עלייה לארץ ישראל וטומאת הגלות

כ"ג חשון התשמ"ט

כתוב בספרי (ראה פ): "מעשה בר"י בן בתירה... ור' יהושע... שהיו יוצאים חו"ל, הגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה 'וירשתם אותה'... וחזרו ובאו למקומם. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". חזרתי עכשיו מחו"ל, ולא ראיתי שם אף אחד שבוכה. אין בכלל בכי, צער ורגשות אשמה כמו "מה אנחנו עושים כאן, וישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצוות שבתורה?". אי אפשר להאשים את אלה שלא למדו, שהרי הם לא יודעים מהי שקולה ומהי ארץ ישראל. וגם את אלה שלמדו אי אפשר להאשים, כי הם נתלים באילן גדול שבגדולים, שהיום כמעט כולם פוסקים שאין מצוות ישיבת ארץ ישראל. הרב פיינשטין, שהיה באמת רב גדול, פסק שמצוות ארץ ישראל היא כמו ציצית - אם יש בגד (עם ארבע כנפות), חייבים בציצית, ואם אין, פטורים. לצערנו, וח"ו לא להטיל דופי, כל יהודי הוא פרי ותוצר של חברתו, והתורה לא פועלת בוואקום. לא בכדי היהודי הדתי בגרמניה היה דומה לגרמני, ולא היה שמץ של ספק שהוא הולך ללמוד באוניברסיטה. לעומת זאת, בפולין, ללכת לאוניברסיטה היה טרפה ופסול. האווירה משפיעה על האדם, בין שהוא קטן ובין שהוא גדול שבגדולים.

על הפסוק (בראשית כד:ב-ג) "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך... אשר לא תקח לבני מבנות הכנעני", אמרו חז"ל (בראשית רבה נט:ח): "הזהירו שלא ילך אל בנות ענר אשכול וממרא", אף על פי שהם בעלי ברית אברהם והם מהטובים שבהם. העבד שואל (שם:ה): "אולי לא תאבה האשה" - אם אמצא שם אישה שיש לה כל המעלות, אך אינה רוצה לחזור אתי, מה אעשה? ואברהם עונה לו (שם:ח): "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת, רק את בני לא תשב שמה". פירש רש"י: "וקח לו אישה מבנות ענר אשכול וממרא". וקשה, הרי לפני רגע אמר שלא ייקח מהן. אלא, "רק את בני אל תשב שם" חשוב יותר מאישה צדקת. עדיף שייקח מבנות ענר אשכול וממרא מאשר להוציא את יצחק לחו"ל!

מיעקב אפשר לראות את ההשפעה של הגלות וגם את סופה של הגלות. כתוב (בראשית ל:כה): "ויאמר יעקב אל לבן שלחני...", ואחר כך כתוב (שם:מג): "ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים". נו, אז מדוע יעקב לא הולך עכשיו? כי לאחר שפרץ בחמורים וברכוש, שכח את רצונו ללכת, ונשאר. לאחר מכן כתוב (בראשית לא:א-ב): "וישמע את דברי בני לבן... וירא יעקב... והנה איננו עמו כתמול שלשום" - אנטישמיות. ובכל זאת הוא עדיין לא יוצא, עד שה' אומר לו (שם:ג): "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". פירש רש"י: "ושם אהיה עמך, וכל עוד אתה מחובר לטמא, אי אפשי להשרות שכינתי עליך!" שכינה ותורה וקדושה נמצאות רק בארץ ישראל.

