אייכה?
אייכה?
תמוז התשמ"ח
...הולך קדימה או שהוא נסוג אחורה, ואין אדם שעומד ואומר "מספיק לי, אני מאושר". על רוב האנשים נאמר "חבל על דאבדין" (סנהדרין קיא.), שהרי הם מתחילים לעלות ומפסיקים באמצע, ואז הם מתחילים ליפול. "אחור וקדם צרתני" (תהלים קלט:ה) - אותו אדם יכול להיות גם אחור וגם קדם. זה יכול להיות בשליטתו - אם יעלה, ילך קדימה, ואם לאו, יפול למטה.
כשאדם הראשון אכל מעץ הדעת, כתוב (בראשית ג:ט): "ויקרא ה' אלקים אל האדם
ויאמר לו איכה". בפשטות, הפירוש הוא "איפה אתה?" אומר רש"י:
"יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו
פתאום". המדרש (בראשית רבה יט:ט) מפרש: "איך הוית? אתמול לדעתי, ועכשיו לדעתו
של נחש. אתמול מסוף העולם ועד סופו, ועכשיו 'בתוך עץ הגן'". הרי לפני שחטאת היית
בדעתי ומסוף העולם ועד סוף העולם, גדלות שאין כדוגמתה, ואיך הקטנת את עצמך? גדלות
נתתי לך, והנה נפלת. המדרש ממשיך: "'והמה כאדם עברו ברית' (הושע ו:ז) - המה כאדם
הראשון. מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן, וציוויתיו, ועבר על ציוויי, ודנתי אותו
בשילוחין ובגירושין, וקוננתי עליו איכה... שנאמר 'ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו
איכה', איכה כתיב [זאת היא קינה]. אף בניו [ישראל], הכנסתים לארץ ישראל,
וציוויתים, ועברו על הצווי, דנתי אותם בשילוחין ובגירושין, וקוננתי עליהם איכה...
שנאמר (איכה א:א): 'איכה ישבה בדד'". כאשר נשב ונאמר קינה זו של איכה בעוד חודש,
נדע שהמשמעות היא "איכה?". היינו גדולים, מתן תורה, מ"ט שערי
קדושה, ועתה - איכה? מהשמים נפלנו לישיבה על אדמה. הסתכל על עצמך, ואמור: אייכה.
חטא אדם הראשון היה חטא של קטנות. אתמול
היה מסוף העולם ועד סופו, והיום מכר את עצמו בשביל פרי. זה כמו עשיו, שמכר את עולם
הבא בשביל נזיד עדשים. הנהירה אחרי קטנות העבדות - זה העניין. אין חיוב יותר תמידי
מזה שאדם חייב כל בוקר לעמוד ולקבל על עצמו חיים של גדלות ולא של קטנות.
הרמח"ל כתב (מסילת ישרים פרק א): "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא
שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו". אדם שנוסע מעיר לעיר חייב להתבונן
במפה ולנסוע לפיה, זאת דרכו וזו חובתו. הרמח"ל ממשיך: "ולמה צריך שישים מבטו
ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". בעצם ההתבוננות הזאת, יוציא את עצמו מהקטנות.
ומדוע אדם הולך אחרי הקטנות וההבל? הוא לא בוחר בהבל, אלא ההבל בוחר בו, בהיותו
חלש. הוא הולך אחר לבו, במקום שלבו ילך אחריו. אדם יכול להתגבר על זה על ידי שישאל
את עצמו: היכן אני, איכה? איפה אני עומד היום לעומת אתמול? נפלתי או עליתי? גם
אתמול שאלתי את עצמי כך, וכך גם אשאל מחר. כך האדם מתעלה ומנצח את הסכנה הגדולה ביותר
שבעולם - הקטנות.
הקב"ה דורש מהאדם להיות גדול -
"מעט מאלוקים". הרבי מקוצק אמר פעם שבעולם הבא, הקב"ה ובית דין של
מעלה לא ישאלו: 'למה לא היית כאברהם אבינו או כמשה רבנו?' אלא ישאלו: 'למה לא הגעת
לגדלות שהיית יכול להגיע אליה?' בתוך כל אדם יש גדלות. מי שחי לפי זה, לעולם יהיה
שלו ושמח. אדם שהוא קטן ויש לו חשבונות קטנים תמיד דואג. אדם שהוא גדול, הוא תמיד
שמח. "יעקב" עבר את היבוק כדי להביא פכים קטנים, אבל "ישראל"
אינו עובר בשביל פכים קטנים. הקב"ה שינה את שמו: "לא יעקב", לא
פכים קטנים, אלא "ישראל", כי הוא ניצח במאבק עם אלהים ואדם. חיים כאלה
הם קשים מאוד מאוד, אבל מאושרים. ואילו חיים קטנים אינם מסוכנים, אבל הופכים את
האדם ללא אדם, ולא בשביל זה נוצר האדם.
ממשיך הרמח"ל שם: "וכפי
השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו, ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב, ונשתדל לדבק בו
- כן ישיגהו וישמח בו" - גם גדלות וגם אושר. הפסוק אומר (דברים כח:מז):
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" - מצווה לעבוד את ה' בשמחה. זו לא
אפשרות בלבד, אלא חובה שבאה באופן טבעי. כשאדם יודע שהוא בן מלך, הוא לא מתייחס
לדברים קטנים. פכים קטנים - בעיות קטנות - מקטינים את האדם. אדם חייב להבין בשביל
מה הוא פה.
כשיש מצווה להרוג רשע, זה לטובתו.
הקב"ה ברא את העולם עם פרופורציה, וצריך לדעת מה ארעי ומה חשוב, מה חיי שעה ומה
חיי עולם. הרי חיינו הם סופה וסער, וכשרשע נענש, זה לטובתו. למה עשה הקב"ה שואה?
לקב"ה יש שיקולים שונים. "וחי בהם" (ויקרא יח:ה) - אמנם
"וחי", אבל "בהם", וכשאין "בהם", אין סיבה
ל"וחי". אנו חייבים לחיות כדי שמחר נהיה "בהם", ואם לא נשמור,
אין סיבה לאדם ולעולם.
© כל הזכויות שמורות