גאווה וחנופה

גאווה וחנופה

 גאווה וחנופה

י' אדר ב' התשמ"ט

אנחנו מוצאים שתי מצוות (דינים) בפרשת ויקרא. אחת היא איסור הקטרת חמץ ושאור: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב:יא). השנייה היא איסור אכילת חלב ודם: "כל חלב לה', חוקת עולם לדורותיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג:טז-יז).

 
למעשה, כל יהודי הוא חלק מעם ישראל. הוא פרט, הוא חלק מהכלל. יש לו דין כפרט ויש לו דין ככלל. "רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם" (שבת קכח.). וכבר אמרה התורה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט:ו) - לא רק בני מלכים, אלא מלכים. אמרו חז"ל: "שכיוון שקיבלו התורה, הלבישם הקב"ה מזיו הדרו. ומה היה הלבוש? ר' יוחנן אומר: עטרות הלבישם. ורבי שמעון בן יוחאי אומר: כלי זיין נתן להם, והשם הגדול חקוק עליו" (שמות רבה נא: ח). הגמרא אומרת: "בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע'" (שבת פח.). אנו מלכים. עוד אומרת הגמרא: "אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה [פעם אחת הייתי עומד בפני] דאיזגדר מלכא [מלך פרס], והוה מדלי לי המיינאי ותיתייה ניהליה [והיה אבנטי מוגבה עלי, והשפיל את האבנט למטה] ואמר לי 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' כתיב בכו" (זבחים יט.) - אתה חייב ללכת בהדר. ואת זה אמר הגוי. 

הייחוד של העם הזה הוא שאינו דומה לשאר העמים, וזה גדולתו. "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז:ו). אומרת הגמרא: "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם... שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דבה"י א יז:כא)" (ברכות ו.). ובירושלמי כתוב: "שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל" (תענית פרק ב הלכה ו). הקב"ה שיתף אותנו במלכותו, כעין "הקב"ה וישראל בע"מ". אם כך, איזו גאווה צריכה להיות לנו! כל אחד מאיתנו צריך לקום כל יום וכל שעה ולרקוד: אני מלך, ואני שותף למלך מלכי המלכים הקב"ה! אנו חייבים להיות גאים בזה הן מצד המלכות שבנו והן מצד שהקב"ה שיתף אותנו בו עצמו. ולכן ברגע שפוגעים בישראל, זהו חילול השם. 
אם כן, מאיפה באים המושגים "יהודי שפל", "יהודי נכנע", "אסור להתגרות בגויים"? הרי אנו מוצאים עוז, הדר, לבוש, כתר! נוקטי המושגים הללו מביאים ראיה מהכתוב בגמרא: "אמר... ר' שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה" (סוטה מא: ). הייתכן שהגמרא מורה לנו להיכנע כשיש בעיה? הטעות הזאת, שהגמרא שם מלמדת הוראה לעם ישראל, נובעת מזה שבמשך דורות ומאות שנים שכחו את המושג של עם ישראל וכלל ישראל. בגלות הפכה היהדות לדת, והיהודים שמו דגש על הפרט, על הדת של היחיד. בחו"ל היחיד יכול להיות דתי, שומר מצוות ואוכל כשר. ברגע שהוא נפרד מהכלל, או אפילו ברגע שהוא מפרק את עניין הכלל, ואומר שאין מדינה, אין עם, ואין ארץ, הוא עומד יחידי. ודאי וודאי שכשיהודי עומד לבדו מול פריץ שמאיים להורגו, מותר לו להחניף לפריץ הגוי. אך ברגע שמדובר בעם ישראל, ברגע שעם ישראל בסכנה, זה משהו אחר. כאן נכנס העניין של קידוש השם. גוי שבא נגדך אישית - התרפס, אך גוי שבא נגדך משום שהינך יהודי - זה כבר עניין אחר, כי זה עניין של קידוש השם. אם משאית מסכנת אותך - זוז, אך ברגע שמשאית מסכנת את עם ישראל - מסור נפש!

