דברים שאמר רבנו בבית המעצר
דברים שאמר רבנו בבית המעצר
לאחר רצח יהודים בירושלים, יצא הרב בראש קהל רב להפגנה סוערת. בהפגנה נעצרו עשרות אנשים, ביניהם הרב ונתנאל. כדרכו בקודש, נתנאל המשיך לסכם את דברי הרב בין כותלי בית המעצר.
כ"ח ניסן התשמ"ט- בית הכנסת במגרש הרוסים, ירושלים
פרשת קדושים 19:00
פרשתנו היא פרשה גדולה במצוות, המון מצוות. אחת מהן היא "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, אני ה'" (ויקרא יט:כח). יש איסור להשחית את הגוף. מדוע? רש"י בפרשת ראה מסביר: "לפי שאתם בניו של מקום [היהודי הוא בנו של הקב"ה] ואתם ראויים..." (דברים יד:א). כלומר, הגוף הוא חשוב כי זה גוף של יהודי, והיהודי הוא בן של הקב"ה. אנו לא כמו הסינים או הקנדים, אלא יש יהודים ויש כל העולם. יהודי הוא חלק מעם סגולה. אם ליהודי אסור להשחית את גופו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור ליהודי לתת לגוי להשחית את גופו. הקב"ה נתן לכל יהודי נשמה מיוחדת, ויש כאלה שמשחיתים אותה. ישנה הלכה במסכת סנהדרין האומרת שגוי שסטר ליהודי, מגיע לו מוות (נח:). ומה נאמר על גוי שמסתובב בירושלים ורוצח לאור היום? איזה איסור ופשע שאנו נותנים להם לעשות כך! ואיזה חילול השם הוא זה!
ובאותה פרשה כתוב "לא תקום" (ויקרא יט:יח). כל השמאלנים הבורים אומרים:
"הנה, זה מראה שנקמה אסורה". אבל הם לא קוראים את המשך הפסוק, "את
בני עמך". אם יש לך עסק עם יהודי, אסור לנקום. אבל אם יש עסק עם גוי, מצווה
לנקום, כמו שכתוב "א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע" (תהלים צד:א), כי נקמה
בגוי היא הוכחה שאכן יש אלוקים. אם אלפי
שנים נרצחים יהודים, הגויים אומרים: "אין אלוקים!" אבל כשיש
נקמה, אומרים הגויים: "הנה אלוקיהם". מוטל עלינו לנקום. נקמה היא מידה
גדולה. דם היהודי שנרצח זועק: "נקמה!" "אל נקמות ה'",
"רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (שם קמט:ו). ואם כל העם הנכרי קם
נגדנו, חובה לנקום בהם. הערבי שרצח יהודים, הפך היום לגיבור האומה הערבית, וכל נער
ערבי אומר: גם אני רוצה לעשות כך. מאה וארבעים אלף ערבים מסתובבים בירושלים חופשי, ונס שכל יום לא רוצחים כך.
* * * בית הכנסת במגרש הרוסים19:30 ; בין מנחה למעריב
בקיצור, צריך להרוג אותם. "הבא להרגך השכם להרגו" (ברכות נח.). זו מצווה
מן התורה, זו לא גזענות. כל ערבי חייב מיתה, כל עוד הוא לא מוכיח שהוא לא רוצה
להרוג אותנו. רק אם הוא מוכיח זאת, לא מגיע לו מוות. "ואהבת לרעך כמוך"
(ויקרא יט:כח).
יש מצווה "ויראת מאלוקיך" (שם:יד). מה היא יראת ה'? יש יראה ויש פחד.
יהודי חייב לשבת ולהגיד לעצמו: ממה יש לי לפחד? יש דברים מפחידים, אבל יראה היא
עמוק בתוך הלב. מי שכל כך מפחד מגוי, עד שזה הופך ליראה, הוא כופר בעיקר. היראה
שייכת רק לה', ומי שירא מגוי, מעביר את יראתו (השייכת לה') לבשר ודם. אדם רשאי
לפחד, אבל הוא חייב להתגבר על הפחד. אין יהודי שלא מפחד. אבל אסור לירא. ולגבי אלה
המפחדים מהמשטרה, בואו ונלמד מאויבינו. הם לא מפחדים ממשטרה ומצבא, ואנו כן
מפחדים?! חייבים להתגבר על הפחד, כי מי שמפחד הוא עבד, ואסור ליהודי להיות עבד.
עבד עברי עובד שש שנים, ואם הוא רוצה להמשיך להיות עבד, רוצעים את אוזנו. אמרו
חז"ל: "אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים'
- עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בה" (ילקוט
שמעוני, דברים תתצט). אנחנו הפכנו לעבדים בפחדנו מערבים, מהממשלה. אם נמשיך כך,
הקב"ה יאמר: "'מידה כנגד מידה' - לא יראתם ממני, לכן אני אביא עליכם את
הערבים, שמהם תפחדו". המצב הזה, שאנו מפחדים מבשר ודם ולא מפחדים
מהקב"ה, הוא חילול ה' שעוד לא היה.
לסיכום, אם ליהודי אסור לחבל בגופו, על אחת כמה וכמה אם גוי נבלה פוגע בגופו
ובנשמתו של יהודי, מגיעה לו סקילה. חייבים להשתחרר מהפחד. חייבים לירא את ה', ואז
הפחד מבני אדם ייעלם. זה לא קל, לא קל לא לפחד. ומשום כך חייבים להתקומם כבר היום,
לא עשרה ולא אלף, אלא כל המדינה.
ומה שעברו אנשים בטרנספר היה כבר בכל העולם. פה בארץ ישבו מאות אלפי ערבים וברחו,
וזה היה דוגמא לעם וקידוש השם.
* * * 20:05
המשנהאומרת במסכת סוטה (ט:י) וגם בסוף מסכת
מעשר שני (ה:טו): "יוחנן כהן גדול... ביטל את המעוררים". מי היו
המעוררים? כל יום היו הלויים עומדים על הדוכן וצועקים את הפסוק "עורה למה
תישן ה'" (תהלים מד:כד). ולמה ביטל? מפני שאמר שזה לא לכבודו של הקב"ה.
מסקנת הגמרא היא שזה היה נכון בימיו, כי אז הייתה שלווה, ולכן זה לא מכובד, אבל
בזמן שישראל בצרה והגויים בשלווה, מותר.
יש מושג חשוב מאוד: חוצפה כלפי שמייא. משה ואליהו הטיחו כלפי מעלה. הייתה
להם חוצפה כלפי שמייא למען עם ישראל. משה אמר "מחני נא..." (שמות לב:לב),
"למה הרעותה לעם הזה" (שם ה:כב). מנהיג חייב לנסות כל דרך שהיא, ואפילו
חוצפה כלפי שמייא, כדי להפוך את הדין לרחמים. גם הנביא אומר: "על חומותיך
ירושלים הפקדתי שומרים... המזכירים את ה'..." (ישעיה סב:ו). כלומר, הם
מזכירים לה': תראה מה קורה לך - לשמך, ואל תדום, תמשיך. זאת היא החוצפה המותרת,
והיא מחוייבת. "ואל תתנו דמי לו [לא לתת לו לישון] עד יכונן ועד ישים את
ירושלם תהלה בארץ" (שם ז).
