אמונה - וישלח

אמונה

י"ג כסלו התשמ"ח ער"ש פרשת וישלח

הבעיה של המחנה התורני היא שגם כאשר הם מודים שהרעיון העומד מאחורי הלכה מסוימת הוא נכון, הם מוצאים לעצמם כל מיני סיבות להימנע מביצוע אותה הלכה. העולם הזה אינו מקום קל לביצוע כל חובה הנובעת מן ההלכה. יש מקום לטעות, אך מכל מקום, זאת טעות! אצל כל גדולי ישראל מצינו את הטעות בגלל סיבות שונות, וזו הסכנה והמכשול העיקרי ליסוד של ביטחון בה' ומימוש הביטחון בפועל.

על הפסוק "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה" (בראשית כח:יב), כתוב בתנחומא: "א"ר ברכיה: מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד ושל יוון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד. אמר לו הקב"ה: יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתיירא אבינו יעקב ואמר: כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה. אמר לו הקב"ה: אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. רבי שמואל בן יוסינה היה דורש: 'בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו' (תהלים עח:לב) - אמר לו הקב"ה: אילו עלית והאמנת, לא הייתה לך ירידה לעולם; אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו ארבע מלכויות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובגולגליות" (פרשת ויצא ב). גדול בישראל לא האמין, אלא פחד.

הכלל "אין סומכין על הנס" לא אומר שאם יש דבר קשה ומסובך, אין לעשותו. כוונת הכלל הזה היא שצריך לעשות הכל באופן שיש מירב האפשרויות להצלחה. כלומר, אם יש הלכה שצריך לקיימה, אין לומר "אשב ואומר תהלים, וה' יעזור", ואין רק לומר "אצא ואילחם", אלא צריך לומר: "אגיד תהלים ואצא למלחמה". כאשר אדם עושה השתדלות טבעית בצירוף תפילה וביטחון בה', הוא יוצא מהאיסור של "אין סומכין על הנס". כך אנו מוצאים בדוד, כאשר יצא להילחם נגד גלית עם אבנים. אמר לו שאול המלך: הרי אתה נער והוא איש צבא, אין לך סיכוי. ודוד ענה לו: אנצח כמו שהצלתי כבשים מיד הארי כשהייתי רועה, ואני סומך על הקב"ה. ומדוע לא אמר לו שאול ש"אין סומכין על הנס"? אלא, ברגע שדוד יצא עם הנשק הטוב ביותר שהיה לו, ובטח בה', הוא יצא מהאיסור של "אין סומכין על הנס".

יעקב לקה בחוסר ביטחון, ולכן כאשר ראה סכנה לנגד עיניו, הוא לא בטח בה'. אנו מוצאים תופעה זו של פחד ללא סיבה אצל יעקב גם בפרשת וישלח: "ויירא יעקב". "ר' יעקב בר אידי רמי, כתיב 'והנה אנכי עמך ושמרתיך...' (בראשית כח:טו), וכתיב 'ויירא יעקב...' (שם לב:ז). אמר: שמא יגרום החטא" (ברכות ד.). אמנם אין איסור לפייס גוי, אבל יעקב לא רק מנסה לפייס את עשיו, אלא מתרפס לפניו, וזה אסור. "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו... ואמרת: לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדני לעשו... כי אמר אכפרה פניו במנחה" (בראשית לב:יג,יח,כ). אנו רואים כאן התרפסות מוחלטת לעשיו.

מיד אחרי כן מסופר על המאבק של יעקב עם שרו של עשיו. לכאורה, מה הקשר? וכן קשה: מדוע שינוי שמו של יעקב נעשה דווקא כאן? ומדוע חוזר ה' על שינוי שמו אחרי מעשה דינה, כשה' אומר ליעקב לעלות לבית-אל: "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" (בראשית לה:י)? וכן קשה: מדוע יש איסור לקרוא לאברהם "אברם", ואין איסור לקרוא לישראל "יעקב"?

תחילה נראה מה פירוש המושג "מנחה". על הפסוק "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ויקרא ב:א) אומרת הגמרא: "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש'? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה - עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני" (מנחות קד). יש כאן מסירות נפש ואמונה בה'. כאשר אדם מוסר את נפשו למען ה', "ישועת ה' כהרף עין". מתנה שאדם מוסר נפשו עליה היא "מנחה". וכן תפילת "מנחה" נקראת כך משום שהיא מביעה אמונה וביטחון בה'. תפילת מנחה היא בזמן שהשמש נוטה לשקוע (מנחה מלשון השמש נחה), ויש פחות ופחות אור ויותר ויותר חושך. אדם המתפלל תפילת מנחה מראה שהוא יודע ומאמין שמחר שוב תזרח השמש ויהיה אור. לכן תפילת מנחה היא חשובה יותר מכל התפילות, כמו שאמרו חז"ל: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" (ברכות ו :). אם כן, גם הקרבן וגם התפילה נקראים "מנחה", כי הם מבוססים על היסוד של אמונה וביטחון בה'.

