דבקות בה'

ו' אלול התשמ"ט

"אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו:ג) - ראשי תבות "אלול". חודש אלול הוא חודש של דודים - אהבה. שיר השירים הוא ספר האהבה-הדודים של ישראל והקב"ה. אנו אומרים לקב"ה: "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" (שם א:ב) - אהבתך עדיפה וטובה יותר מיין. שיר השירים הוא ספר מיוחד, כמו שאמרו חז"ל: "אמר רבי עקיבא: אין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (מסכת ידיים פ"ג מ"ה). מה הקודש בו? מדוע הוא "קודש קודשים"? הסיבה היא דווקא סגנונו, שממשיל את היחס בין ישראל לקב"ה במשל המתאים ביותר, אהבת הדודים, שהיא האהבה העזה ביותר שיכולה להיות לאדם - אהבת איש לאשתו. לפי הטבע שהקב"ה ברא בו את האדם, האהבה הגדולה והעזה ביותר היא האהבה בין איש לאישה. וכן כתב הרמב"ם: "וכיצד היא האהבה הראויה... [מה השיא של אהבת ה']? שיאהב את ה' אהבה גדולה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה... שוגה בה תמיד כאילו חולה... שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד..." (הלכות תשובה י:ג) כאשר הרמב"ם חיפש את המשל הגדול והעמוק ביותר לאהבת ה', הוא היה חייב לתת את הדוגמה של אדם ואשתו, ולומר שיותר משאדם אוהב את אשתו באמת, צריך לאהוב את ה'. צריך לשגות בה תמיד, כמו שכתוב: "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד:כט). הוא שאמר שלמה: "חולת אהבה אני" (שיר השירים ב:ה). זה המשל שנתן הרמב"ם לאהבת ה'. כל שיר השירים הוא המשל הזה. שלמה כתב זאת כך, כי רק כך יתחיל האדם להבין את המצווה ואת המושג של אהבת ה'. ומשום כך, אלול הוא החודש שאנו חייבים לחפש בו את הדרך להתקרבות של "אני לדודי ודודי לי".

האהבה הגדולה ביותר היא אהבה של דבקות. זו היא אהבה אינסופית. יש מצווה לדבוק בה', כמו שכתוב: "ובו תדבק" (דברים י:כ), "ולדבקה בו" (שם יא:כב). וכך אומר דוד: "דבקה נפשי אחריך" (תהלים סג:ט), "דבקתי בעדותיך" (שם קיט:לא). וזו היא אהבת ה'. הדבקות היא שיא האהבה בין האדם למקום. הקב"ה ברא את האדם עם טבע שבו שיא האהבה הוא הדבקות בין איש לאשתו, כמו שכתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב:כד). האהבה בין גבר לאישה נבראה באופן שתהיה לו תאווה, שהוא כל כך ירצה בה (לא מין ח"ו), עד שהוא ירצה לבטל את עצמו ואת האישה לגוף אחד, ביטול ה"יש". הוא והיא צריכים להיות גוף אחד, ואין דבקות ואהבה גדולות מזה. הקב"ה ברא את האדם יש מאין, ועבודת האדם היא להפוך את ה"יש" שלו לאין.

"אני לדודי ודודי לי" - האיש והאישה הופכים לגוף אחד. אהבת אדם לאשתו היא סמל לאהבת ה' לישראל ולאהבת ישראל לה'. אומר המדרש: "'ישקני מנשיקות פיהו'... ישקני - ידביקני, כמא דאת אמר 'וקול כנפי חיות משיקות [נוגעות] אשה אל אחותה'" (ילק"ש שיר השירים א תתקפא). הנשיקה מסמלת את הדבקות בה'. אדם חייב להיות ממש דבק בה', נוגע בו, קשור אליו, מתקרב אליו בהתקרבות העזה והקרובה ביותר שיכולה להיות. וזה המשל של איש ואישה. ולא בכדי, בבית המקדש ובקודש הקדשים, שבחר בהם הקב"ה להיות המקום המקודש ביותר בעולם, השכינה ירדה דווקא אל בין הכרובים, כמו שכתוב: "מבין שני הכרובים" (במדבר ז:פט). מה היו הכרובים ומה עניינם? "זה שבצפון דמות זכר, בדרום דמות נקבה". "כמער איש וליות סביב" (מלכים א ז:לו) - כתוב בגמרא: "כאיש המעורה בלויה שלו" (יומא נד: ), ופירש רש"י: "הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו" - הכרובים היו מחובקים יחד. ממשיכה הגמרא: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובים המעורין זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו: ישראל, הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר: 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה' (איכה א:ח)". הגויים לא הבינו שזה דווקא השיא של אהבת ה'. הכרובים באו לסמל את אהבת ה' על ידי האהבה של איש לאשתו, משום שמי שזה מוחשי לגביו, יכול להבין מהי אהבת ה'. אדם מוכן למסור נפש לטובת אשתו, לוותר ולבטל את ה"יש" למען אשתו ולמענו, ורק על ידי זה אפשר להתחיל להבין את אהבת ישראל לקב"ה ולהפך.

"ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה" (רמב"ם שם). אברהם הכיר את בוראו לא מתוך נבואה, אלא הכירו מעצמו. הוא היה מוכן למסור נפשו ללא שום הבטחה, היה מוכן ליפול לכבשן האש אף בלי הבטחה שיינצל, כיוון שהבין שיש בורא. הוא עשה זאת מתוך אהבת ה', הוא ידע שיש אלוקים ועל זה מסר את נפשו. זאת היא אהבת ה'. זאת המעלה של "ואהבת את ה'..." (דברים ו:ה). "ולא כל חכם זוכה לה". ר' עקיבא, כשעמד לפני המוות, צחק ואמר: "כל חיי רציתי להגיע ל'בכל נפשך' ורק עכשיו הגעתי". זה קשה מאד, ו"לאו כל חכם זוכה לזה" - בלשון המעטה. רק מעטים ויחידי סגולה יכולים להגיע לזה. זה דבר עצום.

על הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצוותי" (שמות כ:ו) כותב הרמב"ן: "מצאתי במכילתא: 'לאוהבי' - זה אברהם וכיוצא בו, 'ולשומרי מצוותי' - אלו הנביאים והזקנים [כלומר, גם הנביאים והזקנים לא הגיעו לאהבת ה'], ר' נתן אומר: אלו ישראל שהם יושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות [בזמנם, הייתה סכנה לשמור מצוות בארץ ישראל, ובכל זאת הם נשארו שם]. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? על שקראתי תורה... על שאכלתי את המצה... שנטלתי את הלולב... 'אשר הוכיתי בית מאהבי' (זכריה יג:ו) - מכות אלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים" (מכילתא מסכת דבחדש פרשה ה); (ויקרא רבה לב). זאת היא אהבת ה', שרק אברהם וכיוצא בו הגיעו אליה במסירות נפשם. זה נקרא אוהב ה'. על הפסוק "דודי לי ואני לו" (שיר השירים ב:טז) אמרו חז"ל: "הוא לי לאלוקים, ואני לו לעם ולאומה, הוא לי לאב ואני לו לבן... הוא לי לשומר ואני לו לכרם, הוא לי במקניאים, 'ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים' (שמות יב:יב), ואני לו במכעיסים, שנאמר 'הן נזבח את תועבת מצרים' (שמות ח:כב)" (שיר השירים רבה ב:מה).

זה העניין של "דודי לי ואני לו" - הוא לי ורק הוא, ואני לו ורק אני. יש כאן עניין של קנאה: רק זה ורק זאת. וכך כתוב: "ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חיק נוכריה" (משלי ה:כ) - גם שלמה המשיל את ישראל לאישה. וכן: "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" (משלי ה:יז). וכך נאמר בספרי: "'ודברת בם' (דברים ו:ז) - עשם עיקר ואל תעשם טפלה. שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם, שלא תאמר: למדתי תורה, אלך ואלמד תורת האומות, ת"ל '(ושמרתם את מצותי) ללכת בהם' (ויקרא יח:ד), ולא להיפטר מהם. וכן הוא אומר: 'יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך' (משלי ה:יז)" (ספרי ואתחנן לד). ואם אסור ללמוד תורת גוי, קל וחומר שאסור לערב אותם במצוות ובתורה. אין מקום לערב את הזר והזרות והתרבות הזרה עם התורה. יש כאן קנאה: הקב"ה מקנא לו, לעמו, לתורתו.

צריך דבקות בה', וממילא נהיה מובדלים משאר האומות, שהרי אם אתה דבק בה', ממילא אתה מובדל משאר האומות. המדרש אומר: "אומות העולם אומרים לישראל 'אנא הלך דודך'... 'אנא פנה דודך' (שיר השירים ו:א)... כנסת ישראל משיבה... מה טיבכם שואלים עליו ואין לכם חלק בו? מאחר שנדבקתי בו, יכולה אני לפרוש ממנו? מאחר שנדבק בי, יכול הוא לפרוש ממני? כל הן דהוא לגבי הוא אתי ליה" (שיר השירים רבה ו:ז). גם אם יש היום הסתר פנים, בכל זאת הוא דבוק בנו ואנו בו. על הפסוק "אנא הלך דודך... דודי ירד לגנו" (שיר השירים ו:א-ב) אומר רש"י שבאו שאר אומות (סנבלט) ורצו לבנות את בית המקדש יחד עם ישראל, וישראל ענו להם "לא תבנו עמנו", כעניין שנאמר: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו" (עזרא ד:ג), "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים" (נחמיה ב:כ).

החודש הזה הוא חודש של "אני לדודי ודודי לי" - דבקות בה' ולא בשום דבר אחר, להגיע יותר ויותר קרוב אליו. זה אומר שמצד אחד יש דבקות בה', ומצד שני יש התנתקות מהגוי ומהתרבות שלו. אין לנו חלק בהם, ואין להם חלק בנו. בדלנות והבדלה - זאת האמת. האדם חייב להידבק רק בה'. שיא הדבקות באהבת ה' היא מסירות נפש, ולאו כל חכם זוכה לה. זה לא בא רק מלימודים, אבל ודאי שאדם שלא למד, קשה לו מאוד מאוד להגיע לזה. חייבים לשבת וללמוד, אבל צריך לדעת לשם מה לומדים - כדי להגיע לדבקות בה' ולמסירות נפש.