זו מצווה, זה לא איסור, כי מה שאנו מנסים לעשות הוא לעזור לו. אנחנו אומרים בכל בוקר "קומה בעזרת ישראל". לכאורה היה צריך להיות "לעזרת ישראל". למה "בעזרת ישראל"? התשובה היא: כביכול, ה' לא יוכל לקום אלא בעזרת ישראל. כל זמן שאנו סובלים כפי שאנו סובלים, שם ה' מחולל. הוא, כביכול, לא קם עד שאנו קמים. "גואלנו ה' צב-אות שמו קדוש ישראל" (ישעיהו מז:ד) - מתי הוא "קדוש ישראל"?
כאשר הוא "צב-אות".
"צב-אות" הוא הכינוי לכוח; "צב-אות", פירושו כל יכול, ואז הוא
קדוש ישראל. כמו כן, "קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות מלוא כל הארץ כבודו" (שם
ו:ג) - הוא לא יהיה ה' צב-אות אלא כשיהיה קדוש, ולהפך. "אל דמי לך" -
זהו עניין של חילול השם. אנו חייבים לנגן על המיתר הזה, חילול השם, ואז
יתעורר.
אין ספק שמה שהיה היום אינו מספיק. אבל ייתכן שבעוד שנה יכתבו שמקרה זה התחיל את ההתקוממות, כמו שכתבו על האינתיפאדה שהתחילה לפני שנה. וכדאי לחשוב על העניין לחדש את המעוררים, לעשות זאת במודעות ולנסות להביא לשם קהל רב, ציבור גדול, ומתוך זה להכניס את העניין של "שפלותם של ישראל - חילול שמו הוא" (רש"י, יחזקאל לט:ז). לא מספיק שנצעק, אלא צריך גם לעשות. ואז גם ה' יקום ויעשה את שלו. בקרב הציבור הדתי, חלק יגיד שאסור, וחלק יגיד שאכן יש סמך לזה.
לכאורה קשה: מדוע לא סלח הקב"ה למרגלים? הרי הם חזרו בתשובה. אלא, לא נסלח
להם, כי היה חילול השם, ועל זה לא הייתה כפרה. אחרי חילול השם לא מקבלים תשובה. אף
על פי שעשו תשובה, הם לא "חומר" טוב, אלא עם של חילול. משום כך אומר אבן
עזרא (שמות יד:יג), שזו הייתה סתם עילה, והטעם האמיתי שה' גזר את הגזרה שדור המדבר
ימות, הוא שעם עם כזה לא ייתכן לבנות מדינה.
בדורנו, אף על פי שהדור לא ראוי, ה' נתן
לנו מדינה כי אנו בתקופה האחרונה. ה' עשה זאת לא למעננו, אלא כי דור אחר לא יהיה
טוב יותר. ומשום כך נתן לנו מדינה על אף שאנו לא ראויים. אינו דומה דור המדבר לדור
הזה: שם יהיו עוד דורות, אבל אצלנו המדינה קמה "לא למענכם" (יחזקאל לו:כב),
אלא אף על פי כן ולמרות הכל. ה' חייב, כביכול, להקים אותה בגלל חילול השם, מה שאין
כן אז. ובוודאי ייתכן שיהיה כאן חורבן ח"ו, אבל לא תהיה גלות. אם לא נתקומם,
ייתכן שלא תהיה מדינה, אבל לא תהיה גלות. ויש מי שאמר בפרק חלק (סנהדרין צח: )
שתשעה חודשים ישלטו כאן גויים.
הטעות הפטלית של משה רבנו הייתה שלקח
אתו ערב רב, ועד היום אנו סובלים מהם.
* *
כ"ח ניסן התשמ"ט 20:54 תא 21 במגרש הרוסים
אנשים עוד לא ירדו לעומק העניין של קהלת. יש אצל האדם בעיה: כשיש לו שמחה אישית,
הוא שמח מאוד, ודווקא בגלל זה, כשיש אבל, הוא מתאבל מאוד. כל ספר קהלת בא ללמדנו
שאין שום דבר בעולם, לא אבל ולא שמחה; העולם קבוע - "דור הולך ודור בא... כל
הנחלים..." (קהלת א:ד-ז). אין בעולם הזה שום דבר חשוב שאדם צריך לשמוח עליו
עד אין סוף או להתאבל עליו עד אין סוף, אלא צריך פרופורציה. אם אדם מבין זאת, הוא
לא יפחד לאבד רכוש גשמי, כי יש לו חוש פרופורציה. לכן בסוף הספר כתוב: "סוף
דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (שם יב:יג).
יראת ה' היא הדבר היחיד שאינו ארעי וחולף. ולכן, אם אדם יושב מדוכא, עליו לדעת
שבאמת לא צריך להיות אכפת לו, כי מה זה חשוב? העיקר שיבין האדם את התכלית של
העולם, והתכלית לא נמצאת בעולם הזה, אלא השורש של התכלית הוא בעולם הבא. מספר קהלת
אנחנו מקבלים את המסר האופטימי ביותר שיש, שאדם חייב לראות מה חשוב ומה לא, מה
חולף ומה לא, ואז יבין שכל העולם הזה הוא הבל. אך אסור לאדם לומר 'אשב בטל כי
העולם הזה הוא הבל', אלא חייבים להכניס לתוך העולם הזה את הערכים של העולם הבא,
ואז האדם יהיה תמיד שמח. אם לומדים את הספר כך, מבינים ששלמה רצה ללמד שצריך אדם
להיות מאושר ושמח בחלקו. "ראש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי" (משלי
ל:ח) - יאכל וישתה מספיק, והעיקר שיעסוק בעבודת ה'. אדם כזה לעולם לא יהיה עצוב
ומדוכא, ותמיד ימשיך.
