גלות - פרשת ויצא

גלות

ו' כסלו התשמ"ח ער"ש פרשת ויצא

על הפסוק "וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג:ח) אומר הרמב"ן: "כי הקב"ה אמר למשה שני דברים, שירד להצילו מיד מצרים, והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני" (שם:יב). אנו רואים כי הקב"ה עשה כאן דבר מיוחד, כמו שאומר המדרש: "הארץ חביבה עלי... וישראל חביבין עלי, אמר הקב"ה אני אכניס את ישראל שהן חביבים עלי לארץ שהיא חביבה עלי" (במדבר רבה כג:ז). לכאורה, ה' היה יכול לקדש את ישראל בגושן, ושם היינו מקיימים את התורה. אך לא כך רצה הקב"ה, אלא שנהיה דווקא בארץ ישראל שהיא קודש.

פעמים אין ספור אנו רואים שהקב"ה מדגיש את קיום המצוות דווקא בארץ ישראל: "ראה למדתי אתכם חוקים... בקרב הארץ" (דברים ד:ה), וכן נאמר "אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה" (דברים ד:י) ועוד. וכן בתהילים: "ויתן להם ארצות גויים... בעבור ישמרו חוקיו" (קה:מד). כל המושג של עם ישראל בארצו המיוחדת לו מובע בפסוק: "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג:ט). בלעם בירך את עם ישראל בברכה של היבדלות, אך יש כאלה שלא מבינים שהיבדלות היא ברכה. הם חושבים שזו קללה - הרי מה יאמרו הגויים? כל זמן שישראל חושבים שנקבל מהגויים עזרה וסיוע, חסרה להם האמונה השלמה. רק במצב המושלם של "הן עם לבדד ישכון", ישראל הם באמת מאמינים.

"ארבעה [דברים] מתחרט עליהן הקב"ה שבראם, ואלו הן: גלות, כשדים וישמעאלים ויצר הרע" (סוכה נב:). לגבי שלושת האחרונים ברור מדוע התחרט, אך לכאורה קשה, למה התחרט על הגלות? הרי הגלות היא עונש, כמו שמפורש בתוכחה: "ואתכם אזרה בגויים" (ויקרא כו:לג), והיא באה לעונש על חטא, כמו שאומר הפסוק: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" (דברים יא:יז). אמרו חז"ל: "אחר כל הייסורים שאני מביא עליך, אני מגלה אתכם. קשה היא גלות שהיא שקולה כנגד הכל" (ספרי עקב מג). אם כן, מדוע הקב"ה מתחרט? חרטת ה' היא מפני שהעונש לא הועיל, ומפני שהגלות גרמה לסילוף התורה בקרב שומרי המצוות ועוסקי התורה בחו"ל. לפני שעלה ר' זירא מבבל לארץ ישראל, ישב מאה תעניות, כדי שתשתכח ממנו תלמודה של בבל כדי שלא תטרידהו, כמו שאמרו בבבא מציעא (פה.). וזה מובן על פי המדרש: "מבקש את לראות פני שכינה בעולם הזה - עסוק בתורה בארץ ישראל" (שוחר טוב תהלים קה).

ועוד אמרו חז"ל: "תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר 'ארץ חמדה טובה ורחבה' בברכת הארץ... לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה..." (ברכות מח:). ונפסק בשולחן ערוך שאם לא הזכיר תורה וארץ, לא יצא ידי חובתו (אורח חיים קפז:ג). כל זה נובע מתוך ההבנה שהתורה ניתנה רק לקיום בארץ ישראל. מה ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל? מה הייחוד של ארץ ישראל? רק בארץ ישראל אין אנו מושפעים מתרבות הגויים. יש לנו ערכים ומושגים משלנו, מהתורה. אך כשאנו בין הגויים, אנו מושפעים מתרבותם. אנחנו אמנם ממשיכים לקיים את הפולחן היהודי, אך הרעיונות משתבשים. הרי לא ייתכן שילד, ואפילו מבוגר, לא יושפע מן הדברים, המושגים והערכים של הגוים בחו"ל, שרובם זרים לחלוטין ליהדות. לכן התורה מדגישה: "לעשותכם אותם בארץ" (דברים ד:יד). ועל זה כתב האבן עזרא: "כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצוותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם" (שם:י).

