על שירה ובכיה

מאמר זה נכתב בתגובה לדברים שפורסמו בעתון "מעריב" בחתימת אברהם תירוש. דברים של בורות וסילוף שרק בעתון שגם עורכו בור ועם-הארץ היה אפשר לפרסמם. המאמר נשלח לפרסום לעתון "מעריב". אך הוחזר למחבר. אח"כ נשלח המאמר לעתון "הארץ" ושם לא טרח גוסטב שוקן אפילו להחזירו דוגמה נוספת לפתיחות ולחופש העתונות שבהם דוגלים העתונים ה"בלתי תלויים" הללו.

פורסם בבטאון "כך" סיון תשמ"ו

אילו הייתי ״יצר הרע׳״. והייתי רוצה לעקור מישראל את התורה האמיתית והמקורית. לא הייתי מתחפש לאיש מפ׳ם או ר״צ. אדרבה. הייתי הופך לדתי ״מתון״ — מין שעטנז של ״תורה׳׳ ותרבות זרה מערבית - ומתחיל להפיץ את ה״תורה״ שלי עם כל הזיוף. העוות והסלוף. המאפינים את ה״מתונים״ האלה.

ביום כ׳ בניסן פרסם מר אברהם תירוש בעתון "מעריב״ מאמר. שאפשר. בודאי. לראותו כחלק מהניסיון האומלל של דתיים מודרניים לשכנע — לא כל כך את הצבור. כי אם — את עצמם. שהכלאים שזרעו וגדלו במשך השנים — כלאים של זרע קודש תורני והתייונות גויית — הם אכן תורת משה ו״היהדות השפויה״.

הייתי רוצה מאד ללמד זכות על מר תירוש (איש מפד״ל ודתי 'שפוי'). ולהאמין שדבריו המגוחכים אינם אלא פרי בורות. לא הייתי רוצה להאמין שהוא— כהרבה מאלה הדומים לו — בגלל תסביכים אישיים נוראים — הכוללים לא רק ניסיון להתגונן ולהצטדק לפני הצבור הלא-דתי על מה שנראה בעיניו כ״גזעני״ וכ״פרימיטיבי״. אלא גם בשל הרגשתו האישית שאכן קימים מושגים תורניים הקשים ל'עכול' ליהודי מודרני שכמותו. מגולח. משופשף וממופד״ל — בגללם חייב הוא לסלף את ההלכה הפשוטה ואת השקפת עולמה של תורת ישראל.

אך בין אם מאמרו הוא תוצרת בורות או פרי זדון, הנזק שהוא גרם לאמת היהודית הוא בלתי משוער המאמר מסלף ומזיף את ההלכה. וברצוני לתבוע את עלבונה ולתקן את המעוות.

מר תירוש — בודאי ובודאי בגלל האובססיה שלו -של מחנהו במאבק נגד ״כהניזם״ ו״גזענות״ — רץ להחניף לשמאלנים ולמתקדמים. כאשר הוא מציג — בצורה מקוטעת — את דברי חז״ל במסכת מגילה (דף יב:) ״בקשו מלאכי השרת לומר שירה (על טביעת המצרים בים סוף). אמר הקב״ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"'. הופ. צוהל מר תירוש. וממהר להבהיר לנו את הלקח התורני שלו: ״כל נברא בצלם, גם מצרי. הוא מעשה ידיו של הקב״ה. וכך יש להתיחס אליו. ובשעה שמתרחשים צרה ואסון על מישהו. ואפילו הוא אויבך. ואפילו רדף אותך — אל תאמר שירה״.

ועוד ידו של השפוי נטויה. והוא מוסיף: ״או במילותיו של שלמה המלך... בספר משלי: ׳בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך׳״. אך גם בזה לא די כי הרי אין סוף לידיעותיו התורניות של אדון תירוש: ״׳הנה כך מצוה התורה בפרשת משפטים: ׳כי תפגע שור אויבך (ההדגשה -שלו) או חמרו תעה — השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו... עזב תעזב עמו׳׳׳.