ולמה לא טוב שאדם ישמח עד אין סוף? כי
מי ששמח עד אין סוף, כלומר בלי שליטה עצמית, יהיה כך גם בעצבות. זה כמו שאדם שאינו
מסוגל לשנוא, גם אינו מסוגל לאהוב. מי שלא שונא רע - לא אוהב טוב. לגבי שמחה, יש
עוד מעצור: אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה (ברכות לא.), כי יש חורבן. גם אם
לאדם מסוים יש חיים טובים, הוא חלק מהעם שסובל ואבל על חורבן בית המקדש. לכן תיקנו
את שבירת הכוס בחתונה. וטעם נוסף (למעצור על השמחה) הוא השליטה העצמית. אוי ואבוי
לאדם שלא שולט בעצמו. כשהייתי בישיבת מיר, שמעתי במסגרת שיעור מוסר מעשה שהיה,
שמדגים את עניין השליטה העצמית וקבלת עול מלכות שמים: בערב שמחת תורה, בנו של הרב
נפטר באופן פתאומי. כששמעה אשתו על זה, גם היא נפטרה. אבל הרב לא התאבל בשמחת
תורה, אלא שר ורקד. אך גמר את ההבדלה, נפל בבכי על הרצפה. זהו אדם שמשעבד את כל
נשמתו לעבודת בוראו. ולאדם זה יש הרבה כוח. "איזהו גיבור? הכובש את
יצרו" (אבות ד:א). זה לא קל. במסכת קידושין (מ.) מסופר על רב כהנא שעבד
במלאכה שהביאה אותו במגע עם נשים (מכר סלים), ואישה ניסתה לפתותו. הוא ברח ועלה
לגג, והפיל עצמו משם כדי שלא יפול ברשתה. בא אליהו הנביא והציל אותו. אמר לו רב
כהנא: אתה רואה למה העניות הביאה... כל מיני פיתויים יש לו לאדם, וכשאדם כובש את
יצרו למרות הפיתויים, זה דבר גדול. אבל שיכבוש באמת. זה דבר גדול ולא דבר קל. זה
עניין של עול מלכות שמים וזה קשה. אני לא בטוח אם הצדיק האמיתי הוא מי שהגיע
למדרגה של העדר חטא. אני לא חושב שיש אדם כזה, ואם יש, הוא לא צדיק אלא מלאך.
הצדיק הוא מי שלמרות שיש בפניו פיתויים, הוא מתגבר על יצרו.
יש קשר בין
שמחה, ביטחון ועול מלכות שמים. אדם שאינו שמח, אינו מסוגל להיות עם אמונה בה'. זה
הולך יחד. ואדם שמסוגל להתעלות בזה, הוא מאושר; הוא שולט על עצמו.
הזמן הטוב ביותר שיכולתי ללמוד (תורה),
היה כשהייתי בכלא, גם בארץ וגם בחו"ל. בחו"ל עבדתי ללא ספרים, ואין לי
זיכרון טוב, ובכל זאת זכרתי שם בדיוק איפה כל דבר כתוב. זה היה ממש מוזר מאוד.
מיעוט הרווח הגשמי הוא הרווח הרוחני. בכל זאת מברכים כשמשתחררים מהכלא, כי אדם
אינו בן עזאי. יש לאדם אישה וילדים, ואדם בנוי עם חשק חזק לאישה ולבנים. מי שאין
לו חשק חם, הוא לא אדם: "חשקה נפשי...". בכל יום, כשהייתי גומר את הדיון
במשפט ברמלה, רציתי לחזור ללימוד, וחשבתי לעצמי: 'אני צריך לגמור פרק זה'. זה היה
מעניין מאוד. חשבתי לעצמי איך הגר"א ישב בחדר שלושים, ארבעים שנה ולא יצא.
הרבי מקוצק, שהיה קשה לרדת לסוף דעתו, חיפש עשרה אנשים שילכו אתו ויצעקו מכל גג:
"צריך לתקן את העולם כי הוא מסריח". הוא לא מצא, ואמר: "אם כן, אין
תקנה", והוא הסתגר בחדר ולמד. היו לו ראש והבנה מיוחדים. הוא היה עמוק מאוד.
מה שמעניין הוא, שלכאורה, הוא היה רבי, אבל הוא לא היה מסוגל להיות אדמו"ר,
ואין היום חסידי קוצק.
אבל אני חושב שלא טוב להסתגר כך. מנהיג
חייב להיות כמו רועה צאן, ולא להסתגר, חוץ מזמנים מיוחדים, כמו שאמר הלל בסוף מסכת
ברכות על הפסוק "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים" (קהלת ג:ה). אין ספק,
שבאותה תקופה, שהייתה תקופת המשכילים, היה קרב ומלחמה. הרבנים היו צריכים לצאת נגד
ההשכלה, ולא יצאו נגדה מספיק. הטעות שלהם הייתה שהם תמיד היו בהגנה ולא בהתקפה.
העם סבל הרבה אז, ופתאום באו המשכילים עם תשובות. זה משך את העם למרות שהתשובות
שלהם היו סרק. לעומתם, הרבנים לא נתנו תשובות אלא ישבו בשקט... המנהיגים התורניים
היו צריכים להבין שצריך לנצל את תקופת הלאומיות, אך במקום זה, ניצלו זאת הרצל,
פינסקר וכו'.
"פסח שני" מיועד למי שהיה טמא או בדרך רחוקה בט"ו בניסן, ולא היה
יכול להקריב קרבן פסח בזמנו. אבל מי שהיה טהור ולא היה בדרך, ולא הקריב קרבן פסח
בניסן, חייב כרת "כי קרבן ה' לא הקריב במועדו" (במדבר ט:יג). אנו רואים
כאן שיש עניין של מועד. זהו אחד מ"מושגי התורה", וחייבים להבין את זה.
אנו רואים שתקופת ראשית הציונות הייתה מועד [מסוגל להתעוררות לאומית] למרות שרוב
חוזי הציונות לא היו אנשי תורה, והסיבה היא שהם לא למדו תורת אמת בילדותם.
אילו הצאר הרוסי לא היה אויב, ודאי שהיהודים לא היו עולים לארץ ישראל. הם עלו רק
משום שלא היה להם מה להפסיד, ולכן דווקא החלשים עלו. בזמן בית שני רוב העם לא עלה.
פחותי העם עלו, ועזרא השאיר בגלות סולת נקייה. והרי בבבל היו גדולים בתורה - כיצד
ייתכן שלא עלו? אלא, גם אז היה אצל הרבנים ניתוק בין תורה למלכות. בחו"ל יש
בהכרח ניתוק בין הלאומיות לתורה, והתורה הופכת לדת בלבד. בכל דור היו אנשים בודדים
שהבינו זאת. לפעמים הקב"ה נותן סייעתא דשמייא לאדם לראות למרחוק. תמיד היה
קשה לי להבין איך אדם כמו ז'בוטינסקי, שלא למד תורה, ניחן בראייה כל כך מיוחדת, עד
כדי כך שהרבה רבנים ראו אותו כחוזה. יש ביטוי בגמרא "חכם עדיף מנביא"
(בבא בתרא יב.). עמוס הנביא היה רועה צאן ואדם די פשוט (ישעיה לא היה אדם פשוט),
וכן ירמיהו, ואינני יודע למה זכו לנבואה. אני משוכנע שכשאחד הנביאים בא לבקר אצל
הרבנים, הם אמרו לו: "מי אתה? אנחנו ה'גדולים'!" איננו יודעים מה באמת
היה אז, כי המקרא מקצר. אילו הרמב"ם היה חי היום, הוא היה מוחרם, ללא ספק.
אדם הולך על חבל דק. כשאדם יושב ולומד תורה, חייב להיות לו כבוד לתורה ולחכמים.
אבל אם הוא מרגיש את האמת, ידע שהאמת עימו. ומגיעים לזה על ידי לימוד מדרש
ותנ"ך. בישיבת מיר דילגו על אגדתות או למדו אותן מהר, ולכן לא היה להם כיוון,
חוץ ממי שיש לו סייעתא דשמיא.
מי שלומד מדרש ותנ"ך - פתאום מרגיש
שזה חלק ממנו.