וזו הייתה הטעות של יעקב: הוא נותן דווקא מנחה - מושג נעלה כל כך - לעשיו הרשע! לא ייתכן מצב כזה! מנחה היא לה' ולא לרשע! לכן ה' מלמד את יעקב לקח על ידי מאבק קשה עם שרו של עשיו, ואף על פי שניצח, בכל זאת קיבל את עונשו. וזה מה שכתב הרשב"ם: "ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה, או ממאנים ללכת [בגלל פחד], שנענשו" (בראשית לב:כח). הלקח שבא הקב"ה ללמד את יעקב הוא שלא יפחד, שהרי הוא ניצח את המלאך. "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ותוכל" (בראשית לב:כט). ניצחת! מזה תלמד: "אל תירא עבדי יעקב".

אבל יעקב לא למד את הלקח, ובמעשה דינה הוא אמר לשמעון ולוי: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ... ואני מתי מספר" (בראשית לד:ל). יעקב לא טען שהמעשה שלהם היה שלילי, אלא התנגד מפני פחד מהגויים. לכן מיד אומר לו הקב"ה: "עלה בית-אל" - עלה לאותו מקום שבו חלמת על הסולם. אחרי כל השנים הללו, עדיין יש ליעקב בעיה עם הסולם. עדיין הביטחון שלו אינו מושלם. הקב"ה מזכיר לו שוב: [הרי כבר אמרתי לך] "לא ייקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" (בראשית לה:י). כלומר, אתה עכשיו ישראל, שזהו ביטוי לאמונה. השם "אברהם" הוא תואר שמשמעו "אב המון גויים", ולכן אסור לחזור לשם "אברם", התואר הקודם. אבל "ישראל" אינו תואר גרידא, אלא עניין של חיוב. כל יהודי הוא ישראל, וחייב להתנהג כמו ישראל. הרי שרית עם אלהים ואדם - וניצחת!

ולכן כתוב "כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש" (שמות א:ה), ואילו אצל ישמעאל כתוב "כל נפשות", כי המושג של מסירות נפש וביטחון בה' שייך רק בישראל.

כאשר אדם מודה שאינו מאמין, ניחא, אפשר להחזירו בתשובה. אך אדם שטוען שהוא "דתי" ומאמין, ומטיח במאמינים האמיתיים האשמות כאילו אינם ריאליים, מעשיים וכדומה, עליו נאמר "כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם" (דברים לב:כ), כלומר אין בהם אמונה של ממש. אמונה של ממש באה בשעת מבחן. כאשר אדם לומד בישיבה, הוא יכול להיות מאמין גדול בדרשות ובפלפולים, אך השאלה היא איך הוא מממש את האמונה בשעת מבחן. אז האדם נבחן האם יש בו אמונה או לא!

זו טענת התורה "בנים לא אמון בם". כמו שאמר ישעיהו: "ונשען על ה' קדוש ישראל באמת" (ישעיהו י:כ), האמונה האמיתית מוכחת כאשר היא באה לידי מעשה. אם לא נפעל מתוך אמונה, ולא נהיה מוכנים להסתכן בגלל הפחד, סימן הוא שאין בנו אמונה, ולא תבוא הגאולה. וכך כתוב: "וכן את מוצא, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה, שנאמר 'ויאמן העם'...(שמות ד:לא). וכן אתה מוצא, שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר '...וארשתיך לי באמונה' (הושע ב:כב)" (מכילתא בשלח, מסכתא דויהי ו).

מיהו ירא ה'? "מי בכם ירא ה', שמע בקול עבדו? אשר הלך חשכים ואין נגה לו, יבטח בשם ה' וישען באלקיו" (ישעיהו נ:י). זהו ירא ה'. לא כל הרוצה ליטול את השם של "ירא ה'" יטול. אברהם אבינו, גדעון (שיצא להילחם עם 003 איש(, דוד, נחשון בן עמינדב - כל אלו פעלו על פי אמונתם, הפכו את התאוריה למעשה. המאמין הגדול מוכן לסכן את עצמו כדי לקיים את ההלכה.

בלי אמונה לא תהיה גאולה, אך בזכות האמונה תבוא הגאולה במהרה בימינו אמן.