אהבת ישראל - עול מלכות שמים - קורח

אהבת ישראל / עול מלכות שמים

ב' תמוז התשמ"ח פרשת קורח

"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת" (במדבר טו:לב(. זאת הייתה השבת השנייה מאז יציאת מצרים, וכבר מצאו אדם מקושש עצים. לוקחים אותו ומניחים אותו במשמר, וה' אומר: "מות יומת האיש, רגום אתו באבנים" (שם:לה), משום מעמר או משום תולש. מיד אחר כך באה פרשת ציצית: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית..." (שם:לח). מה הקשר בין שתי הפרשיות? הרי יש בתורה קשר בין כל הפרשיות הסמוכות. רש"י בסוף הפרשה מוצא קשר, אבל נדמה לי שיש קשר חזק אחר בין שתי הפרשיות. תארו לעצמכם שיש היום מדינת הלכה, ומוצאים אדם מחלל שבת, דנים אותו למוות, ורוגמים אותו באבנים. תארו לעצמכם מה הייתה התגובה בארץ. מה היו אומרים?! קשה אפילו לשער. 'זו ברבריות ופרימיטיביות!'. אין ספק שמה שאנו רואים כאן היום הוא ניגוד מהותי בין מושגי התורה למושגי העולם הגויי.

השאלה היא: מה הם החיים? למה חיים? אצל הגויים אין דבר חשוב יותר מהחיים (כי להם יש רק העולם הזה). במיוחד חשוב להם לתת לאדם חופש מוחלט ובלתי מוגבל לבחור איך לחיות, כל עוד הוא לא פוגע בזולת. לפיהם, גם כשמישהו פוגע במישהו אחר, אסור ליטול את נשמתו (כשעמדו להרוג את אייכמן, מרטין בובר הפגין מול הכלא). זו ההשקפה של המתייוון ואיש המערב.

ואילו פרשת המקושש באה ללמד אותנו עיקרון: הקב"ה ברא את העולם ואת האדם. העיקר אינו החיים, אלא איך חיים. הקב"ה ברא את העולם טוב, וכשיש רע, הקב"ה אינו יכול לדור איתו. המגמה היא "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג:ו). זו מצוות עשה, ומפרש אונקלוס: "ותפלי עביד דביש", כלומר, תבער את עושי הרע מקרבך. המתה אינה אסון, כמו שכתוב במשנה: "שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" (סנהדרין עב.). זו הנאה לעולם, כי מטרת העולם היא טוב. חייבים לבער את הרע, וזה טוב גם לרשע. שלא כשיטת המתייוונים, העולם הזה הוא חלק קטן ושולי של אותו אדם ואותה הנפש. בעולם הזה האדם נמצא בניסיון; הקב"ה מנסה אותנו איך נחיה.

כאשר אדם רשע מת, זה לא אסון, כי בדרך כלל מיתתו היא כפרתו. גם אם לא, יש לו עונש רק לזמן מסוים, ואחר כך הוא מגיע לעולם הטוב. אם כן, כיוון שאנו מסתכלים על העולם הנצחי, אנו מבינים שכאשר אנו מבערים את הרע מקרבנו, אנו עושים טובה לעולם, ועוד יותר טובה לרשע, שלא ימשיך ברשעו. המגמה של היהדות היא לא לתת לרע להיות בעולם, אם אפשר. וזה ההבדל המהותי שלא ניתן לגישור בין היהדות להתייוונות. שום דבר בעולם הזה אינו של האדם. הכל של הקב"ה. ה' נתן לאדם נשמה כדי לעבוד את ה', ואם לא יעבוד אותו, ה' ייקח את נשמתו. אנו איבדנו את התחושה מהי שבת, מכיוון שאנו חיים בעולם מערבי ובתרבות מערבית, וכאשר יהודים מחללים שבת, זה לא פוגע בנו. בעיה גדולה מאוד היא שאנו נמצאים בתרבות של רדיו וטלוויזיה. לכן הקב"ה רצה שנהיה עם מובדל בארצנו, ללא קשר כלשהו בינינו לגויים בחו"ל. כשאנו עם מובדל בארצנו, ויהודי אחד חוטא, כל אחד מרגיש איך זה פוגע בכל אחד ואחד בצורה נפשית עמוקה מאוד. בעיית ההשפעה המערבית לא נמצאת רק בציבור החילוני, אלא גם בציבור הדתי, כגון "נתיבות שלום", וראש ישיבת גוש עציון. האנשים האלה נגועים במחלת השעטנז - קצת יהדות וקצת תרבות מערבית. שני אנשים שנבחרו לכנסת מטעם המערך, היו דתיים בצעירותם והסירו את הכיפות - הם ביישו את עם ישראל.