אנחנו רואים כאן שני דברים: א. השפעה של גלות. ב. השפעה של נכסים. אותו יעקב שרצה לעזוב את לבן כשהיה עני, לא זז כשהתעשר ולא זז כשבאה עליו אנטישמיות, עד שה' אמר לו: "זוז". בלי אנטישמיות, יהודי לא זז! בפרשת נח (בראשית ח:ט) כתוב: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה", ואמרו חז"ל (בראשית רבה לג:ו): "אילו מצאה מנוח לא הייתה חוזרת, ודכוותה 'היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח' (איכה א:ג) - אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים!" מאז ומתמיד, החל ממצרים, זה כלל גדול בישראל: אילו מצאו מנוח בגלות, לא היו חוזרים.
אמרו חז"ל בתנחומא (וארא יד): "יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים, והוא חוקר לב ובוחן כליות. לפי שהיו בישראל פושעין [לא שודדי בנק, אלא -] שהיה להם פטרונין מן המצרים [לא כל יהודי היה עבד, היו כאלה שהסתדרו יפה ולא עבדו], והיה להם שם כבוד ועושר ולא היו רוצין לצאת ממצרים [ולמעשה אילו כולם היו במצב כזה אף אחד לא היה מוכן לצאת]. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני אביא עליהן מכה בפרהסיה וימותו, יאמרו המצרים: כשם שעבר עלינו, כך עבר עליהן", ויהיה חילול השם. מכאן אנו רואים שני כללים: א. בני ישראל מעולם לא רצו לצאת מהגלות, אם היה טוב להם שם. ב. הקב"ה לא ייתן להם להיות בגלות לנצח! מאה, מאתיים, אלף שנה, אך לא לנצח. עצם העובדה שהם שם היא: "וימאסו בארץ חמדה" (תהלים קו:כו). או שהם בארץ ישראל, או שהם מתים!
קשה להבין איך אפשר לומר שאין מצוות יישוב ארץ ישראל, כאשר אנו מוצאים בגמרא ובהלכות מאמרים שמורים ההפך ושגלות היא עונש. "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". עושים צחוק מהקב"ה, שהרי אם זה עונש, זה עונש, ולא ייתכן מצב שהיהודים בגלות יהיו "היי סוסייטי" (חברה גבוהה). הגמרא אומרת (כתובות קי: ): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה... כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה". פשוט, חד וחלק, כאילו עובד עבודה זרה. "יולך ה' אותך... אל גוי אשר לא ידעת... ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן" (דברים כח:לו) - תרגם אונקלוס: "ותפלח תמן לעממיא פלחי טעוותא". יש חילול השם כשישראל תחת עם שעובד עבודה זרה. על הפסוק (בראשית יז:ח) "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך... והייתי להם לאלוהים", אמרו חז"ל (בראשית רבה מו:ט): "אם נכנסים בניך לארץ, מקבלים אלוקותי, ואם לאו, אינם מקבלים"!

הם תמיד טוענים: 'עדיף שלא להיות בארץ ישראל, כי אם יהודי חוטא בחו"ל, החטא פחות חמור'. אבל חז"ל אמרו (ילקוט שמעוני איכה ג, תתרלח): "אמר הקב"ה: הלוואי יהוון בני עמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה"! ויש שמביאים ראיה מן המאמר (פסחים פז.): "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות". וזהו עיוות איום ונורא, שהרי כל ילד מבין שהגלות היא עונש, והקב"ה עשה צדקה רק בזה שלא הגלה אותנו למקום אחד. הגענו למצב כזה שמעוותים את האמת כדי לתרץ מדוע לא עולים.

בספר שופטים (יז:י) מסופר על מיכה שעשה פסל ועל הלוי שבא אל מיכה. אמרו חז"ל שמיכה אמר ללוי (כדי לשכנעו להישאר): "אתה תהיה כהן, ראשון לקריאת התורה ועוד". אמרו חז"ל שזה היה נכדו של משה רבנו. איך זה ייתכן? הם מסבירים (בבא בתרא קי.): "אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות [כך אני לא תלוי בסעד, בדמי אבטלה]. והוא סבר לעבודה זרה ממש, ולא היא, אלא עבודה זרה - עבודה שזרה לו". יהודים בחו"ל שואלים: מה אני אעשה בארץ ישראל לפרנסתי? התשובה היא: קח עבודה שהיא זרה לך. וזה העניין. אותו יהודי מוכן לעבוד עבודה זרה ממש, ואינו מוכן ללכת לעבודה שהיא זרה לו, "זאת בושה, זו פרנסה קשה". אז מה? להוציא את הערבים זה קשה, אז מה? זה עניין של אמונה בה'. אמונה, כשהיא לא קשה, אינה אמונה. כל אחד יכול להאמין כשלא קשה.