 
משום כך, בהמשך אותה סוגיה כתוב: "כל המחניף לחברו סוף נופל בידו, ואם אינו נופל בידו, נופל ביד בניו, ואם אינו נופל ביד בניו, נופל ביד בן בנו" (סוטה מא: ). לכאורה, זו סתירה למה שכתוב קודם בסוגיה. אלא, אדם שבא מטעם כלל ישראל, אסור לו להחניף. הגמרא מביאה ראיה מירמיהו הנביא. ירמיהו עומד ושומע את חנניה בן עזור אומר: "ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל המקום הזה, נאם ה'" (ירמיהו כח:ד). חנניה אומר שיהיה טוב ולא יהיה חורבן. הוא פונה אל ירמיהו, כשכולם מסתכלים, ושואל אותו: "נכון?" ואז: "ויאמר ירמיה הנביא אל חנניה הנביא לעיני הכהנים ולעיני כל העם העמדים בבית ה', ויאמר ירמיה הנביא: אמן כן יעשה ה', יקם ה' את דבריך אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה" (שם:ה-ו). ירמיהו ענה כך למרות שידע שזה שקר, כי זה לא ייתכן. הוא החניף לחנניה. אחר כך, כשיצא ירמיהו מירושלים, "ויהי הוא בשער בנימן, ושם בעל פקדת ושמו יראייה בן שלמיה בן חנניה, ויתפש את ירמיהו הנביא לאמר: אל הכשדים אתה נפל" (ירמיהו לז:יג). הגמרא לומדת מכאן שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו. 

ודאי שאילו היה לירמיהו עסק עם שכן, עסק פרטי, היה רשאי להחניף, אך כאן היה עניין של חילול השם. לשון הגמרא היא "כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה" (סוטה מב.) - עדה ולא אדם. לאדם מותר, ולעדה אסור. ועוד נאמר שם "כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה" - כי מי שמחניף מראה שהוא מפחד מהגוי, וסופו שהגוי יתגבר עליו ויגלה אותו.

המושג של עם ישראל הוא מושג של גאוות מלכים, ולכן אסור להחניף ולהיכנע. כך גם לגבי פרט מישראל המייצג את עם ישראל. ולכן, כשיש גזירה לא לקיים מצווה, אפילו ליחיד ואפילו בצנעא ואפילו מנהג - היהודי חייב למסור נפש ולקדש שם ה'. יש רעיון דומה אצל שמעון ולוי. יעקב אבינו טוען טענה פרקטית: "ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד:ל). אור החיים אומר ששמעון ולוי טענו להפך: אם תתן להם לעשות את זה, העמים יראו שאנו מפחדים ויבואו נגדנו. אך עיקר הטענה שלהם היה "הכזונה יעשה את אחותנו"?! (שם:לא) מי שמאבד את ההרגשה של מלכות, אומה, עם וארץ, בסופו של דבר בהכרח יכשיר את הקרקע לכניעה, שפלות ובושות, כי הוא הופך את היהדות ממלכות ואומה לדת. וזאת הבעיה של היום. 

מצד אחד אנו מלכות, אומה, ומצד שני יש עניין של הפרט. בתור פרט, היהודי חייב להגיע לעליונות ולהתקדשות של מצוות, והדרך לכך - בתור פרט - היא דווקא הענווה (גם כשהפרט נמצא במסגרת הכלל). הפרט חייב להיות עניו, ובכך להגיע ליראת שמים, ותוך כדי כך להיות גאה ומקודש בתור חלק מעם ישראל. בתור פרט, "יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע" (משלי ח:יג) - מגיעים ליראת ה', על ידי שנאת הרע, שנאת הגאווה. "חובות הלבבות" והרמח"ל ב"מסילת ישרים" מדברים על גאווה וכניעה. הרמח"ל אומר: "הנה כלל עניין הגאווה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו ובלבבו ידמה כי לו נאווה תהילה" (פרק יא, בפרטי מדת הנקיות). "כד הקמח" (ערך גאווה) כותב על הפסוק "יראת ה' וגו'": "מי שיש בו יראת ה' יתעלה ישנא איש רע [מהטבע של האדם שיש בו יראת ה' לשנוא אדם רע, כי כיוון שהוא איש רע, מצווה לשונאו]. וכן אמר דוד ע"ה: 'הלא משנאיך ה' אשנא...' (תהלים קלט:כא) - כי הצדיק והרשע שני הפכים הם, זה שונא לזה, כי כל מין אוהב את מינו ושונא את הפכו [אולי זה לא מתאים היום לשיטות מסוימות, אך כך הוא אומר]... ואיש רע הוא הכולל המידות הרעות שהזכיר: גאה... הזכיר מידת הגאווה תחילה שהיא הקשה שבכל המידות, וכל המחזיק בה נקרא תועבת ה'  ", כי המשתמש במידת הגאווה משתמש בלבושו של מלך: "ה' מלך גאות לבש" (תהלים צג:א). לבוש ה' הוא גאות, ולו נאה ולו יאה. אם האדם הוא גאה, הוא משתמש בלבושו של מלך - הוא מועל, הוא חומס (חומץ). 