הנה, העציר הזה שאל אותנו שאלות, וראיתם
שהוא "תפס עניין". הסיבה היא כי הנפש הטבעית מובילה אותו לאמת. מצד אחד
יש לו החומר, ומצד שני נפשו היא נפש בריאה. לפעמים יש "עמך" שמבינים
יותר טוב מגדולי תורה, מפני שהם חיים את העולם כפי שהוא, ולכן "היזהרו בבני
עניים, שמהם תצא תורה". וזה לא רק משום שבני עניים לומדים תורה מתוך מסירות
נפש והקרבה, אלא משום שהם באים מעולם אמיתי, והם מבינים את הדברים. ובסופו של דבר,
זהו עניין של סייעתא דשמיא - כשה' רואה אדם תמים, הוא נותן לו.
עד שאנשים לא יהיו מוכנים להיעצר, לא
ישתפר המצב.
הגמרא (סוטה לז.) אומרת שבסיני קיבלנו את הערבות של ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות;
מ"ח אלות על ארבעה דברים אלו. לא מספיק שאדם ישב וילמד תורה. הוא צריך לעבור
גם את המחסום של עשייה. מצד שני, לוחמי המחתרות היו חוזים, אבל לא היה להם עול
מלכות שמים. בספרייה בניו יורק יש אגף של ספרי יהדות, והיה שם יהודי שלמד תורה בלי
כיפה, כי אהב זאת. אבל הוא הפסיק לשמור מצוות כי הוא לא בנה את דרכו בתורה, לא
התמסר לתורה, ולא קיבל על עצמו עול מלכות שמים - "זה לא זה". אנשי הממסד
התורני הם באמת יהודים טובים, אבל הם כמעט איבדו את היכולת לחשוב, כי רב שומע מפי
רב וכו'. לא היה פוסק בדורנו כרב משה פיינשטיין, אבל הוא הגיע למסקנה שאסור להפגין
בעד יהודי רוסיה עד כדי כך שלא רצה לקבל או לשמוע דעות אחרות. הסיבה לכך היא
שסטלין הכניס בו פחד; הוא ישב שנה בכלא הרוסי. גם הגדול ביותר בתורה הוא תוצר של
סביבתו, וכמה שיקבל עליו עול מלכות שמים, למרות זאת הסביבה משפיעה עליו. סטלין השפיע על ר' משה פיינשטיין יותר מכל
האגדתות ומכל התנ"ך. משה רבנו היה חייב לגדול דווקא בבית פרעה, כי לא ייתכן
שמי שהיה עבד ישחרר את ישראל מעבדותם. "אין חבוש מתיר עצמו מבית
האסורים" (ברכות ה:: ). ייתכן מאוד שזאת הסיבה שדווקא ז'בוטינסקי, שחי תחת
הצאר בחופש יחסי, ונפשו הייתה אצילה, דווקא הוא חזה ושאף לחופש. גם העובדה שאחוז
התנאים הגרים היה גבוה, היא משום שגרים באים מקרב העם, שהוא הרוב, ולכן אין להם
תסביכים. משום כך יותר קל להם לגדול בתורה, בניגוד ליהודים שגדלו כמיעוט ויש להם
תסביכים.
בכל דור, הצדיקים היו במיעוט מול שאר עם
ישראל, כמו אצל משה רבנו ואצל המכבים. פשוטי העם הלכו עם המכבים, וגם עם דוד הלכו
פשוטי העם. בתחילה, בוודאי, לא היה הרוב עמהם. אף פעם לא יתקומם כל העם. אם רוב
העם היה מקבל את האמת, המשיח היה בא.
חשוב מאוד מאוד להתבסס על מקורות. אם
רואים אחר כך שהגדולים טועים, יש לומר זאת ללא פחד. ואם הם אומרים שאצלך יש טעות -
בבקשה, שיוכיחו.
אנחנו חייבים על כל מודעה ועל כל פתק
לכתוב "תנו לנו את השלטון".
* * * 22:00
אני רוצה שמאתיים אלף איש ישרפו צמיגים
וכדומה. זה חייב להתחיל בתנועת "כך". אבל לא נוכל לעשות זאת לבד, אלא
חייבים לעבוד על כך שכל העם יעשה זאת. יעצרו אותנו - המעצר חייב להיות חלק מהמאבק.
דווקא המעצר הזה יהיה הלם. היום יש כאב ויש פחד, ואנחנו חייבים להוציא מן האנשים
את הפחד, שהרי הפחד הוא כפירה. לדאבוננו, הערבים הם ה"פרטנר" שלנו - ככל
שהם יילחמו, כך אנו נלמד מהם לא לפחד.
לפחד יש שתי דרגות: יש דרגה שבה הפחד הורס - הוא גורם לאדם "שב ואל
תעשה". אך יש פחד יותר גדול, פחד ממוות, ואז אנשים פועלים כי אין להם מה
להפסיד. על זה אמרו חז"ל "אין בן דוד בא... עד שיתייאשו מן הגאולה"
(סנהדרין צז.). כאשר הפחד הוא קטן, האדם נוהג ב"ראש קטן". אבל ברגע שהערבי
מביא את האדם לפחד עצום, הוא הופך ל"ראש גדול", כי פתאום הוא רואה את
המוות מול עיניו. מרד גטו ורשה הוא הדוגמה הקלסית לכך.
לעולם לא נצליח להביא את רוב העם להתקומם, אבל אנחנו לא צריכים את זה. די שמיעוט יתקומם, וזה יקרה רק כאשר יגיעו למסקנה שאין מה להפסיד. ויש כל מיני עניינים כמה לוותר וכדומה.
* * * 22:00 חצר מגרש הרוסים
עין הרע - אם כתוב על זה בגמרא, סימן שיש עין הרע. הרמב"ם כתב שאין עין הרע,
אך ידוע שהחרימו אותו. אנו צריכים להיות זהירים לפני שאומרים שאולי זה לא שייך
היום. אני לא אגיד שזה לא נכון; יש הלכות שנובעות מחשש לעין הרע. צריך לדעת שיש
עולם גשמי שבו אנו חיים, ויש גם עולם נסתר. צריך ראשית ללמוד את הנגלה, ואחר כך את
הנסתר. וברור שיש עניין של עין הרע. יש הסוברים שתלוי באדם - אם הוא חושש מזה,
כותב הרמ"א שמותר לו לעשות קמיע.
22:45
הרב מאיר שפירא מלובלין היה גדול
ומעמיק. הוא היה בניו יורק בשנת תרפ"ג, וביקש מאבי ז"ל שיבוא אתו לפולין
ללמוד בישיבה. ברוך ה', אבי לא הלך, והוא ניצל.
כשהייתי ברמלה, הייתי לבד בתא של מטר על
שלשה מטרים וחצי. הייתי יוצא כל יום חצי שעה לחצר, כדי לא להיות "סנוב",
והייתי יוצא לשיעורים. חוץ מזה הייתי בחדר, וזה היה תענוג.
כ"ט ניסן התשמ"ט 8:00 בית הכנסת במגרש הרוסים
"וכי יגור אתך גר בארצכם... כאזרח
מכם יהיה... ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (ויקרא יט:לג-לד).