המדרש אומר (תנחומא, תזריע ו): "מעשה בכהן שהיה רואה את הנגעים. מטה ידו, ביקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו, אמר לה: בשביל שבני אדם רגילים לבוא אצלי לראות את הנגעים, קשה עלי לצאת מעליהם. אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעיין שלו, תהא יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעיין בפני עצמו, שיהא שותה ממנו. יבש המעיין, יבש השער. אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעיין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה, שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקדוש ברוך הוא פרנסה? לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ". דווקא הנשים היו אלה שלא נתנו לצאת לחו"ל. צריך ביטחון בה'! אם אין ביטחון, אין אמונה, ואין בסיס לתרי"ג מצוות, ואין כלום!

הקללה של הגלות היא הקללה הגדולה ביותר: "אחר כל הייסורים שאני מביא עליך, אני מגלה אתכם. קשה היא גלות שהיא שקולה כנגד הכל" (ספרי עקב מג). כשם שארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות, כך הגלות שקולה כנגד כל העונשים. מי שיושב בחו"ל יקבל את העונש של גלות, השקול כנגד כל העונשים. כבר דיברנו על כך שהקב"ה לא נתן את המצוות אלא לקיימן בארץ ישראל. כל מצווה שאדם מקיים בחו"ל אינה מצווה ממש, אלא "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים" (ספרי, עקב מג). ולכאורה קשה, האם זאת הסיבה לקיים את המצוות בחו"ל? האם לא צריך לקיימן כי הן מצוות? לא. אכן, הסיבה לקיום המצוות בחו"ל היא רק כדי שלא יהיו חדשים! כלומר, המצוות ניתנו אך ורק לקיימן בארץ ישראל, אבל כשתגלו, עליכם לקיימן כדי שלא תשכחו אותן.

ב"סולם בית אל", ההקדמה לסידורו "בית יעקב", כתב היעב"ץ (הוא חי בגרמניה, והוא מדבר על סירובם של היהודים לעלות לארץ לפני מאתיים וחמישים שנה): "אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה... אין איש דורש שלומה וטובתה ולא מצפה לראותה... כי מצאנו כבר ארץ ישראל אחרת... על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארצות ספניא וארצות אחרות... ולא נותר שריד יהודי בכל הארצות... צדיק הוא ה' כי יצא מדתם לגמרי עניין הגלות, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. ציון היא דורש אין לה... ומדבר וים אין נחשבת סכנה מפני מצווה זו... לקנות נכסים רצים כסוסים... שחל בדרך, עד מתי עצל תשכב על מיטת העצלות... להימלט על נפשך בהיות לאל ידך לעשות". ולאחר מאתיים וחמישים שנה - שואה. הוא כתב שם עוד, שאם ישאלו אותו "קשוט עצמך...", יענה "חטאתי, עוויתי, פשעתי ואני זקן...".

הייתי בחו"ל וראיתי יהודים שלווים ושקטים ללא בושת פנים וללא רגשות אשמה. אין שם חשק וביקוש לעלות, ובונים שם ישיבות "כאילו מצאנו ארץ ישראל אחרת, ירושלים אחרת". הם חיים עם העיוות הגדול ביותר, ואין שקר וסילוף גדולים מזה. גם בארץ ישראל יש עיוות, אבל בארץ ישראל אין גלות למרות כל הטומאה. מביאים תרומות ומעשרות מהקיבוץ השמאלני ביותר, אבל אין מביאים תרומות ומעשרות מברוקלין. ארץ ישראל היא קדושה, אין בה גלות. "הלוואי יהוון בני עמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה" (ילקוט שמעוני איכה תתרלח)!

חשוב כל כך שנוציא מכאן גדולי תורה ופוסקים בהלכה כדי לשים קץ לעוול הזה. כל זמן שאין גדולים ואנשים עם תואר ושם כזה, שהם אנשי אמת, העם ילך לתומו אחרי הגדולים ההם "אף על פי שאומר על ימין...", והם באמת אומרים על ימין - שמאל. בכל אופן, חייבים להוציא מכאן גדולים. חובה שמהישיבה הזאת תצא האמת, ובע"ה מכאן תצא תורה!