אהבת ישראל -וישב

אהבת ישראל

כ' כסלו התשמ"ח ער"ש פרשת וישב

בשולחן ערוך כתוב: "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצווה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות, ובית דין גוזרים עליו לעשות כך" (או"ח הלכות שבת סימן שו:יד). אומרים הפוסקים שהכוונה היא שכל יהודי חייב להשתדל בהצלתה, ולא רק אביה של אותה בת. וכן כתב המשנה ברורה שם, והוסיף: "היינו, אף דיש בזה איסור דאורייתא לאיזה פוסקים, והוא הדין אם יצטרך לחלל שבת על ידי זה באיזה מל"ט מלאכות, ג"כ שפיר דמי". ואם האדם לא רוצה לחלל שבת, ח"ו, בית דין גוזרים עליו, מפני שהוא חסיד שוטה.

כלומר, חובה על אדם מישראל לבטל את כל המצוות שבתורה, אם זה נחוץ כדי להציל את הזולת (ועל אחת כמה וכמה שחובה לנקוט אלימות למען יהודי רוסיה וסוריה). זה נובע מכך שישראל הוא עם נבחר וקדוש, מיוחד לקב"ה. על הפסוק "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד:א) אמרו חז"ל: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום" (אבות ג:יד). כל אדם הוא יציר ה', אבל רק אנחנו בניו, ולכן יש אהבה מיוחדת מצד ה' לישראל, וחובה על כל אחד מאתנו לאהוב כל אחד מישראל. כך כתב הרמב"ם: "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך' [זה ישראל]. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו" (הלכות דעות ו:ג). במסכת סנהדרין כתוב: "לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין לז.). על זה אומר המהרש"א: "דקדק לומר 'נפש אחת מישראל', שצורת אדם שנברא יחידי היא דיוקנו של מעלה, כיחידו של עולם, וצורת יעקב הוא דמות דיוקנו, כדאמרינן פרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח.), אבל כותים [גויים] אינן צורת אדם רק כשאר הנבראים, והמאבד נפש אחד מהם אינו מאבד עולם מלא, וכן המקיים נפש אחד מהם כו'", כי אין להם דמות דיוקנו של אדם הראשון שהיה יחידי בעולם.

"בנים אתם לה' אלוקיכם, לא תתגודדו..." (דברים יד:א) - אסור לאדם מישראל להזיק לעצמו, לגופו. רש"י מסביר שזה משום שישראל הוא עם ה', וגופו של כל אחד מישראל אינו דבר פרטי, אלא חלק מעם ה'. לכן גוי המכה יהודי חייב מיתה (סנהדרין נח(. יש קשר הדוק, קשר של קדושה, בין כל אחד ואחד מישראל, משום שכל אחד הוא חלק מעם קדוש.

החובה אינה רק לאהוב כל אחד מישראל, אלא גם להצילו בשעת הצורך. מי שאינו מצילו, עליו נאמר "אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה" (משלי כא:יג) - מידה כנגד מידה. יתר על כן, נאמר שם: "התרפית ביום צרה, צר כחכה, הצל לקחים למות אם תחשוך, כי תאמר הן לא ידענו זה, הלא תכן לבות הוא יבין ונצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפעלו" (כד:י-יב). פירש האבן עזרא שם: "ג' [הפסוקים] דבקים, 'התרפית ביום צרה' הבאה על חברך ולא הצלתו [ידעת שיש לזולת יום צרה ולא באת להצילו, כי טענת שאין לך כח]. 'צר כחכה' - בעת צרתך. פי' 'הצל' - אם תחשוך מן הלקוחים למוות בבוא צרתם, שתאמר לא היינו יודעים עת נלקחו למות [לא ידענו שהייתה שואה ונלקחו יהודים למוות ולכן לא פעלנו], 'הלא תוכן לבות' לעשות רצונו 'ונוצר נפשך' ממות 'הוא יבין' וירא שלא אבית להצילם [ה' יודע אם ידעתם או לא ויודע שלא אבית להצילם, לא רצית לעשות מספיק], וישיב לאדם כמוך כפעלך - שתהיה בצרה כמוהו ולא תמצא מציל". יהודים ששומעים שאחיהם בצרה ואינם מוכנים - מכל מיני סיבות - לעשות הכל כדי להצילם, להם אומר הקב"ה: יבוא יום, ומידה כנגד מידה, יהיה ההפך. אתם תהיו הקרבן של הגויים, ואף אחד לא יבוא לעזרתכם. כאן יש התראה למה שקרה בשואה, שיהודי אמריקה לא עשו די להציל את אחיהם, ולכן נגזר על אלה היושבים בשלווה שגם עליהם תבוא צרה. זוהי מצוות אהבת ישראל והצלת ישראל.