והכל. לפי מר תירוש. כדי להדגיש כי גם השונא. גם המצרי. גם אלה המציקים לעם ישראל ״ברואים בצלם וזכאים ליחס אנושי״.הסכנה היא, שאלה שהם עוד יותר בורים מכותב המאמר. ״יקנו״ באמת ובתמים את דבריו האבסורדים ויחשבו שאכן הם תורת ה׳. משום כך. חובה לסתור — קומה קומה. וקמעה קמעה — את מגדל הקלפים שנבנה כאן. ובכך להחזיר את ההלכה לאמיתה. אמת שתהיה. אולי. מרה. אך אין במרירות או במתיקות שום קשר לקביעת האמת.

א. לגבי הסלוף המעייף של הפסוק ״בנפל אויבך אל תשמח״. חבל על מר תירוש שלא למד לפחות גמרא. וכך מבארים חז״ל את המושג הזה (במסכת מגילה טז.) כאשר הגיע המן להרכיב את מרדכי על הסוס. הסביר לו מרדכי שלא יוכל לעלות מכיון שנחלש על ידי הצום (של שלשה ימים). התכופף המן כדי שמרדכי יעלה דרכו על הסוס, באותו רגע, בעט בו מרדכי. פנה אליו המן בתמיהה. וממש כמו בעל המאמר. טען: הלא כתוב אצלכם "בנפל אויבך אל תשמח״ אמר לו מרדכי: זה נכון לגבי יהודים (כלומר. אויב שהוא יהודי). אבל לגביכם כתוב ״ואתה על במותימו תדרך״.

ב. אילו היה כותב המאמר פותח את הגמרא בסוגיה הדנה במצוה של ״שור אויבך״ ו״חמור שנאך״ (בבא מציעא לב:). היה מוצא שם את הדברים האלה: ״שונא״ שאמרו (בפסוק) — שונא (שהוא) ישראל ולא שונא (שהוא) עכו״ם״.

ולמאן דאמר שמדובר גם בשונא עכו״ם. הסיבה אינה מטעמי רחמים לגוי הזה. אלא בגלל צער בעלי חיים. צער השור או החמור. מכל מקום. כדי להבהיר את הענין. בא הרמב״ם וקובע: ״׳השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא אלא מישראל״״. (הלכות רוצח ושמירת הנפש יג. יד) כלומר. המצוה הזאת. המדברת על עזרה לשונא, אינה נוגעת כלל וכלל לרחמים על הגוי השונא יהודים. כי אם לשונא שהוא יהודי. ואגב, הרמב״ם ממשיך להסביר ולהגדיר את ה״שונא״ שהוא יהודי במילים אלו: ״כיון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר (מהעבירה) - הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו״. - מה היה אומר מר תירוש על דברים אלה אילו היה יודע שהם קימים?

ג. ולגופו של ענין. בענין הקב״ה שאסר על המלאכים לשיר שירה. נשאלת השאלה הפשוטה: אם אכן לא רצה הקב״ה שנשיר שירה על מיתתם של המצרים. מדוע כתוב ״אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת״. שירה שהיא מלאה וגדושה בתזכורות על מיתת המצרים? ומדוע קבעו חז״ל את השירה הזאת בתפילת שחרית של כל ימות השנה? ומדוע מזכירים מיתתם של המצרים כל ערב בתפילת ערבית? ומדוע קבעו שבת מיוחדת. ״שבת שירה״. שבה אנו מדגישים את השירה פסוק בפסוק? ומדוע אומרים חז״ל (מכילתא. בשלח) שבשעת הנס של קריעת ים סוף פנו בני ישראל למשה ושאלו: ״משה, מה עלינו לעשות?״. והוא ענה: ״אתם תהיו מפארים מרוממים ונותנים שירה ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו״? ומדוע העלו חז״ל את השירה ששרו בני ישראל על הים לכח עליון שבו התנשא הקב״ה ובו כונן את מלכותו. כמו שאמרו (שמות רבה. כג. א) ״אז ישיר משה״ - לזאת התכון הכתוב (תהלים צג): ״״נכון כסאך מאז״. אף על פי ש״מעולם אתה״״, לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה... משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב״״אז״״ (כלומר, במלה ״אז") נתישבה מלכותך וכסאך נכון״? ואם אסור היה לבני ישראל לשמוח במפלת המצרים. איך להסביר את דברי חז״ל אלה: ״כל אחד ואחד מישראל נוטל כלבו והולך ונותן רגלו על צוארו של מצרי (שטבע) והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזו שנשתעבדה בנו״. (מדרש תהלים. מזמור כב).