לצערנו, עניין הגר הוא מקור לעיוות מצד השמאל ואחרים. על הערבים הנבלות האלה,
השמאל אומר "הם גרים", "אהבה". אין ספק שכשכתוב כאן
"גר", אין הכוונה לכל גוי שגר בינינו, אלא לגר צדק. אונקלוס, שלא היה
כמוהו מומחה לדעת מהו גר, שהרי הוא עצמו היה גר, תמיד מתרגם "גר" -
"גיורא", אבל בפסוק "גרים הייתם", כדי שלא נטעה ונעשה גזרה
שווה ונגיד שהיינו גרים, מתרגם אונקלוס "דיירין הויתון" - לא
"גרים", אלא "דיירים". בקיצור, הלכה פסוקה היא שהישמעאלים,
הנבלות המלוכלכות הללו, אינם נכללים בפסוק זה. לכל היותר, ייתכן שערבי יהיה גר
תושב, אבל לא אזרח. לכן אין לו שום זכויות; הוא צריך לשבת בשקט עם עבדות ומסים,
ואז יתייחסו אליו יפה. ואם אינו רוצה זאת, אין לו מקום בארץ ישראל. זאת הלכה, לא
סיסמה. בקיצור, הם לא גרים אלא דיירים, וזה ההבדל בין גר צדק לגר תושב, כפי שאומר
בפירוש אונקלוס הגר.
8:15. חדר האוכל במגרש הרוסים
הישיבה בכלא, במאסר, ולא רק במעצר,
מכניסה את האדם למבחן של ביטחון. אז האדם נבחן באמת אם הוא חזק באמונה או לא.
לדוגמה, יוסף הצדיק, על אף שהיה צדיק גדול, נכשל וביקש את עזרתו של הגוי לאחר עשר
שנות מאסר.
9:30 תא 21 במגרש הרוסים
"והייתם קדושים כי קדוש אני ה' אלקיכם" (ויקרא כ:ז). אשרינו, מה טוב
חלקנו. אני יושב בכלא, ורואה את שאר האסירים. הייתי יכול להיות כמו האסירים
הפושעים, אבל אני קדוש. אדם שלא רואה את זה, לא מבין עד כמה הוא קדוש. חשוב שאדם
יגיד: 'הנה הלכתי ועשיתי כך וכך', כי זה נותן לאדם תקווה. וזה מה שאומר המדרש, שה'
פתח את התורה באות ב', שהיא אות סתומה, כדי ללמד שלא יחקור האדם מה למעלה ומה
למטה, אלא יביט רק קדימה. לכן טועים אלה שחזרו בתשובה ומיד לומדים קבלה, כשעוד לא
יודעים מה יש קדימה. החוזר בתשובה שעושה כך, מחפש משהו בתורה שיתאים לו, שיראה
שהיהדות היא יפה, וזה לא לימוד תורה מתוך קבלת עול מלכות שמים. לכן, כל כך חשוב
שבשלב המוקדם ביותר של החזרה בתשובה, נאמר לו: "דע שהתורה היא יפה, אבל לא
בגלל זה באת לתורה". רוב החוזרים בתשובה הם שומרי פולחן, שנשארו עם המושגים
של "גוישקייט", כי הרבנים חוששים שאם יגידו שדמוקרטיה היא הבל, הם יברחו
מהיהדות. הרבנים האלה מעדיפים לדבר על שבת ולא על מלכות. אנשים (חוזרים בתשובה)
נמשכים לרב שאומר כך, ואז פתאום הוא עצמו מתחיל להאמין בדבריו ולעשות מזה
אידיאולוגיה. ראיתי את זה אצל רב אחד, שפחד שיאבד את הקהילה שלו, ולכן איבד את
האמת ואת עצמו. הגדולה של מנהיג היא שיהיה מוכן ללכת בלי צבא, ואפילו בלי חייל
אחד. זאת הסיבה שפתאום יש דתיים שמפטפטים שטויות. ונובע מזה עוד אסון: רבנים
כותבים הלכה מזויפת, ובסופו של דבר ההלכה נשארת לנצח ומחטיאה את הציבור. הרב הרצוג
היה באירלנד ובאיטליה, ופחד, והושפע מהתרבות שם. כמו כן, "המאירי" כתב
שהדינים שנאמרו לגבי גויים, לא נאמרו על גויים "בני תרבות", כי הוא חי
בתקופה שאחרי מסעי צלב. וכנ"ל לגבי "ערוך השולחן", שכתב "הוד
מעלתו הצאר", ו"היום אין גרים", וודאי שזה לא נכון. אם הרבנים
מפחדים, עליהם לא לכתוב. כשאדם לומד דברי חכם מסוים, ודאי חכם מהאחרונים ולפעמים
גם חכם מהראשונים, הוא חייב להבין את התקופה שבה חי אותו חכם, ועל איזו תקופה כתב.
כל עניין האיסורים שהותרו מפני דרכי שלום אינם הלכה מעיקר הדין, אלא ההיתרים נבעו
מתוך פחד. משום כך, דווקא בארץ ישראל התורה היא תורת אמת. ומשום כך צם ר' זירא מאה
תעניות כדי שישכח את תלמודו שלמד בבבל (בבא מציעא פה.) - מי יודע איזו גלותיות
נדבקה בתורתו בבבל.
כאשר הוציאו מהקבר את הגופה של האישה
הגויה שנקברה בבית קברות יהודי, אורבך מהמפד"ל (אני לא צופה בטלוויזיה),
"יקה" ואינטלקטואל, אמר שזה אסור, שהרי הרמב"ם כתב: "אפילו
הגוים ציוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל... מפני דרכי שלום"
(הל' מלכים י:יב). לא האמנתי שהוא אמר זאת! הרי שם הכוונה היא שכמו שקוברים
יהודים, כך קוברים גויים, אבל ודאי לא קוברים אותם יחד. ואילו חשבתי שהוא עם הארץ,
לא הייתי נזעק. אבל להגיד דבר כזה בשקר ובסילוף - זה אסון.
היה בעיתון "יהדות" מאמר על
מישהו מהקיבוץ הדתי עין צורים שכותב פלפול, למה היום אין דין של מעשה סדום במשכב
זכור. הם כותבים כך כי הם אפיקורסים; הם אינם מוכנים לקבל עול מלכות שמים. יש להם
שתי אפשרויות (והם בוחרים בשנייה): או לומר "אני לא דתי" או להפוך את
דעותיהם האפיקורסיות לאידיאולוגיה "דתית". ואם תלמיד חכם עושה כך, הוא
קובע סילוף לדורות, ובזה הוא מחטיא את הרבים. ירבעם בן נבט חטא והחטיא, אבל תלמיד
חכם כזה, כביכול עושה "מצווה" ומחטיא את הרבים.
