תוכחה
תוכחה מתוך אהבת ישראל
אנשים חושבים שלא "נאה" למחות. מי שלא מוחה נחשב "דתי טוב". אדם רוצה להרגיש אהוב, אך אדם צריך לזכור שה' אוהב אותו, וזה מספיק!
יש אנשים שנמנעים מלהוכיח אחרים בגלל "אהבת ישראל". אבל, מי שבאמת אוהב יהודים צריך להוכיחם, כי הוא ירצה להצילם ממה שיקרה להם.
יש שמניפים את דגל אהבת ישראל כעילה שלא להוכיח את העם. אבל, הרי המושג "אהבת ישראל" דווקא מכריח את האדם לקום ולהוכיח את חברו. תוכחה היא אהבה!
כאשר אדם לא מוכיח את הרשע, כל רשע חושב שהוא צדיק - אין אדם משים עצמו רשע, למעשה הוא אומר לו: אתה צדיק, המשך כך!
אין אהבה יותר אמיתית מזו של תוכחה.
כפייה דתית היא מצווה מהתורה, גם מבחינת החובה להציל את החוטא, וגם מבחינת חובת המוכיח להציל את עצמו ואת העם כולו.
המושג "חיה ותן לחיות" הוא מושג גויי.
לפני כמה שנים, היה עומד יהודי בכניסה לירושלים, וצועק "שבת!" בפעם הראשונה שראיתי אותו, חשבתי לעצמי: 'איזה טיפש! מה זה יעזור?' אך לאחר כמה זמן, הבנתי עד כמה יהודי זה גדול.
אהבתו של אדם לעמו ולארצו היא המניעה אותו למתוח ביקורת ולדבר דברי ביקורת ותוכחה.
אם כואבת האצבע, אולי אין תועלת בזעקת כאב. אבל אם אדם אינו זועק, דבר אחד ודאי: לא כואב לו.
אתה חייב לזעוק זעקה גדולה, ומה שה' יעשה - יעשה.
רק מי שאנשים מגנים אותו יכול להיות צדיק. אדם שלא סופג גינויים והתקפות – אינו אומר את האמת על אנשים רעים, אינו מצביע על חסרונותיהם, אלא רק מחמיא להם. אותו לא מגנים, כי הוא אינו מפריע להם.
"שקר החן" - השקר הוא יפה, והתוכחה היא קשה מאוד. אף אחד לא רוצה לשמוע ביקורת. כשאומרים לאדם שהוא צריך להשתפר, הוא לא מקבל את זה, למרות שזה לטובתו.
תוכחה היא עניין יסודי. אפילו אם רק אחד ישמע לך, הצלת עולם שלם.
חובה על יהודי למחות בחוטא, כי אם יהודי צדיק לא מחה ולא הוכיח בהתמדה, הוא יספה בעונש הרשע.
אם רוב העם הוא רשע, ואפילו כאשר רק חלק מהעם חוטא, הצדיק ייענש על שלא מחה.
חטא החוטא מסכן את כל העם, את כולנו, שהרי כולנו ערבים זה בזה, ועונש החוטא יהיה גם עונש העם.
חטאו של רוב העם מביא על כל העם – וגם הצדיקים – את העונש. וגם כאשר רק מיעוט חוטא, והשאר לא מוחים ולא מנסים למנוע בזיון קדשי ישראל – גם הם נענשים.
מנהיג, קל לו לא להוכיח את בני קהילתו, שהרי אם יוכיחם ישנאו אותו. לכן הוא מלטפם ומראה שהוא אוהבם כדי לא להיות שנוא על הציבור. בכך הוא גורם רעה לדורו.
מי שמבין את היעוד היהודי ואת דרכה של תורה, יכיר בחובת היהודי להחזיר את רעהו למוטב, וגם חיי החוטא וגם חיי עמיתו שלא מיחה בידו עומדים על כף המאזניים.
ה' ציווה שתהיה כפייה מדינית כדי להבטיח שהעם ילך בדרכי ה'. הוא השליך מעליו ומעלינו בשאט נפש את ההתנגדות הגויית והזרה ל"כפייה דתית", התנגדות שאינה אלא מרד בה' ובגזירותיו.
"כל מי שאומר רחמנא ותרן – יתותרון בני מעיו". ותרנות אינה אהבה כי אם איוולת, ובסופו של דבר – שנאה כלפי היהודי, שתבוא על ענשה.
.כך היא דרכה של תורה: לתבוע שמירת המצוות והקמת עם ומדינה של ישראל קדושים. אך לא בחיל ולא בכוח – לא באבנים, ח"ו, ולא במכות – כי אם ברוח אהבת ישראל ובשכנוע מתמיד; ביציאה אל העם באשר הוא שם.
עד כאן
לאחר שהתקבל הרב להיות רב הקהילה בהארווארד ביץ', שכנע הרב כהנא את חברי הקהילה לשים מחיצה בבית הכנסת. מאוחר יותר הם אף הכשירו את המטבח בבית הכנסת, אך כאשר התחיל הרב להשפיע על הנוער החלו חברי הקהילה להלחץ. בני הקהילה אהבו אותו מאוד, מספרת חברת הקהילה, וגם הנוער אהב אותו. הוא שראה את העתיד בנוער, היה נותן להם תשומת לב מיוחדת, כך שעם הזמן בקשו בני הנוער בהשפעת הרב כהנא ללמוד ב'היברו דיי סקול' (בית ספר עם לימודי יהדות) במקום בתיכון רגיל. בקשה זאת כבדו ההורים, אך כאשר ילדיהם בקשו ללמוד ב'ישיבה יונברסיטי', במקום באוניברסיטאות רגילות, בקשו ההורים מהרב כהנא להפסיק להשפיע על ילדיהם. ההורים אמרו לרב כהנא: אנחנו אוהבים אותך מאוד כרב קהילה, אך אנא, המנע מלהשפיע על ילדינו. הרב כהנא מצדו אמר כי אינו משפיע עליהם דברים רעים וכך, לאחר שבני הנוער החלו לבקש ממהורים להכשיר את המטבח בבתים, בקשו ההורים לפטר את הרב כהנא. עד היום האחרון הם אהבו אותו מאוד, אך לא יכלו להרשות לו להשאר כרב בקהילתם. כך גם העיד הרב עצמו בראיון לידיעות, שנים מאוחר יותר: אהבתי את עבודתי בבית הכנסת. בני עדתי היו אנשים נפלאים.
תשתדל לשמור יותר
לאחר עצרת עם באור עקיבא, נפגשתי עם הרב בבית אחד הפעילים. ישבתי קצת מבויש מפני שהיה לי עגיל באוזן וסרט על הראש, אמרתי לו: אמנם אני חילוני, עם עגיל באוזן אבל אני מאד תומך בך. הרב חייך אלי ואמר: אין חילוני ואין דתי, אין מסורתי ואין חרדי, יש יהודי שומר מצוות. הרב טפח לי על הרגל ואמר: תשתדל לשמור יותר.
© כל הזכויות שמורות