לכן יצא אברהם אבינו למלחמה להצלת לוט. "וירק את חניכיו" (בראשית יד:יד-טו) משום ששמע "כי נשבה אחיו". מדוע לא נאמר "בן אחיו"? הרי לוט היה בנו של הרן אחי אברהם. אמרו חז"ל: "'וישמע אברם כי נשבה אחיו' - הדא הוא דכתיב 'אוטם אזנו משמוע דמים' (ישעיהו לג:טו) [ועוצם עיניו מראות ברע]" (בראשית רבה מג:ב). אברהם התייחס אליו כ"אחיו" כי הוא יהודי.

עוד אמרו חז"ל שם: "'וירק את חניכיו' - רבי יהודה ורבי נחמיה: ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים [מלשון ירוק] כנגד אברהם, אמרו: חמשה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם? רבי נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן. [הוא פחד, אבל] אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום!" אם יהודי נשבה, יש חיוב של קידוש השם. ישראל הם נושאי שם שמים, ולכן אם גוי נלחם בישראל, הוא כביכול נלחם בה', וזהו חילול השם. בציבור, כשיש עניין של קידוש השם מול חילול השם,יש חובה של מסירות נפש לקדש שם שמים, ללא שיקולי פיקוח נפש. פיקוח נפש דוחה מצוות רק ביחיד.

"כל אלמנה ויתום לא תענון; אם ענה תענה אתו,, כי אם צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו" (שמות כב:כא-כג). מפרש האבן עזרא: "ואחר שאמר 'לא תענון', לשון רבים, אמר 'אם תענה' [לשון יחיד], כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא ייחשב מענה". כלומר, מתחיל בלשון רבים וגומר בלשון יחיד, כיוון שאם היחיד חוטא, האחריות והעונש הם על הכלל, במיוחד אם הכלל אינו מוחה. "כל ישראל ערבים זה בזה", כל אחד מישראל עמד מול הר סיני וחתם ערבות על כל אחיו מישראל. זה מה שכתוב: "אין לך מצווה ומצווה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות של שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים" (סוטה לז:). פירש רש"י: "שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו". כל יהודי חתם ערבות על חברו, שאם חברו חוטא, הוא נענש. לא רק שאם יהודי בצרה, אני צריך לעזור לו, אלא גם אם הוא חוטא, אני משלם.

הקב"ה לא בוחר אדם להיות מנהיג משום שהוא גדול בתורה או בזכות "כושר מנהיגות", אלא הקב"ה בוחר מנהיגים אחרי שהם עמדו במבחן אחד, והוא אהבת ישראל. משה רבנו חי בין גויים (בבית פרעה), והוא עמד במבחן של אהבת ישראל. הוא ראה גוי מכה יהודי, והרג את הגוי! וזה היה לפני שלמד תורה ולפני שעמד בהר סיני. גם עם אברהם אבינו כרת ה' את הברית רק לאחר שהציל את לוט. "אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו לבנותו, נקרא על שמו... וכן אתה מוצא שכל דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו. בשלשה דברים נתן נפשו משה עליהם ונקראו על שמו. נתן נפשו על התורה... נתן נפשו על ישראל נקראו על שמו שנאמר לך רד כי שחת עמך.... נתן נפשו על הדיינין ונקראו על שמו" (מכילתא פרשת בשלח מסכת דשירה פרשה א).