נאמתי בגוש עציון, והמקום היה מלא. לא
היה אחד שדיבר נגדי, למרות שאין כמו גוש עציון לעיוות. הרב ריסקין הולך עם הרוח,
ואילו הרב ליכטנשטיין באמת מאמין בזה. אנחנו חייבים להביא את העם לכפירה ברבנים
האלו, אבל בעדינות. אם אתה מדבר עם בן תורה חרדי, ומסביר לו את ההבדל בין מדינה
לממשלה, הוא מסכים, כי הוא גר כאן ויש לו קשר לארץ. כשהתחלתי ללמוד בישיבת מיר
בתש"ח, רוב התלמידים היו מפולין, והם בכלל לא היו אנטי-ציונים, כי קשה לעבור
את השואה ולהיות אנטי-ציוני. לא היה עניין כזה. אך הייתה שם השפעה של רב שלא עבר
את השואה. הוא עשאם מאוד אנטי-ציונים, וכן סאטמר השפיע הרבה מאוד. היו לחרדים שם
הרבה רגשי נחיתות (ביחס לסאטמר). היו שנים שבהן נשותיהם של פוסקים גדולים באמריקה
לא הלכו עם כיסוי ראש, ולכן "ערוך השולחן" כתב שאסור ללכת כך וחייבים
לכסות את הראש. ביחס לסאטמר היה כלל: אם סאטמר צועק "שבת", אז גם פורוש
צריך. וכך סאטמר גרר אחריו את כל החרדים, כמו ש"כך" משפיעה: אחד צועק,
ואז עוד אחד צועק, ועוד...
15:45
יש טמיעה היום. אם יש מקרה של ספק, לא
בודקים משום בעלי זרועות, שעלולים להזיק אם נגיד למשפחה שהם פסולים, כמו שאומרת
הגמרא בקידושין (עא.). ור' יוחנן אמר שלא זו הסיבה, אלא שגדולי הדור נטמעו. וזו
בעיית דורנו. אם זה פסול ודאי, פוסלים, אבל בספק רק חוששים ולא פוסלים.
המהרש"א כתב במסכת "קידושין" שרוב המשפחות נטמעו, ורק כאשר יבוא
אליהו, הוא יברור.
בדורנו אנו זקוקים לספר יוחסין. פעם לא
חשבו שיהיה מצב כל כך גרוע, אבל בימינו המצב החמיר כל כך, עד שיש צורך בספר
יוחסין. זה לא סתם בעיה של פסולים, אלא יש בעיה של לא-יהודים. כאשר יש ממסד ושלטון
שמכוונים לזה [לנישואי תערובת], ודאי שיש צורך בכך. פלא שלא עסקו ב"מיהו
יהודי" בחו"ל - בוודאי יש לפחות מיליון גויים בתוך ששת מיליון יהודי
ארה"ב. וב"ה יש פסק של ר' משה פיינשטיין, שהציל את עם ישראל מממזרות,
וללא ספק ייכנס להיסטוריה. הפסק הזה קובע שלמרות שיש עדים בחתונה (מדובר בחתונה
שלא כדין), הרי רובם לא כשרים, ולכן אין כאן קידושין, ובני הזוג אינם נחשבים
נשואים. לכן, אם האישה תחיה עם אדם אחר, בנם לא יהיה ממזר. ר"י הנקין אמר שזה
לא נכון, כי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואין ספק שראו אותם בייחוד יחד. וענה
לו ר"מ פיינשטיין, שכל עוד לא ראו, אין קידושין.
הבעיה במדינת ישראל היא שהגיור הוא חוכא
ואטלולא, והכל שקר. גויים תיירים ומתנדבים, שחיים עם קיבוצניקים חילוניים, מבקשים
להתגייר, והרבנות דורשת מהם שלושה חודשי לימוד לקראת הגיור וזהו. זה כבר עניין
ממוסד, וגורם הרבה ממזרות. זה התחיל כשהרב גורן לא רצה לחתן מלח וגויה שהתגיירה
בצחוק, והם הלכו לבג"ץ וניצחו. מתוך פחד שיהיה חוק מזה, הרב גורן הקים את
המוסד הזה (הרב גורן מצד אחד הוא חזק ומצד שני לא מבצע). ברור שיש לשקול היום לחדש
את האיסור לא לקבל גרים, כמו שהיה בימי דוד. כך נהגו בארגנטינה במשך חמישים שנה.
ואילו כאן מפחדים פחד מוות מהבג"ץ. אין ספק שאם הרב גורן היה אומר לבן-גוריון
שיהיו כאן שני עמים אם לא נפעל לפי ההלכה, הם היו נסוגים.
הכל קרה מפני שהרבנות שייכת למדינה,
והרבנים הם רק עובדי מדינה. לכן גידף צבן את הרב עובדיה יוסף: "הרי הוא עובד
מדינה, מה פתאום הוא עוסק בפוליטיקה?" יש בעיה כשהרבנות תלויה. צריך שיהודים
בחו"ל יגייסו כסף, ויקימו כאן רבנות שאינה תלויה בממסד, אך לא כמו הבד"ץ
שהרחיק את הציבור.
הרב חיים דוד הלוי, הרב הספרדי של
ת"א, סובר שעדיף שיהיו שני סוגי נישואין, חילוני ודתי, שהרי במצב הנוכחי,
הרבנות משיאה בני זוג חילוניים על פי ההלכה, והם מנאפים, ויוצא מזה מכשול בפני
עיוור.
אמנם אסור להקים גופים כמו בני עקיבא, כי זו מצווה הבאה בעבירה וזה אסור, אבל כאן
הרבנים לא מקימים מוסד של נישואין אזרחיים, אלא הם נשארים ב"שב ואל
תעשה", ובכך יימנעו הרבה בעיות של ממזרות.
יש בעיה היום עם הנשים שבעליהן לא
נותנים להן גט, והן ללא ספק נואפות. לכן אסור לנו לדחות את ההצעה הנ"ל על
הסף, וצריכים לחשוב ולהתחשב בזה.
אנו בוודאי חייבים לשפר את בתי הדין. שם
שורר חילול השם. הנה סיפור שסיפר לי היום עציר: הוא היכה את בתו, והאם הגישה תביעה
לבית הדין. הדיין אמר שאם הוא ייתן לאשתו גט, הוא ישתחרר ממאסר, ולא חשוב מי צודק.
אנו רואים שכשהדיינים רוצים, הם פוסקים לתת גט, ולא מתאמצים להשכין שלום בית. כמה
זמן אפשר להמשיך כך? אין ספק שבסופו של דבר יהיו כאן גירושים אזרחיים.