הקב"ה רצה לבטא בפרשיות אלו את קבלת עול מלכות שמים. הוא נמצא ושולט בכל ארבע כנפות הארץ, והוא גוזר ומקיים. זה מה שמלמדת פרשת ציצית שבאה לאחר פרשת המקושש. כך אומר רש"י (במדבר טו:מא): "'אשר הוצאתי אתכם' - על מנת כן פדיתי אתכם, שתקבלו עליכם גזירותי". מצוות ציצית שקולה כנגד כל המצוות, כי יש בה הביטוי להשגחת ה' ומלכותו בכל הארץ, ולכן אנו חייבים לקיים את מצוותיו. אדם ששומר שבת מקבל על עצמו עול מלכות שמים בזה שהוא אומר: "ה' ציווה וגזר, ואני מקיים". הקב"ה אינו רוצה "שומר שבת" שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים - זו צביעות ושקר. וכך אומר המדרש (בראשית רבה מד:א(: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" - כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים. צריך לקחת את ה"יש" ולהרוס אותו.
אחת החובות שלנו היא אהבת ישראל, ויש בה שני חלקים: א. מסירות נפש - לא בדיבור בלבד, אלא גם במעשים, ויש הלכות כיצד לקיימה.

ב. חובת המחאה - לא די לומר: 'אני נתתי צדקה, אני לא עשיתי עוול', אלא כשיהודי אחד רואה שיהודי אחר עושה עוול, הוא חייב למחות. אם אינו מוחה, הוא לא אוהב ישראל. "אוטם אוזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יענה" (משלי כא:יג) - מידה כנגד מידה. שם (כד:י-יב) נאמר: "התרפית ביום צרה, צר כחכה, הצל לקחים למות ומטים להרג אם תחשוך, כי תאמר: הן לא ידענו זה, הלא תכן לבות הוא יבין ונצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפעלו". פירש האבן עזרא שם: "'התרפית ביום צרה' הבאה על חברך ולא הצלתו, 'צר כחכה' - בעת צרתך. פי' 'הצל' - אם תחשוך מן הלקוחים למוות בבוא צרתם, שתאמר לא היינו יודעים עת נלקחו למות, 'הלא תוכן לבות' לעשות רצונו 'ונוצר נפשך' ממות 'הוא יבין' וירא שלא אבית להצילם, וישיב לאדם כמוך כפעלך - שתהיה בצרה כמוהו ולא תמצא מציל".

הדור של שנות הארבעים, יהודי ארה"ב בזמן השואה - יש עליו כתם שחור שלא יכופר, כי הוא עבר על פסוקים אלו. "הצל לקוחים למוות" - דור זה ראה וידע מה שעושים ליהודים בשואה, ולא הרעיש עולמות (היכן שהיה אפשרי). היה עליו להסתכן בהפגנות ובמעצרים, ולעשות למען אחים ואחיות שלקוחים למוות, להצילם. היה פתרון מעשי אפשרי: להפציץ את המחנות, את תאי הגזים ואת מסילות הברזל. אך היהודים לא הפגינו בדרישה לעשות את זה, בגלל איזה פחד, שאם תהפוך כל המלחמה לעניין של יהודים, תהיה בארה"ב אנטישמיות. משום כך, היום הם משקרים ואומרים "לא ידענו" - אבל הם ידעו! "הלא תוכן ליבות הוא יבין". והעונש הוא מידה כנגד מידה, שתהיו בצרה כמוהו ולא תמצאו מציל.

אפילו שלמה המלך לא צפה שיהיה אדם שיעשה למען עם אחר אך לא למען העם שלו. אותם שמאלנים שמגינים על עוואד, מעולם לא נקפו אצבע למען יהודים, יהודי רוסיה ויהודי ערב. הם אומרים: אהבת ישראל היא גזענות! אף אחד מהם לא נתן מכיסו מעשר או צדקה.

אנחנו לא עושים מספיק. אנחנו צריכים להשקיע זמן ומסירות נפש למען עם ישראל, לא רק בדיבורים. מי זוכר היום את השבויים שנמצאים אצל אמל והשיעים (בלבנון)? אילו באותו יום שנישבו, היינו חוטפים מאה קאדים ומענים אותם בעינויי תופת, היה אחרת. אך לא עשינו זאת, כי אנו חיים בעיוות מסולף של היהדות.

הפסוק אומר (שמות כב:כא-כו): "כל אלמנה ויתום לא תענון; אם ענה תענה אתו, כי אם צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו... כי חנון אני". ופירש אבן עזרא (שם): "ואחר שאמר 'לא תענון', לשון רבים, אמר 'אם תענה' [לשון יחיד], כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא ייחשב מענה". נכון שלא עינית, אבל לא מחית, ואם כן, אתה אשם. "כל ישראל ערבים זה בזה"! זו חובה, והיא קשה מאוד מאוד. אפילו הצדיק והגדול שבדור נכשל בזה. מדוע נענש אלימלך? הגמרא במסכת בבא בתרא (צא.) נותנת שתי סיבות: משום שהיו קטני אמונה בעוזבם את הארץ, ולפי ש"כשבאו שני רעבון אמר: עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו. עמד וברח לו מפניהם" (רות רבה א:ד). על זה נענש. והוא היה גדול הדור ופרנס הדור! היהדות, בניגוד לנצרות, לא מכסה על אף אחד.