושבים הגויים. זהו תסביך שצריך להפטר ממנו. כל אדם הגון יודע שכשמישהו מרביץ לך, אתה מרביץ בחזרה. זה מוסרי. זה שפוי.
נסיגה – חילול ה'
לנו נחוץ להיפטר מהאשליה שאם תנהג ישראל בגמישות, בהגיון ובפשרנות, נמצא השלום בהישג ידינו.
לגבי האומה, נסיגה היא תמיד חילול ה', ולכן אסור לעם לברוח ממלחמה בארץ ישראל שהיא תמיד מלחמת מצווה, ומכל מקום העם חייב גם לנסות ללחום בנשק, ולא לסמוך על הנס.
כל נסיגה, וגם סירוב לסגת, המבוסס רק על "בטחון צבאי" או לאומיות גרידא, או כל נימוק חילוני אחר – לא תהיה בו כל תועלת.
שלום מזויף – סכנה!
אני אינני רוצה לאבד את מדינת היהודים, לא באמצעות המלחמה, אף לא באמצעות השלום.
ישועת היהודי לא תבוא מתוכניות אוויליות. "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר". רק כך.
כל ויתור יוליד לחץ עולמי לעוד ויתורים. כי הרי היהודים ומדינתם מהווים – במקרה הטוב – מטרד, ובסופו של דבר – סכנה ואיום לאינטרסים המדיניים והכלכליים של הגויים.
אם יפה השלום באמת, אין לקנותו במחיר החרות.
אלה החיים באשליה, כי "פשרה" תביא לנו שלום ובטחון הם תמימים או נוכלים.
אלוקי ישראל לא יעניק לנו שלווה ובטחון בגלות, או שלום ובטחון בארץ, כי אם בתנאים שלו. כל תכניותינו ההפכפכיות להגיע לידי הסדר עם אויבינו ועם בעל-בריתנו, הן רק אשליות ותו לא.
המטיפים לשלום תוך השלמה עם אי - צדק - עסוקים לעיתים קרובות מדי בגופם שלהם, ולאו דווקא בנשמותיהם או בגופם של העשוקים.
אין סומכין על הנס
היהודי פועל תמיד בשני מישורים מקבילים. הוא אינו סומך על הנס ואינו מסתפק בתפילות, אלא מתכונן למלחמה בכל האמצעים הטבעיים. בד בבד הוא יודע שהניצחון לא יבוא בכח הזרוע בלבד.
הכלל "אין סומכין על הנס" לא אומר שאם יש דבר קשה ומסובך, אין לעשותו. כוונת הכלל הזה היא שצריך לעשות הכל באופן שיש מירב האפשרויות להצלחה.
"אין סומכין על הנס" קיים רק כשהאדם יושב בבית הכנסת ואומר: ה' יעזור. בשעה שהאדם יוצא ועושה את כל מה שביכולתו, הוא כבר יוצא מהגדר של "אין סומכין על הנס".
אם נבטח בה' ובד בבד נעשה מאמצים טבעיים להשגת נצחונותינו, יהפוך הבלתי אפשרי בקרב – לאפשרי.
תכנית השלום התורנית
שלום? בטחון? שלווה? אך ורק "אם בחקתי תלכו...". אין דרך אחרת, וכל ה"תשובות" הנואשות מימין ומשמאל הן אך ורק אשליות.
להבין את המלחמות
יש צורך במלחמת ששת ימים על מנת להבין את מלחמת יום הכיפורים, ודרושה לנו מלחמת יום כיפור כדי לעמוד על משמעות מלחמת ששת הימים.
אגרוף בפרצוף
בהפגנה של הליגה בארצות הברית, אחד העוברים ושבים שנסע במכונית ועצר לידינו, לא שם לב כנראה שמדובר בהפגנה של הליגה, וצעק: חבל שהנאצים לא גמרו את כולכם. הרב כהנא קפץ מעבר למחסומי המשטרה והכניס לו אגרוף בפרצוף. הגוי ברח משם במהירות האפשרית.
© כל הזכויות שמורות