התשובה ברורה. אין כאן סתירה כלל וכלל. כי הרי מר תירוש. כמו כל הדתיים ה״מודרניים״. מצטט רק חלק מהספור התלמודי על הקב״ה והמלאכים (וכמובן החלק הנוח לו). אך דעו, עם ישראל. שהגמרא שם ממשיכה ואומרת: ״״הוא (הקב״ה) אינו שש. אבל אחרים משיש״. כלומר. בודאי לגבי הקב״ה יש עצב על זה שמעשי ידיו. שנבראו בצלמו. השחיתו את הצלם, בגדו בצלם והפכו לרשעים. נפלו מקדושה וטהרה לשפלות ורשעות - ובכך נתחיבו כליה! בודאי. לגבי הקב״ה. שהוא אבי הצדיקים והרשעים גם יחד. יש צער על השחתת הצלם. אך צערו לא מנע ממנו מלהשמיד את הרשעים. אדרבה — צערו נבע מזה שידע שחובה עליו לבער את הרע מן העולם. כדברי חז״ל: ״כל זמן שהרשעים שולטים בעולם, כביכול אין הקב״ה יושב על כסאו״׳. (ילקוט שמעוני תהילים מז). ובכן, הקב״ה מצטער אך משמיד את המצרים ואת המן, ואת היטלר. ובמהרה - גם את אלה הרוצים היום להכחיד את מדינת ישראל.

אכן. הוא אינו שש. אבל אותנו. שניצלנו מידי הרשעים. הוא משיש. עלינו הוא מביא ששון. וחובתנו לשיר ולשמוח.

מחויבים אנו. כדברי חז״ל. להיות ״מפארים ומרוממים ונותנים שירה ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו״. כי הרי, הנקמה. נקמת הקב״ה וישראל בשונאי ישראל. היא קדוש השם. וכמו שאמרו חז״ל (מכילתא. בשלח): ״כשהמקום (הקב"ה) פורע מן האומות. שמו מתגדל בעולם״. ומשום שביהדות המושג של נקמה בשונאי ישראל הוא עקרוני. והשמחה של היהודי. בראותו את הנקמה. היא חובה. לפיכך שר דוד המלך(תהלים נח): ״ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע״. ומדוע? ממשיך נעים זמירות ישראל: ״ויאמר אדם: אך פרי לצדיק. אך יש אלקים שפטים בארץ״. דוקא הנקמה, מפלת הרשע. הן המוכיחות שאכן הקב״ה שולט ומשלם גמול לרשע. ועל זה יש לשיר ולהלל.

מה המסקנה? — אם חז״ל הזהירו את החכמים: ״הזהרו בדבריכם״. על אחת כמה וכמה יפה אזהרה זאת לעמי הארץ ולבורים. ניסיונם של דתיים מודרנים לעוות את היהדות הוא גם תכנית להחטיא את הרבים. וידוע שעל חטא זה אין תשובה.

בסופו של דבר. מכל מלחמות היהודים. המלחמה למנוע את זיוף היהדות בידי הדתיים המודרנים. בעלי תסביך הנחיתות. תהיה הקשה מכולן.

זה המנסה למנוע מיהודים לשיר בנפול אויביהם. יביא עלינו. במקום זה. בכיה לדורות.