אתחלתא דגאולה
אתחלתא דגאולה
כ"א אדר א' התשמ"ט פרשת ויקהל
אין מנוס מזה, ואי אפשר לברוח מזה. "אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח; אם אסק
שמים שם אתה" (תהלים קלט:ז-ח). יש ייעוד, יש משימה, יש עתיד. כך ליחיד וכך
לכלל. לא פעם ולא פעמיים הזכרנו שהוויכוח היסודי בקרב המחנה התורני הוא הוויכוח על
מהותה של מדינת ישראל. יש מי שגורס שמדינת ישראל, גם אם היא לא ה"סטרא
אחרא", היא בוודאי לא יד ה'. אפילו החוזרים בתשובה, שהיה להם חוש של לאומיות
וקשר לאומה, עכשיו ברוך ה' שומרים שבת, אך מאבדים את הלאומיות. המאבק הגדול הוא:
מה המהות של המדינה?
הגמרא אומרת (סנהדרין צח.): "זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה". וקשה: אם לא
זכו, למה "בעתה"? הרי היה צריך להיות שלא תהיה כלל גאולה. אלא, "לא
למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חללתם" (יחזקאל לו:כב). אנשים
שואלים: הרי מאות פעמים בהיסטוריה קרו מקרים של משיחי שקר, ואולי גם הטענה שהיום
הוא תקופת המשיח זו משיחיות שקר? אך זה הבל ורעות רוח, שהרי בימינו היה קיבוץ
גלויות ומדינה יהודית; לא קם אדם פרטי ואמר שהוא המשיח. לכן ברור שהיום הוא תקופת
המשיח. אנו רואים את התגשמות הפסוק "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות
ירושלים" (זכריה ח:ד), וזוהי עובדה!
ברור שהמדינה היא אתחלתא דגאולה! "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו... כי קרבו
לבוא" (יחזקאל לו:ח) - "אין לך קץ מגולה מזה!" (סנהדרין צח.).
והגמרא במגילה (יז: ) שמדברת על ברכות שמונה עשרה, אומרת על ברכת צמח דוד:
"וכיוון שנבנית ירושלים, בא דוד".
ודאי שעכשיו זה "בעתה" ולא "אחישנה". נשאלת השאלה: למה זה קורה דווקא היום? וכי לא היו חילולי השם לפני תקופתנו - מסעי הצלב, האינקוויזיציה, פרעות ת"ח ות"ט? מה יש היום שלא היה אז? התשובה נעוצה במטרה של בריאת העולם. הקב"ה רצה "כל הנשמה תהלל י-ה" (תהלים קנ:ו), "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיהו מג:ז), שכל אדם יקום ויצעק "ה' הוא האלוקים" (מלכים א יח:לט), "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג:כא), שכל הבריאה תאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד:ט), "ה' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים" (תהלים צז:א), "תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד" (שם קמה:כא) ועוד ועוד - יש פסוקים אין ספור. אך נשאלת השאלה: איך תושג המטרה, איך ייתכן שכל העולם יהלל? הרי הרבה גויים בכלל לא יודעים ולא ראו ולא שמעו מה זה יהודים ויהדות. רק לאחר שידעו שיש דבר כזה, יוכלו לדעת אם הם רוצים או לא רוצים "לכו ונעלה אל הר ה'... ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (ישעיהו ב:ג). ידיעת ה', קידוש שמו וההצהרה "ה' הוא האלוקים" - כל אלה יתממשו כשכל היקום ידע שיש יהודים.
עתה ניתן להבין למה הגאולה מתחילה רק היום. בימינו חילול השם התפשט בכל העולם
(למשל, מסעי הצלב היו רק באירופה; האינדיאנים לא ידעו מה זה יהודים בכלל). היום
הכל יודעים מי הם היהודים, ולכן היום היא תקופת הגאולה. אנו רואים היום את אתחלתא
דגאולה הבאה בבחינת "בעתה". האופציה של גאולה מאפשרת לגויים לקבל עול
מלכות שמים. ברגע שהם יוצאים "נגד ה' ונגד משיחו" (שמואל א יב:ג), נגד
עם ישראל, הם רק מקרבים את הגאולה. אנו רואים בתהילים עניין של "עתות"
("בידך עתותי" [תהלים לא:טז]) - "בעתה" אינו זמן קבוע בוודאות
מראש. לגבי יציאת מצרים, יש מחלוקת האם ישראל נגאלו משום שצעקו מכאב או משום שצעקו
מתוך תשובה. יוצא מזה שגם הגויים יכולים לשנות את הזמן של "בעתה", אם הם
משעבדים את ישראל יותר מדי וישראל צועקים. ואנו כבר מתקרבים לסוף.