על פי אותו עיקרון בוחר ה' את זקני ישראל. "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא:טז). כתוב בתנחומא (בהעלותך יג( שה' הורה למשה לקחת את אלה שהיו השוטרים במצרים. הם לא היו תלמידי חכמים גדולים או צדיקים, אלא השוטרים שמסרו נפשם על עם ישראל במצרים. הנוגשים המצריים היו מכים את שוטרי ישראל אם ישראל לא הכינו את מניין הלבנים הנדרש, שלא פחת גם אחרי שפרעה הורה להפסיק לתת לישראל תבן. בכל זאת, לא היו השוטרים מוסרים את העם בידי הנוגשים, אלא אמרו: מוטב שאנו נלקה! לכן דווקא הם "ונשאו אתך במשא העם". מכאן אתה למד, שמי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד, לגדולה ולרוח הקודש. וזו חובתו של כל מנהיג.

זה לא קל. לכן אנו רואים שהנביאים והמנהיגים ניסו להתחמק מעול המנהיגות. כאשר ה' אומר למשה ללכת ולהנהיג את העם, הוא מסרב ואומר: אני עשיתי להם טובה כשהרגתי את המצרי, ואילו למחרת שניים מהם (דתן ואבירם) הלשינו עלי - אני לא רוצה להיות מנהיג. וכן אומר הקב"ה ליחזקאל, כאשר ממנה אותו: "בן אדם, שולח אני אותך אל בני ישראל, אל גוים המורדים אשר מרדו בי, המה ואבותם פשעו בי, עד עצם היום הזה. והבנים קשי פנים וחזקי לב, אני שולח אותך אליהם. ואמרת אליהם: כה אמר ה' אלקים; והמה - אם ישמעו ואם יחדלו, כי בית מרי המה, וידעו כי נביא היה בתוכם" (יחזקאל ב:ג-ה). אתה חייב ללכת ולומר את האמת. את שלך תעשה. אם ישמעו - טוב, ואם לאו - זו בעייה שלהם. ולא רק זאת, אלא "ובית ישראל לא יאבו לשמוע" (יחזקאל ג:ז). אל הקב"ה לא שומעים, קל וחומר שאליך לא ישמעו, אבל בכל אופן - לך. "הנה נתתי את פניך חזקים לעומת פניהם... לא תירא אותם" (שם ג:ח-ט). על כל יהודי מוטלת מצוות תוכחה, ולא משנה אם ישמעו או לא ישמעו. יותר מזה אומר הקב"ה למשה ולאהרן: "ה¢יו יודעים שטורחנים וסורבנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם, שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים" (ספרי, בהעלותך צב) - על מנת זה ולמרות זה!

ה' שואל: "את מי אשלח ומי ילך לנו?", ועונה ישעיהו: "הנני, שלחני" (ישעיהו ו:ח). אומר על זה המדרש: "היה הקב"ה כביכול צועק ומיילל בפני עצמו 'את מי אשלח', מי מקבל עליו לילך בשליחותי? שלחתי את מיכה והיכוהו, שלחתי את זכריה והרגוהו, ירמיה - השליכוהו לבור, עמוס - היו קוראים אותו 'פסילוס' [כבד פה]. אמר ישעיה 'הנני שלחני'" (פסיקתא לג). זו חובת היהודי לעמו.

ירמיהו מתלונן לפני הקב"ה: מה אתה רוצה ממני? הנה היה קשר בענתות להרגני. "כי מדי אדבר אזעק חמס ושד אקרא, כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום. ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו [מי צריך את זה?]. והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל" (ירמיהו כ:ח-ט). ירמיהו חש שהוא חייב להוציא את מה שיש לו לומר לעם, למרות החמס והשוד. בשנת תשל"ג נעצרתי ללא אשמה וישבתי במגרש הרוסים בבידוד שלושים ואחד ימים. יום אחד ישבתי בדיכאון, ואמרתי לעצמי: בשביל מה אני צריך את כל זה? אולי אפסיק לדבר בפני העם את האמת? ישבתי על המיטה ופתחתי את התנ"ך, והוא נפתח בדיוק במילים "כאש בערת עצר בעצמותי"! מיד ידעתי שחובה עלי להמשיך, לא להישבר. תוכחה מצילה את ישראל מהגויים, שהרי העבירות גורמות שהגויים יעלו עלינו.