עתה ניתן להבין את שתי המצוות הנ"ל. במצווה הראשונה נאסר עלינו להקריב חמץ על המזבח, כי חמץ הוא סמל הגאווה. כשמכניסים שאור (חמץ) לעיסה, הוא מחמיץ אותה; העיסה הולכת ומתנפחת. יש סברא ששאור הוא מלשון סערה, כי הוא מניע את העיסה ומביא אותה לידי חימוץ. דווקא בפסח הקב"ה אסר לאכול חמץ, כי באותו יום הפכנו לעם, הפכנו מעבדים לבני חורין, ואפשר להתגאות בזה. אך ה' אומר: דע, אמנם אתה בן מלך, אבל דווקא משום שאתה מתנפח, אתה צריך לבער את השאור שבעיסה. 

גם הגזל והעוול נקראים חמץ. "פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ" (תהלים עא:ד) - הגזלן נקרא חומץ. "דרשו משפט אשרו חמץ" (ישעיהו א:יז) - עלינו לתמוך בחמוץ, בגזל. מה מניע את האדם לעשות עוול? הוא שם את עצמו מעל הזולת - הוא רוצה כסף. לכן הוא נקרא "חומץ". החמץ מתקלקל, וכן היין הופך ל"חומץ". דווקא היין, שהוא סמל הקדושה-המקדש, הופך לחומץ, דבר שאסור במקדש. "חומץ בן יין" - כינוי לרשע. הגמרא אומרת: "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה" (ברכות יז.) - יצר הרע. אנו העיסה, וניתן להפוך אותנו לטוב או לרע, אך יש בנו שאור, ולכן אנו הופכים לחמץ. 
 

משום כך אסור להקריב על המזבח חמץ ושאור. המזבח הוא לרצון, ואי אפשר לקחת שאור שהוא אי-רצון, ולשים אותו אצל רצון. כשהנביא עמוס מדבר על מקום שימת הבמות, הוא אומר: "באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשע והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרתיכם, וקטר מחמץ תודה וקראו נדבות השמיעו" (עמוס ד:ד-ה). "מצודת דוד" אומר שם: "אבל התורה לא ציוותה להקטיר מלחמי התודה ומכ"ש לחם החמץ, שאין החמץ נקטר כלל בבית המקדש, כמו שנאמר 'כל שאור וכל דבש לא תקטירו...' (ויקרא ב:יא)".

המצווה השנייה, איסור אכילת חלב, גם כן קשורה לסילוק הגאווה. מותר להקריב חלב על המזבח, אך הוא אסור באכילה. חלב הוא החלק היפה והשמן של הבהמה, ולכן הוא סמל של עושר. הרמב"ם כותב: "שהרוצה לזכות עצמו, יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו' (הלכות איסורי מזבח ז:יא)". כלומר, החלב הוא המובחר, ומשום כך הוא סמל הגאווה. "כל חלב לה'" (ויקרא ג:טז) - לו נאה ולו יאה, כי הוא כולל את כל הכוח שבעולם, ולו נאה להתגאות בזה, אך לנו לא. לנו אסור לאכול חלב, כי אסור לנו לאכול מדבר שלא מגיע לנו. 