"רצ" מדברים על זה כבר שנים, ויש בזה משהו, כי אי אפשר שאישה תישאר
עגונה. הבעיות הללו אינן רק בארץ, אלא גם בחו"ל. שם, אצל הדתיים, יש היום
"מקצוע": אדם מחפש אישה עשירה, מתחתן עימה, ואז ממרר את חייה ואומר לה
שאם היא רוצה גט, עליה לשלם כסף, ואם לאו, לא תקבל גט. לבת של אחד מהתורמים שלנו
יש בעיה כזו. חתנו הוא סרבן גט ודורש כסף. בישראל יש עינוי הדין וחוסר צדק בבתי
הדין. זה חילול השם, אך זה לא העיקר. העיקר הוא שאין צדק. שמעתי פעם מאדם דתי,
שכשהוא נוהג בכביש, הוא נותן טרמפים כי זה מוסיף לדתיים כבוד ואהבה. מה פתאום? זה
שקר - צריך לעשות זאת (לתת טרמפים) משום שכך הוא הצדק, והעובדה שזה מוסיף לנו
כבוד, הוא סרק. על תלמיד חכם, ראשית כל, מוטלות חובות כמו על כל אדם. בנוסף לזה,
יש עליו עוד חובות, והן תוספת, אך לא עיקר. יש דברים שמיוחדים לתלמיד חכם, כגון
איך יתלבש, אבל בדרך כלל מצווה היא מצווה על כולם, והתוספת היא על תלמיד חכם. אם
הסיבה היחידה שאדם מקיים מצווה היא בגלל התוספת, זו גאווה. אם אדם מתחיל בהלכה
וממשיך כתלמיד חכם, זה בסדר, כי התחיל בהנחה שהוא שווה לכולם, ורק אחר כך הוסיף על
זה.
יש גם בעייה של טוענים רבניים, שהם סתם עורכי דין ולא אכפת להם צדק. היום צריך
לעשות תקנות. "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד" (סנהדרין כג.) הוא כאשר
האנשים ישרים, אבל היום חובה שבית הדין יהיה ממוסד, ללא ריקבון. זה חשוב כי המצב
היום הוא שיש עוול, שמעוותים דין בשביל כסף. בפירוש נאמר בגמרא, שאדם שמתחתן בשביל
כסף, בניו מתים וכו'. ודאי שבתחילה מתחתנים לשמה, אך בסופו של דבר מנצלים זאת
לרעה. ודאי שמותר להתחתן בתחילה על מנת שההורים יפרנסו את הזוג, אך כשמראש יוצאים
מנקודת הנחה שאם יתגרשו, הוריה יתנו כסף - זה אסון. כמה בחורים או אברכים אך ורק
יושבים ולומדים בישיבת מיר בחו"ל? עשרים, שלושים. וגם בארץ, כמה מהם יושבים
ולומדים באמת? יש כאלה שלא מתחתנים כי הם רוצים ללמוד, ואין בנות עשירות. זו טעות,
כי הם עושים זאת מתוך עצלות ופחד להתמודד. אי אפשר לשבת וללמוד ולהגיד "אני
לא מתחתן כי אני רוצה ללמוד". הישיבות צריכות לבדוק: בחור שיצא ממנו משהו,
צריך לשלם לו טוב ולפרנסו, ובחור שלא נועד לגדולות, ילמד חצי יום ויעבוד חצי יום.
* * *
הסוהרים הם במצב של "עבד כי
ימלוך" (משלי ל:כב). חוץ מזה, יש להם המחלה הישראלית של "איפה
ואיפה" (דברים כה:יד). אין כאן אמת.
* * *
לגבי הפריה של אישה יהודייה מזרע של
גוי, פסק הרב פיינשטיין שייתכן שעדיף להפרות מגוי, כי אם הזרע הוא של יהודי, יש
בעיה של ערווה, של קרבה. אבל אצל גוי אין איסור בעילה אלא אם כן יש משכב, וידוע
שאמו של ירמיהו התעברה באמבטיה מזרע של גוי.
הסיבה שקובעים זהות לפי האם היא רק משום שזה דבר ודאי.
* * * 17:00 [תגובה על כך ששוטר היכה ערבים ששבתו
רעב:] אבי נולד בצפת, והוא סיפר לי שכששוטר או חייל טורקי רצה לדבר עם ערבי, הדבר
הראשון שעשה היה לתת לו סטירת לחי - זו הייתה פתיחת השיחה.
18:00 תא 21 במגרש הרוסים
יש שם ה' עם מ"ב אותיות. את השם של
י"ב אותיות היו מוסרים לכהנים צנועים, והם אמרו אותו מהר ובלחש. הכהנים
הפרוצים אמרו את השם של ארבע אותיות. את השם של מ"ב אותיות מוסרים למי שצנוע,
עניו, אינו כועס ועובר על מידותיו. "וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה,
אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ונוחל שני עולמים..."
(קידושין עא.). מה הקשר בין צנוע ועניו לזה? זה כהן וזה כהן; מדוע דווקא כהן מסוים
אהוב ונחמד? אלא, כל העניין של ה', יהדות ותורה הוא שפלות, צניעות, ענווה. הכהן
חייב להתנהג בבית המקדש בענווה, כי הוא הסמל והקשר, שלוחא דרחמנא. ולכן רק לאדם
עניו מוסרים את השם של מ"ב אותיות, שהוא השם הנעלה. "כל אדם שיש בו גסות
הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה.). כל המצוות
נועדו לכפות על האדם עול מלכות שמים, וכאן רואים זאת. הכהן לא חייב להיות תלמיד
חכם, אלא מספיק שיהיה עניו וצנוע. ואם לא היו מוצאים כהן כזה, לא היו מזכירים את
השם הזה. כאשר ה' ראה שהמצב חמור, לא רק שלא הזכירו את השם הזה, אלא ה' אף החריב
את בית המקדש. דבר זה חשוב עד כדי כך, שגם את השם של י"ב, שאמרו באותו דוכן
עם השם הרגיל, היו אומרים רק אנשים מיוחדים. ייתכן שבדוכן היו שלושה סוגי כהנים:
אלה שאמרו שם בן ארבע אותיות, אלה שאמרו שם של י"ב, ואלה שאמרו שם של
מ"ב. הסנהדרין קבעו זאת, והם העבירו את השם לתלמידיהם המובחרים פעם בשבע
שנים, ויש אומרים פעמיים בשבע שנים, וזו הייתה משימה קשה. כתוב בגמרא (קידושין עא.)
שרבא רצה לתת שיעור על זה, אך התנגדו לכך בטענה שצריך להעלים את השם. למדו זאת מכך
שחסרה האות ו' במילה "לעלם" בפסוק "זה שמי לעלם" (שמות ג:טו).
מחוץ לבית המקדש אסור היה להזכיר שם זה. רש"י (קידושין שם) אומר בפירוש
שאיננו יודעים את השם של י"ב ואת השם של מ"ב.
היום אנשים כל כך מנותקים מהאמת הגלויה; קל וחומר שאינם יכולים לדעת קבלה. היום יש סילופים בקבלה למרות שזה גלוי. מצד שני, הגלוי כבר הפך ל"סוד". אומרים לאדם לקרוא דברים מפורשים, להתבונן בפשט, אך אדם שלא רוצה לראות ולהבין ולקבל, אומר: 'בוודאי יש פשט אחר'. ואז הוא הופך את זה לסוד: 'אני לא יודע, אבל ודאי יש כאן משהו על פי הסוד'
כ"ט ניסן התשמ"ט- ערב
ר"ח אייר 19:00- בית הכנסת במגרש הרוסים
פעמיים ביום אנו אומרים "ולמדתם
אותם את בניכם לדבר בם..." (דברים יא:יט) - חינוך הבנים. זאת מצוות עשה. איך?