כמו שיש איסור של שנאת חינם, יש איסור של אהבת חינם. ומה שאמר הרב קוק שצריך "אהבת חינם", הוא רק מליצה לעומת המושג של "שנאת חינם". אין מקום לאהבה שלא בזמנה, כמו שאין מקום לשנאה שלא בזמנה. "לא תשנא את אחיך בלבבך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט:יז). אדם חייב לקום ולמחות נגד עוול, כדי לתקן את היהודי החוטא, שהרי זה לטובתו ולטובת העם. מצוות התוכחה היא חובה, וכל מי שיכול למחות באנשי ביתו ולא מוחה, נתפס בעוון אנשי ביתו, וכן לעניין אנשי עירו והעולם כולו. מספרים על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שהגיע בערב פסח למפעל לאפיית מצות, מפעל עלוב שעבדו בו נשים וילדים בתנאים קשים. כשראה זאת, אמר: "הגויים ימ"ש אומרים שאנו אופים מצות בדם גויים, והנה אנו רואים שאופים מצות בדם יהודים!" חובה לקום ולמחות על עוול.

"ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" (ישעיהו ג:יד). על זה אומרת הגמרא: "אם שרים חטאו זקנים מה חטאו? אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים" (שבת נד:-נה.).ממשיכה הגמרא ומספרת שיחזקאל רואה איש בבגד לבן (גבריאל), וה' אומר לו לכתוב על מצחם של צדיקים תו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהם מלאכי החבלה. נכנסה קטגוריא לפני ה' ואמרה לפניו: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? וענה לה: הללו רשעים והללו צדיקים. אמרה קטגוריא: היה בידם למחות ולא מיחו. אמר לה: גלוי וידוע לפני שלא היו שומעים. אמרה: לפניך גלוי, לפניהם לא גלוי. לפיכך היה להם למחות ולהתבזות על קידוש שמך, כמו שהיו הנביאים סובלים מעם ישראל. מיד חזר בו הקב"ה ואמר: "זקן בחור..." (יחזקאל ט:ו). תוכחה אינה סתם מצווה; אם לא מוחים, כולנו משלמים!

יותר קל לאדם לא להוכיח, להיות חבר של כולם, להיות "מתון". אך לא כך היא דרכה של תורה, אלא דווקא מתוך אהבה יש להוכיח. אדם שיש לו בן שעושה רע, אינו מתחנף אליו, אלא מוכיח אותו. "חנוך לנער על פי דרכו". כתוב בתנא דבי אליהו רבא: "לפי שכל ישראל ערבין זה לזה, למה הן דומין. לספינה שנקרעה בה בית אחד. אין אומרים נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה" (פרשה יא). כאשר ליהודי יש קרע, לכל ישראל יש קרע, כל העם נקרע. אין לטעון שתוכחה היא כפייה, כי כולנו באותה ספינה. המדרש אומר: "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם? לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה" (ויקרא רבה ד:ו). זהו מושג הערבות שבישראל. "כפייה דתית" היא מצווה מהתורה, גם מבחינת החובה להציל את החוטא, וגם מבחינת חובת המוכיח להציל את עצמו ואת העם כולו.המושג "חיה ותן לחיות" הוא מושג גויי. הדוגל במושג זה אינו מבין שיש עניין של שכר ועונש.

על הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך" (דברים טז:יח) אומר ספר החינוך (מצווה תצא): "מצווה למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם. ויצוו בראוי לעשות וימנעו הדברים המגונים". חובה להשתחרר מהמושג של "פרקטיות", מהטענה האומרת שאם אחד כופה, השני דווקא לא יקיים. אלא מוטלת עלינו החובה של כפייה למען הזולת ולמען העם באהבה - ודווקא בגלל האהבה. יש בזה קבלת עול מלכות שמים כמות שהיא. ה"מתון" הוא מחניף. אף אחד מהשמאלנים לא יכול לטעון טענות של אהבת ישראל, שהרי הם האחרונים שהצטרפו למאבק לשחרור יהודי רוסיה וסוריה, ודווקא הדתיים פעלו במאבק הזה. יתרה מזו, הם מסרו יהודים לבריטים ורצחו יהודים בדם קר כפרשות אלטלנה ודהאן. חייבים אנו להשתחרר מהתסביכים; אנחנו אוהבי ישראל, ואילו הם שונאי הדת והיהודים. אהבת ישראל מחייבת אותנו למסור נפש למען כל אחד מישראל, ללכת וליפול על קידוש שמו יתברך, ואהבת ישראל גם מחייבת אותנו להוכיחו ולכפות עליו לטובתו, ולעשות את כל זה בלי תסביכים.