הגאווה שבחלב ובשאור מורה גם על המפלה של הגויים לעתיד לבוא. "קרבו גויים לשמוע... תבל וכל צאצאיה. כי קצף לה' על כל הגויים... חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב... מחלב כליות אילים כי זבח לה' בבצרה... שנת שלומים לריב ציון" (ישעיהו לד:א-ח). אומר שם הרד"ק (פסוק א'): "פרשה זו עתידה והיא על חורבן אדום". ה' אומר לאדום: זה עונש על הגאווה שלכם. כשבאתם נגד ציון, באתם בגאווה וללא פחד מה', ואמרתם "מי ה'" (שמות ה:ב) - כחלב הזה שהוא סמל של גאווה. מוצאים את הסמליות הזאת במקומות שונים בתהילים: "יצא מחלב עינימו עברו משכיות לבב" (עג:ז); "טפש כחלב ליבם" (קיט:ע); "חלבמו סגרו פימו דברו בגאות" (יז:י). החלב הוא השומן והתאווה, הרצון לכל התאוות. "כי קצף לה' על כל הגויים... שנת שלומים" (ישעיהו שם) - הגיע התשלום על שלא פחדתם ממני ומעם ישראל היינו קודשא בריך הוא, ואמלא את החרב מן החלב הזה - "מחלב כליות אילים". ומענין שהעניין של בצרה מופיע שוב עם לשון "חמץ": "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיהו סג:א). ומשמע שזה גאווה, שהרי נאמר בהמשך הפסוק "זה הדור בלבושו". בבצרה יש שני עניינים - החמץ והחלב, שהם סמלי הגאווה. ה' אומר לגויים: אתם תראו מי הוא הלבוש גאווה וגאות. אחר כך הוא אומר: "כי יום נקם בליבי ושנת גאולי באה" (שם:ד). הנקמה היא על כך שלא פחדתם מתוך רוב גאוותכם. 

ב"כד הקמח" (ערך גאווה) מביא רבנו בחיי את דרשת חז"ל: "כל המתגאה נידון באש, שנאמר 'היא העולה על מוקדה' (ויקרא ו:ב) - זו מלכות רומי הרשעה, שהיא מתגאה ומעלה את עצמה, סופה שתדון באש" (תנחומא, צו, ב). "כל המתיהר נופל בגיהנום" (בבא בתרא י: ). הגאווה היא החטא הנורא ביותר שיכול להיות.

יש ליהודי שני מסלולים בד בבד. מצד אחד הוא חלק מעם ישראל, והוא חייב להיות גאה, כי אם הוא לא גאה, הוא משפיל את ה'. בזה אין מקום להיות עניו, כמו שהמלך הפרסי הבין. ומאידך גיסא, היהודי עצמו, בתוכו, בתור פרט, חייב להבין שליראת ה' מגיעים רק תוך כדי ענווה. 

האסון של ימינו הוא שאיבדנו את ההבנה שעם ישראל אינו דת אלא עם, עם מלכות, אומה וארץ. אחד הרבנים הגדולים אומר היום שהתורה ניתנה במדבר ואין צורך בארץ; העיקר - תורה. כשאתה שומע את זה, אתה מבין שהסכנה הגדולה ביותר לא באה מ"רץ" ומ"שינוי", אלא הסכנה באה דווקא מתוך המחנה התורני, מבפנים. האמירה שזאת התורה, כאשר אינה אמיתה של תורה - זו הסכנה. התפיסות של אלפיים שנות גלות כבר נכנסו לעצמותינו. 