"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". "בשבתך בביתך" מובן - אדם יושב
בביתו עם ילדיו ומחנך אותם. אבל "ובלכתך בדרך" אינו מובן - איך הוא מחנך
כשהוא הולך בדרך? כשהם בצפת והוא כאן? כשהייתי בכלא רמלה, עלה בדעתי: לחנך ילד זה
לא רק עניין של הקשבה אליו ולקרוא לו סיפור. זה רק חלק מזה. החינוך האמיתי הוא
הדוגמה שהאב נותן לילד, ולא חשוב בן כמה הוא. לילד יש חוש אלוקי, הוא רואה את הכל
וזוכר את הכל. להתנהגות של האב יש השפעה עצומה עליו. אם הילד קם בשעה שש ורואה
שאביו כבר לומד תורה, זו דוגמה טובה, זה חינוך. וכך גם אם הוא רואה שעניים מגיעים
לביתו ומקבלים צדקה. אלה דוגמאות ל"בשבתך בביתך". אם האב יושב בכלא על
דברים טובים, על קידוש השם, העובדה שאביו יושב בכלא למען עם ישראל, היא דוגמה טובה
וחינוך לילד - זהו חינוך של "ובלכתך בדרך". החינוך של ילד חייב להיות כל
יום. יש כאלה שעובדים קשה כל היום, ואת הילד שולחים לבית הספר. אדם חייב לעבוד על
חינוך בנו. אין דבר יותר יקר מילד, וחייבים לעבוד ולחנך, לא חשוב בן כמה הוא,
אפילו הוא בן ארבעים, לא משנה.
אם אדם פעל למען העם וקידוש השם, ובגלל
זה יושב בכלא, זה בוודאי חינוך אמיתי לבניו. לא ייתכן שאב יגיד לבנו "עשה כך
וכך", והוא עצמו לא עושה את זה. זו צביעות, והילד מוכן לסלוח לאביו על הכל
חוץ מצביעות. האב חייב לשמש דוגמה לילד, ואסור שתהיה סתירה בין דבריו וחינוכו לבין
מעשיו. אסור שהאב יאמר לבנו ללמוד תורה כשהוא עצמו צופה בטלוויזיה.
"חנוך לנער על פי דרכו" (משלי
כב:ו) - על פי דרכו של הילד ועל פי דרכו של האב, בשמשו דוגמה לבנו.
19:00
"כי תצא למלחמה על אויביך..." (דברים כ:א). למה נאמר "על
אויביך"? הרי ברור שאדם יוצא למלחמה על אויביו ולא על חבריו. אלא, צריך לזכור
שהם אויבים ולא חברים. מי שלא מבין מה זה אויב, ואין לו היכולת לשנוא, גם אין לו
אפשרות לאהוב. אם אדם שונא את הרע, זו ההבטחה היחידה שאת הטוב הוא אוהב. אם אתה
אוהב את עמך, אתה חייב לשנוא את הערבים, ולאו דווקא משום שהם ערבים, אלא משום שהם
אויבים. גם אם שונאיך הם סינים, אתה שונא את שונאיך, אלא אם כן אתה מטורף או טיפש.
דע שהם אויביך ולא אוהביך, וכשם שלא ירחמו עליך, כך אל תרחם עליהם. "אמר
הקב"ה: צאו עליהם כאויבים. כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם לא תרחמו
עליהם" (תנחומא שופטים טו). המסר הזה היה טוב לפני שלושת אלפים שנה, וטוב גם
היום.
20:30 תא 21 במגרש הרוסים
"אל תפנו אל האובות... אני ה'
אלוקיכם" (ויקרא יט:לא). אומר רש"י: "דעו את מי אתם מחליפים
במי". זה רש"י עצום.
ל' ניסן התשמ"ט 8:45 חדר האוכל במגרש הרוסים
קראנו היום בתורה פרשת ראש חודש בפרשת פנחס. וכדאי מאוד לעשות מנהג, שנאמר בכל ראש
חודש משהו על פנחס, כי פנחס הוא אליהו והוא יקדים את המשיח. והוא הסמל לקנאות
ולנקמה. לצערנו, היום המתיוונים הפכו אור לחושך, וכאשר קם יהודי לנקום, הם אומרים:
"זה לא יפה, לא מוסרי, ולא יהודי".
פנחס נקם את נקמת ישראל, וכתוב עליו "ויכפר על בני ישראל" (במדבר כה:יג). שאלו חז"ל: "וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה? אלא ללמדך שכל השופך דמם של רשעים, כאילו הקריב קרבן" (תנחומא פנחס א). מצווה דאורייתא היא לשפוך דם רשעים, ומי שעושה זאת, כאילו הקריב קרבן. לצערנו, אין עדיין בית המקדש, ואי אפשר להקריב קרבן; המבין יבין, והמקדש יעשה! הנבלות והטרפות שנמצאים כאן, שיצאו חיים או מתים. אם נהיה מוכנים למסור את עצמנו על קידוש השם, אנו נהיה חיים והם יהיו מתים. ופנחס גם קיבל ברית שלום!
11:15 תא 21 במגרש הרוסים
בימי ספירת העומר אסור להתחתן, משום
אבל, אך מותר לקדש אישה כדי שלא יקדמנו אחר. נשאלת שאלה: למה לדאוג שיקדמנו אחר?
הרי אמרו חז"ל שארבעים יום לפני יצירת הוולד, הקב"ה מזווג לו את זיווגו.
יש עונים: שמא יתפלל האחר שיחלה או ימות הראשון, והוא יזכה בה. לדעתי, התירוץ
פשוט: "הנסתרות לה' אלוקינו" (דברים כט:כח). אנו חיים לפי הטבע, ואסור
לאדם לומר לעצמו: 'הקב"ה זיווג לי זיווג; אני אשב, והיא תבוא'. האדם צריך
ללכת ולהשתדל, ואת הנסתרות נשאיר לקב"ה.
* * *
צריך ללמוד מסירות נפש מגנבים. הם
מוכנים לשבת עשרות שנים בכלא למען כסף. אותו גנב בריון בעל כנופיה, שיכול בקלות
לרצוח ערבים, אינו עושה זאת, ואילו למען כסף, הוא עושה זאת. אנו צריכים ללמוד
מהיצר הרע - באיזה חשק ובאיזו סערה הוא גובר. ורוחו של אדם סוערת ליצר הרע ולא
ליצר הטוב. אדם חייב להגביר את היצר הטוב לעשות מצוות באותו חשק (ויותר) שהוא עושה
עבירות. אדם מוכן להסתכן בשביל לעבור עבירה. מסופר בגמרא שאפילו ר' עמרם חסידא לקח
סולם כבד שעשרה בני אדם היו צריכים לסחבו, כדי לעלות למקום של זונה, ורק ברגע
האחרון תפס את עצמו וחזר בו (קידושין פא.(. ואם כך ה
וא בגדולים, קל וחומר בנו.
מסירות נפש ומצוות - צריכות להיות בחשק.
© כל הזכויות שמורות