ואפילו ללא קשר לעם ישראל צריכה הגאולה לבוא עכשיו, שהרי בעקבות התפתחות המדע,
האדם מגיע לגאוותנות, ומרגיש כאילו הוא היוצר והוא הבורא והוא אלוהים. הגלגל חוזר
לימי קדם ולימי בראשית. האדם של הדור הזה חוזר למעשה של אדם הראשון, שפרק עול
מלכות שמים ובעט ביוצרו ורצה לאכול גם מעץ החיים. ועל זה אמרה התורה (בראשית ג:יא):
"המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנה אכלת". זהו החטא הקדמון, פריקת עול
מלכות שמים, כמו שאומרת הגמרא בחולין (קלט: ): "המן מן התורה מנין, שנאמר
'המן העץ אשר צויתיך'". נשאלת השאלה: מה הקשר בין המן לתורה, וכן מה הקשר
לפסוק הזה? התשובה היא שהגמרא שואלת מהו השורש של כל הסיפור של המן, ועונה שהשורש
הוא חוסר עול מלכות שמים של שאול, כאשר החיה את אגג, שממנו יצא המן. ואכן את זה
לומדים מאדם הראשון, שאכל מעץ הדעת ולמד להבחין בין טוב לרע, והגיע לגאוותנות כזאת
לפשוט יד ולקחת מעץ החיים [עיין שיחות פורים התשמ"ח].
לכן, גם ללא קשר לעם ישראל, היה הקב"ה כביכול חייב לשים קץ לחילול השם שנגרם
מצד הגאוותנות של הגויים והרגשתם שהם האלוהים.
לצערנו, בראש המורדים בה' צועדים יהודים. ראשי המשכילים, כגון מרקס ופרויד, היו
יהודים. על זה אמרו חז"ל: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן
יורדין, יורדין עד עפר; וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים" (מגילה טז.; מדרש
פנים אחרים נוסח א פ' א). מדובר לא רק במעמדם הגשמי, אלא גם במעשיהם. כל הנבואה,
הרוחניות, התורה - בעם ישראל, וכן כל החומריות והשפלות - גם הן בעם ישראל. יהודי
בטבעו צועד בראש, בין אם לחיוב ובין אם לרעה. הקב"ה נתן לישראל את התורה על
פי הבסיס של "ובחרת בחיים" (דברים ל:יט), עם היסוד של בחירה חופשית, דבר
שאינו קיים אפילו אצל המלאכים, שאצלם הכל טוב; ואצל הבהמה הכל רע. אדם יכול לעשות
כאוות נפשו, אך אחר כך "יאכל מפרי מעשיו". דבר זה טוב כאשר יש לאדם כוח
לבחור, אך בימינו, דור אחרי דור אחרי דור גדל על בסיס של כפירה ולא יודע מה זה שבת
ומצוות. זהו דור של תינוקות שנשבו שאין להם אפשרות לבחור, כי הם לא יודעים מה זה.
כאשר לרוב העם אין בחירה חופשית - יותר ממחצית העם כיום הוא תינוק שנשבה - כבר לא
מתקיימת תכלית הבריאה. המטרה של העולם נעלמת, ואין מושג של "חטא". במצב
כזה הקב"ה מביא את הגאולה שלא בזכותנו. ה' אומר: עד כאן! כך ניתן להבין למה
תקופה זו היא תקופת "בעתה", ומדוע זכינו למדינה ולראות את הניסים
שראינו.
על הגאולה של בעתה אומרת הגמרא (סנהדרין
צח: ) "ייתי ולא אחמיניה", שהרי אם תבוא בעתה, הייסורים והטרגדיות
שיקדמו לה יהיו נוראים, ואדם אינו רוצה לראותם. אנו הציונים האמיתיים, וצה"ל
והמדינה הם יד ה'. ואנו צריכים להבין שבכוחנו להפוך את הגאולה מ"בעתה"
ל"אחישנה" על ידי קידוש השם (שהוא, הרי, כל מטרת הגאולה).
קידוש השם הזה יבוא דווקא במצוות למען
הכלל. כל נסיגה היא חילול השם (ללא כל קשר לסכנה). כשיצאנו מטאבה, עשו מסיבה -
איזו בושה ואיזו חרפה. כל סטירת לחי שאנו מקבלים מהמצרים - ואין יום שאין כזה -
היא חילול השם הולך וגדל, ואנו מוסיפים עלבון וחילול השם. קראתי סיפורים שהציונים
כתבו על היהודים ברוסיה - הם צחקו על התנהגותם הגלותית. שם הייתה הצדקה, כי אילו
היו מרימים שם ראש, היו רוצחים אותם. אבל כאן אין שום סיבה לבושות. נרצח חייל בשכם
[על ידי זריקת אבן מהגג], ומה עשו? רק עלו על הגג ופוצצו את הגג. זה חילול
השם!
כלנסיגה היא חילול השם. שמירת שבת חשובה מאוד, בלי שבת אין גאולה, אבל בלי קידוש
השם לא תהיה גאולה אלא גאולת בעתה, ח"ו.
כל אבן שנזרקת היא אבן כלפי שמיא. כך אפשר להבין למה דווקא היום הייתה התחלה, כדי
לתת לנו דחיפה לקידוש השם. אבל אנחנו אפילו לא עמדנו במקום, אלא נסוגונו! עלינו,
על המבינים, יש משימה ותפקיד מאוד קשה, ואי אפשר לברוח מזה. אם על כל יהודי נאמר
"אנא אלך מרוחך" (תהלים קלט:ז), ודאי עלינו זה נאמר - אי אפשר לנו לברוח
מהתפקיד ומהמשימה.
© כל הזכויות שמורות