בכל שנה קם אדם אחר עם אותה טיפשות. הפעם זה היה בקשר לצילומים של ארבעת המחבלים שנהרגו על ידי צה"ל. קם טיפש אחד ואמר: "כשראיתי את צילומי הצבע... התחיל משוררת לי באוזן... 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'... מי שכתב 'בנפול אויביך'..." - הוא גם לא יודע מי כתב. לפני שנתיים זה היה אחד מהמפד"ל - ממלכתי דתי - שאמר: "הכל נברא בצלם, גם מצרי... ובשעה שמתרגשים צרה ואסון... אל תאמר שירה". כל שנה קם טיפש אחר עם אותו עניין, וצריך לשים לזה קץ. או שהוא בור או שהוא שקרן. במסכת מגילה ובמסכת סנהדרין כתוב: "יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא 'והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם... כן ישיש להרע אתכם' (דברים כח:סג). ומי חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? והא כתיב 'בצאת לפני החלוץ, ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו' (דברי הימים ב כ:כא), ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? (שמות יד:כ) ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה? אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. ודיקא נמי דכתיב 'כן ישיש' ולא כתיב 'ישוש'. שמע מינה" (מגילה י). הקב"ה לא שש, כי הוא ברא את כל העולם, כולל את היטלר, והוא לא שש ברשעתם ובמפלתם. גם למלאכים, שאינם חלק מן העולם, אסור לשמוח, כי הם לא שייכים לזה. אך ישראל, ששייכים, שמחו ואמרו את שירת הים, "אז ישיר משה" (שמות טו:א), וכל יום בתפילה אומרים זאת. במכילתא כתוב: "הוא יעשה לכם נסים וגבורות, ואתם תהיו עומדין ושותקין? אמרו ישראל למשה רבם: משה, מה עלינו לעשות. אמר להם: אתם תהיו מפארין ומרוממין ונותנין שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו" (בשלח, מסכת דויהי פרשה ב). ה' הצטער, אך הוא הטביעם, וציווה עלינו לשיר. 

אמרו במדרש אבכיר (מובא בתורה שלמה שמות יד:לא, אות רי): "'וירא ישראל את היד הגדולה' - בשעה שביקש הקב"ה להטביע את מצרים עמד עוזא שר מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו: ריבונו של עולם! נקראת צדיק וישר... למה אתה רוצה להטביע את מצרים?... באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט [ובתוכה הייתה גופה של תינוק יהודי], ועמד לפני הקב"ה ואמר: ריבונו של עולם! הללו ששעבדו בניך שעבוד קשה כזה, תרחם עליהם? מיד חזר הקב"ה וישב עליהן במידת הדין וחזר וטיבען בים". 

עוד אמרו חז"ל: "'נודע ה' משפט עשה בפועל כפיו' (תהלים ט:יז)... ומהו 'נודע ה' משפט עשה', כדכתיב 'וידעו מצרים כי אני ה'  ' (שמות ז:ה), בשעה שאעשה הדין לפרעה... אמרו ישראל מה עלינו לעשות - אלא לומר שירים וזמרים" (שמות רבה כג:ט). ובמדרש תהילים: "מה היו עושין להם? היו כל אחד ואחד מישראל נוטל כלבו, והולך ונותן את רגלו על צוואר של מצרי [לאחר שמת], והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי, אכול מן המעיים הללו שלא חסו עלי" (מזמור כב פ' א).

 
בורות, טיפשות! הקב"ה מעולם לא שש על כך שבנו הרשע מת, אך הוא ממית אותו, והוא גוזר עלינו לשמוח ולשיר שירה של תפארת. אמרו חז"ל: "'אז ישיר משה' הדא הוא דכתיב 'נכון כסאך מאז' (תהלים צג:ב)... לא נתיישב כיסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה" (שמות רבה כג:א). לאחר שהעולם ראה שפרעה הרשע והחזק טבע, אז "נודע ה' משפט עשה" (תהלים ט:יז). ולגבי הפסוק "בנפול אויביך אל תשמח" (משלי כד:יז), אומרת הגמרא (מגילה טז) שמדובר שם על אויבך היהודי. אך כשמדובר באויב גוי, "ואתה על במותימו תדרוך" (דברים לג:כט). הצרה היא שמיליון אנשים קוראים את דברי הטיפשים הנ"ל, וחושבים שזאת האמת. במקרה השני - "הדתי" - מדובר באיש מפד"ל שקצת למד. הוא אמר זאת בזדון לב, מפני שקשה לו לקבל את האמת; זה עינוי נפש בשבילו. הוא איש של קצת תורה והרבה תרבות מערב - שעטנז. הוא לא מוכן לקבל את האמת, והוא מסלף ומעוות ביודעין, ועל זה אין מחילה, שהרי הוא חוטא ומחטיא! 

שאלה: אם כן, מהו ההבדל בין חלב לשאור? מדוע חלב קרב למזבח ושאור לא? 
תשובה: חלב במהותו הוא מובחר, הוא מעולה, ושבחים אלו מגיעים רק לקב"ה ולכן החלב קרב על המזבח, ואילו שאור אינו דבר טוב כשלעצמו במהותו, ולכן הוא מאוס גם למזבח.