הפולחן הוא רק ביטוי חיצוני לערך הפנימי. אם הפנים מסולף, הביטוי החיצוני מבטא דבר מסולף. וכך אומר הספורנו: "ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו, הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות" (דברים ו:כא). שלמות אפשר לקנות רק בארץ ישראל. וזה מה שכתוב בספרי: "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים..." (ספרי עקב מג). ואין זה תמוה, כי סילוף התורה הוא בלתי נמנע כאשר אנו נמצאים בגלות.

הסילוף המגוחך של הגלות הוא ניתוק הלאום מהדת. לאומיות בלבד היא עבודה זרה, ודת בלבד היא שקר והבל. כתוב בתורה "עם סגולה" ולא "דת סגולה". אנו עם קדוש, ועם במצב תקני נמצא בארצו. לכן מי שמברך ברכת המזון בלי "תורה" או בלי "ארץ" לא יצא ידי חובתו.

יסוד התורה הוא "הן עם לבדד ישכון". עם ישראל צריך להיות "לאור גויים". זה מתקיים כשאנחנו חיים בארצנו על פי התורה, עם חברה תקינה, והגויים רואים שעם ישראל הוא "לתהילה ולשם ולתפארת". זהו אור לגויים.

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם" (שמות ו:ו): א) "סבלות מצרים" -- הצלה מהסבל הפיזי; ב) "מעבודתם" - הצלה מעבדות נפשית ומחשבתית ומתרבות זרה.

אמרו חז"ל: "תנו רבנן, לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל" (כתובות קי:). וכן אמרו חז"ל: "ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה הן. כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו, וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן [משגיח כשרות] עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר 'וקרא לך ואכלת מזבחו' (שמות לד:טו) " (עבודה זרה ח.). ישראל בחו"ל מדקדקים במצוות קלות כבחמורות, אך זו עבודה זרה. היהודי בגלות עובד עבודה זרה בטהרה!

אמרו חז"ל: "'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים' (בראשית יז:ז) - ר' יודן אומר... אם נכנסין בניך לארץ הן מקבלין אלוקותי, ואם לאו אינם מקבלים" (בראשית רבה מו:ט). זה מה שאמרו חז"ל: "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" (כתובות קי:).

"לא השמידו את העמים אשר אמר ה' להם, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" (תהלים קו:לד-לה) - זה הגורם לגלות. הגלות היא התוצאה של אי-השמדת הגויים אשר אמר ה' להשמיד. בלי זה אין שום טעם בהקמת מדינה יהודית, כי לא לאורך ימים תישאר, ח"ו, אם לא נקיים את דברי התורה, אם לא נקים מדינה על פי רוח התורה.

זאת הסיבה שאנו מצווים לשלח את הגויים מארצנו, אלא אם כן הם מוכנים לקבל על עצמם תנאים. "שלש פרסטיגיות [אגרות, הודעות] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא ייכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות - יפנה; להשלים - ישלים; לעשות מלחמה - יעשה" (ירושלמי, שביעית ו:א). יהושע נתן לגויים אפשרות להשלים, כמובן בתנאים מסוימים של מיסים ועבדות. מי שלא מוכן לקבל על עצמו תנאים אלו, אין לו מקום כאן בארץ. כך אומר הרד"ק: "ואם היו משלימים ועוקרים עבודה זרה ומקבלים ז' מצוות צריך עוד שיהיו למס ויהיו עובדים לישראל ונכבשים תחת ידיהם" (יהושע ט:ז). וכך פסק הרמב"ם, וקבע מה הם החיובים של מס ועבדות: "והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה, ולא ירימו ראש בישראל, אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם" (הלכות מלכים ו:א). הסיבה שאסור למנותם לשום שררה היא, שאין להם מה לומר ומה לקבוע לגבי ארץ ישראל ומדינת היהודים.

יוצא מהדברים:

א. הגלות היא עונש לעם ישראל, אך עם ישראל לא מבין זאת וחושב שזו מתנה, ועל זה אמר יחזקאל: "ובחימה שפוכה אמלוך עליהם" (כ:לג).

ב. יהודי היושב בגלות, בהכרח נדבקת בו "גלותיות" המביאה לסילוף היהדות.

ג. אם אנחנו לא מוכנים לקיים את החובה של הוצאת הגויים מארצנו, אז "והיה כאשר דמיתי לעשות להם, אעשה לכם" (במדבר לג:נו), ח"ו, מידה כנגד מידה.

"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".